המוקד לפליטים ולמהגרים נ. שר הפנים

פסק-דין בתיק בג"ץ 7501/17 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 7501/17 לפני: כבוד השופט ע' פוגלמן כבוד השופטת ד' ברק-ארז כבוד השופט ד' מינץ העותר: המוקד לפליטים ולמהגרים נ ג ד המשיב: שר הפנים עתירה למתן צו על תנאי תאריכי הישיבות: ט"ו בשבט התשע"ח (31.1.2018) י' בניסן התשע"ח (26.3.2018) בשם העותר: עו"ד טל שטיינר; עו"ד עלא חאטר בשם המשיב: עו"ד שוש שמואלי פסק-דין השופט ע' פוגלמן: עניינה של העתירה שלפנינו בסעדים שונים שהתבקשו לגבי פעילותה של יחידת הטיפול במבקשי מקלט מדיני בישראל (להלן: יחידת הטיפול במבקשי מקלט או היחידה), ובכלל זאת בעניין נגישותה, אופן קליטת בקשות המקלט וכן בעניין הליכי מעצר וגירוש בעניינם של חלק ממבקשי המקלט. תמצית העובדות וההליכים 1. בעתירה שלפנינו מבקש העותר, המוקד לפליטים ולמהגרים (להלן: העותר) כי בית משפט זה יוציא צו על תנאי שיורה למשיב, שר הפנים (להלן גם: המשיב), כלהלן: אשר ליחידת הטיפול במבקשי מקלט, ביקש העותר כי נוציא צו המורה למשיב לנמק מדוע לא יורה ליחידה זו לקלוט לאלתר בקשות מקלט של כל מי שמבקשים להגיש אותן, ובמידת הצורך לאפשר את הגשתן בדרכים אחרות; וכן להנפיק אישור למי שהגיעו אליה בשעות הפעילות אך לא ניתן להם להגיש בקשת מקלט (שיכלול את שמם, תאריך ההגעה ומועד עתידי להגעה ליחידה). עוד ביקש העותר כי נוציא צו המורה למשיב לנמק מדוע לא יודיע לכל מבקשי המקלט המתייצבים לפני הרשות כי החסמים לעניין הגשת בקשות מקלט הוסרו וכי ניתן להגיש בקשות אלו; ולהקפיא לחלוטין את כל הליכי המעצר והגירוש נגד מי שהגיש בקשת מקלט או מעוניין להגיש בקשה כאמור עד לביצוע הצעדים המבוקשים לעיל. בצד סעדים אלה, ביקש העותר כי בית משפט זה יוציא צו המורה לשר לנמק מדוע לא יודיע לציבור כי עד להסדרת הסוגיה, רשאים המעסיקים להעסיק את מי שמעוניין להגיש בקשת מקלט אולם טרם הצליח לעשות כן. ביום 14.12.2017, כחודשיים לאחר הגשת העתירה, הגיש העותר בקשה למתן צו ביניים שבמסגרתה התבקש כי לא יינקטו הליכי אכיפה וגירוש למדינה שלישית נגד אזרחי אריתריאה וסודן (על פי רשימה שצורפה) ונגד אחרים במצבם, אשר לא עלה בידם להגיש בקשה למקלט בשל חוסר הנגישות של היחידה (כנטען). זאת, בעקבות פרסומים בדבר תכנית גירוש והרחקה למדינות שלישיות שצפויה להיכנס לפועל (כשבועיים לאחר מכן, פורסם נוהל מתווה ההרחקה למדינה שלישית ביום 1.1.2018 שלפיו בקשות מקלט שיוגשו לאחר מועד זה לא יעכבו את הדרישה ליציאתו של מסתנן למדינה שלישית). בתגובה לבקשה זו טען המשיב כי אין מקום להיעתר לסעד הביניים המבוקש בין היתר נוכח זהותו לסעד הסופי שהתבקש בעתירה ובשים לב לכך שככל שתינתן למסתנן קונקרטי הודעה בדבר הרחקתו בהתאם לנוהל האמור, הלה יוכל להשיג עליה במסגרת שימוע שייערך לו טרם הרחקתו ובהמשך אף לערור על ההחלטה לבית הדין לעררים לפי חוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 (להלן: בית הדין לעררים או בית הדין; חוק הכניסה לישראל), שיברר את טענותיו הפרטניות. לכן נטען, קיים בענייננו סעד חלופי לזה שנתבקש בבקשה למתן צו ביניים. 2. בדיון שקיימנו בעתירה ביום 31.1.2018, לאחר שהוגשה תגובה מקדמית מטעם המשיב וכן הודעת עדכון מטעמו, ביקשנו מהצדדים כי יתייחסו לשאלת הסעד החלופי בענייננו, שאף ננקט הלכה למעשה בדמות הליכים המתקיימים לפני בית הדין לעררים. בהחלטה מאותו יום נעתרנו לבקשת העותר להגיש השלמת טיעון בנושא זה וכן ניתנה אפשרות לשר הפנים להשיב בכתב להשלמת הטיעון. עוד קבענו כי יתקיים דיון המשך בעתירה בהקדם וכי אין באמור כדי למנוע מהעותר לנקוט סעד חלופי העומד לרשותו. עוד יוער, בטרם נידרש לטענות הצדדים בשאלת קיומו של סעד חלופי בנסיבות המקרה דנן, כי בגדרי עתירות אחרות שעניינן מתווה ההרחקה שלא מרצון, ניתן ביום 15.3.2018 צו ארעי האוסר על המשיבים שם לבצע הרחקה בפועל של מסתננים למדינות שלישיות לפי "נוהל הרחקה למדינות השלישיות" או לפי "נוהל הרחקה למדינות השלישיות ממרכז השהייה חולות" (בהמשך להודעת המשיבים באותו עניין, בג"ץ 679/18 ובג"ץ 733/18). בהמשך, כפי שיפורט להלן, נמצא כי הפעלתו של נוהל זה לא עומדת בשלב זה על הפרק. טענות הצדדים בנושא הסעד החלופי 3. בהשלמת הטיעון טען העותר כי הסמכות העניינית לדון בעתירה דנא מסורה לבית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק ולו בלבד. לפי גישת העותר סמכותו של המשיב לקבוע הסדרים הנוגעים למתן שירות במשרדיו נובעת מסמכותה השיורית של הממשלה ואין מקורה בהוראות חוק הכניסה לישראל או בהוראות החוק למניעת הסתננות (עבירות ושיפוט), התשי"ד-1953 (להלן: החוק למניעת הסתננות), הם דברי החקיקה המקנים סמכות לבית המשפט לעניינים מינהליים לדון בעניינים הקשורים לתחום שבו עסקינן. משכך, סבור העותר כי בית המשפט לעניינים מינהליים נעדר סמכות עניינית לדון בעתירה וזו נתונה לסמכותו הייחודית של בית משפט זה. לחלופין טען העותר כי ככל שקיים סעד חלופי בנושא שלפנינו, עניינו בהגשת עתירה לבית המשפט המחוזי בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים ולא בדרך של הגשת ערר לבית הדין לעררים, אולם ראוי כי בית משפט זה ידון בעתירה מכוח סמכותו המקבילה, בשל הסוגיה הציבורית שהיא מעלה, הנוגעת לנגישות מערכת המקלט בישראל ולליבת זכויות האדם של מבקשי המקלט. עוד טען העותר כי טענת המשיב שלפיה הסמכות לדון בעתירה היא של בית הדין לעררים שגויה, משום שהוראות חוק הכניסה לישראל שוללות את סמכותו של בית הדין לדון בהחלטות ממשלה ובהתקנת תקנות. לפי הנטען, בקשת העותר היא להורות על שינוי המדיניות הכללית שנקבעה על ידי שר הפנים ואף לגישת המשיב עצמו פסיקת בית הדין אינה מחייבת את הרשות בהליכים שמעבר לעניינו הפרטני של העורר הנדון לפניו. לדברי העותר, בהינתן עמדה זו, גם תקיפה עקיפה של התנהלות המשיב בבית הדין לעררים אגב דיון בעניינו של עורר קונקרטי לא תביא לקבלת הסעד המבוקש בעתירה. 4. בתגובת המשיב להשלמת הטיעון נטען כי בניגוד לעמדת העותר, קיים בענייננו סעד חלופי בבית הדין לעררים – תוך צירוף עורר פרטני כנדרש בדין, או בבית משפט לעניינים מינהליים – כעותר ציבורי. בין שלוש האפשרויות העומדות אפוא לגישת המשיב לרשות העותר, עדיפה – כך הטענה – האפשרות של בירור עניינה של העתירה שלפנינו בבית הדין לעררים. המשיב סבור כי ההוראה הרלוונטית לענייננו מצויה בסעיף 13כג(א) לחוק הכניסה לישראל (בצירוף התוספת לחוק זה), שלפיה החלטה של רשות "בענייני כניסה לישראל, שהייה וישיבה בישראל או יציאה ממנה" נתונה לסמכותו העניינית של בית הדין לעררים על פי חוק זה, להוציא החלטה שקיבלה הממשלה לפי החוק או התקנת תקנות שהותקנו מכוחו. לטענת המשיב, סעד חלופי זה עומד לעורר פרטני "הרואה עצמו נפגע" מהחלטת רשות בעניינו. בצד זאת נטען כי חוק בתי משפט לענינים מינהליים, התש"ס-2000 (להלן: חוק בתי משפט לעניינים מינהליים) מסמיך את בית המשפט לעניינים מינהליים לדון בהחלטה של רשות לפי חוק הכניסה לישראל, בסייגים שנקבעו בדין. לעמדת המשיב, זהו הסעד החלופי שעומד לרשות עותר ציבורי, בכפוף לשאלה אם נכון לברר את העתירה במתכונת של עתירה ציבורית, בהתקיים עותר פרטני. המשיב שולל את טענת העותר שלפיה הסמכות לקבוע הסדרים הנוגעים למתן שירות במשרדיו נובעת מהסמכות השיורית של הממשלה. לתפיסתו הסעד המבוקש בעתירה עניינו בהגשת בקשת מקלט והכרה במבקש כפליט, סמכות המסורה למשיב לפי חוק הכניסה לישראל, אשר על בסיסה נוסדה יחידת הטיפול במבקשי מקלט. ברי לכן, לשיטת המשיב, כי סמכויות העזר ליישום סמכות זו כרוכות בה, ומכאן שגם לגבי הפעלת סמכויות העזר על ידי המשיב עומד לעותר סעד חלופי. עוד נטען כי קיימים טעמים משמעותיים להעדיף דיון בסוגיות הנוגעות לפעילות יחידת הטיפול במבקשי מקלט בהליכים המתקיימים לפני בית הדין לעררים על פני בירורן במסגרת הדיונית של עתירה מינהלית, שעליהם עוד נעמוד להלן. 5. בהחלטה מיום 12.3.2018 התקבלה בקשת העותר להגיש הודעת מעדכנת בדבר שינויים שאירעו בפעילותה של היחידה לאחר פתיחת מתקן בבני ברק והשפעתם על הסעדים שהתבקשו בעתירה. בהודעה מעדכנת שהוגשה ביום 18.3.2018, לה צורפו מספר תצהירים (להלן: ההודעה המעדכנת), טען העותר כי על אף העברת משרדי היחידה למתקן בבני ברק, לא ניכר שיפור במאפייני פעילותה וזאת בניגוד להצהרות קודמות שנשמעו מצד המשיב. במסגרת זאת נטען כי מחוץ לשערי המתקן משתרכים תורי ענק המונים מאות בני אדם, הנדרשים להמתין ברחבת עפר ללא מחסה, ללא מקומות ישיבה וללא גישה למים ושירותים; וכי המשיב לא נוקט אמצעים לוויסות התורים האמורים או לתיעוד המגיעים, אשר מביניהם רק עשרות ביום מצליחים להגיש בפועל את בקשות המקלט שלהם. על רקע מצב דברים זה שב העותר וטען כי העתירה דנא מעוררת סוגיות בעלות חשיבות ציבורית מיוחדת, הנוגעות לאפשרות הגישה למערכת המקלט בישראל ומחייבות על כן בירורן על ידי בית משפט זה. 6. בהחלטה מיום 25.3.2018 התרנו למשיב להגיש הודעה מעדכנת נוספת מטעמו לקראת הדיון השני בעתירה. בהודעה זו צוין כי החל מסוף חודש ינואר 2018 החלה להתבצע קליטת בקשות מקלט במשרדי רשות האוכלוסין וההגירה בבני ברק, באופן המאפשר הגדלת מספר בקשות המקלט הנקלטות לעומת המצב הקודם (ולעניין זה צירף המשיב נתונים על אודות מספר בקשות המקלט הנקלטות על ידי היחידה בפילוחים שונים); וכי בחודשים האחרונים נקלטו ביחידה עובדים חדשים והתבצע תהליך גיוס כוח אדם נוסף על מנת להוסיף ולהגדיל את מספר בקשות המקלט הנקלטות מדי יום. בתגובה לטענות העותר בהודעה המעדכנת בדבר התנהלות היחידה בבני ברק, הבהיר המשיב כי זו מתמודדת עם גידול דרמטי במספר הפונים להגיש בקשות מקלט, ובכלל זאת עם הגשת בקשות רבות מצד זרים מגיאורגיה ואוקראינה; כי התנאים במשרדי היחידה בבני ברק שופרו מאז שנת 2014; וכי ממילא – נוכח הצעדים שננקטו וננקטים עדיין על ידי המשיב לטיפול בעומס שנוצר, לא קמה עילה להתערבות בהתנהלות היחידה. 7. ביום 26.3.2018 קיימנו דיון המשך בעתירה, אשר במסגרתו חזרו הצדדים על טענותיהם בשאלה אם קיים לרשות העותר סעד חלופי במקרה דנן, אם לאו. למען שלמות התמונה יוער כי עתירות אחרות שהוגשו לבית משפט זה, שכוונו למתווה הרחקה שלא מרצון ל"מדינה שלישית שנייה" (כפי שכונתה בפי נציגי המדינה), נמחקו בפסק דין מיום 10.4.2018, בנתון להוראות שנקבעו בו (בג"ץ 679/18 אביבי נ' ראש הממשלה ושר החוץ). כמו כן, ביום 30.4.2018 ניתן פסק דין בעתירה שהוגשה לבית משפט זה מטעם העותר בענייננו ועותרים נוספים, בנושא מדיניות ההרחקה למדיניות שלישיות, שהורה על מחיקת העתירה (בג"ץ 2445/18 המוקד לפליטים ולמהגרים נ' ראש הממשלה) – בהסכמת העותר – לאחר שהמשיבים דשם הגישו הודעת עדכון ובה צוין כי נכון לאותו שלב לא עומדת על הפרק אפשרות לבצע הרחקה למדינה שלישית שלא מרצון והחלטות ההרחקה שניתנו בטלות; וכי מטעם זה העתירה אינה אקטואלית עוד (סעיף 17 להודעת העדכון מטעם המשיבים מיום 24.4.2018 באותו הליך). עוד יוער כי ביום 23.4.2018 הגיש העותר בקשה לתיקון טעות סופר בפרוטוקול הדיון מיום 26.3.2018 ובנתון לתגובת בא כוח המשיב לבקשה זו, היא מתקבלת. על רקע כל האמור נבחן את הטענות שהעלה העותר בעתירה דנן ואם, בהמשך להערותינו ולהשלמת הטיעון שהוגשה בנושא בכתובים, יש מקום לדון בהן לגופן או שמא אלו צריכות להתברר בערכאה מוסמכת אחרת. דיון והכרעה 8. לאחר שבחנתי את העתירה ונימוקיה, את התגובה המקדמית מטעם המשיב, וכן את הודעות העדכון והשלמות הטיעון שהוגשו מטעם הצדדים הגעתי לכלל מסקנה כי דין העתירה שלפנינו להימחק על הסף, מן הטעם שלעותר בענייננו עומד סעד חלופי. דברים אלה אמורים מבלי לקבוע מסמרות בהתייחס לטיעוניו לגופם של דברים. אבאר. כידוע, מקום שבו קיים לעותר סעד חלופי יימנע בית משפט זה – ככלל – מלדון בעניין (ראו, מני רבים, בג"ץ 458/18 פלוני נ' לשכת מנהל האוכלוסין, פסקאות 5-4 (24.1.2018); בג"ץ 4814/15 מחאמיד נ' משרד הפנים, פסקה 4 (7.10.2015); בג"ץ 9600/09 האגודה לזכויות האזרח בישראל נ' שר הפנים, פסקה 2 (2.2.2010); בג"ץ 6227/07 נבות נ' שר התעשיה, המסחר והתעסוקה (31.7.2007)). לפי עקרון זה, בית המשפט הגבוה לצדק "לא ייזקק לעניין המצוי בסמכותה המקבילה של ערכאה אחרת, אלא במקרים חריגים ויוצאי דופן, שבהם מתעוררת שאלה עקרונית, כללית ורוחבית, שראוי לה להידון בערכאה הגבוהה ביותר" (בג"ץ 9496/09 פיינטוך נ' ראש עיריית תל אביב, פסקה 6 (8.12.2009); בג"ץ 11437/05 קו לעובד נ' משרד הפנים, פ"ד סד(3) 122, 147-146 (2011); בג"ץ 39/08 ליבוביץ' נ' עיריית בית שאן, פסקאות 8-6 (27.7.2008); בג"ץ 8375/03 אדם טבע ודין – אגודה ישראלית להגנת הסביבה נ' המועצה האזורית חוף הכרמל, פ"ד נח(2) 97, 101 (2003)). כלל זה יסודו בשאיפה לתעל הליכים מתאימים לבית המשפט המינהלי או לטריבונלים מינהליים אחרים, שלשם כך נוסדו, ושעל החלטותיהם נקבעו אפיקי השגה וערעור בדין (ראו למשל בג"ץ 6998/12 רוזנבלט נ' ראש העיר מודיעין מכבים רעות, פסקה י"א (28.4.2013); בג"ץ 5710/06 פרידמן נ' ראש עיריית יהוד, פסקה 8 (21.8.2006) (להלן: עניין פרידמן); בג"ץ 8498/07 עזבון סמו נ' שר האוצר, פסקה 3 (16.3.2008)). 9. הסמכות לדון בהליכים המכוונים נגד החלטות רשות לפי חוק הכניסה לישראל או לפי החוק למניעת הסתננות הוקנתה לבית הדין לעררים, כמו גם לבית המשפט לעניינים מינהליים, בסייגים שנקבעו בחוקים הרלוונטיים. בית הדין לעררים מוסמך לדון בעניינו של מי שרואה עצמו נפגע מהחלטה של רשות לגביו, בכל הנוגע ל"ענייני כניסה לישראל, שהייה וישיבה בישראל או יציאה ממנה", למעט החלטה שקיבלה הממשלה ולמעט התקנת תקנות, ואילו בית המשפט לעניינים מינהליים מוסמך לדון בעתירות המכוונות כלפי החלטות רשות לפי חוק הכניסה לישראל או לפי החוק למניעת הסתננות (למעט החלטות ממשלה) וזאת פרט למצבים שבהם העתירה מכוונת להתקנתן או ביטולן של תקנות, או שעניינה בהחלטה הנתונה לערר לפני בית הדין (ראו בהתאמה סעיפים 13כג(א) ו-13כד(א) לחוק הכניסה לישראל, והתוספת לחוק זה; סעיף 5(1) לחוק בתי משפט לעניינים מינהליים ופרט 12(1) ו-12(8) לתוספת הראשונה לחוק זה). 10. טענתו העיקרית של העותר בנושא זה היא כי ההסדרים שקבע המשיב בדבר מתן השירות במשרדי יחידת הטיפול במבקשי מקלט לא באים בגדר סמכותם של בית הדין או בית המשפט לעניינים מינהליים על פי דברי החקיקה האמורים, אלא שמקורם בסמכותה השיורית של הממשלה. לכן, לשיטת העותר, נתונה העתירה לסמכותו הייחודית של בית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק. בתגובה לטענה זו ציין המשיב, כאמור, כי הפעלת היחידה על ידו מבוססת על סמכותו מכוח חוק הכניסה לישראל ועל סמכויות העזר ליישום סמכות זו – ועל כן עומד לרשות העותר בנושא זה סעד חלופי. הדין בנושא זה עם המשיב. סעיף 5(1) לחוק בתי משפט לעניינים מינהליים, קובע את סמכותו של בית המשפט לעניינים מינהליים לדון בעתירות נגד החלטה של רשות בעניין המנוי בתוספת הראשונה לחוק. "החלטה של רשות" מוגדרת בסעיף 2 לחוק זה כ"החלטה של רשות במילוי תפקיד ציבורי על פי דין, לרבות העדר החלטה וכן מעשה או מחדל". הפעולות נושא העתירה והסעדים המבוקשים במסגרתה עניינם בקצב קליטת בקשות המקלט – שהכרעה בהן מסורה למשיב – המוגשות ליחידה, בצעדים הנדרשים להחשת או ייעול אופן הגשתן, בפרסום האפשרות להגיש בקשות אלו, וכן במענה לפערים הנוצרים כתוצאה ממגבלות קליטת הבקשות ביחידה לעומת מספר הפונים אליה. בשים לב למאפיינים של פעולות אלו שנוקט המשיב להסדרת האופן שבו תוגשנה ותטופלנה בקשות מקלט (או אלו שאינן ננקטות על ידו, לפי הנטען) ובנתון להגדרת "החלטה של רשות" שעליה עמדנו, ברי בעיני כי דינן של אלו כהחלטה של המשיב כהגדרתה האמורה, במסגרת מילוי תפקידו הציבורי על פי הדין, ועל כן נמצאות בתחום סמכותו של בית המשפט לעניינים מינהליים (ראו והשוו בג"ץ 10166/17 מועצה אזורית אל קסום נ' חברת נתיבי ישראל, החברה הלאומית לתשתיות ותחבורה בע"מ, פסקאות 13-12 (27.3.2018); עניין פרידמן, פסקה 7; בג"ץ 3174/06 גולן נ' ראש עיריית תל אביב יפו, פסקה 2 (11.7.2006); בג"ץ 9207/05 מלון נפטון בע"מ נ' עיריית אילת, פסקה 3 (16.10.2005); בג"ץ 7344/04 מנור נ' מועצה מקומית גבעת שמואל, פסקה 3 (22.8.2004); דפנה ברק-ארז משפט מינהלי כרך ד – משפט מינהלי דיוני 241-240 (2017) (להלן: ברק-ארז)). הדברים יפים גם למקרה שבו ההליך הנדון הוא משום "עתירה ציבורית" שהרי בית המשפט לעניינים מינהליים דן בעתירות המוגשות אליו בהתאם לעילות, לסמכות ולסעדים שלפיהם דן בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, בשינויים המחויבים (סעיף 8 לחוק בתי משפט לעניינים מינהליים; ברק-ארז, בעמ' 282-280). 11. בנתון למסקנה זו יש להידרש לטענתו החלופית של העותר, שלפיה גם אם סמכותו של בית משפט זה לדון בעתירה היא משום סמכות מקבילה, ראוי שהסוגיות שהתעוררו בה תתבררנה על ידו, נוכח חשיבותן הציבורית. כמו כן, בשלב זה יש להכריע גם במחלוקת שנפלה בין הצדדים בשאלה אם הסעד החלופי מצוי בבית הדין לעררים בגדרי ערר שיוגש על ידי מבקש מקלט לאחר קבלת החלטה פרטנית בעניינו (או בעתירה לבית משפט לעניינים מינהליים), כשיטת המשיב, או אם בכל זאת, חרף קיומו של סעד חלופי, על בית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק לדון בעתירה מכוח סמכותו המקבילה, לפי הטיעון החלופי של העותר. לשיטת המשיב, קיימת עדיפות לבירור טענות העותר בבית הדין, על בסיס תשתית עובדתית קונקרטית ובהתאם לנסיבות הפרטניות של הפרט שעניינו עומד על הפרק. נדון בטענות אלו כסדרן. 12. ראשית לטענת העותר כי על בית משפט זה להעדיף הפעלה של סמכותו המקבילה לביקורת שיפוטית על הפעולות נושא העתירה, גם בהנחה שעומד לעותר סעד חלופי. לעמדת העותר, טענותיו בהליך חורגות מעניינו הפרטני של מבקש מקלט כזה או אחר, ונוגעות למדיניות והנחיות ממשלתיות, שהאכסניה ההולמת לדון בהן היא לפני בית משפט זה, שנדרש בעבר לסוגיות קרובות לנושא, לגופם של דברים. לגישת המשיב לעומת זאת, העתירה שלפנינו לא נופלת בגדר המקרים החריגים שבהם בוחר בית משפט זה לדון בהליך בעצמו, אף אם קיים סעד חלופי. איני סבור כי המקרה שלפנינו, על מאפייניו הפרטניים, בא בגדרי המקרים החריגים שבהם נדרשת הכרעתנו חרף קיומו של סעד חלופי וזאת גם אם במקרים אחרים מצא בית משפט זה – בגדר סמכותו המקבילה – לקיים בסופו של דבר דיון לגופו של עניין, כפי שהצביע העותר בהשלמת הטיעון שהוגשה מטעמו. ההכרעה בשאלת ההשלכות של קיומו של סעד חלופי על הדיון בעתירה המוגשת לבית המשפט הגבוה לצדק מסורה לשיקול דעתו של בית המשפט, ותלויה במידה רבה בנסיבות הקונקרטיות של כל מקרה ומקרה. כך גם בענייננו. 13. כפי שצוין, הביקורת השיפוטית המוחלת על ידי בית המשפט לעניינים מינהליים על "החלטה של רשות" כוללת בתחומה גם החלטות הנוגעות לנהלים שבאמצעותם מיישמת הרשות את סמכותה או למחדלים בקבלת החלטות אלו. בחינת העניינים שהעתירה מעלה – הנוגעים כאמור בעיקרם לסדרי העבודה של יחידת הטיפול במבקשי מקלט ולקצב קליטת בקשות המקלט, כפועל יוצא – אינה מצדיקה לטעמי חריגה מהתוויה זו של גדר סמכותו של בית המשפט לעניינים מינהליים ומן הכלל הנהוג בפסיקתנו בדבר היזקקות להליכים מן הסוג דנא מקום שבו קיים לעותר סעד חלופי. זאת, גם נוכח שיקולים כלליים הנוגעים לתכלית שלשמה נחקק חוק בתי משפט לעניינים מינהליים שהעניקה לערכאות אלו סמכות מקבילה לערוך ביקורת שיפוטית על מעשי המינהל, ונועדה ליצור ערכאה דיונית ראשונה לדיון בעניינים מינהליים (בכפוף, כמובן, לסייגים שנקבעו בו), תוך שזכות הערעור לבית משפט זה – נשמרת (ראו בג"ץ 9366/10 אל סורחי נ' משרד הפנים, פסקה 9 (29.1.2012); בג"ץ 4487/08 עמותת רופאים לזכויות אדם נ' מפקד כוחות צה"ל בעזה אלוף פיקוד דרום, פ"ד סג(1) 149, 164-163 (2008) (להלן: עניין רופאים לזכויות אדם); בג"ץ 9600/09 האגודה לזכויות האזרח בישראל נ' שר הפנים, פסקה 2 (2.2.2010); בג"ץ 11213/05 פלונית נ' ועד מחוז תל אביב והמרכז של לשכת עורכי הדין, פסקה 3 (20.7.2006); בג"ץ 8071/01 יעקובוביץ נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נז(1) 121, 131-130 (2002)). לכך יש להוסיף כי ככל שההליך בענייננו עשוי להיות כרוך בבירור מחלוקות עובדתיות, אלו יכולות להתברר בצורה יעילה יותר בבית המשפט לעניינים מינהליים מאשר בבית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, וגם לכך יש ליתן משקל (עניין רופאים לזכויות אדם, בעמ' 164). 14. בצד האמור, איני מקבל את עמדת המשיב שלפיה יש בהכרח להעדיף בירורן של הטענות שהועלו בגדרי העתירה דנן בבית הדין לעררים במסגרת ערר שיוגש על ידי עורר קונקרטי שתתקבל החלטה בעניינו, כך שהסעד החלופי בענייננו יוגבל, הלכה למעשה, לאפשרות להגיש ערר פרטני לבית הדין. כפי שציינתי, טענותיו של העותר בענייננו באות בגדר סמכותו של בית המשפט לעניינים מינהליים וזה מוסמך לדון בהן גם במתכונתן הנוכחית בגדר עתירה ציבורית העוסקת בהיבטים שונים של התנהלות יחידת הטיפול במבקשי מקלט (זאת, מבלי לגרוע מזכותו של פונה פלוני להגיש ערר לבית הדין לעררים, בהתאם לגדר סמכותו כפי שנקבע בחוק הכניסה לישראל). לפיכך, העותר רשאי להעלות את השגותיו הכלליות האמורות במסגרת עתירה מינהלית שתוגש לבית המשפט לעניינים מינהליים, גם אם אלו אינן מובאות במסגרת עניינו של עותר פרטני וזאת הן נוכח נסיבות העניין המיוחדות בענייננו, הן בשל התשתית העובדתית שהובאה לתמיכה בהן (ראו התצהירים שצורפו לעתירה ולהודעה המעדכנת). 15. אשר על כן אציע לחבריי למחוק את העתירה על הסף בשל קיומו של סעד חלופי. טענות הצדדים לגופם של דברים שמורות להם. אין צו להוצאות. ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט השופטת ד' ברק-ארז: אני מסכימה. ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת השופט ד' מינץ: אני מסכים. ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק הדין של השופט ע' פוגלמן. ניתן היום, ‏כ"ד באייר התשע"ח (‏9.5.2018). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 17075010_M15.doc שג מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il