פסק-דין בתיק ע"פ 7507/02
בבית המשפט
העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים
ע"פ
7507/02
ע"פ 7503/02
בפני:
כבוד השופטת ד' דורנר
כבוד השופט א' ריבלין
כבוד השופטת א' חיות
המערער
בע"פ 7507/02:
ולרי בוגצקי
המערער רוסלן
בוגצקי
בע"פ 7503/02:
נ
ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל
ערעור על פסק דין בית המשפט המחוזי בתל-אביב יפו בתיק פ"ח
1118/01 מיום 3.7.02 שניתן על ידי כבוד השופטים: ד' בר אופיר, ה' הרטמן-אחיטוב,
ש' דותן
תאריך הישיבה:
כ"ו בניסן התשס"ג
(28.04.03)
בשם המערער
בע"פ 7507/02:
בשם המערער
בע"פ 7503/02:
עו"ד שקלאר יעקב
עו"ד איגור יוטקין
בשם המשיבה:
עו"ד אורלי מור-אל
פסק-דין
השופטת א' חיות:
כללי
1. בפנינו שני ערעורים על פסק-דינו של בית
המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד השופטים ד' בר-אופיר, ה' אחיטוב-הרטמן, ש' דותן),
בו הורשעו ולרי בוגצקי (להלן: ולרי)
ורוסלן בוגצקי (להלן: רוסלן), שהם אחים
תאומים, בעבירות של אינוס – עבירה לפי סעיף 345(א) לחוק העונשין, תשל"ז-1977
(להלן: חוק העונשין), מעשה סדום –
עבירה לפי סעיף 347(ב) לחוק, ומעשה מגונה – עבירה לפי סעיף 348(ב) לחוק, והכל –
בנסיבות מחמירות לפי סעיף 345(ב)(5) לחוק. רוסלן הורשע גם בעבירה של כניסה וישיבה
בלתי-חוקית בישראל – עבירה לפי סעיף 12(1) לחוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1952.
בית המשפט המחוזי גזר על רוסלן עונש של
מאסר לתקופה של עשרים שנים, מתוכן שמונה-עשרה שנים לריצוי בפועל והיתר על-תנאי. על
ולרי השית בית המשפט עונש מאסר לתקופה של שש-עשרה שנים, מתוכן ארבע-עשרה לריצוי
בפועל והיתר על-תנאי.
ע"פ 7503/02 הוגש על-ידי רוסלן,
וע"פ 7507/02 הוגש על-ידי ולרי. ייאמר מיד, כי במסגרת הערעורים שבפנינו אין
עוד מחלוקת לגבי עובדות המקרה, כפי שנקבעו על-ידי בית משפט קמא. השגותיהם של
המערערים מתייחסות להיבטים מסוימים בהרשעתם, כפי שיפורט להלן, וכן לחומרת העונש
שנגזר עליהם.
רקע עובדתי
2. כאמור, עובדות המקרה אינן שנויות במחלוקת,
והן מתוארות בהרחבה בפסק-דינו של בית המשפט המחוזי. להלן תמצית העובדות הדרושות
להכרעה בערעורים המונחים לפנינו.
ביום 28.6.2001, בשעת לילה, קשרו
המערערים שיחה עם המתלוננת, עולה מחבר העמים באמצע שנות העשרים לחייה, בעודה
ממתינה בתחנת אוטובוס. לאחר שסירבה להצטרף אליהם לנסיעה במונית, הזמינו אותה
השניים, באמתלת שווא, להתלוות אליהם לכיוון תחנת אוטובוס ממנה תוכל להגיע ביתר
קלות ליעדה. השלושה ניהלו שיחה קולחת, אולם בהגיעם לבית הספר "ספיבק",
ביקשו רוסלן וולרי, בדרכי שכנוע ואיום, להכניסה למבנה השומם של בית הספר. משלא עלה
הדבר בידם, ולאחר שהמתלוננת ניסתה להימלט מפניהם, הכניסו השניים את המתלוננת –
בכוח ועל אף התנגדותה, בכייה ותחנוניה כי יניחוהַ לנפשה – אל אחד החדרים במבנה.
רוסלן יצא מן החדר, והמתלוננת נותרה עם
ולרי. האחרון הודיע לה כי תיאלץ לקיים עמם יחסי-מין, ובהמשך נטע בה תקוות-שווא כי
אם תיעתר לו, הוא לא יאפשר לרוסלן להתקרב אליה. במהלך השיחה הביעה המתלוננת את
חששה מפני מחלות מין. לבסוף אנס ולרי את המתלוננת באמצעות אצבעותיו, וכפה עליה
לבצע בו מעשה אונן. בכל אותה עת שהה רוסלן מחוץ לחדר, וכל אימת שנשמעו צעדיו, חדל
ולרי ממעשיו והוא והמתלוננת לבשו את בגדיהם.
3. לאחר שסיים ולרי לבצע במתלוננת את זממו,
התחלפו שני האחים. רוסלן החל לנשק את המתלוננת, על אף התנגדותה, תוך שהוא אומר לה
"כן, בטח, אין לך כלום אלי, אני שתיתי ויש לי ריח בפה, ואני מגעיל, אבל אין
ברירה, את תצטרכי לסבול". תחינותיה של המתלוננת, שסיפרה לרוסלן כי היא חולה
במחלת מין וכי היא אם לילד רך בשנים "שאף אחד לא צריך אותו חוץ ממני" –
לא עשו עליו רושם רב. במהלך האירוע הבחין רוסלן כי ולרי מסתתר בחדר סמוך, והורה לו
להסתלק. לאחר מכן נצפה ולרי שוב על-ידי רוסלן, מבעד לחלון החדר, והאחרון חזר ושלחו
לביתו. מאותו שלב ואילך, לא ראתה עוד המתלוננת את ולרי בזירת האירוע.
רוסלן העביר את המתלוננת, בכוח, לחדר
אחר, שם חסם את דלת היציאה באמצעות ספה שהיתה במקום, והניח אבן על שולחן, על-מנת
להפחיד את המתלוננת. אז ביצע רוסלן במתלוננת מסכת ארוכה ואכזרית של מעשים מגונים,
מעשי אונס ומעשי סדום. במהלך ביצוע המעשים, בכתה המתלוננת וניסתה להדוף את רוסלן
מעליה, אולם זה הגיב באיומים בנוסח "זהו, עכשיו אני התעצבנתי לגמרי, ועכשיו
אני אעשה את כל מה שאני רוצה". אמר – ועשה.
לאחר כל אלה, ליווה רוסלן את המתלוננת
לכיוון הכביש, שם נכנסה במהירות למונית. עוד באותו הלילה הגישה המתלוננת תלונה
במשטרה, נחקרה ואף נבדקה על-ידי רופא מן המכון לרפואה משפטית.
גדר המחלוקת
4. מספר טענות מועלות בערעורים שבפנינו.
הטענה העיקרית, הנשמעת בשני הערעורים, היא, כי שגה בית משפט קמא בקובעו, שהעבירות
בוצעו על-ידי ולרי ורוסלן "בנסיבות מחמירות". טענה אחרת נוגעת לולרי
בלבד, והיא כי לא היה מקום למצאו אחראי, כשותף, לביצוע העבירה של מעשה סדום על-ידי
רוסלן.
כמו-כן, מלינים שני המערערים על חומרת
העונש שנגזר עליהם.
להלן אבחן את קביעותיו של בית המשפט
המחוזי בעניינים אלה, ואת השגות המערערים.
5. אשר לטענה הראשונה: בית המשפט המחוזי קבע,
כי העבירות שביצעו המערערים נעשו בנסיבות המחמירות הקבועות בסעיף 345(ב)(5) לחוק
העונשין, קרי - "בנוכחות אחר או אחרים שחברו יחד עמו לביצוע האינוס בידי אחד
או אחדים מהם". לעניין זה, קבע בית המשפט המחוזי, כי גם אם לא שהו שני
המערערים יחד בזירת האינוס ממש, הרי שכל אחד מהם עמד בסמוך לזירה בעת שהאחר ביצע
את זממו, והמתלוננת ציינה בעת העימות עם רוסלן בתחנת המשטרה, כי חששה לברוח מן
המקום שכן חשבה כי האח האחר ימתין לה מחוץ לחדר. "נוכחותו של כל אח" –
כך קבע בית המשפט – "היתה גלויה, מפחידה ומאיימת, וביחוד נוכחותו של
רוסלן". לאור נסיבות אלה, ולנוכח שיתוף הפעולה של המערערים בביצוע עבירות
המין, קבע בית המשפט כי נתקיימו, במקרה דנן, הנסיבות המחמירות הקבועות בסעיף
345(ב)(5) לחוק העונשין.
6. המערערים – כל אחד בערעורו – משיגים על
קביעתו של בית המשפט המחוזי, כי עבירות האונס, המעשה המגונה ומעשה הסדום בוצעו
על-ידם בנסיבות מחמירות. סנגורו של ולרי טוען, כי מן העדויות עולה שרוסלן הותיר את
ולרי ואת המתלוננת לבדם, יצא אל מחוץ למבנה בית הספר וישב על ספסל, ורק בשלב מתקדם
של ביצוע עבירת האונס, נשמעו צעדיו של רוסלן כשהוא מתקרב אל החדר. המתלוננת – כך
טוען סנגורו של ולרי – לא ידעה כלל היכן מצוי רוסלן בשעת המגע המיני עם ולרי,
ולכן, כך הוא מוסיף וטוען, אין לקבוע כי נוכחותו של רוסלן מנעה את אפשרות בריחתה.
סנגורו של רוסלן טוען, כי קביעתו של בית
המשפט המחוזי, לפיה ולרי היה נוכח קרוב לזירת העבירה בעת שבוצעו העבירות על-ידי
רוסלן, אינה מתיישבת עם הממצאים העובדתיים ועם עדותה של המתלוננת. אלה מלמדים – כך
טוען הסנגור – כי לאחר שביצע ולרי את עבירת האונס, ובטרם החל רוסלן בביצוע עבירות
המין, עזב ולרי את המקום והלך לביתו, והמתלוננת היתה מודעת לכך.
7. אשר לטענה השנייה: בית המשפט המחוזי הרשיע
את ולרי כשותף לביצוע העבירות על-ידי רוסלן, בקבעו, כי השניים פעלו בצוותא, כאשר
כל אחד מהם יודע על כוונתו של האחר.
סנגורו של ולרי סבור, כי בית המשפט
המחוזי שגה בכך שמצא אותו אחראי למעשיו של רוסלן, ולפיכך, הוא מבקש לזכות את ולרי
מן העבירה של מעשה סדום בנסיבות מחמירות. לטענתו, ולרי לא ידע, בטרם הגיעם לבית
הספר, על כוונותיו של רוסלן בנוגע למתלוננת, ובעת שביצע האחרון את עבירות המין
במתלוננת, לא היה ולרי נוכח במקום ולא ידע מה מעשיו של רוסלן. בטרם הלך ולרי
לביתו, כך מוסיף הסנגור וטוען, הוא הספיק להבחין במתלוננת כשהיא הולכת עם רוסלן
לחדר אחר בבית הספר (שם ביצע בה את העבירות), ולא ניכר היה בה כי היא אינה משתפת
פעולה עם רוסלן.
דיון
הנסיבה המחמירה: נוכחות של אחר
8. המערערים הורשעו, כאמור, בעבירות של
אינוס, מעשה מגונה ומעשה סדום, והכל, בנסיבות מחמירות המתבטאות בכך שהמעשים בוצעו
"בנוכחות אחר או אחרים שחברו יחד עמו לביצוע האינוס בידי אחד או אחדים מהם".
סעיף 345(ב) לחוק העונשין קובע, כי מעשי אונס הנעשים בנסיבות מסוימות, המנויות
בסעיף, ייחשבו כבעלי חומרה מיוחדת, ולפיכך, העונש המקסימאלי בגינם הינו מאסר עשרים
שנים, לעומת העונש הקבוע לעבירת אינוס שלא נעשתה בנסיבות מחמירות, שהינו – שש-עשרה
שנים.
על-מנת לבסס קיומן של נסיבות מחמירות מן
הסוג הקבוע בסעיף 345(ב)(5) לחוק העונשין, על התביעה להראות כי היתה חבירה של
שניים לפחות, לשם ביצוע איזה מעבירות המין המפורטות לעיל, בידי אחד או אחדים מהם.
כמו-כן, על התביעה להראות נוכחות בזירת העבירה של החוברים יחדיו. השאלה המתעוררת
בערעורים שבפנינו היא האם, אכן, בוצעו העבירות על-ידי כל אחד מן האחים בנוכחות האח
האחר?
9. המונח "בנוכחות" פורש בפסיקת
בית משפט זה, כמתפרשֹ אל מעבר לד' אמות הזירה בה מבוצעים המעשים המיניים עצמם. כך,
למשל, קבע השופט ג' בך בע"פ 4912/91, 5434, 5513 תלמי נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(1) 581:
"'נוכחות' לעניין זה אינה מחייבת הימצאות אחר ממש ליד האונס,
באותו חדר. די שקורבן התקיפה ידעה כי היא נמצאת בידי יותר מאדם אחד, וכי הנוכחים
מתכוונים לבצע תקיפה מינית עליה ומונעים יציאתה מהדירה שבה הם שהו ביחד, כדי לספק
את אלמנט ה'נוכחות' של האחר..." (שם, בעמ' 605).
ובאותה רוח פסק הנשיא מ' שמגר, כי שניים,
אשר הסכימו לאנוס את הקורבן בזה אחר זה, ועשו כן כאשר האחד מבצע את זממו ואילו
האחר יושב ליד הדלת, מחוץ לחדר – מקיימים בכך את הנסיבה המחמירה הקבועה בסעיף
345(ב)(5) לחוק (ראו ע"פ 1849/90 שחאדה נ' מדינת
ישראל, תק-על 92(1) 2363).
10. פרשנות זו, שאינה תוחמת את רכיב
ה"נוכחות" לגבולות הפיזיים, המצומצמים, של הזירה בה מבוצע האקט המיני
עצמו, מתיישבת היטב עם התכלית העומדת ביסוד ההוראה בדבר נסיבות מחמירות, הקבועה
בסעיף 345(ב)(5) לחוק העונשין. אכן, "אמת המידה החלה בפירושם של כל הטקסטים
המשפטיים – לרבות הטקסט הפלילי – היא התכלית המונחת ביסוד הדין", וגישה זו משתקפת
בהוראת סעיף 34כא לחוק העונשין, הנותנת משקל מרכזי לתכלית הדין הפלילי, כעקרון
פרשני בעל זכות בכורה (א' ברק, "על פרשנותה של הוראה פלילית" מחקרי משפט יז(2) 347 (תשס"ב)).
מהי התכלית העומדת ביסוד סעיף 345(ב)(5)
לחוק העונשין? לעניין זה, נוכל ללמוד גזירה שווה מן הפסיקה הנוגעת לסעיף 335(א)(2)
לחוק, הקובע, כנסיבה מחמירה לעניין העבירות של חבלה חמורה ופציעה, נוכחות של
"שניים או יותר שחברו יחד לביצוע המעשה בידי אחד או אחדים מהם". וכך
קבעה הפסיקה:
"ביצוע עבירת אלימות בחבורה, מגדילה את פערי הכוח שבין מבצעי
העבירה לבין הקורבן, ומגבירה את החשש מפני עשיית שפטים בקורבן תוך סיכון רב לשלמות
גופו ונפשו" (ע"פ 4693/01 מדינת ישראל נ' בביזאיב, תק-על 2002(2) 665).
חבירה יחד של מספר אנשים לשם ביצוע
העבירה, ונוכחות של האחד בשעת מעשהו של השני, עלולה, במקרים רבים, לעודד ולחזק את
ידיו של מבצע העבירה, וכן לשלול מן הקורבן כל סיכוי להימלט על נפשו או להתנגד
באופן אפקטיבי לביצוע העבירות כלפיו.
זאת ועוד, ביצוע עבירת מין בנוכחות אחר
מגבירה את הפגיעה בכבוד האדם של הקורבן, ויש בה כדי להעצים את ההשפלה הכרוכה
בביצוע מעשים מיניים בכפייה (ראו ע"פ 8523/99 יורי דורוב נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4) 837).
11. במקרה שבפנינו, חושפים הממצאים שקבע בית
המשפט המחוזי תמונה קשה של פעולה משולבת, משותפת ומתוכננת מראש, מצד שני המערערים,
אשר חברו יחד לביצוע מעשים מיניים קשים בקורבן, אשר נבחרה על-ידם באקראי.
מלכתחילה, פעלו שני המערערים, יחד, בכל
דרך על-מנת להביא את המתלוננת למקום בו יוכלו לבצע בה את זממם. תחילה קנו את אמונה,
בהיותם דוברים את שפתה. אחר-כך נקטו בדרך של הצעות כוזבות ואמתלות שווא, ובהמשך
איימו עליה כי ירעו לה. בשלב מסוים ניסה כל אחד מהם, לבדו, לשכנע את המתלוננת לשתף
עמם פעולה ולהיכנס לבית-הספר, על-מנת "להראות לה משהו". כאשר ניסתה
המתלוננת לנוס על נפשה – פנו המערערים לנתיב האלימות. הם אחזו בה – זה ברגליה וזה
מתחת לבית שחייה – והכניסוהַ לבית הספר, בעוד היא מתנגדת לכך ומתחננת על נפשה.
כך, אפוא, החלה אותה חבירה של המערערים,
אשר סופה בעבירות הקשות שביצעו במתלוננת בזה אחר זה. כאשר נותר ולרי עם המתלוננת
באחד החדרים בבית הספר, המתין רוסלן לתורו מחוץ לחדר. בנסיבות אלה, ברי כי מעשה
האינוס שביצע ולרי התקיים בנסיבות מחמירות, משום שרוסלן, "האחר", המתין
לתורו מחוץ לחדר ובכך קיים את דרישת הנוכחות הקבועה בסעיף 345(ב)(5) לחוק העונשין,
כמובנה הנכון. יתכן שרוסלן התהלך אנה ואנה, יתכן שהתקרב והתרחק חליפות, אך ברור
הוא, כי "נוכחות מפחידה ומאיימת" מצדו – כלשונו של בית משפט קמא – בקרבת
מקום, היתה גם היתה, ולבסוף, כשקצה נפשו בהמתנה, נכנס אל החדר. בית המשפט המחוזי
קבע, והדברים מבוססים היטב בחומר הראיות שהוצג בפניו, כי בעת שהיתה המתלוננת עם
ולרי בחדר, היא לא ניסתה ולא יכולה היתה לברוח, ביודעה שרוסלן ממתין בחוץ.
13. אשר לרוסלן. אכן, בשלב מסוים, הורה רוסלן
לולרי לעזוב את המקום וולרי עשה כדבריו, אך בכך אין כדי להועיל לרוסלן, שכן עזיבתו
של ולרי בשלב הסופי של ההתרחשויות אינה ממעיטה ואינה גורעת מן העובדה שגם מעשיו של
רוסלן, שהיו חלק מאותה מסכת של התרחשויות, בוצעו "בנסיבות מחמירות".
לדעתי, אין להפריד, בהקשר זה, בין האקט המיני שביצע רוסלן במתלוננת, ככזה, לבין
התהליך כולו שהוביל למעשים אלה והכשיר את הקרקע לקראתם. נוכחותו של ולרי בכל
השלבים שהובילו לביצוע עבירות המין על-ידי רוסלן, מקרינה גם על שלב ביצוע המעשים
עצמם, ודי בה כדי לשכלל את התקיימותן של הנסיבות המחמירות, שבהן מדבר סעיף
345(ב)(5) לחוק העונשין.
נשוב ונזכיר, כי המתלוננת הובאה לזירה
החשוכה והשוממה מאדם על-ידי שני המערערים יחד, תוך שהם נוקטים בצוותא במלאכת
השכנוע, ההפחדה והאלימות. לאחר שביצע ולרי את זממו במתלוננת, היא נותרה בחדר כשהיא
מושפלת, חסרת אפשרות לברוח, ונתונה בידיו של האח האחר. ולרי המשיך לשהות בזירת
האירוע לפחות לזמן מה, כאשר המתלוננת אינה יכולה לדעת, בנסיבות אליהן נקלעה בעקבות
מעשיהם של שני המערערים, היכן, אל נכון, הוא נמצא בכל רגע ורגע.
המסקנה הברורה היא, כי נוכחותו של ולרי
בזירת האירוע היתה ממשית, מהותית, ובעלת השפעה מכרעת על ביצוע העבירות על-ידי
רוסלן, גם אם לא נכח במקום בעת ביצוע האקטים עצמם על-ידי רוסלן.
14. פרשנות זו למלה "נוכחות",
בעניינם של שני המערערים, אינה מתנגשת עם המובן הטבעי והרגיל של המילה, שכן אין
היא אלא מרחיבה את תחום הנוכחות, כך
שיתפרשֹ על זירת ההתרחשות כולה ולא יצומצם אך ורק לנוכחות פיזית, במקום ביצוע האקט
המיני עצמו.
לכך יש לצרף את העובדה, כי פרשנות זו, אף
שהיא מרחיבה את גדר הנסיבות המחמירות לעניין סעיף 345(ב)(5) לחוק העונשין, תואמת
את אחת התכליות האובייקטיביות החשובות ביותר העומדות ביסוד הדין הפלילי, והיא –
הגשמת זכויות אדם כגון זכות לחיים, לכבוד, לחירות, לפרטיות, לקניין ולביטוי, וכבר
עמדתי לעיל על הפגיעה האנושה, המוספת בכבודה של המתלוננת כאדם, אשר נגרמה מעצם
חבירתם של המערערים לבצע יחד את מעשיהם, זה בנוכחות האחר.
אשר על כן, אין להתערב במסקנתו של בית
משפט קמא, כי הן לגבי ולרי והן לגבי רוסלן, נתקיימו הנסיבות המחמירות, שעניינן
"נוכחות של אחר שחבר עמו יחד".
אחריותו של ולרי למעשיו של רוסלן
15. סנגורו של ולרי גורס, כאמור, כי שגה בית
המשפט המחוזי בהרשיעו את ולרי בעבירה של מעשה סדום בנסיבות מחמירות, וזאת מתוקף
היותו אחראי, כמבצע בצוותא, למעשיו של רוסלן.
סעיף 29 לחוק קובע, לעניין זה:
(א) מבצע עבירה - לרבות מבצעה בצוותא או באמצעות אחר.
(ב) המשתתפים בביצוע עבירה תוך עשיית מעשים לביצועה, הם מבצעים
בצוותא, ואין נפקה מינה אם כל המעשים נעשו ביחד, או אם נעשו מקצתם בידי אחד ומקצתם
בידי אחר.
כבר נפסק, כי אחריות נאשם כמבצע בצוותא
אינה מחייבת ביצוע של כל רכיבי ההתנהגות הפלילית הנדרשת להרשעה בעבירה שיוחסה לו
(ע"פ 4693/01 מדינת ישראל נ' בביזאיב,
תק-על 2002(2), 665; דנ"פ 1294/96 משולם נ' מדינת
ישראל, פ"ד נב(5) 1). הפסיקה הגדירה את המבצעים בצוותא כמי ש"משמשים
גוף אחד לביצוע המשימה העבריינית... האחריות של כל אחד מהם היא ישירה... תרומתו של
כל אחד מהמבצעים בצוותא היא פנימית" (ע"פ 4389/93 מרדכי נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(3) 239, 250). על כן, כאשר
מספר משתתפים לוקחים חלק בתכנון העבירה, וממלאים תפקיד בהתהוותה - יש לראותם כעבריינים
ראשיים שכל אחד מהם נוטל חלק בביצוע העיקרי של העבירה (ראו גם ע"פ 1639/98 דהן נ' מדינת ישראל, תק-על 2001(2) 478).
כך, למשל, קבעה הפסיקה כי אדם, האוחז
בקורבן על-מנת למנוע התנגדות מצדו, שעה ששותפו מבצע בקורבן מעשה אינוס, הוא מבצע
בצוותא של העבירה, אף כי הוא עצמו לא אנס את הקורבן (פרשת דהן הנ"ל); כך נפסק גם, כי אדם השומר בשעת מעשה אינוס
על בן זוגה של קורבן האונס, כדי שלא יפריע לאנסים, אף הוא מבצע בצוותא של עבירת
האינוס, על אף שהוא עצמו לא ביצע מעשה אינוס (ע"פ 5206/98 עבוד נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(4) 185). כאן וגם כאן,
היה אותו אדם חלק מן ה"חבורה", שביצעה את העבירות, אשר לשמן הגיעו
השותפים לזירה.
16. לאורן של הלכות אלה, נבחן את המקרה
שבפנינו.
מעשיו של ולרי, כפי שהם משתקפים בממצאים
שקבע בית המשפט המחוזי, ואשר עיקריהם פורטו לעיל, מסמנים אותו כמי שנטל חלק מרכזי
בהוצאת המזימה, שרקמו הוא ואחיו, אל הפועל. תרומתו לביצוע העבירות על-ידי רוסלן
היתה מהותית וממשית והוא היה שותף מלא להתהוות המעשים הפליליים.
בית המשפט המחוזי קבע, כי רוסלן וולרי
תכננו מראש לקיים יחסי מין עם המתלוננת – בין אם תחפוץ בכך ובין אם לאו. ולרי
ורוסלן הוציאו את תוכניתם מן הכוח אל הפועל במשותף, החל מן השלב בו הביאו את
המתלוננת לזירת הפשע, עבור דרך עבירות המין שביצע בה ולרי, וכלה בעבירות המין
שביצע בה רוסלן. ברי, כי דבר ממה שהתרחש לא הפתיע את ולרי – אדרבא, הוא היה הראשון
לאנוס את המתלוננת. אף מדבריו שלו עצמו, בהודעה שנגבתה ממנו ביום מעצרו (ת/1(א)),
עולה כי הוא הבין, מדרך התנהגותו של רוסלן, כי הלה מעוניין לאנוס את המתלוננת, וכי
"המתלוננת הבינה הכל ומפחדת". הוא טען, כי לא רצה לריב עם אחיו, שהיה
"שיכור ועצבני", וכי "אם רוסלן לא היה, אני לא הייתי מגיע
לסיטואציה כזו". לפי גרסתו, המתלוננת אמרה לו "שהיא מסכימה לעשות לי כל
דבר רק שרוסלן לא יגע בה".
אין תימה אפוא, כי טענתו של ולרי, לפיה
לא ידע ולא הבין מה זומם רוסלן לעשות, נדחתה מכל וכל על-ידי בית המשפט המחוזי,
שקבע כי:
"העובדות והממצאים... מצביעים חד משמעית על כך, שמדובר במספר
חוליות בשרשרת אחת. מתחילת המפגש בין המתלוננת לבין הנאשמים, אשר בצוותא הוליכוה
שולל וגרמו לה להצטרף אליהם; ובצוותא הוליכוה לגנים הציבוריים שנקרו בדרכם
הפתלתלה, ולבנין בית הספר הנטוש – בו ביצעו את זממם, הכניסוה בכח במשותף. אין כל
ספק, שכל אחד מהם ידע מהי מטרת רעהו – מטרה משותפת שהוצאה מן הכח אל הפועל לאו
דוקא בנוכחות פיזית של האחר...
לא זו אף זו, המתלוננת ידעה שהיא נמצאת בידי שני הנאשמים, אשר התכוונו
לבצע בה תקיפות מיניות וביצעו אותן".
מן המקובץ עולה, כי הרשעתו של ולרי כמבצע
בצוותא עם רוסלן של מעשה הסדום, בדין יסודה, והערעור בעניין זה ראוי כי יידחה.
הערעור על חומרת העונש
17. בית המשפט המחוזי השית על רוסלן עונש מאסר
למשך עשרים שנים, מתוכן שמונה-עשרה שנים לריצוי בפועל והיתר על-תנאי. על ולרי הטיל
בית המשפט עונש מאסר לתקופה של שש-עשרה שנים, מתוכן ארבע-עשרה לריצוי בפועל והיתר
על-תנאי.
המערערים – כל אחד בערעורו שלו – מלינים
על חומרת העונש שנגזר עליהם. לטענתם, לא ניתן משקל מלא לנסיבות המקלות של המקרה,
ובעיקר לכך שכאשר בוצעו המעשים על-ידי אח אחד, לא היה האח האחר נוכח בחדר ממש.
כמו-כן, עומדים המערערים על נסיבותיהם האישיות, ובכלל זה על עברם הנקי. ולרי
מדגיש, כי בעקבות המקרה נפרדה ממנו אשתו ונפגעו יחסיו עם בתו. רוסלן מציין, כי
הינו שוהה בלתי-חוקי בישראל, וכי לפיכך צפוי הוא לתקופת מאסר קשה במיוחד, שלאחריה
יגורש מן הארץ. עוד טוענים המערערים, כי העונש שנגזר עליהם חורג מן המקובל בעבירות
כגון אלה שבהן הורשעו.
18. לא מצאתי כל עילה להתערבות בעונשים שהטיל
בית המשפט המחוזי. בית המשפט המחוזי עמד על הנסיבות החמורות של המקרה. המערערים
בחרו במתלוננת באקראי, בשעה שהמתינה לאוטובוס. הם ניצלו את העובדה שלא הכירה את
העיר חולון, קנו את אמונה, ואז תקפו אותה יחד במבנה בית הספר השומם מאדם, וביצעו
בה מעשים מיניים אכזריים וקשים מנשוא, בזה אחר זה. מעשיו של רוסלן, במיוחד, מעוררי
פלצות ממש. המערערים לא שעו לתחינותיה, מחאותיה ובכייה. בצדק ציין בית המשפט
המחוזי, כי המערערים פגעו אנושות בכבודה של המתלוננת, בפרטיותה ובאוטונומיה האישית
שלה.
משכך הם פני הדברים, אין ספק כי שיקולי
הגמול וההרתעה מחייבים את כליאתם של המערערים למשך שנים ארוכות:
"המסר המתבקש מהחמרה זו הוא כי החברה לא תסכין עם פגיעה חמורה
בגופן ובנפשן של קרבנות עבירות מין ואלימות ותוקיע מעשים אלה, בין היתר, באמצעות
עונשים חמורים אשר יבודדו את עבריין המין לתקופה ארוכה מחיים בחברה כאדם חפשי"
(ע"פ 7657/00 איאד מחג'נה נ' מדינת ישראל, תק-על 2002(1) 814).
הקלה בעונשם של המערערים עלולה לפגוע
במסר זה.
בית המשפט המחוזי הביא בחשבון העונש את
נסיבותיהם האישיות של המערערים, אך אל מול אלה העמיד את הסבל הרב שנגרם למתלוננת,
ואת הפגיעה הקשה בגופה ובנפשה, כתוצאה ממעשיהם של המערערים. העונש שהטיל בית המשפט
המחוזי על המערערים אינו מן הקלים, אך הוא הולם בהחלט את חומרת מעשיהם, ולא ראיתי
מקום להתערב בו.
התוצאה היא, כי הערעורים נדחים על כל
מרכיביהם.
ש
ו פ ט ת
השופטת ד' דורנר:
אני מסכימה.
ש
ו פ ט ת
השופט א' ריבלין:
הריני מצטרף לפסק-דינה המאלף של חברתי השופטת
א' חיות – על כל נימוקיו.
ש
ו פ ט
נקבע כאמור בפסק-דינה של השופטת א' חיות.
ניתן היום, י"א סיוון, תשס"ג
(11.06.03).
ש ו פ ט ת ש ו פ
ט ש ו פ ט ת
_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 02075070_V04.doc
מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il