מיכל שוורץ נ. בית אולפנא בית אהרון וישראל

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 7506/95 בפני: כבוד המשנה לנשיא ש' לוין כבוד השופט י' טירקל כבוד השופט א' ריבלין המערערים: 1. מיכל שוורץ 2. לוי שוורץ נגד המשיבים: 1. בית אולפנא בית אהרון וישראל 2. חנה שוורץ ערעור על פסק דין של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 13.10.95 בתיק עז' 195/95 שניתן על ידי כבוד השופט צ' כהן תאריך הישיבה: טו' בכסלו תש"ס (24.11.99) בשם המערערים 1-2: עו"ד אמנון בן דרור, עו"ד נורית פיש בשם המשיבה: עו"ד א' דותן פסק-דין השופט א' ריבלין: 1. המנוח זאב שוורץ ז"ל (להלן: המנוח) הלך לעולמו ביום 18.1.93 והוא בן 85 שנים. הוא הותיר אחריו שתי צוואות. האחת, נחתמה ביום 21.7.85, ובה הוריש למערערים, בנו ובתו מאשתו השניה, את כל רכושו (להלן: הצוואה הראשונה), והאחרת, מאוחרת ממנה בזמן, נחתמה ביום 21.8.94. צוואה זו (להלן: הצוואה השניה או הצוואה) נערכה יחד עם כתב הקדש, בפני הנוטריון עו"ד גנסין (להלן: הנוטריון), ובהם הועיד המנוח את מרבית רכושו לטובת המשיבה - ישיבת בית אולפנא בית אהרון וישראל המנוהלת על ידי מוסדות קרלין-סטולין. בצוואה זו ציווה המנוח לכל אחד מן המערערים סכום של 10,000 ש"ח. משנפטר המנוח ביקשה המשיבה לקיים את צוואתו השנייה. המערערים ועימם אשתו השלישית של המנוח (להלן: האלמנה) התנגדו לקיום הצוואה. בית המשפט המחוזי דחה את בקשת ההתנגדות על כל ראשיה. מכאן הערעור שלפנינו. 2. שלוש טענות מעלים המערערים כנגד תוקפה של הצוואה. ראשית, כך הם טוענים, דינה של הצוואה השנייה להתבטל כמצוות סעיף 26 לחוק הירושה, תשכ"ה1965- (להלן: חוק הירושה), זאת בשל שהוכח, לדעתם, כי המנוח לא יכול היה להבין את טיבה של הצוואה בשעה שנערכה. שנית, דין הצוואה להתבטל בהתאם להוראת סעיף 30(א) לחוק הירושה, מחמת שהמנוח היה נתון, בעת שערך את הצוואה, להשפעה בלתי הוגנת מצד אנשי המשיבה. על פי טענתם, פיתח המנוח בשל מצב בריאותו ובשל מצבו הנפשי הבלתי יציב, "תלות רוחנית" במשיבה, עד שהיה נכון לעשות כל מעשה, ובלבד שיאמרו אחריו "קדיש". ואחרון, דין הצוואה להתבטל, כך סבורים המערערים, בשל שאנשי המשיבה היו עדים לעשייתה, ונטלו חלק בעריכתה, בניגוד להוראת סעיף 35 לחוק. הרקע העובדתי 3. המנוח היה ניצול שואה. הוא איבד בשואה את אשתו הראשונה ואת בנו שנולד לו ממנה. מאוחר יותר נישא בשנית, לאם המערערים, ולאחר גירושיו ממנה, נשא אשה שלישית, היא האלמנה. בשנת 1980 הגישה האלמנה תובענה בבית המשפט המחוזי ובה ביקשה כי ינתן פסק-דין המצהיר על זכותה למחצית הרכוש שצבר המנוח. מבוקשה ניתן לה, ובית המשפט הצהיר על דבר זכותה למחצית הרכוש, למעט כספים מסוימים. בשנים שלאחר מכן פעל המנוח על מנת להבטיח שילדיו - המערערים יזכו ברכושו. הוא שיתף אותם בסוד הרכוש, העלה על הכתב רשימות הכוללות פרטים בדבר חשבונות הבנק בהם החזיק, ובסופו של דבר, ביום 21.7.85, ערך את הצוואה הראשונה, בה הוריש להם, כאמור, את כל רכושו. הצוואה כללה, עם זאת, הרשאה לאלמנה להמשיך ולהתגורר בדירה המשותפת לו ולה עד אחרית ימיה. ארבע עשרה שנים לאחר מכן, בשנת 1994, ערך המנוח את הצוואה השניה, והפעם ציווה, כאמור, את מרבית רכושו למשיבה. קשרי המנוח עם המשיבה החלו כתריסר שנים לפני מותו, והם באו לכלל ביטוי במתן תרומות שהעניק המנוח למשיבה במהלך אותם שנים, ובביקורים שאנשיה ערכו בביתו. 4. בחודש אוגוסט 1994 בא המנוח למשרדו של הנוטריון, כשהוא מלווה בשניים מאנשי המשיבה, הרב שוודרון ומר רובינשטיין. הפגישה עם הנוטריון, אשר לא הכיר את המנוח קודם לכן, נקבעה ותואמה, מבעוד מועד, על ידי אנשי המשיבה. הם שדאגו להזמנת המונית בה נסע המנוח לפגישה וממנה, והם ששילמו את מחיר הנסיעה. הנוטריון שמע מפי המנוח על דבר רצונו לצוות למשיבה את רכושו. כיוון שכך, ביקש הנוטריון מאנשי המשיבה, בני לוויתו של המנוח, להמתין מחוץ לחדר בו נועד עם המנוח על מנת שיתאפשר לו לשוחח עמו ביחידות. משנותרו השניים לבדם, שאל אותו הנוטריון, כך העיד במשפט, לרצונו ולטעמיו, ואז יעץ לו להוציא את רצונו אל הפועל בדרך של עריכת כתב הקדש וצוואה גם יחד. הנוטריון רשם לעצמו מזכר על הדברים האלה, וקיבל מידי המנוח רשימה של חשבונות הבנק שלו. לאחר הפגישה הזו יצר הנוטריון קשר עם אנשי המשיבה וזימנם לפגישה נוספת יחד עם המנוח. גם לאותה פגישה הגיע המנוח כשהוא מלווה ברב שוודרון ובמר רובינשטיין אולם במהלך הפגישה נקרא למקום אדם נוסף מאנשי הישיבה, הרב פריינד, על מנת שישמש כנאמן שלישי להקדש. בהתאם למסמכי הבנק שאותם הביא עמו המנוח, הוכנסו באותו מעמד תיקונים והשלמות בצוואה ובכתב ההקדש. המנוח חתם על המסמכים האלה ויצא ממשרדו של הנוטריון יחד עם שלושת מלוויו. למחרת היום הפקידו אנשי המשיבה בחשבונו של הנוטריון סכום של 2,010 ש"ח מתוך כספי המשיבה. 5. כתב ההקדש ועותק מן הצוואה השניה נמסרו לידי רשם ההקדשות. בעקבות הערות הרשם זומן המנוח למשרדי הנוטריון בשלישית, הפעם על מנת לחתום על התיקונים שהוכנסו בכתב ההקדש. את הכתב המתוקן שלח הנוטריון לרשם ההקדשות, וקיבל מידיו אישור על רישום ההקדש. משעשה המנוח את צוואתו, נתנה בידיו המשיבה "כתב התחייבות" שזו לשונו: "הנהלת מוסדות קרלין-סטולין מתחייבת בזה על פי ההסכם לשמור על כל הזכויות של ידידנו הנכבד רב הפעלים ר' זאב שווארץ וזוגתו חנה... לערוך מי שברך... ולאחר מאה ועשרים שנה, להשתתף בהלוויה באמירת קדיש, לימוד משניות ואל מלא רחמים, ולשמור את השנה הראשונה לפי התקנות וכן ימי הזכרון שלהם עד ביאת גואל צדק, הכל לפי תקנות הישיבה ובהתאם להסכם שנעשה". מן העדויות שבאו במשפט עולה כי דבר קיום הצוואה השניה הוצנע והוסתר מפני המערערים, בין אם על פי מצוות המנוח ובין אם ביוזמתה של המשיבה. עד כאן העובדות, ומכאן - למסקנות המתבקשות מהן. היכולת להבין את טיבה של הצוואה 6. אין חולקים כי בשנותיו האחרונות חלה הרעה במצב בריאותו של המנוח. בית המשפט המחוזי קבע בפסק דינו כי לפחות בעשר השנים האחרונות לחייו סבל המנוח מלחץ דם גבוה, נטל תרופות, והיה נתון למעקב רפואי שוטף. מתחילת שנות ה90- ואילך חדל המנוח לשלוט בסוגריו, וכפועל יוצא מכל אלה הרבה להסתגר בדלת אמותיו, תוך שהוא מגלה קוצר רוח כלפי הסובבים אותו. המנוח חדל מלהקפיד על ניקיון גופו ועל ניקיון סביבתו, עתים השליך מחלון דירתו אשפה וצואה ולפרקים היה נוטל, בלא רשות, מבית הכנסת שבו התפלל סידורי תפילה לא לו ורושם עליהם את שמו. בשל התנהגותו זו המליץ, בשנת 1992, רופא, שעיסוקו בתחום הרפואה הפנימית הגריאטרית, להפנות את המנוח למרפאה נוירוגריאטרית. בחודש נובמבר 1991 ובחודש אוקטובר 1993 עבר המנוח שני ניתוחים בעינו. הוא נפטר בחודש ינואר 1995, יום לאחר שאושפז לצורך ניתוח שלישי. 7. המערערים טוענים כי בשל מצב בריאותו, לא יכול היה, המנוח להבין את טיבה של הצוואה עליה חתם. בית המשפט המחוזי לא קיבל את הטענה הזו. השופט המלומד העניק משקל מכריע לעדותו של הנוטריון בדבר מסוגלותו של המנוח, במועד החתימה על הצוואה השניה, להבין את טיבה. על פי עדותו, נותר הנוטריון לבדו עם המנוח, בשיחה המכרעת שנתקיימה ביניהם לפני החתימה על הצוואה ועל כתב ההקדש. מעדותו ומן התרשומת שערך עולה כי הוא הקפיד לברר אצל המנוח אם אכן מבטאת הצוואה את רצונו שלו, וחקר אותו בדבר בחירתו שלא להוריש את מרבית נכסיו לאשתו ולילדיו. ההסבר שהציע המנוח לבחירה זו, על פי עדותו של הנוטריון, היה כפול: ראשית, העובדה שילדיו היו באותה עת "מסודרים", כלשונו, ושנית, חוסר שביעות הרצון שלו מהעדר זיקה מספקת, מצד ילדיו לדת ולמסורת. הנוטריון העיד נחרצות כי במהלך שלוש הפגישות שהיו לו עם המנוח לא התעורר בו ספק כלשהו באשר לצלילות דעתו, כושרו או רצונו. הוא העיד גם כי המנוח ניצל את פגישותיו עמו לתועלתו, ונועץ בו בשני עניינים משפטיים שאינם קשורים להקדש ולצוואה. הנוטריון אישר כי לא היה ידוע לו, במועד עריכת הצוואה, על דבר קיומה של הצוואה הראשונה. וכי "אם הייתי רואה סיטואציה כזאת, ברור שהשאלות שלי והחקירות שלי היו נרחבות ומעמיקות הרבה יותר". עם זאת ציין כי "עצם העובדה שאדם משנה צוואה היא לא כל כך יוצאת דופן, יש המון דברים, שעורך-דין לפעמים לא יודע עליהם, ובגללם משנים צוואה". אלא ש"במקרה הזה - כך הדגיש - לא היו לי שום 'נורות אדומות'. ידעתי שזה אדם מבוגר, אבל אם היית רואה אותו - היית רואה יהודי חביב, עם עיניים חיות. כך הוא נראה לי". 8. בית המשפט המחוזי אימץ את עדותו של הנוטריון כ"מהימנה לכל אורכה". הוא קבע כי הנוטריון לא טיפל בענייניה של המשיבה, וממילא לא נבחר על ידה על מנת לקדם את ענייניה. בית המשפט קמא העדיף עדות ישירה זו, של הנוטריון, על פני עדויות אחרות, ובכללן שתי חוות דעת, נוגדות זו את זו, שנערכו בעניינו של המנוח, בדיעבד, על ידי פסיכיאטרים. השופט המלומד יחס לשתי חוות הדעת משקל מועט, שכן הן נערכו, כאמור, רטרוספקטיבית, לאחר מותו של המנוח, ושלא בהסתמך על בדיקה שבדקו אותו. חוות הדעת שהוגשה מטעם המערערים כללה הערכה כי המנוח סבל מהפרעות של דיסגרפיה. בכך ראה המומחה מטעמם חיזוק למסקנה שהשטיון ממנה סבל המנוח היה בשלב מתקדם בעת עריכת הצוואה. סימן נוסף למסקנה זו ראה המומחה בעובדה שהמנוח לא שלט בסוגריו. המומחה מטעם המשיבה הסכים אף הוא כי המנוח סבל מתהליך שטיוני, אך חלק על דעתו של המומחה שמנגד באשר לדרגת חומרתה של המחלה בעת עריכת הצוואה. הוא היה סבור שהמנוח "עשה פעולות מתוך הבנה קרובה למלאה ומתוך רצון שלו עצמו". בצד עדויות המומחים באו עדויות אחרות שאין להן התייחסות מפורשת בפסק הדין של בית המשפט קמא, מפי האלמנה ומפי שכנותיו של המנוח. אלה העידו כי המנוח, בשנותיו האחרונות, היה נוהג בדרכים מוזרות, והיה נוהג, בין השאר, להשליך אשפה ובכלל זה את צרכיו לחצר שכניו. מנגד באו עדויות מפי אותן שכנות, כמו גם מפי אנשי הישיבה, בדבר נוהגו של המנוח ללכת מדי יום לבנק על מנת ליטול את העיתון היומי. כמו כן נשמעו עדויות לפיהן נהג המנוח מדי בוקר ללכת לבדו להתפלל בבית הכנסת. 9. ההסבר שסיפק המנוח, על פי עדות הנוטריון, במעמד עריכת הצוואה השניה, לבחירתו להעניק למשיבה את מרבית נכסיו יש בו כדי להציע הגיון ופשר להחלטתו לבטל את הצוואה הראשונה ולהדיר את אלמנתו וילדיו ממרבית רכושו. הוא הביע בפני הנוטריון את סברתו בדבר מצבם הכלכלי האיתן של המערערים ואת חוסר שביעות רצונו מזיקתם הבלתי מספקת לערכי הדת והמסורת. לכך מצטרפות הראיות בדבר החשיבות שיחס המנוח להסכמת אנשי המשיבה לומר תפילה לעילוי נשמתו. החשש מפני האפשרות שלא יהא מי שיאמר אחריו "קדיש" העסיק את המנוח באותה תקופה. רופאת המשפחה, שטיפלה בו מאז שנות ה80-, העידה במשפט כי עיקר שיחותיה עם המנוח, בשנתו האחרונה, נסבו אודות עניין אמירת ה"קדיש". הרופאה העידה כי המנוח הסתיר ממנה את דבר היותו אב לילדים, והוא הרבה לשתף אותה בחששותיו שמא לא יהיה מי שיאמר "קדיש" על קברו. על פי עדותה "הוא אמר שהוא רוצה שיגידו קדיש עליו אחרי שימות ושיהיו חסידים שיבואו. הוא דיבר איתי על חסידי קרלין ואמר שהוא רוצה שהם יטפלו - כי הוא יודע שאין מי שיטפל והאשה לבד". בית המשפט קמא יחס משקל רב לעדות זו, בין השאר משום שהובאה מטעם האלמנה, שנמנתה על המתנגדים לקיום הצוואה. זאת ועוד זאת: כבר בצוואה הראשונה שערך המנוח ניתן ביטוי לחשיבות שהוא ייחס לעניין הנצחת זכרו ועילוי נשמתו. הגם שלא הציב באותה צוואה את הדבר כתנאי להנחלת רכושו לילדיו, כלל הוא בה את הבקשה לאמירת ה"קדיש". גם ההתנהגות המוזרה שלו, שבאה לידי ביטוי בגניבת סידורי התפילה מבית הכנסת והוספת שמו על דפיהם, מעידה על חשיבות הצורך הזה, להנציח את שמו, אצל המנוח. צורך זה מחזק את התרשמותו של הנוטריון בדבר הבנתו של המנוח את טיב הצוואה שערך ובדבר פשר רצונו לצוות למשיבה את מרבית רכושו. 10. השאלה אם הבין המנוח את טיב הצוואה עליה חתם נבחנת על פי הנסיבות המתקיימות בעת עריכת הצוואה עצמה. נפסק כבר כי "גם מקום בו סבל פלוני מרגעים או אף מתקופות שבהן נתערפלה דעתו, הרי אם מצא בית המשפט כי היה צלול ביום עשיית הצוואה - ולא כל שכן, אם כך היו פני הדברים במועד עשייתה הלכה למעשה - הריהו רשאי וצריך לקבוע כי פלוני "הבין את טיבה" של הצוואה שעה שעשה אותה" (דברי השופט קדמי בע"א 3411/92 רובינשטיין נ' ברזבסקי, דינים עליון, כרך מ', 648, וראו גם: ע"א 851/79, 160/80 בנדל נ' בנדל, פ"ד לה(3) 101; ע"א 1212/91 קרן לב"י נ' בינשטוק, פ"ד מח(3) 705, בעמ' 735). משהיתה בפני בית משפט קמא עדות הנוטריון, המלמדת על כשרותו של המנוח, במעמד עריכת הצוואה עצמו, להביע את רצונו ולהבין את טיבה, ומשנתקבלה עדות זו על ידי השופט המחוזי כמהימנה - רשאי היה להעדיפה על פני עדויות אחרות, ולבסס עליה את מסקנתו בדבר יכולתו של המנוח להבחין בטיבה של הצוואה בשעה שנעשתה. משבא לכלל מסקנה זו יש להגשים את רצונו של המצווה ובלבד שלא נפל בו פגם אחר. "החוק נותן משקל רב לזכות המנוח להחליט מה שייעשה בנכסיו לאחר פטירתו, אפילו תוך הדרת היורשים לפי דין מזכויותיהם כיורשים" (המשנה לנשיא ש' לוין ברע"א 5103/95 טובה דשת ואח' נ' שלום אליהו ואח', תקדין-עליון כרך 99(2) 623). הצורך לכבד את רצון המת הוא ביטוי לאוטונומיה של הרצון הפרטי, המעוגנת בכבודו של אדם (הנשיא א' ברק בע"א 1900/96 איזבל טלמצ'יו נ' האפוטרופוס הכללי, תקדין-עליון, כרך 99(2) 594). זכותו של המנוח לעשות בנכסיו לאחר פטירתו הפכה כיום גם לזכות קנין חוקתית (רע"א 5103/95 הנ"ל). "מטרת דין הצוואה בכלל - ודיני פרשנות הצוואה בפרט - הוא להגשים את רצונו ('אומד דעתו') של המצווה" (ע"א 1900/96 הנ"ל). משבאנו, כאמור, לכלל מסקנה כי המנוח הבין טיבה של הצוואה שעשה - יש ליתן תוקף לרצונו ובלבד שלא נפל בו פגם מחמת השפעה בלתי הוגנת או מטעם אחר. השפעה בלתי הוגנת 11. טענתם האחרת של המערערים היא כי הוראות הצוואה המזכות את המשיבה נעשו מחמת השפעה בלתי הוגנת שהפעילו אנשיה על המנוח, ועל כן בטלה הצוואה כמצוות סעיף 30(א) לחוק. עילת הבטלות הקבועה בסעיף 30(א) לחוק הירושה נדונה בהרחבה בדנ"א 1516/95 רינה מרום נ' היועץ המשפטי לממשלה (דינים עליון, כרך נד, 468). השופט א' מצא הבהיר שם כי "הנחת המוצא של חוק הירושה היא שהצוואה כשרה. הנטל להוכיח שהמצווה עשה את צוואתו מחמת השפעה בלתי הוגנת מוטל על הטוען לקיומה של השפעה בלתי הוגנת, וכל ספק בענין זה פועל לטובתו של מבקש הקיום. כמאמרו של מ"מ הנשיא זילברג בע"א 190/86 סוטיצקי נ' קלינברוט, פ"ד כב(2) 138, בעמ' 139: 'כל עוד אין ראיה מהימנה על מציאותה של ההשפעה הבלתי הוגנת, הזוכה הוא מבקש הקיום ולא מבקש הביטול'" (שם, פסקה 9). ואולם, "כאשר הנסיבות האופפות את המקרה מצביעות על קיומה של תלות של אדם אחד בזולתו, שהיא כה מקיפה ויסודית, שניתן להניח כי נשלל רצונו החופשי והבלתי תלוי של אותו אדם במה שנוגע ליחסים שבינו לבין הזולת, כי אז אפשר לאמר שעשיה או פעולה שהיא בעליל לטובתו של זה האחרון היא תוצאה של השפעה בלתי הוגנת מצדו, אלא אם הוכח היפוכו של דבר" (ע"א 423/75 בן נון נ' ריכטר, פ"ד לא (1) 372, בעמ' 378. וראו גם מ' גולדברג, י' פלומין, א' מעוז דיני ירושה ועזבון (מהדורה חמישית, 1993) בעמ' 28). כיצד יקבע בית המשפט כי המצווה היה תלוי בנהנה, וכי תלותו היתה בעוצמה מספיקה להקמת החזקה בדבר קיומה של השפעה בלתי הוגנת? בדנ"א 1516/95 הנ"ל מנה השופט מצא מספר "אבני בוחן", בהם עשוי בית המשפט להסתייע בבואו להכריע בשאלת קיומה של תלות (שם, פסקה 11 לפסק דינו של השופט מצא, וראו גם פסקה 6 לפסק דינו של השופט ת' אור). כך, יבחן בית המשפט את מידת עצמאותו של המצווה, הן מן הבחינה הפיזית והן מן הבחינה ההכרתית: "ככל שהמצווה היה יותר עצמאי, מכל אחת משתי הבחינות האמורות, תתחזק נטיית בית המשפט לשלול קיום תלות של המצווה בנהנה" (שם, פסקה 12 לפסק דינו של השופט מצא, וראו האסמכתאות שם). את שאלת עצמאותו של המצווה ראוי לבחון לאורך תקופה נתונה, אך גם תוך שימת דגש על מצבו במועד עריכת הצוואה. מקום בו מתברר כי המצווה אכן לא היה עצמאי, ועל כן נזקק הוא לסיוע הזולת, ימשיך בית המשפט ויבחן אם הקשר שהתקיים בין המצווה לבין הנהנה התבסס על מתן הסיוע שהמצווה נזקק לו: "חשיבות מיוחדת נודעת, בהקשר זה, לשאלה אם הנהנה היה היחיד שסייע למצווה בכל צרכיו, או שהמצווה הסתייע גם באחרים. הדעת נותנת שכאשר אנשים אחדים חולקים ביניהם את מטלות הסיוע, מידת תלותו של המצווה בכל אחד מהם היא, מטבעה, יותר קטנה, ומתמעט החשש להיווצרות תלות העלולה להוות פתח להשפעה בלתי הוגנת. לא כן הדבר, מקום בו הנהנה היה האדם היחיד אשר סייע למצווה. סיועו של אדם אחד עלול להעמיד את המצווה במצב של תלות מוחלטת באדם המסייע לו. וקיום מצב דברים כזה עשוי להוות שיקול התומך בהקמת חזקה להשפעה בלתי הוגנת" (שם, פסקה 13 לפסק דינו של השופט מצא, וראו האסמכתאות שם). עוד יבחן בית המשפט את היקף ומידת הקשרים שקיים המצווה עם אחרים זולת הנהנה: "ככל שיתברר כי בתקופה הרלוואנטית לעריכת הצוואה, היה המצווה מנותק לחלוטין מאנשים אחרים, או שקשריו עם אחרים היו מועטים ונדירים, תתחזק ההנחה שהמצווה אכן היה תלוי בנהנה" (שם, פסקה 14 לפסק דינו של השופט מצא, וראו האסמכתאות שם). מבחן עזר נוסף העומד לרשותו של בית המשפט הינו מבחן נסיבות עריכת הצוואה: "...אפשר שמעורבות הנהנה לא תגיע עד כדי לקיחת חלק בעריכת הצוואה [במובן סעיף 35 לחוק], אך תהווה ראיה לכאורה להשפעה בלתי הוגנת על המצווה, או, למצער, שיקול רלוונטי להקמת חזקה בדבר קיומה של השפעה כזאת עליו" (שם, פסקה 15 לפסק דינו של השופט מצא, וראו האסמכתאות שם). 12. בית המשפט עשוי להיעזר במבחנים נוספים, שיהיה בהם כדי לסייע לו לגבש דעתו בשאלת קיומה של השפעה בלתי הוגנת. כך למשל, יבחן בית המשפט האם זכה המצווה לייעוץ משפטי בלתי תלוי בעת עריכת הצוואה. מעורבותו של הנהנה מן הצוואה בבחירת עורך הדין שיערוך אותה, מחייבת בחינה זהירה של נסיבות העניין, על מנת לוודא שאין בהן כדי להצביע על השפעה בלתי הוגנת (ראו: שם, פסקה 15 לפסק דינו של השופטת אור; ע"א 2500/93 שטיינר נ' המפעל לעזרה הדדית של ארגון עולי מרכז אירופה, תקדין עליון 96(2) 354, פסקה 6 לפסק דינה של השופטת ד' בייניש). כמו כן יתרשם בית המשפט מנסיבותיו הספציפיות של המקרה הנתון. האם הוכיחו המערערים, בנסיבות העניין שלפנינו, את דבר קיומה של השפעה בלתי הוגנת של אנשי המשיבה על המנוח עת ערך את צוואתו השניה? על שאלה זו יש להשיב בשלילה. הממצאים שקבע בית משפט קמא, כמו גם אלה המצויים בשאר החומר הראייתי שהונח לפניו, אינם ממלאים אחר המבחנים האמורים. המנוח היה נתון לטיפולה הבלעדי של האלמנה ולא נתמך בחוליו כלל על ידי אנשי המשיבה; את קשריו עם המשיבה החל לטפח שנים רבות לפני מותו בהיותו במלוא אונו וכושרו. על אף תחלואיו הקפיד המנוח לטפל בעניניו באופן עצמאי; כפי שכבר צוין, נהג המנוח ללכת מדי יום, לבדו ובכוחות עצמו, לבנק לשם נטילת העתון היומי ונהג לילך לבדו לבית הכנסת. היוועצותו בנוטריון בעניניו המשפטיים הפרטיים תומכת גם היא במסקנה בדבר עצמאותו; המנוח אף זכה ליעוץ משפטי בלתי תלוי בעת עריכת הצוואה, שכן הובהר, כאמור, כי הנוטריון לא טיפל קודם לכן בעניני המשיבה. מן המקובץ עולה כי קשריו של המנוח עם אנשי המשיבה לא עלו לכלל יחסי תלות מן הסוג היוצר חזקה בדבר קיומה של השפעה בלתי הוגנת. השפעה כזו גם לא הוכחה בדרך אחרת ועל כן דין הערעור להדחות אף בנקודה זו. נטילת חלק בעריכת הצוואה 13. לא נותר אלא לבחון את טענתם השלישית והאחרונה של המערערים, לפיה די במעורבותם של אנשי המשיבה בהליך שקדם לחתימה על הצוואה כדי לפסול את הצוואה כמצוות סעיף 35 לחוק הירושה. סעיף זה קובע: "הוראת צוואה, פרט לצוואה בעל פה, המזכה את מי שערך אותה או היה עד לעשייתה, או לקח באופן אחר חלק בעריכתה, והוראת צוואה המזכה את בן זוגו של אחד מאלה - בטלה". הקביעה כי לא התקימה בנסיבות המקרה דנן השפעה בלתי הוגנת של אנשי המשיבה על המנוח, אינה מייתרת את הדיון בטענה בדבר בטלות הצוואה מכוח הוראת סעיף 35 לחוק. הוראה זו עומדת על רגליה היא, וקיומה אינו מותנה בקיומה של השפעה בלתי הוגנת כאמור בסעיף 30 לחוק: "... הטכניקה החקיקתית שבה נקט המחוקק בסעיף 30 לחוק הירושה שונה מזו שבה הוא נקט בסעיף 35 לחוק הירושה. סעיף 30 לחוק הירושה דן בהשפעה הבלתי ראויה עצמה. השפעה בלתי הוגנת תביא לביטול הוראה בצוואה, בין אם מקורה בנהנה מהצוואה ובין אם מקורה באדם אחר. בכך רחבה תחולתו של סעיף 30 לחוק הירושה מזו של סעיף 35. לעומת זאת, החוק מטיל את נטל השכנוע על הטוען לקיומה של השפעה בלתי הוגנת, ואם הוא נכשל בהרמת הנטל, הצוואה תעמוד בעינה. שונה גישתו של סעיף 35 לחוק הירושה. אין הוא דן בהשפעה הבלתי הוגנת עצמה, ואין הוא דורש את הוכחתה. אם תרצה, הוא מניח ללא כל אפשרות של ערעור, כי היתה השפעה בלתי הוגנת. על כן, אפילו הוכח הלכה למעשה כי השפעה בלתי הוגנת אינה קיימת, אין בכך ולא כלום... התוצאה היא, כי לעתים עשויה הוראה בצוואה להתבטל למרות שלא הוכח קיומה של השפעה בלתי הוגנת..." (דברי הנשיא - אז השופט - א' ברק בע"א 433/77 הררי נ' הררי, פ"ד לד(1) 776, בעמ' 778). במילים אחרות: אף אם עלה בידי המבקש לקיים את הצוואה להוכיח כי הצוואה משקפת את רצונו של המנוח ונערכה מיוזמתו - עדיין עשויה היא להתבטל מכוח הוראת סעיף 35, הקובע חזקת בטלות חלוטה בהתקיים הנסיבות המתוארות בו. אכן, "הוראת סעיף 35 לחוק הירושה, קשה היא. מי שנופל בגדר אחת מחלופותיה מפסיד את חלקו על פי הצוואה גם אם ברור, כי המצווה רצה לזכות את היורש מרצונו הטוב והחופשי וללא השפעה מצד אותו יורש, על אף שאותו יורש ערך את הצוואה או היה עד לה או נטל חלק בעריכתה (הש' שטרסברג כהן בע"א 6496/98 מופק בוטו נ' סאמי בוטו (טרם פורסם)). על היחס בין הוראת סעיף 30(א) לבין הוראת סעיף 35 עמד לאחרונה בית משפט זה, מפי השופטת ד' דורנר בע"א 3828/98 רחל מיכקשוילי ואח' נ' דוד מחקשוילי ואח', (טרם פורסם): "בהתקיים התנאים הצורניים הדרושים בצוואה על-פי חוק הירושה, מניח החוק כי הצוואה היא כשרה, והנטל להוכיח התקיימותן של עילות הבטלות המפורטות בסעיף 30(א) מוטל על המבקש לבטלה. ברם, לנוכח הקושי להוכיח השפעה לא הוגנת על אדם שאינו עוד בחיים, נקבעו בתחיקה ובפסיקה ראיות נסיבתיות, אשר יש בהן כדי ללמד על השפעה בלתי-הוגנת. בתחיקה נקבע, כי השתתפות בעריכת הצוואה מקימה חזקה חלוטה להשפעה לא הוגנת (סעיף 35 לחוק הירושה). ואילו בפסיקה נקבע, כי תלות מוחלטת של המצווה בזוכה יוצרת חזקה עובדתית, לפיה הצוואה נערכה מחמת השפעה לא הוגנת, דבר המעביר את הנטל על המבקש את קיום הצוואה, לסתור חזקה זו (ע"א 423/75 בן נון נ' ריכטר, פ"ד לא(1) 371, בעמ' 378)". 14. הוראת סעיף 35 לחוק כוללת בחובה שלוש עילות פסילה שונות. היא מחילה את חזקת הבטלות על צוואה המזכה את "מי שערך אותה", את מי ש"היה עד לעשייתה" ואת מי ש"לקח באופן אחר חלק בעריכתה". בית המשפט המחוזי קבע כי לא מתקיימת במקרה זה אף לא אחת מבין שלוש עילות הבטלות. לענין שתי עילות הבטלות הראשונות - נפסק כי אנשי המשיבה לא ערכו את הצוואה ואף לא היו עדים לעשייתה: הם לא ערכו את הצוואה, שכן זו נערכה על ידי הנוטריון לפי הוראות שקיבל מן המנוח לבדו. אנשי המשיבה גם לא היו עדים לעשייתה של הצוואה, שכן אין מדובר כלל בצוואה בעדים, אלא בצוואה בפני רשות (נוטריון). בקביעותיו אלה של בית משפט קמא אין מקום להתערב. מעורבותם של אנשי הישיבה בכל מה שקדם להליך הכנתה הטכנית של הצוואה ולניסוחה המילולי אינה נופלת בגדר עריכת הצוואה (ראו: ע"א 681/77 הנ"ל, בעמ' 11; ע"א 6496/98 הנ"ל, פסקה 7). אנשי המשיבה אף לא היו עדים לצוואה במובן הוראת סעיף 35 לחוק הירושה, שכן הוראה זו מכוונת "לאותם העדים שאישרו בחתימת ידם על פני הצוואה, במעמד עשייתה, כי המצווה הצהיר אז בפניהם שזו צוואתו וחתם עליה" (הנשיא אגרנט בע"א 746/70 אליהו השכל ואח' נ' אלישבע שומלו, פ"ד כה(2) 654, בעמ' 655). המונח "עד", שבסעיף 35, אינו מכוון למי שנכח בפועל במעמד עשיית הצוואה והיה עד לעריכתה וחתימתה כי אם למי שאשרה בחתימתו (ראו: ע"א 6496/98 הנ"ל, פסקה 6 והאסמכתאות שם). משנערכה הצוואה בפני נוטריון, ואנשי המשיבה לא חתמו עליה לעדות כלל - לא קמה עילת הבטלות השניה. 15. עילת הפסילה השלישית, שבסעיף 35 לחוק, מורה על פסילת הוראת צוואה המזכה את מי ש"לקח באופן אחר חלק בעריכתה" של הצוואה. השאלה אם נטל הזוכה על פי הצוואה חלק בעריכתה נבחנת על פי הנסיבות. זהו ביטוי גמיש אשר מתמלא תוכן על פי נסיבותיו המיוחדות של כל מקרה ומקרה (ע"א 433/77 הנ"ל בעמ' 780). "על כן, מי שאינו עד לעשייתה של צוואה, בשל שנוכחותו אינה עולה לכלל עדות כמשמעותה בסעיף 20 לחוק, עשוי להחשב כמי שנטל חלק באופן אחר בעריכת הצוואה. ומי שלא ערך את הצוואה, במובן זה שלא עסק בניסוחה או בכתיבתה, עשוי להיחשב גם הוא כמי שנטל חלק בעריכתה (ע"א 6496/98 הנ"ל, בפסקה 8). בית המשפט המחוזי דחה את הטענה כי אנשי המשיבה נטלו חלק בעריכת הצוואה. מעורבותם של אנשי המשיבה, כך פסק, אינה עולה כדי נטילת חלק בעריכת הצוואה. בנסיבות המקרה אין עילה להתערב גם בקביעה זו. אכן, אנשי המשיבה גילו מעורבות בהליכים שקדמו לחתימה על הצוואה. הדבר מצא ביטויו בפנייתם לנוטריון, בקשר שיצרו בינו לבין המנוח, בהסעת המנוח למשרדו של עורך הדין, ובחזרה ממנו, בתשלום דמי הנסיעה, בליוויו הצמוד של המנוח בשתי הפגישות הראשונות ובתשלום שכר טרחתו של עורך הדין מכספי המשיבה. לא בכדי קבע השופט המחוזי כי "ככלל - הם [אנשי המשיבה] גילו עניין ברכושו של המנוח, פעלו ככל שניתן שהנחלתו למבקשת [המשיבה כאן] אכן תתבצע ועשו להצניע את המעורבות הזאת" (סעיף 1(ה) לפסק הדין), אלא שבכך לא סגי כדי לפסול את הצוואה. כאמור, נבחנת מעורבותו של הנהנה, ונפקותה לעניין הוראת סעיף 35, על פי נסיבותיו המיוחדות של המקרה. נפסק כבר כי העובדה שהנהנה הזמין את עורך הדין שערך את הצוואה ושילם את שכר טרחתו אין בה די כדי להביאו בכלל מי שנטלו חלק פסול בעריכת הצוואה (השופט י' קדמי בע"א 760/86 רוזן נ' שולמן וערעור שכנגד, פ"ד מג(3) 586, בעמ' 590). כן נפסק כי העובדה שהנהנית מן הצוואה הביאה את המצווה לעורך הדין שטיפל בעבר בעניניה שלה ואף סייעה לו בפרטים שונים שנזקקו להם לצורך הצוואה אינה עולה כדי נטילת חלק בעריכת הצוואה (השופטת ד' בייניש בע"א 2500/93 שטיינר נ' המפעל לעשרה הדדית של ארגון עולי מרכז אירופה ואח', פ"ד נ(3) 338). 16. גם במקרה זה, אין במעורבותם של אנשי המשיבה כדי להטות את הכף לעבר פסילתה של הצוואה מכוח הוראת סעיף 35. על אף פעלתנותם היתרה של אנשי המשיבה בכל הנוגע ליצירת הקשר עם הנוטריון ובהבאת המנוח אליו, נראה לי שהליך עריכת הצוואה עצמו הוכשר הודות לפועלו של הנוטריון. כאמור, דאג זה האחרון להרחיק את המנוח מאנשי הישיבה-מלוויו בעת עריכת הצוואה, וטרח לברר עמו את רצונו ואת טעמיו כשהוא ישב עמו, לבדו, במשרדו. בנסיבות אלה אין פגם בקביעותיו של בית המשפט קמא כי בשלב המכריע של עשיית הצוואה לא היתה לאנשי הישיבה כל מעורבות. אשר על כן, לא הוכח קיומה של עילת הפסלות השלישית. הייתי מציע, לפיכך, לדחות את הערעור, להשאיר על כנו את פסק דינו של בית המשפט המחוזי, ולחייב את המערערים לשאת בהוצאות המשיבה בסכום כולל של 10,000 ש"ח. ש ו פ ט המשנה לנשיא ש' לוין: אני מסכים. המשנה לנשיא השופט י' טירקל: אני מסכים לפסק דינו של חברי הנכבד, השופט ריבלין. אוסיף הערה לענין ההשפעה הבלתי הוגנת כעילת בטלות לפי סעיף 30 לחוק הירושה, התשכ"ה1965-. חברי עמד בהרחבה על פרשנותו של המונח השפעה בלתי הוגנת ועל המבחנים שנתגבשו בפסיקה כדי לקבוע אם נתקיימה כזאת. אעיר לענין זה כי לפי נתונים ראשוניים שהובאו לפני הוועדה לתיקונים בחוק הירושה שבראשותי, נראה כי במספר גדול של התנגדויות לקיום צוואה - ואולי ברובן - מושתתות ההתנגדויות על טענה זאת. בדיוני הועדה הועלו הצעות שמטרתן, בין היתר, לייעל את הדיון בה בדרכים שונות; כמו העברת נטל ההוכחה על שכמו של מי שטיפל במנוח - בביתו או במוסד - כי הצוואה לטובתו של המטפל לא נעשתה עקב השפעה כזאת; יצירת חזקה (בדומה להצעת וועדת הקודיפיקציה האזרחית לענין עושק) כי היתה השפעה כזאת, בכל מקרה שבו היו "יחסי תלות" או יחסי אמון מיוחדים - כמו של רופא או עורך דין - בין המצווה לבין הזוכה. לפי הצעה אחרת יועבר נטל ההוכחה למבקש קיום הצוואה בכל מקרה שבו נעשתה הצוואה "בנסיבות מחשידות". נושא נוסף שנדון היה אם יש מקום להביא בחשבון את העובדה שיש יורשים קרובים, שלא זכו בחלק מן העזבון, מול "ציידי ירושות" שזכו בו, כאשר בוחנים אם היתה השפעה כזאת. מדובר, אפוא, בנושא קשה ובעייתי שפתרונו - בדרך כלל ובמקרים מסוימים - אינו פשוט. כך או כך, בנסיבות הפרשה הנדונה לא עלה בידי המערערים להוכיח כי היתה השפעה בלתי הוגנת של אנשי המשיבה על המנוח, בזמן שערך לטובתה את הצוואה השניה. לפיכך, דין הטענה להדחות. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' ריבלין. ניתן היום, כה' בניסן תש"ס (30.4.2000). המשנה לנשיא ש ו פ ט ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 95075060.W02/אמ