יצחק בוכובזה נ. שר החינוך

2 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 752/24 לפני: כבוד השופט יצחק עמית כבוד השופט עופר גרוסקופף כבוד השופטת רות רונן העותר: יצחק בוכובזה נגד המשיבים: 1. שר החינוך 2. שר הפנים 3. ועדת החינוך של הכנסת 4. מרכז השלטון המקומי בישראל 5. התנועה לאיכות השלטון (פורמלית) 6. המועצה הלאומית לשלום הילד (פורמלית) 7. עיריית אופקים 8. המועצה המקומית שלומי 9. עיריית רמלה 10. עיריית בת ים עתירה למתן צו על תנאי בשם העותר: בעצמו בשם המשיבים 2-1: עו"ד מיטל בוכמן-שינדל; עו"ד אסתי אוחנה בשם המשיבה 3: עו"ד יצחק ברט בשם המשיבה 4: עו"ד נועה בן-אריה בשם המשיבה 7: עו"ד שירה אוזן בשם המשיבה 8: עו"ד אלדר כהן בשם המשיבה 9: עו"ד דורון דבורי בשם המשיבה 10: עו"ד עדי מרינברג פסק-דין השופט ע' גרוסקופף: עניינה של העתירה שלפנינו בצו לימוד חובה (שיעור השתתפות של המדינה ושל רשויות החינוך המקומיות בקיום מוסדות חינוך רשמיים לשנת הלימודים התשפ"ד), התשפ"ד-2023 (להלן: הצו או הצו לשנת תשפ"ד) שהותקן מכוח סעיף 7(ב) חוק לימוד חובה, התש"ט-1949 (להלן: החוק. צווים המותקנים לפי סעיף זה יכונו להלן: הצווים). בעתירה מבקש העותר, ראש רשות מקומית בעברו, להורות למשיב 1, שר החינוך (להלן: השר), לבטל את הצו מטעמים שונים, ובהם הפרת חובתו של השר, לפי החוק, לקיים עובר לפרסום הצו היוועצות עם המשיבה 3, ועדת החינוך, התרבות והספורט של הכנסת (להלן: הוועדה או ועדת החינוך). כן מתבקש בית המשפט להורות לשר לשנות במספר היבטים את אופן ניסוחו של הצו ואת תוכנו. בפרט, מבקש העותר לקבוע כי הצו יכלול תקצוב דיפרנציאלי של רשויות מקומיות, באופן המיטיב עם רשויות חלשות. כן מבקש העותר כי נורה לוועדה ולשר הפנים (המשיב 2), שאף עמו חייב להיוועץ השר טרם פרסום צווים, לדרוש מהשר פרטים ונתונים הדרושים כדי למלא את חובתם לייעץ לשר. לבסוף מבקש העותר מבית המשפט להורות למשיבות 10-5, שהן עמותות ועיריות שונות, להצטרף לעתירה ולתמוך בטענותיו. רקע והשתלשלות העניינים סעיף 7(א) לחוק קובע כי "המדינה אחראית למתן חינוך חובה לפי חוק זה". סעיף 7(ב) לחוק, שמכוחו הותקן הצו מושא העתירה, ממשיך ומפרט הסדר זה: קיום מוסדות חינוך רשמיים למתן חינוך חובה חינם לפי חוק זה לילדים ולנערים הגרים בתחום שיפוטה של רשות חינוך מקומית מסויימת, יהא מוטל על המדינה ועל אותה רשות חינוך מקומית במשותף. השר, בהתיעצות עם שר הפנים, ועם ועדת החינוך והתרבות של הכנסת יקבע, בצו שיפורסם ברשומות, לגבי כל שנת לימודים ולגבי כל רשות חינוך מקומית, את שיעור ההשתתפות של המדינה ושל רשות החינוך המקומית בקיום מוסדות החינוך הרשמיים שבהם ניתן חינוך חובה לילדים ולנערים הגרים בתחום שיפוטה על אותה רשות חינוך מקומית. לפי סעיף 7(ב) לחוק, אם כן, המדינה ורשויות חינוך מקומיות אחראיות ל"קיום" מוסדות חינוך רשמיים (שהם מוסדות חינוך המוחזקים על ידי המדינה ורשויות חינוך מקומיות, ואשר הוכרו כרשמיים בידי השר) המצויים בתחומן (להלן, בהתאמה: רשויות ו-מוסדות חינוך. ראו את ההגדרות בסעיף 1 לחוק). עוד לפי סעיף 7(ב) לחוק, שיעור ההשתתפות של המדינה ורשות החינוך המקומית בקיומם של מוסדות חינוך בכל רשות ייקבע בצו שיפרסם השר, לאחר התייעצות עם שר הפנים (להלן, יחד עם שר החינוך: השרים) ועם ועדת החינוך. גרסתו המקורית של החוק, שנחקקה בשנת 1949, כללה את סעיף 7(ב) בנוסח זהה ברובו, למעט העובדה שהשר חויב להתייעץ רק עם שר הפנים עובר להתקנת הצווים. בשנת 1978 נחקק חוק לימוד חובה (תיקון מס' 13), התשל"ח-1978 ובו נוספה החובה להיוועץ גם בוועדה קודם להתקנת הצווים. מאז עומד נוסח חוק זה בתוקפו. אלא שהלכה למעשה, דומה כי במשך תקופות ארוכות נמנע משרד החינוך מלפעול לפי הצו. בראשית ימי המדינה הותקנו ביחס לכמה שנות לימודים צווים לפי סעיף 7(ב) לחוק, אך, לאחר מכן, בין השנים 1967 לשנת 2004 לא הותקנו צווים לפי סעיף זה (ראו פרוטוקול ישיבה 238 של ועדת החינוך והתרבות, הכנסת ה-16, 4-2, 11 (2.6.2004) אשר הוקדשה כולה לדיון בסוגיית עמידתו של השר בחובת ההיוועצות בקשר להתקנת הצווים (להלן: פרוטוקול ישיבה 238)). בשנת 2004 הגיש המשיב 4, מרכז השלטון המקומי בישראל (להלן: מרכז השלטון המקומי), עתירה נגד החלטת משרד החינוך לקצץ את המימון שמעמידה המדינה לשכרם של עובדי מינהל ושירותים בבתי ספר (שכן להבדיל מעובדי ההוראה המועסקים ישירות על ידי המדינה, הללו מועסקים על ידי רשויות החינוך המקומיות והמדינה משתתפת בשכרם). בין היתר, נטען כי קיצוץ זה נעשה שלא כדין, כיוון שהוא נעשה בלי להיוועץ בוועדה, ושלא במסגרת צו המתפרסם ברשומות, בהתאם לסעיף 7(ב) לחוק. בפסק הדין בבג"ץ 2910/04 מרכז השלטון המקומי בישראל נ' משרד החינוך, פ"ד נט(3) 625 (2004) (להלן: עניין מרכז השלטון המקומי) התקבלו טענותיו העיקריות של מרכז השלטון המקומי. בית המשפט קבע כי שרת החינוך דאז לא קיימה את חובתה להיוועץ בשר הפנים, וכי היה עליה לקיים היוועצות עם הוועדה באופן מהותי ולא רק למראית עין. בית המשפט הוסיף ודחה את הטענה לפיה פרסום חוברת המציגה את פירוט התקציב הרלוונטי מייתר את חובת ההיוועצות, וקבע כי היה על שרת החינוך דאז להציג לוועדה את הצעת התקציב עוד לפני אישורו לצורך היוועצות בוועדה (שם, בעמ' 642-636). עם זאת, נפסק כי יש להחיל בעניין את דוקטרינת הבטלות היחסית, ולהותיר את החלטת משרד החינוך על כנה, לנוכח ההשלכות הצפויות מביטול ההחלטה (שם, בעמ' 645-643). לאחר מתן פסק הדין בעניין מרכז השלטון המקומי החל העותר, אשר שימש בין השנים 1993-1978 ו- 2007-1998 כראש הרשות המקומית אור יהודה (תחילה כראש מועצה, ומשהפכה לעיר בשנת 1988, כראש עירייה), להגיש שורת עתירות העוסקת בתוכן הצווים ובהליך התקנתם, שנדחו או נמחקו מטעמים שונים (ראו: בג"ץ 6774/05 עיריית אור יהודה נ' שרת החינוך (5.1.2006) (עתירה זו הוגשה בשם עיריית אור יהודה ובשם העותר כראש העירייה); בג"ץ 3362/08 עו"ד בוכבזה נ' שרת החינוך (15.9.2009); בג"ץ 6632/11 בוכבזה נ' שר החינוך (22.1.2012); בג"ץ 7046/12 בוכובזה נ' שר החינוך (14.3.2013); בג"ץ 5846/14 בוכובזה נ' שר החינוך (6.5.2015)). בפרט, העותר אף הגיש בעבר עתירה בעניין הצו בו עסקינן, הצו לשנת תשפ"ד (בג"ץ 5135/23 בוכבזה נ' שר החינוך (4.12.2023) (להלן: העתירה הקודמת)) – עתירה אשר נמחקה בנסיבות אליהן נתייחס בהמשך הדברים. מדיניות משרד החינוך השתנתה בעקבות פסק הדין בעניין מרכז השלטון המקומי, ושרי החינוך התקינו צווים ביחס למרבית שנות הלימודים החל משנת הלימודים התשס"ו (2006-2005) ועד לשנת הלימודים התשע"ט (2019-2018). יחד עם זאת, גם בתקופה זו חלק מהצווים הותקנו בלי לקיים את הליך ההיוועצות כדין, ובחלק ניכר מהשנים פורסמו הצווים באיחור (ראו בסעיף 15 לתגובה המקדמית של הוועדה לעתירה). החל משנת הלימודים התש"ף (2020-2019) ועד שנת הלימודים התשפ"ד לא הוצגו לוועדה טיוטות צווים כנדרש בחוק, ולא פורסמו צווים (זאת למעט ביחס לשנת הלימודים התשפ"ב (2022-2021), אשר ביחס אליה נשלח לוועדה צו בחודש ינואר 2022, שהוועדה לא ראתה לנכון לקיים בו דיון בשל העובדה ששנת הלימודים המדוברת כבר הייתה בעיצומה והתקציב הנוגע אליה חולק זה מכבר. בשנה זו לא פורסם, לבסוף, צו). נוכח השתלשלות עניינים זו, פנה ביום 20.2.2023 יו"ר ועדת החינוך בכנסת, ח"כ יוסף טייב (להלן: יו"ר הוועדה), אל שר החינוך, וביקש ממנו להעביר לוועדה את טיוטת הצו לשנת תשפ"ד עובר לקבלת החלטה סופית ביחס לאופן חלוקת התקציב, על מנת לקיים היוועצות כדין. משלא הועברה טיוטת הצו, ביום 5.7.2023 הגיש העותר את העתירה הקודמת, ובה ביקש להורות לשר לפרסם צו לשנת תשפ"ד לאחר היוועצות בוועדה, וכן לתת לשר הוראות שונות בנוגע למדיניות שעליו לעגן בצו, ובפרט, להורות כי עליו לקבוע בצו תקצוב דיפרנציאלי. בתגובה המקדמית לעתירה הקודמת מטעם השרים הללו הודיעו כי טיוטת הצו לשנת תשפ"ד מצויה בשלבי הכנה מתקדמים וכי טרם פרסום הצו יקוים הליך היוועצות כדין. ביום 4.9.2023 שלח השר ליו"ר הוועדה את טיוטת הצו לשנת תשפ"ד (להודעה זו צורפה הודעת שר הפנים מיום 30.8.2023, המאשר כי קוימה עמו היוועצות כדין בנושא. במכתב מיום 7.8.2023 שצורף כחומר רקע לדיון בוועדה ביום 19.9.2023 אישר מנכ"ל מרכז השלטון המקומי את תוכן הצו המוצע והודיע כי אין, מצדו, התנגדות לקידום הצו), וביום 19.9.2023 קיימה הוועדה דיון על הצו. בדיון הדגישו שני חברי הכנסת הנוכחים, יו"ר הוועדה וח"כ משה טור פז, את חשיבות הליך ההיוועצות ואת הצורך לקיימו במועד המאפשר היוועצות מהותית (פרוטוקול ישיבה 100 של ועדת החינוך, התרבות והספורט, הכנסת ה-25, 2, 4-3, 13, 20-19 (19.9.2023) (להלן: הדיון בוועדה)). בדיון הועלו הצעות לבצע דיפרנציאציה מסוימת במסגרת רכיבי התקציב המוסדרים בצו (שם, בעמ' 4 ו-16), ונשמעו דבריו של העותר, שהציג עמדה דומה (שם, בעמ' 13-11). בסופו של הדיון בירך יו"ר הוועדה על ההחלטה להביא את הצו בפני הוועדה, גם אם באיחור, אך הבהיר כי אין טעם בקיום הצבעה בוועדה על הצו לשנת תשפ"ד בשל המועד בו הובא הצו בפני הוועדה. יו"ר הוועדה הוסיף: אני אומר לכם את זה בצורה ברורה וחלקה ואמרתי את זה לגורמים גם בלשכת השר וגם לשר עצמו. לקראת שנת תשפ"ה מבחינתי אני לא אראה בצו שיגיע לאחר התקציב כהיוועצות ואני אגיד את זה בצורה ברורה, ואני לא אתן שייתנו ויהפכו את הוועדה לוועדה שקופה. אם רוצים לשנות את החוק מוזמנים לנסות לשנות את החוק. (שם, בעמ' 20) ביום 4.12.2023 התקיים דיון בעתירה הקודמת, במהלכו ציינה באת-כוח השרים כי הגורמים המקצועיים "התחבט[ו]" בשאלה האם יש מקום לפרסם את הצו לשנת תשפ"ד בשים לב לאיחור בהכנתו ולעמדה שהביע יו"ר הוועדה (פרוטוקול הדיון בעתירה הקודמת מיום 4.12.2023, בעמ' 2, ש' 2-1 (להלן: פרוטוקול הדיון בעתירה הקודמת)). ממלא מקום הנשיא, השופט עוזי פוגלמן, סבר כי חרף הפגמים שנפלו בהיערכות לקראת פרסום הצו, יהיה ראוי כי השרים יפעלו לפרסומו והוסיף: אני מבין שאתם [השרים – ע"ג] רואים וגם הכנסת רואים בעיה בהליך ההתייעצות [...] עדיין נדמה לנו שנוכח הוראת החוק הצו נותן ביטוי להשתתפות המדינה, נכון שיפורסם, אם רוצים אח"כ לתקוף אותו, הדלת פתוחה. אני מבין שבעקבות התייעצויות חשבתם שלא נכון לפרסם, אנחנו חושבים שנכון לפרסם וכל הטענות שמורות. (פרוטוקול הדיון בעתירה הקודמת בעמ' 1, שו' 10-4). בתגובה להערות בית המשפט הודיעה באת-כוח השרים כי הצו לשנת תשפ"ד יפורסם בתוך 21 ימים. בדיון נדונה גם הצהרה נוספת של השרים בתגובה לעתירה הקודמת, ולפיה בכוונת משרד החינוך לקבוע נהלים פנימיים ביחס למועדים בהם ינוהל הליך ההיוועצות. נהלים אלו, לדברי השרים, נועדו לאפשר את השלמת הליך ההיוועצות טרם יציאת הכנסת לפגרת הקיץ ואת פרסום הצו לפני פתיחת שנת הלימודים. עוד צוין כי ככל שיתאפשר, הליך ההיוועצות יעשה עוד לפני פרסום חוק התקציב הרלוונטי (סעיף 8 להודעה המעדכנת מטעם השרים מיום 3.12.2023. להלן: הנהלים בדבר מועד ההיוועצות). בפסק הדין שניתן בתום הדיון, בית המשפט זה עמד על התחייבות השרים לפרסם את הצו והבהיר כי "כך אכן שראוי שייעשה, מבלי להכריע בשלב זה בטענות הנוגעות להליך ההתייעצות שצריך היה לקיים, אשר שמורות לצדדים כמפורט להלן". בנוסף, צוין כי "הנחתנו היא כי נהלים [בדבר לוחות הזמנים לקיום הליך ההיוועצות] אכן יפורסמו במהירות הראויה, על מנת שניתן יהיה לקיים את ההצהרה [ביחס לפרסום נהלים אלה] ככתבה וכלשונה". נוכח התחייבויות אלו של השרים, שהביאו לשינוי בתשתית העובדתית והמשפטית שביסוד העתירה הקודמת, הורה בית המשפט על מחיקתה, תוך פסיקת הוצאות לעותר. לבסוף, הובהר כי טענות הצדדים שמורות להם ביחס לצו, לכשיתפרסם. ביום 21.12.2023 פורסם הצו מושא העתירה ברשומות. בצו נקבע שיעור ההשתתפות של המדינה בהוצאות קיום של מוסדות החינוך הרשמיים – הכוללים גני ילדים, בתי ספר יסודיים וחטיבות ביניים, לפי סוגי ההוצאות (סעיף 2 לצו). במרבית הקטגוריות נקבע שיעור זה כאחוז מעלות המשרה של סוגי עובדים שונים. מספר המשרות שהמדינה מממנת את עלות העסקה בהן בשיעור האמור נקבע, לפי הצו, בתקינת משרד החינוך, המתפרסמת באתר האינטרנט שלו (סעיף 4 לצו). בשתי קטגוריות – "אגרת שכפול, חומרי מלאכה וערכות טכנולוגיות" בבתי ספר יסודיים, חטיבות ביניים ובגני ילדים לגיל 5 וכן "עלות אחזקה של גן ילדים" לגילאים 4-3 – נקבעו מספר חלופות להיקף המימון, בהתאם לחוסנה הכלכלי-חברתי של הרשות בה ממוקם המוסד (סעיפים 2(1)(ב), 2(2)(ג) ו-2(3)(א) לצו). העותר, אשר לא שבע נחת מאופן פרסום הצו ותוכנו, הגיש עתירה נוספת בעניין הצו לשנת תשפ"ד – היא העתירה דנן. טענות הצדדים בעתירה הנוכחית טוען העותר כי דין הצו להתבטל בשל אי-קיום ההיוועצות עם הוועדה כדין, בפרט נוכח הפרת חובה זו באופן עקבי בשנים קודמות. עוד מבקש העותר מבית המשפט לקבוע כי על הצו לכלול תקצוב דיפרנציאלי של רשויות על פי מעמד סוציו-אקונומי ובהתחשב ברמת הכנסתן (כך שהצו יהווה, להגדרת העותר, "סוג של 'סל החינוך'") וכן לכלול בצו את השתתפות המדינה בתקציב לבינוי מוסדות חינוך של הרשויות. בתוך כך, העותר טוען כי לשון החוק, הזכות לשוויון (ובכלל זה שוויון הזדמנויות) וחובת הנאמנות של השר מחייבים אותו להקצות תקציבים בצורה דיפרנציאלית במסגרת הצו, כך שרשויות חלשות יזכו לשיעור השתתפות גבוה יותר מרשויות חזקות. הצורך בכך מתחדד, לשיטתו, לנוכח המגבלה הקבועה בחוק, לפיה הורים המתגוררים בתחומי רשות מקומית חייבים לרשום את ילדיהם בתחומה – דבר היוצר חוסר שוויון בין ילדים הגדלים ברשויות חזקות לבין אלו הגדלים ברשויות חלשות. כן מדגיש העותר כי אין מדובר בהוספה תקציבית מצד המדינה, ואף לא בהתערבות בענייני מדיניות, אלא עסקינן בחלוקת התקציב מחדש באופן שנועד להגשים את דרישות החוק. בנוסף טוען העותר כי סעיף 7(ב) לחוק מחייב לשנות את אופן ניסוחו של הצו, כך שזה יכלול את הסכום בו משתתפת המדינה בתקציב מוסדות החינוך של רשות מקומית, תוך פירוט כל אחת מהרשויות בנפרד. זאת לעומת הצו הנוכחי, הכולל פירוט של אחוזי ההשתתפות של המדינה בקטגוריות שונות של הוצאות ביחס לכלל הרשויות (ללא התייחסות פרטנית). לבסוף מעלה העותר טענות שונות נגד פרקליטות המדינה, בשל העובדה כי היא מייצגת הן את שר החינוך (הנועץ) והן את שר הפנים (היועץ) ולנוכח הפער הקיים, לשיטתו, בין העמדות שהוצגו בפני בית המשפט לבין התבטאויותיהם הפומביות של השרים. בתגובתם המקדמית לעתירה טענו השרים כי דין העתירה להידחות על הסף בהיעדר זכות עמידה, שכן העותר, שהוא כיום אדם פרטי, תוקף את הצו על אף שרשויות מקומיות, אליהן הוא נוגע ישירות, לא עתרו נגדו (וכך גם לא מרכז השלטון המקומי המייצג אותן בהיבטים רבים). מכל מקום סבורים השרים כי דין העתירה להידחות גם לגופה. אשר לטענה לפיה הצו בטל בשל אי-קיום הליך היוועצות מציינים השרים, כי על אף שאין חולק כי היה מקום להגיש לוועדה את טיוטת הצו בשלב מוקדם יותר, בסופו של דבר קוימה היוועצות, טרם פרסום הצו, עם שר הפנים וכן היוועצות בלתי-פורמלית עם מרכז השלטון המקומי, ומוסיפים כי גם בעניין מרכז השלטון המקומי, נמנע בית המשפט מביטול הצו בשל הפרת חובת ההיוועצות. ביחס ליתר טענות העותר מבהירים השרים כי אלו נוגעות למדיניות חברתית-כלכלית, שבה בית המשפט אינו נוהג להתערב, ומכל מקום העותר לא הניח כל תשתית עובדתית או משפטית המגלה טעם מבורר להתערבות שכזו. בתוך כך, השרים מטעימים כי "רוב רובו של תקציב משרד החינוך מוקצה באופן דיפרנציאלי" (סעיף 20 לתגובה המקדמית), וטוענים כי לא ניתן לכלול את הפירוט של כל תקציב החינוך, על נדבכיו המרובים, במסגרת הצווים, ולא לכך מכוונת הוראת סעיף 7(ב) לחוק. לשיטת השרים, עניינו של הצו בהשתתפות המדינה ברכיבים הבסיסיים הנחוצים לקיום מוסדות חינוך, בעוד שהתקציב הדיפרנציאלי המשמעותי ניתן במסגרת תוכניות אחרות, שהיקפן הכספי גדול יותר מהסכומים המועברים לרשויות המקומיות מכוחו של הצו. עוד מציינים השרים כי גם בצו הקיים ישנם רכיבים דיפרנציאליים משמעותיים. זאת שכן מספר המשרות המוקצות לרשויות המקומיות השונות נקבע בשים לב למצבן הסוציו-אקונומי (וזאת להבדיל משיעור ההשתתפות של המדינה בעלות השכר של העובדים הממלאים משרות אלו, שאינו משתנה בין הרשויות אלא נותר אחיד). אשר לאופן ניסוח הצווים, טוענים השרים כי פירוט שיעור ההשתתפות באחוזים (להבדיל מסכומים מדויקים) עומד בהוראות החוק ומגשים את תכליתו, וכי בקשת העותר אינה תואמת למידת הפירוט המאפיינת חקיקת משנה, ובכל מקרה איננה מעשית. לבסוף מסרו השרים כי גיבוש הנהלים בדבר מועד העברת טיוטת הצו וקיום ההיוועצות נמצא בשלבים מתקדמים, וכי השרים יפעלו לפרסם נהלים אלה במהרה. מרכז השלטון המקומי, בתגובתו המקדמית לעתירה, הצטרף לבקשת השרים לדחות את העתירה על הסף, ולחלופין, לגופה. מרכז השלטון המקומי סבור כי לעותר אין זכות עמידה ביחס לכלל המבוקש בעתירה, ולמצער ביחס לטענות הנוגעות לתוכן הצו, היות שהעתירה עוסקת במישור היחסים שבין השלטון המקומי לבין משרד החינוך. עוד נטען כי העתירה הוגשה בלי שבוצע מיצוי הליכים מול מרכז השלטון המקומי, בהיעדר תשתית עובדתית בסיסית בעניין, ותוך בקשת סעדים שיש בהם כדי לפגוע ברשויות עצמן – וגם מטעמים אלה יש לדחות אותה על הסף. לגופו של עניין, מרכז השלטון המקומי דוחה את טענות העותר לעניין אופן ניסוח הצו. אשר לתוכן הצו – מוסבר כי נוסף על הדיפרנציאליות המפורטת בצו, תוכניות רבות אחרות של משרד החינוך, שאינן נכללות בצו, בנויות לפי מודל של תקציב דיפרנציאלי, וכי אין מקום לאמץ את גישת העותר ולייצר מנגנון של "סבסוד צולב", באופן שיפגע ברמת החינוך ברשויות חזקות וייצור תמריץ שלילי לרשויות המנוהלות באופן זהיר ונכון. מרכז השלטון המקומי ציין כי עמדתו מזה שנים היא שיש לבצע שינוי בשיטת תקצוב מערכת החינוך בישראל (שלא במסגרת עתירה זו), כך שיוגדר "סל אישי נורמטיבי הוגן לתלמיד", הכולל את הרף הבסיסי לכלל התלמידים בארץ, אשר מימונו מובטח לכלל הרשויות, ושרק מעבר לו ניתן יהיה לספק תקציב דיפרנציאלי לרשויות מוחלשות. בתגובתה המקדמית לעתירה, ציינה הוועדה כי משרד החינוך מפר, לאורך שנים רבות, את חובתו על פי דין לקיים היוועצות מלאה עם הוועדה, וזאת חרף חשיבותה הדמוקרטית והציבורית. באשר לצו מושא העתירה, הודגש כי בשל המועד בו הונחה טיוטת הצו לשנת תשפ"ד על שולחן הוועדה, לאחר שכבר חולק התקציב בו הוא עוסק, רוקנה חובת ההיוועצות מתוכן, והוועדה סירבה לראות בדיון שערכה בצו כהיוועצות תקינה. עם זאת, לשיטת הוועדה, בנסיבות העניין פגם זה אינו מוביל לביטול הצו, שכן הוא פורסם, בין היתר, בעקבות המלצת בית המשפט לעשות כן במהלך הדיון בעתירה הקודמת. הוועדה נמנעה מלהביע עמדה ביחס לטענות העותר לגופו של הצו, אך ציינה כי "חברי הוועדה גילו – גם השנה וגם בשנים קודמות – עניין רב בטענות העותר על אודות הצורך בתקצוב ממשלתי דיפרנציאלי ברשויות החינוך המקומיות השונות" (סעיף 47 לתגובת המקדמית מטעם הוועדה). נוכח האמור, סבורה הוועדה כי יש לדחות את העתירה, אך לצד זאת להדגיש את חשיבותה של חובת ההיוועצות ואת החומרה שבהפרתה. ביום 8.2.2024, בהתאם לבקשתן, הוריתי על מחיקתן מהעתירה של המשיבות 5 ו-6, התנועה למען איכות השלטון בישראל והמועצה הלאומית לשלום הילד (בהתאמה), וזאת בשל כך שלא התבקש נגדן סעד בעתירה, ולאור הודעתן כי אינן מעוניינות להצטרף לטיעוני העותר. המשיבה 8, המועצה המקומית שלומי, והמשיבה 10, עיריית בת-ים, הותירו את ההכרעה בעתירה לשיקול דעת בית המשפט. המשיבה 9, עיריית רמלה, הותירה אף היא את ההחלטה לשיקול דעת בית המשפט, תוך שציינה כי לשיטתה על הממשלה בכלל, ומשרד החינוך בפרט, לקדם תקצוב דיפרנציאלי בתחום החינוך. המשיבה 7, עיריית אופקים, הצטרפה לטענות העותר ביחס לצורך בהרחבת התקצוב הדיפרנציאלי לרשויות בכדי לצמצם פערים בין ילדי ישראל. עוד יצוין, לשלמות התמונה, כי ביום 5.5.2024, לאחר בקשת ארכה נוספת שהגישו השרים להגשת התגובה המקדמית מטעמם ועל רקע התגובות המקדמיות שהוגשו עד שלב זה, הגיש העותר מסמך שכותרתו "בקשות דחופות ואחרות" ובין השאר ביקש לתקן את הסעדים שהתבקשו בעתירה, כך שהם יכללו סעד חלופי של החלת דוקטרינת הבטלות היחסית על הצו; לקבוע דיון דחוף בעתירה; ולתת הוראה דחופה לשר להציג את "מערכת הנתונים והשיקולים הרלוונטיים להיוועצות" שעליו לקיים עם שר הפנים והוועדה. ביום 17.7.2024 הגיש העותר בקשות נוספות לקביעת דיון דחוף בעתירה, וכן להגשת מענה מטעמו לתגובה המקדמית מטעם השרים, תוך שהוא מפרט את הנקודות העיקריות אותן הוא מבקש להעלות בתשובה לתגובת השרים (להלן, ביחד: הבקשות הנלוות לעתירה). דיון והכרעה לאחר שעיינו בעתירה ובתגובות לה, נחה דעתנו כי דין העתירה להידחות. נתייחס, תחילה, לטענת השרים ומרכז השלטון המקומי לפיה לעותר אין זכות עמידה, שכן יש לראות בו כמתעבר על ריב לא לו. כידוע, ברבות השנים בית משפט זה אימץ גישה מרחיבה באשר לזכות העמידה של עותר בעתירה ציבורית, אך סִייג כלל זה במקרים בהם קיים נפגע ישיר מהפעולה השלטונית הנתקפת, מקום שבו נפגע זה אינו פונה לבית המשפט בבקשה לקבל סעד (בג"ץ 1759/94 סרוזברג נ' שר הביטחון, פ"ד נה(1) 625, 631 (1994); בג"ץ 962/07 לירן נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 14 (1.4.2007) (להלן: עניין לירן); בג"ץ 1509/17 רגבים נ' שר הביטחון, פסקאות 7-6 (11.4.2019)). ואכן, עניינה של העתירה ביחסים בין השלטון המרכזי לבין השלטון המקומי – סוגייה שלעותר, כאזרח פרטי (הגם ששימש בעבר כראש רשות מקומית), אין אינטרס אישי מיוחד ביחס אליה (באשר לשיקולים העומדים בבסיס כלל זה השוו: בג"ץ 5732/22 לשכת סוכני ביטוח בישראל נ' הממונה על שוק ההון, ביטוח וחיסכון, פסקה 7 (15.2.2023); בג"ץ 1724/18 שמיר נ' שרת המשפטים, חוות דעתו של השופט אלכס שטיין (11.6.2019). להרחבה ראו: יצחק זמיר הסמכות המינהלית כרך ג – הביקורת השיפוטית – כללי הסף 2004-2002 (2014) (להלן: זמיר)). אך מנגד, הטעמים לדחיית העתירה על הסף בשל היעדר זכות עמידה חלים באופן מוגבל ביחס לטענות העותר בדבר פגם בהליך ההיוועצות. בשונה מטענותיו נגד תוכן הצו ואופן ניסוחו, הטענה בדבר הליך ההיוועצות אינה נוגעת ליחסים בין משרד החינוך לבין הרשויות המקומיות או מרכז השלטון המקומי גרידא (שהרי אין מחלוקת כי בסופו של דבר השר ערך היוועצות עם שר הפנים ואף קיים היוועצות בלתי-פורמלית עם מרכז השלטון המקומי, הגם שהחוק אינו מחייבו לעשות כן). טענה זו נוגעת להתנהלות העומדת, לפי הנטען, בסתירה חזיתית להוראות החוק, ולמעשה גם השרים מסכימים כי מדובר בפגם בהליך התקנת הצו לשנת תשפ"ד (ראו: בסיפא לסעיף 36 לתגובת השרים; פרוטוקול הדיון בעתירה הקודמת, בעמ' 2, שו' 2-1). כידוע, בין הטעמים העיקריים להכרה במעמדם של עותרים ציבוריים מצוי הצורך למנוע הפרות של החוק בידי רשויות המדינה, ועל כן הצדקות לעשות כן הן מובהקות ביותר בעתירות המעלות "עניין בעל אופי ציבורי שיש לו נגיעה לקידומו של שלטון החוק, לאכיפתם של עקרונות חוקתיים ומקום שמתבקשת התערבות כדי לתקן פגם מהותי בפעולת המינהל הציבור" (ראו: בג"ץ 651/03 האגודה לזכויות האזרח בישראל נ' יושב-ראש ועדת הבחירות המרכזית לכנסת השש-עשרה, פ"ד נז(2) 62, 68 (2003); עניין לירן, בפסקה 14; בג"ץ 1765/22 משרד תומר ורשה עורכי דין נ' שרת הפנים, פסקה 17 (3.7.2022). כן ראו: דפנה ברק-ארז משפט מינהלי כרך ג – משפט מינהלי דיוני 286 (2017); זמיר, בעמ' 1994-1992). לפיכך, בכל הנוגע לקיום חובת ההיוועצות, ובשים לב למצב הדברים שתואר לעיל (פסקאות 6-2 לעיל), דומה כי בנסיבות העניין אין לשלול על הסף את זכות עמידתו של העותר. בשולי הדברים יצוין כי הניתוח האמור אינו משתנה בשל עמדת המשיבה 7, עיריית אופקים, אשר הודיעה כי היא מצטרפת לטענת העותר באשר להיעדר דיפרנציאליות בתוכן הצו. על גורם המעוניין להצטרף לטענות העותר, ולזכות מכוחן בסעד, לעשות זאת במתכונת הרגילה – באמצעות הגשת בקשה להצטרף כעותר להליך, ואין להסכין עם צירופה של המשיבה 7 "באופן מלאכותי, כמשיבה [שהרי] ככזו אין בידה כמובן לבקש סעד" (בג"ץ 6478/15 חברת החשמל לישראל בע"מ נ' הרשות לשירותים ציבוריים – חשמל, פסקה 29 (20.4.2017)). בהקשר זה יובהר כי גם אין מקום לצרף לעתירה באופן מלאכותי משיבות כאלה או אחרות שאינן בגדר צד נדרש, תוך בקשת סעד לפיו בית המשפט יורה להן "להצטרף לעתירה", ולתמוך בעמדת העותר. ככל שהעותר מעוניין בהצטרפות גורם זה או אחר על מנת שיחזק את טיעונו, עליו לפנות ישירות לגורם זה, שלא באמצעות בית המשפט, ולשכנעו לעמוד לצדו כעותר (לפירוט ההלכה באשר לזהותם של המשיבים הרלוונטיים לעתירה ראו: בג"ץ 1901/94 לנדאו נ' עיריית ירושלים, פ"ד מח(4) 403, 415 (1994); בג"ץ 5974/22 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' משטרת ישראל, פסקאות 6-4 (8.12.2022). באשר לכללים בדבר צירוף תובע בעל-כורחו להליכים אזרחיים או מנהליים ראו: רע"א 5861/15 עיריית תל אביב-יפו נ' שומוביץ, פסקה 32 (26.1.2016), והשוו להבדלים בין הצטרפות להליך כעותר לבין הצטרפות להליך כמשיב: בר"מ 1747/24 הרן נ' גילאי, פסקה 12 (3.4.2024)). מכל מקום, לא סברנו כי ניתן לקבל את טענות העותר לגופן. העותר משיג על תוכן הצו וטוען כי היה על השר לחלק את התקציבים במסגרתו באופן דיפרנציאלי, על מנת לקדם את השוויון בין תלמידים הלומדים ברשויות שונות. העותר לא השכיל להצביע על עוגן נורמטיבי לטענה כי החוק מחייב את השר לקבוע את שיעור ההשתתפות של המדינה בתקציב הרשויות באופן דיפרנציאלי, וכל שנקבע בחוק הוא כי "השר, בהתיעצות עם שר הפנים, ועם ועדת החינוך והתרבות של הכנסת יקבע, בצו שיפורסם ברשומות, לגבי כל שנת לימודים ולגבי כל רשות חינוך מקומית, את שיעור ההשתתפות של המדינה ושל רשות החינוך המקומית בקיום מוסד החינוך הרשמיים...". לפיכך, הלכה למעשה, טענותיו של העותר לעניין זה נוגעות לעניינים שבשיקול דעתו של השר. כפי שנפסק לא אחת, בית משפט זה לא יתערב בהחלטות הנוגעות למדיניות חברתית-כלכלית, אלא במקרים חריגים בהם נפל פגם חמור בהחלטה (ראו: בג"ץ 2489/19 אביב בגליל – התנועה לצדק חברתי ומנהל תקין נ' שר הפנים, פסקה 24 (27.4.2021); בג"ץ 5782/21 זילבר נ' שר האוצר, פסקה 38 לחוות דעתו של השופט אלכס שטיין ופסקה 1 לחוות דעתי (12.1.2022); בג"ץ 2875/18 התאחדות תאגידי כוח אדם זר בענף הבניין נ' ממשלת ישראל, פסקה 33 לפסק דינה של השופטת יעל וילנר (18.6.2019)). בענייננו לא הוצג פגם כזה, ולמעשה, אף לא הונחה תשתית עובדתית מספקת בעתירה על מנת לדון בפגם. בכלל זאת לא הוצגו נתונים ביחס להיקף התקצוב הדיפרנציאלי הקיים כיום במערכת החינוך, ולהיקף התקצוב המקיים, לשיטת העותר, את דרישות הדין (השוו להלכה שנפסקה בעתירות בעניין הזכות לקיום בכבוד: בג"ץ 3948/23 אומ"ץ – אזרחים למען מינהל תקין נ' ממשלת ישראל, פסקה 9 והאסמכתאות שם (15.5.2024). כן השוו: בג"ץ 4834/19 לורך נ' משרד החינוך, פסקה 11 (23.1.2020); בג"ץ 2277/20 משרד מיכאל דקר נ' המוסד לביטוח לאומי, פסקה 6 (31.3.2020)) יתרה מזאת, הטיעון בעתירה אינה מתחשב כראוי בהיבטים של תקציב החינוך שאינם נכללים בגדרו של הצו ובהיבטים דיפרנציאליים הכלולים בצו עצמו. בתגובות השרים ומרכז השלטון המקומי מפורטות שורה של תוכניות הכוללות רכיבים דיפרנציאליים: כגון הקצאת סייעת שנייה לגנים לגילאי 4-3 במסגרת "הרפורמה לגיל הרך", תקצוב דיפרנציאלי של שעות הוראה לפי "מדד הטיפוח"; התוכנית לצמצום מספר הילדים בכיתה; יישומה הדיפרנציאלי של תוכנית גפ"ן; ותוכניות שונות לתקצוב דיפרנציאלי בתיכונים (סעיפים 25-20 לתגובת השרים וסעיפים 28-25 לתגובת מרכז השלטון המקומי). יתרה מזאת, מתגובת השרים עולה כי גם הצו כולל, למעשה, תקציב דיפרנציאלי מבחינה מהותית: בעוד שיעור ההשתתפות של המדינה בעלות המשרה של עובדי הוראה הוא אחיד (סעיפים 3-2 לצו) – מספר משרות עובדי ההוראה שאת עלות משרתם מתקצבת המדינה בשיעור האמור משתנה לפי מספר פרמטרים, ובהם חוסנה הכלכלי של הרשות המקומית (סעיף 4 לצו, המפנה לפירוט בתקינה המתפרסמת באתר האינטרנט של משרד החינוך). זאת בנוסף למספר רכיבים ספציפיים בצו, שבהם התקצוב הדיפרנציאלי בא לידי ביטוי בצו גופו (סעיפים 2(1)(ב), 2(2)(ג) ו-2(3)(א) לצו). בדומה לטענותיו בדבר תוכן הצו, גם את השגותיו בדבר אופן ניסוח הצו לא ביסס העותר על מקור נורמטיבי הולם. לפיכך, לא ראינו הצדקה מבוררת להורות לשר לאמץ את המתכונת המועדפת על העותר לצורך ניסוח הצו. מכל מקום קיים ספק משמעותי אם הצעת העותר – פירוט מספרי של סך התקציב שמקצה המשרד לכל רשות חינוך מקומית בצו עצמו – תואמת את מטרות הצו (שהרי הצעה זו תקשה על הערכת ההיקף היחסי שבו משתתף המשרד בהוצאות קיום שונות של מוסדות חינוך), וכן אם הצעה זו אפשרית מבחינה פרקטית (שכן כל שינוי בסכום שבו משתתף המשרד בהוצאות רשות חינוך מקומית מסוימת, ידרוש את תיקון הצו, על כל הכרוך בכך). נותר, איפוא, הפגם בהליך ההיוועצות עם הוועדה עובר לפרסום הצו. השרים מציינים, אומנם, כי "אף שאין חולק כי מוטב היה לו טיוטת הצו היתה מובאת בפני ועדת החינוך של הכנסת בשלב מוקדם יותר, עדיין נערך דיון ער ופורה בוועדה" (סעיף 36 לתגובה השרים). עם זאת, לא ניתן לומר כי הליך ההיוועצות התקיים כדין. טיוטת הצו לשנת תשפ"ד נשלחה לוועדה ביום 4.9.2024, חודשים ארוכים לאחר אישור חוק התקציב (ובכלל זה תקציב החינוך) ולאחר שהחלה שנת הלימודים שבה עוסק הצו. ההלכה בעניין היוועצות היא ידועה – על גוף שעליו הוטלה חובה סטטוטורית להיוועץ באחר לקיים הליך זה בתום לב, באופן ובמועד המאפשרים למייעץ להביא לשינוי החלטתו של המתייעץ. לעומת זאת, "התייעצות הנעשית אך למראית-עין בלבד, התייעצות שהיא קליפה בלא תוך – לאו התייעצות היא" (בג"ץ 5933/98 פורום היוצרים הדוקומנטריים נ׳ נשיא המדינה, פ"ד נד(3) 496, 519 (2000). כן ראו: בג"ץ 3490/90 יקב הגליל יוסף גולד ובניו בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(1) 11, 17 (1993); בג"ץ 5419/23 אלו"ט – אגודה לאומית לילדים ובוגרים עם אוטיזם נ' מנכ"ל משרד החינוך, פסקה 17 (20.8.2023)). קיום היוועצות הנוגעת לגודל התקציב שעל המדינה להקצות לרשויות, לאחר ששנת הלימודים הרלוונטית כבר החלה ולאחר שתקציב הנדון כבר אושר אינה עונה על תנאי זה (ראו: פרוטוקול הדיון בוועדה, בעמ' 3-2, 13, 16 ו-19 וכן "מסמך רקע משפטי" שהוכן לקראת הדיון בוועדה וצורף כנספח מש/4 לתגובת הוועדה (להלן: מסמך הרקע לדיון הוועדה)). למעשה, בעניין מרכז השלטון המקומי, הבהיר בית המשפט סוגיה זו באופן מפורש: היה על שרת החינוך להביא את הצעת התקצוב כאמור בפני ועדת החינוך של הכנסת ובפני שר הפנים, כאמור בהוראת סעיף 7(ב) לחוק לימוד חובה, עוד בטרם אושר תקציב החינוך לרבות הקיצוץ שנערך בו. (שם, בעמ' 641) יפים לעניין זה הדברים שנאמרו בע"פ 22/89 עזבה נ' מדינת ישראל, פ"ד מג(2) 592 (1989), וצוטטו בעניין מרכז השלטון המקומי: חשוב לא פחות מעצם קיומה של התייעצות הוא קיומה כהלכתה; ובתחום זה של ממשות התהליך יותר מבעצם קיומו טמונות, כמדומה, הבעיות השכיחות של יישום החובה. הווה אומר: אין די בהתייעצות המקוימת, מצוות אנשים מלומדה, רק לשם יציאת ידי החובה ה״פורמלית״ של החוק המחייב את קיומה. ״התייעצות״ שהיא בבחינת קליפה ריקה מתוכן איננה מוציאה את הרשות המחויבת בקיומה ידי חובתה. (שם, בעמ' 598) ברם, אף אם הופרה חובת ההיוועצות יש להמשיך ולבחון האם יש מקום לסעד של בטלות הצו, המבוקש בעתירה. בענייננו, בהתאם לעמדת הוועדה וכפי שנעשה בעניין מרכז השלטון המקומי בנסיבות דומות, יש מקום להחיל את דוקטרינת הבטלות היחסית (שם, בעמ' 645-644; סעיף 46 לתגובת הוועדה). לפי דוקטרינה זו, גם במקרים בהם נפל פגם בהחלטה מנהלית, טרם מתן סעד של בטלות, על בית המשפט לשקול את ההשלכות של קביעה זו, ובכלל זאת חומרת הפגם, הזנק שעלול להיגרם לצדדים שלישיים והאינטרס הציבורי הכרוך בעניין (ראו: עניין מרכז השלטון המקומי, בעמ' 644-642; בג"ץ 5303/16 גרמן נ' שר הבריאות, פסקה 21 (13.11.2018) (להלן: עניין גרמן); בג"ץ 2134/23 בית אקשטיין שירותי חינוך בע"מ נ' מנכ"ל משרד החינוך, פסקה 22 (26.6.2024) (להלן: עניין בית אקשטיין)). בענייננו מספר שיקולים מצדיקים את החלת דוקטרינת הבטלות היחסית, ובראשם שניים: ראשית, ביטול הצו יגרום לנזק רחב-היקף ובלתי-צפוי לתקציבים של משרד החינוך והרשויות עבור שנת לימוד שהסתיימה, שכן משמעות הדבר היא השמטת הבסיס החוקי לחלוקתם תוך פגיעה בצדדים שלישיים רבים (עע"מ 5106/14 עיריית בת ים נ' ששון, פסקה 11 (3.9.2015); בג"ץ 7647/16 האגודה לזכויות האזרח בישראל נ' שרת התרבות והספורט, פסקה 84 לפסק דינו של המשנה לנשיאה חנן מלצר (13.5.2020). כן השוו: עניין בית אקשטיין, בפסקה 31). שנית, חומרתו של הפגם שנפל בצו, בשל היעדר היוועצות בוועדה פחותה, במידת מה, בשל קיום הדיון בוועדה, גם אם בדיעבד (ראו: שם; עניין גרמן, בפסקאות 23-22; עע"מ 2067/19 עמותת "בצדק" נ' החברה לשיקום ולפיתוח הרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים בע"מ, פסקה 7 (17.2.2020). השוו לדבריו של יו"ר הוועדה בפרוטוקול הדיון בוועדה, בעמ' 20-19). אם כן, דינה של העתירה – דחייה. חרף זאת, העתירה מאירה פרקטיקה בעייתית, כאשר, כפי שמתארת זאת הוועדה, "לאורך שנים ארוכות הפר משרד החינוך את חובתו. בחלק מהשנים לא פורסם צו, וגם כאשר פורסם צו – לרוב נעשה הדבר לאחר אישור התקציב ואף לאחר תחילת שנת הלימודים" (סעיף 37 לתגובת הוועדה). כתוצאה מכך ההיוועצות אינה יכולה להשפיע, בפועל, על שיעור ההשתתפות של המדינה בתקציבים מושאי הצו, ובניגוד לאמור בפסק הדין בעניין מרכז השלטון המקומי. כך, הצווים ביחס לשנות הלימודים התשס"ו, התשס"ט, התשע"ב, התשע"ג, התשע"ט והצו לשנת תשפ"ד, מושא העתירה, נדונו בוועדת החינוך לאחר תחילת שנת הלימודים (ראו, בהתאמה: פרוטוקול ישיבה 492 של ועדת החינוך, התרבות והספורט, הכנסת ה-16 (11.10.2005); פרוטוקול ישיבה 48 של ועדת החינוך, התרבות, והספורט, הכנסת ה-18 (20.7.2009); פרוטוקול ישיבה 484, ועדת החינוך, התרבות, והספורט, הכנסת ה-18 (7.11.2011); פרוטוקול ישיבה 702 של ועדת החינוך והתרבות, הכנסת ה-18 (15.10.2012); פרוטוקול ישיבה 706 של ועדת החינוך, התרבות והספורט, הכנסת ה-20 (5.11.2018); פרוטוקול הדיון בוועדה). הצווים ביחס לשנות הלימודים התשע"א, התשע"ד והתשע"ח נדונו בוועדה במהלך חודש אוגוסט, כשבועיים או פחות לפני תחילת שנת הלימודים (ראו, בהתאמה: פרוטוקול ישיבה 274, ועדת החינוך והתרבות, הכנסת ה-18 (29.8.2010); פרוטוקול ישיבה 68 של ועדת החינוך, התרבות והספורט, הכנסת ה-19 (15.8.2013); פרוטוקול ישיבה 467 של ועדת החינוך, התרבות והספורט, הכנסת ה-20 (14.8.2017)), וזאת לצד מקרים רבים, בהם, כמפורט לעיל, לא הוגשו כלל צווים לעיון הוועדה (ראו פרוטוקול ישיבה 238, בעמ' 11; פרוטוקול ישיבה 242 של ועדת החינוך, התרבות והספורט, הכנסת ה-20, בעמ' 5 (19.7.2016); מסמך הרקע לדיון הוועדה, בעמ' 3). עם הימשכות מצב דברים זה, אשר הוביל הלכה למעשה לריקון הוראת סעיף 7(ב) לחוק מתוכן, ובפרט לחובת ההיוועצות הקבועה בה – קשה להשלים. בתגובת השרים הם ציינו כי גיבוש הנהלים בדבר מועד ההיוועצות מצוי בשלבים מתקדמים. מהמתואר לעיל עולה כי נהלים בעניין הם חיוניים לצורך עמידה בדרישות סעיף 7(ב) לחוק, וכי בהיעדרם התאפשר רק לעיתים נדירות קיום הליך היוועצות ראוי בפני הוועדה. יש לקוות כי השרים ישלימו את גיבוש הנהלים בהקדם, על מנת שלא יִישָּׁנוּ תקלות מהסוג בגינו הוגשה העתירה דנן. סוף דבר: העתירה נדחית. מאליהן נדחות הבקשות הנלוות לעתירה. במכלול הנסיבות, ובשים לב לכך שהמחדל עליו מצביע העותר אינו חד פעמי, מצאנו לנכון לחייב את המשיבים 1 ו-2 בהוצאות העותר בסכום של 7,500 ש"ח. ניתן היום, ט"ו אב תשפ"ד (19 אוגוסט 2024). יצחק עמית שופט עופר גרוסקופף שופט רות רונן שופטת