מדינת ישראל נ. עכרמה גורין

החלטה בתיק ע"פ 7515/08 בבית המשפט העליון ע"פ 7515/08 בפני: כבוד השופטת א' פרוקצ'יה כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופט י' דנציגר המערערת: מדינת ישראל נ ג ד המשיבים: 1. עכרמה גורין 2. פלוני ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב בתיק פ 40373/07 שניתן ביום 2.6.08 על-ידי השופט צ' גורפינקל בשם המערערת: עו"ד ג'ויה שפירא בשם המשיבים: עו"ד איהאב ג'לג'ולי בשם שירות המבחן למבוגרים: גב' שלומית מרדר פסק-דין השופט א' רובינשטיין: רקע א. ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (השופט גורפינקל), מיום 2.6.08 בת"פ 40373/07, בו הושתו על המשיבים עונשים אלה: על המשיב 1 - שלושים חודשי מאסר בפועל ושנת מאסר על תנאי למשך שלוש שנים; על המשיב 2 - 18 חודשי מאסר בפועל ושנת מאסר על תנאי לאותה תקופה. ב. כתב האישום המתוקן - שבעובדותיו הודו המשיבים במסגרת הסדר טיעון מיום 4.2.08 - ייחס להם עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, החזקת נשק שלא כדין, החזקת סכין שלא כדין, ייצור נשק שלא כדין (המשיב 1 בלבד) וסיוע לייצור נשק שלא כדין (המשיב 2 בלבד). על פי כתב האישום, לאורך תקופה של מספר חודשים ועל רקע אידיאולוגי, ביצעו המשיבים - תושבי ג'לג'וליה - שורת מעשים במטרה לפגוע בבטחון המדינה ולבצע פיגועים בשטחה. כתב האישום מפרט כיצד במשך מספר חודשים נהג משיב 2 לגלוש באתרי אינטרנט מבית האסלאם הקיצוני, שם למד לייצר מטעני חבלה שנועדו לביצוע פיגועים. בהמשך – לאחר רכישת חומרים שונים וביצוע נסיונות – שיתף משיב 1 את גולשי האתרים בתוצאותיו. בהמשך יצאו המשיבים, בשתי הזדמנויות שונות, כשסכינים בידם – לדקור אנשי בטחון. במקרה הראשון – ארבו לחיילים בצומת כפר קאסם – אך לא הזדמן למקום חייל, גם בפעם השניה לא צלחה מזימתם – ובהמשך עוררו את חשד המשטרה ועוכבו במקום. כן יוחד למשיב 1 נסיון לייצר רובה צלפים. ג. תסקירי המבחן שהוגשו טרם גזר הדין, נמנעו מהמלצה לגבי המשיבים. תסקיר שירות המבחן למבוגרים בעניינו של המשיב 1 (יליד 1987), ציין אמנם את משפחתו הנורמטיבית ואת הישגיו הגבוהים בלימודים, אך קבע, כי נטל אחריות חלקית בלבד על ביצוע העבירות, בטענה שאמנם גלש לאתרים אסלאמיים קיצוניים, אך בהכנת חומרי החבלה היתה כוונתו לשימוש לצורך סכסוכים בין-אישיים. נאמר, כי קיימת סבירות להישנות עבירות בעתיד, נוכח התעניינות משיב זה בתכנים דתיים קיצוניים, ההולכת וגוברת מאז מעצרו, במסגרת השתייכות שמצא לו בכלא. תסקיר מעדכן שהוגש לנו לקראת הדיון ציין, כי משיב זה שקט וללא עבירות משמעת בבית הסוהר; ועל רקע סיווגו כאסיר בטחוני אינו מקבל טיפול סוציאלי ואינו משולב בפעילות חינוך. תסקיר שירות המבחן לנוער בעניינו של המשיב 2 (יליד 1.6.90), קבע, כי משיב זה, בן 17 בעת ביצוע העבירות, אף הוא בן למשפחה נורמטיבית הסולדת מאלימות, שמעשיו באו לה בהפתעה. צוין עוד, כי משיב זה חש שנוצל על ידי שותפו הבגיר שיזם ותיכנן את המעשים, והוא עצמו טען שלא שיער כי כוונות שותפו רציניות. עם זאת, נמנע השירות מהמלצה לגביו, נוכח אופי האישומים בהם הודה והפסיקה לגביהם. בתסקיר המעדכן שהוגש לקראת הדיון בפנינו, נאמר, כי הליך המעצר והענישה היו אפקטיביים במידה משמעותית, והביאו לקטיעה מוחלטת של קשריו עם שותפו. נאמר, כי המשיב 2 עבר חשבון נפש אמיתי וכי הוא בעל מוטיבציה גבוהה לחזור למעגל חיים נורמטיבי, ויש בידי משפחתו את הכלים והרצון לסייע לו בכך. אף כאן נאמר, כי אין המשיב 2 משולב בהליך טיפולי או חינוכי כלשהו בבית הסוהר, כאסיר בטחוני. ד. בגזר דינו שקל בית המשפט המחוזי את עברם הנקי של המשיבים, גילם הצעיר, היותם בנים למשפחות נורמטיביות והאחריות שנטלו על מעשיהם, וכן את העובדה שבפועל לא בוצע פיגוע. למול אלה נשקלו חומרת העבירות, וכעניין עיקרי, מטרת הענישה של הרתעת הרבים מפני עבירות הקשורות בבטחון המדינה (אם כי צוין, שבסופו של יום הורשעו בעבירות פליליות, שאינן מסווגות כבטחוניות). סוף דבר, נגזרו על המשיבים העונשים המנויים מעלה. הטענות בערעור ה. ערעור המדינה נסב על גזר הדין. נטען, כי העונש שהושת אינו הולם את חומרת העבירות ואינו מבטא את המניע האידיאולוגי שעמד בבסיסן, את הנחישות בה נעשו ואת המסוכנות הנשקפת מהמשיבים. נטען, כי בית המשפט קמא ייחס משקל רב מדי לקולה לכך שהמעשים הסתיימו ללא פגיעות, שעה שהמשיבים עשו כל שהיה לאל ידם לעשות כדי לפגוע בנפש ובגוף. עוד סבורה המדינה, כי בתיק כגון דא יש להעדיף את האינטרס הציבורי של בטחון המדינה ותושביה על פני נסיבותיהם האישיות של הנאשמים, ולהעביר מסר הרתעתי נוקב. ו. בדיון שבפנינו חזרה באת כוח המדינה (עו"ד ג' שפירא) על טענות הערעור. הודגש, כי גם בהעדר השתייכות ארגונית והכוונה יכולים מפגעים בודדים להוציא לפועל פיגועים המסכנים את בטחון המדינה, כאשר הם פועלים בנחישות והתמדה כפי שפעלו המשיבים, אשר המשיכו במעשיהם ככל שיכלו. באשר לעונשו של המשיב 1 נטען, כי אינו מבטא כראוי את שיקולי הענישה של מניעת סכנה ויצירת הרתעה, והוזכר כי בתסקיר המבחן בעניינו, נאמר שיש סיכוי להישנות העבירות, וכי מאז מעצרו רק התחזק בדרכיו. עוד טענה עו"ד שפירא, כי ההחמרה בעונשם של המשיבים ראוי שתיעשה תוך שמירת הפער בין עונשו של המשיב 1 לזה של המשיב 2, נוכח תסקירו המשלים של האחרון, שהוא אופטימי באשר לאפשרויות שיקומו. ז. בא כוח המשיבים (עו"ד ג'לג'ולי) ביקש להדגיש בפנינו, כי המשיבים הפסיקו בביצוע המעשים עוד טרם מעצרם, והתעקש כי מעשיהם אינם אלא "מעשה חובבנים מסוכן" או "מעשה קונדס", נעדרי רקע אידיאולוגי, או לפחות מצויים במדרג התחתון של העבירות בעלות הצביון הבטחוני. לבסוף הזכיר, כי בעבירות המסווגות כעבירות בטחוניות מרצים האסירים את מלוא עונשם ואין מנכים להם שליש, הגם שמדובר באסירים שהתנהגותם נאותה, כבמקרה דנן. לא למותר עוד לציין את הסוגיה הכאובה, באשר להיעדרו של מערך טיפול סוציאלי וחינוכי בכלא ככל שהדבר נוגע לאסירים ביטחוניים, ולוא גם קטינים או בגירים צעירים; והדברים מקבלים משנה חשיבות בעניינו של המשיב 2 - קטין עד זה לא כבר. לא אחת התרענו על הבעייתיות שבדבר, אך עולם כמנהגו נוהג, ונשוב לכך בהמשך. הכרעה ח. לאחר העיון החלטנו כי אין מנוס מקבלת הערעור. מדיניות הענישה בעבירות הכרוכות בטרור, המשלבות עבריינות פלילית עם מניעים אידיאולוגיים ופוטנציאל פגיעה ללא הבחנה בחפים מפשע – ראוי שתהא מחמירה, בגדרי גמול ובמיוחד ובמובלט בגדרי הרתעה. בע"פ 2131/03 סעדי נ' מדינת ישראל (לא פורסם) נאמר מפי השופט לוי: "התקופה בה אנו חיים היא עקובה מדם, והכול, ובעיקר אלה החייבים נאמנות למדינת ישראל, מצווים לנקוט בכל אמצעי אשר עשוי לצמצם את היקפם של מעשי הטרור. לאותה מטרה מצווים גם בתי המשפט להרים את תרומתם כדי להרתיע את הרבים..." כך גם מפי השופטת חיות בע"פ 3694/04 גרבוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם): "המלחמה המתנהלת בין מדינת ישראל ובין ארגוני טרור פלסטינים ואחרים הקמים עליה לחסלה היא מלחמה קשה ויומיומית. הטרור גובה מחיר דמים כבד והוא פוגע ללא הבחנה בתושבי ישראל ואזרחיה, יהודים וערבים כאחד. במציאות חיים כזו, התגייסות של מי מאזרחי המדינה לסייע לאויב במלחמתו בה, היא מן הבזויות והנקלות שבעבירות והחוטא בה ראוי כי ייענש בחומרה... במקרים דומים כבר פסקנו כי 'עבירות ביטחון חמורות הן יהא מבצען אשר יהא, אך הן חמורות פי כמה כאשר מבצעיהן נמנים עם אזרחי המדינה ותושביה החוברים אל הגרועים שבאויבי המדינה ומסייעים בידם לבצע פעולות טרור' (ע"פ 7314/04 אבו קישק נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). פגיעה בערך המוגן התובע מאזרחי המדינה נאמנות לבטחונה ולבטחון תושביה, מצדיק על כן ענישה הולמת אשר תבטא את חומרתה של אותה פגיעה. בנוסף לכך יש ליתן ביטוי ממשי גם להיבט ההרתעתי בענישה על עבירות מסוג זה (ראו: ע"פ 3289/05 מחאג'נה נ' מדינת ישראל (לא פורסם); ע"פ 2131/03 סעדי נ' מדינת ישראל (לא פורסם); ע"פ 2097/03 חסונה נ' מדינת ישראל (לא פורסם); ע"פ 10680/04 מדינת ישראל נ' כנעאנה (לא פורסם))". עוד ראו דברי בית המשפט (מפי השופטת ארבל) בע"פ 10680/04 מדינת ישראל נ' כנעאנה (לא פורסם): "אין צורך שנרחיב בדברים אודות מלחמת החורמה שמנהלת ישראל כנגד הטרור. מלחמה זו היא על זכותם של אזרחי ישראל, גברים כנשים, ילדים כקשישים, לחיות בביטחון בארצם. ... אכן, בימים אלה בהם נעשה מאמץ עילאי להבטיח את שלומם של אזרחי המדינה כולם מפני אלה המבקשים לפגוע בהם, קיימת חשיבות בענישה מרתיעה שתביא למשיכת היד מעיסוק בכל פעילות שיש בה להקל או לסייע לפעילותם של ארגוני הטרור" (שם, בפיסקה 7; ראו גם: ע"פ 5755/04 מדחת נ' מדינת ישראל, (לא פורסם); ע"פ 3289/05 מחאג'נה נ' מדינת ישראל (לא פורסם); ע"פ 3827/08 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). במקום אחר אמרה השופטת ארבל: "על בית משפט של מדינה להרים קולו בגאון ולהשמיע דברו כלפי אלו הבאים עליה לכלותה וכלפי אלו הרוצים לפגוע בחיילים או באזרחים תמימים עוברי דרך כשלהט אידיאולוגי מקנן בליבם והרג או פגיעה מתוכננים הם מטרתם, ולהציב רף ענישה ברור שישמש כגורם מרתיע, הן למערערים עצמם, הן לאלו החוככים בדעתם לנקוט באותה הדרך. בעניינים אלה יש להקפיד בקלה כבחמורה ולא להקל ראש גם כאשר הפגיעה המתוכננת לא הושגה בדרך נס" (ע"פ 1456/07 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם). ט. הדברים מדברים בעדם. עינינו הרואות, כי הפסיקה מטעימה עקבית את תפקידו של בית המשפט במאבק בעבירות הטרור, בראש וראשונה בהרתעה; ייצא הקול כי הסתבכות בהן תיענש בחומרה. נזכור, כי המחוקק נתן משקל למיוחדות שבעבירות בטחון לא רק בחקיקת חוקים מיוחדים אלא גם במישור הדיוני כגון בחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), תשנ"ו-1996, (ראו לדוגמא סעיפים 36-35). י. נוכח כל אלה, סבורים אנו כי יש טעם בערעור המדינה. בטרם נסיים וניתן החלטתנו, נידרש שוב לנושא האמור, שכבר העלינו פעם אחר פעם, והוא היעדר מתן טיפול סוציאלי או חינוכי בבית הסוהר למי שהורשעו בעבירות ביטחוניות, כשהמדובר בקטינים או בגירים צעירים מאד – שבמיוחד בהם גם סיכויי השיקום טובים יותר. כבר נאמר כי "חומות הכלא אינן מפרידות בין העצור לבין כבוד האדם" (בג"צ 355/79 קטלן נ' שירות בתי הסוהר, פ"ד לד (3) 294, 298) מקרהו של משיב 2 מדגים זאת בהדגשה, שכן שירות המבחן התרשם בבירור מסיכויים טובים שמשיב זה יחזור לנורמטיביות (בשונה, למרבה הצער, ממשיב 1). האם בית הסוהר צריך להיות לאדם כזה אקדמיה לטרור, באין כל מחסום מנגד של חינוך וטיפול? נציין, כי אף שהכוונה היא – כאמור – בראש וראשונה לקטינים ובגירים צעירים מאד, צריך שתהיה אופציה לכך גם למי שאינו בקטגוריות אלה, אך מעוניין בשיבה למוטב. נדרשנו לעניין זה (חברי להרכבים השונים ואנכי) בשורה של פסקי דין מן השנים האחרונות. כך בפרשת אלעיש משנת 2006, שבה היה מדובר בבני 19-18: "בשולי הדברים: בתסקיר שירות המבחן לגבי המערערים חליפה ואבו עיש נאמר - כנזכר מעלה - שאינם מצויים בקשר טיפולי עם השירות הסוציאלי בכלאם בהיותם אסירים בטחוניים. באשר ליעקוב, נאמר כי בכלאו יש לו קשר (אף כי "קונקרטי" בלבד), עם עובדת סוציאלית, ואף פנה בבקשה לשלבו בתעסוקה. לא נתבררה לנו ההבחנה ביניהם, ובמיוחד העובדה שחליפה ואבו עיש אינם זוכים לטיפול סוציאלי. לא נביע דעה באשר להגדרה הבטחונית במקרה דנן, אך גם אם היא במקומה, דומה כי יש מקום שאנשים צעירים כל כך הבאים מרקע של מצוקה, אף לאחר שעברו עבירות חמורות, יזכו לטיפול סוציאלי. נבקש כי הנושא ייבדק כראוי על-ידי התביעה ושלטונות בתי הסוהר" (ע"פ 6569/05 אלעיש נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). ושוב בפסק דין משנת 2007: "ואולם, אנו מוצאים לנכון להידרש, ובהדגשה, לנושא הטיפול והשיקום, הכרוך בתנאי הכליאה של המערערים...בתסקיר המעדכן של שירות המבחן לנוער לגבי מערער 1 תוארו קשיי ביקור, ובעיקר נמסר מידע מבית הסוהר עצמו שלפיו 'אין האסירים הביטחוניים בכלא משולבים בתעסוקות כלשהן, ואין אפשרות לשלב אסירים קטינים בכלא בכיתות לימוד'. כך גם באשר למערער 2, המתואר כ'חסר מעש ללא השתתפות בפעילויות כלשהן'... נושאים אלה על פניהם, אמנם, אולי מתאימים ככלל לעתירות אסיר ולא להליך הפלילי, אך בשל חשיבותם העקרונית ראינו מקום להתייחס אליהם..." (ע"פ 10118/06 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). באותה פרשה אף נדרשנו לבקשה שהופנתה לרשויות שירות בתי הסוהר בפרשת אלעיש: "מהיעדר מנגנון למעקב אחר נושאים כאלה, איננו יודעים מה עלה בגורל הבקשה והבדיקה באותו עניין. בנידון דידן, המדובר בקטינים, והמידע הוא דומה אף חמור יותר... הדעת נותנת כי איש אינו מעוניין שהקטינים (או צעירים מאוד אחרים) הבאים בשערי בית הסוהר ובצקלונם עבירות בתחום הטרור, יזכו לשדרוג בעבריינות, ובית הסוהר יהפוך להם לאוניברסיטה למדעי הטרור, על פי החברה הטרוריסטית בה ישהו... האינטרס אינו של הקטינים או הצעירים בלבד... הדבר הוא אינטרס הציבור, כדי למצות את הסיכוי - גם אם אינו מזהיר בכל המקרים - שהעבירות היו מעידות נעורים, וניתן להביא את האנשים לתפקוד נורמטיבי ומועיל. יש בכך גם תרומה לשויוניות ברוח חוק הנוער (שפיטה וענישה ודרכי טיפול) כלפי עבריינים אחרים, מן התחום הפלילי 'הרגיל'. התרשמנו כי גם שירות המבחן לנוער מייחל לכך. אין בידינו במקומנו שלנו להיות מקיימי המעקב אחר ההתייחסות לדברים אלה. בקשתנו היא איפוא כי העתק פסק דין זה, וכן פסק הדין בע"פ 6639/05 הנזכר, יועברו ליועץ המשפטי לממשלה ולפרקליט המדינה אישית, כך שיוכלו להידרש אליהם ולהטיל על גורמים שבכפיפות אליהם, בייעוץ המשפטי ובפרקליטות, לבדוק את הטעון בדיקה". בע"פ 1456/07 פלוני הנזכר הפנינו בעניין אסירים קטינים לדו"ח הסנגוריה הציבורית (מיום 26.11.06), ופניותיה ליועץ המשפטי לממשלה (מיום 11.5.07). ומנגד, את עמדת שירות בתי הסוהר (שאמנם ציינה לגבי אסירים בטחוניים קטינים כי באחד מבתי הסוהר מתקיימות 2-3 קבוצות חינוך והשכלה), ואת קריאתה של עו"ד יפעת רווה, מנהלת מחלקה פלילית בייעוץ המשפטי לממשלה (מיום 21.5.07) לחשיבה מחודשת. גם שירות המבחן למבוגרים ושירות המבחן לנוער מסרו לנו לא אחת על מאמצים בעניין זה אל מול שירות בתי הסוהר, שטרם נשאו פרי. אכן, בע"פ 1456/07 תהתה השופטת ארבל, שהסכימה לחוות דעתי, אם בעבירות שאופיין אידיאולוגי ובמיוחד על רקע דתי ניתן יהא להשיג את מטרותיו של ההליך השיקומי; ואולם כולנו באותו תיק סברנו כי יש חשיבות להליכי שיקום וטיפול. לצערנו בנושא זה נותר קולנו קול קורא במדבר, כפי שמוסר לנו שירות המבחן, ועולם כמנהגו - הבעייתי מאוד לדעתנו – נוהג. נשוב ונפנה לכך את תשומת לבו של שירות בתי הסוהר. גם פסק דין זה יועבר ליועץ המשפטי לממשלה, לנציב שירות בתי הסוהר וכן לשירות המבחן למבוגרים ולשירות המבחן לנוער. י"א. ארשה לעצמי גם לתהות על הנאמר לנו, אם אכן מדויק הוא, כי עברייני ביטחון באים לפני ועדות השחרורים לענין שליש אך אינם זוכים לשליש. חוק שחרור על תנאי ממאסר, תשס"א-2001 קובע בסעיף 3 כי שחרור מותנה באי סיכונו של שלום הציבור, וכן מונה החוק (סעיף 9) בין שיקולי ועדת השחרורים את הסיכון הצפוי לבטחון המדינה, ונדרשת (פסקה 7) חוות דעת של גורמי הביטחון, בין היתר – אך ראו פסק דינו של בית משפט זה (ברוב דעות) ברע"ב 4878/06 מדינת ישראל נ' סמיר (לא פורסם). אכן ישנה הנחה של חשש למסוכנות ממי שנדון בעבירות על רקע אידיאולוגי, אך יתכן שלפחות במקרים מסויימים תהא אפשרות ל"חזרה בתשובה אזרחית" והתנערות מאידיאולוגיה טרוריסטית, במובן שתצדיק את השליש ותפריך את הנחת המסוכנות (ראו בג"צ 1920/00 ח"כ גלאון נ' ועדת השחרורים, פ"ד נד (2) 313, 324-323), וכן פרשת סמיר. עוד ראו גם עע"א (ת"א) 1189/07 בדור נ' ועדת השחרורים נ', (לא פורסם) וכן עע"א (נצרת) 1961/07 חטיב מהנה מוחמד נ' מדינת ישראל (לא פורסם). דברים אלה נאמרים באורח כללי, לאו דווקא בהקשר תיק זה. י"ב. בשקלול כל האמור, ובתתנו דעתנו לכך שאין ערכאת הערעור ממצה את הדין, ומתוך שמירת הפער בין המשיבים, שעל פניו הוא מוצדק גם בהתחשב בתסקירים, החלטנו להעמיד את עונשו של משיב 1 על 45 (במקום 30) חודשי מאסר בפועל ואת עונשו של משיב 2 על 27 חודשי מאסר בפועל (במקום 18), המאסרים על תנאי יעמדו בעינם. הערעור מתקבל איפוא על פי האמור. ניתן היום, ט' בטבת תשס"ט (5.1.09). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 08075150_T03.doc מפ מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il