משואה למלונאות ונופש בע"מ נ. עיריית ירושלים

פסק-דין בתיק עע"ם 7518/09 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים בענינים מנהליים עע"ם 7518/09 בפני: כבוד השופט א' גרוניס כבוד השופטת א' חיות כבוד השופט י' עמית המערערת: משואה למלונאות ונופש בע"מ נ ג ד המשיבה: עיריית ירושלים ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים בעת"מ 879/07 מיום 6.7.09 שניתן ע"י כב' השופט נעם סולברג תאריך הישיבה: י"ח בכסלו התשע"א (25.11.2010) בשם המערערת: עו"ד גליה גרימברג עו"ד עופר ורד בשם המשיבה: עו"ד נעמה כליף-חזרתי פסק-דין השופט א' גרוניס: 1. בפנינו ערעור על פסק-דין שניתן על-ידי בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית משפט לענינים מינהליים (כבוד השופט נ' סולברג). עניינו של ההליך במחלוקת שנתגלעה בין המערערת לבין עיריית ירושלים (המשיבה, להלן – העירייה), בעניין חיובי ארנונה. 2. המערערת, חברת משואה למלונאות ונופש בע"מ, הינה חברה פרטית המחזיקה, החל משנת 2006, בבית מלון בתחום השיפוט של העירייה (להלן – בית המלון או הנכס). המערערת עתרה לבית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים בטענה כי חיובי הארנונה שהשיתה עליה העירייה בקשר עם הנכס לא נעשו כדין. ראשית טענה המערערת, כי בניגוד למדיניותה הכללית, החליטה העירייה לחייב בארנונה את ה"שטחים טכניים" בבית המלון (למשל, חדרי מכונות, חשמל ותקשורת) (להלן – השטחים הטכניים). המערערת טענה, כי שינוי מדיניות זה עומד בניגוד ל"חקיקת ההקפאה" המגבילה את כוחן של הרשויות המקומיות לשנות צווי ארנונה שבתחום שיפוטן. טענה נוספת שהעלתה המערערת הייתה, כי החל משנת 2003 החלה העירייה לסווג את שטח בית המלון כאזור א', בו משולמת ארנונה בשיעור המירבי. זאת, אף שעד לשנת 1997 סווג הנכס כאזור ג', הוא האזור בו שיעור הארנונה הוא הנמוך ביותר. המערערת טענה כי פעולת שינוי הסיווג עמדה אף היא בניגוד לחקיקת ההקפאה. טענות המערערת נדחו בפסק-דינו של בית משפט לענינים מינהליים בירושלים (כבוד השופט נ' סולברג). המערערת אינה משלימה עם פסק-הדין ומכאן הערעור. 3. המערערת טוענת, כפי שצויין, כי חיובי הארנונה נשוא הערעור נעשו בניגוד ל"חקיקת ההקפאה". החקיקה אליה מתייחסת המערערת הינה כינוי שניתן לאוסף של מגבלות סטטוטוריות, שנקבעו החל משנת 1985, לגבי יכולתן של הרשויות המקומיות להעלות את שיעורי הארנונה (עד לשנת 1985 יכולות היו הרשויות לקבוע את שיעור הארנונה ללא כל הגבלה, בכפוף לעקרונות המשפט המינהלי, ראו רע"א 3784/00 שקם בע"מ נ' מועצת עיריית חיפה, פ"ד נז(2) 481, 488 (2003) (להלן – עניין שקם)). אחת הסיבות ההיסטוריות שהובילו לחקיקת ההקפאה באמצע שנות השמונים של המאה שעברה, הייתה הניסיון של הרשויות המקומיות לכסות את הגירעונות התקציביים בקופותיהן על דרך העלאה משמעותית של שיעורי הארנונה. כמו-כן יועדה החקיקה לתרום להתמודדות עם האינפלציה הגבוהה מאוד ששררה בכלכלה הישראלית באותה תקופה (ראו, עע"ם 2849/07 עיריית תל אביב-יפו נ' אנרג'י מכון כושר ובריאות בע"מ, פיסקה 5 (טרם פורסם, 8.4.2009); עע"ם 3832/07 עיריית עפולה נ' המוסד לביטוח לאומי, פיסקאות 17-16 (השופטת ע' ארבל) (טרם פורסם, 21.12.2010)). יצוין, כי במסגרת חוק הסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), התשנ"ג-1992 (להלן – חוק ההסדרים), איחד המחוקק את הוראות הדין השונות הנוגעות לסמכות להטלת ארנונה ולהקפאת תעריפי הארנונה (ראו, עניין שקם, עמ' 490-488; ע"א 2765/98 איגוד ערים אילון נ' מועצה אזורית חבל מודיעין, פ"ד נג(4) 78, 83-81 (1999); כמו כן ראו, ה' רוסטוביץ, מ' וקנין, פ' גלעד, נ' לב ארנונה עירונית ספר ראשון 466-459 (מהדורה חמישית, רונית כהן כספי ושגיב חנין עורכים, 2001) (להלן – ארנונה עירונית)). כיום, התקנות הרלוונטיות שהותקנו מכוח חוק ההסדרים הינן תקנות הסדרים במשק המדינה (ארנונה כללית ברשויות המקומיות), התשס"ז-2007 (להלן – תקנות 2007) (התקנות תוקנו לאחרונה במסגרת תקנות הסדרים במשק המדינה (ארנונה כללית ברשויות המקומיות) (תיקון), התשע"א-2010). ההוראה המרכזית בתקנות המשמרת את העיקרון בדבר הקפאת תעריפי הארנונה, היא תקנה 3(ב). תקנה זו קובעת, כי "לצורך הטלת ארנונה כללית לשנת כספים מסוימת, יראו את סך כל שטחו של נכס, כסך כל השטח כפי שחושב לצורך הטלת ארנונה כללית בשנת הכספים הקודמת, זולת אם נתגלתה טעות בחישוב השטח, שאינה תוצאה של שיטת חישוב שונה" (ראו גם סעיף 9(ב) לחוק ההסדרים). 4. כאמור, המערערת מלינה על כך שהעירייה החלה לחייב בארנונה אף את ה"שטחים הטכניים" בבית המלון. הכוונה היא לחדרי מכונות, תקשורת וחשמל. נזכיר, כי מדובר בחיובים שהוטלו משנת 2006, הוא המועד בו החלה המערערת להחזיק בנכס. המערערת טוענת, כי לאורך השנים נקטה העירייה מדיניות כללית בעיר ירושלים, ולפיה לא נכללו שטחים אלה בחישוב השטח הכולל החייב בארנונה. משכך טוענת המערערת, כי העובדה שהעירייה החלה לחייב בארנונה את השטחים הטכניים בבית המלון, יש בה משום חריגה מחקיקת ההקפאה, שכן היא מובילה להעלאת סכום הארנונה המוטל על הנכס. העירייה מצידה מכחישה כי בעבר נהגה שלא לחשב, ככלל, את "השטחים הטכניים" ככאלה החייבים בארנונה. העירייה מוסיפה וטוענת, כי אפילו היה קיים נוהג כללי בעיר בדבר אי-חיוב השטחים הטכניים בארנונה, הרי מדובר היה בנוהג מוטעה. תיקון הטעות, כך טוענת העירייה, אינו מהווה חריגה מחקיקת ההקפאה. 5. דעתי היא, כי יש לקבל את טענת העירייה בנושא זה. השאלה הראשונה הנשאלת הינה, האם העירייה הייתה רשאית, מבחינה עקרונית, להטיל ארנונה על "השטחים הטכניים". עיון בחוק ההסדרים מלמד כי המחוקק לא מנע מהרשויות המקומיות לגבות ארנונה אף ביחס לשטחים טכניים דוגמת חדרי המכונות, החשמל והתקשורת בבית המלון נשוא הערעור. כך, קובע סעיף 8(א) לחוק ההסדרים, כי רשות מקומית תטיל ארנונה "על הנכסים שבתחומה שאינם אדמת בנין...". לצורך הגדרת הדיבור "נכסים" ומונחים אחרים (כמו "בנין") מפנה סעיף 7 לחוק ההסדרים להגדרה הקבועה בסעיף 269 לפקודת העיריות [נוסח חדש]. הסעיף האמור מגדיר נכסים כ"בנינים וקרקעות שבתחום העיריה, תפוסים או פנויים, ציבוריים או פרטיים, למעט רחוב". ההגדרה של "בנין" בסעיף זה, הינה "כל מבנה שבתחום העיריה, או חלק ממנו, לרבות שטח הקרקע שעיקר שימושו עם המבנה כחצר או כגינה או לכל צורך אחר של אותו מבנה..." (ההדגשות הוספו – א' ג'). דומה, כי הגדרה זו מאפשרת לרשות המקומית להטיל ארנונה אף על "שטחים טכניים" הממוקמים בתוך בניין והמשרתים את צרכיו. יוער, כי מסקנה זו עולה בקנה אחד עם האופן בו פירש בית משפט זה, בהקשרים דומים, את ההגדרה לדיבור "בנין" (ראו למשל, עע"ם 11641/04 סלע נ' מועצה אזורית גדרות, פיסקה 9 והאסמכתאות שם (לא פורסם, 17.7.2006) (להלן – עניין סלע)). ניתן להפנות, בנוסף, לעמדה שהובעה בספרות ולפיה ההגדרה של המונח "בנין" מאפשרת הטלת ארנונה על שטחי הקרקע המשרתים את צורכי הבניין, לדוגמה "מתקני חשמל, גז, מים, תקשורת, דודי שמש, הממוקמים סביב הבניין ומאפשרים לו לתפקד כבניין מודרני" (ארנונה עירונית, עמ' 335; ראו והשוו, עע"ם 11137/04 יעקובוביץ נ' מועצה מקומית אעבלין, פיסקה 8 (לא פורסם, 1.12.2005) (להלן – עניין יעקובוביץ)). ברי, כי הוא הדין אף לעניין שטחים כאמור הממוקמים בתוך הבניין עצמו. המסקנה היא, כי המחוקק הראשי לא קבע מגבלה עקרונית לגבי הטלת ארנונה על שטחים טכניים בדומה לאלה העומדים במוקד הערעור. 6. במקרה דנא טוענת העירייה כי מועצת העירייה מעולם לא החליטה שלא לחייב בארנונה "שטחים טכניים" (ודוקו: חוק ההסדרים והתקנות שהותקנו מכוחו אינם כוללים הוראות ברורות באשר לשיטת חישוב השטח החייב בארנונה. לפיכך, נוהגות רשויות מקומיות לקבוע בעצמן את שיטת החישוב (ראו, עע"ם 8635/05 עיריית יבנה נ' ארנפרוינד-כהן, פיסקה 11 (טרם פורסם, 15.5.2007) (להלן – עניין עיריית יבנה)). לביסוס הטענה צירפה העירייה לסיכומיה נספח מצו הארנונה של עיריית ירושלים משנת 2003, המגדיר מהי "יחידת שטח" עליה ניתן להטיל ארנונה והמהווה למעשה את השיטה בה מחשבת העירייה את השטח החייב בארנונה. בהגדרה זו נאמר, כי "בשטח היחידה נכלל כל השטח שבתוך יחידת הבניין, לרבות חדרי כניסה, מטבח, הול, אמבטיה, מקלחת, שירותים, חדרי משחקים וכל שטח מקורה אחר..." (סעיף ג', נספח ג/3 לצו הארנונה משנת 2003, ההדגשות הוספו – א' ג'). אומנם, צו הארנונה אינו מתייחס במפורש לשאלה האם יש לכלול את ה"שטחים טכניים" בחישוב שטח הבניין. אך מנוסח הצו עולה, כי לא נקבעה בו כל הוראה ברורה המחריגה את "השטחים הטכניים" מהשטח החייב בארנונה. אדגיש, כי טענת העירייה בעניין זה לא נסתרה על-ידי המערערת. 7. נמצא, איפוא, כי העירייה הוסמכה להטיל ארנונה אף על ה"שטחים הטכניים", וכי בשיטת החישוב שפורטה בצו הארנונה שהוצא על-ידה לא נקבעה כל הוראה מפורשת המחריגה את אותם שטחים מן השטח שלגביו ניתן לחייב בארנונה. בנסיבות אלה סבורני, כי אפילו נניח לטובת המערערת כי בשנת 2006 החלה העירייה לחייב לראשונה שטחים טכניים בארנונה, תוך סטייה ממדיניותה הקודמת בהקשר זה (בית משפט קמא לא קבע מסמרות בסוגיה זו), הרי לא היה בשינוי המדיניות האמור משום חריגה מחקיקת ההקפאה. מסקנה זו נלמדת מיישום הפסיקה הצריכה לענייננו. כך, בפסיקה הובעה העמדה, כי הוספת חיוב בארנונה ביחס לרכיבי שטח שלא חויבו בעבר, ואשר צו הארנונה שתק לגביהם, תיחשב כ"הטלת ארנונה לראשונה", אשר אינה נוגדת את חקיקת ההקפאה (עניין יעקובוביץ, פיסקה 10). לעומת זאת, בכל הנוגע לחיוב רכיבי שטח שהוחרגו במפורש מצו ארנונה קודם, נקבע בעניין עיריית יבנה כי חיוב כאמור מהווה שינוי שיטת חישוב אסורה הכפופה לדיני ההקפאה (שם, פיסקה 12, ולסקירת שני פסקי-הדין ראו, עע"ם 10864/07 גלבר נ' עיריית אשדוד, פיסקה 9 (טרם פורסם, 9.2.2011)). במקרה דנא לא הציגה המערערת צווי ארנונה קודמים של עיריית ירושלים אשר החריגו במפורש את "השטחים הטכניים" משיטת חישוב השטח החייב בארנונה. העירייה, מצידה, הציגה את צו הארנונה משנת 2003 אשר למצער שותק לגבי האפשרות לגבות ארנונה לגבי "השטחים הטכניים". לפיכך, אפילו החלה העירייה לנקוט מדיניות חדשה בעניין חיוב השטחים הטכניים בארנונה (הנחה שהעירייה מכחישה, כאמור), הרי שינוי המדיניות אינו נוגד את חקיקת ההקפאה. ברור, שאם שומות הארנונה שהוציאה העירייה לא תאמו לצווי הארנונה, רשאית היא הייתה לתקן את הטעות. חקיקת ההקפאה אין מטרתה "להקפיא טעויות". ובמילים אחרות, חקיקת ההקפאה אינה מגבילה את הרשות מלתקן טעויות או אי התאמות בין השומות שהוצאו על-ידי פקידי העירייה לבין צווי הארנונה. יפים לעניינו דבריו של המשנה לנשיא ת' אור, אשר ציין כי "אין זה מתקבל על הדעת שטעות או מחדל יונצחו עקב דיני ההקפאה של הארנונה... תוצאה כזו גורמת גם לחוסר שוויון בין מי שמשלמים ארנונת אמת לבין מי שמשלמים ארנונה בשיעור מופחת רק בשל טעות או מחדל בעבר" (עע"ם 104/03 קפלן נ' עיריית רמת גן, פ"ד נח(3) 769, 773 (2004); ראו והשוו, עניין סלע, פיסקה 21). מן הטעמים האמורים, דעתי היא כי יש לדחות את טענות המערערת בכל הנוגע להכללת השטחים הטכניים בחישוב שטח בית המלון לצורך החיוב בארנונה. 8. לעומת זאת, סבורני כי יש לקבל את טענת המערערת בכל הנוגע לסיווג בית המלון באזור א', הוא האזור בו משולמת הארנונה בשיעור הגבוה ביותר. לצורך בירור טענות המערערת בנושא זה, יש לפרט מספר נתונים. מן החומר שצירפו בעלי הדין, עולה כי עד לשנת 1996 סווג הנכס באזור ג'. כך, בצווי הארנונה עד לשנת 1996 נכללו נספחים הכוללים טבלה של הגושים בעיר ירושלים, בחלוקה לאזורי סיווג. הגוש עליו הוקם בית המלון (גוש 30427, המכונה גם 427, להלן - הגוש) לא נכלל באותה רשימה. באותם צווים הוסיפה העירייה וקבעה סעיף שיורי, הקובע כי גושים שלא נזכרו בנספח לצו יסווגו באזור ג', הוא האזור בו שיעור הארנונה הוא הנמוך ביותר. כדוגמה צירפה המערערת לתיק המוצגים בבית המשפט המחוזי את צו הארנונה לשנים 1987-1986. בסעיף י(2) לצו נקבע, כי "כל מקום שגוש לא נרשם בנספח הנוגע לארנונה המתאימה, יראו אותו כנכלל באזור שבו שיעור הארנונה הזאת הוא הנמוך ביותר". דא עקא, החל משנת 1997 הסירה העירייה את הסעיף השיורי מהצו. בהמשך, בשנת 2003, הוסיפה העירייה לראשונה לצו הארנונה את מספר הגוש עליו הוקם בית המלון לנספח. באותו נספח נקבע, כי גוש זה יקבל את הסיווג א', היינו, כי תשולם לגביו ארנונה בשיעור הגבוה ביותר. 9. המערערת טוענת, כי הסרת הסעיף השיורי מצו הארנונה בשנת 1997, כמו גם הוספת הגוש לצו הארנונה בשנת 2003 (תוך סיווגו באזור א'), הן פעולות שנעשו בניגוד לחקיקת ההקפאה. אולם, בכל הנוגע להסרת הסעיף השיורי מצו הארנונה (החל משנת 1997 ואילך), ברור כי לא מדובר בפעולה הנוגדת את חקיקת ההקפאה. מקובלת עלי מסקנתו של בית משפט קמא, ולפיה לא קמה לבעלי נכסים בגושים שלא היו בהם נכסים בני חיוב בארנונה (לפני הסרת הסעיף השיורי) כל זכות קנויה להיות מסווגים לפי השיעור הנמוך ביותר. אשר להוספת הגוש לצו הארנונה בשנת 2003, איני סבור כי העירייה הייתה מנועה, עקרונית, לעשות כן. זאת, בהתחשב בקביעתו העובדתית של בית משפט קמא, בה לא ראיתי מקום להתערב, ולפיה עד שנת 2003 לא חויבו הנכסים בגוש בארנונה (בסיכומיה בערעור מדגישה העירייה, כי בגוש לא היו עד לשנה זו נכסים שאינם משמשים למגורים שהיו בני חיוב בארנונה). משכך, מקובלת עלי קביעתו של בית המשפט המחוזי כי מדובר היה בעניינו ב"חיוב ראשון" של בית המלון בארנונה, כלומר בהטלת ארנונה לראשונה. הטלת ארנונה לראשונה אינה עומדת בניגוד לדיני ההקפאה. כך נקבע במפורש בתקנות שהותקנו מכוח חוק ההסדרים (ראו תקנה 12 לתקנות 2007). במקרה דומה פסק בית משפט זה, כי "כאשר האזור נבנה ומפותח, והופך להיות אזור בר-שומה בארנונה עירונית, נדרש לסווגו לראשונה (ההדגשה במקור) על פי נתוניו ועל פי טיבו... לחוק ההקפאה אין השלכה משפטית על סיווג ראשוני זה" (עע"ם 5967/07 רז (זרוג) נ' עיריית ראשון לציון, פיסקה 26 (טרם פורסם, 8.2.2011)). דברים אלה יפים אף לענייננו. זאת, נוכח העובדה שלא נסתרה טענת העירייה ולפיה לא היו בגוש הרלוונטי נכסים בני חיוב (שאינם משמשים למגורים) בטרם סווג הגוש באזור א' בגדרי צו הארנונה משנת 2003. 10. מצאנו, אם כן, כי מבחינה עקרונית רשאית הייתה העירייה לסווג את הגוש עליו הוקם בית המלון באזור הסיווג א'. דא עקא, בנסיבות העניין קיים נתון נוסף המטה את הכף לטובת המערערת. כוונתי היא לכך, שבשנת 2003 פנתה העירייה לשר האוצר ולשר הפנים, בבקשה כי יאשרו לה לסווג את שכונת משואה – בה הוקם בית המלון - באזור הסיווג ב' (לבתי מגורים) ובאזור הסיווג א' (לנכסים מסחריים). יודגש, כי שר האוצר ושר הפנים (להלן – השרים) הם אלה שהוסמכו בחוק ההסדרים לקבוע תקנות המסמיכות את הרשויות המקומיות לגבות ארנונה. בתקנות שנקבעו מכוח חקיקת ההקפאה על גלגוליה השונים, הגדירו השרים את הסכומים המזעריים והמירביים לארנונה המוטלת על-ידי רשות מקומית. לצד זאת, נפתח בחקיקת ההקפאה פתח מסויים המאפשר לרשויות המקומיות לשנות את תעריפי הארנונה שקבעו השרים (בדרך של העלאה או הפחתה). אולם, לצורך סטייה מגובה הארנונה המזערי או המירבי, נדרש "אישור חריג" של שני השרים (סעיף 9(ב)(2) לחוק ההסדרים; וראו, עע"ם 1242/05 אולמי מצפור נוף האגם בע"מ נ' עיריית טבריה, בפרט בפיסקאות 12-10 (טרם פורסם, 18.11.2008)). העירייה, כאמור, פנתה בשנת 2003 לשרים בבקשה כי יאשרו לה לסווג את השכונה בה הוקם בית המלון באזור ב' – בכל הנוגע לארנונה למגורים, ובאזור א' – לצורך ארנונה "למשרדים, שירותים מסחר ו/או אחר" (בקשה מיום 8.7.2003). 11. דא עקא, בניגוד לבקשת העירייה כי יאוּשר לה לסווג את השטחים המסחריים בשכונת משואה תחת הסיווג א', קבעו השרים באישור מיום 16.12.2003, כי כל שטח השכונה (כולל הגוש עליו הוקם בית המלון) יסווג באזור ב'. חרף זאת, קבעה העירייה בצו הארנונה משנת 2003, כי הגוש בכללותו יסווג באזור א'. בניסיון להצדיק את קביעת הסיווג האמור טוענת העירייה, כי סיווגו הראשוני של הגוש לא היה כפוף, מבחינת עקרונית, לדיני ההקפאה. כפי שציינתי, יש ממש בטענה זו. אולם, בנסיבות העניין לא עולה טענת העירייה בקנה אחד עם התנהלותה בזמן אמת, בדרך של פנייה לשרים לצורך קבלת האישור לקביעת הסיווג. משבחרה העירייה במסלול של הפנייה לשרים, אין היא יכולה להישמע בטענה כי כלל לא הייתה מוטלת עליה חובה לפנות אל השניים. גם הטענה כי הפנייה נעשתה למען הזהירות בלבד אינה נראית לי. אם אכן היה מדובר בפנייה למען הזהירות, הייתה העירייה נוקטת פעולות לתיקון האישור שנמסר לה, לאחר שהתברר לה כי נוסח האישור סטה מן הבקשה שהועברה לשרים. בענייננו העירייה לא פעלה כך. אם מדובר היה בפנייה למען הזהירות, ממילא לא הייתה העירייה בוחרת לקבוע בצו הארנונה סיווג כולל לגוש אשר עומד בניגוד ברור לאישור שמסרו השרים. מסקנתי היא, איפוא, כי פניית העירייה לשרים חייבה אותה לסווג את הגוש בהתאם לסיווג שנזכר באישור (ב'). זאת, אפילו אם בהיעדר הפנייה לשרים רשאית הייתה העירייה לסווג את הגוש באזור א'. 12. העירייה העלתה בפנינו את הטענה, כי ייתכן שנפלה טעות סופר באישור השרים. לטענתה, מהשתלשלות העניינים וכן מנוסח האישור עולה כי כוונת השרים הייתה לאשר את סיווג של בית המלון באזור א'. נוכח טענה זו של העירייה הצענו לבעלי הדין במהלך הדיון שהתקיים בפנינו, כי העירייה תפנה למשרד הפנים ותבקש כי השרים יבהירו האם נפל באישור טעות סופר, והאם כוונתם של השניים הייתה לאשר לעירייה לסווג את הגוש באזור א'. ביום 28.2.2011 הודיעה העירייה, כי משרד הפנים מסר במענה לפנייתה, כי נוכח חלופי בעלי התפקידים (ובהם השרים), לא ניתן לאשר האם מדובר היה בטעות סופר או לא. דעתי היא, כי העובדה שלא ניתן לברר היום האם נפלה באישור השרים טעות סופר צריכה לפעול לחובת העירייה. זאת, ולוּ מן הטעם כי אישור השרים נמסר לעירייה כבר בשנת 2003, ומאז היא לא ביצעה כל מהלך בניסיון לברר האם נפלה טעות באישור. מדובר במעין נזק ראייתי שנגרם למערערת, שאינו אמור לפעול לחובתה. מטעמים אלה סבורני, כי בנסיבות המקרה דנא יש לחייב את העירייה להעמיד את סיווגו של בית המלון בסיווג ב', ולא בסיווג א' שנקבע בצווי הארנונה של העירייה החל משנת 2003. 13. סיכומם של דברים, דעתי היא כי העירייה רשאית הייתה להטיל ארנונה על "השטחים הטכניים" בבית המלון. מנגד, סבורני כי העירייה לא הייתה רשאית לחייב את המערערת בארנונה לפי אזור הסיווג א', וכי נוכח אישור השרים רשאית היא הייתה לחייב את המערערת לפי אזור הסיווג ב'. בהתחשב בכך, אציע לחבריי לקבל את הערעור בחלקו, במובן זה שהעירייה תידרש להשיב לידי המערערת את תשלומי הארנונה העודפים ששולמו על ידה (היינו, את ההפרש בין תשלומי הארנונה לפי תעריף א' שהעבירה המערערת לעיריה, לבין סכום הארנונה לפי תעריף ב'). בנוסף אציע, שלא לעשות צו להוצאות בנסיבות העניין. ש ו פ ט השופט י' עמית: אני מסכים עם חברי השופט גרוניס לאורך כל הדרך, למעט המסקנה הסופית אליה הגיע, באשר לטעמי נפלה טעות קולמוס באישור השרים. במכתבה של העירייה לשרים נכתב כלהלן (הדגשה הוספה): "קביעת סיווג שכונת גבעת משואה – גושים 30422, 30423, 30424, 30425, 30426, 30427 שכונת גבעת משואה אוכלסה החל משנת 1996. וחיובי הארנונה למגורים החל משנה זו הוטלו ונגבו לפי אזור ב' למגורים ואזור א' למשרדים, שירותים מסחר ו/או אחר. עקב טעות סופר לא נכללו גושים אלו בצווי המסים של העירייה בשנים 2002-1996 (בנספח ד' 1 של צווי המסים). בהתאם למדיניות הנהוגה מזה שנים רבות ביחס לסיווג שכונות חדשות בעיר (הסיווג נקבע על פי מאפייני השכונה, מיקומה, צפיפות שירותים וכו"ב) סווגה בפועל שכונה זו כאזור ב' למגורים וכאזור א' למשרדים שירותים ומסחר ו/או אחר, כפי ששכונות חדשות שהוקמו בעבר סווגו כאזור ב' למגורים כאזור א' למשרדים, שירותים ומסחר ו/או אחר, ולדוגמא – פסגת זאב, ארמון הנציב, גילה, רמות, רמת שלמה וכו'. בהחלטת המועצה מיום 16.12.02 נכללו הגושים כאמור באזור ב' למגורים ואזור א' למשרדים שירותים ומסחר ו/או אחר כמופיע בנספח ד' 1 לצו המסים. טעות סופר זו התגלתה בעת הכנת כתב הגנה בפני תביעתם של חלק מתושבי השכונה בה נטען כי עקב טעות הסופר הסיווג לשכונה הוא לפי אזור ד' (באזור ד' לדוגמא מחויבים – כפר עקב, צור באחר, וג'בל מוכבר). העירייה התגוננה בטענות שונות ואין היא מסכימה עם הטענה האמורה. יחד עם זאת על מנת למנוע ספק ומטעמי זהירות מוגשת בקשה זו לאישור השרים לסיווג השכונה מיום הקמתה כאזור ב' לעניין ארנונה למגורים ואזור א' למשרדים, שירותים, מסחר ו/או אחר, לרבות אישור להעלאת תעריפים בגובה הפער בין אזור ד' לאזור ב' למגורים ואזור א' למשרדים, שירותים ומסחר ו/או אחר בהתאמה, באם יש צורך בכך. נדגיש כי אין מדובר בהעלאת תעריפי הארנונה בפועל. אלא, אך ורק בתיקון טעות סופר שכן התושבים כבר חויבו ושילמו ארנונה לפי תעריפי הארנונה לאזור ב' למגורים, ולפי אזור א' למשרדים, שירותים ומסחר ו/או אחר". מכאן, שפנייתה של העירייה נעשתה לשם הזהירות גרידא, למעלה מן הצורך וגם בלעדיו הייתה העירייה רשאית לסווג לראשונה את הגוש לפי איזור א'. מכל מקום, באישור השרים נכתב כלהלן: "לאשר את החלטת העירייה לשינוי סיווג/תת סיווג כפי שמתואר בדברי הסבר לצו המסים ב"אזור ב' – גושים 30426, 30427, 30425, 30424, 30423, 30422 כל החלקות – גבעת משואה". קשה להלום כי השרים דחו את בקשת העירייה מבלי להסביר או לנמק או לכל הפחות לציין במפורש את דחיית הבקשה במלואה או חלקה, מה עוד שבהחלטת השרים נכתב כי הם מאשרים את החלטת העיריה ללא כל הסתייגות. עיון מדוקדק בהחלטה מעלה חשש ממשי להשמטה, בשל המרכאות לאחר המילים "לצו המיסים ב.." ללא סגירת מרכאות בהמשך. לכך יש להוסיף, כי אין כל הגיון לסווג את כל שכונת גבעת משואה, על כל שטחי המסחר והשירותים שבשכונה, בסיווג של מגורים. לאור זאת, אני סבור כי חיובה של המערערת לפי איזור א' נעשה כדין. ש ו פ ט השופטת א' חיות: אני מסכימה עם מסקנתו של חברי השופט א' גרוניס לפיה רשאית הייתה העירייה לכלול את מה שכונה "השטחים הטכניים" בחישוב שטח בית המלון לצורך החיוב בארנונה. כמו כן מקובלת עליי דעתו כי העירייה רשאית הייתה לסווג את הגוש שבו הוקם בית המלון של המערערת באזור סיווג א' ללא צורך באישור השרים, אך בניגוד לדעתו אינני סבורה כי פניית העירייה אל השרים והתשובה שניתנה לפנייה זו חוסמת את העירייה מלקיים את אותו הסיווג. בעניין זה תמימת דעים אני עם חברי השופט י' עמית כי פניית העירייה אל השרים לכתחילה הייתה מטעמי זהירות ועל מנת למנוע ספק, כמצוין בה ומכל מקום, ברור על פני הדברים מנוסח האישור עצמו כי פנייה זו אושרה כלשונה וכי ככל הנראה בשל טעות בהיסח הדעת, נשמט סיווגם של מבני המסחר באותם גושים כאזור א'. אשר על כן, אני מצטרפת בעניין זה לדעתו של חברי השופט י' עמית לפיה חיוב המערערת בארנונה לפי אזור א' הינו חיוב כדין והייתי דוחה את הערעור על שני ראשיו. ש ו פ ט ת אי לכך, הערעור נדחה פה אחד בנושא השטחים הטכניים ואילו בנושא הסיווג הוא נדחה ברוב דעות (השופטים י' עמית וא' חיות). לא ייעשה צו להוצאות. ניתן היום, כ"ג בחשון תשע"ב (20.11.2011). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 09075180_S11.doc גק+הג מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il