יונס ואח' נ' רשות מקרקעי ישראל ואח'

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 7507/23 לפני: כבוד השופטת ד' ברק-ארז כבוד השופט ע' גרוסקופף כבוד השופטת ג' כנפי-שטייניץ העותרים: 1. חאלד גמאל יונס 2. מחמוד גמאל יונס 3. עבד לפתח יונס 4. מחמד גמיל יונס 5. סוהא גמיל יונס 6. מוחמד מוטיע יונס 7. חרביה יונס 8. מסרה בדיע יונס 9. נאדר יונס 10. וגיהה יונס 11. נביל יונס נ ג ד המשיבים: 1. רשות מקרקעי ישראל 2. שר האוצר 3. רשות הפיתוח 4. מדינת ישראל עתירה למתן צו על-תנאי בשם העותרים: עו"ד איל ד. מאמו, עו"ד אשר זליגר, עו"ד מעיין מרים כהן בשם המשיבים: עו"ד אבי טוויג פסק-דין השופטת ד' ברק-ארז: 1. עניינה של העתירה שבפנינו במקרקעין שהופקעו בשנת 1953 מכוח חוק רכישת מקרקעים (אישור פעולות ופיצויים), התשי"ג-1953 (להלן: חוק הרכישה). לטענת העותרים, המטרה הציבורית שבגינה הופקעו המקרקעין נזנחה, ועל כן יש להורות על ביטול ההפקעה והשבת הבעלות במקרקעין אליהם. עיקרי התשתית העובדתית 2. ביום 14.8.1953 חתם שר האוצר על תעודה המורה על הפקעת המקרקעין בהתאם לסמכות הנתונה לו בסעיף 2 לחוק הרכישה, ובגין כך פורסמה הודעת הפקעה ביום 27.8.1953. מהודעת שר האוצר עולה כי הפקעת המקרקעין בוצעה לצרכי התיישבות ופיתוח חיוניים. בהתאם לכך, המקרקעין הועברו לבעלותה של רשות הפיתוח, היא המשיבה 3. יתר המשיבים בעתירה הם רשות מקרקעי ישראל (להלן: רמ"י), שר האוצר ומדינת ישראל. הלכה למעשה, זה עשרות שנים המקרקעין הם חלק מ"המשבצת" של קיבוץ ברקאי (להלן: הקיבוץ), ומשמשים לצרכי חקלאות והתיישבות. לטענת העותרים מורישיהם היו בעלי הזכויות במקרקעין. 3. להשלמת התמונה, יצוין כי בין השנים 1997-1992 התנהלו מגעים בין רמ"י לבין העותרים 5-1 בדבר פיצויים בגין ההפקעה, אך אלה לא נשאו פרי בסופו של דבר על רקע התנגדותם של העותרים האמורים לקבלת פיצוי כספי, במקום קרקע חלופית. 4. ביום 28.1.2021 אושרה בכפוף לתנאים תכנית כוללנית חדשה על-ידי הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה במחוז חיפה, במסגרתה עתיד להשתנות ייעודם של חלקים במקרקעין מחקלאות לתעסוקה, וכן לשצ"פ ולכבישים (להלן: התכנית הכוללנית). על אישורה של תכנית זו הוגש ערר לוועדת המשנה לעררים של המועצה הארצית לתכנון ולבניה, אשר טרם הוכרע. כמו כן, לצד התכנית הכוללנית, ביום 16.11.2022 אושרה תמ"מ 6/12 אשר מרחיבה את שטח הפיתוח של המועצה האזורית כפר קרע. 5. ביום 3.2.2022 פנו העותרים לרמ"י בדרישה כי יושבו לידיהם המקרקעין שהופקעו מידי משפחתם. משלא קיבלו מענה לפנייתם, הם חזרו ופנו לרמ"י ביום 8.9.2022, ואף זו הפעם לא נענו. על רקע האמור הוגשה ביום 16.10.2023 העתירה שבפנינו. טענות הצדדים 6. העותרים מלינים על כך שלא קיבלו כל מענה מטעם רמ"י וטוענים כי היעדרה של החלטה כמוה כהחלטה לדחות ללא נימוקים את בקשת העותרים, בהתאם לסעיפים 2 ו-6(ב) לחוק לתיקון סדרי המינהל (החלטות והנמקות), התשי"ט-1958. לפיכך, נטען כי בהתאם לסעיף 6(א) לאותו חוק – הנטל להראות שההחלטה ניתנה כדין מונח על כתפי רמ"י. 7. העותרים טוענים, בעיקרו של דבר, כי יש לבטל את ההפקעה מכיוון שהמטרה הציבורית שלשמה הופקעו המקרקעין מוצתה. זאת, בשים לב לשינוי ייעודם של המקרקעין מחקלאות לתעסוקה, ולהעברתם המסתמנת לשטח השיפוט של כפר קרע. בהקשר זה טוענים העותרים כי יש להחיל על עניינם את ההלכה שנקבעה בבג"ץ 2390/96 קרסיק נ' מדינת ישראל מינהל מקרקעי ישראל, פ"ד נה(2) 625 (2001) (להלן: הלכת קרסיק) לפיה כאשר המטרה הציבורית שבגינה הופקעו המקרקעין אינה מתקיימת עוד, ככלל דין ההפקעה להתבטל ובעל המקרקעין שהופקעו זכאי להשבתם בכפוף לחריגים ולכללים שונים שיש לגבשם. העותרים מכירים בכך שהלכת קרסיק עסקה בהפקעה לפי פקודת הקרקעות ולא בהפקעה לפי חוק הרכישה, וכי בעקבות פסק הדין תוקנה פקודת הקרקעות (חוק לתיקון פקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור) (מס' 3), התש"ע-2010 (להלן: תיקון 3 לפקודה)). אולם, לגישתם אין בכך כדי לשלול את תחולתה של ההלכה על עניינם. לטענתם, העקרונות הפרשניים המונחים בבסיסה של הלכת קרסיק יפים גם לגבי חוק הרכישה, ואף ביתר שאת, בהתחשב בקושי המיוחד שעולה מהסדר חקיקתי זה. כן טוענים העותרים כי הם אף לא פוצו בכסף בגין הפקעת המקרקעין. 8. ביום 14.3.2024 הגישו המשיבים תגובה מקדמית מטעמם, ובה נטען כי יש לדחות את העתירה על הסף ולגופה. זאת, בשל שיהוי בהגשתה, בשים לב לכך שהוגשה למעלה מ-70 שנים ממועד ההפקעה, מבלי שהוצג כל טעם לכך. עוד טוענים כי העתירה מסתמכת על תשתית עובדתית חסרה ושגויה, ומבלי שמפורטת בה זיקה מוכחת של כל אחד מן העותרים למקרקעין. בנוסף, לגישתם יש לדחות את העתירה על הסף בשל אי-צירופו של הקיבוץ כמשיב לעתירה, בשים לב לכך שהוא, כאמור, החוכר של המקרקעין. 9. לגופם של דברים, טוענים המשיבים כי יש לדחות את העתירה בשל כך שהפקעת המקרקעין בשנת 1953 בוצעה כדין. בהקשר זה מדגישים המשיבים שהמועד הרלוונטי לבחינת חוקיות ההפקעה הוא מועד ביצועה, וכי אף העותרים אינם חולקים על חוקיות ההפקעה במועד זה. כן טוענים המשיבים כי אין בשינוי ייעודם של המקרקעין מחקלאות לתעסוקה – ככל שיתממש – כדי לשנות את מטרות ההפקעה. לגישתם, השימוש שנעשה במקרקעין עולה בקנה אחד עם מטרות ההפקעה המקוריות, ובהתאם לכך כלל אין מדובר במקרה שבו מטרת ההפקעה נזנחה. עוד טוענים המשיבים כי בהתאם לפסיקתו של בית משפט זה הלכת קרסיק אינה חלה על מקרקעין שהופקעו מכוח חוק הרכישה. 10. באשר לסוגיית הפיצויים טוענים המשיבים כי בהתאם לתיעוד המצוי בספר הנכסים של רמ"י, המנוח עבדאלראוף ז"ל, שנטען כי העותרים 11-6 הם צאצאיו, קיבל פיצויים, וזאת ככל הנראה בשנת 1964. 11. בכל הנוגע להיעדרו של מענה לפניותיהם של העותרים מציינים המשיבים כי ככל הנראה הסיבה לכך הייתה תקלה טכנית שמקורה במעבר לשימוש במערכת ארגון מידע חדשה. דיון והכרעה 12. לאחר שעיינו בעתירה על נספחיה, כמו גם בתגובה המקדמית מטעם המשיבים, אנו סבורים כי אין מוצא מדחייתה. 13. למעשה, ניתן היה לדחות את העתירה במתכונת שבה הוגשה, כבר מן הטעם שלא צורף לה משיב חיוני שיש לו נגיעה ישירה בה – הקיבוץ. אולם, במכלול הנסיבות, ומאחר שזהו מסוג הפגמים שניתן היה לבקש את תיקונם, נדרשנו לגוף הדברים. 14. טענתם המרכזית של העותרים היא שיש להחיל את הלכת קרסיק על הפקעות שנעשו מכוח חוק הרכישה. בעשותם כן הם אינם מתמודדים עם נטייתו של בית משפט זה שלא להחיל את ההלכה האמורה על הפקעה לפי חוק הרכישה (ראו: ע"א 6534/10 ששון נ' רשות הפיתוח, פסקאות 7-6 (18.4.2012) (להלן: עניין ששון); בג"ץ 9804/09 שוואהנה נ' מדינת ישראל רשות הפיתוח, פסקה 18 (29.5.2014) (להלן: עניין שוואהנה); בג"ץ 2811/22 מכנס נ' שר האוצר, פסקה 5 (1.9.2022)). מכל מקום, אף לפי תנאיה של הלכת קרסיק עצמה, החלתה נדרשת לחקיקה שתיישם את העיקרון שנקבע בה (עניין שוואהנה, בפסקה 18)). זאת ועוד: תיקון 3 לפקודה, שנחקק בעקבות הלכת קרסיק, קובע, בין השאר, כי בחלוף 25 שנים לא תעמוד לבעלים זכות כלשהי לגבי הקרקע (עניין ששון, בפסקה 7). במקרה דנן, אף אמת מידה זו אינה מתקיימת בהתחשב בחלוף הזמן. 15. אם כן, זהו מקרה שבו על-פי הדין לא ניתן להושיט סעד לעותרים. משאלה הם פני הדברים, איננו נדרשים לשאלות אחרות שעלו בכל הנוגע לסוגיית הפיצויים. 16. לא נוכל לסיים מבלי לציין, כי ללא קשר להכרעה לגוף הדברים, יש קושי בכך שפניות של אזרחים אינן מקבלות מענה, ויש לקוות כי הלקחים המתאימים יופקו. 17. סוף דבר: העתירה נדחית. בהתחשב במכלול הנסיבות שתוארו, אין צו להוצאות. ניתן היום, ‏י"ד באדר ב התשפ"ד (‏2.4.2024). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ 23075070_A06.docx דג מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il