עיזבון דיב אבו גנימה באמצעות ירושיו לפי צו ירושה נ. עיזבון מ

3 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 749/18 לפני: כבוד המשנה לנשיאה ח' מלצר כבוד השופט נ' סולברג כבוד השופט ג' קרא המערערים: 1. עיזבון דיב אבו ג'נימה באמצעות יורשיו לפי צו ירושה 2. איבלין אבו ג'נימה 3. נאיפה אבו ג'נימה 4. סמיר אבו ג'נימה 5. סאאב אבו ג'נימה 6. עיזבון המנוח דיב אבו ג'נימה באמצעות יורשיו לפי צו ירושה נ ג ד המשיבים: 1. עיזבון מוסא ודיע אבו ג'נימה 2. ודיע אבו ג'נימה 3. ג'ריס אבו ג'נימה 4. בדיע אבו ג'נימה 5. יוסף אבו ג'נימה 6. ג'אד אבו ג'נימה 7. תייסיר אבו ג'נימה 8. עיזבון ג'מיל אבו ג'נימה 9. אדיב אבו ג'נימה 10. באסם אבו ג'נימה 11. איימן מוסא זהראן 12. פריד חביב אבו ג'נימה ז"ל באמצעות יורשיו 13. נעים אבו ג'נימה ז"ל באמצעות יורשיו 14. נג'יב אבו ג'נימה ז"ל באמצעות יורשיו 15. סמעאן אבו ג'נימה ז"ל באמצעות יורשיו 16. תאופיק אבו ג'נימה ז"ל באמצעות יורשיו 17. אליאס אבו ג'נימה ז"ל באמצעות יורשיו 18. ג'זאלה אבו ג'נימה ז"ל באמצעות יורשיו 19. ג'רייס אבו ג'נימה ז"ל באמצעות יורשיו 20. אברהים אבו ג'נימה ז"ל באמצעות יורשיו 21. נביהה אבו ג'נימה ז"ל באמצעות יורשיה ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה בת"א 36553-05-10 מיום 10.12.2017 על ידי כב' השופטת דיאנה סלע תאריך הישיבה: כ"ו בסיון התש"ף (18.6.2020) בשם המערער 1: עו"ד אמיל נחאס בשם המערערים 6-2 והמשיבים 14-5: עו"ד ויקטור מנסור בשם המשיבים 1, 2 ו- 6: עו"ד וקים סלים פסק-דין השופט ג' קרא: לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופטת ד' סלע) מיום 10.12.2017 בת"א 36553-05-10, ת"א 1120-02-16 ו-ת"א 45346-01-16 (להלן: פסק הדין). עיקרי התשתית העובדתית ופסק דינו של בית המשפט המחוזי המנוחים מוסא, ג'מיל ופריד היו קרובי משפחה ובעלים משותפים במקרקעין בכפר אעבלין (להלן: המקרקעין או החלקה). בשנת 1947, זכויותיהם במקרקעין נרשמו בחלקים שווים. במועד הגשת התביעות בבית משפט קמא, הבעלים הרשומים במקרקעין, בחלקים שווים (שליש כל אחד) היו: פריד; ג'מיל; ששת יורשיו של מוסא. בבית משפט קמא, המשיבים 7-2 ו-10-9 (להלן: יורשיו של מוסא ויורשיו של ג'מיל, וביחד: המשיבים) וכן המשיב 11 (להלן: איימן) טענו כי בשנת 1968, פריד מכר את חלקו במקרקעין למוסא ולג'מיל, בחלקים שווים (להלן: עסקת המכר). המשיבים לא הציגו מסמך לתמיכה בטיעוניהם, בטענה שהסכם המכר אבד ושזכויותיהם הנטענות במקרקעין של מוסא וג'מיל מכוח עסקת המכר – לא נרשמו. המשיבים טענו כי לאור עסקת המכר, קיבלו מוסא וג'מיל חזקה בלעדית במקרקעין. לאחר פטירתם, החלקה עברה ליורשיו של מוסא וליורשיו של ג'מיל. מאז, מזה עשרות שנים, אותם יורשים נוהגים בה מנהג בעלים, וזאת ללא התנגדות מצדם של יורשי פריד ויורשי יורשיו. איימן רכש חלקים במקרקעין מכמה מיורשיו של מוסא (לרבות החלק שרכש מוסא מפריד) – מהמשיב 2, ודיע (בנו של מוסא) (להלן: ודיע) ומהמשיבים 3 ו-5 (להלן, בהתאמה: ג'ריס ויוסף). כאשר איימן ניסה לרשום את זכויותיו במקרקעין מכוח הסכמי מכר אלו, התנגדו לכך חלק מהמערערים (להלן: יורשי יורשיו של פריד או המערערים), כשהמחלוקת היא לגבי החלקים שהמשיבים טענו כי מוסא רכש אותם מפריד. לאחר רכישת החלקים במקרקעין, פעל איימן להוצאת היתרי בנייה והוא בנה על המקרקעין מבנה המשמש למסחר. פסק הדין הכריע בתביעות הבאות וקיבל אותן: תביעה למתן פסק דין הצהרתי לפיו המנוחים מוסא וג'מיל היו זכאים להירשם כבעלי הזכויות במקרקעין וכיום זכאים לכך יורשיהם, המשיבים ואיימן, אשר רכש חלקים במקרקעין מיורשיו של מוסא (להלן: התביעה העיקרית). בנוסף, פסק הדין קיבל את תביעתו של איימן להורות על ביטול עסקאות מכר שהתיימרו יורשי יורשיו של פריד לבצע בזכויות שירשו כביכול במקרקעין (להלן: תביעות איימן). בבית משפט קמא, עשרות מהנתבעים לא הגישו כתבי הגנה ו-16 מהם אף ציינו, במסגרת הודעות שהוגשו לבית המשפט, כי הם מודים בעובדות כתב התביעה וכי המשיבים מחזיקים במקרקעין מתמיד ונוהגים בהם מנהג בעלים ואת הסכמתם למתן פסק דין נגדם, כמבוקש בתביעה (להלן: הודאות ה-16). לפיכך, נגד רובם של הנתבעים ניתנו פסקי דין בהעדר הגנה. היחידים שכתב ההגנה שלהם היה מצוי בתיק בית המשפט היו יורשיו של דיב (שהוא מיורשי יורשיו של פריד), כאשר המרכזי שבהם הוא המערער 5, בנו של דיב (להלן: סאאב). בית משפט קמא תיאר את סאאב כ"רוח החיה" בתיק וכבעל העניין בו, משרכש את חלקיהם של נתבעים אחרים במקרקעין תוך כדי ניהול ההליכים בתיק ואף לאחר שניתנו פסקי דין נגד חלק מאותם הנתבעים. בית משפט קמא קיבל את תביעות המשיבים. טענות ההתיישנות והשיהוי שטענו המערערים נדחו. בית משפט קמא קיבל את גרסת המשיבים בשאלת קיומה של עסקת המכר בין פריד לבין מוסא וג'מיל. קביעה זו נסמכה בעיקר על עדותו של ודיע, אשר חלקים ממנה נתמכו בעדותו של אדיב, ובעיקר בהודאות ה-16, אשר מחזקות את גרסת המשיבים, וכן בהחלטתם של יתר הנתבעים להימנע מלהגיש כתבי הגנה או לחזור בהם מכתבי הגנה שהגישו. ההודעות במסגרת הודאות ה-16 אימצו ואישרו את הנטען בכתב התביעה ואף כללו אמירה פוזיטיבית לפיה המשיבים רכשו את הזכויות במקרקעין, הם מחזיקים במקרקעין ונוהגים בהם מנהג בעלים. לפיכך, הודאות אלו, המהוות הודאות בעל דין מטעם 16 מהנתבעים, הן ברורות וחד משמעיות. יתרה מכך, נקבע לעניין זה כי קשה להלום שנתבעים כה רבים ימסרו הודאה המנוגדת לאינטרסים שלהם, ללא בסיס במציאות, וכי לו רצו המערערים לתקוף את מקור ידיעתם של יתר הנתבעים – היה עליהם לחקור אותם בחקירה נגדית או לבסס טענתם בראיות. משהמערערים לא עשו זאת, הודאות ה-16 עומדות על כנן. בית משפט קמא בחן את העדויות של העדים מטעם המשיבים ואיימן: ודיע, אדיב ואיימן. ודיע הצהיר והעיד שהוא נכח במעמד עריכת עסקת המכר והוא נחקר בחקירה נגדית. ודיע הצהיר והעיד, בין היתר, כי מאז שנערכה עסקת המכר, משפחותיהם של מוסא ושל ג'מיל קיבלו חזקה בכל הזכויות במקרקעין וכי בכל שנה הם היו זורעים בהם ירקות ובשלב מסוים ודיע אף השתמש בחלקה לצורך ניהול שוק, מבלי שעלו התנגדויות לכך. בית משפט קמא התרשם כי ודיע סיפר על אירועים אותם חווה מכלי ראשון, וזאת למרות קיומן של סתירות מסוימות ביחס לתשובותיו בחקירה הנגדית. בית משפט קמא קבע כי היותו של ודיע בן 12 שנים בעת התרחשות האירועים, אין פירושה שהוא לא הבין את משמעות הדברים, כגון העסקה שביצעו הצדדים והנסיבות שאפפו אותה. בית משפט קמא הדגיש כי האירוע עליו העיד ודיע אינו סבוך, גם עבור ילד בן 12 וכן היה מקובל על בית המשפט כי באותה עת ילד בן 12 נשא באחריות ממשית, אשר תרמה לבגרותו. עדותו של ודיע כי נכח בעת שניתנה התמורה הייתה מהימנה על בית משפט קמא, אף כי ודיע לא ידע להעיד על שיעורה. בית משפט קמא התרשם כי הסתירות בעדותו נובעות מחוסר זיכרון ואי מתן חשיבות לכל פרט בהתרחשות. צוין, כי לא ניתן היה לצפות מודיע לשים לב לכל נתון שלא היה מהותי בזמן אמת, וזאת מאחר שאי-הדיוקים בפרטים היו בעדות שנמסרה עשרות שנים לאחר התרחשות האירוע. נקבע כי הסתירות אינן משמעותיות ואינן פוגעות בליבת גרסתו של ודיע. בית משפט קמא ציין כי התנהלותם של 52 מתוך 53 נתבעים בהליך מחזקת את גרסתו של ודיע וכך גם העדר התנגדותם לבניית מבנים בחלקה שרכש איימן מהמשיבים. לפיכך, בית משפט קמא קיבל את ליבת עדותו של ודיע בדבר עסקת המכר. בית משפט קמא קבע כי אדיב (בנו של ג'מיל) חיזק בעדותו את גרסתו של ודיע, בעיקר לגבי החזקה של המשיבים במקרקעין במשך השנים מאז עסקת המכר. אדיב הותיר רושם מהימן על בית משפט קמא, והוא קיבל את דבריו במלואם לעניין חסרון הכיס של פריד, אשר נהג למכור חלקים מאדמתו כדי להתפרנס ולעניין החזקה של המשיבים במקרקעין. נקבע, כי דברים אלו מחזקים את גרסתו של ודיע, המנוגדים לדברי המערערים לפיהם פריד לא מכר את זכויותיו, אלא הורישם להם. בית משפט קמא קבע כי איימן חיזק את גרסתו של ודיע לגבי עסקת המכר. איימן מסר בתצהיר עדותו הראשית כי הוא ידע שהחלקה שייכת למוסא ולג'מיל על רקע שכנותו הקרובה לחלקה. לדבריו, מאחר שחלקים בחלקה היו רשומים על שם פריד, הוא פנה בעניין זה ליורשי פריד, ביניהם דיב המנוח, אשר ציין בפניו כי ידוע לו שמוסא וג'מיל רכשו את חלקו של פריד בחלקה וכי הוא אינו מתנגד למכר. בהסתמך על בירורים אלו, רכש איימן את הזכויות של ודיע, יוסף וג'ריס, לרבות את החלק היחסי המגיע להם בזכויות פריד. איימן הדגיש כי הוא לא ציפה שאחד מתוך 53 יורשים – יטען שהוא מחזיק בחלקה. איימן הותיר רושם מהימן על בית משפט קמא. דבריו בעניין בירור עמדתם של נתבעים רבים עובר לרכישת חלקם של המשיבים נתמכו בעמדת הנתבעים שרובם המוחלט הסכים לקבלת התביעה וחלקם שלחו הודעות, ובכך שאיש מהנתבעים לא התנגד לבנייה המסיבית של איימן בחלקה עד אשר סאאב החל לקנות אדמות מנתבעים שונים, אף שהוא ידע שלגבי חלקם ניתנו פסקי דין נגדם הקובעים שהם נטולי זכויות במקרקעין שהם מכרו לו. נקבע, כי עדות איימן, ביחד עם הודאות ה-16, מחזקות גם את גרסת ודיע בעדותו. לפיכך, בית משפט קמא קבע כי עדויותיהם של ודיע ושל אדיב ביססו את טיעוני המשיבים כי פריד מכר למוסא ולג'מיל את חלקו במקרקעין בכסף מלא וכי שניהם בעלים במשותף במקרקעין בשלמותם וכי מאז עברה החזקה גם בחלקו של פריד לידי מוסא וג'מיל ולמשפחותיהם, אשר השתמשו בחלקה מאז ועד היום. הודאות ה-16 תומכות במלואן בגרסתם של ודיע ושל אדיב. גם בחירתם של עשרות נתבעים אחרים שלא להגיש כתבי הגנה תומכת בגרסת המשיבים. בהמשך, בחן בית משפט קמא את ראיות המערערים. סאאב בחר להמנע מלהגיש תצהיר עדות ראשית, ולא העיד בבית המשפט, משיקוליו. בית משפט קמא ציין כי בשתיקתו ה"רועמת" של סאאב יש כדי לחזק את גרסתו של איימן. לאחר שבית המשפט בחן ביסודיות את העדויות של סומאיה (אשתו של דיב) וג'ריס (בנו של דיב), הוא קבע כי אין לבסס ממצאים על יסוד עדויות אלו. כמו כן, במשך מספר שנים קיבלו יורשי פריד הודעות רבות מועדת התכנון בעניין הבקשות שהגיש איימן להיתרי בנייה והקלות. בית משפט קמא קבע כי העובדה שיורשי פריד לא התייחסו אליהן ולא הביעו התנגדות לבנייה על ידי איימן, מעידה אף היא כי הם לא ראו עצמם בעלי זכויות במקרקעין. לעניין טענת המערערים כי חלק מהנתבעים לא הגישו כתב הגנה או הודו בעובדות שבבסיס התביעה משום שחלקם במקרקעין היה קטן כך שלא היה להם עניין בתביעה או משום שקיבלו כספים בתמורה – קבע בית משפט קמא כי טענות אלו לא הוכחו וכי המערערים בחרו שלא להזמין איש מהנתבעים לבית המשפט. בית משפט קמא ציין כי למעט הכחשה כללית של גרסת המשיבים לעניין העסקה, לא תמכו המערערים את דבריהם בראיות. בית משפט קמא הסכים עם טענת המערערים, כי בתביעה נגד עזבון נדרשות מהתובע ראיות חזקות יתר על המידה הרגילה, וכי על בית המשפט להימנע ככל הניתן להסתמך על דברי התובע בלבד ולכן יידרשו הוכחות מהימנות בלתי-תלויות. עם זאת, נקבע, נטל זה הורם, כמפורט לעיל. בסוגיית היעדרו של מסמך בכתב לצורך הוכחת עסקת המכר, ציין בית משפט קמא כי מכיוון שעסקת המכר התרחשה בשנת 1968, חל סעיף 80 לחוק הפרוצדורה האזרחית העותומני, אשר דרישת הכתב שבו פורשה בפסיקה כפרובטיבית-ראייתית ולא כדרישה קונסטיטוטיבית-מהותית, כך שניתן להוכיח את העסקה באמצעות עדות בעל-פה, אם בעל הדין שטוען נגד קיום העסקה נמנע מלהתנגד לעדות (ע"א 2110/09 קדור נ' דקסה, פסקה 13 לפסק דינו של הנשיא א' גרוניס (20.9.2012)). בענייננו, ודיע העיד בעניין עסקת המכר ובעלי הדין לא התנגדו. לפיכך, נקבע כי ניתן להכיר בתוקפה של עסקת המכר למרות שלא הוצג מסמך בכתב להוכחת העסקה, כנדרש לפי סעיף 80 הנ"ל. בית משפט קמא ציין שגם לו העסקה נערכה לאחר כניסתו של חוק המקרקעין לתוקף (בהתחשב בכך שודיע לא מסר מועד מדויק לקיום העסקה) ותחול דרישת הכתב המהותית שבחוק המקרקעין, הרי שמתקיים החריג שנקבע בהלכה הפסוקה, המאפשר לסטות מדרישת הכתב באמצעות עיקרון תום הלב ו"זעקת ההגינות" (ראו: ע"א 986/93 קלמר נ' גיא, פ"ד נ(1) 185 (1996); ע"א 8234/09 שם טוב נ' פרץ (21.3.2011)). זאת, מאחר שהמשיבים הסתמכו מזה עשרות שנים על ההסכם ונהגו בחלקה מנהג בעלים – כלומר, ההסכם אף קוים. בית משפט קמא הסיק כי פריד אכן מכר את חלקו במקרקעין למוסא ולג'מיל, אשר קיבלו בה חזקה ונהגו בה מנהג בעלים במשך השנים. משכך, בית משפט קמא התרשם כי עדותו של איימן הייתה כנה ונתמכה בהתנהלות מרבית הנתבעים. נקבע כי הוכח שאיימן רכש מודיע, יוסף וג'ריס את זכויותיהם במקרקעין, לרבות הזכויות במקרקעין שעברו אליהם בירושה לאחר שרכש אותן מוסא מפריד (התביעה העיקרית). מכאן, שלפריד לא נותרו זכויות בחלקה להעביר ליורשיו, ומתחייבת קבלתן של תביעות איימן. תמצית טענות הצדדים המערערים טוענים כי לא הוכחו יסודות הסכם המכר הנטען משנת 1968. זאת, משום שהמשיבים לא הוכיחו מה הייתה התמורה המוסכמת בעסקה הנטענת, כאשר יסוד התמורה ותנאי התשלום נמנים על התנאים החיוניים והמרכזיים של עסקת המכר. העד ודיע אישר שהוא לא ידע מה התמורה ולא ציין בתצהירו מה הייתה התמורה. בנוסף, ודיע אישר בחקירתו הנגדית כי בהיותו בן 12 שנים לא הבחין בטיבן של עסקת מכר לעומת עסקת הלוואה, ולכן הוא אינו יכול להעיד על טיב העסקה הנטענת ועל מהותה, כך שאין ליתן משקל לעדותו. יתר על כן, לטענתם, משום שודיע העיד שהוא היה "יוצא ונכנס" בעת מעמד עריכת העסקה, זו עדות מפי השמועה. עדותו של ודיע היא מופרכת ומלאת סתירות מהותיות ביחס לגרעין העדות ומשכך מתחייבת התערבותה של ערכאת הערעור. בנוסף, טוענים המערערים כי מוטלים על המשיבים נטל הוכחה ומידת ראיות מוגברים משום שמדובר בתביעה נגד עיזבון, ובפרט מאחר שחלפו שנים רבות מאז כריתת ההסכם הנטען. בית משפט קמא לא נתן משקל לכך שמדובר בתביעה נגד עיזבון ולכך שהעד היחיד היה בן 12 והעיד עשרות שנים לאחר התרחשות האירוע. לטענת המערערים, הם לא יכלו להתנגד לעדותו של ודיע מכיוון שרק בדיעבד, לטענתם, התברר כי מדובר בעדויות מפי השמועה. המערערים טוענים כי מעדויות ודיע ואדיב עולה כי לא הייתה עסקת מכר וכי עדותו של איימן מעידה על חוסר תום ליבו ויש בה סתירות. המשיבים 10-1 סומכים ידיהם על פסק דינו של בית משפט קמא. לטענתם, מדובר בממצאים עובדתיים ובממצאים המבוססים על התרשמות ומהימנות שבית משפט קמא הגיע אליהם לאחר ניתוח חומר הראיות במלואו ולכן אין להתערב בהם. איימן הודיע כי הוא מצטרף לסיכומיהם של המשיבים 10-1. דיון והכרעה לאחר עיון בטענות הצדדים בכתב ובעל פה, הגענו למסקנה כי דין הערעור להידחות. הלכה פסוקה היא כי לא בנקל תתערב ערכאת הערעור בממצאי עובדה ומהימנות של הערכאה הדיונית. כך במיוחד כשממצאי העובדה נקבעו על בסיס התרשמות ישירה של בית המשפט מהעדים וממארג הראיות (ראו, למשל: ע"א 8234/09 שם טוב נ' פרץ, פסקה 17 לפסק דינה של השופטת (כתוארה אז) א' חיות (21.3.2011); ע"א 5218/16 החברה לפיתוח חוף אילת בע"מ נ' המכון הישראלי לחקר הנדסה ימית בע"מ, פסקה 4 (21.1.2019); ע"א 4084/17 ק.ב. גורמה ויזמות בע"מ נ' הראל חברה לביטוח בע"מ, פסקה 12 (1.3.2020)). רובו המוחלט של הערעור נסב על הקביעות העובדתיות וממצאי המהימנות שנקבעו בפסק הדין שניתן בערכאה הדיונית, המבוססים על חומר הראיות שהוצג בפני בית משפט קמא ועל התרשמותו הישירה והבלתי אמצעית מהעדים ומכלל נסיבות העניין. פסק דינו של בית המשפט קמא הוא מפורט ומנומק. הוא בחן באופן מעמיק את העדויות וחומר הראיות והוא אף כולל התייחסות ל"נקודות התורפה" בגרסאות העדים. בית משפט קמא הכריע על בסיס הנימוקים הבאים: בית משפט קמא העדיף את עדויותיהם של ודיע ושל אדיב בקשר לעסקת המכר ובקשר לחזקה במקרקעין של המשיבים משך עשרות שנים, על פני עדויותיהם של עדי המערערים. בית משפט קמא התייחס הן למהימנות של העדויות והן לראיות הנסיבתיות, שכולן הביאו אותו למסקנה שאכן הייתה עסקת מכר. עדותו של ודיע שימשה כעדות ישירה ומכלי ראשון לעסקת המכר מאחר שהוא היה נוכח במעמד חתימת ההסכם, ובית משפט קמא נתן אמון בליבת גרסתו של ודיע. כפי שהוסבר בפסק הדין ובניגוד לטענת המערערים, בית המשפט לקח בחשבון את גילו הצעיר של ודיע בעת מעמד העסקה וחרף גילו, קבע כי עדותו מהימנה עליו. בית משפט קמא מצא חיזוק לעדויות מטעם המשיבים בהודעות במסגרת הודאות ה-16, שהיוו הודאות בעל דין, אישרו את הנטען בכתב התביעה ואף נכתב בהן שהמשיבים רכשו את הזכויות במקרקעין, שהמשיבים מחזיקים במקרקעין ונוהגים בהם מנהג בעלים. כן נקבע כי בחירתם של עשרות נתבעים אחרים שלא להגיש כתבי הגנה תומכת בגרסת המשיבים. נקבע, כי עדות איימן, ביחד עם הודאות ה-16, מחזקת גם את גרסת ודיע בעדותו. מבחינת הראיות מטעם המערערים, רובם של יורשי יורשיו של פריד לא התנגדו להחזקת המשיבים במקרקעין במשך השנים וסאאב נמנע מלהגיש תצהיר עדות ראשית ומלהעיד בבית המשפט, ובית משפט קמא נתן לזה משקל. בית משפט קמא לא נתן אמון בעדויות מטעם המערערים. בית משפט קמא ציין כי העובדה שיורשי פריד קיבלו הודעות רבות מועדת התכנון בעניין הבקשות שהגיש איימן להיתרי בנייה והקלות אך נמנעו מלהתנגד לבנייה, מעידה אף היא כי הם לא ראו עצמם כבעלי הזכויות במקרקעין. המערערים בחרו שלא להזמין איש מהנתבעים לבית המשפט. בית משפט קמא ציין כי למעט הכחשה כללית של גרסת המשיבים לעניין העסקה, לא תמכו המערערים את דבריהם בראיות. פסק הדין מבוסס על ממצאים עובדתיים ועל קביעות מהימנות ואין עילה להתערב בו. לעניין טענת המערערים כי לא הוכחה התמורה, הרי ממילא ההסכם בוצע בפועל והמשיבים קיבלו חזקה ונהגו במקרקעין מנהג בעלים במשך עשרות שנים (ובנוסף השוו: ע"א 765/18 חיון נ' חיון, פסקה 22 (‏1.5.2019) ("אכן, חזקה היא כי מי שמחזיק בנכס ונוהג בו מנהג בעלים באין מוחה ובאין מפריע, הוא הבעלים של הנכס (ראו: יהושע ויסמן "החזקה" מחקרי משפט טו 5, 21 (1999)). חזקה זו, כמובן, ניתנת לסתירה, אך היא לא נסתרה במקרה דכאן...")). בעלי הדין לא התנגדו לעדותו של ודיע בעניין עסקת המכר, שהייתה מהימנה על בית משפט קמא. לפיכך, נקבע בפסק הדין כי ניתן להכיר בתוקפה של עסקת המכר למרות שלא הוצג מסמך בכתב להוכחת העסקה, כך שהתמלאה דרישת הכתב הראייתית. המערערים לא הציגו עילה להתערב בכך. כמו כן, שלא כטענת המערערים, בית משפט קמא היה ער לכך כי מדובר בתביעה נגד עזבון, על המשמעויות הנגזרות מכך, כמפורט לעיל. אולם, נקבע כי הנטל הורם. יצוין, כי לעניין טענת המערערים כי התביעות הוגשו בשיהוי, בית משפט קמא ציין את ההלכה הפסוקה לפיה טענת שיהוי תתקבל במקרים נדירים, וקבע כי התנאים לקבלתה של טענת שיהוי לא התקיימו. לא נמצאה עילה להתערב גם בכך. הנה כי כן, מאחר שאין מקום להתערב בממצאים העובדתיים שנקבעו בפסק דינו של בית המשפט המחוזי ומאחר שהם תומכים במסקנות המשפטיות ושלא נמצאה בפסק הדין טעות שבחוק, החלטנו לדחות את הערעור מכוח סמכותנו לפי תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. המערערים יישאו בהוצאות המשיבים 10-1 בסך של 15,000 ש"ח ובהוצאות המשיב 11 בסך 15,000 ש"ח. ש ו פ ט המשנָה לנשיאה ח' מלצר: אני מסכים. המשנה לנשיאה השופט נ' סולברג: אני מסכים. ש ו פ ט לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ג' קרא. ניתן היום, ‏ה' באב התש"פ (‏26.7.2020). המשנה לנשיאה ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ 18007490_Q09.docx סח מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, http://supreme.court.gov.il 1