פלוני נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 7508/10 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 7508/10 לפני: כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט י' עמית כבוד השופט צ' זילברטל המערער: פלוני נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על הכרעת דין מיום 10.3.2010 וגזר דין מיום 2.9.2010 של בית המשפט המחוזי בירושלים בתפ"ח 8053/07 שניתנו על-ידי כבוד סגן הנשיאה צ' סגל, והשופטים מ' דרורי ומ' הכהן תאריך הישיבה: ט"ו באייר התשע"ב (7.5.12) בשם המערער: עו"ד דוד ברהום בשם המשיבה: עו"ד מאיה חדד בשם שירות מבחן למבוגרים: הגב' ברכה וייס פסק-דין השופט צ' זילברטל: ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד סגן הנשיאה צ' סגל, והשופטים מ' דרורי ו-י' נועם) בתפ"ח 8053/07 (הכרעת דין מיום 10.3.2010 וגזר דין מיום 2.9.2010), שבו הורשע המערער בביצוע עבירות מין כלפי קטינים בתוך המשפחה, והושתו עליו תשע שנות מאסר בפועל; שנתיים מאסר על תנאי, שלא יעבור תוך שלוש שנים מיום שחרורו ממאסר עבירת מין כלשהי מסוג פשע; פיצוי כל אחד מהמתלוננים בסך 25,000 ש"ח. המערער משיג הן על הרשעתו בעבירת האינוס שיוחסה לו במסגרת האישום השני מבין שלושה אישומים שונים בהם הורשע, והן על חומרת העונש שגזר עליו בית המשפט המחוזי. כתב האישום וההליכים בבית המשפט המחוזי 1. ביום 23.8.2007 הוגש נגד המערער כתב אישום לבית המשפט המחוזי בירושלים, בגדרו ייחסה לו המשיבה, במסגרת שלושה אישומים שונים, את העבירות הבאות: עבירה של מעשה מגונה בקטין בן משפחה לפי סעיף 351(ג)(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין), עבירה של אינוס קטין בן משפחה לפי סעיף 351(א) לחוק העונשין, ועבירה של מעשה מגונה בקטין בן משפחה לפי סעיף 351(ג)(1) לחוק העונשין (ריבוי עבירות). על-פי הנטען באישום הראשון, בתקופה הרלוונטית לכתב האישום היה המערער נשוי ל-ש' (להלן: ש'), שהיא אחותה של א', ילידת שנת 1996 (להלן: המתלוננת). כשבועיים לפני חג הפסח שחל ביום 2.4.2007, במועד שאינו ידוע למשיבה בדיוק, התארחה המתלוננת בביתם של המערער ושל ש'. בשעות הלילה, בעת ש-ש' הלכה למקלחת, נותרו המערער והמתלוננת בחדר השינה לבדם, ואז חיבק המערער את המתלוננת, נישק אותה, וביקש ממנה לשכב לידו על המיטה. בעוד המתלוננת שוכבת על המיטה, החל המערער לחבקה ולמושכה אליו. המתלוננת ניסתה להתחמק, אולם המערער משכה לעברו. בהמשך, יצאה ש' מהמקלחת והצטרפה למיטה, בעוד המתלוננת נשארה לשכב בין המערער לבין ש'. עוד נטען, כי במהלך הלילה, במשך זמן רב, המשיך המערער לגעת במתלוננת מתחת לבגדיה, כשזו מנסה כל העת להתחמק ולהתרחק ממנו. בשלב מסוים, הכניס המערער את ידו מבעד למכנסיה ותחתוניה של המתלוננת, העביר את אצבעותיו על ישבנה של המתלוננת, ואף נגע באיבר מינה, והכל חרף ניסיונותיה של המתלוננת לזוז ולהתחמק ממגעו של המערער. על-פי הנטען באישום השני, בסמוך לאחר חג הפסח המוזכר באישום הראשון, במועד שאינו ידוע למשיבה בדיוק, התארחה המתלוננת יחד עם אחותה הקטנה, בביתם של המערער ושל ש'. בהגיע שעת השינה, נשכבה המתלוננת ביחד עם אחותה על מזרון ליד מיטת הזוג. בשלב זה, נכנסה ש' להתקלח, ואז עבר המערער לצד המיטה הקרוב למזרון, הכניס את ידו לתוך מכנסיה של המתלוננת והחדיר את אצבעו לאיבר מינה. המתלוננת סגרה את רגליה וביקשה מהמערער להפסיק, אולם המערער ענה לה: "מה אכפת לך אני לא רואה לך", וזאת תוך שהוא ממשיך להחדיר את אצבעו עמוק יותר לתוך איבר מינה של המתלוננת. בהמשך, פנה המערער למתלוננת וביקש ממנה לבוא לשכב עימו כשהיא לבושה בתחתוניה, עוד בטרם ש-ש' תצא מהמקלחת, אך נענה בשלילה. המערער המשיך לנסות ולפתות את המתלוננת לבוא לשכב עימו, בהצעה שיקנה לה בתמורה ממתקים, אך המתלוננת עמדה בסירובה. עוד נטען, כי למחרת בבוקר ביקש המערער מהמתלוננת שלא תגלה לאף אחד אודות אירועי הלילה הקודם. על-פי הנטען באישום השלישי, בחודשים שקדמו לחתונתם של המערער ושל ש' בחודש פברואר 2007, נהג המערער לפנות אל ט', אחיהן של ש' ושל המתלוננת, יליד 1992 (להלן: ט'), ולומר לו שהוא אוהב אותו ומעוניין לשכב עימו. כן נטען, כי המערער נהג בחלק מן הפעמים להניח את ידו על איבר מינו של ט', מעל הבגדים, ללטף את חזהו, לנשקו בלחי ולהצמידו אליו. בתגובה, נהג ט' לדחוף את המערער ולהדוף את ידיו. עוד נטען, כי בחודש דצמבר 2006, או במועד אחר סמוך לכך, שאינו ידוע למשיבה בדיוק, בעת ש-ט' ישן בביתו, ניגש אליו המערער וליטף את איבר מינו מתחת לבגדים. ט' התעורר בבהלה והדף את המערער מעליו. כמו כן נטען, כי במהלך החודשים מאי-יוני 2007, במועד שאינו ידוע למשיבה במדויק, הגיע ט' לביתם של המערער ושל ש'. בשלב מסוים, הציע המערער ל-ט' לייבש את שיערו באמצעות מייבש שיער, ואז החל המערער ללטפו בחזהו מעל הבגדים ולנשקו. המערער אף הושיט את ידיו לעבר איבר מינו של ט', אך זה הדפו. המערער ביקש מ-ט' שירשה לו לגעת רק באזור החגורה, ו-ט' הסכים, בתנאי שהמערער יבטיח לו שאכן כך ייעשה. אלא שלמרות הבטחתו, הכניס המערער את ידו לתחתוניו של ט' ונגע באיבר מינו, אך ט' הדף אותו וקיללו. 2. בפתח המשפט, ביום 23.1.2008, כפר המערער באמצעות בא-כוחו דאז באופן גורף במעשים ובאמירות שיוחסו לו בכתב האישום. המערער טען, כי כתב האישום מופרך מיסודו, ומקור האישומים כולם בכך, שנישואיו ל-ש' היו למורת רוחה של אמה (להלן: מ'), שניסתה באופן קדחתני להפריד ביניהם. במענה לאישום הראשון, טען המערער, כי אין לייחס פרשנות מינית למעשיו, שהרי התנהגותו עם המתלוננת לא הייתה אלא משחק תמים גרידא. בכלל זה הכחיש המערער, כי חיבק או נישק את המתלוננת, או כי ביקש ממנה לשכב במיטה לצידו. ביחס לאירוע המתואר באישום זה טען המערער, כי הוא, ש' והמתלוננת נערכו לקראת שינה, ובשעה ש-ש' התקלחה, הצטרפה אליו המתלוננת, והשניים הביטו בצוותא באלבום התמונות של חתונתו. בתוך כך, ואך מתוך כוונה להצחיקה, לשחק עימה, ולהביע את קרבתו אליה, דגדג המערער את המתלוננת בגופה. המערער הכחיש, כי נגע במתלוננת מתחת לבגדיה בדרך כלשהי. לא זו אף זו, המערער הוסיף וטען, כי המשיך לשחק עם המתלוננת גם בנוכחותה של ש', ולאחר שהמתלוננת נרדמה נותרו הוא ו-ש' ערים למשך זמן מה. באשר לאישום השני, כפר המערער בכך שנגע באיברי גופה המוצנעים של המתלוננת, וכפר בהחדרת אצבעותיו לאיבר מינה. המערער טען, כי בעת שהתכונן לקראת שינה, ש' קילחה את האחות הקטנה, ואילו המתלוננת פרשה שמיכת פוך על הרצפה בסמוך למיטה. על-פי טענתו, בשלב זה הוא והמתלוננת שוחחו, והוא ביקש להצחיקה ולשחק עימה, אך בשום אופן לא ביצע את המעשים המיניים, או אמר את הדברים המיוחסים לו בכתב האישום. לשיטתו של המערער, כל מעשיו נעשו מתוך כוונה להביע חיבתו למתלוננת, לקרבה אליו, ולחזק את הקשר בינו לבין בני משפחת רעייתו. בנוגע לאישום השלישי גרס המערער, כי ט' הגיע לבית הורי המערער, הבחין במערער מתכונן לקבלת השבת בעודו מייבש את שערו באמצעות מייבש שיער, וביקש ממנו לייבש את שערו גם כן. המערער טען, כי הסכים לבקשתו של ט', ואף התגרה ב-ט', תוך שביקש, בצחוק, לגעת בו באזור הבטן. לשיטתו של המערער, אין מקום לייחס למעשיו כוונה מינית, והמדובר היה, איפוא, במעשה קונדס נטול מגע פיזי משמעותי. 3. מטעם המשיבה העידו בבית המשפט המחוזי מ', אמם של המתלוננת, ש' ו-ט', אשר העידה, בין היתר, על האופן בו התוודו בפניה המתלוננת ו-ט' על המעשים המיניים שהמערער ביצע כלפיהם; רס"מ יגאל דוד, חוקר המשטרה, שגבה את הודעתו של המערער מיום 19.8.2007, והעיד על תקינות הליך החקירה ועל התנהלותו של המערער במהלכה; ש', רעייתו של המערער במועדים הרלוונטיים וכיום גרושתו; ט', אחיה של המתלוננת ושל ש'; א' ס' (להלן: א' ס'), חברו הטוב של ט', לו סיפר ט' על מעשיו של המערער זמן רב עובר להגשת התלונה; וכן גב' יסמין אבירן, עובדת סוציאלית וחוקרת ילדים מטעם משרד הרווחה, שחקרה את המתלוננת לאחר הגשת התלונה נגד המערער (להלן: גב' אבירן או חוקרת הילדים). המשיבה גם הגישה לבית משפט קמא את המוצגים הבאים: הודעתו של המערער במשטרה מיום 19.8.2007 (ת/1); ארבע קלטות עדותה של המתלוננת בפני חוקרת הילדים (ת/2), בצירוף תמלילן המתוקן (ת/2א); דו"ח סיכום החקירה של המתלוננת (ת/3); מסמכים שערכה גב' אבירן, בדבר אפשרות העדתה של המתלוננת בבית המשפט (ת/4), ובדבר שאלת בדיקתה הרפואית (ת/5); קלטת המתעדת את המפגש שקיימה גב' אבירן עם המתלוננת ביום 29.5.2008, לקראת מועד ההוכחות במשפט (ת/6), בצירוף תמליל אותה הקלטה (ת/6א); וכן הודעתה של מ' במשטרה מיום 21.8.2007 (ת/7). 4. פרט לעדותו של המערער עצמו, העידו מטעם ההגנה, ד"ר דון יוסף ברנד (להלן: ד"ר ברנד), פסיכולוג במקצועו, אשר התבקש על-ידי ההגנה לעיין בחומר הגלם של חקירת המתלוננת, ולחוות את דעתו בקשר למהימנות המתלוננת ולתקינות הליך חקירתה על-ידי גב' אבירן; ד"ר מאיה פורמן-רזניק (להלן: ד"ר פורמן-רזניק), העוסקת בבדיקת נפגעות תקיפה מינית, ואשר התבקשה על-ידי ההגנה לחוות את דעתה בעניין נחיצותה וחשיבותה של בדיקה רפואית-משפטית של המתלוננת גם בחלוף זמן רב לאחר האירוע; מ' י', חברתה של ש', אשר בביתה התגוררה ש' תקופה מסוימת, ושסיפרה על תחושותיה הקשות של ש' נוכח מעצרו של המערער, כמו גם על הדיסוננס החריף שבא לידי ביטוי בהתנהלותה של ש' באותה התקופה, בין נאמנות לאמה מחד גיסא, לבין נאמנותה ואהבתה למערער מאידך גיסא; ד' א', אמו של המערער, אשר העידה, בין היתר, על כך שפעם אחת, שעה שביקרה עם בעלה בביתה של מ', בנוכחות המתלוננת ו-ט', שללה המתלוננת את האפשרות שהמערער "הכניס לה אצבעות". בנוסף העידה ד' א', כי בשיחתה עם ש' הביעה האחרונה דעתה, כי המערער לא ביצע את המיוחס לו במתלוננת; מ' א', אחותו של המערער, אשר העידה, כי באחת ההזדמנויות התוודה בפניה ט' על כך שלא היו דברים מעולם; וכן, רס"מ חגית נוסרי, אשר הובאה להעיד על מהלך חקירתו של המערער במשטרה. עוד הגישה ההגנה לבית משפט קמא את המוצגים הבאים: מכתבה של מ' לרב מרדכי אליהו (נ/1); הודעתה של מ' במשטרה מיום 25.7.2007 (נ/2); תמלילים מתוקנים של חקירתה של המתלוננת על-ידי חוקרת הילדים (נ/3); חוות דעת מטעם ד"ר ברנד, מיום 9.12.2007 ומיום 14.11.2008 (נ/4, נ/5); אסופת מסמכים שהוגשו מטעם ד"ר ברנד (נ/6, נ/6(1), נ/6(2), נ/7); וכן, חוות דעת מטעם ד"ר פורמן-רזניק, מיום 8.7.2008 (נ/8). פסק דינו של בית המשפט המחוזי 5. בפתח הכרעת דינו, ציין בית המשפט המחוזי, כי נפרשה לפניו יריעת מחלוקת מלאה. הווה אומר, בעוד שהמשיבה טענה, כי המערער ביצע את כל המעשים המיוחסים לו בכתב האישום, טען המערער מנגד, כי נפל קורבן למזימה מבית מדרשה של אם רעייתו לשעבר, שכבר מלכתחילה התנגדה לנישואיו עם ש', וחפצה בכל מאודה להפריד ביניהם. בית המשפט הדגיש, כי לשיטתו של המערער, מדובר במהלך של הפללה שאין מאחוריו דבר וחצי דבר, הכולל גיוס של המשטרה והפרקליטות, והכל לצורך העמדתו לדין והרחקתו מ-ש' (פס' 36-35 להכרעת הדין). אשר על כן, בראשית הדברים, פנה בית המשפט המחוזי לבחון את טענת הקונספירציה שהועלתה על-ידי המערער כקו הגנה מרכזי (פס' 63-37 להכרעת הדין). נקבע, כי עדותה של מ', שעל-פי הנטען על-ידי המערער הייתה יוזמת הקשר כנגדו, הייתה "משכנעת בכנותה". בית המשפט המחוזי ציין, כי מ' לא ניסתה לטשטש את מורת רוחה מנישואיה של בתה למערער, אך אופן חשיפת הדברים, והליך הגשת התלונה שוללים כל חשש להפללת שווא. ודוק, בית משפט קמא קבע, כי "לא הוכח, ולו בראשית ראיה, כי גבולות המוסר של מ' כה פרוצים ונזילים, עד כי תרקום במוחה מזימה כה זדונית ומרושעת. נדרשת כאן מלאכת תכנון קפדנית, הדרכה מקיפה ומקצועית, עד כדי 'השתלת' תכנים מפלילים במוחותיהם של ילדים תמימים, באורח שיטתי, למען יעמדו הללו בהצלחה במבחני הביקורת הצפויים לאורך ההליך המשפטי המפרך. אולם, לאו סימן או זכר לסלילת הדרך להפללת הנאשם מצאנו בחומר הראיות" (פס' 42 להכרעת הדין). מעבר לכך ציין בית משפט קמא, כי עדויותיהם של ט', ושל חברו א' ס', אשר שמע מפיו של ט' על מעשי המערער עוד בטרם הגשת התלונה, "מפריכות את טענת ההפללה של ההגנה, בין השאר, נוכח השתלבותן בפסיפס הראייתי השלם, המעניק אחיזה של ממש לעובדות הנטענות בכתב האישום בשדה המציאות" (פס' 51 להכרעת הדין). ראיה נוספת השוללת את טענת ההפללה מצא בית המשפט המחוזי בעדותה של גב' אבירן, חוקרת הילדים, אשר התרשמה, כי חשיפת הפרשה על-ידי המתלוננת לא נועדה לשרת את האינטרסים של מ', ובין היתר, כי האינטראקציה בין מ' לבין המתלוננת בשעה שהאחרונה חשפה בפניה את מעשיו של המערער היא "אינטראקציה שבעליל אינה מתיישבת בקונסטלציה של הפללה מכוונת" (שם). בנוסף, נקבע על-ידי בית משפט קמא, כי דברי המערער במשטרה שוללים אף הם את תיאוריית הקשר לה טען, שכן דברים אלה משקפים הודאה בקיומן של עובדות מפלילות-מסבכות הקושרות את המערער לאירועים (פס' 60 להכרעת הדין). נוכח האמור, דחה בית המשפט המחוזי מכל וכל את טענת המערער, כי הדברים לא קרו מעולם, וכי המדובר בעלילת שווא (פס' 62 להכרעת הדין). 6. בסופו של יום, בתום ניהול משפט מלא, הרשיע בית המשפט המחוזי את המערער בכל העבירות שיוחסו לו בכתב האישום. בהכרעת דין מפורטת ומנומקת ניתח בית משפט קמא את מכלול הראיות והעדויות שהובאו לפניו, והגיע לכלל מסקנה, כי העבירות שיוחסו למערער הוכחו מעבר לכל ספק סביר. הרשעתו של המערער באישומים הראשון והשני נסמכה על עדותה של המתלוננת בפני חוקרת הילדים. בית משפט קמא קבע, כי עדותה של גב' אבירן שכנעה אותו בדבר העבודה המעמיקה והיסודית שביצעה עת חקרה את המתלוננת (פס' 68 ו-86 להכרעת הדין). כמו כן נקבע על-ידי בית משפט קמא, כי הערכתה של גב' אבירן, לפיה גרסתה של המתלוננת מהימנה ומבוססת, מקובלת עליו. בית המשפט המחוזי צפה בקלטות המתעדות את חקירת המתלוננת על-ידי חוקרת הילדים, וניתח אותן בפירוט רב, תוך שהוא קובע, כי אף שהחקירה הייתה ארוכה ומתישה - בת למעלה משלוש שעות - היא נוהלה בצורה מקצועית ומדוקדקת, שלב אחר שלב, ללא כל פשרות, בהתאם לנדרש בחקירות מעין אלו. בהקשר זה ציין בית משפט קמא, כי צפייה בקלטות "מותירה רושם חיובי מעדות מהימנה, מגרסה גולמית הנתונה בתהליכי התהוות, שחרף קשיי חשיפה, הולכת ונרקמת", וכי "אין בדיה לפנינו או חלום בהקיץ, כי אם חוויה אישית קשה ומורכבת, המעוגנת במציאות הממשית" (פס' 76 ו-84 להכרעת הדין). כן נקבע, כי בגרסתה של המתלוננת נמצא "ביטוי דומיננטי לאלמנטים המזוהים בדפוסי פעולה של עברייני מין: פיתוי ומתן טובות הנאה, מניפולציות רגשיות, נטיעת רגשות אשם, איום שלא לחשוף את המעשים, הסתרתם והסלמתם" (פס' 70 להכרעת הדין). מנגד, דחה בית המשפט המחוזי את קביעותיו של המומחה מטעם ההגנה, ד"ר ברנד. בהקשר זה נקבע, כי מסקנותיו והערכותיו של ד"ר ברנד לוקות במובהקותן, וזאת, בין היתר, מאחר שלא עמדו לרשותו חומרי רקע מקצועיים או אובייקטיבים אודות עברו של המערער, ולפיכך לא ניתן להתעלם מכך, שנסתרו מעיניו פלחים שלמים ברזי אישיותו והתבגרותו של המערער. יתרה מכך, בית משפט קמא ציין, כי ד"ר ברנד כלל אינו מוסמך כחוקר ילדים, וחרף השכלתו הנרחבת בתחום הפסיכולוגיה, הרי אמנות חקירת הילדים, הדורשת הכשרה מקיפה, על מורכבותה האינהרנטית והדינים הייחודיים החלים עליה, זרה לו (פס' 67-64 להכרעת הדין). בית משפט קמא הוסיף וקבע, כי לעדותה של המתלוננת, שנמסרה באמצעות חוקרת הילדים, נמצאו ראיות סיוע רבות, ובכלל זה, מצבם הנפשי הנסער של המתלוננת, ט', ש' ו-מ' בעת שנחשפה הפרשה; עדותו של ט', ההולמת את דפוס פעולתו של המערער בשני האישומים הנ"ל; ושקריו של המערער, שבחר להתוודות תחילה על מעשיו, ביקש להתכחש להם בהמשך, ולבסוף התפתל ונותר ללא מענה מספק לראיות המשיבה (פס' 85 להכרעת הדין). בית המשפט הוסיף ודחה את גרסת המערער, אותה מצא כבלתי מהימנה, מאולצת ומלאכותית. כן נקבע, כי אין כל זיקה לוגית בין הפעולות אותן ביצע המערער כלפי המתלוננת, לבין התכלית לה טען, קרי - הוכחת תקינות הקשר בינו לבין רעייתו. בהקשר זה ציין בית משפט קמא, כי "המעשים בוצעו מבלי שתשומת-ליבה של ש' הוסבה אליהם", ומכאן שהסבריו של המערער לאירועים אינם ברורים כלל ועיקר. בנוסף, קבע בית משפט קמא, כי עדותו של המערער בבית המשפט הייתה, במובנים רבים, עדות כבושה נוכח העובדה שסתרה את דבריו בהודעתו במשטרה (פס' 104-102 להכרעת הדין). לרקע כל האמור, קבע בית המשפט המחוזי, כי אין חולק, שהמערער ביצע במתלוננת, בת משפחתו, את המעשים המתוארים באישום הראשון, ואשר נועדו לגירויו, סיפוקו או לביזויה המיני של המתלוננת, ומכאן שמתקיימים יסודות עבירת מעשה מגונה בבן משפחה. כמו כן קבע בית המשפט המחוזי, כי אין חולק גם, כי החדרת אצבעו של המערער לאיבר מינה של המתלוננת, כמתואר באישום השני, מקימה את יסודות עבירת האינוס כלפי קטין בן משפחה. הרשעתו של המערער באישום השלישי נסמכה על עדותו של ט' אשר העיד בעצמו, ובית משפט קמא מצא את עדותו מהימנה. מעדותו של ט' עלה, כי סיפר לראשונה אודות מעשי המערער באזני אמו, וזאת לאחר ששמע את המתלוננת מגוללת לפניה את קורותיה באותו הקשר. לכששמע ט', כי אף המתלוננת הייתה קורבן למעשיו של המערער, החליט לפרוק סודו מלבו. בית משפט קמא קבע, כי נסיבות התוודותו של ט' היו "תמימות וספונטאניות, המקנות לגרסתו הגולמית תוקף ראשוני ומהימנות בסיסית" (פס' 88 להכרעת הדין). בית המשפט הוסיף וקבע, כי לעדותו של ט' נמצא חיזוק משמעותי בעדותו של חברו, א' ס', שהעיד ש-ט' סיפר לו בזמן אמת על מעשיו של המערער, אף אם לא בפרטי פרטים, ובתוך כך, אף התרשם ממצבו הנפשי של ט'. בית משפט קמא גם מצא, כי גרסתו של ט' הולמת ומתיישבת עם גרסתה של המתלוננת, וכי משני אלה ניתן ללמוד על דפוס פעולתו של המערער: "ניצול המרחב הביתי, לכאורה מקום מוגן ותמים לחלוטין - לכפיית יצריו המיניים ופריצת גבולות; ביצוע מעשים מיניים במדרג שמן ה'קל' אל ה'כבד' - שהולך ומסלים עם חלוף הזמן. נגיעות-חיבוקים-נשיקות-דגדוגים, מעין תמימים, וכאילו מתחייבים, באמצעותם משיג הנאשם את מטרתו - מגע ישיר עם איברי-מין ואזורים מוצנעים; מתן מיני הבטחות ופיתויים (מתנות), לשם זכייה בשיתוף פעולה מלא; שימוש מניפולטיבי בצחוק ובקלילות הדעת, המעניקים לגיטימציה למעשים, זורעים בלבול בין מותר לאסור, צובעים אותם במראית עין תמימה" (פס' 94 להכרעת הדין). חיזוק נוסף שהקנה לעדותו של ט' מהימנות מצא בית המשפט המחוזי בעדותה של ש', אשר העידה, כי עוד לפני חשיפת הפרשה רמז לה ט' על מעשיו של המערער ועל נטייתו המינית, אף שלא חשף בפניה את מלוא היריעה. גם בקשר לאישום זה דחה בית משפט קמא את גרסתו של המערער, לאחר שמצא אותה שונה מהודעתו במשטרה, בלתי מוסברת וכבושה. בהקשר זה ציין בית משפט קמא, כי "מצאתי את גרסת הנאשם בגדר תשובה מגומגמת לטענות כִּבדות-משקל, שנותרו ללא מענה משכנע" (פס' 106 להכרעת הדין). לאחר דברים אלה, קבע בית המשפט המחוזי, כי אף כאן אין חולק, כי המערער ביצע ב-ט', קטין, בן משפחתו, את המעשים המתוארים באישום השלישי, המקיימים את יסודות עבירת מעשה מגונה בבן משפחה, תוך השגת הסכמתו במרמה לגבי מהות המעשים. 7. בגזר דינו עמד בית המשפט המחוזי על מאפייניו האישיים של המערער, על חוות הדעת שהוגשו מטעם שירות המבחן והמרכז להערכת מסוכנות, ועל תסקירי הנפגעים. בית משפט קמא ציין, כי תסקיר הנפגעים שהוגש בעניינם של המתלוננת ו-ט' מעיד על הפגיעה הקשה שהוסבה לשניים, כמו גם לתא המשפחתי כולו, שהתערער, נקלע למשבר עמוק ואיבד מכוחו. עוד צוין, כי שיקומם של המתלוננת ו-ט' אינו נראה לעין, וכי השניים יזדקקו לתמיכה מקצועית מתמשכת. לא זו אף זו, בית משפט קמא קבע, כי קיים מרחק רב עד לשיקומו של המערער נוכח היעדר נטילת אחריות והבעת חרטה כלשהי מצידו. בית משפט קמא אף הוסיף, כי הן שירות המבחן והן המרכז להערכת מסוכנות לא מצאו, כי יש מקום בענייננו של המערער להעניק את הבכורה לאינטרס השיקומי. יחד עם זאת, נקבע, כי לא נסתם הגולל על אפשרות שיקומו של המערער. בית המשפט ציין שהמערער נעדר עבר פלילי, ועמד על הסיכוי, או למצער התקווה, כי תהיה זו לו מעידה ראשונה וגם אחרונה. בסופו של דבר, גזר בית משפט קמא על המערער תשע שנות מאסר בפועל; שנתיים מאסר על תנאי, שלא יעבור תוך שלוש שנים מיום שחרורו ממאסרו עבירת מין כלשהי מסוג פשע; פיצוי למתלוננת ול-ט' בסך של 25,000 ש"ח לכל אחד. 8. להשלמת התמונה יצוין, כי לצד הערעור הוגשה לבית משפט זה ביום 14.10.2010 בקשה לעיכוב ביצוע עונש המאסר שהושת על המערער. דיון בבקשת המערער לעיכוב ביצוע עונש המאסר התקיים ביום 17.10.2010. בעקבות הערות בית המשפט במהלך הדיון הנ"ל, חזר בו המערער מבקשתו לעיכוב ביצוע עונש המאסר עד להכרעה בערעור, אך עמד על כך שיתאפשר לו לעבור הליך של מיון מוקדם בשירות בתי הסוהר. בהתאם לכך, הורה השופט ח' מלצר על עיכוב ביצוע עונש המאסר לשם השלמת הליך המיון המוקדם עד ליום 17.11.2010, ושלאחריו יתייצב המערער במקום שייקבע לשם תחילת ריצוי עונשו. טענות המערער 9. המערער אינו משיג בערעור שלפנינו על הרשעתו בעבירות של מעשים מגונים (האישומים הראשון והשלישי), וערעורו מופנה אך ורק נגד ההרשעה בעבירת האינוס (האישום השני), שכן לטענתו, הבסיס העובדתי להרשעתו בעבירת זו רעוע ביותר ומחייב את זיכויו. בהודעת ערעור מפורטת טוען המערער, כי בית משפט קמא שגה כשהשליך את קביעותיו העובדתיות באשר למעשים המגונים גם על עבירת האינוס, וזאת כדי להשלים את החסר הקיים בתשתית הראייתית שהונחה לעניין עבירה זו. המערער סבור, כי אילו עבירת האינוס, כמתואר בכתב האישום, הייתה עומדת לבדה, כי אז לא היה מנוס מזיכויו כבר בבית משפט קמא. המערער טוען, כי מהימנות גרסתה של המתלוננת מוטלת בספק, וזאת נוכח מספר טעמים: השלב המאוחר שבו הועלתה הטענה כי המערער החדיר את אצבעו לאיבר מינה; גרסאותיה המוקדמות של המתלוננת, אותן השמיעה בפני אמה ואם המערער, ושבהן שללה במפגיע את האפשרות שהמערער החדיר את אצבעו לאיבר מינה; העובדה כי הפגיעה הנטענת לא זכתה ל"מקום של כבוד" במהלך הודעתה ושלל גרסאותיה; והעובדה כי גרסתה המפלילה של המתלוננת ביחס לעבירת האינוס לא עלתה באופן טבעי וספונטאני כפי שניתן היה לצפות, וכפי שנעשה לגבי המעשים המגונים, אלא רק בשלהי עדותה, לאחר חקירה ממושכת, מתישה ומנחה של חוקרת הילדים. לטענת המערער, הדעת נותנת, שאילו אכן החדרת האצבע הייתה מתרחשת במציאות, כי אז הדברים היו זוכים להתייחסות משמעותית יותר בתיאור האירועים על-ידי המתלוננת. לחלופין טוען המערער, כי גם בהנחה שהמתלוננת דיברה בכנות, הרי שקיימות די ראיות שיש בהן כדי להוכיח, כי לא ניתן לתת לגרסתה בנוגע להחדרת האצבע לאיבר מינה את האמינות המתחייבת לשם הרשעה בפלילים. בהקשר זה מזכיר המערער, כי לא ניתן לשלול את האפשרות שהמתלוננת שגתה בתום לב בהבנת הסיטואציה, כפי ששגתה בהבנת אירוע אחר שלגביו טענה כי המערער החדיר ארבע מאצבעותיו לפי-הטבעת שלה (טענה שנדחתה על-ידי בית משפט קמא). כמו כן, נטען, כי תיאור תחושותיה של המתלוננת כתוצאה מהחדרת האצבע לאיבר מינה אינו עולה בקנה אחד עם ההיגיון וניסיון החיים במצבים שכאלה. המערער סבור, כי הדברים מקבלים חיזוק משמעותי נוכח היעדר סימנים חיצוניים כלשהם או תופעות לוואי, כגון כאב מתמשך, גם לאחר הוצאת האצבע מאיבר המין. המערער מוסיף וטוען גם שהגנתו נפגעה נוכח העובדה שלא נערכו בדיקות רפואיות לצורך איתור סימנים, צלקות וכיוצ"ב באיבר מינה של המתלוננת. המערער סבור, כי מדובר במחדל של ממש, לאור העובדה שמדובר בילדה קטנה שטענה שהחדירה הסבה לה כאב אדיר, וכי די במחדל הנ"ל על מנת להקים ספק בקשר לעצם החדרת האצבע. המערער טוען שלהבדיל מהמעשים המגונים, שבעיקרם הודה במהלך חקירתו במשטרה, בכה והצטער עליהם, נשמעה מפיו, מאותו רגע ואילך, כפירה מוחלטת בעבירת האינוס. המערער מוסיף ומציין, כי בנוגע לדחיית האפשרות שהחדיר את אצבעו לאיבר מינה של המתלוננת הוא נותר עקבי בגרסתו, ולא סתר את עצמו במהלך עדותו בבית המשפט. לטענת המערער, דווקא משום שהודה בחלק מן המעשים, וכפר - והתמיד בכפירתו - לגבי המעשים שיוחסו לו במסגרת האישום השני, שומה היה על בית משפט קמא ליחס מהימנות לגרסתו בדבר אי-החדרת אצבעו לאיבר מינה של המתלוננת. המערער סבור, כי גרסתו תומכת במסקנה, כי ייתכן והמתלוננת שגתה בהבנת הסיטואציה, וייחסה למערער מעשה שלא קרה במציאות. עוד טוען המערער, כי בית משפט קמא טעה בקביעתו, כי דרישת הסיוע לעדותה של המתלוננת ביחס לעבירת האינוס באה על סיפוקה, וזאת להבדיל מדרישת הסיוע לצורך ההרשעה בעבירות המעשים המגונים. לשיטתו של המערער, כל אחת מראיות הסיוע (מצבה הנפשי של המתלוננת; עדותו של ט'; ושקרי המערער) אינן מסבכות את המערער בעבירת האינוס דווקא, ואינן משתבצות בחזית המחלוקת ביחס לעבירה זו. המערער סבור, כי היה על בית משפט קמא להסביר מהו הסיוע לגבי כל אחת מן העבירות בנפרד ובמובחן מהאחרות. לפיכך, גם אם קיימות ראיות סיוע טובות לעניין המעשים המגונים, אין בהן כדי לשמש סיוע לעדותה של המתלוננת לצורך הרשעתו בעבירת האינוס. בדיון שהתקיים לפנינו הוסיף בא-כוחו של המערער, עו"ד ברהום, כי בית משפט קמא היה צריך לגזור את יריעת המחלוקת על-פי הודעתו של המערער במשטרה, לפיה כאמור הודה במעשים המגונים אך הכחיש את עבירת האינוס. בא-כוחו של המערער טען, כי אילו חזית המחלוקת הייתה נקבעת על-פי הודעתו של המערער במשטרה, אזי בית משפט קמא היה נדרש להצביע על קיומו של סיוע קונקרטי המסבך את המערער בעבירה האינוס דווקא. ככל שהערעור על הכרעת הדין יידחה, טוען המערער, כטענה חלופית, כי יש להקל בעונש המאסר שהוטל עליו. המערער סבור, כי בית משפט קמא השית עליו עונש מאסר בפועל מופלג בחומרתו, הסוטה ממדיניות הענישה הנוהגת, ושאינו תואם את חומרת העבירות ושאר נסיבות העניין. לטעמו, בית משפט קמא לא נתן את המשקל הראוי לשיקולים השונים. לשיטת המערער, אף שעניין לנו בעבירות מין בתוך המשפחה וכלפי קטינים, הרי שהמעשים עצמם, לרבות האינוס, אינם במדרג החמור של עבירות המין. כמו כן, סבור המערער, כי בית משפט קמא שגה, כשלא נתן משקל הולם לכך שהוא אדם צעיר, ללא עבר פלילי, ובעל נתוני פתיחה טובים מאוד מבחינת השכלתו, אופיו הנוח, והפוטנציאל הגלום בו לשיקום. בדיון שהתקיים לפנינו, טען עו"ד ברהום, כי יש אף להתחשב בעובדה שהמערער מודה כיום, הלכה למעשה, בחלק מן המעשים. טענות המשיבה 10. המשיבה סומכת ידיה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי וטוענת, כי עיקר טענותיו של המערער מופנות כלפי ממצאי עובדה ומהימנות אשר אין ערכאת הערעור נוהגת להתערב בהם, וכי אף לגופו של עניין לא נפל כל פגם אשר יש בו כדי להצדיק את קבלת הערעור על הרשעתו של המערער בעבירת האינוס. לטענת המשיבה, עיקר טענותיו של המערער הוא בגדר ניסיון לנהל מחדש את משפטו, אגב תקיפת ממצאי העובדה והמהימנות שנקבעו על-ידי בית המשפט המחוזי, ותוך שינוי מהותי של חזית המחלוקת שנתחמה לפניו. המבקשת סבורה, כי יש לדחות את ניסיונותיו של המערער לבצע "מקצה שיפורים" בשלב הערעור, וכן את ניסיונותיו לצמצם את יריעת המחלוקת ולחזור בו מקו ההגנה בו נקט בבית משפט קמא. לגישת המבקשת, מדובר בניסיון סרק להיחלץ מההרשעה בעבירה החמורה, תוך העלאת טענות ביחס לאיכות חקירתה של חוקרת הילדים, החותרות למעשה לערער את מהימנות המתלוננת. בהקשר זה טוענת המשיבה, כי צדק בית משפט קמא בקובעו, כי עדותה של המתלוננת בפני חוקרת הילדים מלמדת על מהימנות גרסתה. עוד נטען, כי חרף קשיי החשיפה של המתלוננת ומשך החקירה, אין בסיס לטענה, כי המתלוננת "סיפקה תשובות" רק כדי לרצות את חוקרת הילדים. המשיבה מפנה לכך, שמהימנות גרסתה של המתלוננת מבוססת על מספר רב של פרמטרים כפי שפירטה גב' אבירן בעדותה בבית המשפט (כגון: בושה, חרדה, הזיות, קושי לחשוף את דבר הפגיעה, רגשות אשם כבדים, ועוד). המשיבה סבורה, כי גם טענותיו של המערער נגד אמינותה של המתלוננת דינן להידחות. בהקשר זה נטען, כי קביעתו של בית משפט קמא לפיה המתלוננת שגתה כאשר טענה שהמערער החדיר ארבע מאצבעותיו לפי-הטבעת שלה כיוון שלא פירשה כראוי את מעשיו, אינה שוללת את אמינות גרסתה בכל הנוגע להחדרת האצבע לאיבר מינה. המבקשת מפנה לעובדה, שבית משפט קמא התקשה לקבל את גרסתה של המתלוננת בכל הקשור לטענה שהמערער החדיר ארבע מאצבעותיו לישבנה, נוכח העובדה שהיא לא העידה על תחושת כאב או אי-נוחות כתוצאה מאירוע זה, ונוכח כך שקיים ספק כיצד ידעה המתלוננת לנקוב בארבע אצבעות דווקא. עם זאת, המשיבה מוסיפה ומפנה לעובדה, שבית משפט קמא קבע שאין מדובר בהמצאה גרידא, אלא בתיאור תחושה סובייקטיבית. לטענת המשיבה, כל אותן תהיות שהובילו את בית משפט קמא למסקנה, כי אין המדובר בחדירה פיזית לפי-הטבעת של המתלוננת, אינן מתקיימות בכל הנוגע לגרסתה המפלילה ביחס לאירוע האינוס. לטענת המשיבה, אין כל ספק, כי התיאור החוויתי של תחושת הכאב משווה לגרסת המתלוננת בכל הנוגע לאירוע האינוס נופך של אירוע חי וממשי, שיש בו כדי להשליך על אמינות גרסתה של המתלוננת. המשיבה מוסיפה ומציינת, כי גם חוקרת הילדים הביעה הסתייגות בכל הנוגע למיקום המדויק בישבן שאליו החדיר המערער את אצבעותיו, ובהתאם לכך, לא יוחסה למערער בכתב האישום עבירה של מעשה סדום, אלא נטען, כי הוא החדיר את אצבעותיו בסמוך לפי הטבעת של המתלוננת. בכך סבורה המשיבה, יש כדי להעיד על מקצועיות חוות דעתה של גב' אבירן, ועל החולשה בניסיונותיו של המערער לקעקע את מסקנות חקירתה. כמו כן, המשיבה טוענת, כי שוגה המערער בטענה, כי בהיעדרה של ראיית סיוע ספציפית לעבירת האינוס יש לזכותו מעבירה זו. המשיבה סבורה, כי המערער נתפס לכלל טעות הנגזרת מהגדרת יריעת המחלוקת. לטענתה, בדין קבע בית משפט קמא, שיריעת המחלוקת הייתה רחבה והיא חלה על כלל העבירות שיוחסו לו, וזאת נוכח כפירתו הגורפת של המערער במהלך המשפט בביצוע כל העבירות שיוחסו לו בכתב האישום. בנסיבות אלה, מפנה המשיבה להלכה הפסוקה, לפיה ככל שיריעת המחלוקת מתרחבת כך מצטמצם היקפה הנדרש של הראייה המסייעת. בדיון שהתקיים לפנינו טענה באת-כוח המדינה, עו"ד חדד, כי בסופו של דבר, צדק בית משפט קמא כשקבע את יריעת המחלוקת בהתאם לגרסתו של המערער במענה לכתב האישום, בעדותו בבית המשפט ובסיכומים (במובחן מהגרסה שנמסרה במשטרה). כמו כן, טענה באת-כוח המדינה, כי אין לאפשר למערער לשנות כעת את גרסתו, לאחר שבחר להרחיב את יריעת המחלוקת במשפט שהתנהל בבית משפט קמא. בכל הנוגע לעונש שהושת על המערער, טוענת המשיבה, כי זה מהווה עונש הולם וראוי, העולה בקנה אחד עם חומרת מעשיו של המערער ועם טיב הפגיעה הנפשית שנגרמה לקורבנותיו. אשר על כן, נטען, כי אין לערעור דנן כל בסיס ויש לדחותו על כל חלקיו. דיון והכרעה – הכרעת הדין 11. אומר מיד בפתח הדברים, כי לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ועיינתי בחומר שהוגש על ידם, ולאחר שצפיתי בקלטות המתעדות את עדות המתלוננת בפני חוקרת הילדים, לא מצאתי שיש מקום להתערבותנו בהרשעתו של המערער בעבירת האינוס. בחינת הראיות על-ידי בית משפט קמא נעשתה בצורה קפדנית, גלויה ומעמיקה, וקביעותיו נשענות על אדנים איתנים ומוצקים. משכך, לו תשמע דעתי, נדחה את הערעור על הכרעת הדין. מהימנות גרסת המתלוננת 12. חלק ניכר מן הטענות אותן העלה המערער לפנינו, נועדו לקעקע קביעות של עובדה ומהימנות עליהן נשענת הכרעת דינו של בית משפט קמא. אשר על כן, ראיתי להזכיר בפתח הדברים, כי ההלכה הנוהגת היא, שככלל, אין בית משפט של ערעור נוהג להתערב בממצאי עובדה ומהימנות אותם קבעה הערכאה המבררת. בבסיסה של הלכה זו מונחת התפישה, כי לערכאה הדיונית עומד יתרון ההתרשמות הישירה מן העדים וממהימנותם (ע"פ 9352/99 יומטוביאן נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4) 632, 641-640, 646-643 (2000), להלן: עניין יומטוביאן; ע"פ 8146/09 אבשלום נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 8.9.2009)). התערבות בממצאי עובדה ומהימנות שמורה לאותם מקרים בהם קביעותיה של הערכאה הדיונית אינן סבירות, מקרים בהם הערכאה הדיונית טעתה טעות מובהקת, או שלא נשקלו שיקולים שהיה מקום לשוקלם (ע"פ 9216/03 אלרז נ' מדינת ישראל, פס' 14 (לא פורסם, 16.1.2006); ע"פ 11791/04 אפלבאום נ' מדינת ישראל, פס' ז(1) (לא פורסם, 29.5.2006); ע"פ 10031/05 ג'וזיף נ' מדינת ישראל, פס' 4 (לא פורסם, 12.7.2006)). אכן, כיוון שהלכה זו מבוססת על יתרונה הנ"ל של הערכאה הדיונית, הרי שמקום בו יתרון זה מתבטל, עשויה ערכאת הערעור להתערב ביתר קלות בממצאי העובדה והמהימנות. הדבר נכון למצב בו קביעת הממצאים על-ידי הערכאה הדיונית מבוססת על שיקולי סבירות או היגיון; או כשמדובר בהתרשמות מחפץ, מסמך או עדות מצולמת, מה שמאפשר לערכאת הערעור להתרשם לא פחות טוב מהערכאה הדיונית (עניין יומטוביאן, בעמ' 645-644; ע"פ 3250/10 פלוני נ' מדינת ישראל, פס' 30 לפסק דינה של השופטת ע' ארבל (לא פורסם, 12.1.2012); ע"פ 5484/11 פלוני נ' מדינת ישראל, פס' 8 (לא פורסם, 19.4.2012)). נכונותה של ערכאת הערעור להתערב בממצאי עובדה ומהימנות גוברת כאשר הכרעתה של הערכאה הדיונית נסמכת, כמו במקרה שלפנינו, על עדותה של המתלוננת בפני חוקר ילדים אשר התקבלה כראיה בהתאם לסעיף 9 לחוק לתיקון דיני הראיות (הגנת ילדים), התשט"ו-1955 (להלן: חוק הגנת ילדים). במקרים שכאלה, בהם חוקר הילדים לא מאשר את עדותה של המתלוננת בפני בית המשפט, נסוגה במשהו ההלכה בדבר אי-התערבותה של ערכאת הערעור בממצאי עובדה ומהימנות, וזאת כיוון שאין פער ממשי בין יכולתה של הערכאה הדיונית להתרשם מעדותה של המתלוננת בפני חוקר הילדים, באמצעות צפייה בקלטת הוידיאו שתיעדה את החקירה, לבין יכולתה של ערכאת הערעור (ע"פ 446/02 מדינת ישראל נ' קובי, פ"ד נז(3) 769, 778 (2002), להלן: עניין קובי; ע"פ 9804/08 פלוני נ' מדינת ישראל, פס' 18 (לא פורסם, 14.4.2011); ע"פ 8785/09 פלוני נ' מדינת ישראל, פס' 14 (לא פורסם, 1.8.2011); ע"פ 2480/09 פדלון נ' מדינת ישראל, פס' 8 (לא פורסם, 7.9.2011); ע"פ 3467/11 פלוני נ' מדינת ישראל, פס' י"ח (לא פורסם, 23.1.2012)). במקרה דנן, לאחר שצפיתי בקלטות המתעדות את החקירה של המתלוננת על-ידי חוקרת הילדים, עיינתי בתמליליהן של קלטות אלה, כמו גם בעדותה של חוקרת הילדים בפני בית המשפט המחוזי, ולאחר שנתתי דעתי למכלול טענותיו של המערער, לא שוכנעתי בסופו של דבר, כי העניין שלפנינו מצדיק את התערבותנו בממצאי מהימנות או בשאלות שבעובדה. בפסק דין מקיף ומנומק הכריע בית המשפט המחוזי על בסיס הראיות והעדויות שהובאו לפניו, כי גרסתה של המתלוננת מהימנה בעיניו, וזאת בניגוד לגרסת המערער, אשר נמצאה כבלתי אמינה לחלוטין. נדמה, כי בית משפט קמא לא הותיר אבן שלא הפכה במסעו המפורט והקפדני, ולא היסס, לאחר שנתקל ב"קושיה בלתי פתירה מבחינה לוגית", לשלול את גרסתה של המתלוננת ביחס לטענה, כי המערער החדיר ארבע מאצבעותיו לפי-הטבעת שלה. הנני סבור, כי ממצאי העובדה והמהימנות שקבע בית המשפט המחוזי ביחס לעבירות בהם הורשע המערער מעוגנים כדבעי בחומר הראיות בתיק. 13. בהתבסס על הערכתה של חוקרת הילדים, שמצאה את עדותה של המתלוננת מהימנה ומבוססת, ולאחר שהתרשם מצפייה בתיעודה של העדות בוידיאו (פרטי האירוע המתואר באישום השני נכללים במסגרת קלטות החקירה השלישית והרביעית של המתלוננת (ת/2)), הגיע בית המשפט המחוזי למסקנה, כי יש ליתן משקל רב לגרסתה של המתלוננת בכל הנוגע לאירוע בו החדיר המערער את אצבעו לתוך איבר מינה. כפי שכבר ציינתי, גם אני צפיתי בקלטות הוידיאו של עדות המתלוננת בפני חוקרת הילדים, ואף אני שותף, על יסוד ההתרשמות מהצפייה בקלטות, למסקנות אליהן הגיע בית המשפט המחוזי, ולפיהן דבריה של המתלוננת אמינים ומהימנים ביותר. אוסיף ואציין, כי אין בידי לקבל את טענותיו של המערער כלפי האופן בו נחקרה המתלוננת על-ידי חוקרת הילדים, או את החשש שהעלה המערער, שמא עקב התמשכותה של החקירה, נולדה לה, יש מאין, גרסה אודות החדרת אצבע לאיבר המין. גם בהקשר זה דעתי כדעת בית המשפט המחוזי. אף שעדותה של המתלוננת בפני חוקרת הילדים הייתה ארוכה ונמשכה כשלוש שעות ומחצה, התרשמתי, כי גב' אבירן גילתה רגישות למאפיינים המיוחדים המתחייבים בחקירה מעין זו (לפירוט דגשים לניהולן של חקירות ילדים ראו: עניין קובי, בעמ' 778). כך, למשל, לא מצאתי, כי חוקרת הילדים הדריכה את המתלוננת או ניסתה לנתב את גרסתה למסלול מסוים. סבורני, כי חוקרת הילדים לא הרבתה בשאלות מיותרות או כאלה החוזרות על עצמן שלא לצורך. הרושם העולה מן הצפייה בקלטות החקירה הוא שחוקרת הילדים ביקשה להבהיר עד תום את כל פרטי האירוע, הגם שלצורך כך היא נדרשה, לעיתים, להתמקד באותה סוגיה ולשאול מספר שאלות הבהרה. אופייה של המתלוננת והאופן בו השיבה, חייבו קיום חקירה ממושכת, שכן בירור העובדות הצריך זמן רב במיוחד. יתרה מכך, התרשמתי, כי חוקרת הילדים הפגינה רגישות לקושי האצור בחקירה ממושכת של ילדה קטינה, יזמה הפסקה במהלכה, ואף הציעה למתלוננת משקה ומזון. אף שהמתלוננת נדרשה לשבת זמן רב בחדר החקירה ולהשיב לשאלות נוקבות, לא זיהיתי סימני עייפות או חוסר שיתוף פעולה, שחייבו את חוקרת הילדים לעצור את החקירה ולהמשיכה במועד אחר. 14. מצפייה בקלטות הוידיאו שתיעדו את עדותה של המתלוננת בפני חוקרת הילדים, ומעיון בתמליליהן של ההקלטות, ניתן ללמוד על מהימנותה של המתלוננת, אשר מתארת את האירועים הקשים שחוותה בצורה פשוטה וילדותית, אך יחד עם זאת עשירה בפרטים, אשר ילדה בגילה, ולבטח נוכח הרקע התרבותי-חברתי ממנו היא באה, לא אמורה להיות בקיאה בהם. עוד עולה מתוך צפייה בקלטות, כי המתלוננת שיתפה פעולה עם חוקרת הילדים והשיבה לשאלותיה במלל חופשי וספונטאני. האופן בו המתלוננת חושפת בפני חוקרת הילדים את אשר עשה לה המערער מלמד על כך שמדובר באירועים, אשר היא חוותה באופן מוחשי וממשי, ולא בדברים שבדתה מלבה. וכך באו הדברים לידי ביטוי בעת שתיארה המתלוננת בפני חוקרת הילדים את האירוע בו החדיר המערער את אצבעו לאיבר מינה: "ח: האם הוא עשה לך ככה מעל התחתונים? י: לא. מתחת. ח: בואי תספרי לי כל מה שאת הרגשת מתחת לתחתונים כשהוא עשה לך ככה. י: אני הרגשתי שמדגדג לי כל שנייה, ואז עשיתי שתי תנועות כאלה, (מראה), די, די. ח: שמדגדג לך. זה מה שהרגשת. י: כן. ואז אמרתי לו, די ..., כאילו ראיתי אותו איך שהוא הכניס לי, והוא לא שם עלי, אז אני אומרת לו, די ..., לפני כן גם, שהוא בא להכניס לי, די ..., הוא אומר לי, נו, מה אכפת לך, ומתי שהוא אומר לי את זה, הוא מכניס לי עוד יותר, אמרתי לו, די ..., אני לא מסכימה, וזה, ואז הוא אומר לי, יאללה, מה איכפת לך אני לא רואה לך, אני אפילו אשים לך את השמיכה ... אמרתי לו, לא, אני לא מוכנה ... ... י: הוא הכניס עוד יותר ... ח: לאן הוא הכניס עוד יותר? י: לקדימה כאילו, לתוך... כאילו לתוך ה... יותר בפנים ... ח: יותר בפנים לאן. י: לא. הוא עשה לי את זה בתוך... ליד התחתונים, ואז ישר הוא רצה להכניס לי עוד יותר, ואז הוא הכניס לי ממש. ואז כל היד שלו הייתה ממש בתוך הזה. ח: הכניס לך ממש איפה. י: בקדימה. איפה שעושים את הפיפי. ח: הוא הכניס לך ממש לאיפה שעושים את הפיפי? י: כן, ואז... ח: מה הוא הכניס לך לשם? י: את הידיים את היד שלו. ח: איזה חלק ביד בדיוק הוא הכניס לך לשם עוד יותר. י: את האצבע. ... ח: עכשיו, אני שואלת, איפה בדיוק במקום הזה שעושים פיפי, הוא הכניס. י: בדיוק בחור. ... ח: טוב. את אמרת, שהוא הכניס את האצבע בדיוק בחור. בואי תספרי לי כל מה שהרגשת בחור, כשהוא הכניס לך שם את האצבע. י: הרגשתי כזה משהו נכנס לי כזה סכין נכנס. ח: סכין? י: כמו כזה סכין כזה... לא יודעת. ח: כמו סכין. בואי תספרי לי על זה שהרגשת שזה כמו סכין. י: הרגשתי כמו סכין לי לתוך ה.. חור של הזה ו.. כמו כזה... הציק לי כזה, אז כל שניה. ח: הציק לך? י: כן. זה מציק. זה... ואז הוא הוציא את היד שלו, אז... ח: מה הכוונה, הציק לך? י: זה הציק לי כזה כמו כאילו נכנס לי סכין לתוך הזה ... ח: סכין שנכנס לתוך הזה, זה... י: זה כואב. ... ואז... ישר הוא הוציא את הידיים שלו, ואז הרגשתי כזה משהו (לא ברור) כזה וזהו. ח: מה הרגשת? י: כזה שאין לי עכשיו את הסכין, אז זה פחות כאב לי ..." (נ/3, תמליל חקירה מס' 583/07-03, בעמ' 20-18). הנה כי כן, עיננו הרואות, כיצד המתלוננת, ילדה בת אחת-עשרה שנים בלבד, מתארת בצורה מבעתת את תחושת אי-הנעימות והכאב שחשה בעקבות מעשיו של המערער. המתלוננת מתארת בפני חוקרת הילדים כיצד מעשיו של המערער גרמו לה לתחושה של "כמו סכין" הנכנסת ויוצאת מ"החור". סבורני, כי יש בתיאור הנ"ל כדי לבטא במילותיה של המתלוננת את עצם החדירה הממשית לאיבר מינה. יתרה מכך, קיימת חשיבות רבה בעיני, לתיאור "החוויתי" של תחושת הכאב שחשה המתלוננת בעקבות החדרת אצבעו של המערער, אשר משווה לגרסתה בנקודה זו נופך של אירוע חי וממשי. ועוד, תיאורה המוחשי של המתלוננת את תחושות הכאב בעת החדרת אצבעו של המתלונן לאיבר מינה נבדל מתיאורה את האירוע בו טענה, כי המערער החדיר ארבע מאצבעותיו לפי-הטבעת שלה, אשר ממנו נעדר דיווח על כאב כלשהו. לטעמי, שוללת הבחנה זו את טענתו של המערער, כי המתלוננת שגתה בהבנת הסיטואציה, וכי העידה על החדרת האצבע לגופה על יסוד תחושה כנה, אך מוטעית, כשבפועל המערער אך מישש את איברי מינה (השוו: ע"פ 6877/09 פלוני נ' מדינת ישראל, פס' 20-19 (לא פורסם, 25.6.2012)). חשיבות מיוחדת בעיני לדברים המובאים בסיום הקטע המצוטט לעיל, בדבר התחושה שלאחר הוצאת האצבע ("כזה שאין לי עכשיו את הסכין, אז זה פחות כאב לי"). תיאור זה של תחושת "ריקנות" פיזית באיבר המין אותו חשה המתלוננת עם הוצאת האצבע, ביחד עם ההקלה בכאב, מחזקים מאד את האותנטיות של הגרסה. ילדה בגילה של המתלוננת אינה ממציאה תחושות מסוג זה. תיאור התחושה ש"אחרי" מחזק מאד את מהימנות תיאור החדירה. דברים אלה הם, בעיני, תשובה ניצחת לטיעון שלפיו גרסת החדרת האצבע היא תוצאה של לחץ מצד חוקרת הילדים או שאין הגרסה מהימנה מכל טעם אחר. זאת ועוד, העובדה שהמתלוננת חושפת את החדרת האצבע בשלב מתקדם של עדותה, מפחיתה עד מאד את האפשרות שמדובר בגרסה שאינה אותנטית ושמאן דהוא "שתל" בתודעת המתלוננת לצורך הפללת המערער. אם כך היו הדברים, ניתן היה לצפות שאת המעשה החמור מכל הייתה המתלוננת חושפת בפתח דבריה. אגב, משבחר המערער להודות בשלב הערעור בביצוע מעשים מגונים במתלוננת, עניין זה, כשלעצמו, מחזק את גרסתה בכללותה שכן יש בו כדי להעיד על מהימנות דבריה בעניין מעשים אלה. בסופו של דבר, מצאתי בדבריה של המתלוננת, בתיאוריה את מעשיו של המערער ובהדגמותיה בפני המצלמה, אותנטיות אמיתית, עד שלא נותר ספק בליבי ביחס לאמיתות גרסתה. 15. כפי שציין בית משפט קמא, ניתן ללמוד על מהימנותה של המתלוננת גם מתוך עדותה של חוקרת הילדים בפני בית המשפט המחוזי ומדו"חות סיכום החקירה שהגישה (ת/3; ת/4). אמנם, כידוע, הערכתה של חוקרת הילדים אינה מחייבת את בית המשפט, אך יחד עם זאת, היא בהחלט מהווה כלי נוסף באמצעותו יכול בית המשפט לגבש את מסקנתו לגבי מהימנות המתלוננת (ע"פ 5027/92 מדינת ישראל נ' פלוני, פס' 11-10 (לא פורסם, 30.11.1994); רע"פ 3904/96 מזרחי נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(1) 385, 402 (1997), להלן: עניין מזרחי; עניין קובי, בעמ' 786; ע"פ 295/10 פלוני נ' מדינת ישראל, פס' 37 (לא פורסם, 2.4.2012); ע"פ 6877/09 הנ"ל, פס' 5). התייחס לכך באחת הפרשות השופט א' רובינשטיין: " ... אכן, ברשות החוקר [חוקר הילדים - צ.ז.] כלים להערכת מהימנות הקטין יתרים על אלה שבידי בית המשפט. ראשית, החוקר מתרשם התרשמות בלתי אמצעית מהופעת הקטין בפניו. שנית, ברשותו כלים מקצועיים פסיכולוגיים להערכת מהימנותו של הקטין ... על אף האמור, התרשמותו של חוקר הילדים היא ראיה בלבד, אמנם עתים - ראיה מרכזית; המסקנה הסופית בדבר מהימנות עדותו של קטין מסורה לבית המשפט ... כך יהא, וזו שיטת המשפט שלנו – הפוסק באשר לממצאים עובדתיים וסוגיות משפטיות הוא בית המשפט" (ע"פ 7832/04 פלוני נ' מדינת ישראל, פס' ה(2) (לא פורסם, 4.5.2006)). המעיין בדו"חות סיכום החקירה, שהגישה חוקרת הילדים, יוכל להתרשם שאין כל מקום לטענה, כי הערכתה היא מגמתית או מוכוונת מטרה. נהפוך הוא. גב' אבירן לא חששה לציין קשיים שעלו מתוך עדותה של המתלוננת. כך למשל, ציינה חוקרת הילדים את הקושי לקבל את טענתה של המתלוננת לפיה המערער החדיר ארבע מאצבעותיו לפי-הטבעת שלה, וזאת נוכח העובדה שלא דיווחה על כל כאב בעקבות אקט זה. מנגד, את התרשמותה החיובית מגרסתה של המתלוננת בנוגע לאירועים המתוארים בכתב האישום עיגנה גב' אבירן בנימוקים שונים: הפרטים המהותיים התקבלו במלל חופשי, ראשוני וספונטאני, ובתגובה לתשאול פתוח; אופן דיבורה של המתלוננת היה בלתי מובנה, דהיינו - המתלוננת דלתה ושחזרה את האירועים מזיכרונה, ולא ציטטה אותם; בדבריה של המתלוננת קיים מבנה הגיוני ותוכן מתקבל על הדעת; פרטי גרסתה שובצו באופן קוהרנטי ואותנטי על פני רצף פרוגרסיבי של התפתחות האירועים; בדיווח המתלוננת קיימים תיאורים ספציפיים רבים, של דמויות, מאורעות, פעולות, התנהגויות, תגובות וכיוצ"ב, כמו גם תיאורי אינטראקציה, ציטוטים, ותיאורים המתייחסים למצבה הרגשי והפיזי במהלך ההתרחשויות; דיווחי האירועים השונים עוגנו בקונטקסטים של זמנים כלליים, מקומות ספציפיים, סיטואציות ונסיבות התרחשותם; בעדותה ידעה המתלוננת לתאר באופן ספציפי ומפורט את פרטי הפגיעה בה בכל אחד מן האירועים, את תנוחות גופה במהלך אותם אירועים, וכן את תגובותיה המיידיות למעשיו של המערער (התחמקויות, התנגדויות פיזיות ומילוליות); ובנוסף, כוללת הגרסה את תיאור חשיפת הפרשה בפני אמה ואחותה, ואת הסיבה לשיהוי שבצד החשיפה. זאת ועוד, חוקרת הילדים ציינה, כי המתלוננת מסרה פרטי מידע רבים באורח עקבי, וכי ידעה לעשות הבחנה ברורה בין שני האירועים אותם חוותה מכמה היבטים. כמו כן ציינה חוקרת הילדים, כי לאורך כל עדותה של המתלוננת ניתן היה לזהות בדבריה מאפיינים המוכרים מדינאמיקה של ילדים שחוו פגיעות מיניות, כגון תחושות של פחד, בושה, חרדה, קושי לחשוף את דבר הפגיעה ואשמה. 16. המערער הפנה לקושי העולה, כך לטענתו, מהעובדה שהמתלוננת שללה את העובדה שהמערער החדיר את אצבעותיו לאיבר מינה לאחר שנשאלה על כך ישירות על-ידי אמה מיד עם חשיפת הפרשה (עמ' 15, ש' 20-18, לפרוטוקול הדיון). אף טענה זו אין בידי לקבל. כאמור לעיל, המתלוננת היטיבה לתאר במהלך עדותה בפני חוקרת הילדים את מעשיו של המערער בה, ובפרט את החדרת האצבע לאיבר מינה. כפי שכבר צוין, קשה להעלות על הדעת, כי ילדה כה רכה בשנים תצליח לשלב בעדותה פרטים בדויים מסוג זה אלמלא חוותה אותם על בשרה. נוכח גילה של המתלוננת והמצב המורכב אליו נקלעה בעל כורחה, ובעיקר כאשר מדובר בקרוב משפחתה על כל המשתמע מכך, איני סבור, כי מדובר בנתון שיש בכוחו כדי לשנות מהערכת מהימנות עדותה של המתלוננת בפני חוקרת הילדים. יתרה מכך, בסמוך לאחר השיחה בין המתלוננת לבין אמה, אליה הפנה המערער, שוחחה המתלוננת גם עם אחותה ש', וזו העידה בעדותה בבית המשפט, כי המתלוננת סיפרה לה שהמערער אף החדיר לה אצבעות (עמ' 44, ש' 14-13, לפרוטוקול הדיון). בנוסף יש לזכור, כפי שציין באחת הפרשות השופט י' עמית, כי "בעבירות מין, ובעיקר בעבירות מין במשפחה, בית המשפט מודע לכך שהגרסאות הראשונות של קורבנות עבירות מין הן לעיתים לקוניות, חושפות טפח ומסתירות טפחיים" (ע"פ 5582/09 פלוני נ' מדינת ישראל, פס' 90-82 לפסק דינו של השופט י' עמית (לא פורסם, 20.10.2010); ראו גם: ע"פ 993/00 נור נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(6) 205, 233 (2002), להלן: עניין נור; ע"פ 1385/06 פלוני נ' מדינת ישראל, פס' 33 (לא פורסם, 6.4.2009); ע"פ 8916/08 פלוני נ' מדינת ישראל, פס' 31 (לא פורסם, 1.7.2009); ע"פ 7004/09 פלוני נ' מדינת ישראל, פס' 18 (לא פורסם, 17.7.2012); שולמית אלמוג "טראומה, נרטיב ומשפט" ספר דליה דורנר 143, 154-152 (2009)). נוכח האמור, לא מצאתי, כי הסתירה הנ"ל בגרסתה של המתלוננת מעלה חשש שדבריה, לגבי האירוע בו החדיר המערער את אצבעו לאיבר מינה, אינם אמת. 17. בנסיבות העניין, אף לא מצאתי שיש נפקות ממשית לעובדה, כי לא נערכה בדיקה רפואית לצורך איתור סימנים, צלקות או אותות אחרים להחדרת אצבע לאיבר מינה של המתלוננת. לטעמי, אין בחומר הראיות שנבחן על-ידי בית משפט קמא כדי להצביע על כך שהחדרת האצבע לאיבר מינה של המתלוננת, כפי שבוצעה, חייבת הייתה בהכרח להותיר סימנים שיתגלו בבדיקה רפואית, ומכאן שהיעדר הבדיקה אינו שולל בנסיבות תיק זה את היתכנות האירוע. החלטתה של חוקרת הילדים שלא לשלוח את המתלוננת לבדיקה רפואית התקבלה לאחר התייעצות שקיימה עם רופא מומחה מבית החולים הדסה עין-כרם (ת/5). אף מתוך חוות דעתה של ד"ר פורמן-רזניק, מומחית ההגנה, עולה, כי על-פי רוב, בשל אופי התקיפה, גמישותן של הרקמות באזור הואגינה והנטייה של רקמות אלו לריפוי מהיר, הבדיקה תהא תקינה לחלוטין ולא ניתן יהיה להבחין בסימני חבלה כלשהם (נ/8). כלומר, היעדר ממצאים לא היה יוצר ספק. יצוין, כי על-פי חוות דעתה של ד"ר פורמן-רזניק הבדיקה הרפואית נדרשה בעיקר נוכח גרסתה של המתלוננת, כי המערער החדיר ארבע מאצבעותיו לפי-הטבעת שלה, ולא, כאמור לעיל, נוכח הטענה, כי המערער החדיר את אצבעו לאיבר מינה. בהתאם לכך, קבע בית משפט קמא, כי "בדיקה זו [הייתה - צ.ז.] בעלת ערך של ממש בנסיבות העניין, זאת אך ורק בקשר לטענתה של המתלוננת כי הנאשם החדיר ארבע אצבעות לישבנה" (פס' 82-81 להכרעת הדין). בדומה לבית משפט קמא, איני סבור, כי בנסיבות המקרה הגנתו של המערער קופחה נוכח העובדה שלא בוצעה בדיקה רפואית למתלוננת, לא כל שכן נוכח יתר הראיות והעדויות העומדות לחובתו. 18. אל כל האמור לעיל מתווספת התרשמותו השלילית של בית המשפט המחוזי מעדותו של המערער אותה מצא כמופרכת, מאולצת ומלאכותית. בית משפט קמא קבע, כי המערער לא הביא בדל ראיה לאישוש טענותיו בנוגע לטענת ההפללה, והוסיף וקבע, כי ההיגיון וניסיון החיים שוללים את הסבריו של המערער, לפיהם ככל שהיה מגע פיזי בינו לבין המתלוננת ו-ט' היה זה מגע תמים ונטול כל כוונה רעה. כן ציין בית משפט קמא, כי מצא "את גרסת הנאשם בגדר תשובה מגומגמת לטענות כִּבדות-משקל, שנותרו ללא מענה משכנע". בית משפט קמא הוסיף וציין, כי עדותו של המערער בבית המשפט שונה בתכלית מהודעתו במשטרה, ובגין כך, קבע כי מדובר בעדות כבושה בלתי מוסברת (פס' 106-102 להכרעת הדין). קביעותיו אלו של בית משפט קמא מבוססות על התרשמות ישירה ובלתי אמצעית מעדותו של המערער, ולא מצאתי בטענות שהועלו בערעור טעם המצדיק את התערבותנו בהן. יש לזכור, כי המערער בחר להכחיש מכל וכל את המיוחס לו ובכך יצר חזית מחלוקת רחבה ביותר. המערער לא תמך את טענת ההפללה, בה דבק לאורך כל ניהול המשפט, בראיות בעלות משקל, ועדותו, כאמור לעיל, הותירה רושם בלתי מהימן. בשולי הדברים אוסיף, כי המערער טען לפנינו, כי בצד הודאתו בביצוע המעשים המגונים במהלך חקירתו במשטרה כפר בצורה עיקשת בביצוע עבירת האינוס, ונותר עקבי בגרסתו זו לאורך כל עדותו בבית המשפט. משכך גורס המערער, כי שומה היה על בית משפט קמא ליחס מהימנות לגרסתו בדבר אי-החדרת האצבע. אלא, שמוצא אני קושי ממשי ליתן אמון בגרסתו הנוכחית של המערער נוכח שינוי גרסאותיו חדשים לבקרים, כשבתחילה הודה בחקירתו בחלק מן המעשים שיוחסו לו, לאחר מכן חזר בו וטען שלא היו דברים מעולם, ואילו עתה שב ומנסה להיאחז בגרסתו הראשונה. לטעמי, שינוי הגרסאות התכוף, כמו גם חוסר האפשרות להעמיד את גרסתו הנוכחית של המערער במבחן החקירה הנגדית, אינו מאפשר ליתן לדבריו משקל ולו לצורך יצירת ספק, ואין בהם כדי לפגום במסקנות אליהן הגיע בית המשפט המחוזי (ע"פ 6972/09 אבוטבול נ' מדינת ישראל, פס' ל"ט לפסק דינו של השופט א' רובינשטיין (לא פורסם, 27.2.2012); להלן: עניין אבוטבול). יריעת המחלוקת והתמיכה הראייתית הנדרשת לעדות המתלוננת 19. בהתאם להמלצת חוקרת הילדים, לא העידה המתלוננת בפני בית המשפט המחוזי. כידוע, לפי הוראת סעיף 9 לחוק הגנת ילדים, כשרה עדותה של המתלוננת בפני חוקרת הילדים להתקבל כראיה. הגשת עדות בדבר חקירתו של קטין בפני חוקר ילדים מהווה אחד החריגים לכלל האוסר עדות מפי השמועה. אכן, אין חולק, כי דין חקירה שנעשתה בפני חוקר ילדים, מקצועית ככל שתהיה, אינה כדין עדות בבית המשפט, אשר כוללת עמידה במבחן החקירה הנגדית (ע"פ 8785/09 הנ"ל, פס' 25; ע"פ 6877/09 הנ"ל, פס' 15). לפיכך נקבע בסעיף 11 לחוק הגנת ילדים, כי אין להרשיע נאשם בהסתמך על עדות קטין בפני חוקר ילדים, אלא אם נמצאה לה תוספת ראייתית העולה כדי סיוע. עמד על כך השופט (כתוארו אז) א' ריבלין בעניין קובי: "דרישה זו היא בבחינת שובר הקבוע בצד ההקלה הראייתית הקבועה בחוק הגנת ילדים: מחד גיסא, מכשיר החוק את עדות הילד שנגבתה על-ידי חוקר הילדים, כחריג לכלל הפוסל עדות שמיעה, תוך פגיעה בזכותו של הנאשם לעמוד מול מאשימיו ותוך סטייה מן התפיסה הרואה חשיבות רבה בקיום חקירה נגדית של עד כאמצעי לגילוי האמת. מאידך גיסא, מבטיח החוק כי לא יורשע אדם על יסוד עדות שנגבתה על-ידי חוקר ילדים, אלא אם נמצא לה בחומר הראיות סיוע" (שם, בעמ' 783). על ראיית הסיוע לעמוד בשלושה תנאים מצטברים: על הראיה לבוא ממקור נפרד ועצמאי ביחס לעדות הטעונה סיוע; על הראיה לסבך, או לפחות, להיות נוטה לסבך, את הנאשם, במובן זה שהיא אינה מתיישבת עם גרסתו; ועל הראיה להתייחס לנקודה ממשית ביריעת המחלוקת שבין התביעה לבין הנאשם (ע"פ 9804/08 הנ"ל, פס' 21; ע"פ 6877/09 הנ"ל, פס' 15; אליהו הרנון דיני ראיות חלק שני 25-22 (1977); יעקב קדמי על הראיות חלק ראשון 267-264 (מהדורה משולבת ומעודכנת, 2009), להלן: על הראיות). בנוסף, נקבע בפסיקה, כי המשקל הראייתי של הסיוע עשוי להשתנות בהתאם לטיבה ולמשקלה הראייתי של העדות הטעונה סיוע, בבחינת כלים שלובים. בהתאם לכך, ככל שניתן לעדות הטעונה סיוע משקל רב יותר, כך ניתן להסתפק בראיית סיוע שמשקלה מועט יותר. כמו כן, נקבע בפסיקה, כי רוחב יריעת המחלוקת בין התביעה להגנה ישליך על אופיה של ראיית הסיוע הנדרשת. בהתאם לכך, ככל שהכחשתו של הנאשם את המעשים היא כללית וטוטאלית יותר, גם היקפה של ראיית הסיוע הנדרשת יכול להיות מצומצם יותר. כך למשל, במקרה בו נאשם המואשם בעבירת אינוס טוען כי לא היה כלל אירוע, הרי שכל עובדה התומכת בכך שהתקיימה התרחשות בינו לבין המתלוננת עשויה להוות סיוע (ע"פ 318/79 אנגל נ' מדינת ישראל, פ"ד לד(3) 98, 108-107 (1980); ע"פ 814/81 אל שבאב נ' מדינת ישראל, פ"ד לו(2) 826, 834 (1982), להלן: עניין אל שבאב; ע"פ 387/83 מדינת ישראל נ' יהודאי, פ"ד לט(4) 197, 203 (1985); ע"פ 4009/90 מדינת ישראל נ' פלוני, פ"ד מז(1) 292, 302 (1993); ע"פ 6214/94 מדינת ישראל נ' פלוני, פס' 9 (לא פורסם, 19.2.1995); ע"פ 854/04 פלוני נ' מדינת ישראל, פס' 22 (לא פורסם, 30.3.2005); ע"פ 3372/11 קצב נ' מדינת ישראל, פס' 142, 153 (לא פורסם, 10.11.2011), להלן: פרשת קצב; על הראיות חלק ראשון, בעמ' 278-276). כבר ציינתי לעיל כי יכולתה של ערכאת הערעור להתערב בממצאי המהימנות שקבעה הערכאה המבררת לגבי עדות קטין שנגבתה על-ידי חוקר ילדים, נגזרת, בין היתר, מכך שגביית העדות תועדה במלואה בהקלטת וידיאו. ברם, לטעמי, יש לתיעוד המצולם של עדותו של קטין בפני חוקר הילדים גם נפקות ביחס לרמת הסיוע הנדרשת, שכן צפייה בתיעוד המצולם מעניקה לבית המשפט, לרבות ערכאת הערעור, כלי מסוים להערכת מהימנות (ע"פ 3467/11 הנ"ל, פס' י"ט). על החשיבות שבאמצעי התיעוד המצולם של עדויות קטינים בידי חוקרי ילדים עמד השופט א' מצא בעניין קובי: "נקל אפוא להיווכח בחשיבותו של אמצעי תיעוד זה [הקלטת הוידיאו - צ.ז.], שעל השימוש בו (בכפוף לחריגים מועטים) הורה המחוקק במסגרת הוספתו, בשנת תש"ס, של סעיף 5א לחוק לתיקון דיני הראיות (הגנת ילדים). בעבר, כשגביית עדות בידי חוקר ילדים תועדה רק ברישום או בהקלטה קולית של דברי העד הקטין, נאלץ בית-המשפט שלדיון לסמוך את מימצאיו בעיקר על התרשמותו של חוקר הילדים מאמינות הגירסה שעליה ביססה התביעה את האשמת הנאשם, ובמימצאים אלה התקשתה ערכאת הערעור להתערב ... ההתרשמות מתיעודה המצולם של עדות איננה שקולה כנגד התרשמות שניתן להפיק מהופעתו החיה של העד ... עם זאת ברי שקיומו של תיעוד מצולם משנה את המערך הראייתי העומד לרשות בית-המשפט. השוני מתבטא בכך שבעבר הראיה המרכזית שהובאה לפני בית-המשפט באישומים הסומכים על תלונתו של קטין, הייתה עדותו של חוקר הילדים – אשר רק לו ניתנה ההזדמנות להתרשם באורח בלתי-אמצעי מאמינות גירסתו – ואילו עתה הראיה המרכזית המובאת לפני בית-המשפט היא עדותו של הקטין כפי שתועדה בווידאו אגב גבייתה על-ידי חוקר הילדים ..." (שם, בעמ' 786). אכן, ההתרשמות מתיעודה המצולם של עדות איננה שקולה כנגד התרשמות שניתן להפיק מהופעתו החיה של הקטין בבית המשפט וכנגד העמדתו במבחן החקירה הנגדית (על חשיבותה של החקירה הנגדית ראו ע"פ 7653/11 ידען נ' מדינת ישראל, פס' 28 (לא פורסם, 26.7.2012), להלן: עניין ידען). יחד עם זאת, נוכח האפשרויות שמעניק לבית המשפט התיעוד המצולם, ניתן לדעתי, במקרים מסוימים, להסתפק בסיוע שמשקלו אינו ברמה המקסימאלית. בענייננו, נוכח יריעת המחלוקת הרחבה שנפרשה בפני בית משפט קמא, ולרקע ממצאי המהימנות שנקבעו על-ידו, די היה בראיית סיוע בעלת משקל לא רב במיוחד כדי להרשיע את המערער בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום. בית המשפט המחוזי קבע, כי דרישת הסיוע באה על סיפוקה על נקלה, נוכח קיומן של שלוש ראיות סיוע, אשר כל אחת מהן, כשלעצמה, מהווה ראיית סיוע לעדותה של המתלוננת בפני חוקרת הילדים, כל שכן בכוחן המצטבר (פס' 85 להכרעת הדין). בחנתי אף אני את חומר הראיות נוכח טענותיו של המערער, וכפי שיוסבר להלן, לא מצאתי עילה שתצדיק את התערבותנו. 20. בית המשפט המחוזי קבע, כי משהכחיש המערער בתשובתו לכתב האישום, במהלך עדותו במשפט ובסיכומיו, את מכלול גרסתה של המתלוננת, הן ביחס למעשים המגונים והן ביחס לאירוע החדרת האצבע לאיבר מינה, נפרשה יריעה רחבה של מחלוקת בין התביעה לבין הסנגוריה לאורכה של החזית כולה. נוכח רוחבה של יריעת המחלוקת, נקבע, כי די בכך שהובאו ראיות סיוע המתייחסות לחלק מן הנושאים השנויים במחלוקת ואין כל חובה שראיית הסיוע תתייחס לעבירת האינוס דווקא. לפנינו טוען המערער, כי היה על בית משפט המחוזי לאמץ את גרסתו במהלך הודעתו במשטרה, אשר בה הודה בביצוע המעשים המגונים, אך כפר בביצוע עבירת האינוס. לשיטתו, אילו חזית המחלוקת הייתה מעוצבת על הבסיס האמור, היה נדרש בית המשפט המחוזי לתור אחר ראיית סיוע קונקרטית לעבירת האינוס, ובהיעדרה, לזכות את המערער מאישום בעבירה זו. בא-כוחו של המערער, עו"ד ברהום, תמך את טענתו, שלפיה יש לתחום את המחלוקת על-פי הגרסה שהנאשם מוסר בחקירתו במשטרה, בדבריו של המלומד י' קדמי, ולפיהם: "איזו גִרסה של הנאשם תובא בחשבון לעניין העימות שעל-פיו יקבעו גבולותיה של חזית המריבה: האם זו הראשונה שמסר במשטרה בתגובה לגִרסה המחשידה, או שמא זו המוצגת על-ידו בשלב מאוחר יותר, לאחר שמתבררת לו גִרסת העד שעדותו טעונה סיוע? הדעת נותנת – וכך נוהגים למעשה – כי לעניין העימות האמור, תובא בחשבון הגִרסה הראשונה שמוסר הנאשם במסגרת חקירתו, לאמור: לפני שהיתה לו הזדמנות לבדוק ולבחון את חומר הראיות ולכוון על-פיו את עמדתו, באופן שיוכל לקבוע 'חזית מריבה' שאינה 'מכוסה' בראיית סיוע" (על הראיות חלק ראשון, בעמ' 279). לטעמי, צדק בית המשפט המחוזי בקובעו שחזית המריבה הייתה רחבה והיא חלה על כלל העבירות שיוחסו למערער. אמנם, המערער הודה בהודעתו במשטרה ביסודות העובדתיים של ביצוע המעשים המגונים והכחיש את הנטען לגבי עבירת האינוס. עם זאת, כאמור לעיל, מאותו שלב ואילך, חזר בו המערער מהודעתו במשטרה, וכפר בכל הנטען כנגדו בכתב האישום לאורכו של המשפט כולו. לא זו אף זו, אלא שהמערער טען בבית משפט קמא נגד שיטות החקירה שלכאורה עוררו בקרבו רגשות אשם ונקיפות מצפון ללא כל סיבה מוצדקת, וכן טען, כי חלק מדבריו בחקירה פורשו על-ידי השוטרים בצורה מוטעית (פס' 55 ו- 101 להכרעת הדין; ראו גם: עמ' 137, ש' 25-17; עמ' 138, ש' 13-1, שם העיד המערער: "הייתי מוכן לעשות הכול ובלבד שיעזבו אותי ... לרצות אותם"; עמ' 149, ש' 10-7; עמ' 150, ש' 26-20; עמ' 151, ש' 5-1, לפרוטוקול הדיון). יתרה מכך, בשלב הסיכומים במשפט, ביקשו השופטים המלומדים בבית המשפט המחוזי מבא-כוחו של המערער דאז, להבהיר האם מבחינה עובדתית עומד המערער על התיאור הפיזי של הדברים שמסר במשטרה, או שמא יריעת המחלוקת תיקבע על-פי גרסת המערער במהלך המשפט, על כל המשתמע מכך, בין היתר, גם לעניין דרישת הסיוע. בסופו של דבר הצהיר בא-כוחו דאז של המערער, כי המערער דבק בגרסה אותה הציג במהלך המשפט (ראו: עמ' 300, ש' 18-13; עמ' 301, ש' 20-19; עמ' 314, ש' 27-18; עמ' 315, ש' 29-14; עמ' 316, ש' 29-1; עמ' 317, ש' 18-10, לפרוטוקול הדיון). בנסיבות אלה, איני סבור, כי קופחה הגנתו של המערער נוכח העובדה שיריעת המחלוקת נקבעה בהתאם לקו ההגנה בו דבק לאורך המשפט. נהפוך הוא. לא בהיסח הדעת נקט המערער בקו ההגנה אותו הציג לפני בית משפט קמא, כי אם במודע, בעקביות, ובסיכון מחושב, לאחר שניתנה לו ההזדמנות לשקול את הדברים בנחת ולהתייעץ עם עורך דינו (ע"פ 747/86 אייזנמן נ' מדינת ישראל, פ"ד מב(3) 447, 457 (1988), להלן: עניין אייזנמן). אכן, ככלל, מצוי נאשם בנחיתות גדולה יותר בשלבי המעצר והחקירה במשטרה מאשר בהליך המשפטי עצמו, כפי שעמד על כך השופט י' עמית: "יהיו שיאמרו כי לתביעה יתרונות מופלגים על פני הנאשם, בבחינת צד חזק כנגד צד חלש, ולכן, יש לאפשר לנאשם 'להחזיק מספר אסים' בשרוולו ... כשלעצמי, אני סבור כי הנאשם אכן נמצא בנחיתות בשלבי החקירה והמעצר אך לא בהליך המשפטי עצמו. בניגוד להליך האזרחי, ההליך הפלילי אינו סימטרי. התביעה מצווה לחשוף את כל חומר הראיות בפני הנאשם, כולל חומר ראיות שנמצא בפריפריה של האישום, ואפילו חומר שאינו בידי התביעה אך צריך להיות בידיה או נמצא בשליטתה. מנגד, הנאשם לא נדרש לגלות לתביעה את החומר שברשותו. לעיתים, נוצר מצב בו התביעה אינה יודעת אף מי יהיו עדי ההגנה של הנאשם. חשיפת קו ההגנה של הנאשם, כבר בפתח ההליך, עשויה לצמצם את אי הסימטריה בין הצדדים ולחדד את חזית המחלוקת" (יצחק עמית "על הצורך בשינוי בהליך הפלילי" הסניגור 83 5, 8 (2004)). ועיקרו של דבר. קשה לומר, כי נפגעת זכותו של הנאשם להליך הוגן מקום בו קבע בית המשפט את יריעת המחלוקת על-פי הגרסה המוצגת על ידו בשלב המאוחר, וזאת לאחר שניתנה לו ההזדמנות לבדוק ולבחון את חומר הראיות ולכוון על-פיו את עמדתו. קביעה זו נכונה שבעתיים, כאשר הנאשם, כמו במקרה שלפנינו, מעלה טענות כלפי אופי הגינותה וסבירותה של החקירה במהלכה נגבתה ממנו גרסתו הראשונה. למעשה, סבורני, כי הדברים הנ"ל בספרו של י' קדמי, אליהם הפנה בא-כוחו של המערער, נועדו להתמודד דווקא עם החשש מפני שימוש טקטי של הנאשם עצמו, אשר יציג גרסה מתפתחת ומותאמת לחומרים עמם עומת, לאחר שנשמעו עדי התביעה, והכל תוך מטרה לקבוע חזית מריבה שאינה "מכוסה" בראיית סיוע. כלומר, ההיגיון שביסוד האמור בספרו של י' קדמי יפה בעיקר למצבים בהם הנאשם מצמצם את יריעת המחלוקת במהלך משפטו כדי לגרום לכך שלא תימצא בידי התביעה ראיית סיוע. בענייננו המצב הפוך, המערער הרחיב את יריעת המחלוקת לעומת זו שנמתחה בדברים שמסר במשטרה, ובמצב זה אין כל סיבה שלא לזקוף לחובתו מהלך זה, לעניין בחינת הסיוע הנדרש. משכך איני סבור, כי יש בדברי השופט קדמי משום תמיכה לטענותיו של המערער. נוכח כל האמור, הגעתי למסקנה, כי לא היה מנוס מקביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה יריעת המחלוקת בין הצדדים הייתה רחבה וחלה על כלל העבירות שיוחסו למערער. 21. כאמור לעיל, בענייננו, נוכח ממצאי המהימנות הברורים שקבע בית המשפט המחוזי, ונוכח יריעת המחלוקת הרחבה בין הצדדים, די היה בראיית סיוע בעלת משקל לא רב על מנת להרשיע את המערער בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום. כפי שיפורט להלן, בית משפט קמא מצא שלוש ראיות סיוע שונות, אשר כל אחת בפני עצמה, וכולן יחד, על אחת כמה וכמה, יש בהן כדי להוות סיוע לעדות המתלוננת בפני חוקרת הילדים. א) מצבה הנפשי של המתלוננת בעת חשיפת הפרשה. מ' העידה, כי בעת שהמתלוננת התוודתה בפניה על מעשיו של המערער היא הייתה לחוצה, ודיברה באופן קטוע ומבולבל. כמו כן, הוסיפה מ', כי חרף העובדה שלא הבחינה בהתנהגות חריגה מצידה של המתלוננת, אמרה לה האחרונה: "אמא, מה את מדברת, לא שמת לב בתקופה האחרונה שאני באה אליך למיטה, מה שאני לא עושה בשנים האחרונות מאז שגדלתי. איזה לילה היה לי חלום מפחיד ובאתי אליך ... " (עמ' 20, ש' 3-1, לפרוטוקול הדיון). אכן, כבר הוכר, כי מצבה הנפשי של קורבן עבירת מין אינו נתון לשליטתה, ויש בו כדי לבטא, כשלעצמו, את הטראומה שעברה. משכך, נקבע בהלכה הפסוקה, כי מצבה הנפשי של המתלוננת עשוי לשמש סיוע לעדות שניתנה בפני חוקר הילדים והתקבלה כראיה במשפט בהתאם לסעיף 9 לחוק הגנת ילדים. ככלל, יעיד על מצבה הנפשי של המתלוננת אדם שהבחין בגילוי החיצוני של הזעזוע (ע"פ 5382/95 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 10.10.1996); עניין מזרחי, בעמ' 405; עניין נור, בעמ' 234; ע"פ 9458/05 רחמילוב נ' מדינת ישראל, פס' י"א (לא פורסם, 24.7.2006); ע"פ 3948/03 פלוני נ' מדינת ישראל, פס' 14 (לא פורסם, 13.11.2006); ע"פ 6877/09 הנ"ל, פס' 17; על הראיות חלק ראשון, בעמ' 321-317). בנסיבות המקרה סבורני, כי מעדותה של מ' ניתן ללמוד על השינוי שחל בהלך רוחה של המתלוננת סמוך לאחר מעשיו של המערער, כמו גם על ההתרגשות שנתלוותה ל"שחרור הניצרה מהלב" בעת שנאלצה להעלות מחדש בפני אמה את האירועים הטראומטיים. אני סבור, כי בדין קבע בית משפט קמא, כי יש בתיאורים הנ"ל כדי להוות ראיית סיוע לעדות המתלוננת שנגבתה על-ידי חוקרת הילדים. ב) הדמיון שבין עדותו של ט' לבין עדותה של המתלוננת, המעיד על דפוס פעולתו של הנאשם במקרים המתוארים בכל אחד מן האישומים השונים (פס' 94 להכרעת הדין). אף אני סבור לאחר עיון מדוקדק בעדויות, כי הן חושפות קווי דמיון בהתנהגותו של המערער, המכניסים את המעשים המתוארים לגדר "מעשים דומים", ובתור שכאלה, בכוחם לשמש את הסיוע הדרוש לעדותה של המתלוננת (ע"פ 4009/90 הנ"ל, בעמ' 305-304; ע"פ 1326/02 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 4.4.2002); ע"פ 3948/03 הנ"ל, פס' 15; ע"פ 7320/07 פלוני נ' מדינת ישראל, פס' 13, 23 (13.5.2009); על הראיות חלק ראשון, בעמ' 296-294; על הראיות חלק שני, בעמ' 712-709). ג) בית המשפט המחוזי סבר, כי הדרישות שהותוו בפסיקה לשקרי נאשם כתוספת ראייתית מסוג סיוע נתקיימו נוכח הסבריו הבלתי משכנעים של המערער לאמירותיו המפלילות במהלך חקירתו במשטרה, ונוכח הנופך התמים לכאורה שניסה לשוות למעשיו במהלך עדותו בבית המשפט. כידוע, הקביעה כי "עדותו של נאשם היא בלתי אמינה, אין בה, כשלעצמה, כדי להוות סיוע. אולם, אם שקרי הנאשם לובשים צורת הכחשה של עובדות מוגדרות, שקיומן מוכח על-ידי ראיות אחרות, או מתבטאים באמצאה כוזבת של מערכת נתונים, ואלו מצביעים על רגש אשמה ועל רצון להרחיק עצמו מן העבירה, אין סיבה, מדוע לא יראו בשקרים פוזיטיביים כמתואר את הסיוע הנדרש; זאת, כמובן, בתנאי שהשקר האמור מוכח על-ידי הודאתו של הנאשם או על-ידי ראיות בלתי תלויות ולא עולה רק מטענותיו של המערער" (עניין אל שבאב, בעמ' 832; ראו גם: ע"פ 598/73 סרסור נ' מדינת ישראל, פ"ד כח(2) 203, 221-218 (1974); ע"פ 677/84 דוד נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(4) 33, 43-42 (1987); ע"פ 7004/09 הנ"ל, פס' 28; על הראיות חלק ראשון, בעמ' 305-300). חרף העובדה שבענייננו מצא בית משפט קמא סתירות ושקרים בעדותו של המערער בבית המשפט, הנוגעים לעניינים מהותיים שבליבת המחלוקת, ולו בשל הזהירות המתבקשת בהסתמכות על שקריו של נאשם כראיית סיוע (ע"פ 543/79 נגר נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(1) 113, 141-140 (1980); עניין קובי, בעמ' 785; ע"פ 7320/07 הנ"ל, פס' 13; ע"פ 295/10 הנ"ל, פס' 54-53; על הראיות חלק ראשון, בעמ' 305), הרי שאף אילו הייתי מוכן להניח, כי הסתירות שנתגלו בעדותו של המערער, כשלעצמן, אינן עונות לדרישת הסיוע הנדרש בתיק זה, דומני, כי לא יכול להיות חולק שדבריו של המערער במהלך חקירתו במשטרה עולים, לכל הפחות, כדי "ראשית הודיה", ובתור שכאלה, בכוחם למלא את דרישת הסיוע לעדותה של המתלוננת (פס' 60-59 להכרעת הדין; ראו: ע"פ 638/87 רדעי נ' מדינת ישראל, פ"ד מג(3) 297, 308 (1989), והאסמכתאות המובאות שם; ע"פ 7086/93 פלוני נ' מדינת ישראל, פס' 8 (לא פורסם, 19.9.1994); ע"פ 5382/95 הנ"ל; ע"פ 7832/04 הנ"ל, פס' ה(3); ע"פ 7320/07 הנ"ל, פס' 13; על הראיות חלק ראשון, בעמ' 293-291). מכל מקום, אין כל ספק לדידי, כי די היה בכוחן הראייתי המצטבר של הראיות שנזכרו לעיל על מנת למלא את דרישת הסיוע לעדותה של המתלוננת בפני חוקרת הילדים, ולהביא, בסופו של יום, להרשעת המערער בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום. ראוי להזכיר בהקשר זה את הכלל המנחה, כי "מעיקרה נועדה דרישת הסיוע לשכנע כי אין מדובר בעלילה ובסיפור בדים ולהבטיח כי חלילה לא יורשע החף מפשע, אך יש להקפיד כי הדרישה לסיוע לא תסכל מטעמים טכניים את חשיפת האמת ואת האפשרות להרשיע את אלה המבצעים פשעים כלפי קורבנות רכים ומועדים כילדים" (עניין מזרחי, בעמ' 413). מכל הטעמים שפורטו לעיל, אין מנוס להשקפתי מהמסקנה, כי די היה בתשתית הראייתית שהוצגה בבית משפט קמא כדי לקבוע כי התקיימה דרישת הסיוע לעדות המתלוננת שנגבתה על-ידי חוקרת הילדים. שינוי חזית בערעור 22. נימוקי הערעור שלפנינו נוסחו באופן זהיר, כך שעולה מהם, כי המערער מצמצם את יריעת המחלוקת שנפרשה בפני בית משפט קמא, ואינו חולק עוד על אשמתו בגין המעשים המגונים. כתוצאה מתחימה חדשה-ישנה זו של גדרי המחלוקת, טוען המערער שראיות הסיוע הנ"ל אינן מספיקות לצורך הרשעתו בעבירת האינוס. למעשה, בקו הגנתו הנוכחי חוזר המערער, במידה מסוימת, לגרסתו הראשונה, אותה מסר בחקירתו במשטרה, ולפיה הודה בקיומם של המעשים המגונים, אך הכחיש את עבירת האינוס. בהתאם לקו הגנה זה ולחזית המחלוקת העולה ממנו, מבקש עתה המערער, כי ייקבע שאין יסוד להרשעתו בעבירת האינוס, וזאת נוכח היעדרו של סיוע קונקרטי המסבך אותו בעבירה זו. תחילה שקלתי בדעתי, שמא מאחר ובדיני נפשות עסקינן אין לדקדק עם המערער, ויש לאפשר לו אפילו בשלב זה של הדיון, לתקן את קו הגנתו הקודם ולתחום מחדש את יריעת המחלוקת. אלא שבהינתן עקרונות היסוד של ההליך המשפטי, ובהיעדרן של נסיבות יוצאות דופן במיוחד, סבורני, כי "אי-אפשר בשלב זה לשנות כיוון ולקבוע קו הגנה חדש, שלא הדריך את המערער בדרגה הראשונה ושלא הושמע על-ידו, ולבקש בירור של המשפט במישור החדש. כזאת לא ייעשה. שהרי יהיה בכך משום ערעור יסודותיו של הליך משפטי תקין" (ע"פ 548/83 דהוד נ' מדינת ישראל, פ"ד מ(2) 6, 9 (1986), להלן: עניין דהוד). בע"פ 6952/07 רפאילוב נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 28.6.2010) (להלן: עניין רפאילוב) ערכה השופטת (כתוארה אז) מ' נאור דיון מפורט בסוגיית דינן של טענות עובדתיות חלופיות בערעור. בפסק דינה נסקרו שלוש גישות עיקריות אותן ניתן לאתר בפסיקתו של בית משפט זה במהלך השנים: האחת, כי ניתן לבחון גרסה עובדתית חלופית של מערער, אך זו תבסס ספק סביר רק אם היא סבירה, ולא די בכך שתהא אפשרית; השנייה, כי אין מקום להצגתן בערכאת הערעור של גרסאות עובדתיות שלא הועלו בפני הערכאה המבררת ולא עמדו במבחן החקירה הנגדית, וממילא גם לא הועמדו לבירורה של הערכאה הדיונית; והשלישית, היא גישת ביניים לגבי "קו הגנה קיצוני" שלא התקבל, שלפיה ישנם מקרים בהם יהיה על בית המשפט לבחון מיוזמתו הסברים אפשריים שונים המתיישבים עם חפותו של הנאשם, אף אם זה אינו טוען להם, וזאת למשל כאשר ניתן להסביר את הראיות נגדו בתרחיש שאינו מפליל, הגם שהנאשם אינו טוען לתרחיש זה (שם, פס' 21-19; ראו גם: דן ביין "קו הגנה קיצוני וגירסאות חילופיות במשפט הפלילי: עמדות והצעות" הפרקליט מג(ג) 286 (1997)). במבט נוסף על הסקירה שערכה בעניין רפאילוב, ציינה השופטת (כתוארה אז) מ' נאור בפרשת קצב, "שנכון היה שלא לכלול בתיאור הגישות פסקי דין העוסקים בראיות נסיבתיות, שדרך בחינתן, כמבואר, שונה" (שם, פס' 165, ההדגשה במקור). במה דברים אמורים: האפשרות להעלות גרסה עובדתית חלופית לראשונה בשלב הערעור נעוצה, בין היתר, בטיב ובמהות הראיות שהובילו את הערכאה הדיונית להרשעת הנאשם, קרי - האם ההרשעה הסתמכה על ראיות נסיבתיות או על ראיות ישירות (על ההבדל בין ראיה ישירה לבין ראיה נסיבתית עמדה השופטת א' פרוקצ'יה בע"פ 6167/99 בן שלוש נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(6) 577, 586 (2003)). בהתאם לכך, ערכאת הערעור תיטה יותר, בנסיבות מתאימות, לבחון גרסה עובדתית חלופית המועלית במסגרת ערעור על הרשעה המבוססת על ראיות נסיבתיות, גם אם הגרסה לא הועלתה לפני הערכאה הדיונית. הטעם העומד בבסיס הבחנה זו הוא, שכאשר נאשם מבקש לטעון, כי המסקנה בדבר אשמתו אינה המסקנה היחידה האפשרית העולה מהראיות, שכן ייתכן תרחיש עובדתי חלופי, פתח התערבותה של ערכאת הערעור רחב יותר היות שאין מדובר בהתערבות בממצאי עובדה ומהימנות אלא במסקנות העולות ממצאים אלו (עניין אבוטבול, פס' 4 לפסק דינו של השופט י' דנציגר, והאסמכתאות שם; ראו גם: ע"פ 4354/08 מדינת ישראל נ' רבינוביץ, פס' 6 לחוות דעתם המשותפת של השופטים מ' נאור ו- י' דנציגר (לא פורסם, 22.4.2010)). ודוק, אליבא דכל הגישות השונות, על הטענה העובדתית החלופית, אשר מועלית לראשונה בשלב הערעור, למצוא עיגון ואחיזה של ממש בחומר הראיות שהובא לפתחה של הערכאה הדיונית על מנת שניתן יהיה לקבוע, כי מדובר בגרסה עובדתית חלופית סבירה (עניין רפאילוב, פס' 21; פרשת קצב, פס' 170, 175; עניין אבוטבול, פס' 6 לפסק דינו של השופט י' דנציגר). באשר לאפשרות להעלות בערעור קו הגנה חלופי העומד בניגוד לגרסתו של הנאשם ולקו הגנתו בערכאה הדיונית, כאשר ההרשעה התבססה על ראיות ישירות, נקבע על-ידי השופטת (כתוארה אז) מ' נאור בפרשת קצב, כי ניתן להניח שבמקרים אלו יעמוד המערער בפני קושי רב (שם, פס' 176). על הקושי הראייתי העומד בפני מי שמבקש להציג גרסה עובדתית חלופית בערעור על הרשעה שהתבססה על ראיות ישירות עמד גם השופט א' רובינשטיין: "כאשר בפני הערכאה הדיונית עמדו עדויות ראיה ישירות, קבלתה של גירסה חלופית המועלית בערכאת הערעור תהיה קשה עשרת מונים מאשר מקרה בו הונח לפני הערכאה הדיונית אך מכלול של ראיות נסיבתיות" (ע"פ 9613/04 בן סימון נ' מדינת ישראל, פס' ט(7) (לא פורסם, 4.9.2006)). אמנם, בעניין אבוטבול ציין השופט י' דנציגר, באמרת אגב, כי "על אף הקושי אותו ציינה השופטת נאור, בעניין זה מחזיק אני בגישה לפיה בין אם מדובר בראיות נסיבתיות ובין אם מדובר בראיות ישירות, ערכאת הערעור צריכה להאזין בקשב רב לגרסתו החלופית של המערער ולבחון האם יש לה עיגון בחומר הראיות, גם אם גרסתו כפי שהושמעה בערכאה הדיונית קרסה והתבררה כמופרכת" (שם, פס' 7 לפסק דינו של השופט י' דנציגר). עם זאת, כשלעצמי, אינני סבור, שיש בהכרח סתירה בין הדעות השונות שהובעו בפסיקה הנזכרת לעניין נכונותה של ערכאת הערעור להתחשב בגרסה חלופית המועלית בערעור על הרשעה שהתבססה על ראיות ישירות. לטעמי, יש להבחין בין מקרים בהם הנאשם מעלה בערעור טענת הגנה חלופית המתייחסת ליסוד הנפשי שלו בעת המעשה, כדוגמת הגנה עצמית, צורך או קינטור (ראו והשוו לאסמכתאות המובאות בפס' 174-171 לפסק דינה של השופטת (כתוארה אז) מ' נאור בפרשת קצב), לבין מקרים, כמו בענייננו, בהם מאמץ הנאשם בערעור קו הגנה חדש המתייחס ליסוד ההתנהגותי שלו-עצמו, וזאת כתוצאה מ"חוכמה לאחר מעשה", בסוברו, לאחר ההרשעה, כי אילו נקט בקו הגנה זה מלכתחילה, הייתה התוצאה שונה (ע"פ 3471/08 אבו נאב נ' מדינת ישראל, פס' 7 (לא פורסם, 8.1.2009); ראו גם: ע"פ 417/83 מלכה נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(1) 670 (1984); עניין אבוטבול, פס' ל"ט ו- צ"ו לפסק דינו של השופט א' רובינשטיין). כידוע, הוכחת הלך נפשו של הנאשם עשויה לעורר קשיים ראייתיים, ועל כן, לצורך הוכחתה, עשוי בית המשפט להיזקק לחזקות עובדתיות הנסמכות על ניסיון החיים והשכל הישר (ע"פ 3126/96 עמיר נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(3) 638, 649 (1996); יורם רבין ויניב ואקי דיני עונשין כרך א 355 (מהדורה שנייה, 2010)). מכאן, שבמקרים מן הסוג הראשון נכונותה של ערכאת הערעור להאזין לגרסתו החלופית של המערער עשויה לגבור, מקום בו קו ההגנה החלופי בערעור משליך על אותו חלק מן ההכרעה המבוסס, לעיתים, על שיקולי היגיון, ניסיון החיים והשכל הישר. לא כך הדבר, במקרים מן הסוג השני, שענייננו נמנה עליהם, בהם קו ההגנה החלופי בא לערער את "חומרי הגלם" עליהם מבוססת ההכרעה - העדויות והראיות הגולמיות - כפי שאלה הוצגו והתקבלו בפני הערכאה הדיונית. כאן עלינו לחזור ולזכור מושכלות יסוד, ולפיהן הליך הערעור מיועד לבדיקת פסק הדין - אם נכון הוא או מוטעה - ולא לעריכת "משפט חוזר" ומתן "פסק דין חדש". לשון אחר: הערעור מכוון, ככלל, לתיקון "משגה" של הערכאה הראשונה, ולא לקיום הדיון מחדש "בנעליה" ובמקומה (ע"פ 125/50 יעקובוביץ נ' היועץ המשפטי לממשלת ישראל, פ"ד ו(1) 514, 560 (1952), פס' 2 לפסק דינו של השופט מ' זילברג; עניין דהוד, בעמ' 9; ע"פ 2103/07 הורוביץ נ' מדינת ישראל, פס' 252, 272 (לא פורסם, 31.1.2008); יעקב קדמי על סדר הדין בפלילים חלק שני - הליכים שלאחר כתב אישום ב' 1883-1882, 1905-1904 (2009)). הרציונאל לכך נובע, בין היתר, מהעובדה שאותו נאשם לא חשף עצמו בערכאה הדיונית לחקירה נגדית בנוגע לגרסה החלופית המוצגת על-ידו בערעור (ע"פ 8005/04 אברוטין נ' מדינת ישראל, פס' 43 לפסק דינו של השופט ד' חשין (לא פורסם,29.3.2007); עניין רפאילוב, פס' 20; עניין אבוטבול, פס' ל"ט לפסק דינו של השופט א' רובינשטיין). ואכן, כבר נפסק לא אחת, כי הדיון בערכאה המבררת אינו יכול להיחשב כ"חזרה כללית" לקראת הדיון בערכאת הערעור, וכי על-פי הכללים המתחייבים מעקרון סופיות הדיון "על הצדדים לכלכל את צעדיהם בערכאה הדיונית, ואין בידם להתאים עצמם לאחר מכן בערעור על פי תוצאות הדיון" (עניין אייזנמן, בעמ' 456, השופט א' גולדברג; וראו גם: ע"פ 7193/04 יקירביץ' נ' מדינת ישראל, פס' 11 (לא פורסם, 30.4.2007)). בעניין אייזנמן כתב השופט מ' בייסקי כדלהלן: "וכעת צא וראה את שמבקש מאיתנו עורך הדין מר רובין: כי לאחר שהגנתו המתוכננת והמחושבת היטב של שולחו, המבוססת על שתיקת הנאשם, לא צלחה – וההרשעה בוססה על ראיות אחרות, להן הייתה הסנגוריה מודעת לכתחילה והיו לה הזדמנויות לרוב לקדמן ולבררן – כי נפתח כעת את ההליך מחדש ותינתן הזדמנות לקו הגנה חדש. סדרי הדין הם מסגרת, אשר בדרך כלל יש להקפיד עליה, כשלבית המשפט שיקול-דעת לסטות ממנה לפעמים, כאשר הצדק דורש זאת למניעת עיוות-דין. אך לא קשה הוא לשער מה האנדרלמוסיה שתשתרר, כאשר אי-הצלחת קו הגנה אחד תביא בעקבותיה פתיחתו של המשפט מחדש" (שם, בעמ' 462). בעניין אחר התייחס לסיטואציה מעין זו גם השופט (כתוארו אז) א' ברק: "נאשם המעלה להגנתו גרסת שקר הנדחית על-ידי בית-המשפט, המרשיעו על-פי העובדות שהוכחו, אפילו אלה לא פורטו בכתב האישום, לא ישמע בטענה כי לא ניתנה לו הזדמנות סבירה לומר את האמת. הדיון הפלילי אינו משחק, ועמדות הצדדים אינן עמדות במשחק, אשר ניתן לשנותן ולהזיזן כחיילים על לוח שח. קו ההגנה בו בוחר הנאשם הוא ענין רציני, על הסיכויים והסיכונים שבו. משבחר הנאשם בקו הגנה המכחיש לחלוטין כל מעשה קשר, אין הוא יכול לטעון כי נמנעה ממנו הזדמנות סבירה להתגונן ..." (ע"פ 63/79 עוזר נ' מדינת ישראל, פ"ד לג(3) 606, 616 (1979)). מתאימים לענייננו גם דברים שכתב באחת הפרשות השופט א' א' לוי: "לא אחת הובהר, כי ניהול עניינו של בעל דין בפני ערכאת הדיון אינו בבחינת 'חזרה גנראלית' לקראת הדיון המתקיים בשלב הערעור. בהתייצבו בפני הערכאה הראשונה על בעל הדין להביא את כל ראיותיו, ובהסתמך עליהן לנסות לשכנע בצדקת השקפתו. מכך עולה כי בעל דין חייב לחשב מלכתחילה אילו מהלכים ישיגו עבורו את התוצאה המיטבית, ולהביא בחשבון כי ככל שאלה יתבררו בדיעבד כבלתי מוצלחים, לא תעמוד לרשותו זכות קנויה לשוב מהם ולפתוח בחזית אחרת" (ע"פ 848/09 צרור נ' מדינת ישראל, פס' 11 לפסק דינו של השופט א' א' לוי (לא פורסם, 17.2.2010)). מן הכלל אל הפרט. כאמור לעיל, הרשעתו של המערער בבית משפט קמא התבססה על ראיות ישירות, ובראש ובראשונה, על עדותם של המתלוננת ושל ט'. לפיכך, ומכל הטעמים שפורטו לעיל, לא מצאתי הצדקה לאפשר למערער לבצע שינוי חזית טקטי שמשמעותו תחימה מחדש של יריעת המחלוקת, מאחר וזה נוגד לחלוטין את הגרסה העובדתית ואת קו ההגנה שעל-פיו נוהל המשפט בבית המשפט המחוזי, ומשום שגרסתו הנוכחית של המערער לא נבחנה ב"כור ההיתוך הדיוני" (עניין אבוטבול, פס' מ"ד לפסק דינו של השופט א' רובינשטיין), כך שלא ניתנה לבית משפט קמא האפשרות לדון ולברר את הגרסה לה טוען עתה המערער על-פי התשתית העובדתית הנדרשת. 23. סיכומם של הדברים בכל הנוגע לערעור על ההרשעה מוביל למסקנה, כי ממצאי העובדה והמהימנות שקבע בית המשפט המחוזי נטועים בקרקע ראייתית מוצקה, ויש בהם כדי להביא להרשעתו של המערער בכל העבירות שיוחסו לו, ובכלל זה, בעבירת האינוס. אשר על כן, לו תשמע דעתי, נדחה את הערעור על ההרשעה. גזר הדין 24. כאמור, המערער מבקש, לחלופין, כי נתערב ונקל בעונש המאסר שהושת עליו. לאחר שעיינתי בגזר דינו של בית המשפט המחוזי ובנימוקי הערעור בנוגע לעונש, ולאחר ששמענו את טיעוני הצדדים בדיון שנערך לפנינו, סבור אני כי דין הערעור על גזר הדין להתקבל, בחלקו, מן הטעמים המפורטים להלן. 25. אין ספק שמעשיו של המערער הם חמורים ושפלים, ומעוררים שאט נפש וסלידה עמוקה. בית המשפט כבר חזר לא פעם על כך, שמעשים מיניים מעין אלו, הנעשים בתוך התא המשפחתי, במיוחד כלפי קטינים וחסרי ישע, מהווים אירוע טראומטי המותיר פצעים בנפשו של הקורבן, ומשפיעים על התפתחותו והתבגרותו. עוצמת הפגיעה אף מוגברת בהשוואה לפגיעות מיניות אחרות, דווקא בשל תחושת הבגידה מצד האדם הקרוב בחייו של הקטין, ונוכח ניצול "המרחב המוגן" - הפיזי והנפשי (ע"פ 2353/08 פלוני נ' מדינת ישראל, פס' 24 (לא פורסם, 7.12.2009); ע"פ 1904/11 פלוני נ' מדינת ישראל, פס' 31 (4.7.2012), והאסמכתאות שם). על כן, ובהתאם לנורמות המוסריות והחברתיות, מחייבים מעשים אלה תגובה עונשית קשה בדרך של כליאת העבריין מאחורי סורג ובריח לשנים רבות. לצד זאת, יש לזכור כי אחד מעקרונותיה של שיטתנו המשפטית הוא עקרון הענישה האינדיבידואלית. על-פי עקרון זה, בבוא בית המשפט לגזור דינו של נאשם, עליו להפעיל את שיקול דעתו ולבחון כל מקרה לגופו של עניין, תוך התחשבות בנסיבותיו האישיות של הנאשם ועברו הפלילי ולאזנם אל מול נסיבות ביצוע העבירה וחומרתה. בהתאם לכך, על בית המשפט להפעיל אמת מידה עונשית המבחינה בין נאשמים אשר נבדלים בנסיבותיהם האישיות, בעברם הפלילי ובנסיבות ביצוע העבירה וחומרתה (ע"פ 9919/07 פלוני נ' מדינת ישראל, פס' 16 לפסק דינו של השופט י' דנציגר (לא פורסם, 18.2.2010)). 26. בתסקיר הנפגעים שהוגש לבית המשפט המחוזי בעניינם של המתלוננת ו-ט' הודגשה הפגיעה הקשה שהוסבה לשניים, כמו גם לתא המשפחתי כולו, שהתערער, נקלע למשבר עמוק ואיבד מכוחו. עוד עולה, כי מאז האירועים התערערה תחושת הביטחון האישית של המתלוננת ושל ט', והשניים איבדו את האמון הבסיסי שלהם בזולת. כל אלה הובילו את המתלוננת ואת ט' לבדידות מבחינה חברתית ולפגיעה בדימוי העצמי, אשר מנעה מהם - כשאר בני גילם - את הזכות לעצב את זהותם ותפיסת עולמם. בית משפט קמא ציין בגזר דינו, כי שיקומם של השניים אינו נראה לעין, וכי תידרש תמיכה מקצועית לאורך זמן. 27. בית המשפט המחוזי הדגיש את היעדר נטילת האחריות והבעת החרטה מצידו של המערער, ובנוסף את המלצותיהם של שירות המבחן והמרכז להערכת מסוכנות שלא לתת בכורה לאינטרס השיקומי בעניינו. יחד עם זאת, עמד בית המשפט המחוזי על היעדר העבר הפלילי של המערער, על נתוניו החיוביים המשתקפים ממעשיו בתחום ההתנדבותי ומהישגיו בתחום הלימודי, ועל פוטנציאל השיקום הגבוה שלו. 28. מבלי להפחית ממשקל כל האמור לעיל סבורני, כי בנסיבות העניין, יש להקל במעט על העונש שנגזר על המערער. לא ניתן להתעלם מכך, שבניגוד למקרים שכיחים של עבירות מין במשפחה, בענייננו אין מדובר במספר רב של מעשים שנעשו לאורך תקופת זמן ממושכת, אלא במספר מעשים בודדים - חמורים וקשים כשלעצמם (השוו למשל: ע"פ 2353/08 הנ"ל; ע"פ 9919/07 הנ"ל; ע"פ 150/09 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 6.5.2010); ע"פ 1581/10 מדינת ישראל נ' פלוני (לא פורסם, 15.12.2011)). כמו כן, אף שלא הובעה חרטה אמיתית מצידו של המערער או תובנה של ממש לתוצאות הקשות שמעשיו גרמו לקורבנות, נראה שבמהלך שהותו במאסר חלה התקדמות מסוימת אצל המערער בהתייחסותו למעשיו - בשלב זה, בעיקר ביחס לאחריותו למעשים המגונים, ובהקשר זה יוזכר, כי על ההרשעה באלה בחר שלא לערער. גם מחוות דעתם המעודכנת של שירות המבחן והמרכז להערכת מסוכנת שהוגשו לעיוננו עולה, שהמערער כבר אינו מכחיש את האירועים לחלוטין, וכי רמת המסוכנות המינית הנשקפת ממנו לטווח הארוך היא בינונית. בהתחשב בכל האמור לעיל, ולנוכח הפוטנציאל השיקומי הגבוה של המערער, כפי שקבע בית משפט קמא, אני סבור שיש מקום להקל עימו במידת-מה ולהעמיד את תקופת המאסר על שבע וחצי שנים (ראו והשוו: ע"פ 10830/02 מדינת ישראל נ' פלוני, פ"ד נח(3) 823 (2004); ע"פ 9187/03 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 26.9.2005)). סיכום 29. אמליץ לחבריי לדחות את הערעור על הרשעתו של המערער בעבירת האינוס, ולקבל את הערעור על גזר הדין באופן חלקי במובן זה שעונש המאסר בפועל יעמוד על 7.5 שנים, ואילו יתר רכיבי גזר דינו של בית המשפט המחוזי יעמדו בעינם. ש ו פ ט השופט ס' ג'ובראן: אני מסכים. ש ו פ ט השופט י' עמית: אני מסכים. ש ו פ ט לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט צ' זילברטל. ניתן היום, ‏ט' באלול התשע"ב (‏27.8.2012). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 10075080_L10.doc סח מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il