פסק-דין בתיק ע"א 7487/00
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
ע"א 7487/00
ע"א 7757/00
בפני:
כבוד השופט ת' אור
כבוד השופט י' אנגלרד
כבוד השופט א' גרוניס
ע"א
7487/00
המערער:
אדיב מנסור
נ ג ד
המשיבים:
1. מוסטפה
חוג'יראת
2. י.א.ט.ר בע"מ
3. כלל חברה לביטוח בע"מ
4. קרנית קרן לנפגעי תאונות דרכים
המערערות:
המשיבים:
5. איילון חברה לביטוח בע"מ
ע"א
7757/00
1. י.א.ט.ר. בע"מ
2. איילון חברה לביטוח בע"מ
נ ג ד
1. מנסור אדיב
2. כלל חברה לביטוח בע"מ
3. מוסטפא חוג'יראת
4. קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים
ערעורים על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 11.9.2000 בת.א.
1270/93 שניתן על ידי כבוד השופטת ש' וסרקרוג
תאריך הישיבה:
ג' באדר ב' תשס"ג
(7.3.2003)
בשם המערער בע"א 7487/00 והמשיב 1 בע"א 7757/00:
עו"ד ישראל יונגר
בשם המשיב 1 בע"א 7487/00 והמשיב 3 בע"א 7757/00:
עו"ד יובל ראובינוף
בשם המשיבות 2 ו-5 בע"א 7487/00 והמערערות בע"א 7757/00:
עו"ד גבריאל ראובינוף
בשם המשיבה 3 בע"א 7487/00 והמשיבה 2 בע"א 7757/00:
עו"ד משה זינגר
בשם המשיבה 4 בע"א 7487/00 והמשיבה 4 בע"א 7757/00:
עו"ד ג' אלון בלגה
פסק-דין
השופט י' אנגלרד:
לפנינו שני ערעורים שאוחדו על פסק דינו
של בית המשפט המחוזי בחיפה - מפי השופטת ש' וסרקרוג - בו חויבו מעביד ומבטחו לשלם
פיצויים לעובד שנפגע בתאונת עבודה כתוצאה מפגיעת מחפר. המשפט הפך למורכב מאד והוא
מעורר שאלות מסובכות למדי. מן ההכרח לפרט את עובדות המקרה ואת השתלשלות המשפט
בערכאת הדיון כדי להגדיר ולהבהיר את השאלות העומדות לדיון בערעורים הנדונים.
1. מנסור אדיב, המערער בע"א 7487/00
(להלן: "הנפגע") החל
לעבוד בחברת י.א.ט.ר בע"מ, מערערת 1 בע"א 7757/00 (להלן: "י.א.ט.ר") מחודש ספטמבר 1993. הנפגע שימש כמנהל עבודות
תיעול בפרויקט של חברת י.א.ט.ר ברמת ישי. חברת י.א.ט.ר הוציאה פוליסת ביטוח אחריות
מעבידים באיילון חברה לביטוח בע"מ, המערערת 2 בע"א 7757/00 (להלן:
"איילון"). העבודות באתר בוצעו באמצעות
מחפר מסוג Fiat-Hitachi
FH200 שהופעל
על ידי מוסטפא חוג'יראת, המשיב 1 בע"א 7487/00 (להלן: "המפעיל"). המחפר בוטח על-ידי י.א.ט.ר בביטוח חובה על-פי
פקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], תש"ל-1970, באמצעות כלל חברה לביטוח
בע"מ (להלן: "כלל"). ימים
ספורים לאחר תחילת עבודתו של הנפגע בפרויקט, ביום 9.9.1993, הוא נפגע בתאונת
עבודה, בה היו מעורבים המחפר ומפעילו.
2. ואלה נסיבות התרחשות התאונה. ביום שקדם
לתאונה עסקו בפרויקט בחפירת תעלה באורך של כ-20 מטר, שרוחבה כמטר אחד ועומקה כ-4.5
מטר. למחרת היום נדרשה חפירה של שוחה לתעלת ביוב. החפירה התנהלה בפיקוח ישיר של
הנפגע ותפקידו היה, בין היתר, לכוון את המחפר ולאמת את מידות החפירה עם תכנית
הביצוע. במהלך החפירה התברר כי המפלס על פני הקרקע אינו רחב דיו, ואי אפשר להגיע
עם הכף עד לתחתית החפירה המיועדת לשוחה. לכן נדרש המחפר להרחיב תחילה את התעלה
לרוחב של כ-4.5 מטר. בעקבות ההרחבה הנמיך המחפר את מפלס עמידתו, באופן שנוצרה מעין
מדרגה, שתאפשר להעמיק את החפירה של השוחה לעומק הנדרש. בשלב זה התכוון הנפגע לגשת
למקום מסוים, הנמצא במפלס פני הקרקע, כדי לבדוק את עומק החפירה של בור השוחה. הוא
ביקש מהמפעיל להפסיק את החפירה וניגש אל מאחורי המחפר, שם היה השיפוע מתון יותר.
אותה עת, באופן פתאומי, סובב המפעיל את המחפר הצידה והסיע אותו מעט לאחור. כתוצאה
מפעולה זו מחץ המחפר את גופו של הנפגע אל דופן החפירה וגרם לו לפגיעה קשה.
3. הנפגע הובהל לבית החולים, שם נכרתה רגלו
הימנית מתחת לברך. עוד אובחנו אצלו, בין השאר, שיתוק חלקי בצורה קשה של עצב
הפומרליס; ארתרוזיס וקבוע של ברך שמאל; הפרעות פסיכונוירוטיות וכן צלקות נרחבות
באזורים מרובים. הנפגע אושפז בבית החולים למשך 178 יום ולאחר מכן שוחרר לביתו
להמשך השיקום.
4. הנפגע הגיש בסוף שנת 1993 תביעה לבית
המשפט המחוזי בחיפה בגין נזקי הגוף שנגרמו לו. כתב התביעה המתוקן הוגש ביוני 1994
ובתור נתבעים מופיעים (1) המפעיל; (2) חברת י.א.ט.ר; (3) כלל חברה לביטוח
בע"מ; (4) קרנית - קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים; (5) איילון חברה לביטוח
בע"מ. צירוף נתבעים אלה טעון הסבר. שתי שאלות - אחת משפטית ואחת עובדתית -
עמדו בפני הנפגע התובע. האחת, המשפטית, האם מחפר הוא רכב מנועי, כמשמעותו בחוק
פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן: "חוק הפיצויים"); השאלה האחרת, העובדתית, האם היה קיים בעת התאונה
ביטוח רכב תקף אצל חברת כלל. בהנחה, כי המחפר הוא בבחינת רכב מנועי, במובן חוק
הפיצויים, הרי לפנינו תאונת דרכים. במקרה זה המפעיל הוא האחראי לתאונה כלפי הנפגע
ומאחוריו עומדת חברת כלל, וזאת בהנחה שיש פוליסת ביטוח תקפה. בהנחה כי הביטוח אינו
תקף, הרי תביעתו של הנפגע מופנית כלפי קרנית. חלופה זו מסבירה איפוא את צירופם של
המפעיל, חברת כלל ולחלופין קרנית.
5. בהנחה חלופית, כי המחפר איננו בבחינת רכב
מנועי, עילת התביעה מצויה בפקודת הנזיקין [נוסח חדש], דהיינו עוולת הרשלנות. בהנחה
כי קיימת עילה בנזיקין, התביעה תהיה מכוונת נגד המפעיל בתור אחראי ברשלנות, נגד
חברת י.א.ט.ר בתור מעבידה האחראית אחריות אישית או אחריות שילוחית, וכן נגד חברת
איילון, אשר ביטחה את חברת י.א.ט.ר בביטוח מעבידים.
6. ואמנם, הנפגע ביסס את תביעתו בכתב התביעה
המתוקן על שתי עילות חלופיות והן: זאת המתבססת על חוק הפיצויים וזאת המתבססת על
פקודת הנזיקין. והנה, במהלך המשפט ניתנו שני פסקי דין בבית משפט זה, אשר השפיעו
השפעה ישירה על המצב המשפטי בתביעה הנדונה. תחילה צוין באמרת אגב בפרשת בר"ע
613/95 קרנית נ' עופר נחום, פ"ד
נא(4) 659 (מיום 25.7.97) כי רכב ייחשב כ"מכונה ניידת הכשירה לנוע בכוח מיכני
בכביש", כמשמעות הדיבור בהגדרת רכב מנועי, אך ורק אם למכונה כשירות נורמטיבית
לנוע בכביש על-פי דיני התעבורה. במקרה שלפנינו, המסקנה מהפעלת מבחן "הכשירות
הנורמטיבית" הייתה כי מחפר אינו בבחינת רכב מנועי, כיוון שעל-פי דיני התעבורה
אסור לו לנוע על הכביש. ואמנם, מסקנה זו נתאשרה בפסיקה מאוחרת יותר. כך, בפרשת
רע"א 3534/97 אטליס נ' ישראלי,
פ"ד נג(4) 780 (מיום 1.9.99), נתקבל סופית מבחן הכשירות הנורמטיבית ונפסק כי
מכבש דרכים אינו בעל כשירות נורמטיבית כללית לנוע בכביש ומכאן שאינו רכב מנועי.
בעקבות הלכת אטליס נפסק ביום
18.11.99 בפרשת ע"א 5757/97 אליהו ואח' נ' חמאדה
ואח', פ"ד נג(5) 849 - בה אעסוק בהרחבה בהמשך - כי גם למחפר אין
כשירות כללית לנוע על הכביש על-פי דיני התעבורה והוא מובל ממקום למקום באמצעות כלי
רכב אחר. נמצא, כי המחפר אינו רכב מנועי כמשמעותו בחוק הפיצויים. יצויין, כי
כתוצאה מכך המחפר גם אינו רכב מנועי במובן פקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש],
תש"ל-1970, המפנה - לגבי הגדרתו של רכב - אל חוק הפיצויים. בעקבות הלכת נחום נדחתה ביום 3.10.99 התביעה נגד קרנית והנפגע העמיד
את תביעתו על פקודת הנזיקין.
7. בכך לא הסתיימה השאלה המשפטית סביב תחולתו
של חוק הפיצויים. כי בינתיים נפסקה הלכה נוספת בפרשת חמאדה (מיום 18.11.99), לפיה עצם הוצאת פוליסת ביטוח על מחפר
נותנת כיסוי ביטוחי הן למפעיל של המחפר והן לנפגע ממנו, וזאת במסגרת הכללים של חוק
הפיצויים. הבסיס הפורמלי לתביעה מעין זאת מצוי כולו במישור החוזי, להבדיל מתחולה
ישירה בחוק הפיצויים. הרעיון שנתקבל בפרשת חמאדה הוא
כי הוצאת פוליסת ביטוח למחפר בתור רכב מנועי מביאה לידי אינקורפורציה
(חוזית) של מבחני חוק הפיצויים. וכך אומר בית המשפט בפרשת חמאדה, בעמ' 864-863:
לסיכום, מההתקשרות בפוליסת הביטוח יש ללמוד כי הצדדים הסכימו לראות
במחפר רכב מנועי כמשמעו בחוק הפיצויים, ולהחיל עליו את הוראות פקודת הביטוח וחוק
הפיצויים כאילו היה רכב מנועי במובן חוק הפיצויים. העובדה כי בדיעבד הסתבר שאין
מדובר ברכב מנועי לפי חוק הפיצויים אינה משנה את תוכן ההסכמה האמורה ואין בה כדי
לפגוע בתוקף ההתקשרות. על פי התקשרות זו, ההנחה היא כי המחפר הוא רכב מנועי כמובנו
בחוק הפיצויים, ולכן על [המבטחת], ביחסיה עם המבוטח, לשלם פיצויים לכל נפגע בתאונה
בה מעורב המחפר, אם חובה כזו היתה חלה עליה לפי פקודת הביטוח וחוק הפיצויים.
כן נפסק שם, כי מבחינתו של הנפגע, זכות התביעה שלו
מבוססת על חוזה לטובת צד שלישי (שם, בעמ'
866[ז]):
בתמצית, הפוליסה הנדונה מגבשת חוזה לטובת צד שלישי המקנה למשיב את
האפשרות לתבוע את [המבטחת] במישרין על אחריותה כלפיו לפי חוק הפיצויים. אשר-על-כן,
עומדת למשיב עילת תביעה נגד [המבטחת], לתבוע ממנה ישירות את נזקיו בתאונה.
8. עם פסיקת הלכה זו, טענה חברת איילון כי
שוב אין לנפגע עילה בנזיקין נגד המפעיל ונגד י.א.ט.ר, וממילא אין להידרש לכיסוי
הביטוחי נגדה במסגרת ביטוח המעבידים. טענה זו התבססה, בעיקרה, על רעיון ייחוד
העילה, המצוי בהוראת סעיף 8 לחוק הפיצויים, ואשר לטענתה של חברת איילון, חל על
הנפגע, וזאת גם בהנחה שעילתו הפורמלית היא חוזית. במילים אחרות, רעיון
האינקורפורציה מביא איתו את תחולתו של עקרון ייחוד העילה הקבוע בחוק הפיצויים.
התוצאה היא, לשיטתה של חברת איילון, כי העילה היחידה במסגרת תאונה זו היא נגד
המפעיל ונגד חברת כלל, שהוציאה את הכיסוי הביטוחי למחפר.
9. לפני שאכנס לשאלה המורכבת הזאת של היחס
בין שתי העילות, ברצוני לסלק מן הדרך שורה של טענות נוספות, שהועלו על-ידי חברות
הביטוח כלל ואיילון, מהן עובדתיות ומהן דיוניות. כך, טענה חברת כלל כי היא לא
הוציאה פוליסת ביטוח תקפה למחפר. טענה זו נדחתה על ידי בית המשפט המחוזי על יסוד
העדויות שהושמעו לפניו. בית המשפט המחוזי הגיע למימצא עובדתי כי הוצאה על-ידי חברת
כלל פוליסת ביטוח תקפה על המחפר. לא מצאתי יסוד כלשהו להתערב במסקנתו של בית המשפט
המחוזי, המושתתת, בין היתר, על מהימנותם של העדים מטעם י.א.ט.ר. אי לכך, הערעור
בנקודה זו נדחה.
10. מנגד, בפי חברת איילון טענה דיונית נגד
ההסתמכות מצד הנפגע על העילה בנזיקין. גם בנקודה זו מצויה תשובה משכנעת בפסק דינו
של בית המשפט המחוזי ואיני רואה מקום להתערבות של בית משפט זה במסקנתו, לפיה הן
על-פי כתב התביעה המתוקן והן על-פי סדרי הדין, רשאי גם רשאי היה הנפגע להסתמך על
העילה בנזיקין. אי לכך, יש לדחות את הערעור של חברת איילון בנקודה זו.
11. טענה נוספת בפי חברת איילון נוגעת לאחריותם
בנזיקין של המפעיל ושל י.א.ט.ר בתור מעבידה. בית המשפט המחוזי קבע כמימצא שהייתה
רשלנות מצד המפעיל, בכך שלא נקט בכל אמצעי הזהירות הסבירים שעה שהזיז את המחפר
אחורנית, ועל כך אחראית י.א.ט.ר בתור מעבידה של המפעיל אחריות שילוחית. כן קבע בית
המשפט כמימצא, כי י.א.ט.ר כמעבידה לא נקטה בכל אמצעי הזהירות על מנת לדאוג לתנאי
עבודה נאותים, ובמיוחד לא דאגה לצייד את המחפר במראות ולהדריך את המפעיל הדרכה
נאותה. בכך מצא בית המשפט אחריות אישית בנזיקין של י.א.ט.ר. עם זאת, קבע בית המשפט
אשם עצמי תורם מצד הנפגע בשיעור של 15% מן הנזק, וזאת בשל חוסר תיאום בינו לבין
המפעיל. גם במישור זה לא מצאתי מקום להתערב במסקנתו של בית המשפט המחוזי. אי לכך,
יש לדחות את הערעור של חברת איילון הן בדבר קיום האחריות בנזיקין, הן בדבר שיעור
האשם העצמי של הנפגע. יצוין, כי גם הנפגע הגיש ערעור על קיומו של אשם עצמי תורם
מצידו ועל שיעורו. כאמור, איני מוצא מקום להתערב במסקנתו של בית המשפט המחוזי ולכן
יש לדחות גם את הערעור של הנפגע בנקודה זו.
12. בית המשפט המחוזי קבע בפסק דינו את שיעור
הפיצויים המגיעים לנפגע הן על-פי העילה בנזיקין, והן על-פי העילה החלופית לפי חוק
הפיצויים. בין שני הסכומים יש הפרש, כשפיצויים על-פי העילה הנזיקין גבוהים
בכ-300,000 ₪. שני הצדדים הגישו ערעורים על גובה הפיצויים.
13. לאחר שסילקנו מעל דרכנו חלק אחד מן הטענות
בערעורים על-ידי דחייתן ובטרם נידרש לשאלת גובה הפיצויים, נוכל כעת לשוב לשאלה
המשפטית המרכזית הנוגעת לקיומן של עילות חלופיות מצד הנפגע וכן ליחסים בין חברות
הביטוח בינן לבין עצמן. אדון תחילה בשאלת קיומן של עילות חלופיות לטובת הנפגע,
וזאת לאור ההלכה שנפסקה בפרשת חמאדה בעניין
הכיסוי הביטוחי של כלי רכב שאינו "רכב מנועי" במובן חוק הפיצויים.
יצוין, כי בפרשת חמאדה עצמה הייתה
הסכמה דיונית, לפיה אם תקבע חבותה של חברת הביטוח אליהו לפי חוק הפיצויים, אין
צורך שיוחלט בשאלת חבותם של הנתבעים בנזיקין בגין אותה תאונה. עם זאת, השאלה לא
נעלמה מעיני בית משפט זה וחברי השופט ת' אור נגע בה באמרת אגב. אביא את דבריו
במלואם:
השאלה האחת היא, האם עמדה ל[נפגע] בנסיבות המקרה תביעה גם נגד המשיבים
[הכוונה לנתבעים בעילה הנזיקית], על אף קיום עילה בידו לתבוע את [המבטחת] מכוח
החוזה שבינה לבין בעל הרכב. ניתן לטעון, כי התשובה לכך חיובית. כמבואר לעיל,
תביעתו נגד [המבטחת] אינה תביעה לפי חוק הפיצויים מכוח עצמו, באשר המחפר אינו כלי
רכב במובן חוק הפיצויים, ועל כן לכאורה לא חל הכלל בדבר ייחוד העילה שבסעיף 8 לחוק
הפיצויים, משום שיש בהוראה זו צמצום בזכויות הנפגע. ניתן לטעון, מאידך גיסא, שאם
רואים את הפוליסה כחוזה שיש בו אינקורפורציה של החוק, אזי חלה עליה גם ההוראה בדבר
ייחוד העילה. בהנחה שאכן לא חלה ההוראה בדבר ייחוד העילה, עמדה ל[נפגע] הברירה
לתבוע את [המבטחת] מכוח הפוליסה שבינה לבעל המחפר, או לתבוע את המשיבים בעילה לפי
פקודת הנזיקין (וכן את בעל המחפר, אם עמדה ל[נפגע] עילה נגדו על פי פקודת
הנזיקין). אך האם עמדה ל[נפגע] הזכות לתבוע גם מכוח הפוליסה המזכה אותו בעילה לפי
חוק הפיצויים וגם בעילה העצמאית על פי פקודת הנזיקין, או שמא חייב היה לבחור באחת
מהשתיים?
אם נניח שאין הוראת ייחוד העילה שבחוק הפיצויים חלה בענייננו, ייתכן
ועמדה ל[מבטחת] זכות חזרה אל המשיבים - אם אלה גרמו או תרמו ברשלנותם לקרות התאונה
- על מנת שאלה ישפו אותה על הפיצויים - כולם או חלקם - בהם חוייבה כלפי [הנפגע].
העלתי לעיל מקצת מהשאלות העשויות להתעורר - אך לא הועלו על ידי בעלי
הדין ולא נזכרו בטיעונם בפנינו - במקרים דוגמת זה הנדון. השאלות הוזכרו באימרת
אגב, ולפיכך הועלו בקיצור ומבלי להכריע בהן. שעתן תבוא כאשר תועלינה על ידי בעלי
הדין ותזכינה לטיעון מלא שלהם.
14. והנה, שעתן של חלק מהשאלות שהוזכרו על-ידי
חברי בפרשת חמאדה באה בערעור
זה. אדייק: הנפגע אינו מבקש להסתמך על שתי העילות גם יחד, אלא על עילת הנזיקין
באופן בלעדי. לכן, השאלה האם קיימת אפשרות להסתמך על שתי העילות גם יחד אינה
מתעוררת כאן, אלא שאלת ההסתמכות החלופית בלבד. לטעמי, הדין הוא כי הברירה להסתמך
על אחת משתי העילות נתונה בידי הנפגע. כאמור, היסוד של העילה לטובת הנפגע מצוי
ברעיון של חוזה לטובת צד שלישי, כמוסבר בפרשת חמאדה. מאחר שהעילה בנזיקין עשויה להטיב עם הנפגע בהשוואה
לעילה לפי חוק הפיצויים, הרי מן המפורסמות שחוזה עשוי להיות לטובת צד שלישי, אך לא
לרעת צד שלישי. אין בכוחם של שני מתקשרים לגרוע מזכויותיו של אדם שלישי, שאיננו צד
לחוזה, באמצעות הוראה חוזית גרידא. רעיון זה מופיע גם בהלכה היהודית: זכין לאדם
שלא בפניו, ואין חבין לו אלא בפניו. ראה משנה, עירובין, ז, יא; משנה, גיטין, א, ו
ובבלי שם; בבלי כתובות, יא, א. התוצאה היא - כפי שנקבע בפסק הדין המחוזי המאלף של
השופטת ש' וסרקרוג - כי אין בכוחו של חוזה הביטוח, על אף האינקורפורציה של הוראות
חוק הפיצויים, לשלול מן הנפגע את העילה בנזיקין. זכאי, איפוא, הנפגע להיזקק לעילה
בנזיקין כלפי האחראים לנזקו וכן כלפי מבטחם. היריבות כלפי המבטח מבוססת על הוראת
סעיף 68 לחוק חוזה ביטוח, תשמ"א-1981. בכך נופלת הטענה המשפטית של איילון
וי.א.ט.ר בדבר ייחוד העילה.
15. נשארת שאלת היחס בין שתי המבטחות, דהיינו
היחס בין המבטחת של המחפר לבין מבטחת אחריות מעבידים. גם שאלה זו הוזכרה, אך לא
הוכרעה, באמרת האגב של חברי השופט ת' אור בפרשת חמאדה. השאלה היא האם לפנינו ביטוח כפל, אשר לגביו נקבע בסעיף
59 לחוק חוזה הביטוח כי "המבטחים ישאו בנטל החיוב בינם לבין עצמם לפי היחס
שבין סכומי הביטוח". התשובה לשאלה זו אינה פשוטה כלל ועיקר. יצוין, כי בפי
חברת איילון טענה נוספת לגבי שיפוי והשבה, ולפיה על חברת כלל להשיב לה את מלוא
החיוב בפיצויים בשל עקרון ייחוד העילה. אולם, מאחר שחברת איילון לא הגישה הודעת צד
ג' כלפי חברת כלל, אין להכריע בשאלות אלה הכרעה סופית. איני מקבל את טענת חברת
איילון כי גם בהעדר הודעת צד ג', על בית המשפט להכריע בסוגיה זו. גם בנקודה זו צדק
בית המשפט המחוזי כי בנסיבות המקרה הנדון, ללא הודעת צד ג', אין לדון בזכות ההשבה
של איילון כלפי המבטחת האחרת. ובמילותיו של בית המשפט המחוזי:
שאלה זו ראוי לה שתדון בנפרד, לא רק מפני שלא הוגשה הודעת צד ג' בין
הנתבעים הרלוונטים לבין עצמם, אלא מפני שלגופו של עניין מהות היריבות ביניהם אם
קיימת מחד גיסא, וזכות האחר להתגונן מפני טענות שונות, מאידך גיסא, לא פורטו, לא
נטענו ולא הוכחו באופן המאפשר הכרעה. זכות זו יכול שתשמר לצדדים במסגרת תביעה
עצמאית נפרדת.
בפנינו ביקש בא-כוח חברת איילון כי נאפשר לו בשלב זה
לשלוח הודעת צד ג' לחברת כלל וכי משלוח זה של הודעת צד ג' יחשב כאילו נעשה במועד,
שאז לא תעמוד נגדה טענת התיישנות. לדעתנו, אין להיעתר בנסיבות המקרה לבקשה זו בשלב
הערעור. לבסוף, אין גם להיענות לבקשתה של חברת איילון, שבית משפט זה יקבע הלכה
בדבר שאלת ההתיישנות של תביעת השיפוי מצד חברת איילון כלפי חברת כלל.
16. גם אם איני בא להכריע הכרעה סופית בדבר
קיומו של ביטוח כפל, ברצוני בכל זאת להעיר בשולי הדברים מספר הערות, שיש בהן כדי
להאיר היבטים אחדים של הסוגיה. חברת איילון טוענת כי אין כאן עניין של ביטוח כפל,
מאחר שהסיכון שבוטח אינו זהה אצל המבטחות, כדרישת הוראת סעיף 59 לחוק חוזה ביטוח.
בהקשר זה מן הראוי לציין כי הוראת סעיף 59 מצויה בפרק על ביטוח נזקים, בסימן על
ביטוח נכסים. הוראת סעיף 59 פותחת במילים "בוטח נכס מפני סיכון אחד אצל יותר
ממבטח אחד". עם זאת, סעיף 59 חל גם על ביטוח אחריות שהסדרו בסימן ב' לפרק ד',
וזאת על-פי הוראת סעיף 67 לחוק חוזה הביטוח. הוראה זו מציינת כי ההסדר של ביטוח
כפל חל "בשינויים המחוייבים". כעת, אין ספק כי ביטוח המעבידים שנערך
על-ידי חברת איילון הוא בבחינת ביטוח אחריות, עליו יש להחיל את הוראת סעיף 59
בשינויים המחוייבים. שאלה יפה היא מה טיב הביטוח החוזי של חברת כלל, החל מכוח הלכת
חמאדה. לכאורה, מדובר גם שם, בנוגע לזכותו של
הנפגע, בביטוח אחריות, דהיינו בביטוח על האחריות לפי חוק הפיצויים. אלא שהדבר אינו
כה פשוט. כי הרי קבענו שעל-פי חוק הפיצויים, אין המחפר בבחינת רכב מנועי. נמצא, כי
אין לפנינו אחריות (נזיקית) על-פי החוק. אם נדייק בניתוח, הכיסוי החוזי המוענק
לנפגע הוא יותר בבחינת ביטוח תאונה של צד ראשון. והנה, על ביטוח תאונות לא הוחל
סעיף 59 לחוק; ראה סעיף 54 לחוק חוזה הביטוח. אולם, לטעמי אין הכרח לקבל מסקנה
פורמלית זו. האינקורפורציה החוזית של חוק הפיצויים, משמעותה הממשית היא כיסוי
"דמוי ביטוח אחריות". הסיבה נעוצה בכך שהמתקשרים רואים את הכיסוי
הביטוחי כאילו חל חוק הפיצויים. בנסיבות אלה, נוטה אני לדעה כי יש להחיל את הוראת
סעיף 59 על הביטוח הזה. באשר למהות הסיכון המכוסה, הרי נראה בעיני כי שני הביטוחים
באים לכסות את "האחריות" לנזקי גוף הנגרמים כתוצאה מפגיעת המחפר. אמנם,
הכיסוי הביטוחי על-פי חוק הפיצויים עשוי להיות מוגבל יותר מאשר הכיסוי על-פי פקודת
הנזיקין, ואף להיפך. אפשרות זו הוסדרה על-ידי סעיף 59(ד) לחוק חוזה הביטוח, הקובע
כי "המבטחים יישאו בנטל החיוב בינם לבין עצמם לפי היחס שבין סכומי
הביטוח". אך, כאמור, אין לראות בדבריי אלה משום הכרעה סופית בסוגיה.
17. טענה אחרת של חברת איילון היא כי גם אם עקרון
ייחוד העילה אינו יכול לגרוע מזכויותיו של הנפגע, הרי הוא צריך לחול ביחסים בין
המבטחים. גם בשאלה זו איני בא להכריע הכרעה סופית. אולם, נוטה אני לדעה כי רעיון
האינקורפורציה, בתור שכזה, אינו בא להעניק חסינות לצד שלישי-מבטח מפני עקרון ביטוח
כפל. לכן, סבור אני כי עקרון ייחוד העילה אינו חל גם ביחסים בין המבטחים.
18. בכך מגיעים אנו לערעורים על גובה הפיצויים.
כאמור, בעקבות התאונה נכרתה רגלו הימנית של הנפגע מתחת לברך והוא סבל משבר בחוליה
בעמוד השדרה, שיתוק חלקי, צלקות והפרעות פסיכונוירוטיות ושהה באשפוז במשך 178 יום.
בהסכמת הצדדים, הוכרה הנכות הרפואית שנקבעה על-ידי המוסד לביטוח לאומי - שהיא נכות
משוקללת של 83% - כנכות הרפואית הקובעת. עיינו בטענות השונות של בעלי הדין כנגד
סכומי הפיצויים שנפסקו בפרטי הנזק השונים; וכן בטענותיהם בכל הנוגע לניכויי הקצבה
המיוחדת המשתלמת לנפגע על-ידי המוסד לביטוח לאומי. בנוגע לניכויים אלה, נוכו
קצבאות העבר בלבד, אך לא נוכו תשלומי הקצבה המיוחדים הצפויים להשתלם לנפגע בעתיד.
בסופו של דבר, החלטנו שאין להתערב בסכום הפיצויים שנפסק לנפגע. כנגד אי ניכוי
כנדרש של התשלומים הצפויים בעתיד של הקצבה המיוחדת יש לזקוף את מיעוט הפיצויים
שנפסקו לנפגע במספר פרטי נזק, כך שהסכום הכולל שנפסק לנפגע הולם את הנסיבות ואינו
מצדיק את התערבותה של ערכאת הערעור.
19. המסקנה העולה מן האמור, כי דין שני
הערעורים להידחות. המערערות בע"א 7757/00 ישלמו למשיבה 2 שכר-טירחת עורך-דין
בסך 40,000 ₪. ביחסים בין המערערות למשיב 1 בע"א 7757/00 כל צד יישא
בהוצאותיו בשני הערעורים.
ש ו פ ט
השופט ת' אור:
אני מסכים.
ש ו פ ט
השופט א' גרוניס:
אני מסכים.
ש ו פ ט
הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט אנגלרד.
ניתן היום, א' בניסן תשס"ג
(3.4.2003).
ש ו פ
ט ש ו פ
ט ש ו פ ט
_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 00074870_Q10.doc/שב
מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il