ולדימיר בסרייב נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 7513/08 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 7513/08 בפני: כבוד המשנה לנשיאה א' ריבלין כבוד השופטת מ' נאור כבוד השופט א' רובינשטיין המערער: ולדימיר בסרייב נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על הכרעת דינו וגזר דינו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע בתיק פ"ח 1117/06 מיום 18.3.2008 שניתנו על ידי כבוד השופטים: ב' אזולאי, נ' זלוצ'ובר ו-צ' צפת תאריך הישיבה: ז' בתמוז התשס"ט (29.6.2009) בשם המערער: עו"ד נועם בונדר בשם המשיבה: עו"ד אפרת רוזן מתורגמנית: גב' אניה אסאס פסק-דין השופטת מ' נאור: 1. בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (סגן הנשיא ב' אזולאי, השופט נ' זלוצ'ובר והשופטת צ' צפת) הרשיע את המערער בעבירת ניסיון לאינוס בנסיבות מחמירות לפי סעיפים 345(ב)(2), 345(א)(1) ו-25 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין) ובעבירת איומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין. בית המשפט הטיל על המערער חמש שנות מאסר לריצוי בפועל מיום מעצרו; 12 חודשי מאסר על תנאי, למשך שלוש שנים שלא יעבור את העבירה בה הורשע או עבירת מין שהיא פשע; ופיצוי למתלוננת בסך 15,000 ש"ח. בנוסף, הופעל מאסר על תנאי בן שישה חודשים במצטבר. העבירות שעבר המערער, על פי קביעת בית המשפט המחוזי, נעברו כלפי עובדת זרה ממולדובה (להלן: המתלוננת), שטיפלה באימו הקשישה של המערער אשר נפטרה בינתיים. בעת ביצוע המעשים בהם הורשע המערער, התגורר המערער בבית אימו יחד עם המתלוננת. הערעור נסב הן על הכרעת הדין והן על גזר הדין. 2. כפי שיבואר להלן, המקרה שלפנינו עוסק במידה רבה בשאלה של מהימנות גרסתה של המתלוננת אל מול גרסתו של המערער. עוד קודם לכן אביא מעיקרי העובדות, כפי שקבען בית המשפט המחוזי: המערער דרש מהמתלוננת לקיים עימו יחסי מין תוך שהוא מנופף בסכין ומאיים בפגיעה בה ובעצמו. הוא הודיע לה כי יאנוס אותה בכל מקרה. המערער נשאר בתחתוניו וכשהתיישבה המתלוננת על המיטה בחדרו (אליו נכנסה בשל חששה מהמערער), דחף אותה המערער למיטה, נשכב מעליה, הרים את כותונת הלילה שלה, הסיר את תחתוניה עד ברכיה, הסיר את תחתוניו עד הברכיים ועשה ניסיונות להחדיר את איבר מינו לאיבר מינה, אך כשל הן עקב התנגדות המתלוננת והן בשל כך שלא הצליח להגיע לזקפה. בהזדמנות נוספת, כעבור כשבועיים, המערער אמר למתלוננת שוב כי הוא יאנוס אותה מתי שיחפוץ בכך וכשהמתלוננת ענתה לו כי תפנה לאחיותיו, איים לפגוע בה. על יסוד עובדות אלה, הרשיע בית המשפט את המערער בעבירה של ניסיון לאינוס בנסיבות מחמירות ובעבירת איומים. 3. לאחר שמיעת העדויות, קבע בית המשפט המחוזי כי עדותה המפורטת של המתלוננת מהימנה היא וזאת אף שהמתלוננת עשתה, מטעמים מובנים, מאמץ למזער את חומרת האירועים בהם הואשם המערער. בית המשפט קבע כי מכלול חומר הראיות וההתרשמות מן העדים מביאים למסקנה ברורה וחד משמעית בעניין אשמו של המערער וכי ככל שישנן תמיהות, יש להן הסברים לוגים, ברורים ומפורטים בחומר הראיות – עד שניטל כליל עוקצם. בית המשפט תיאר את עדותה של המתלוננת בבית המשפט וציין כי במתלוננת ניכרו סערת רגשות, פחד, קונפליקטים ולחצים חיצוניים מצד מעט האנשים שהיא מכירה בישראל, כולם בני משפחת המערער. בעת האירועים נשוא כתב האישום, שהתה המתלוננת בארץ כחודש בלבד ובעת עדותה – חמישה חודשים. בית המשפט הזכיר עוד את בכייה של המתלוננת, אשר היה בכי אמיתי שנבע ממצוקתה ואת התרשמותו כי המתלוננת פחדה מן המערער, שגם שלף סכין ואיים עליה בשעת מעשה (במהלך האירוע הראשון בו ניסה לאנוס אותה). אשר למערער, בית המשפט קבע כי עדותו הותירה רושם שלילי וכי הייתה זו עדות רדופת סתירות ושקרים בוטים. בייחוד: בהודעתו במשטרה (ת/5), המערער לא הכחיש כי בינו לבין המתלוננת היו אירועים בעלי אופי מיני. אולם, הוא טען שלא זו בלבד שהמתלוננת הסכימה למעשיו אלא היא אף יזמה אותם בהיותה, כך לטענתו, אישה מתירנית. לאחר מכן, בעדותו בבית המשפט, חזר בו המערער מן הגרסה אותה מסר במשטרה, לפיה היה מגע בעל אופי מיני בהסכמתה של המתלוננת. הוא טען כי בינו לבין המתלוננת לא היו יחסי מין, בציינו "לא הספקתי, עצרו אותי". כשהוצגה למערער הסתירה בין גרסתו במשטרה לבין גרסתו בבית המשפט, טען כי לא אמר את הדברים הרשומים מפיו במשטרה. כאשר המשיכה התובעת בבית המשפט קמא והטיחה במערער את הדברים שמסר במשטרה, לפיהם דחף את איבר מינו לפיה של המתלוננת, הוא ציין כי הדברים נאמרו "בכעס". בית המשפט מנה עוד ועוד סתירות ופרכות בגרסאות המערער, שלא נעמוד על כולן, וקבע לבסוף כי אין הוא נותן אמון בגרסת המערער. 4. בסופו של דבר, בית המשפט קבע כי עדותה של המתלוננת היא מהימנה, בעוד שהתרשמותו מעדותו של המערער הייתה שלילית מאוד. בית המשפט ציין כי לעדות המתלוננת יש חיזוק ואף סיוע נוסף, נוכח ההודעה שמסרה אחותו של המערער במשטרה. אחות המערער סיפרה במשטרה כי המתלוננת הגיעה אליה סובלת ובוכה וכי זו סיפרה לה שהמערער רוצה לקיים עימה יחסי מין בכוח והוא אף איים עליה בסכין. כשפנתה האחות אל המערער עצמו, הגיב המערער בטענה שהדברים היו בצחוק. בחקירתו במשטרה, אישר המערער כי אחותו דיברה איתו ואמרה לו שיש הרבה בחורות אחרות פרט למתלוננת, אך אם המתלוננת תעזוב לא תהיה מטפלת לאימם. המערער, כך לדבריו, השיב לה "בסדר אחות שלי". בבית המשפט חזרה בה האחות מגרסתה במשטרה, דבר שלא הפתיע את בית המשפט, והיא הוכרזה כעדה עוינת. ממקרא הכרעת הדין עולה כי בית המשפט העדיף את דבריה במשטרה, בציינו כי למעשה האחות אישרה את גרסתה במשטרה בחקירתה הנגדית בבית המשפט. האחות טענה שאין היא זוכרת את הדברים המיוחסים לה במשטרה, אך אם הם נרשמו – כנראה שכך אמרה. לפי הסברה של האחות ל"שכחה" זו, כפי שעלה בעדותה, אם היא אכן אמרה את הדברים הללו במשטרה, היא שכחה אותם כיוון שלא האמינה למתלוננת. בית המשפט דחה את טענתה זו וציין כי אם האחות לא הייתה מאמינה למתלוננת, היא לא הייתה דורשת מן המערער להפסיק להטריד את המתלוננת. הנה כי כן, תלונת המתלוננת בפני אחות המערער ומצבה הנפשי של המתלוננת באותה העת, מדברים בעד עצמם ומהווים, על פי קביעת בית המשפט, חיזוק לראיות התביעה ואף סיוע להן. דיון 5. לכאורה מדובר בעניין פשוט הנסב כל כולו על מהימנות העדויות, נושא שבית משפט שלערעור אינו נוהג להתערב בו. ואולם, בצד טענות שונות בנושא המהימנות, טענות בהן לא מצאנו ממש, משליך בא כוח המערער, עו"ד בונדר, יהבו על החלטת ביניים שניתנה על ידי בית המשפט המחוזי ביום 3.9.2007, שלא לדחות את שמיעת פרשת ההגנה למועד אחר. נתעכב על טענה אחרונה זו. 6. בשני מועדים שונים במהלך שמיעת הראיות, תחילה ביום 11.7.2007 ואחר כך ביום 3.9.2007, הודיעו הצדדים כי הגיעו להסדר טיעון ואולם, בשני המקרים המערער הודיע בסופו של דבר כי אין הוא מודה בכתב האישום המתוקן. בישיבה שהתקיימה ביום 3.7.2007 הודיע סניגורו של המערער, שייצג את המערער הן בערכאה הראשונה והן בפנינו, כי הצדדים בוחנים אפשרות להגיע להסדר; כי אם לא יגיעו להסדר, נראה לו שניתן לסיים את כל התיק בישיבה אחת; וכי הוא מסכים להארכת מעצרו של המערער עד לתחילת אוקטובר 2007. על כן, נקבע התיק לסיום שמיעת הראיות ולסיכומים של שני הצדדים ליום 11.7.2007. בישיבה שהתקיימה ביום 11.7.2007, הוגש כתב אישום מתוקן לצורך הסדר טיעון, אך לאחר הקראת כתב האישום למערער – הוא כפר בו. תיקון כתב האישום בוטל וכתב האישום המקורי הוחזר על כנו. התיק נקבע שוב לסיום שמיעת ראיות שני הצדדים ולסיכומים ליום 3.9.2007 ועד תביעה שהתייצב לדיון ביום 11.7.2007 (בפעם הרביעית), זומן שוב לישיבה שנקבעה ליום 3.9.2007. בפתח הישיבה ביום 3.9.2007, הודיע עו"ד בונדר כי שוחח פעם נוספת עם המערער וכי הלה מבקש לחזור להסדר הטיעון שגובש, על ידי קבלת כתב האישום המתוקן. באת כוח המאשימה הסכימה. כתב האישום תוקן, אך כשהוקרא למערער כתב האישום המתוקן, הודיע בפני בית המשפט: "אני לא עשיתי". על כן, לבקשת המאשימה הוחזר כתב האישום המקורי על כנו. עו"ד בונדר מצידו הסכים להחזרת כתב האישום המקורי, אך ביקש דחייה בדיון ואמר: "מאז הישיבה האחרונה היו שיחות בין כל הגורמים, ובאנו לכאן היום בידיעה שאנו מציגים הסדר טיעון, ומה שקרה היום זה דבר חדש, אני לא ערוך לשמיעת הוכחות. הנאשם לא מוכן להעיד, אני לא ערוך לשמיעת עדות, אני מתנצל על כך." הסניגור גם הביע הסכמה להארכת המעצר מעבר לתקופה הסטטוטורית, במידת הצורך. ואולם, הפעם סירב בית המשפט לדחות את המשך שמיעת הראיות בקובעו, בהחלטה עליה מלין סניגורו של המערער בערעור שלפנינו: "העניין קורה פעם שניה, ולא ניתן היה לדעת בוודאות שתהא אפשרות לבצע את הסדר הטיעון, ובנסיבות הענין צריך היה הסנגור להיות מוכן להמשך הוכחות כפי שנקבע. לאור זאת, אנו דוחים את הבקשה." 7. אחר הדברים האלה נשמעה עדותו של עד התביעה האחרון. ואולם, הסניגור נמנע מחקירה נגדית של עד זה, בציינו כי אין הוא ערוך לחקירה נגדית, הואיל ולא ציפה שהמערער יחזור בו מן ההסדר. לאחר מכן, באת כוח המאשימה הודיעה כי אלו עדיה ובית המשפט הסביר למערער את זכויותיו, אלא שאז הודיע הסניגור: "אני לא שוחחתי עם הנאשם, אינני מוכן להעיד אותו היום. אני לא מכיר את כל חומר החקירה [בטענותיו לפנינו ציין הסניגור כי בעניין זה יש שיבוש ברישום הפרוטוקול – מ.נ.], והנאשם מבחינתי לא מוכן לחקירה. אם בית המשפט יחליט על כך, אז הוא יכול להחליט." המערער מצידו השיב לשאלת בית המשפט כי הוא רוצה להעיד. בשלב זה, ביקש הסניגור להשתחרר מהדיון ומהמשך הייצוג של המערער, תוך שהוא מציין כי לדעתו, בנסיבות אלה, משקל עדותו של המערער יהיה אפס וכי בסופו של דבר בית המשפט יחליט בשאלת המשקל בשלב המתאים לכך. בעניין אחרון זה החליט בית המשפט: "בנסיבות הענין, אין הצדקה לדחיה ואין להעלות על הדעת כי סנגור יכפה על ביהמ"ש דחיה שלא ניתנה, משום שלא טרח להתכונן ולהכין את הנאשם. הנאשם אמור להעיד אמת. אנו דוחים את הבקשה של עו"ד בונדר לשחרור מייצוג". 8. בשלב זה העיד המערער. עו"ד בונדר הודיע כי אינו יכול לחקור את המערער בחקירה ראשית ואין הוא חפץ להציג לו שאלות, כיוון שאינו ערוך לכך. המערער התבקש על ידי בית המשפט להעיד כרצונו והוא, כאמור, מסר עדות חמקמקה שלא זכתה לכל אמון מצד בית המשפט. בסיום אותו הדיון, קבע בית המשפט מועד נוסף כעבור ימים אחדים לצורך גמר שמיעת ראיות הצדדים וסיכומים. בהחלטתו, ציין בית המשפט כי יאפשר לבא כוח המערער, לפנים משורת הדין, להציג למערער שאלות נוספות באותו מועד וכי על בא כוח המערער לזמן את כל עדיו, אם יש לו עדים, למועד זה. 9. בפתח הישיבה הנדחית (ביום 16.9.2007), ביקש הסניגור לפסול את ההרכב. בית המשפט דחה את הבקשה. בהחלטתו, ציין בית המשפט בין השאר כי לקראת הישיבה שהתקיימה ביום 3.9.2007, ניתן וצריך היה לצפות כי המערער שוב יחזור בו מהסכמתו להודות בעובדות כתב האישום המתוקן ועל כן, היה על הסניגור להיערך להמשך ההוכחות. במקום זאת, כך נקבע, החליט הסניגור לנסות לכפות על בית המשפט את דחיית הדיון והוא נמנע באופן בוטה מלהשלים עם החלטת בית המשפט ומלשתף פעולה איתה. כך, בין היתר, משלא מצא לנכון לנסות לבקש הפסקה בדיון על-מנת לשוחח עם המערער או להציג לו שאלות בחקירה ראשית. הערעור שהוגש על החלטת הפסלות מיום 16.9.2007, נדחה על ידי נשיאת בית משפט זה (ע"פ 8002/07). בפסק הדין מיום 26.11.2007, ציינה הנשיאה, בין השאר, כי החלטת בית המשפט שלא לדחות את מועד הדיון הינה החלטה דיונית, שנתקבלה לגוף העניין ובמהלך ניהולו השוטף של ההליך וכי ככלל אין להשיג על החלטה מסוג זה אלא בערכאת הערעור. עוד קבעה הנשיאה כי החלטה שכזו אינה מהווה כשלעצמה עילה לפסילת בית המשפט. 10. בישיבה מיום 16.9.2007, בה ביקש עו"ד בונדר את פסילת המותב, לאחר שבקשתו נדחתה על ידי המותב, הודיע עו"ד בונדר כי בכוונתו להגיש ערעור על בקשת הפסילה לבית משפט זה וכי אם ערעור זה יידחה (כפי שאכן קרה כאמור), הוא לא יבקש להציג שאלות נוספות למערער או להביא עדים נוספים מטעמו. לאחר דחיית הערעור בעניין הפסלות על ידי הנשיאה ובטרם מתן הכרעת הדין, התקיימה עוד ישיבה אחת, שבמסגרתה העביר עו"ד בונדר ראייה נוספת שהייתה לו לידי המאשימה וגם נקבע מועד להגשת סיכומים בכתב. בסופו של דבר, וכפי שכבר תואר, הרשיע בית המשפט את המערער. 11. כפי שציינתי, הערעור שלפנינו עוסק בעיקרו של דבר בשאלת מהימנות. ואולם, ההחלטה הנזכרת בעניין מועד הדיון היוותה נימוק ערעור מרכזי, הן בטענות שעלו בנימוקי הערעור בכתב והן במסגרת הטיעון שבעל-פה. עו"ד בונדר טען לפנינו כי להחלטת הביניים שלא לדחות את הדיון הייתה השלכה משמעותית על תוצאות ההליך כולו. לדבריו, הגנת המערער קופחה בצורה אנושה, תוך גרימת עיוות דין למערער אשר נותר בעקבות ההחלטה האמורה בלא ייצוג אפקטיבי, בעבירה בה קיימת חובת ייצוג. כך הם פני הדברים, לטענתו, הן בשל מצב נפשי מיוחד של המערער, כפי שעלה גם בשלב הראיות לעונש, והן בשל כך שאין למערער עדים זולת הוא עצמו. בנוסף, הסניגור העלה טענות הנוגעות לאי מהימנות גרסת המתלוננת וטען עוד כי נפלו ליקויים שונים בתרגום ההודעה של המתלוננת בידי המתורגמן, שנטל לעצמו תפקיד להיות חוקר. 12. אין ספק כי מרכז הכובד של ערעור זה נוגע לטענות בעניין אי דחיית המועד לשמיעת פרשת ההגנה. כאמור, לא ראינו מקום להתערב באמון שנתן בית המשפט קמא בגרסת המתלוננת. התנהלותו של הסניגור בפרשה שלפנינו לא הייתה לדעתנו התנהלות ראויה. ראשית, בצדק קבע בית המשפט כי נוכח ההיסטוריה של תיק זה, צריך היה הסניגור לצפות את האפשרות שהמערער לא יסכים בסופו של דבר לעסקת הטיעון, כפי שקרה גם בהזדמנות הקודמת והיה עליו להיערך לשמיעת פרשת ההגנה. יתרה מזו, משנוכח הסניגור לדעת כי כלה ונחרצה עם בית המשפט – שלא לדחות את מועד הדיון ואף לא לשחררו מן הייצוג – צריך היה הסניגור למצער לבקש שהות במהלך הישיבה כדי לשוחח עם המערער. כך העיר, כאמור, גם בית המשפט המחוזי במסגרת החלטתו שלא לפסול את עצמו. בעניין זה אציין כי בדיון שלפנינו שאלנו את עו"ד בונדר מדוע לא ביקש, לחלופין, שהות קצרה כדי לשוחח עם המערער באותו מעמד והוא השיב כי אין הוא זוכר אם העלה בקשה כזו אם לאו ואפשר והעלה בקשה, אלא שהיא לא נרשמה. ואולם, מתוך עיון בהחלטה בעניין הפסלות, עולה כי בקשה כזו לא הועלתה. עו"ד בונדר מוסיף וטוען כי גם אם שגה בהתנהלותו – ואין הוא סבור כך – אין הדבר צריך לפגוע במערער. 13. אנו נתקלים לא אחת, ואולי אף יותר מכפי הראוי, בטענה של "כשל בייצוג" שמעלה סניגור חדש בערכאת הערעור לגבי התנהלותו של סניגור קודם בערכאה הדיונית (ראו, למשל: ע"פ 412/06 אליאגוייב נ' מדינת ישראל, סעיפים 7-6 לפסק דינו של השופט י' אלון (טרם פורסם, 20.2.2008) (להלן: עניין אליאגוייב); ע"פ 1385/06 פלוני נ' מדינת ישראל, סעיף 27 לפסק הדין (טרם פורסם, 6.4.2009); מ"ח 8390/08 מסילתי נ' מדינת ישראל, סעיף 15 להחלטה (טרם פורסם, 19.3.2009); מ"ח 3546/05 נימני נ' מדינת ישראל, סעיף 10 להחלטה (לא פורסם, 22.11.2005)). למעשה, ניתן לראות את עו"ד בונדר כמי שטוען (באופן חלופי) טענה של כשל בייצוג, כשאת הכשל הוא מייחס לחלופין – לו עצמו. 14. המעט שניתן לומר הוא כי התנהלותו של הסניגור בענייננו לא הייתה נאותה. אולם, בבוא בית המשפט שלערעור לבחון נפקותו של כשל בייצוג, עליו לשאול את עצמו האם אותו כשל הוביל לעיוות דין תוצאתי (עניין אליאגוייב, לעיל, סעיף 6 לפסק הדין). אכן, המבחן להכרעה בשאלת גרימת עיוות דין הוא סיבתי-תוצאתי, ועל הטוען שנגרם לו עיוות דין בשל ייצוג משפטי בלתי הולם, מוטל להראות כי אלמלא מהלך מוטעה שנקט הסניגור אשר ייצג אותו בערכאה דלמטה, אפשר שבית המשפט היה מגיע לתוצאה שונה (ע"פ 1057/96 אמסלו נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(5) 160, 166-165 (1998)). אכן, ניתן להצביע על מקרים בהם ייצוג בלתי הולם הביא לשינוי התוצאה בערכאת הערעור (למשל: ע"פ 635/05 דענא נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 26.11.2007)). לאור האמור לעיל, בחנתי מקרוב את חומר הראיות והצגתי לעצמי את השאלה האם מתעורר בענייננו חשש לעיוות דין. תשובתי על כך, בנסיבות העניין שבפנינו, היא בשלילה. 15. אפתח בכך שבית המשפט המחוזי ראה לנכון לסמוך על גרסת המתלוננת ממנה התרשם באופן בלתי אמצעי. אכן, קשה להעלות על הדעת איזה מניע יכול היה להיות לעובדת זרה הנמצאת בארץ זמן קצר ותלויה במעבידיה, להעליל עלילת שווא על המערער, שהוא בן של המטופלת שלה ומתגורר באותו בית עמה. לא לפלא הוא הדבר שבעדותה בבית המשפט ניסתה המתלוננת להמעיט מחומרת האירוע. יש בהחלט מקום לסברה כי עשתה כן גם לבקשת המנוחה – אימו של המערער, כפי שהעידה בבית המשפט. מאותה הסיבה, גם אין הדבר לפלא שעל ניסיון האונס התלוננה המתלוננת רק שבועיים לאחר האירוע. כפי שהעידה המתלוננת, לאחר האירוע הראשון, המערער התנצל ולא שב להטריד אותה במשך השבועיים שחלפו עד לאירוע השני נשוא כתב האישום. כעבור שבועיים, התרחש אירוע של השתוללות אלימה מצד המערער, שבעקבותיו לקחו אחיותיו של המערער את המתלוננת להגיש תלונה במשטרה. אכן, בהעדר מניע של ממש להעליל על המערער, קשה שלא להסכים עם בית המשפט שהאמין לעדות המתלוננת. עדות המתלוננת מתחזקת גם חיזוק של ממש נוכח עדותה של אחות המערער במשטרה (ת/4), לפיה באחד הימים כשהגיעה אל אימה, ראתה את המתלוננת בוכה והמתלוננת סיפרה לה שהמערער מטריד אותה ורוצה לקיים עמה יחסי מין והיא אינה יכולה יותר. המערער שהיה בבית שמע את השיחה ואמר למתלוננת, כך לדברי אחותו, כי לא ייגע בה וכי הוא רק צחק איתה. יתרה מזו, ביום מסירת הודעתה של האחות במשטרה, שהיה היום בו המערער התנהג באופן אלים בבית, האחות הזהירה את המערער בשנית שלא להתעסק עם המתלוננת והוסיפה ואמרה שאם בחורה לא רוצה בכך – שלא ייגע בה. המערער הגיב ואמר שהוא יעשה מה שהוא רוצה ושהיא (אחותו) לא תגיד לו מה לעשות. המערער מצידו, בהודעתו במשטרה, אישר את פניית אחותו אליו ואמר כי אחותו אמרה לו שאין הוא צריך להיות עם המתלוננת, שיש הרבה בחורות אחרות ושאם המתלוננת תלך, לא יהיה מי שיטפל באימם. המערער אף אמר כי בתגובה לדבריה אלה, ענה לה: "בסדר אחות שלי". כפי שצוין לעיל, בית המשפט המחוזי הסתמך על דברים אלה שעה שגזר מסקנותיו לעניין מהימנות המתלוננת. אכן, דברים אלו משכנעים גם בלי להיזקק כלל לגרסת המערער. לא זו בלבד שהמערער לא הכחיש בפני אחותו את המיוחס לו על ידי המתלוננת, הוא אף אמר לאחרונה כי יפעל מעתה על פי דרישתה: "בסדר אחות שלי". יוער כי הודעתו זו של המערער במשטרה מחזקת אף את נכונות החלטתו של בית המשפט בעניין פסילת עדות אחותו של המערער בבית המשפט, תוך העדפת דבריה במשטרה. ניכר כי המתלוננת אכן התלוננה בפני האחות על מצוקתה נוכח מעשי המערער וכי האחות התרשמה שקיימת בעיה אמיתית, האמינה למתלוננת ודרשה מאחיה, המערער, לעזוב את המתלוננת לנפשה. אם באמת הייתה האחות משוכנעת כי המגע המיני בין המערער לבין המתלוננת היה בהסכמה, לא היה מקום לדאגתה שמא תעזוב המתלוננת ואימה תיוותר בלא טיפול. 16. למעשה, יש מכנה משותף בין גרסתו של המערער במשטרה לבין גרסתו בבית המשפט והוא הכחשה מוחלטת של האירוע המיני בו הורשע. כאמור, כפי שקבעה הערכאה הראשונה, בעדותו של המערער בבית המשפט נמצאו סתירות ותמיהות רבות. ואולם, לצורך בחינת סוגיית עיוות הדין, אתעלם כליל מאותן סתירות ותמיהות ואצא מן ההנחה שגרסת המערער בבית המשפט – אילו ניתנה לאחר הכנה לעדותו כראוי – הייתה זהה לגרסתו במשטרה (עו"ד בונדר לא האיר את עינינו בטיעון על פה בשאלה כיצד היה המערער מעיד אילו הוכן כדבעי לעדותו). גם בהנחה האמורה ותוך התעלמות מן החיזוק שמצא בית המשפט לעדות המתלוננת נוכח אותן סתירות ותמיהות שעלו בגרסת המערער, אין לדעתי מקום להתערב באמון שנתן בית המשפט המחוזי בגרסת המתלוננת. בית המשפט התרשם מן העדות וממצוקתה האמיתית של המתלוננת, מכך שלא היה לה כל מניע להעליל עלילת שווא על המערער ומקיומו של חיזוק ממשי לדברי המתלוננת בגרסת האחות במשטרה, גרסה הנתמכת אף בגרסתו של המערער במשטרה. על כן, גם בהנחות הנוחות ביותר למערער, לפיהן אילו הוכן כדבעי לעדותו היה מכחיש את האירוע ולא היה מסתבך בסתירות ובתמיהות, אין ספק בעיניי כי ממצאיו של בית המשפט המחוזי היו עומדים בעינם. 17. אציע לחבריי לדחות את הערעור על ההרשעה ולא להיעתר לבקשת הסניגור להחזיר את התיק לבית המשפט המחוזי לשם שמיעה מחדש של עדות המערער. 18. אשר לעונש, איני רואה סיבה להתערב בעונש שהוטל על המערער. כפי שציין בית המשפט המחוזי, המערער ניצל לרעה את חולשתה של המתלוננת ואת הפחד שלה להתלונן במשטרה על מנת לבצע בה את מעשיו. בית המשפט התרשם ממסוכנותו של המערער, עליה למד מחוות הדעת של סגן הפסיכיאטר המחוזי, ד"ר דוברוסין. בנוסף, למערער הרשעות קודמות בעבירות של אלימות, רכוש והחזקת סכין. בית המשפט נתן דעתו על כל הנסיבות לקולא – טראומה שחווה המערער עקב מות אימו, גילו, מחלתו, טראומה שעבר בגיל צעיר בעקבות תאונת דרכים והתמכרותו לסמים. לדידי, ההתמכרות לסמים פועלת לחובתו של המערער ולא לזכותו, משום שהיא עלולה להגביר את אלימותו. בנסיבות אלה, אין מקום להתערב בעונש שנגזר על המערער. 19. אשר על כן, דעתי היא כי יש לדחות את הערעור על שני חלקיו. ש ו פ ט ת המשנה לנשיאה א' ריבלין: מצטרף אני לפסק-דינה של חברתי השופטת מ' נאור. ראשית לכל, סבור אני, כמו חברתי, כי בית-המשפט המחוזי לא יכול היה להגיע לתוצאה שונה גם אלמלא נקט שם הסנגור מהלכים מוטעים. יש לפיכך לדחות את הערעור על ההרשעה. אין גם מקום להתערב בעונש שהוטל על המערער שאינו מופרז כלל בנסיבות המקרה. שנית, מצטרף אני לחברתי להערתה בדבר הִתרבות הטענות בדבר "כשל ייצוגי" שמעלה סנגור חדש לגבי התנהלותו של סנגור קודם. טענות אלה חוזרות ונשמעות מפי הסנגוריה הציבורית. וכמעט באותו עניין עצמו – התנהגות הסנגור הציבורי במהלך הדיון בערכאה המבררת – לא הייתה ראויה, אם לומר את המעט. הסנגור ביקש, בלא הצדקה במקרה זה, לכפות על בית-המשפט לדחות את הדיון והוא נמנע באופן בוטה מלהיענות להחלטת בית-המשפט שביקש להבטיח ניהול תקין של ההליך. נראה כי התנהגות זו אינה ראויה, לא רק מקום שבו מדובר בסנגוריה הציבורית, כי אם גם בכל מקרה דומה אחר של ייצוג בבית-המשפט. המשנה-לנשיאה השופט א' רובינשטיין: מסכים אני לחוות דעתה של חברתי השופטת נאור. פעמים שהדבקות במטרה מקלקלת את השורה, כשם שבמקורותינו יכולה אהבה לעשות כן (דברי ר' שמעון בר יוחאי, בראשית רבה נ"ה). בלהט הסניגוריאלי הגיע בא כוח המערער לעימות לא נחוץ עם בית המשפט. גם אם הופתע (וכדברי חברתי נוכח נסיון קודם אולי לא צריך היה להיות מופתע) מחזרת המערער מהסדר הטיעון; זאת - לאחר שזמן קצר לפני כן בדק עמו והבין שההסדר קיים, כפי שמסר לנו. דרך המלך היתה - כמות ששאלנו באולם והסניגור לא חלק עלינו - בקשת הפסקה שתאפשר לו להכין את המערער כנחוץ. כזאת ככל הנראה לא נעשה. ואולם, העיקר הוא כמובן הערעור לגופו. ניתוחה של חברתי מקובל עלי, ועל כן אין דופי בתוצאה שיצאה מלפני בית המשפט קמא ואין מקום להתערבותנו. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת מ' נאור. ניתן היום, כ"א בתמוז התשס"ט (13.7.2009). המשנה-לנשיאה ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 08075130_C04.doc עע מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il