מוחמד דעאס נ. המוסד לביטוח לאומי

פסק-דין בתיק רע"א 7488/12 בבית המשפט העליון רע"א 7488/12 לפני: כבוד השופט י' דנציגר כבוד השופט ע' פוגלמן כבוד השופט צ' זילברטל המבקש: מוחמד דעאס נ ג ד המשיבים: 1. המוסד לביטוח לאומי 2. ראמי חאסקייה 3. סנגפיט ישראל בע"מ 4. עילית חברה לביטוח בע"מ המבקשת להצטרף: "קרנית" – קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד בתיק ע"א 7010-02-12, שניתן ביום 19.9.2012 על ידי כב' ס' הנשיא א' ש' שילה וכב' השופטים מ' נד"ב וא' מקובר תאריך הישיבה: כ"ז בטבת התשע"ד (30.12.2013) בשם המבקש: עו"ד מ' דעאס בשם המשיב 1: עו"ד ע' בן-צבי; עו"ד ר' טננהאוז בשם המשיב 2: עו"ד ג' רוזנר בשם המשיב 4: בשם המבקשת להצטרף: עו"ד ע' קרינסקי; עו"ד ר' טואף ע"ד א' בלגה; עו"ד ס' דומניץ-סומך פסק-דין השופט צ' זילברטל: 1. ניזוק נפגע בתאונת עבודה. הוא תובע את מעסיקו ואת המחזיק בחצרים שבתחומם אירעה התאונה. סמוך לאחר התאונה פנה הניזוק למוסד לביטוח לאומי (להלן: המל"ל) בתביעה לדמי פגיעה ולתגמולים, תביעה שנענתה. תביעת הניזוק נגד מעסיקו ונגד המחזיק בחצרים הוגשה לבית המשפט כשש שנים לאחר התאונה. בעוד תביעה זו מתבררת, ולאחר שחלפו כ-11 שנים מיום התאונה, ביקש המל"ל להצטרף כתובע נוסף בתביעת שיבוב בגין התגמולים ששילם וישלם לניזוק. האם דין בקשת ההצטרפות של המל"ל להידחות מהטעם שתביעתו התיישנה? בית משפט השלום השיב בחיוב על שאלה זו. בית המשפט המחוזי (בדעת רוב) פסק כי יש לקבל את בקשת ההצטרפות של המל"ל. מכאן בקשת רשות הערעור שהועברה לדיון בפני מותב תלתא. 2. המשיב 2 (להלן: התובע) הגיש ביום 17.12.2006 את תביעתו לבית משפט השלום בכפר סבא (ת"א 6769/06) נגד המשיבה 3, שהיתה מעסיקתו במועד התאונה, וכיום היא חדלת פרעון. עוד הוגשה התביעה נגד המבקש, הוא המחזיק בחצרים שבתחומם אירעה התאונה ונגד המשיבה 4 שהיא חברת הביטוח של המעסיקה. בשלב מתקדם מאד של בירור התובענה (לאחר סיום שמיעת הראיות), הגיש המל"ל (שהוא המשיב 1) בקשה להצטרף לתובענה כתובע נוסף, כשהוא מסכים לאמץ את כתב התביעה שהוגש על ידי התובע וציין כי יסתפק בהגשת הפרוטוקולים והתדפיסים שצורפו לבקשתו והמעידים על הסכומים ששילם וישלם בעתיד לתובע, תוך ויתור על חקירת מי מהעדים שהעידו. כאמור לעיל, בקשת המל"ל הוגשה כ-11 שנה לאחר מועד התאונה שהתרחשה בשנת 2000. לטענת המל"ל, נודע לו על התביעה מפי התובע רק ביום 6.10.2010. המבקש ויתר הנתבעים התנגדו לבקשת המל"ל וטענו כי יש לדחותה כיוון שתביעתו התיישנה בינתיים. מאידך טען המל"ל, שתביעתו, שהיא תביעת תחלוף (סוברוגציה), טרם התיישנה, שהרי הוא נכנס בנעליו של התובע ומרוץ ההתיישנות בתביעת התובע נעצר עם הגשת תביעתו שהדיון בה טרם הסתיים. עוד טען המל"ל, כי המבקש הודה בזכות התביעה של המל"ל, הן בכתב הגנתו והן בתחשיבי הנזק שהגיש, בהם ציין כי המל"ל שילם לתובע תגמולים אותם יש לנכות מהפיצויים. כאמור לעיל, התובע פנה למל"ל בתביעה לדמי פגיעה ולתגמולים סמוך לאחר התאונה. 3. בית משפט השלום בכפר-סבא (כב' השופטת ר' קרלינסקי) דחה ביום 18.12.2011 את בקשת המל"ל. בית המשפט קבע כי תביעת המל"ל התיישנה, זאת על יסוד ההלכה שנפסקה בע"א 1577/97 המוסד לביטוח לאומי נ' עמית, פ"ד נז(4) 433 (2001), (להלן: עניין עמית). בפרשה זו תבע המל"ל מהמזיק את הסכומים ששילם לנפגע רק לאחר שחלפו שבע שנים מיום התאונה בה נגרמו לנפגע נזקי גוף. בעניין עמית נפסק, כי בהיות זכות החזרה של המל"ל זכות תחלוף, שיסודה בהוראת סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 (להלן: חוק המל"ל), נוצרת "זיקה וזהות" בין טענת ההתיישנות העומדת למזיק כנגד הניזוק לבין הגנת ההתיישנות שיש למזיק כנגד המל"ל. מכאן שיש למנות את תקופת ההתיישנות בתביעת המל"ל ממועד התאונה. בגדר כך גם נדחתה טענת המל"ל שהתבססה על הוראת סעיף 8 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן: חוק ההתיישנות), העוסקת במצבים בהם "נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן". זאת, "כיוון שידיעתו של הניזוק היא ידיעת המוסד". בית משפט השלום הזכיר בהחלטתו גם את פסק הדין שניתן ברע"א 3990/06 המוסד לביטוח לאומי נ' מסדר פאטי ביני פראטללי, פ"ד סב(4) 225 (2008) (להלן: עניין מסדר פאטי), שבו הובהרה ההלכה שנפסקה בענין עמית, כשנקבע שלמל"ל, כמי שנכנס בנעליו של הנפגע הקטין, עומדת אותה תקופת התיישנות הקיימת בידו של הנפגע הקטין, דהיינו – עד הגיעו של הנפגע לגיל 25. כלומר, כל עוד לא התיישנה תביעת הנפגע, לא נסתם הגולל, ככל שהדבר נוגע לטענת התיישנות, על תביעתו של המל"ל. נוכח הלכות אלה פסק בית משפט השלום בענייננו כי הגשת התביעה על ידי הניזוק אינה מאריכה למל"ל את תקופת ההתיישנות להגשת תביעתו-שלו באופן שיוכל להגישה עד תום ההליך בתביעת הניזוק. בית משפט השלום נדרש גם לטענת המל"ל בדבר הודאת המבקש בזכות המל"ל וראה לנכון לדחותה כיוון שטענה זו לא הוכחה וכיוון שלא ניתן לראות בתחשיב הנזק משום הודאה בזכות התחלוף של המל"ל. 4. בערעור שהגיש המל"ל לבית המשפט המחוזי נהפכה התוצאה. דעת הרוב בבית המשפט המחוזי (כב' סגן הנשיאה א' ש' שילה וכב' השופטת מ' נד"ב) פסקה כי: "זכות התביעה של המוסד 'רוכבת' על זכות הניזוק בפועל (אם טרם מיצה זכותו), או בכוח (אם מיצה זכותו אך טרם חלפה תקופת ההתיישנות שבה היה הניזוק רשאי להגיש את תביעתו). על כן, בענייננו, כל עוד תלויה ועומדת תביעת הניזוק זכאי המוסד להצטרף אליה ולהגיש את תביעתו" (ההדגשה במקור). דעת הרוב סברה, כי אין הקביעה האמורה סותרת את פסיקתו של בית משפט זה בעניין עמית ובעניין מסדר פאטי, פסיקה שהתייחסה למצבים עובדתיים שונים מבחינת היחס שבין תביעת המל"ל לבין תביעת הניזוק. מאידך גיסא, כב' השופט א' מקובר, בדעת מיעוט, פסק כי אין מקום לקבל את הערעור וכי בית משפט השלום צדק במסקנתו לפיה תביעתו של המל"ל התיישנה, באמרו: "העובדה שההליכים בתביעת הניזוק, שהוגשה, כאמור, בתוך תקופת ההתיישנות, עדיין לא הסתיימו, אינה מאריכה למוסד את תקופת ההתיישנות לגבי תביעתו הוא. שאם לא תאמר כן, יכולה תקופת ההתיישנות של המוסד להימשך שנים רבות מעבר ל- 7 השנים, כל עוד ההליכים בתביעת הניזוק לא יסתיימו". 5. כאמור, על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הגיש המבקש בקשת רשות ערעור. לאחר שנקבע שהבקשה מצריכה תשובה והוגשו תשובות המשיבים, הוחלט להעביר את הדיון בה למותב תלתא. כמו כן, הוגשה על ידי "קרנית" בקשה להצטרף כמשיבה להליך, תוך שהיא תומכת בטענות המבקש ואף מוסיפה עליהן. מטעמי יעילות, ניתנה לקרנית אפשרות להגיש את תשובתה לבקשה, עוד בטרם שהוחלט האם יש מקום לצרפה. לאחר שהוגשו תשובות לבקשת רשות הערעור והצדדים השלימו טיעוניהם על-פה בדיון שהתקיים, ולאחר ששקלתי את טענות הצדדים, מסקנתי היא כי יש מקום ליתן למבקש רשות ערעור ויש לקבל את הערעור. 6. בבקשת רשות הערעור טוען המבקש, כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי אינו מתיישב עם ההלכה שנקבעה בעניין עמית ואף בעניין מסדר פאטי, שהרי באותן פרשות נפסק כי תקופת ההתיישנות של תביעת התחלוף (סוברוגציה) של המל"ל זהה לתקופת ההתיישנות של תביעת הניזוק, דהיינו – שבע שנים מיום התאונה, אלא אם כן ניתן להאריך תקופה זו מטעמים הקבועים בהוראות חוק ההתיישנות, ובמקרה דנא אין לניזוק ו/או למל"ל כל עילה חוקית להארכת תקופת ההתיישנות. מכאן שתביעת המל"ל התיישנה כעבור שבע שנים ממועד התאונה והבקשה להצטרף לתובענה שהגיש התובע, בקשה שהוגשה לאחר שחלפו שבע שנים מיום התאונה, דינה להידחות. עוד מציין המבקש את הוראת תקנה 26(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות) לפיה: "הוסף או הוחלף בעל דין, רואים, לענין התיישנות, את ההליכים לגבי בעל הדין החדש כאילו התחילו עם כתב התביעה המתוקן". נטען, אפוא, כי אם יצורף המל"ל כתובע נוסף לתביעת התובע, ייראו ההליכים לגביו כאילו התחילו לאחר שחלפו כ-11 שנה מיום התאונה, משמע שתביעתו התיישנה. אגב, כלל זה שמעוגן בתקנה 26(ב) לתקנות סוטה מהעקרון המקובל, שלפיו רואים את כתב התביעה המתוקן כאילו הוגש במועד הגשת כתב התביעה המקורי, שכן הגשת התביעה מפסיקה את מרוץ ההתיישנות (יואל זוסמן סדרי הדין האזרחי 351-350 (מהדורה שביעית, שלמה לוין עורך, 1995)). 7. בתשובתו טוען המל"ל, כי עם הגשת תביעתו של הנפגע "נעצר 'שעון העצר' של מרוץ התיישנות תביעתו של הנפגע ולא ניתן עוד לטעון התיישנות כנגדו, שהרי תביעתו תלויה ועומדת, וכל עוד היא ממשיכה להתברר, גם אם חלפו בינתיים 7 שנים ממועד קרות התאונה, הרי שהיא לא התיישנה". המל"ל גם מפנה להוראת סעיף 15 לחוק ההתיישנות הקובע כי: "הוגשה תובענה לפני בית משפט, ... , והתובענה נדחתה באופן שלא נבצר מן התובע להגיש תובענה חדשה בשל אותה עילה, לא יבוא במניין תקופת ההתיישנות הזמן שבין הגשת התובענה ובין דחייתה". מסעיף זה מבקש המל"ל ללמוד, כי פרק הזמן בו מתבררת תובענת הניזוק אינו מובא בחשבון במניין תקופת ההתיישנות ועל כן גם אין להביאו בחשבון במניין תקופת התיישנות תביעת המל"ל. כל זאת, כיוון שתביעת המל"ל היא תביעתו של מי שבא בנעליו של הניזוק. לשיטת המל"ל: "הלכה למעשה, תביעת הניזוק כוללת בתוכה גם את תביעת השיבוב של המל"ל ... ". עוד נטען, כי היענות לבקשת המל"ל להצטרף כתובע נוסף, אף אם הבקשה הוגשה בשלבים מתקדמים ביותר של בירור התובענה, תגשים את רצון המחוקק כפי שזה בא לידי ביטוי בסעיפים 331-328 לחוק המל"ל. נטען, כי אם לא יתאפשר למל"ל להצטרף כתובע נוסף לתביעת התובע, הדבר יביא לידי כך שהמבקש יעשה עושר ולא במשפט, שהרי את תגמולי המל"ל ינכו מסכום הפיצויים שייפסק לזכות התובע, בעוד שהמל"ל לא יוכל להיפרע מהמבקש בגין תגמולים אלה. המל"ל חוזר גם על טענתו לפיה המבקש הודה בזכותו של המל"ל, בגדר כתב ההגנה שהגיש כמו גם בתחשיבי הנזק. 8. המשיבה 4 הגישה אף היא תשובה לבקשה (אף כי נראה שאין היא חשופה לתביעת המל"ל בהיותה המבטחת של מעסיקתו של התובע) והיא מצטרפת לטענותיו של המבקש ואף מוסיפה להן. לטענת המשיבה 4, פסק דינו של בית המשפט המחוזי יצר התיישנות "אמורפית", שאינה קצובה בזמן ואין לה מועד סיום ידוע, שהרי סיומה תלוי במשך הזמן שיידרש לבירור תביעת הניזוק. עוד נטען, כי שעה שתביעת הניזוק תלויה ועומדת אין היא מפסיקה את מרוץ ההתיישנות של תביעת המל"ל, וכי רשימת העילות המאריכות את תקופת ההתיישנות, כקבוע בחוק ההתיישנות, היא רשימה סגורה. גם לדעת המשיבה 4 פסיקת בית המשפט המחוזי סותרת הלכה פסוקה של בית משפט זה, היא מנוגדת למדיניות משפטית ראויה, מפלה את המל"ל לטובה לעומת תובעים אחרים, פוגעת באינטרסים הכלכליים של המבטחות ופותחת פתח להצפת בתי המשפט בנחשול של תביעות. 9. התובע אינו מתנגד שתינתן למבקש רשות ערעור ואף לא לצירופה של קרנית כמשיבה. גם המשיבה 4 והמבקש מסכימים לבקשת קרנית, בעוד שהמל"ל מתנגד לה. כאמור, מטעמים של יעילות, הוגשה תשובתה הכתובה של קרנית לבקשת רשות הערעור בטרם ניתנה החלטה בבקשתה להצטרף להליך. בענין זה אני סבור, כי אין מקום לצירוף קרנית כבעלת דין בבקשה דנא, שכן אין ההליך מעורר כל שאלה שלקרנית יש לגביה נגיעה ישירה ועניינה אינו שונה מעניינם של גופים רבים אחרים שהם "שחקנים חוזרים" בסוג זה של תובענות. העובדה שקרנית מעורבת במספר רב של הליכים בהם מתעוררת שאלה דומה, מסבירה את עניינה של קרנית בתוצאות ההליך דנא, אך אין בה כדי להצדיק צירופה כבעל דין ועל כן אציע שלא להיענות לבקשתה. דיון והכרעה 10. לטעמי, ה"מקום הגיאומטרי" שבגדרו ראוי לברר את השאלה הטעונה הכרעה הם הכללים והעקרונות שעניינם תיקון כתבי טענות והיחס ביניהם לבין מצבים שבהם בעת הגשת הבקשה לתיקון כתב התביעה כבר חלפה תקופת ההתיישנות. כלל יסודי הוא שאם בעל דין מבקש להוסיף לתובענתו, על דרך של תיקון כתב התביעה, עילה שהתיישנה, תידחה הבקשה – "שהרי לו הגיש תובענה אחרת חדשה, היא היתה נדחית מטעם זה, ולא מן המידה הוא להרשות לתובע קבלת יתרון בלתי נאות על ידי הוספת עילה שהתיישנה, אשר מועד הגשתה ייוחס אחורנית למועד הגשת כתב התביעה המקורי" (ע"א 728/79 קירור אגודה שיתופית חקלאית בע"מ נ' זייד, פ"ד לד(4) 126, 131 (1980)). ודוק – עקרון זה קשור בכך שאת האמור בכתב התביעה המתוקן "מייחסים לאחור" למועד הגשת כתב התביעה המקורי. אך אם התיקון אינו מוסיף לתובענה המקורית עילה חדשה, והוא מצוי בדל"ת אמותיה של העילה המקורית, ניתן להתיר את התיקון, על-אף שבמועד הגשת הבקשה לתיקון כתב התביעה העילה המקורית כבר התיישנה. כך, למשל, אם התובע תבע את הנתבע באחריות שילוחית, לא תהא במקרה הרגיל מניעה לתקן את כתב התביעה על ידי ייחוסה לנתבע של אחריות ישירה (שם, שם). לצורך יישום כלל זה, יש חשיבות רבה להגדרת המונח "עילת תביעה", שהרי אם הבקשה לתיקון כתב התביעה אינה חורגת מגדר עילת התביעה המקורית, אין מניעה להתיר את התיקון אף אם עילת התביעה התיישנה בינתיים. כידוע, למונח "עילת תביעה" פנים רבות, על-פי הקשר הדברים שבגדרו נעשה שימוש בביטוי זה. לעניין ניסוח כתב התביעה, הכוונה היא, בדרך כלל, למונח האמור במשמעותו הצרה (מערכת העובדות שאם תוכח תזכה את התובע בסעד המבוקש), בעוד שלעניין התיישנות (כמו גם לעניין מעשה בית דין) מוגדר המונח בהגדרה רחבה "הכוללת את העסקה או המעשה המובא לדיון" (שם, שם). לענין זה ראה גם: ע"א 702/86 איטונג בטרום (אינווג) בע"מ נ' בן הרוש, פ"ד מד(1) 160, 166 (1989). כאשר מדובר בתיקון כתב תביעה שכולל צירוף תובע חדש שלא היה בעל דין על-פי כתב התביעה המקורי, חלים ככלל אותם הכללים. עם זאת, ויש לכך משמעות לענייננו, כפי שהדבר בא לידי ביטוי גם בהוראת תקנה 26(ב) לתקנות שצוטטה לעיל, המועד הרלוונטי למניין תקופת ההתיישנות לגבי בעל הדין החדש, אינו מועד הגשת כתב התביעה המקורי, אלא מועד הגשת כתב התביעה המתוקן (כפי שנפסק מפי הנשיא א' גרוניס ברע"א 6590/10 עזבון אשתייה נ' מדינת ישראל, פסקה 11 (28.5.2012) (להלן: עניין אשתייה)). הנשיא הוסיף באותו עניין, כי: "עצם צירוף בעל דין חדש לאחר חלוף תקופת ההתיישנות אין בו כדי למנוע בהכרח את התיקון המבוקש. הלכה היא, כי כאשר מוגשת בקשה לתיקון כתב תביעה לאחר חלוף תקופת ההתיישנות, יש לבחון אם התיקון חורג מעילת התביעה המקורית. אם כתב התביעה חורג מעילת התביעה המקורית, אין להתיר את תיקון התביעה, שכן התרתו תגרום פגיעה באינטרסים של הנתבע. זאת, משום שתיקון כתב התביעה יימנע ממנו טענת התיישנות, אשר היתה עומדת לו אלמלא התיקון (...). אולם, אם תיקון כתב התביעה לא יוביל לחריגה מעילת התביעה המקורית, אין מניעה מיוחדת לאשר את התיקון". כך, לדוגמה, בעניין אשתייה התיר בית משפט זה את תיקון התובענה, שהוגשה במקור בשמם של "עזבונות", על דרך של צירוף היורשים עצמם, אף כי בעת התיקון כבר חלפה תקופת ההתיישנות, בפסקו כי תיקון זה לא יוביל לחריגה מהותית מעילת התביעה המקורית. בית המשפט הבהיר, כי מסקנתו היתה משתנה אילו היורשים, המבקשים להצטרף כתובעים, היו תובעים גם כתלויים, שכן במצב זה קבלת הבקשה הייתה "מרחיבה את עילות התביעה המקוריות, וכפועל יוצא מכך, ובהתחשב בעיתוי הגשת הבקשה, היה בכך כדי להוביל לעקיפה של כללי ההתיישנות" (שם, בפסקה 13). 11. מכלל ה"הן" שמשמיעה לנו הפרשה הנ"ל, עולה ה"לאו" שבמקרה דנא. אם בפרשה בה דן הנשיא לא היה בצירוף היורשים כדי להביא לשינוי בעילת התביעה, במקרה דנא שונים הם פני הדברים. המל"ל אמנם בא בנעליו של הניזוק, אך תביעת התחלוף שלו מקימה עילת תביעה שונה במובהק, ולא ניתן להגישה לאחר שחלפו 11 שנה מיום בו נוצרה עילת התביעה. אף שהמל"ל בא בנעלי הנפגע אין הדבר יוצר זהות בין שניהם (עניין עמית, עמ' 441, מול האות ג'). זכות התביעה של המל"ל מבוססת על הוראת חוק מיוחדת, היא כיום סעיף 328 לחוק המל"ל. בעניין מסדר פאטי נפסק כי זכות התחלוף היא זכות נפרדת מזכותו של הניזוק, והוספו שם הדברים הבאים: "הסוברוגציה גודרת את זכותו של המוסד להשבה בהתאם לזכותו של הניזוק כלפי המזיק, והיא מעניקה למזיק את האפשרות להעלות כלפי המוסד טענות הגנה העומדות לו כלפי הניזוק. ... עם זאת, הסוברוגציה אינה מילת-קסם הפותרת כל קושי או הנותנת מענה לכל קושיה. ... בהקשר זה יש לציין כי מלאכותיות זו היא לעיתים חלק מרעיון התחלוף (סוברוגציה), שהרי לעולם נעליו של הניזוק אינן תפורות בדיוק לפי מידותיו של המוסד המבקש להיכנס בהן. לתחלוף יש חריגים, והזהות בין המוסד לבין הניזוק אינה מלאה" (שם, עמ' 228). תביעת הניזוק ותביעת המל"ל הן שתי תביעות נפרדות, אף שהן נובעות מאותו אירוע תאונתי. ביסוד כל אחת מהן עומדת עילת תביעה שונה. נדמה כי אין חולק שאילו אדם שנפגע יחד עם התובע באותה תאונה היה מבקש להצטרף כתובע לאחר שתביעתו התיישנה, לא היה ניתן לו הדבר. העובדה שנוכח אופי תביעת המל"ל כתביעת תחלוף, זכאי המזיק לטעון כלפי המל"ל טענות התיישנות שעומדות לו כלפי הניזוק, ומנגד זכאי המל"ל לטעון כלפי המזיק שתביעת התחלוף "נהנית" מהארכה שניתנת בדיני ההתיישנות לתביעת הניזוק, אין פירושה ששתי התביעות מבוססות על אותה "עילת תביעה", גם במובנה הרחב. לשם גיבוש עילת התביעה של המל"ל צריכים להתמלא תנאים שכלל אינם רלבנטיים לתביעת הניזוק ולהיפך. גם הולדתן של שתי העילות במועד אחד, מועד התאונה, אינו הופך אותן לזהות. האחד תובע בהיותו מי שכלפיו בוצעה עוולה שגרמה לו לנזק. השני תובע בהיותו מי ששילם תגמולים לניזוק ומכוח עובדה זו "בא בנעלי" הניזוק כדי סכום התגמולים. על כך שמדובר בזכות תביעה נפרדת, ומכאן שגם בעילת תביעה שונה מזו של הניזוק, ניתן ללמוד גם מהוראות סעיף 330 לחוק המל"ל, המבחין בין שתי התביעות. אכן, המל"ל "נכנס בנעלי" הניזוק, רק כדי סכום הגמלאות שהוא שילם וישלם לו, ואילו הניזוק אינו זכאי לפיצוי מהמזיק על מלוא סכום הנזק, אלא על הנזק בניכוי הגמלאות (ככל שהמזיק אינו המעסיק של הניזוק). לכל אחד מהשניים עומדת, אפוא, עילת תביעה שונה, ביחס לסכומים שונים. האמירה שזכות התחלוף אינה "עצמאית", אלא תלויה בזכות הניזוק לפיצוי ונובעת ממנה (ועל כן גם כפופה להגנות שיש למזיק כלפי הניזוק), אינה משמיעה לנו שהעילה שביסוד תביעת התחלוף זהה לעילה שביסוד תביעת הניזוק. ואכן, נקבע כי כאשר זכות הניזוק מועברת אל המל"ל המשלם לו תגמולים "הופך המוסד אדון לזכותו" ומימוש זכות המל"ל אינו תלוי ברצון הניזוק (אהרון ברק דיני הנזיקין – תורת הנזיקין הכללית 651 (מהדורה שנייה, גד טדסקי עורך, תשל"ז)). על היות זכות התחלוף של המל"ל זכות נפרדת מזכות הניזוק ניתן ללמוד גם מכך שהניזוק אינו רשאי להתפשר עם המזיק על התגמולים שהוא מקבל מהמל"ל, כאשר עם תשלומם לניזוק ניתנת בידי המל"ל זכות תביעה, המנותקת מזו של הניזוק, כ"ממלא מקום" של הניזוק כדי סכום הגמלאות (רע"א 7817/99 אבנר איגוד לביטוח נפגעי רכב בע"מ נ' קופת חולים מכבי, פ"ד נז(3) 49, 65 (2003)). אכן, המל"ל כ"מחליף" של הניזוק, "יורש את זכותו של המעביר על כל מרכיביה", כאשר "תחלוף מלא משמעותו החלפה מלאה באופן השולל אפשרות שגם המעביר וגם הנעבר יחזיקו בו זמנית באותה זכות" (שם, עמ' 63). לגבי סכום התגמולים שהמל"ל שילם ועתיד לשלם לניזוק, הזכות לתבעו מהמזיק עברה מידי הניזוק לידי המל"ל ועל כן מדובר בשתי עילות תביעה שונות. 12. אינני רואה כיצד הגשת תביעת הניזוק "עוצרת" את מרוץ ההתיישנות של תביעת המל"ל. המל"ל טוען כי מרגע שהנפגע הגיש תביעה לא ניתן עוד לטעון התיישנות כנגדו. אכן, כך הוא ככל שמדובר בגדרה של עילת התביעה שנכללה בכתב התביעה המקורי, שהוגש טרם שחלפה תקופת ההתיישנות. ואולם, אם הנפגע יחפוץ לתקן את תובענתו ולהוסיף לה עילה נוספת, תיטען כלפיו טענת התיישנות ובקשת התיקון תידחה. כך, למשל, וכפי שעולה מעניין אשתייה, אם יחפוץ התובע לתקן את התביעה שהגיש כיורש, באופן שתתווסף לה טענה שהוא גם תלוי במנוח, לא יתאפשר לו הדבר לאחר חלוף תקופת ההתיישנות. אם כך הדבר כלפי התובע עצמו, קל וחומר שכלל זה יחול כלפי תובע אחר שמבקש להצטרף להליך. 13. המל"ל טוען כי צירופו להליך יגשים את מטרות חוק המל"ל ויימנע מצב בו המזיק "ייהנה" מניכוי התגמולים מהפיצויים שיפסקו לניזוק, בעוד שהמל"ל לא יוכל לחזור עליו. אכן, זו תוצאה בלתי נמנעת של דיני ההתיישנות ואין היא יוצרת עיוות באשר היא מגשימה את המטרות שביסוד דינים אלה. זאת ועוד, אין לשכוח כי המל"ל ידע על אירוע התאונה סמוך לאחר התרחשותה וכי בידיו כלים לצמצם את המקרים בהם תביעת התחלוף שלו תחסם מכוח התיישנות. עמד על כך בית המשפט בעניין עמית, בגדרו נטענו על-ידי המל"ל טענות דומות: "ברגיל, תוצאה זו אינה מקפחת את המוסד, שהרי הוראת סעיף 296 ‎לחוק הביטוח הלאומי מעמידה למוסד טענת שיהוי כנגד נפגע התובע ממנו גימלאות לאחר שחלפו ‎12 חודשים מהיום שבו נוצרה עילת התביעה. אכן, למוסד שיקול-דעת המאפשר לו להיענות לתביעת הנפגע אף מעבר לתקופה זו, אולם פרק הזמן המקוצר מבטיח בדרך-כלל כי די בתקופת ההתיישנות הכללית, שהיא תקופה ארוכה יותר, כדי למנוע פגיעה בעניינו של המוסד. זאת ועוד זאת, סעיף 328(ב) לחוק מחייב את הזכאי לגימלה להושיט למוסד כל עזרה כדי לסייע למוסד במימוש זכויותיו כנגד צד שלישי, ואם לא עשה כן רשאי המוסד לשלול ממנו את הזכות לגימלה. על-פי חוק יש גם ליתן למוסד הודעה על הגשת תביעה, מטעם הזכאי לגימלה, כנגד הצד השלישי, ועל כל אלה נוסף ההיתר שניתן למוסד, בסעיף 329 לחוק, לזקוף לחובת הזכאי לגימלה סכומים מסוימים מחשבון הפיצויים, שקיבל מצד שלישי" (שם, עמ' 442). מכל מקום, אין שיקולים של מדיניות יכולים להתגבר על תוצאה המתחייבת מדיני ההתיישנות ומהכללים שעניינם תיקון כתבי טענות לאחר שחלפה תקופת ההתיישנות. 14. להשלמת התמונה יצוין, כי הוראת סעיף 15 לחוק ההתיישנות אינה חלה על המקרה הנדון, והיא גם לא הוזכרה על-ידי בית המשפט המחוזי. הוראה זו עוסקת במצב בו ההליך משפטי הסתיים באופן שהתובע יכול לשוב ולתבוע באותה עילה. זאת, כדי שלא יוסיף לאחוז בהליך חסר תוחלת, או שיש סיבות ראויות למחקו, רק מחשש שלא יוכל לשוב ולתבוע באותה עילה עקב חלוף הזמן וחלוף תקופת ההתיישנות. במקרה הנדון ההליך לא הסתיים, ובוודאי שלא הסתיים באופן שמאפשר לתובע לשוב ולתבוע באותה עילה, והוראת הסעיף האמור כלל לא חלה. 15. עוד אוסיף, כי אין כל יסוד לטענה שלפיה המבקש הודה בזכותו של המל"ל באופן ש"מאפס" את מרוץ ההתיישנות. הודאה במובן סעיף 9 לחוק ההתיישנות צריכה להיות מפורשת וברורה (ע"א 6623/11 אלבו נ' פלדמן, פסקה 11 (2.1.2014)). כשהמבקש הכחיש את עצם חבותו לפצות את התובע, לא ניתן לראות בטענה החלופית, לפיה אם יחויב לפצות את התובע יש לנכות מהפיצוי את התגמולים שמשלם המל"ל, משום הודאה. גם תחשיב נזק, המוגש לצורך בחינת אפשרות לסיים הליך משפטי בדרך של פשרה, אינו בגדר "הודאה", וחבל שטענה זו נטענה. 16. אציע, אפוא, לחברי ליתן למבקש רשות לערער, לקבל את ערעורו, לבטל את פסק דינו של בית המשפט המחוזי באופן שהחלטת בית משפט השלום שדחתה את בקשת המל"ל תעמוד בעינה, ולחייב את המל"ל לשלם למבקש שכר טרחת עורך דין בסך 25,000 ש"ח. ש ו פ ט השופט י' דנציגר: אני מסכים. ש ו פ ט השופט ע' פוגלמן: אני מסכים. ש ו פ ט לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט צבי זילבטל. ניתן היום, ‏י"ז באדר א התשע"ד (‏17.2.2014). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 12074880_L10.doc סח מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il