שי תמיר נ. שלווה הסל

פסק-דין בתיק ע"א 7510/06 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 7510/06 בפני: כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט ח' מלצר המערער: שי תמיר נ ג ד המשיבים: 1. שלווה הסל 2. יורם הסל 3. טיבור פשקס 4. דליה טצה (משיב פורמלי) 5. מינה קמרמן 6. מרים אראל 7. יהודית סלע 8. אמנון ברנר (משיב פורמלי) 9. עיזבון המנוח יוסף שוורץ ז"ל 10. ד"ר חנה עמית כוכבי 11. גדעון הסל 12. עו"ד מיכאל פסקל 13. אסתר חמצני (משיבה פורמלית) ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה שניתנה ביום 18.6.06 ע"י כב' השופט י' עמית בת"א 514/05 תאריך הישיבה: ח' בתשרי התשע"א (16.09.10) בשם המערער: עו"ד שי שולשטיין בשם המשיבים 3-1 ו-10: עו"ד עופר בן ארי בשם המשיב 11: עו"ד סער זיו; עו"ד אליהו שילה בשם המשיב 12: עו"ד מרדכי כהן פסק-דין השופט ח' מלצר: 1. לפנינו ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בחיפה מתאריך 18.6.2006 (כב' השופט י' עמית), במסגרתה נקבע כי פסק דין של המפקחת על רישום מקרקעין בחיפה מתאריך 23.7.2003 (המפקחת צ' פיגנבוים) יש בו משום מעשה בית דין ולמצער השתק פלוגתא בכל הקשור לזכויות הבעלות בנכס, נשוא התובענה שהגיש המערער, ולכן נדחתה תובענתו בעיקרה על הסף. אפתח בתיאור תמציתי של העובדות הצריכות לענייננו. 2. עניינו של הערעור בחדר בגודל 14 מ"ר, אשר שימש בעבר כחדר ביטחון (ויכונה לצרכי פסק הדין: חדר הביטחון). חדר הביטחון צמוד לחנות בגודל 30 מ"ר (להלן: הנכס), המצויה בקומת הקרקע של בניין השוכן ברחוב טרומפלדור בחיפה (להלן: הבניין). חלק גדול מן הזכויות בבניין, ובתוכן גם הזכויות בנכס, היו שייכות בעבר למר משה אינזלר ז"ל (להלן: אינזלר). אינזלר נפטר בתאריך 7.1.1992, והוריש את הנכס, נשוא ההליך שלפנינו, למר גדעון הסל (להלן: גדעון). גדעון החל בפעילות בנייה ושיפוץ של הנכס, לה התנגדו מספר דיירי ובעלי דירות אחרים בבניין, בטענה כי המדובר בהסגת גבול של השטח המשותף של הבניין. גדעון טען מנגד כי פעולות הבנייה נדרשו על מנת להתמודד עם בעיית רטיבות שהיתה קיימת בנכס. לענייננו חשובה גם העובדה כי נתגלעה פלוגתא בין גדעון ובין המשיבים 3-1 שלפנינו (בעלי זכויות בדירות אחרות בבניין) אף בנוגע לשאלה, האם חדר הביטחון הוא חלק משטח הנכס, אם לאו. המשיבים 3-1 טענו כי גדעון "סיפח" את חדר הביטחון שלא כדין לנכס (ובעקבות כך אף פנו לעיריית חיפה בנושא, עוד בשנת 1994), ואילו גדעון טען מנגד כי המדובר בחלק מהנכס שהוא ירש. סכסוך זה לא מוצה באפיקים משפטיים, בתקופת החזקתו של גדעון בנכס. 3. בחודש ינואר 2001 מכר גדעון את זכויותיו בנכס למערער, אשר התכוון להשתמש בו (כולל בשטח חדר הביטחון) כחנות לממכר חיות ומוצרי מזון לחיות. המערער החל בפעולות בנייה נוספות בנכס ובסביבותיו, אשר כללו, בין היתר, בניית משטח בטון בשטח הגינה שבחזית הבית המשותף, בניית קונסטרוקציית ברזל גדולה מסביב למדרגות הכניסה לנכס והצבת שילוט המפרסם את חנותו. בעקבות זאת פנו המשיבים 3-1 בתאריך 15.1.2002 למפקחת על רישום מקרקעין באיזור חיפה, בתביעה שבה התבקשה המפקחת, בין היתר, להוציא צו מניעה קבוע האוסר על המערער או מי מטעמו להסיג את גבול שטח הרכוש המשותף, על כל המשתמע מכך, ולצוות על הריסת רחבת הבטון והסככה שנבנתה, וכן להחזיר את מצב החנות "לקדמותו כפי שהיה בראשית שנת 1994" (ראו: בסעיף 30.7 לכתב התביעה המתוקן) – כלומר, להחזיר את חדר הביטחון לשימוש כלל הדיירים (להלן: ההליך הראשון). להשלמת התמונה אציין, כי בחודש מאי 2003 עזב המערער את הארץ, והשכיר את הנכס לחברת ""הג'ונגל שלי" בע"מ", אשר הפעילה חנות במקום. 4. המפקחת קיבלה בתאריך 23.7.2003 את מרבית רכיבי התביעה, כפי שאלה התבקשו במסגרת ההליך הראשון, וחייבה את המערער, בין השאר: להרוס את משטח הבטון שבנה; להסיר את השילוט מכל חלקי החלקה, למעט שלט אחד, ולהסיר את הסככה שבנה. לעניין חדר הביטחון, צֻווה המערער "להחזיר את השטח ששימש כחדר ביטחון...לשטחי הרכוש המשותף" (בפיסקה 17(ג) לפסק הדין). המערער לא השיג על פסק הדין שניתן בהליך הראשון. 5. בשנת 2005 הגיש המערער לבית המשפט המחוזי בחיפה תובענה בדרך של המרצת פתיחה, שבגדרה עתר לסעד הצהרתי, שלפיו הוא בעל הזכויות בשטח החנות ובחדר הביטחון גם יחד (להלן: ההליך השני). התובענה, לאחר תיקונה, כוונה כנגד: המשיבים 10-1 ו-13, שהם בעלי זכויות ומחזיקים בנכסים אחרים בבניין (ובכללם, המשיבים 3-1 – הם התובעים בהליך הראשון), המשיב 11, גדעון (אשר מכר את הזכויות בנכס למערער), והמשיב 12, הוא עורך-הדין, אשר ייצג את המערער בעיסקת רכישת הנכס. בגדרי ההליך השני המערער הגיש בקשה למתן צו מניעה זמני האוסר על המשיבים לפעול למימוש החלק הרלבנטי מפסק הדין בהליך הראשון, המתייחס לחדר הביטחון. כאן גם הועלתה לראשונה הטענה כי חדר הביטחון לא היה מעולם חלק מהרכוש המשותף, אלא שהוא למעשה חלק מהנכס שאותו ירש גדעון מלכתחילה, ושנמכר למערער בשלמותו. בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט ר' סוקול) דן בבקשתו של המערער למתן צו מניעה זמני בתאריך 5.5.2005, ודחה אותה, בקובעו כי "מימושו של פסק הדין לא יפגע בזכותו של המבקש [המערער לפנינו – ח"מ] לטעון לבעלות בחדר שבמחלוקת ואם יזכה בטענתו יהיה מקום לשוב ולהדרש לעניין השימוש בחדר" (בפיסקה 2 להחלטה). עם זאת, יש לציין כי בית המשפט הנכבד קמא נמנע מלפסוק בשאלה האם פסק הדין בהליך הראשון יצר מעשה בית דין לעניין זכויות הבעלות בחדר. המערער עתר לבית המשפט המחוזי בבקשה ל"עיכוב ביצוע" של החלטתו האמורה, עד שיוגש ערעור על אותה החלטה. בית המשפט הנכבד קמא (כב' השופט סוקול) דחה אף בקשה זו, הן פרוצדורלית והן לגופה, בציינו כי "גם אם יש בהחלטת המפקחת משום מעשה בית דין לעניין הזכויות הקנייניות וגם אם לאו, הרי שעניין זה צריך להתברר במסגרת התובענה העיקרית לקביעת הזכויות הקנייניות" (פיסקה 6 להחלטה, מתאריך 8.5.2005). כפי הנראה, המערער לא השיג על אותן החלטות ביניים. 6. בהתגוננם מפני התובענה בהליך השני לגופה, טענו המשיבים 2-1 כי דינה להידחות על הסף, מחמת השתק פלוגתא, שיצר פסק הדין בהליך הראשון. 7. בית המשפט הנכבד קמא קיבל בהחלטתו מתאריך 18.6.2006 את הטענה בדבר מעשה בית-דין, תוך שהוא דוחה את מרבית טענותיו של המערער בעניין. לוז הכרעת בית המשפט הנכבד היה כדלקמן: "לטעמי, לפנינו מעשה בית דין מובהק לגבי השטח נשוא המחלוקת. הדעה הרווחת בפסיקה היא כי למפקח סמכות לדון בזכות קניין של בעלי הדירות כעניין שבגררא. אשר על כן פסק הדין מהווה מעשה בי-דין ולמצער פלוגתא פסוקא בין הצדדים, משלא הוגש ערעור ופסק הדין נעשה חלוט". (שם, בעמוד 3). בעקבות זאת נדחו מרבית טענותיו של המערער באשר לזכויות הבעלות על חדר הביטחון, והצדדים הונחו להגיש תצהירי עדות ראשית בנוגע לטענות המשניות שנותרו. בית המשפט הנכבד אף הציע כי בנסיבות האמורות ישקול המערער לסגת בו מתביעתו. המערער בחר למצות השגותיו כנגד ההחלטה בגדר ההליך שבפנינו ומכאן הערעור. טענות הצדדים 8. עמדתו של המערער היא, כי בניגוד לנאמר בהכרעה בהליך השני – פסק הדין בהליך הראשון אינו מהווה מעשה בית דין, וזאת משני טעמים חלופיים: (א) המפקחת לא הכריעה בצורה מפורשת בעניין זכויות הבעלות בחדר הביטחון; (ב) גם אם ייקבע כי למעשה ניתן לאתר בפסק הדין של המפקחת התייחסות לשאלת זכויות הבעלות על חדר הביטחון, הרי שהכרעתה העניינית של המפקחת בנושא זה, שניתנה בגררא, ממילא אינה מקימה השתק פלוגתא בפני תובענה המתבררת בבית המשפט המוסמך לדון בשאלת הבעלות. מכך מתבקש, לשיטתו של המערער, ביטולו של פסק הדין של בית המשפט הנכבד קמא, והחזרת הדיון – לערכאה הדיונית, לשם המשך ההליך כסדרו. 9. המשיבים 3-1 ו-10, שהגישו סיכומי טענות בנוגע לערעור, סבורים, לעומת זאת, כי במסגרת ההליך הראשון קבעה המפקחת שלושה ממצאים עובדתיים, המייתרים את הדיון בשאלת הבעלות בחדר הביטחון עצמו, ואלו הם: (א) החדר נשוא המחלוקת יועד במקור להיות חדר ביטחון. (ב) בחדר השתמשו בפועל כל דיירי הבניין והתייחסו אליו כ"רכוש משותף". (ג) החדר סופח לנכס (על ידי גדעון, או על ידי המערער). נוכח מכלול הקביעות הנ"ל, טוענים המשיבים הנ"ל כי הכרעתו של בית המשפט הנכבד קמא הייתה מוצדקת ומתבקשת, ואין להתערב בה. דיון והכרעה 10. לאחר ששמעתי את טענות הצדדים, ועיינתי בחומר הרב שהוגש על ידם, הגעתי למסקנה כי דין הערעור – להתקבל, וזאת מבלי לקבוע עמדה כלשהי ביחס להליך השני לגופו. אציע איפוא לחבריי להחזיר את הדיון בהליך השני לבית המשפט הנכבד קמא, לשם בירורו לגופו, מתוך נקודת המוצא כי לא קיים השתק פלוגתא בעניין הזכויות הקנייניות הנוגעות לחדר הביטחון. הטעמים למסקנה זו יובאו להלן. 11. על מנת לעמוד על כוחו של פסק דין של מפקח על מקרקעין ליצור מעשה בית דין, אפתח בביאור קצר של תפקידו וסדרי עבודתו של המפקח על רישום המקרקעין (להלן: מפקח), כפי שהם מוסדרים בחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 (להלן: חוק המקרקעין, או החוק): מפקח הוא אדם הכשיר להתמנות לכהונת שיפוט בבית משפט שלום, אשר מונה כמפקח על ידי שר המשפטים, בהתאם לסעיף 117(א) לחוק המקרקעין; סדרי הדיון ודיני הראיות בתביעה שהוגשה למפקח יהיו זהים לאלו הקיימים בבית משפט השלום (סעיף 74 לחוק המקרקעין, בסייגים הקבועים בחוק, שם בסעיף 75); החלטתו של מפקח דינה כפסק דין של בית משפט שלום (סעיף 76 לחוק). סמכותו של מפקח לדון בשאלות מן הסוג שהתעוררו בהליך הראשון (סמכות המקבילה לזו של בית משפט השלום) באה לו מכוח סעיף 72(ב) לחוק, אשר קובע כי תובע יכול להביא לפתחו של מפקח "סכסוך בין בעלי דירות בבית משותף בדבר הסגת גבול מצד בעל דירה לגבי דירה אחרת, או לגבי הרכוש המשותף" (ההדגשה שלי – ח"מ). סעיף זה חל גם על בניין שאינו רשום כבית משותף, דוגמת הבניין כאן, בהתאם לסעיף 77ב לחוק. הנה כי כן, המפקח, בפועלו בהתאם לסמכות שמסורה לו בסעיף 72(ב), הינו "בית-דין" הכשר להכריע בסכסוכים בין בעלי דירות, ומכאן שהכרעתו בשאלה עובדתית יש בה הכוח להקים השתק פלוגתא, בהתקיים כל התנאים שנקבעו לכך (ראו: ע"א 44/72 שם טוב נ' פריבר, פ"ד כו(1) 617 (1972)). 12. על רקע האמור, נבחן עתה האם יש בפסק הדין בהליך הראשון כדי להקים השתק פלגותא: כידוע, התנאי הראשון להתקיימות השתק פלוגתא בעניין מסוים, הוא כי בגדרי ההליך הראשון, אשר יצר לכאורה את ההשתק, "הועמדה במחלוקת שאלה עובדתית מסויימת, שהייתה חיונית לתוצאה הסופית, והיא הוכרעה שם, בפירוש או מכללא" (ראו: ע"א 246/66 קלוז'נר נ' שמעוני, פ"ד כב(2) 561, 584 (1968)). קריאה זהירה של פסק הדין שניתן במסגרת ההליך הראשון מגלה כי תנאי זה איננו מתקיים כאן. אסביר: המפקחת לא התייחסה כלל לשאלת הבעלות על חדר הביטחון, אלא הניחה, בעקבות התייחסות הצדדים, כי המדובר ברכוש משותף (ראו: בפיסקאות 14(ו)-14(ז) לפסק הדין בהליך הראשון). כך, לדוגמה, קבעה המפקחת כי על המערער "להחזיר את השטח ששימש כחדר בטחון... לשטחי הרכוש המשותף" (ראו: בפיסקה 17(ג) לפסק הדין). למעשה, הטענה כי חדר הביטחון איננו חלק מהרכוש המשותף, אלא חלק מן הירושה שקיבל גדעון מאינזלר, ואשר הועבר כדין למערער, עלתה לראשונה רק בהליך השני, כך שהמפקחת ממילא לא היתה יכולה להתמודד עימה (ואינני בוחן פה את הקושיה, כיצד ישפיע איחור זה בהעלאה של טענה מהותית, שניתן היה לאזכרה קודם לכן – על ההליך השני לגופו). גם הסעדים שהתבקשו במסגרת ההליך הראשון כללו, לעניין זה, רק את הבקשה לסילוק יד מחדר הביטחון, ולא התייחסו כלל לסוגיית הבעלות. 13. זאת ועוד: המשיבים 3-1 ו-10 אינם חולקים על העובדה שהמפקחת לא הכריעה הכרעה עובדתית בנוגע לזכויות הבעלות בחדר הביטחון, שכן הם עצמם מציינים, בסיכומי טענותיהם בפנינו כי: "כב' המפקחת לא התבקשה ולא התיימרה כלל להכריע בסוגיית הבעלות בחדר הביטחון, וזאת, מהסיבה הפשוטה כי טענה זו כלל לא הועלתה בפניה על ידי המערער" (בפיסקה 53 לסיכומי הטענות של המשיבים 3-1 ו-10; ההדגשה שלי – ח"מ). לפיכך טענה אחרת בפיהם של המשיבים הנ"ל, והיא כי שלוש הקביעות העובדתיות שצוינו בפיסקה 9 לעיל, שאליהן נדרשה המפקחת בצורה מפורשת, מייתרות למעשה את הדיון בנושא זכויות הבעלות. אין בידי לקבל טענה זו. גם אם נוצר השתק פלוגתא בנוגע לשאלות העובדתיות שהועלו בפיסקה 9 שלעיל (ואינני קובע מסמרות בנושא זה, שכן אין צורך בכך על מנת להכריע במקרה שלפנינו), הרי שהשתק הפלוגתא נוגע רק להחזקה ולשימוש שבחדר הביטחון, ולא לעניין זכות הבעלות בו. ברי כי ההחזקה והשימוש בנכס פלוני – לחוד, והבעלות בו – לחוד (ראו לדוגמה: בסעיף 51(א)(3) לחוק בתי המשפט, הקובע את סמכותו של בית משפט השלום לדון בשאלות של חזקה או שימוש במקרקעין, אך לא בשאלות הנוגעות לזכות הבעלות בנכס, ובנוסף, עיינו בחוק המקרקעין, ובמיוחד בפרק ג' לחוק (שכותרתו "בעלות והחזקה") וכן בסעיפים 2, 3, 6 לחוק; להרחבה בנושא – ראו: ספרו של פרופ' יהושע ויסמן דיני קניין: החזקה ושימוש 9 (2005)). ברוח זו יש להבין גם את דבריו של כב' השופט ר' סוקול בהחלטתו שצוינה לעיל מתאריך 8.5.2005, לפיה: "החלטת המפקחת ניתנה במישור זכויות החזקה והשימוש בלבד ולא התיימרה לדון כלל בזכויות הקנייניות" (ראו: בעמוד 8 להחלטה. ראוי להזכיר ולציין כי למרות הדברים הנ"ל, בית המשפט הנכבד קמא נזהר שלא לקבוע בצורה חד-משמעית שלא נוצר השתק פלוגתא). בדיון שקדם להחלטה הנ"ל (שניתנה, כזכור, לפני הכרעתו של בית המשפט המחוזי הנכבד קמא בהליך השני) הביע גם בא-כוחה של המשיבה 10 (שאינו מייצג אותה כיום) עמדה דומה: "אין כאן שום קביעה בנושא הבעלות של המקרקעין, פסק הדין מדבר על שימוש במקרקעין. חברי יכול לפנות לערכאה מוסמכת ולהעלות טענותיו בעניין הקניין" (ראו: בפרוטוקול הדיון, שם בעמוד 7, שורות 3-2). כבר מטעם ראשוני זה ניתן היה, איפוא, לקבל את הערעור. עם זאת, מעבר לנדרש להכרעה, אתייחס – בקצרה – גם לחלופה (שאינני מקבלה, ושלמעשה לא הועלתה במפורש על ידי מי מהצדדים) לפיה שאלת הזכות הקניינית בנוגע לחדר הביטחון הוכרעה בגררא על ידי המפקחת – וזאת מכיוון שהעניין נזכר בהחלטה, נשוא הערעור שלפניי (ראו: הציטוט שהובא בפיסקה 7 שלעיל). 14. אכן, למפקח קיימת סמכות נגררת לדון בשאלת הזכויות הקנייניות בחדר הביטחון, מכוח סעיף 76 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט). עיינו: ר"ע 587/83 ועד הבית ברחוב תנועת המרי 2, קרית אונו נ' ירדני, פ"ד לח(4) 487 (1984) – בחוות דעתם של השופטים ש' לוין ו-ד' לוין. ברם בכך אין בכדי לקבוע כי הכרעה כזו שבגררא מקימה עימה גם השתק פלוגתא בנושא. נושא זה נידון רק לאחרונה (לאחר מתן החלטתו של בית המשפט הנכבד קמא בהליך השני) –בפסק הדין ב-ע"א 10112/03 פת נ' קטלן-אסן (טרם פורסם, 4.10.2009) (להלן: פרשת פת), ושם נקבע, בין השאר, כי הכרעה של מפקח על רישום מקרקעין בדבר זכויות בעלות בנכס "אין היא יכולה להוות השתק פלוגתא בין הצדדים, זאת מן הטעם שכאשר עניין שהוכרע בגררא מתעורר שוב בהתדיינות אחרת בין בעלי הדין לפני בית משפט שלו נתונה הסמכות הייחודית לדון בעניין, לא יהיה בכוחה של אותה הכרעה שניתנה בגררא, לכבול את ידיו של בית המשפט או בית הדין בעל הסמכות המקורית" (ראו: סעיף 24 לפסק הדין. כן עיינו: ע"א 476/88 אשתר נ' נפתלי, פ"ד מה(2) 749, 755 (1991) ובספרה של פרופ' נינה זלצמן מעשה-בית-דין בהליך האזרחי 232 (1991)). הדברים שנאמרו בפרשת פת יפים אף לענייננו. הנה כי כן, אף לו הייתה מוכרעת שאלת הבעלות בגררא על ידי המפקחת (סברה שאינני מקבלה, כאמור), לא היה בהכרעה זו בכדי לכבול את ידיו של בית המשפט הנכבד קמא – אשר לו מסורה הסמכות הייחודית לדון בנושא – להידרש בשנית לשאלה זו ולפסוק בה כטוב בעיניו. יש לציין כי במהלך הדיון שהתקיים בפנינו במעמד הצדדים, בתאריך 16.9.2010, הסבנו את תשומת לבם של המשיבים 3-1 ו-10 להלכה שנקבעה לאחרונה בפרשת פת ועל השלכתה האפשרית לענייננו, אולם הללו הודיעו כי הם עומדים על התנגדותם לערעור, ולפיכך נדרשנו להכריע במכלול. 15. בשולי הדברים אעיר כי בכך שלא נוצר השתק פלוגתא בעניין הבעלות על חדר הביטחון בגדרי ההליך הראשון – אין בה כדי לבטל את האפשרות כי ההליך הראשון ישליך בצורות אחרות כלשהן על ההליך השני. כך, ייתכן והמשיבים יוכלו לטעון בהקשר זה טענות שונות הקשורות לשאלת הבעלות על חדר הביטחון במסגרת ההליך השני ועיתוי העלאתה (דוגמה אחת הבאתי בפיסקה 12 שלעיל), אך כמובן שאינני קובע מסמרות כלשהן בעניין זה, כמו גם במחלוקת לגופה, שייתכן והצדק בה נוטה דווקא לצד המשיבים. 16. נוכח כל האמור לעיל – אציע לחבריי לקבל את הערעור, ולהחזיר את הדיון לערכאה הדיונית, כאמור בפיסקה 10 שלעיל. המשיבים 3-1 ו-10 ישלמו ביחד למערער שכר טרחת עורך דין בסך של 10,000 ש"ח. ש ו פ ט השופט ס' ג'ובראן: אני מסכים. ש ו פ ט השופט א' רובינשטיין: א. מסכים אני לחוות דעתו של חברי השופט מלצר. אוסיף, ראשית, כי לדידי חשוב שבית משפט זה יטעים את חשיבותה, בעיני המחוקק ובעיני מערכת בתי המשפט, של עבודת המפקחים על רישום מקרקעין, המכסים תחום חיוני ביישוב סכסוכים ובהכרעה בהם בחברה הישראלית; השם שבו כינה אותם המחוקק בסעיפים 1 ו-117 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969 אולי אינו מבטא במלואו את היקף פעלם וניתן היה לכנותם מפקח על ענייני מקרקעין. אם ניטול רק סכסוכי שכנים, שהם עניין שבכל יום, אין ערוך למשימה שממלאים המפקחים לגביהם, וכבר דנו חכמים בדרך הישרה שידבק בה האדם, ולכך מנה התנא ר' יוסי את השכן הטוב (משנה אבות ב', ט') וכנגדו את השכן הרע. גם בנידון דידן עשתה המפקחת מלאכתה, בכל הכבוד באופן מעמיק, אך כפי שהראה חברי, אף המערערים לא סברו כי ניתנה על-ידה הכרעה באשר לבעלות בחדר הביטחון, וזאת עוד בטרם מגיעים אנו לאשר נקבע בע"א 10112/03 פת נ' קטלן-אסן (לא פורסם) לעניין הכרעת בעלות בגררא על-ידי מפקח על רישום מקרקעין. ב. אזכיר כי בתיק זה קוימו בפנינו שני דיונים. בעקבות הדיון הראשון (26.2.09) נעשה ניסיון להביא להסכמה בין הצדדים, שלא צלח. בדיון השני (16.9.10) הצענו לבא כוח המשיבים 3-1 ו-10 כי התיק יוחזר לבית המשפט המחוזי, כדרך ראויה מבחינה דיונית, לאחר שסברנו כי למערער לא ניתן מלוא יומו שם; זאת, גם אם במהות, כמות שגם כתב חברי, יתכן שבמחלוקת לגופה הצדק עם המשיבים - אך לא ניטע מסמרות. משלא נתקבלה הצעתנו ניתן פסק דיננו זה. ג. לעניין הדיוני, כבר דיברו חכמי המשפט העברי על דרך "קצרה וארוכה", קרי, שראשיתה קצרה וסופה ארוכה, ודרך "ארוכה וקצרה", בהיפוך הדברים (בבלי עירובין נ"ג, ב'). ואכן, לקיום הזכויות הדיוניות משמעות משלו, וכדברי ד"ר ש' לוין (תורת הפרוצדורה האזרחית – מבוא ועקרונות יסוד, מה' 2 תשס"ח-2008, 7),עסקינן ב"ביטוי חוקתי לזכות הפרט להבטיח לו גישה אמיתית והוגנת לערכאות השיפוטיות". אף אם מקרה זה אינו בולט במיוחד בהקשרים אלה, כמובן - עדיין ראוי לשוות תפיסה זו לנגד עינינו ככל הניתן; ראו גם ד' שוורץ, סדר דין אזרחי, חידושים תהליכים ומגמות (תשס"ז) 31 ואילך. ד. כאמור, מצטרף אני לחוות דעת חברי. ש ו פ ט הוחלט כאמור בחוות דעתו של השופט ח' מלצר. ניתן היום, ג' בחשון התשע"א (11.10.2010). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 06075100_K23.doc מה מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il