אדם איסק אדם מוחמד נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 7493/12 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 7493/12 לפני: כבוד השופט י' דנציגר כבוד השופט ע' פוגלמן כבוד השופטת ד' ברק-ארז המערער: אדם איסק אדם מוחמד נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע מיום 3.09.2012 בת"פ 40038-07-11 שניתן על ידי כבוד השופטת ט' חיימוביץ תאריך הישיבה: י' בשבט תשע"ג (21.1.13) בשם המערער: עו"ד דוד ש' גבאי ריכטר בשם המשיבה: עו"ד ארז בן אוריה פסק-דין השופט י' דנציגר: לפנינו ערעור על הכרעת דין מיום 2.7.2012 ועל גזר דין מיום 3.9.2012 בת"פ 40038-07-11 שניתנו על ידי בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (השופטת ט' חיימוביץ). המערער הורשע בשוד בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 402(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין). על המערער הושתו 32 חודשי מאסר בפועל, בניכוי ימי מעצרו, ועשרה חודשי מאסר על תנאי שהמערער לא יעבור תוך שלוש שנים מיום שחרורו ממאסר עבירה מבין העבירות בהן הורשע או כל עבירות אלימות שהיא פשע. עובדות כתב האישום 1. המתלוננת, אזרחית אריתראה, התגוררה באילת. ביום 18.7.2011, בסמוך לחצות, צעדה המתלוננת מכיוון התחנה המרכזית באילת לכיוון ביתה. בעת שהגיעה לאזור בית הכנסת "אליהו הנביא" הגיח מולה המערער, אזרח סודן, והחל לקלל אותה. מיד לאחר מכן אחז המערער בחוזקה את המתלוננת בחולצתה והכה אותה באמצעות אגרופו שלוש מכות בפניה. המתלוננת נפלה על הארץ והמערער תלש בכוח מצווארה שרשרת זהב עם תליון צלב מזהב. מיד לאחר מכן נמלט המערער מהמקום כשהוא נושא עימו את השרשרת. כתוצאה ממעשיו של המערער נגרמה למתלוננת אדמומיות באפה. לפיכך, הואשם המערער בביצוע שוד בנסיבות מחמירות. ההליכים לפני בית המשפט המחוזי – עיקרי הכרעת הדין 2. במסדר זיהוי זיהתה המתלוננת את המערער כמי שביצע את השוד. סופיה, מכרה של המתלוננת, העידה כי הייתה בקרבת המקום בו התבצע השוד וראתה את השוד או את חלקו. סופיה העידה כי היא מכירה את המערער הכרות שטחית וזיהתה אותו כמי שביצע את השוד. כשעה לאחר השוד פגשה סופיה במערער באקראי, התעמתה עימו ודרשה ממנו להחזיר את השרשרת. המפגש צולם והוקלט על ידי סופיה באמצעות מכשיר הטלפון הסלולארי שלה. המערער חלק על תוכן הדברים שנטען כי אמר במהלך מפגש זה. המערער טען כי סופיה רקמה כנגדו עלילת שווא. בהקשר זה טען המערער כי בינו לבין סופיה היה רומן ובמהלך מערכת היחסים הזוגית ביניהם הוא הלווה לה כמה אלפי שקלים. המערער טען כי דרישתו מסופיה להחזיר את החוב האמור הכעיסה אותה ומשכך היא רקמה כנגדו עלילת שווא. 3. משקל מסדר הזיהוי: הסנגור טען כי המתלוננת ראתה את תמונת המערער לפני שנערך מסדר הזיהוי ומשכך אין ערך ראייתי לזיהוי. בית המשפט המחוזי קיבל טענה זו תוך שקבע כי ככל הנראה סופיה הראתה למתלוננת את תמונתו של המערער לפני שנערך מסדר הזיהוי. יחד עם זאת, ציין בית המשפט המחוזי שהמתלוננת תארה את לבושו של השודד לפני שוטר שהגיע למקום, עוד בטרם הראתה לה סופיה תמונה של המערער. בית המשפט המחוזי קבע כי המתלוננת מסרה לשוטר שהמערער לבש חולצה שחורה עם הדפס לבן ומכנסיים בצבע חאקי. בית המשפט ציין כי מתיאור זה שמסרה המתלוננת לשוטר עולה דמיון ביחס לבגדים שלבש המערער עת נעצר ולכך יש לייחס משקל. בית המשפט ציין את אי ההתאמה בתיאורו של המערער על ידי המתלוננת שהתבטאה בכך שהמתלוננת מסרה לשוטר כי השודד ענד עגילים. עוד ציין בית המשפט המחוזי כי תיאור זה של המתלוננת לגבי בגדיו של המערער עולה בקנה אחד עם גרסתה של סופיה, לפיה המכנסיים של המערער "נותרו אותם מכנסיים כמו בשעת השוד רק התקצרו". בהקשר זה ציין בית המשפט המחוזי כי צבע המכנסיים הארוכים שנתפסו בביתו של המערער דומה לצבע המכנסיים שלבש עת נעצר ("חום או זית"). 4. מהימנותה של סופיה: הסנגור העלה טענות כנגד מהימנותה של סופיה וטען לסתירות בגרסתה. בית המשפט המחוזי קבע כי לא ראה בעדה את אשר ראה בה הסנגור: "אדם מניפולטיבי ושקרן, אשר על מנת להתחמק מהחזר חוב הפליל אדם אחר על לא עוול בכפו". בית המשפט המחוזי הדגיש כי התחכום והתעוזה שנטענו על ידי הסנגור ביחס לסופיה אינם תואמים את ההתרשמות ממנה. בית המשפט המחוזי הטעים כי אמנם נמצאו סתירות מסוימות בגרסתה של סופיה אך לא בנקודות קרדינאליות. בית המשפט המחוזי קיבל את הסברי העדה לגבי חלק מהתמיהות להן טען הסנגור. לגבי אי התאמות אחרות מצא בית המשפט המחוזי כי הן נובעות ככל הנראה מקשיי שפה. זאת ועוד, בית המשפט המחוזי מצא כי התייצבותה של סופיה מול המערער ודרישתה התקיפה ממנו כי יחזיר את השרשרת, תומכים יותר במסקנה שהיא האמינה כי המערער הוא השודד. עוד קבע בית המשפט המחוזי כי אי היעתרותה של סופיה בתחילה להעיד בבית המשפט אינו יכול להעיד על היותה דוברת שקר. 5. סופיה הייתה עדה לאירוע: בית המשפט המחוזי ציין כי סופיה עמדה הן בחקירתה במשטרה והן בעדותה בבית המשפט על כך שהייתה עדה לאירוע. בית המשפט המחוזי קיבל את גרסתה של סופיה לפיה היא שמעה את צעקות המתלוננת ואז הפנתה את ראשה אחורה וראתה את השודד מכה במתלוננת ותולש את השרשרת מצווארה ובורח. בית המשפט המחוזי קיבל את גרסתה של סופיה לפיה השודד ברח לכיוונה ועבר קרוב מאוד לידה עד שנאלצה לזוז הצידה ולפנות לו מקום כך שראתה אותו היטב. 6. הטענה בדבר עלילת שווא: בית המשפט המחוזי קבע כי יש לדחות את טענת המערער בדבר עלילת שווא שסופיה רקמה כנגדו. בית המשפט המחוזי דחה את גרסת המערער בדבר הקשר הרומנטי שניהל עם סופיה משך כשנה. בית המשפט המחוזי הטעים כי אם אכן הייתה סופיה בת זוגו של המערער היא הייתה יודעת למסור למשטרה את שמו המלא וכתובתו ולא הייתה מסתפקת בתיאור לבושו. עוד הדגיש בית המשפט המחוזי בהקשר זה כי בחקירתו הראשונה עמד המערער על כך שאינו מכיר את סופיה ורק בעימות שנערך לו איתה למחרת היום העלה את גרסת "הרומן וההלוואה". בית המשפט המחוזי הדגיש כי טענתו של המערער לפיה בעת חקירתו הראשונה במשטרה הוא היה תחת השפעת אלכוהול וסמים אינה סבירה. עוד נקבע כי המערער לא הביא כל תימוכין לגרסתו הנטענת בדבר הרומן שניהל עם סופיה, ובכלל זה לא העיד עדים בדבר קיומו של קשר זוגי ביניהם. בית המשפט המחוזי דחה את טענת הסנגור לפיה המערער וסופיה מוסלמים ולכן שמרו את הקשר בסוד. בית המשפט המחוזי דחה כאמור אף את גרסת המערער בדבר הלוואה שסופיה קיבלה ממנו אך לא החזירה אותה ושבשל כך החליטה להפלילו. בית המשפט הדגיש בהקשר זה כי גם לפי גרסת המערער עצמו הוא ויתר לה על החוב ומכאן שלא היה לה מניע של ממש להפלילו. 7. צילום והקלטת המפגש בין סופיה לבין המערער: כאמור, כשעה אחרי האירוע מושא כתב האישום פגשה סופיה במערער והתעמתה עמו. המפגש ביניהם צולם והוקלט על ידי סופיה באמצעות הטלפון הסלולארי שלה. בית המשפט המחוזי ציין כי בשלב מסוים במהלך הסרטון, הכולל את צילום המפגש והקלטת חילופי הדברים בין השניים, נשמע קולו של המערער חלש ביותר ולא ניתן לקבוע ממצא לפיו. על כן מצא בית המשפט המחוזי כי יש לייחס משקל מועט ביותר לדברים שאמר המערער כפי שהם נשמעים בקלטת להבדיל מדברים שנאמרו על ידי סופיה שנשמעים היטב. ברם, בית המשפט המחוזי קבע כי אין מדובר בשיחה המלאה שהתנהלה בין המערער לבין סופיה ומשכך יתכן שנאמרו דברים נוספים שלא הוקלטו וגם בכך יש כדי להפחית ממשקלה של הקלטת. 8. גרסת המערער: גרסת המערער התבססה בעיקרה על שני אדנים: הראשון, טענת אליבי לפיה שהה עם חבריו עד השעה 23:00 ולאחר מכן צעד לביתו; השני, טענת עלילת השווא שהעלה שנסמכה על טענת "הרומן וההלוואה". בית המשפט המחוזי קבע כי אין לתת אמון בגרסתו של המערער. באשר לטענת האליבי; הטעים בית המשפט המחוזי כי המערער לא סיפק הסבר מניח את הדעת לשאלה היכן שהה בין השעות 01:00-23:00, שכן גם אם היה בחברת אנשים עד השעה 23:00 משך הצעידה לביתו היא 40 דקות בלבד. באשר לטענת עלילת השווא; כאמור קבע בית המשפט המחוזי, בין היתר, כי המערער כבש טענתו זו ומשכך לא ניתן לתת בה אמון. לאור כל האמור הרשיע בית המשפט המחוזי את המערער בעבירה מושא כתב האישום והדגיש כי ההרשעה הושתתה בעיקר על עדותה של סופיה. בית המשפט המחוזי הדגיש כי לא נתן משקל למסדר הזיהוי ונתן משקל קטן ביותר לדברים שאמר המערער כפי שנשמעו בהקלטה אותה ביצעה סופיה במהלך המפגש ביניהם. עוד ציין בית המשפט המחוזי כי בגדרי הכרעת הדין נתן משקל לתיאור הלבוש המפורט של התוקף שאותו מסרה המתלוננת, תיאור שתאם את לבוש המערער כשנעצר. גזר הדין 9. בית המשפט המחוזי הדגיש את חומרתה של עבירת השוד וכי העונש הקבוע לצידה בחוק העונשין הוא 20 שנות מאסר. בית המשפט המחוזי הטעים כי הרשעת המערער בביצוע העבירה מחייבת ענישה מרתיעה כעולה ממדיניות הענישה בהקשר הנדון כפי שהותוותה על ידי בית משפט זה. בית המשפט המחוזי הוסיף כי נסיבות ביצועה של עבירת השוד בעניין דנן אינן מן הקלות וכי מתחם הענישה הראוי בנסיבות העניין הוא בין שנתיים לבין חמש שנות מאסר. כן הוסיף בית המשפט המחוזי כי המערער אינו רשאי ליהנות מהקלה לה זוכה מי שמודה באשמתו ולא מנהל הוכחות. יחד עם זאת, ציין בית המשפט המחוזי כי יש לשקול לקולא את עברו הנקי של המערער, נסיבות חייו הלא פשוטות, בהיותו פליט ממדינה עוינת "אשר החזרה אליה עוד יותר גרועה כנראה מריצוי המאסר כאן". לפיכך, הושתו על המערער העונשים שפורטו לעיל. בית המשפט המחוזי הטעים כי לא מצא מקום להטיל בנסיבות העניין קנס או פיצוי בשל היות המערער חסר אמצעים ורכוש, כמו גם נוכח האיסור המוטל עליו לעבוד בישראל. תמצית נימוקי הערעור 10. המערער – באמצעות בא כוחו, עו"ד דוד ש' גבאי ריכטר – טוען כי קביעתו של בית המשפט המחוזי בדבר הדמיון בין תיאור המתלוננת בנוגע לבגדי השודד לבין הבגדים בהם נעצר, מבוססת על דו"ח הפעולה של השוטר דוד רן. אלא שהמערער טוען כי בחקירתה המשטרתית לא ידעה המתלוננת לתאר את לבושו של השודד ואף בעדותה בבית המשפט לא ידעה לתאר את פריטי לבושו. מעבר לכך טוען המערער כי בדו"ח הפעולה צויין שהמתלוננת מסרה כי המכנס של השודד היה בצבע חום בעוד שצבע המכנס בו נעצר המערער הוא חאקי. כמו כן טוען המערער כי אין לו עגילים וחרף זאת מסרה המתלוננת כי השודד ענד עגילים. 11. זאת ועוד, טוען המערער כי לא היה מקום ליתן אמון בעדותה של סופיה, בין היתר, נוכח סתירות שנפלו בעדותה בנקודות מהותיות ולאור המניע להפללתו על ידה. המערער גורס כי טענת "הרומן וההלוואה" אינה כבושה נוכח היותו נתון תחת השפעת אלכוהול וסמים בעת מעצרו, כפי שניתן היה להתרשם מהתנהגותו, ובשל כך לא העלה את הטענה בחקירתו הראשונה. לטענתו, בעת מעצרו הוא התפרע, הפשיל מכנסיו והטיח ראשו בקיר. יתר על כן, טוען המערער כי אינדיקציה נוספת לכך שסופיה אינה דוברת אמת היא הימנעותה מלהתייצב לעדות במשך ארבע ישיבות אליהן זומנה. בטיעוניו לפנינו הבהיר בא כוח המערער כי הוא אינו חולק על כך שסופיה הייתה בקרבת מקום השוד אך לטענתו מהודעותיה של המתלוננת ניתן ללמוד כי סופיה לא ראתה את מעשה השוד עצמו וכל שניתן ללמוד מהודעותיה של סופיה הוא שראתה את האדם שרץ מהמקום אך לא את השוד עצמו. בנוסף לכך טוען המערער כי נסיבות צילום והקלטת המפגש בינו לבין סופיה ואופן העתקת הסרטון השנויים במחלוקת צריכים לאיין את משקלה הראייתי של ההקלטה. נוכח כל האמור לעיל מבקש המערער לבטל את הרשעתו בעבירה מושא כתב האישום. 12. לחלופין טוען המערער להקלה בעונש שהושת עליו. לטענתו לא הוכח כי הוא תכנן את השוד. המערער מוסיף בהקשר זה כי התנהלותו עובר לאירוע מושא כתב האישום, במהלכו ולאחריו מעידה על כך שהיה תחת השפעת אלכוהול וסמים. זאת ועוד, טוען המערער כי בית המשפט המחוזי לא נתן משקל הולם להיותו פליט ממדינת אויב ולעובדה כי חזרתו אליה בעקבות הרשעתו מעמידה אותו בסכנת חיים. בנוסף לכך טוען המערער כי הוא עובד לפרנסת משפחתו ומעביר לה כספים ומאסרו מונע את העברת הכספים החיונית. כמו כן מדגיש המערער כי הוא נעדר עבר פלילי. המערער גורס כי מתחם הענישה שקבע בית המשפט אינו משקף נכונה את נסיבות ביצוע העבירה ואת נסיבותיו האישיות. נוכח על האמור מבקש המערער כי בית משפט זה יקל בעונשו. תגובת המשיבה המשיבה – באמצעות בא כוחה, עו"ד א' בן ארויה – עותרת לדחיית הערעור על שני ראשיו. 13. באשר לערעור כנגד הכרעת הדין; מדגישה המשיבה כי הכרעת הדין מבוססת על עדותה של סופיה אותה העדיף בית המשפט המחוזי על פני עדותו הבלתי מהימנה של המערער. בית המשפט המחוזי קיבל את גרסתה של סופיה לאחר שהתרשם ממנה באופן בלתי אמצעי ומשכך אין מקום להתערב בממצאיו של בית המשפט המחוזי. המשיבה מדגישה כי סופיה התעקשה בעדותה בבית המשפט על כך שהיא הייתה עדה לשוד עצמו חרף טענות המערער בהקשר זה. המשיבה מדגישה כי ניתן היה להתרשם מאוטנטיות עדותה של סופיה במהלכה הדגימה באולם בית המשפט את האלימות בה נקט המערער כנגד המתלוננת במהלך השוד. המשיבה מוסיפה כי בית המשפט המחוזי התייחס לסתירות הנטענות שנפלו בגרסתה של סופיה וחרף זאת התרשם כי מדובר בעדה מהימנה, בין היתר, נוכח האפשרות כי קשיי שפה בהם נתקלה בחקירתה המשטרתית מסבירים היטב את התמיהות שאותן העלה הסנגור. המשיבה טוענת כי בית המשפט המחוזי התייחס לטענת העלילה ומצא כי זו אינה מבוססת ואף אינה הגיונית. המשיבה טענה לפנינו אף לעניין משקלו הראייתי של הסרטון במסגרתו צילמה והקליטה סופיה את המפגש בינה לבין המערער. ואולם, נוכח התוצאה אליה הגעתי איני רואה צורך להיזקק לטיעונים אלו. עוד הפנתה המשיבה לעובדה כי לעדותה של סופיה נמצאה תוספת ראייתית שהיא הדמיון בין תיאור בגדיו של השודד בעת ביצוע השוד לבין הבגדים שלבש המערער עת נעצר. נוכח כל האמור טוענת המשיבה כי ישנה תשתית ראייתית מספק להרשעת המערער בעבירה מושא כתב האישום. 14. באשר לערעור כנגד גזר הדין; טוענת המשיבה כי יש לדחות את הערעור אף בראש זה שכן גזר הדין מדוד ומאוזן וכי בית המשפט אף התחשב במערער ומשכך לא הטיל עליו קנס או פיצוי. דיון והכרעה 15. לאחר שעיינתי בנימוקי הערעור ולאחר שהאזנתי בקשב רב להשלמת הטיעון בעל-פה מטעם הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה דין הערעור על שני ראשיו להידחות. דחיית הערעור כנגד הכרעת הדין 16. הכרעת דינו של בית המשפט המחוזי מבוססת בראש ובראשונה על עדותה של סופיה, אותה העדיף על פני עדותו של המערער לאחר שנמצאה כבלתי מהימנה. יש להדגיש כי בית המשפט המחוזי קיבל את עדותה של סופיה לאחר שהתרשם באופן בלתי אמצעי כי מדובר בעדות מהימנה ואוטנטית. הנה כי כן, הכרעת הדין מבוססת על ממצאי מהימנות-חיוביים בכל הנוגע לסופיה ושליליים בכל הנוגע למערער. כידוע, הלכה מושרשת היא כי ערכאת הערעור תמעט להתערב בקביעות עובדה ובממצאי מהימנות של הערכאה הדיונית, שהרי בידי הערכאה הדיונית הופקדה מלאכת ההתרשמות מהנאשם, מהמתלונן ומיתר העדים, משפת גופם ומהתנהגותם של העדים כמו גם מאופן מסירת דבריהם. להתרשמותה הישירה של הערכאה הדיונית, הרואה והשומעת את העדים, יתרון מובן מאליו על פני התרשמותה העקיפה של ערכאת הערעור. נוכח העדיפות הברורה שיש לערכאה הדיונית בקביעת ממצאי עובדה ומהימנות, נקבע הכלל שלפיו ערכאת הערעור לא תתערב בנקל בממצאי עובדה ומהימנות שקבעה הערכאה הדיונית, בעיקר מקום שבו העובדות נקבעו על יסוד התרשמות ישירה מן העדים. יכולתה של הערכאה הדיונית לתור באופן ישיר אחר אותות האמת שנתגלו בעדויות ולהסיק מהם מסקנות בעניינים של מהימנות, מצדיקה כי בית המשפט שלערעור ימשוך ידו מהתערבות בממצאיה, למעט במקרים חריגים [ע"פ 316/85 גרינוולד נ' מדינת ישראל, פ"ד מ(2) 564, 573 (1986); ע"פ 993/93 אבוטבול נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(1) 485, 492 (1993); ע"פ 9352/99 יומטוביאן נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4) 632, 643 (2000); עוד ראו והשוו: גבריאל הלוי תורת הדיון הפלילי ד 93-92 (2011)]. לאחרונה נזקקתי להלכת אי ההתערבות ולחריגים שנקבעו לה בפסיקתו של בית משפט זה ולהתפתחות הפסיקתית המסוימת בהקשר הנדון [ראו: ע"פ 8902/11 חזיזה נ' מדינת ישראל (15.12.2012) (להלן: עניין חזיזה), פסקאות 45-44]. איני סבור כי איזה מבין החריגים להלכת אי ההתערבות התקיים במקרה דנן. המערער שצריך לעמוד בערעורו לפני משוכה גבוה במיוחד לאור ההלכה בדבר אי התערבות בממצאי עובדה ומהימנות, לא הצליח לבסס לפנינו כל עילת ההתערבות. 17. המערער אמנם שב והעלה לפנינו טענותיו לעניין הסתירות שנפלו בגרסתה של סופיה, אך לא מצאתי כי מדובר בסתירות מהותיות, אם וככל שניתן לכנותן סתירות. בהקשר זה שוכנעתי כי צדק בית המשפט המחוזי בקביעתו כי מדובר באי התאמות בנושאים פריפריאליים שניתן להסבירן בקשיי שפה בהם נתקלה סופיה בחקירתה. זאת ועוד, הערכאה הדיונית המתרשמת מהעד רשאית לאמץ את עדותו גם אם נפלו בה סתירות ובתנאי שאין מדובר בסתירות מהותיות [ראו למשל: ע"פ 5853/12 פלוני נ' מדינת ישראל (14.1.2013), פסקה 11 לחוות דעתי]. במקרה דנן התייחס בית המשפט המחוזי לסתירות ולתמיהות ומצא להן הסבר מניח את הדעת ובכך לטעמי באה על סיפוקה דרישת ההנמקה בה צריכה לעמוד הערכאה הדיונית, מה גם שכאמור לטעמי אין מדובר בסתירות וככל שישנן מדובר לכל היותר באי התאמות מינוריות שאין בהן כדי לאיין את גרעין האמת. 18. זאת ועוד, בית המשפט המחוזי אף התייחס לטענת עלילת השווא ומצא כי המערער לא ביסס תשתית עובדתית מספקת לטענה זו. המערער לא הביא ראיות או עדים לעניין קיום קשר זוגי בינו לבין סופיה. בנוסף לכך, נכונה מסקנתו של בית המשפט המחוזי כי אם סופיה הייתה מקיימת עם המערער קשר זוגי היא הייתה יודעת למסור פרטים בדבר כתובת מגוריו, אך כל שידעה למסור לגביו הוא תיאור בגדיו. הנמקתו של בית המשפט המחוזי בנושא שבנדון מקובלת עלי ולא מצאתי כי נפלה טעות בהקשר זה. זאת ועוד, המערער עצמו הודה כי ויתר לסופיה על החוב הכספי הנטען ומשכך אף לגרסתו שלו לא התגבש מניע לעלילת שווא. כידוע, אין די בהעלאת טענה בעלמא כדי לבסס טענת עלילה שכן הטענה צריכה להיות מבוססת וממשית [ראו למשל: ע"פ 3573/08 עוואדרה נ' מדינת ישראל (13.4.2010), פסקה 34 לחוות דעתי]. המערער כאמור לא ביסס טענתו בהקשר הנדון והיא אינה עולה בקנה אחד עם הנסיבות ואף עם גרסתו שלו. בנסיבות האמורות התייתר הצורך לדון בקביעתו של בית המשפט המחוזי כי טענת "הרומן וההלוואה" שהעלה המערער היא טענה כבושה, הגם שכשלעצמי איני סבור כי בית המשפט המחוזי טעה בהקשר זה. דומני כי לא ניתן היה לקבוע ממצא עובדתי לפיו המערער היה נתון תחת השפעת סמים ואלכוהול בחקירתו הראשונה אך ורק בהסתמך על אופן התנהלותו הנטענת בעת מעצרו. המערער לא הציג חוות דעת בעניין זה או נתונים מבוססים אחרים שלאורם ניתן לקבל את טענתו בעניין היותו נתון תחת השפעת סמים ואלכוהול. 19. טענתו של המערער כי סופיה לא הייתה עדה לשוד מבוססת על ניסיונו לבודד אמרות שונות מחקירתה של סופיה וחקירתה של המתלוננת במשטרה. ודוק, יש לקרוא את חקירתה של סופיה במשטרה כמקשה אחת ממנה עולה כי היא אכן הייתה עדה לשוד. זאת ועוד, חקירתה של סופיה במשטרה אינה עומדת לבדה ומתווספת אליה עדותה בבית המשפט, בה הדגישה סופיה כי הייתה עדה לשוד עצמו ועדותה התקבלה כאמור על יסוד ממצאי מהימנות שאין מקום להתערב בהם. המערער לא הצביע על ראיה קונקרטית אחרת ממנה ניתן היה להסיק כי עדותה של סופיה בעניין זה אינה אמת. לא זאת אף זאת, אף אם היה מקום להניח לצורך הדיון, ולדעתי אין לכך מקום, כי סופיה לא ראתה את השוד עצמו אלא רק את שלב מנוסת השודד – הרי שדי בכך, שכן המחלוקת אינה על עצם קרות השוד אלא על זהות השודד. שעה שנקבע כי סופיה ראתה את השודד במנוסתו וזיהתה את המערער כמי שנמלט בריצה מהמקום לא יכולה להיות עוד מחלוקת כי המערער הוא השודד. 20. כפי שהדגשתי, בין היתר, בע"פ 3090/11 ענתבאווי נ' מדינת ישראל (18.10.2012) [פסקה 16], אין מניעה כי בית המשפט ירשיע נאשם על יסוד עדות יחידה, בכפוף לאותן מגבלות שהחוק מטיל, כמו למשל במקרה של ביסוס הרשעה על יסוד עדות יחידה של נפגעי עבירות מין או במקרים אחרים בהם נדרשת תוספת ראייתית, כגון בבמקרה בו קטין אינו מעיד בבית המשפט [ראו למשל: ע"פ 347/88 דמיאניוק נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(4) 221, 392 (1993)]. יחד עם זאת, הלכה פסוקה היא כי בבוא בית המשפט לבסס את ההרשעה על עדות יחידה, מטבע הדברים עליו להזהיר עצמו פן ישגה וירשיע חף מפשע [ראו למשל: ע"פ 77/64 ברנבלט נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד יח(2) (1964); פסקה דינו של השופט י' קדמי בע"פ 4384/93 מליקר נ' מדינת ישראל (25.5.1994), פסקה 5(ה)]. לטעמי מולאה בנסיבות העניין חובת האזהרה. בטרם השתית בית המשפט המחוזי את הרשעת המערער על עדותה של סופיה הוא דן בטענותיו של המערער כנגד מהימנותה, ובכלל זאת גם בטענת ה"רומן וההלוואה" שעל בסיסה טען המערער לעלילת שווא. כמו כן דן בית המשפט המחוזי בטענתו של המערער כי סופיה לא הייתה עדה לשוד. לאחר שמצא בית המשפט המחוזי כי יש לדחות טענות אלה, בהתבסס על ממצאי מהימנות, הוא קבע כי אין מניעה מלבסס את ההרשעה בנסיבות העניין על עדותה של סופיה. זאת ועוד, דרישת האזהרה באה על סיפוקה גם לאור העובדה כי נמצאה תוספת ראייתית משמעותית לעדותה של סופיה. במקרה דנן נמצא חיזוק ראייתי לעדותה של סופיה לפיה המערער הוא השודד. החיזוק הראייתי בנסיבות העניין הוא חיזוק ממקור עצמאי וחיצוני לעדותה של סופיה וככזה הוא עשוי היה לעלות אף כדי תוספת ראייתית מסבכת מסוג "סיוע". החיזוק הראייתי בנסיבות העניין הוא הדמיון בין התיאור שמסרה המתלוננת לגבי בגדי השודד לבין הבגדים אותם לבש המערער עת נעצר. גם אם נקבל את טענתו של המערער לפיה המתלוננת לא ידעה לתאר את בגדי השודד בחקירתה המשטרתית ובעדותה, הרי שדי לטעמי בתיאור אותו מסרה לשוטר בסמוך לאחר השוד, תיאור שהתברר כנכון. לתיאור זה יש לתת משקל ממשי, כפי שעשה בית המשפט המחוזי, שכן מדובר בתיאור ספונטאני בסמוך למועד האירוע מושא כתב האישום (השוו: עניין חזיזה, פסקה 54). באשר לטענה כי ישנה אי התאמה בין דו"ח הפעולה בו נרשם מפי המתלוננת כי צבע המכנס הוא חום בעוד שצבע המכנס שלבש המערער עת נעצר הוא חאקי; סבורני כי בהתחשב בעובדה שהאירוע מושא כתב האישום התרחש בשעת לילה הרי שמדובר בהבדל דק וזניח [השוו: חוות דעתו של השופט א' רובינשטיין בע"פ 2957/10 אלאטרש נ' מדינת ישראל (30.5.2012), פסקה יח]. לאור האמור, איני רואה צורך להיזקק בנסיבות העניין לטענות המערער בנוגע לקבילות ומשקל הסרטון בו צולם והוקלט המפגש בין סופיה לבין המערער באמצעות הטלפון הסלולארי שלה, שכן די בתשתית הראייתית עליה הצבעתי לעיל כדי לבסס את הרשעתו של המערער בנסיבות העניין. מכל הטעמים דלעיל סבורני כי דין הערעור כנגד הכרעת הדין להידחות וכך אמליץ לחבריי לעשות. 21. באשר לגזר הדין; דומני כי העונש שגזר בית המשפט המחוזי על המערער הוא אכן עונש מדוד שהינו על הצד המתון בהתחשב בחומרת העבירה ונסיבות ביצועה. בהקשר זה לא מצאתי טעם ממשי בטענות המערער. בית המשפט המחוזי סקר בגזר דינו את הנסיבות לקולא ונתן להן משקל ממשי תוך שאיזן נכונה בין שיקולי הענישה השונים. אלמלא נסיבותיו האישיות של המערער – ובהן היותו פליט ממדינה זרה ועוינת שהשיבה אליה קשה ומסוכנת ועברו הנקי – יתכן כי עונשו היה חמור יותר באופן משמעותי. משכך, אמליץ לחבריי לדחות את הערעור כנגד גזר הדין. לאור כל האמור, סבורני כי יש לדחות את הערעור על שני ראשיו. ש ו פ ט השופט ע' פוגלמן: אני מסכים. ש ו פ ט השופטת ד' ברק-ארז: אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' דנציגר. ניתן היום, ל' בשבט תשע"ג (10.2.2013). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 12074930_W02.doc חכ מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il