פלוני נ. בית הדין הרבני האזורי תל אביב

2 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 7491/20 לפני: כבוד השופט נ' הנדל כבוד השופט י' עמית כבוד השופט נ' סולברג העותר: פלוני נ ג ד המשיבים: 1. בית הדין הרבני האזורי תל אביב 2. בית הדין הרבני הגדול 3. פלונית עתירה למתן צו על תנאי בשם העותר: עו"ד יהונתן קניר פסק-דין השופט נ' הנדל: 1. העתירה שלפני מופנית כלפי הכרעתו של בית הדין הרבני הגדול (תיק 1168430/4), אשר דחה את השגות העותר – והותיר על כנה את החלטת הערכאה הדיונית (בית הדין הרבני האזורי בתל אביב-יפו; תיק 1139842/6), לפיה "רשאית ב"כ המשיבה (התובעת בבי"ד קמא) לחקור את המשיבה, אחרי שנחקרה בחקירה נגדית ע"י ב"כ [העותר], בדרך של חקירה ראשית המאפשרת לשאול כל שאלה כדי להבהיר ולחדד תביעתה. ולא רק בחקירה חוזרת המאפשרת לחקור רק בדברים שנשאלו בחקירה הנגדית". העותר – הוא הנתבע בהליך העיקרי – מבקש לבטל הכרעה זו, אותה הוא מתאר כקביעה עקרונית לפיה "ב"כ תובעת, יכולה לחקור את התובעת בחקירה נגדית, לאחר שהתובעת כבר נחקרה בחקירה נגדית ע"י ב"כ הנתבע" (פסקה 11; ההדגשה במקור). לדידו, שני רכיבי הקביעה האמורה – עצם חקירת המשיבה על ידי באת כוחה "בחקירה נגדית", כמו גם עיתוי קיום חקירה זו, לאחר שהמשיבה כבר נחקרה על ידי העותר – אינם עומדים "במבחן הסבירות" (פסקה 6 לעתירה), ופוגעים "בזכות השמיעה ההוגנת" ובתקינות ההליך השיפוטי. העותר מוסיף וטוען כי בתי הדין הרבניים חרגו מסמכותם, שכן תקנות הדיון בבתי הדין הרבניים בישראל, התשנ"ג (להלן: תקנות הדיון) "שותקות" בסוגיה, ואילו הסמכות הטבועה לקבוע סדרי דין כפופה ל"עקרונות יסוד של דיון תקין צודק". לדעת העותר, ההחלטה אף מרוקנת מתוכן את זכותו לחקור בחקירה נגדית, מפני שהיא מעניקה למשיבה הזדמנות לקיים "חקירה מדריכה, חקירה שתהווה מקצה שיפורים לגרסתה המקורית", לאחר שנחשפה לשאלותיו (פסקה 56 לעתירה). מטעמים אלה, מבקש, כאמור, העותר – המלין גם על ההתייחסות כלפיו בפסק דינו של בית הדין הרבני הגדול – לבטל את החלטות הערכאות הדתיות, שהשפעתן חורגת, לדעתו, מד' אמותיו. 2. דין העתירה להידחות על הסף. אכן, הלכה היא כי סמכותם הטבועה של בתי הדין הרבניים לקבוע את סדרי הדין כפופה "לחוקי הכנסת ולעקרונות הצדק הטבעי" – כמו גם לתקנות הדיון (בג"ץ 9261/16 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול לערעורים בירושלים, פסקאות מח-מט (30.3.2017)). ברם, העותר אינו טוען כי בית הדין פעל בניגוד לתקנות אלה (ראו פסקה 24 לעתירה), ולא עלה בידיו להוכיח כי החלטת בתי הדין פוגעת בעקרונות הצדק הטבעי. זאת, בראש ובראשונה, משום שהשגותיו במישור זה מבוססות על ההנחה לפיה בית הדין הרבני התיר לב"כ המשיבה לחקור את מרשתה בחקירה "נגדית" – קרי, חקירה שבמסגרתה ניתן "לכוון את תשובות העד באמצעות שאלות מדריכות" (אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 499 (מהדורה 13, 2020)). אולם, עיון בהחלטות מלמד כי כל שנקבע בהן הוא שהמשיבה תוכל להיחקר "במתכונת של חקירה ראשית", להבדיל מחקירה חוזרת המוגבלת לעניינים "הנובעים מהחקירה שכנגד" (תקנה 164 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). כך עולה מהחלטת הערכאה הדיונית; כך תוארה החלטה זו על ידי בית הדין הרבני הגדול; וכך סיכם בית הדין את הכרעתו שלו: "מי שאינו חושש מהאמת, לא יחשוש מחקירה ראשית לאחר חקירה נגדית. וכי מה מפריע לב"כ [העותר] אם המשיבה תחזור ותעיד את אשר כתבה בכתב התביעה". ענייננו, אפוא, בחקירה ראשית ולא בחקירה "נגדית" מדריכה. לא מצאתי בסיס לטענות העותר בדבר קיומן של "טעויות בטרמינולוגיה" בהיבט זה, ובנסיבות אלה, לא ניתן לקרוא לתוך החלטות בתי הדין הרבניים את מה שאין בהן. משמע – בתי הדין התירו לב"כ המשיבה להרחיב את יריעת החקירה לעניינים שאינם נובעים מן החקירה הנגדית שערך ב"כ העותר, אך לא קבעו דבר לגבי אופי השאלות שניתן יהיה להעלות במסגרתה. זאת, בניגוד לגרסת העותר, המבסס את הפגיעה בזכויותיו על ההנחה כי החקירה המדוברת תהיה "חקירה מדריכה" (פסקה 56 לעתירה). די בכך כדי לשמוט את הקרקע מתחת לעתירה במתכונתה הנוכחית, מבלי להידרש לשאלות העקרוניות שעשויות להתעורר בנוגע להיקף שיקול הדעת של בית הדין הרבני בנוגע לניהול הדיון. 3. נוכח התיאור הלא-מדויק של ההחלטות מושא העתירה, ומאחר שטיעוניו המהותיים של העותר נשענים על תיאור זה, העתירה נדחית על הסף. משלא נתבקשה תגובה, אין צו להוצאות. ניתן היום, ‏כ"ד בחשון התשפ"א (‏11.11.2020). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ 20074910_Z02.docx מא מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, http://supreme.court.gov.il 1