פלוני נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק רע"פ 7484/08 בבית המשפט העליון רע"פ 7484/08 בפני: כבוד השופט א' א' לוי כבוד השופטת מ' נאור כבוד השופט ס' ג'ובראן המבקש: פלוני נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי לנוער בחיפה ב-ע"פ 215/08 מיום 12.6.2008 שניתן על ידי השופטים: רון שפירא, עודד גרשון, צילה קינן תאריך הישיבה: ו' בכסלו התש"ע (23.11.2009) בשם המבקש: עו"ד טל ענר בשם המשיבה: עו"ד י' שגב פסק-דין השופטת מ' נאור: 1. בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי לנוער בחיפה (כב' השופטים ר' שפירא, ע' גרשון ו-צ' קינן) מיום 12.6.2008 (ע"פ 215/08), בו נדחה ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית המשפט לנוער בחיפה מיום 24.2.2008 (ת"פ 795/07). הבקשה מעלה שאלה משפטית ועל כן החלטנו לדון בה כאילו ניתנה רשות ערעור. הרקע לבקשה 2. כתב האישום ייחס למבקש עבירה של החזקת סכין שלא כדין, לפי סעיף 186(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין). בבית המשפט לנוער הודה המבקש בהחזקת הסכין, אך טען כי החזיק בה למטרה כשרה ועל כן עומדת לו ההגנה הקבועה בסעיף 186(א) הנ"ל. המבקש טען בהקשר זה כי קיבל את הסכין מחבר, כדי לצרפה לאוסף סכינים המצוי בביתו. בשמו של החבר נקב המבקש רק בבית המשפט, לאחר שבחקירתו הביע חשש ממסירת שמו של החבר לידי המשטרה. בית המשפט לנוער קבע כי המבקש לא עמד בנטל ההוכחה המוטל עליו לפי סעיף 186(א) – להוכיח כי החזיק בסכין למטרה כשרה. זאת, בין היתר, בשל עדות השוטר שתפס את המבקש עם הסכין ולפיה המבקש הסתיר את הסכין מאחורי גבו, ובשל כך שהמבקש נמנע מלמסור את שמו של החבר אשר העניק לו את הסכין, בעת חקירתו במשטרה. לפיכך, נקבע כי המבקש ביצע את העבירה המיוחסת לו. לאחר קבלת תסקיר שירות מבחן ושמיעת הטיעונים לעונש, החליט בית המשפט לנוער שלא להרשיע את המבקש אלא לנקוט באמצעים טיפוליים. על המבקש הוטל לחתום על התחייבות בגובה 1,000 ש"ח שלא לבצע עבירה לפי סעיף 186(א) למשך שנה; קנס בגובה 600 ש"ח; וביצוע עבודות שירות למען הזולת במשך 50 שעות. שני הצדדים ערערו לבית המשפט המחוזי. המבקש טען כי הוא הוכיח שהחזיק בסכין למטרה כשרה כנדרש בסעיף 186(א) וכי עמד ברף הסתברותי של מאזן ההסתברויות; ולחלופין טען כי די היה בהעלאת ספק סביר באשר לכשרותה של המטרה. לעומת זאת, המשיבה עתרה להרשיעו ולגזור עליו עונש מאסר בפועל. בית המשפט המחוזי דחה את שני הערעורים וקבע כי "נטל ההוכחה שהחזקת הסכין היתה למטרה כשרה על הנאשם" וכי המבקש "לא יצא ידי חובתו משלא עלה בידו להוכיח טענה זו במידה של עמידה במאזן הסתברויות". משנדחה ערעורה של המשיבה, גם עונשו של המבקש הותר על כנו. השאלה המשפטית 3. השאלה המשפטית המתעוררת בבקשה הנוכחית היא מהי מידת ההוכחה המוטלת על נאשם בעבירה של החזקת סכין שלא כדין, לפי סעיף 186(א) לחוק העונשין, המבקש להוכיח כי החזיק בסכין למטרה כשרה. מטרה כשרה – לאמור שלא לצרכי ביצוע עבירה (אחרת) כלשהי. האם עליו להוכיח את הטענה במידה של עמידה על פי מאזן ההסתברויות, כפי שקבעו שתי הערכאות קמא, או שמא כטענת המבקש די בכך שהנאשם יעורר ספק סביר בדבר כשרות המטרה. סעיף 186(א) לחוק העונשין קובע: 186. החזקת אגרופן או סכין שלא כדין (א) המחזיק אגרופן או סכין מחוץ לתחום ביתו או חצריו ולא הוכיח כי החזיקם למטרה כשרה, דינו - מאסר חמש שנים. על פי לשון הסעיף, על המאשימה להוכיח את היסוד העובדתי. דהיינו, עליה להוכיח כי הנאשם החזיק חפץ העונה להגדרת המונח "סכין" בחוק, מחוץ לביתו או חצריו. אם הוכיחה זאת, עובר הנטל אל הנאשם להוכיח כי החזיק בסכין למטרה כשרה. על סוגיה זו של היפוך נטל הראייה אין מחלוקת בין הצדדים. השאלה הטעונה הכרעה היא כאמור האם יוצא הנאשם ידי חובתו באמצעות ביסוס ספק סביר בדבר קיומה של מטרה כשרה, או שמא עליו להוכיח את הטענה תוך עמידה ברף של מאזן ההסתברויות. שאלה זו מתחדדת על רקע ההוראה המצויה בסעיף 34כב(ב) לחוק העונשין: 34כב. נפקותו של ספק (ב) התעורר ספק סביר שמא קיים סייג לאחריות פלילית, והספק לא הוסר, יחול הסייג. טענות הצדדים טענות המבקש 4. המבקש סבור כי די בהוכחת קיומו של ספק סביר לגבי כשרות המטרה העומדת ביסוד החזקת הסכין ובתמיכה לגישתו זו מעלה הוא מספר טיעונים הנשענים על לשון החוק ועל מבחנים נוספים שהוזכרו, כפי שעוד נראה, בפסיקה. אשר ללשון החוק, טוען המבקש כי לשון החוק מכתיבה את זהותו של הנושא בנטל ההוכחה כפונקציה של היפוך בנטל הבאת הראייה, אך אין בה התייחסות לשאלה של מידת ההוכחה. נטען כי גם כאשר לשון החוק מורה בבירור כי הנטל הוא על הנאשם להוכיח, אין בכך בהכרח תשובה מספקת לעניין מידת ההוכחה. בנוסף, לטענת המבקש, אף שהערכאות קמא ייחסו משקל רב ללשונו של סעיף 186(א), על פי מבחני הפרשנות שנקבעו בפסיקה, לשון החוק אינה סוף פסוק. לעניין אופי העבירה, המבקש טוען כי מדובר ב"עבירת מנע" ומאחר שסוג זה של עבירות הינו חריג בדיני העונשין, לטענתו, מימוש תכלית החקיקה מחייב לפרש את העבירה בצמצום. עוד נטען כי מעצם החזקת הסכין לא נגרמת פגיעה בערך חברתי כלשהו, אלא רק משימוש בסכין שלא כדין. בכך, לשיטתו של המבקש, נבדלת העבירה האמורה מעבירות פליליות אחרות אשר טמונה בהן פליליות אינהרנטית וכשלעצמן פסולות הן, אך המחוקק מחליט לפטור את הנאשם מאחריות פלילית בגינן בהתקיים נסיבות מסוימות, שהן "חיצוניות" לעבירה עצמה. לעניין מבנה העבירה, טוען המבקש כי רכיב המטרה הכשרה שבסעיף 186(א) הינו "סייג" לאחריות פלילית, שכן רכיב זה מנוסח באופן כזה שהתקיימותו (כאשר המטרה כשרה) שוללת לחלוטין את פליליות המעשה. בכך לטענתו רב הדמיון בינו לבין הסייגים המצויים בפרק ה'1 לחוק העונשין – פרק "הסייגים לאחריות פלילית", שלגביהם נקבע בסעיף 34כב(ב) שצוטט לעיל רף הוכחתי בדרגה של ספק סביר. אשר לשיקולי המדיניות, המבקש טוען כי מאחר שהיסוד ההתנהגותי בעבירה הינו התנהגות "חוקית, שכיחה ונפוצה", יש להסתפק בהוכחת המטרה הכשרה ברף ראייתי נמוך. זאת, כדי להבטיח שלא יופללו חפים מפשע אשר כל חטאם הוא שלא עלה בידיהם להביא "ראיות חותכות" להוכחת המטרה הכשרה. לטענתו, ייתכנו מקרים רבים שבהם אדם מן היישוב המחזיק סכין בנסיבות תמימות לחלוטין, יתקשה להוכיח את חפותו על פי המבחן המחמיר של מאזן ההסתברויות. כך למשל עשוי לקרות, לטענת המבקש, לגבי אדם העושה שימוש בסכין במהלך עבודתו, ובסיומה שוכח הוא להוציא את הסכין מכיסו; אדם המאחסן סכין ברכבו לצורך בילוי "תמים" בחיק הטבע בסופי שבוע; או אדם המקבל סכין עבור אוסף סכינים המצוי בביתו – כפי שאירע לדבריו בעניינו של המבקש. לטענת המבקש, דרישה לנטל הוכחה הגבוה מ"ספק סביר", משמעותה הרחבת האחריות הפלילית יתר על המידה. עוד טוען המבקש כי אין המדובר בעבירה שיש לגביה קשיי אכיפה מיוחדים, בשונה, למשל, מעבירות פיננסיות סבוכות. לטענתו, העובדה שהמידע הרלוונטי לגבי מטרת החזקת הסכין מצוי בידי הנאשם, אינה צריכה להשפיע על ההחלטה, שכן קבלת עמדתו והסתפקות בהעלאת ספק סביר לגבי המטרה, אינה פוטרת את הנאשם מן החובה למסור לגורמי החקירה את המידע אשר ברשותו. טענות המשיבה 5. המשיבה סבורה כי הן לשון החוק והן תכליתו ברורות ומובילות למסקנה כי הנטל המוטל על כתפיו של נאשם בהחזקת סכין, המבקש לסתור את החזקה אשר בסעיף 186(א) הנ"ל – הוא נטל על פי מאזן ההסתברויות. לטענתה, פרשנות המבקש לסעיף 186(א) מותחת את לשון הסעיף "אל מעבר לקצה גבול היכולת" והיא גם אינה מתיישבת עם תכליתו. אשר ללשון החוק, המשיבה טוענת כי אילו הסתפק המחוקק בספק סביר, כלל לא היה צורך בהעברת נטל ההוכחה אל הנאשם, אלא ניתן היה לכלול את רכיב המטרה הכשרה כחלק מרכיבי העבירה כולה, אשר לגביהם די בהעלאת ספק סביר על מנת שלא לשאת באחריות פלילית. בהתייחס לתכלית החוק, המשיבה טוענת כי יש להחמיר בנטל ההוכחה ולו מן הטעם שתופעת הסכינאות הלכה ונשתרשה בקרבנו ולטענתה, מדובר בעבירה נפוצה, בפרט בקרב צעירים, הטומנת בחובה סכנה רבה לשלום הציבור. מכאן, כך נטען, נגזרת גם מידת הפגיעה בערך החברתי – פגיעה הקיימת לא רק מעצם השימוש בסכין שלא כדין, אלא גם מעצם החזקתו ברשות הרבים. המשיבה מבקשת לדחות את טענת המבקש ולפיה היסוד העובדתי של העבירה הוא בגדר "התנהגות חוקית, שכיחה ונפוצה". לטענתה, האיסור הפלילי אינו עוסק ברכיב התנהגותי המובחן מנסיבותיו, כך שלא ניתן לבודד את הרכיב העובדתי של נשיאת סכין מן הנסיבות – הימצאות הסכין על הנאשם, כשהוא ברשות הרבים. המשיבה טוענת כי בפרשנותה זו תומכים גם שיקולי המדיניות השונים ובהם הקושי בהוכחת העבירה על ידי התביעה והימצאות המידע לגבי הסיבה להחזקת הסכין בתחום ידיעתו הבלעדי של הנאשם. גם לגופו של עניין סבורה המשיבה כי בפסק דינו של בית המשפט המחוזי לא נפלה כל שגגה, שכן לטענתה המבקש לא הרים את נטל ההוכחה המוטל עליו לפי סעיף 186(א), וממילא, לשיטתה, העונש שהוטל על המבקש אינו חמור כלל. דיון והכרעה פסק דין רוזוב 6. פסק דין מקיף בסוגיית נטלי הוכחתם של סייגים והגנות בפלילים שניתן לאחר חוק העונשין (תיקון מס' 39) (חלק מקדמי וחלק כללי), תשנ"ד-1994 (להלן: תיקון 39 לחוק העונשין) – הוא ע"פ 4675/97 רוזוב נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(4) 337 (1999) (להלן: עניין רוזוב). בעניין רוזוב הובהר כי מאז תיקון 39 לחוק העונשין חל בדין הפלילי מהפך אשר שינה את נטל ההוכחה, את מידת ההוכחה ואת נושא הספק בטענת הגנה. עד לתיקון, לפחות לגבי מקצת ההגנות הכלליות בפלילים, חל נטל ההוכחה על הנאשם, על פי הרף ההוכחתי של מאזן ההסתברויות. לאחר התיקון, אם עלתה טענת סייג לאחריות פלילית ונתעורר ספק סביר אם נתקיים אותו סייג אם לאו – הרי שלאור האמור בסעיף 34כב(ב) לחוק העונשין – יחול הסייג, תעמוד לנאשם חזקת החפות, לא יראו את התביעה כמי שעמדה בנטל השכנוע המוטל עליה והנאשם יצא זכאי בדינו. 7. בעניין רוזוב, התמקד השופט חשין בהבחנה בין המושג "סייג" לבין המושג "הגנה" ובנפקותה של הבחנה זו לעניין עוצמתו של נטל ההוכחה הכרוך באותו סייג או הגנה. השופטת ביניש ביכרה לנתק את שאלת הסיווג משאלת נטל ההוכחה. אציג בקצרה את העמדות שהביעו השופטים חשין וביניש ואחר כך אעמוד על הקרבה הרעיונית הקיימת בין עמדותיהם. כפי שציין הנשיא ברק בעניין רוזוב, מאחר ששופטי המותב היו תמימי דעה כי אפילו ספק סביר לא התעורר לגבי הגנתו של המערער רוזוב, ככל שההבדלים בין גישותיהם של השופטים חשין וביניש משליכים על שאלת נטל ההוכחה, ממילא הבדלים אלה לא חייבו הכרעה באותו עניין. אשר על כן, שאלת הדרך בה תקבע דרגתו של נטל ההוכחה, נותרה במידה מסוימת בעניין רוזוב שאלה פתוחה. 8. כאמור, השופט חשין התמקד בהבחנה שבין "סייג" לבין "הגנה". על פי סעיף 34כב(ב), אשר הוסף במסגרת תיקון 39 לחוק העונשין, כאשר עסקינן ב"סייג לאחריות פלילית", די לו לנאשם לעורר ספק סביר בדבר התקיימותו, על מנת לצאת זכאי בדינו. זאת במובחן לכאורה מ"הגנה" המצויה בעבירה פלונית ואשר אינה באה בגדרי תחולת סעיף 34כב(ב) הנ"ל. סעיף 34כג לחוק העונשין קובע כי הוראות החלק הכללי (ובכלל זה סעיף 34כב(ב) הנזכר) יחולו גם על עבירות שנקבעו בחוקים אחרים, אולם הוא אינו מפרש על אילו סייגים שמחוץ לחוק העונשין חלות ההוראות הכלליות. בענייננו מדובר, כאמור, בעבירה המצויה בחוק העונשין עצמו. בבואו לתחום את גבולותיו של סעיף 34כב(ב), קבע השופט חשין כי מחד גיסא, הוראת הסעיף אינה מוגבלת אך ל"סייגים" הקבועים במפורש בסימן ב' לפרק ה'1 לחוק העונשין, הנושא את הכותרת "סייגים לאחריות פלילית" (כטענת המדינה שם) ומאידך גיסא, הסעיף אינו חל על כל "הגנה" המוכחת בדין עונשין זה או אחר (כטענת המערער שם). אשר ל"הגנות", המובחנות על פי גישתו של השופט חשין מן ה"סייגים", קבע השופט חשין כי לגבי חלקן, נטל ההוכחה יהא כבעניינם של סייגים ואז יחול מבחן הספק הסביר, ולגבי ההגנות האחרות, יידרש הנאשם להוכיח את קיומה של ההגנה על פי מאזן ההסתברויות. אליבא דשופט חשין, ההבחנה בין "סייג", כהוראתו בסעיף 34כב(ב) לחוק העונשין, לבין "הגנה" אשר אינה "סייג" – אינה הבחנה אנליטית גרידא, ואף אין היא תולה עצמה אך בניסוח זה או אחר של הוראה משפטית העומדת לבחינה. מבחן הסיווג טומן בחובו יסודות אנליטיים ויסודות לשוניים-ניסוחיים, לצד שיקולי מדיניות משפטית. השופט חשין הוסיף כי סימן ההיכר לסייגים הקבועים בחוק העונשין הינו תחולתם הכללית, כמו גם סממני אוניברסאליות הטבועים בהם, בהיותם נגזרים "לא-במעט מן האינסטינקט שבאדם ומתחושת-הצדק הבסיסית המשותפת לכולנו". עוד קבע כי חלק מן ה"הגנות" הפזורות בדין עניינן במידע המצוי בידיעתו הבלעדית של הנאשם, ובמקרים אלה לא זו בלבד שאין הצדק להקל עמו, אלא שהכבדה עליו בנטל ההוכחה תהווה תמריץ לגילוי האמת. עוד מושפע הסיווג מן המידה שבה מדובר ברכיב "פנימי" השייך לעבירה גופה – רכיב שהנטל להוכיחו ייפול על שכם התביעה וספק בקיומו יפעל לחובתה, או שמא מדובר במרכיב חיצוני "המולבש" על העבירה – שאז הנטייה תהא לומר כי מדובר בהגנה. 9. השופטת ביניש הסכימה עם השופט חשין כי פרשנות המונח "סייג" אינה תולה עצמה בלשון החוק, שכן מבחינה לשונית ניתן לפרש מונח זה על דרך הצמצום או ההרחבה ושתי הפרשנויות הן לגיטימיות; מה גם שספק אם למונח סייג יש משמעות אחידה וברורה במשפטנו ואף המחוקק עצמו השתמש במונח סייג במשמעויות שונות. ואולם, השופטת ביניש סברה כי אין הכרח לכרוך את פרשנותו של המונח סייג המופיע בסעיף מסוים עם שאלת נטל ההוכחה, "באופן שהגדרת המונח 'סייג' תיגזר מקביעת נטל ההוכחה בחיקוק הרלוונטי". לשון אחרת, משמעות המונח "סייג" אינה נגזרת משאלת נטל ההוכחה בלבד – אין לשלול מראש מקרים שבהם נפרש הוראת חוק המצמצמת את האחריות הפלילית שנקבעה בעבירה מסוימת, כהוראה אשר די לו לנאשם לעורר ספק סביר ביחס אליה, אף שאינה סייג. השופטת ביניש בחנה את ההיסטוריה החקיקתית של חוק העונשין וקבעה כי תכליתו של סעיף 34כב(ב) אשר הוסף במסגרת תיקון 39 לחוק העונשין, כיוונה ל"סייגים" המנויים בפרק ה'1 לחוק העונשין ולסייגים אפשריים נוספים הדומים להם, בהם עשויה הפסיקה להכיר בעתיד: "'סייגים' חדשים אלה, לכשיימצאו, יישאו את מאפייניהם ותכונותיהם של ה'סייגים' המנויים בפרק ה' 1. כפי שציין חברי, נושאים סייגים אלה אופי כללי – הם אינם מסייגים את האחריות הפלילית אך בעבירה ספציפית בלבד, אלא חלים, ככלל, על כל העבירות במשפט הפלילי כולו. דומה כי אופיים הכללי של ה'סייגים' המנויים בפרק ה' 1 היא התכונה היחידה המשותפת להם, ולשיטתי, יצטרך גם 'סייג' פוטנציאלי, אשר נרצה להוסיף לאלה המנויים בסימן ב' לפרק ה'1, לעמוד במבחן ה'כלליות'" (עניין רוזוב, לעיל, בעמ' 404). 10. בשאלה העיקרית המונחת לפתחנו, שאלת נטלי ההוכחה, ציינה השופטת ביניש כי המקרים שבהם יוטל נטל ההוכחה על הנאשם הם החריג לכלל – כאשר ברור כי תכלית החקיקה מחייבת זאת. השופטת ביניש קבעה כי שאלת נטל ההוכחה נגזרת מתכלית החקיקה וכי אין נוסחת קסמים ברורה שעל פיה ניתן יהיה לסווג הוראת חיקוק מראש ובצורה חדה, לכאן או לכאן. עם זאת, בפסק דינה הצביעה השופטת ביניש על מספר קווים מנחים לסיווג. ראשית, כבכל שאלה פרשנית, נקודת המוצא הינה לשון החוק, אף שאין היא סוף פסוק: גם כאשר נאמר בחוק כי נטל ההוכחה הוא על הנאשם, אין בכך תמיד תשובה מספקת לקביעת מידת הנטל. בנוסף, לעתים לשון החוק אינה בהירה דיה. עוד יש לתת את הדעת לאינדיקציות הבאות: אופי העבירה והמערך החקיקתי שבו היא מופיעה; מבנה העבירה ומיקום "ההגנה" במבנה זה; התחום שאותו מסדירה החקיקה המסוימת; קשיים מעשיים בהוכחת העובדה הנדרשת להוכחה והימצאותה בתחום ידיעתו הבלעדית של הנאשם; וטיב העונש הצפוי לנאשם. השופטת ביניש הוסיפה וקבעה לעניין זה כי על הפרשן להיעזר בעקרונות היסוד של שיטת המשפט ובשיקולי מדיניות, הן כלליים והן ייחודיים לתחום שבו נמצאת העבירה נושא הדיון. כך למשל, יקל עלינו להגיע למסקנה כי תכלית החקיקה מחייבת את הטלת נטל ההוכחה על הנאשם במקרים שבהם מדובר ב"הגנה" הצמודה לעבירות מיוחדות, אשר נועדו להסדיר תחומים מסוימים בחיי החברה, כגון התחום הכלכלי, הפיסקאלי, תחום התעבורה וכיוצא באלה. אינדיקציה נוספת לכוונת המחוקק להטיל את נטל ההוכחה על הנאשם היא כאשר מבנה החוק כולל שרשרת הגנות, ה"חיצוניות" ליסודות העבירה או העבירות שביחס אליהן נקבעו ההגנות. בחקיקה כזו – המבחינה בין יסודות העבירה לבין ה"הגנות" שהן חיצוניות ליסודות אלו – אין כדי להשעות או לבטל את חזקת החפות ביחס לרכיבים שהם מחוץ ליסודות העבירה, אך יש בה כדי ללמד על כוונת המחוקק לעניין נטל ההוכחה. 11. לכשעצמי, נוטה אני לגישתה של השופטת ביניש, המבקשת לנתק בין שאלת הסיווג של רכיב שלילי בעבירה כ"סייג" או כ"הגנה", לבין מידת נטל ההוכחה החלה לעניין אותו רכיב שלילי. לדידי, אין טעם להעמיק בסיווגו של הרכיב העומד לבחינה – אם הוא סייג או הגנה. מוטב לגשת במישרין אל משימת ההכרעה בשאלה האמיתית העומדת לבחינה – מהי מידת נטל ההוכחה החלה על נאשם המבקש להוכיח רכיב שלילי מסוים המצוי בעבירה הקונקרטית. גם פרופ' ש"ז פלר מצדד בעמדתה של השופטת ביניש. במאמרו המכונה "על הזיקה המבנית – אם בכלל – של סייג לאחריות פלילית, למשקל הראיות הנדרש לשם הוכחתו", בדגש על צמד המילים "אם בכלל", מבטא פרופ' פלר גישה ברוח דבריה של השופטת ביניש, לפיה יש לנתק את שאלת נטלי ההוכחה משאלת סיווגו של רכיב שלילי מסוים בתור סייג או הגנה. פרופ' פלר עומד על כך שהמחוקק השתמש במונח סייג במשמעויות שונות בהקשרים שונים ומבהיר כי הפונקציה שאותה ממלא מושג זה נובעת מן ההקשר שבו הוא מופיע. על פי עמדתו של פרופ' פלר, יש לבחון כל עילה לשלילת פליליותו של מעשה בפני עצמה ולהכריע מהו הטיפול ההוכחתי הראוי לה. טיפול זה אינו נגזר משימוש במונח זה או אחר ואף לא ממבנה העילה. כשם שכינוי העילה אינו משנה את מהותה, אין הוא משליך, על פי עמדתו של פרופ' פלר, על נטל ההוכחה הכרוך באותה עילה. גישה הפוכה הובעה במאמרו של ד"ר דן ביין. ד"ר ביין נוטה לגישה של אוניפורמיזציה לגבי מידת המשקל ההוכחתי של הראיות הנדרשת לשם הוכחתה של כל עילה לשלילת פליליותו של מעשה, וזאת לפי הדפוס שנקבע בסעיף 34כב(ב) לחוק העונשין. במאמרו מוצגת הדעה כי ברוח המהפכה החוקתית, יש לבחון מחדש את השאלה האם אין להחיל את האמור בסעיף 34כב(ב) לחוק העונשין לעניין דרגתו של נטל ההוכחה, לגבי כל "היסודות השליליים" בהגדרת העבירה – הסייגים וההגנות השונים, רובם ככולם (דן ביין "ההגנה החוקתית על חזקת החפות" עיוני משפט כ"ב 11 (1999)). ואולם, גישתו זו של ד"ר ביין לא נתקבלה בעניין רוזוב, שכן אף אחד מן השופטים בעניין זה לא סבר כי יש להחיל רף הוכחתי זהה, בדרגה של ספק סביר, ביחס לכל הרכיבים השליליים בעבירות פליליות. במובן זה – על אף השוני בין הגישות שהובעו בעניין רוזוב, יש ביניהן גם מכנה משותף רחב. 12. מבחני העזר אשר נקבעו בפסק הדין בעניין רוזוב, הן על ידי השופט חשין והן על ידי השופטת ביניש, ינחונו במציאת מענה לשאלה הטעונה הכרעה בהליך זה – האם לצורך הוכחת רכיב "המטרה הכשרה" בסעיף 186(א) לחוק העונשין, די לנאשם להעלות ספק סביר, כטענת המבקש, או שמא עליו לעמוד בדרגת הוכחה גבוהה יותר של מאזן ההסתברויות, כטענה המשיבה. אבני הבוחן שצוינו בעניין רוזוב נועדו לסייע לפרשן להשיב על השאלה האמורה בכל מקרה לפי נסיבותיו הקונקרטיות. אינדיקציות אלה הינן רחבות וכלליות ואף אחת מהן אינה מכריעה ואינה מחייבת כשלעצמה. כדברי השופטת ביניש בעניין רוזוב, מדובר בקווי מתאר אשר הפרשן ייעזר בהם במטרה לגבש את תכלית החקיקה ואת המשמעות העולה ממנה באשר לנטל ההוכחה ולמידת ההוכחה הנדרשת. ככל שתרבנה האינדיקציות המורות על אותו כיוון, כך יקל עלינו להגיע אל המסקנה, ולהיפך. לבחינה זו אפנה עתה. יישום אבני הבוחן של פסק דין רוזוב 13. אפתח בלשון החוק. כאמור לעיל, לשון סעיף 186(א) הינה "המחזיק אגרופן או סכין מחוץ לתחום ביתו או חצריו ולא הוכיח כי החזיקם למטרה כשרה...". לשון זו מאפיינת קבוצת עבירות מובחנת בחוק העונשין. כפי שאמר בית המשפט המחוזי, סעיף 186(א) קובע חזקה משפטית ולפיה משהוכיחה התביעה את היסוד העובדתי – "ההחזקה"; את נסיבותיה – "מחוץ לביתו או חצריו"; ואת היסוד הנפשי – המודעות, הרי שיצאה ידי חובתה להוכחתו של המעשה האסור. ואולם, על מנת למתן את התוצאה הנובעת מקביעת החזקה, בידי הנאשם נתונה האפשרות להפרכתה על ידי הבאת ראיות להוכחת קיומה של מטרה כשרה. כפי שטוענת המשיבה, אילו די היה בכך שהנאשם יעורר ספק סביר, ניתן היה לנקוט בניסוח "המחזיק למטרה לא כשרה אגרופן או סכין מחוץ לתחום ביתו או חצריו...". ניסוח כזה היה מבהיר כי על הנאשם לעורר ספק סביר בלבד לעניין כשרות המטרה של החזקת הסכין, וכי על התביעה להוכיח כי הסכין הוחזקה לצורך מטרה לא כשרה, וזאת, כמקובל בפלילים, מעבר לכל ספק סביר. ועוד בעניין הלשון: הטלת נטל הוכחת המטרה שביסוד החזקת הסכין על הנאשם, מתיישבת עם הטלת נטל פוזיטיבי ברף של מאזן ההסתברויות, שכן ספק נהוג לעורר או להעלות ולא "להוכיח", אף שתיתכנה כמובן פרשנויות אפשרויות אחרות ואין המדובר באינדיקציה מכרעת. לשון החוק היא איפוא אינדיקציה לכך שאין די בספק סביר. 14. אשר לאופי העבירה, מבנה העבירה ומיקומה בחוק העונשין. כזכור, בעניין רוזוב, התייחס בית המשפט לאופיים ה"כללי" של הסייגים והשופטת ביניש אף הדגישה כי הסייגים אינם מסייגים את האחריות הפלילית אך בעבירה ספציפית בלבד, אלא חלים הם, ככלל, על כל העבירות במשפט הפלילי. יישום מבחן "הכלליות" על העבירה בה עסקינן, מחזק את המסקנה כי לא מדובר בסייג מסוג הסייגים המצויים בפרק ה'1 לחוק העונשין ואשר בעניינם הסתפק המחוקק בהעלאת ספק סביר. מדובר בענייננו ברכיב השולל את פליליותה של העבירה הספציפית שבמסגרתה הוא מצוי – העבירה של החזקת סכין. אופיו הקונקרטי של רכיב זה מתיישב עם חיוב הנאשם בעמידה ברף הוכחתי גבוה יותר, של מאזן ההסתברויות. בנוסף, מדובר ב"הגנה" הצמודה לעבירה שנועדה להסדיר תחום חיים מסוים ואף מבנה תחיקתי זה, על פי האמור בעניין רוזוב, משתלב עם הטלת נטל ההוכחה על הנאשם ועם העלאת הנטל. השופט חשין התייחס כזכור לאופי "האוניברסאלי" של הסייגים (במובחן מן ההגנות). אף שמדובר במבחן מורכב, נראה כי יישומו לגבי העבירה שלפנינו תומך אף הוא במסקנה האמורה. אשר למיקום העבירה במערך החקיקתי: העבירה האוסרת על החזקת סכין בהעדר מטרה כשרה מצויה בסימן ט' לפרק ח' לחוק העונשין. פרק ח' עוסק ב"פגיעות בסדרי המשטר והחברה" וסימן ט' שבו מפרט את העבירות שהן בגדר "בריונות ותקלות לציבור". אף מטעם זה יש להחמיר עם נאשמים ולהתנות את זיכויים מן העבירה האמורה בעמידה ברף הוכחתי של מאזן הסתברויות. 15. חשיבות רבה, יש להעניק גם לתכלית החוק. העבירה בה עסקינן נועדה לסייע במיגור התופעה השלילית שהביאה עימה "תרבות הסכינאות". הפסיקה עמדה על כך פעמים רבות: "כבר נשתפך דיו רב ונשתברו קולמוסים ומקלדות בפסקי הדין של בית משפט זה ובתי המשפט האחרים לעניין 'תת-תרבות-הסכין'. לפנים היה אדם יוצא לרחוב ובידו או בכיסו ארנקו, מטפחתו ועטו. היום רבים היוצאים לרחוב וסכין בידם, או איש סכינו על ירכו, לאו דווקא כדי לקלף מפירות הארץ, ואך יוציאם פלוני משלוותם, ברב או במעט, תישלף הסכין; וסגולתה הטבועה של זו, שהיא עלולה לשפיכות דמים, וכדברי חכמים ש'הברזל מקצר ימיו של אדם' (ילקוט שמעוני, פרשת יתרו)" (ע"פ 2047/07 הנוק נ' מדינת ישראל, פסקה ו(4) לפסק דינו של השופט א' רובינשטיין (טרם פורסם, 14.5.2007)). וראו עוד: "בשנים האחרונות התברר כי גילויי האלימות בחברה הישראלית שוב אינם נחלתם של יחידים, ולעתים תכופות, תכופות מדי, נעשה שימוש גם בכלי נשק חמים וקרים. את מחירה של אלימות זו שילמו רבים בחייהם, ואחרים נושאים את צלקותיה על גופם. למרבה הדאבה באותה אלימות נוטלים חלק גם בני נוער. רבים מאלה מגיעים למקומות בילוי (ולעתים אף למוסדות חינוך!) כשהם מצוידים בכלי משחית, בהם אינם מהססים לעשות שימוש כדי ליישב את מה שנראה בעיניהם כ"סכסוך". [...] לא רק עניינו של המשיב עומד בפני בית המשפט, אלא גם עניינו של הקורבן ועניינו של הצבור כי מערכת אכיפת החוק תנקוט בצעדים ממשיים למיגור תופעת האלימות, עמה אין חברה מתוקנת יכולה להשלים. כאמור, רבים חוטאים ב'תופעת הסכינאות', ולאחר שהתרענו מפניה כה רבות, נדמה כי הגיעה העת שלא להסתפק במלות גינוי ובמסרים חינוכיים צופים פני עתיד, אלא לנקוט ביד קשה כלפי העבריינים בתחום זה, ואם בדרך זו תימנע ולו פגיעה אחת בחיי אדם, דיינו" (ע"פ 1463/09 מדינת ישראל נ' פלוני, פסקה 3 לפסק דינו של השופט א' א' לוי (טרם פורסם, 15.6.2009)). 16. דברים ברוח דומה נאמרו גם ב: ע"פ 6881/97 מדינת ישראל נ' מולנור (לא פורסם, 26.2.1998); ע"פ 86/04 כנפו נ' מדינת ישראל, פסקה 3 לפסק הדין (טרם פורסם, 10.6.2004); ע"פ 11021/08 מדינת ישראל נ' יאסין (טרם פורסם, 1.7.2009); ובפסקי דין רבים נוספים). בכנס "אילת – עיר ללא אלימות" שהתקיים בשנת 2006, נשא הנשיא בדימוס מ' שמגר את הדברים הבאים: "... אינני שולל – בניגוד לדעות שונות הקיימות בתחום זה – ענישה מחמירה ואפקטיבית. למשל, האיסור של נשיאת סכינים, כביטויו בסעיף 186 לחוק העונשין, חייב למלא את ייעודו ולהיות מופעל כדבעי. אנו עדים כיום לנשיאת סכינים במקומות בידור ואף בבתי ספר. זוהי תופעה המחייבת היערכות ראויה במוסדות הרלוונטיים ואף ענישה ההופכת את עצם נשיאתו של סכין בניגוד להוראות החוק למעשה שעונש אפקטיבי בעקבותיו. יש יסוד להנחה כי עצם הידיעה שנשיאת סכין יכולה להביא לסנקציות פליליות ממשיות יכולה להרתיע; מכל מקום, אין לבחור בחלופה של אי-עשייה, המועדפת לא אחת מטעמים הנראים בלתי ענייניים. אך מובן שהסכינאות – על אף היותה נפוצה ומסוכנת לחיי אדם – היא רק דוגמה לשם המחשת הצורך בפעולה עונשית החלטית כדי להציל חיי אדם וכדי להסיג אחורה את ההתנהגות האלימה הפולשת למקומות בידור ולבתי ספר והופכת אנשים תמימי דרך לקרבנות שווא. הרי התנסינו ברצח של מי שביקש במתינות להיזהר מגרימת נזק למכוניתו. הלאות וחוסר התגובה המידתית של גורמי אכיפת החוק עלולים להביא להפיכת תופעות שליליות להתנהגות מושרשת ויום יומית, וכל החרד מפני ערעור נוסף של אורחות החיים של חברתנו מן הנכון שיסכים לסבירות של שינוי הגישה. סיכומם של דברים, חינוך והטפה בלבד, ללא תוספת של יסוד של הרתעה וענישה, עלולים להיות בלתי מספיקים; לשם אפקטיביות הפעולה דרוש שילוב של האמצעים, כאשר ביניהם גם כלולה הענישה הראויה והמידתית" (מאיר שמגר "זיהוי מגמות ותהליכים חברתיים המשפיעים על האלימות לשם פיתוח כלים להתמודדות עימה" ספר אורי קיטאי (בועז סנג'רו עורך, 2007)). עוד אציין בהקשר זה כי במספר הצעות חוק פרטיות שהועלו על ידי חברי כנסת באחרונה, הוצע להחמיר את העונש בגין העבירה המצויה בסעיף 186(א) לחוק העונשין, נוכח התגברות מקרי האלימות הכרוכים בנשק קר, בייחוד בקרב בני נוער וצעירים. עוד קודם לכן, החמרת העונש המרבי בגין העבירה של החזקת סכין, משנת מאסר אחת לחמש שנות מאסר, לוותה בהנמקה כי היא נועדה ליצור ענישה ראויה בגין עבירות בנשק קר בהשוואה לעבירות בנשק חם (הצעת חוק העונשין (תיקון מס' 36), התשנ"א-1991, ה"ח 2050). 17. לא אוכל לקבל את טענת המבקש לפיה החזקת סכין הינה התנהגות "חוקית, שכיחה ונפוצה", וזאת בייחוד בשים לב לנסיבות החזקתה לפי לשון העבירה – ברשות הרבים. אתקשה להסכים עם תיאורו של המבקש אשר מפיו נדמה היה כי כל אדם היוצא את ביתו בבוקרו של יום נוטל עימו את סכינו, משל הייתה ארנקו או מפתחות ביתו. זאת ועוד, הגדרת המונח "סכין" בחוק העונשין נועדה לצמצם את טווח המקרים שבהם יורשע אדם המחזיק בחפץ תמים, בעל מאפיינים של סכין. בסעיף 186(ב) נקבעה חזקה לפיה החזקת אולר הינה למטרה כשרה, כאשר המחוקק החריג מן הסעיף החזקה של אולר במוסדות שונים ובכלל זה, במוסדות חינוך. יש להסכים גם עם טענת המשיבה לפיה פגיעה בערך המוגן הטמון בעבירה בדבר החזקת סכין, עשויה להתרחש לא רק כאשר נעשה בסכין שימוש פסול, אלא גם מעצם החזקתה בכל מקום שאינו ביתו או חצריו של אדם. האיסור הפלילי על החזקת סכין (והוא הדין לגבי אגרופן הנזכר אף הוא בסעיף 186(א)) ברשות הרבים, נועד להתמודד כאמור עם תופעת ריבוי הסכינים ולהקטין את הסיכוי לשליפתה של הסכין מכיסיו של בעליה לצורך שימוש פסול ופוגעני בה. גם אם החזקת הסכין כשלעצמה אין בה כדי ליצור פוטנציאל לתגרה אלימה, משעה שפוטנציאל שכזה התעורר, נוכחותה של הסכין בזירת האירוע עשויה לתרום להתלקחות הרוחות ולהשתלהבות מצד האוחז בסכין. אכן, החזקת הסכין במקום בו קיים פוטנציאל לאלימות מעצימה את ההסתברות להתפרצות האלימות. 18. אשר לשיקולי המדיניות האחרים: לאחר שבחנתי את מכלול שיקולי המדיניות ושקלתי אותם אלה מול אלה, דעתי היא כי כף המאזניים נוטה לטובת גישת מאזן ההסתברויות. לדידי, רב משקלם של טעמי המדיניות המורים בעד גישה זו, על פני משקלם של טעמי הנגד. מה גם שאינני סבורה כי טעמי הנגד משקפים את המציאות הקיימת בפועל. בחינת ממשיותם של טעמי הנגד, תלמדנו כי לחששות שמעלה המבקש שמא יורשע אדם חף מפשע, רק משום שלא הוכיח את כשרות המטרה במידה מספקת, אין בסיס איתן ובחששותיו אלה לא די. סבורני כי המבחן של מאזן ההסתברויות מגשים את האיזון הראוי בין מימוש תכלית העבירה לבין הבטחת האינטרסים של הנאשם. 19. יש לזכור כי האיסור הפלילי הוא על החזקת סכין, בשלב בו זו טרם נשלפה ובוודאי בשלב בו טרם נפגע מאן דהוא. בשלב זה, היכולת של התביעה להתחקות אחר המטרה שלשמה החזיק נאשם סכין בכליו הינה כמעט בלתי אפשרית. צודקת המשיבה בטענתה כי מטרה זו נמצאת בתחום ידיעתו הבלעדי של מחזיק הסכין – רק הוא יודע מדוע נטל עימו את הסכין. הסתפקות בהוכחתה של מטרה כשרה על פי הרף הראייתי הנמוך של ספק סביר, כמוה כהטלת הנטל על רשויות התביעה להוכיח מעבר לכל ספק סביר כי הסכין שנמצאה בכליו של נאשם – הוחזקה על ידו למטרה לא כשרה. גם אם ניתן לפתח כללי אצבע מנחים אשר יסייעו לרשויות התביעה בהוכחת המטרה הלא כשרה, מדובר בנטל שהוא כמעט בלתי אפשרי. בעבירה זו, בה היסוד העובדתי מתמצה בהחזקת הסכין וכזכור, טרם נעשה שימוש פסול (או שימוש כלשהו) בסכין – פרשנות לפיה די בספק סביר עלולה להוביל לסיכול תכליתה של הוראת החוק אשר בסעיף 186(א) ולריבוי הימצאותם של סכינים ברחוב. מדובר בעבירה קלה לביצוע וקשה לגילוי ולאכיפה. קביעה לפיה די בספק סביר לשם הוכחת המטרה הכשרה תטיל, ללא הצדקה, נטל ראייתי כבד על התביעה, בהיות העובדות העומדות ביסודה של ההגנה בידיעתו הבלעדית של הנאשם. מנגד, נאשם המבקש להוכיח כי הימצאות הסכין בכליו נובעת ממטרה כשרה, יוכל לעשות זאת בקלות רבה יותר. ככל שהמטרה אכן כשרה, באופן עקרוני, יקל על הנאשם לשתף את רשויות החוק במידע המצוי ברשותו לגבי אותה מטרה. שלא כטענת המבקש, נאשם שכזה אינו נדרש להמציא "הוכחות חותכות" לקיומה של מטרה כשרה. הוא אינו נדרש להוכיח את המטרה הכשרה מעבר לכל ספק סביר, אלא אך להוכיחה בדרגת מאזן ההסתברויות. דהיינו, עליו להוכיח כי הגרסה לפיה הסכין הוחזקה לשם מטרה כשרה הינה גרסה עדיפה. מסקנה זו מתיישבת גם עם דברים שאמר השופט חשין בעניין רוזוב: "חלק מן ה'הגנות' הפזורות בדין עניינן במידע המצוי בידיעתו הבלעדית של הנאשם, ובמקרים אלה לא זו בלבד שאין הצדק להקל עמו, אלא שהכבדה עליו בנטל ההוכחה תהווה תמריץ כי יגלה את כל האמת ולא אך יספק עצמו בקטעי-אמת. דברים אלה אמורים על דרך-הכלל, ובייחוד תוכח נכונותם בעבירות 'כלכליות', עבירות שבהן מלאכת אכיפתו של החוק קשה במיוחד בשל הקלות היחסית בהעלמתו של מידע" (לעיל, בעמ' 381). דברים דומים אמרה כזכור גם השופטת ביניש באותו עניין. בענייננו אמנם לא מדובר בתחום העבירות הכלכליות, כפי שהיה בעניין רוזוב, אך כאמור הרציונל לפיו המידע הדרוש להוכחת רכיב העבירה מצוי אצל הנאשם, מתקיים במידה רבה גם לגבי העבירה שבנידון. מדובר ב"הגנה" הצמודה לעבירה שנועדה להסדיר תחום מסוים וחשוב בחיי החברה – שמירת הסדר הציבורי והגנה על בטחון הציבור. הכבדת נטל הראייה המוטל על הנאשם, יש בה, כדברי השופט חשין, משום תמריץ לנאשם לומר את האמת ולהסביר מדוע החזיק בסכין ובכך להגביר את ההרתעה מפני ביצוע העבירה. 20. השאלה מתי מדובר במטרה כשרה תוכרע בכל מקרה על פי נסיבותיו, שאלה זו אינה עומדת לבחינה עתה וממילא תיתכן לגביה עמדות שונות. על כל פנים, שאלת סיווג המטרה – אם כשרה היא אם לאו – אינה נחוצה לענייננו, משאין בתשובה לה כדי להשפיע על זהותו של הנושא בנטל ההוכחה. יחד עם זאת, ייתכנו מקרים שבהם קושי בהכרעה לגבי כשרות המטרה יוביל את בית המשפט להקלה על הנאשם במישור הראייתי. איזון שכזה ראוי הוא ודומה כי יש להותיר את מלאכת עשייתו בידי המותב אשר ידון במקרה שכזה, על פי שיקול דעתו. גם בכך יש כדי להחליש את החשש שהביע המבקש שמא יורשע אדם אשר כל חטאו נעוץ בכך שהחזיק בסכינו "במקום הלא נכון ובזמן הלא נכון". בוודאי ובוודאי שהוא הדין לגבי אדם אשר כל חטאו בכך שארז עימו את סכינו בטרם יצא אל מסע הדייג, או בטרם שם פעמיו אל חיק הטבע לצוד לו קצת שלווה ועוד כהנה וכהנה דוגמאות "פסטורליות" שבפי המבקש. 21. אם כן, משקלן המצטבר של כל האינדיקציות אשר נבחנו לעיל מחייב את המסקנה אליה הגיע בית המשפט קמא, כי נטל ההוכחה שהחזקת הסכין הייתה למטרה כשרה הוא על הנאשם וכי נאשם לא יצא ידי חובתו אם לא עלה בידו להוכיח טענה זו במידה של מאזן ההסתברויות. למסקנה זו מובילים לשון החוק, אופי העבירה, מבנה העבירה, מיקום העבירה בחוק העונשין, תכלית העבירה ושיקולי המדיניות האופפים את הסוגיה דנן. עמדה דומה מביע גם קדמי בספרו על הדין בפלילים (חלק רביעי, מהדורה חדשה 2006) (להלן: קדמי). כך נאמר על ידו ביחס לסעיף 186(א): "הסיפא לס"ק (א) קובעת 'טענת הגנה' שהוכחתה – במפורש – על הנאשם; וכידוע, אין הנאשם יוצא ידי חובתו בהקשר זה, אלא אם הוכיח טענה זו במידה של עמידה במאזן ההסתברויות" (שם, בעמ' 2106). המבקש טוען כי בעמדתו זו של קדמי נפלה טעות. טעם הדבר נעוץ לטענתו בכך שקדמי מבסס את עמדתו זו על שלושה פסקי דין של בית המשפט העליון, אשר ניתנו לפני תיקון 39 לחוק העונשין, כמו גם על שני פסקי דין של הערכאות הדיוניות, אשר אין בהם דיון בשאלת נטל ההוכחה. המבקש סבור כי עמדתו של קדמי מבוססת על דעתו האישית וטוען כי היא אינה משקפת את הדין החל לאחר תיקון 39 לחוק העונשין. ואולם, לדעתי, כמבואר לעיל, גם לאחר תיקון 39 לחוק העונשין וברוח דברים שנאמרו בעניין רוזוב – מסקנתו של קדמי נכונה גם היום. חיזוק נוסף למסקנה – אנלוגיה לסעיפי חוק פליליים דומים 22. סעיף 413 לחוק העונשין, אשר עניינו בהחזקת נכס החשוד כגנוב, מורה: 413. החזקת נכס חשוד המחזיק דבר, כסף, נייר ערך או כל נכס אחר שיש עליהם חשד סביר שהם גנובים, ואין בידו להניח את דעתו של בית משפט שרכש את ההחזקה בהם כדין, דינו - מאסר ששה חדשים. ב-ע"פ 987/02 מדינת ישראל נ' זביידה, פ"ד נח(3) 880, 893 (2004) (להלן: עניין זביידה), קבעה השופטת ביניש מהו נטל ההוכחה החל על נאשם המבקש להוכיח כי רכש כדין את ההחזקה בנכס החשוד: "10. סעיף 413 לחוק קובע אפוא כי על הנאשם הנטל להוכיח שההחזקה בנכס החשוד כגנוב הגיעה לידיו כדין. כידוע, העברת נטל ההוכחה לנאשם היא חריג המצומצם למצבים שבהם תכלית החקיקה מחייבת זאת (ראו ע"פ 4675/97 רוזוב נ' מדינת ישראל (להלן – ע"פ 4675/97 רוזוב [8])). סעיף 413 לחוק העונשין נועד להתמודד עם מצבים שבהם מתעורר חשד סביר כי הנכס גנוב, וכי הנאשם המחזיק בו השיג את הנכס שלא כדין. אף-על-פי-כן אין בידי התביעה להוכיח כי הנאשם גנב את הנכס לפי סעיף 383 לחוק העונשין, או כי הנאשם ידע בשעת קבלת הנכס כי הוא הושג בעבירה לפי סעיפים 411 או 412 לחוק. לפיכך יוצר סעיף 413 לחוק הנחה משפטית ניתנת לסתירה, ולפיה המחזיק בנכס החשוד כגנוב השיגו שלא כדין, אלא אם יוכיח כי רכש את ההחזקה בנכס בתום-לב ובדרך חוקית. התוצאה היא כי סעיף 413 לחוק מטיל אחריות בפלילים על "החשוד בגניבה" מקום שהלה אינו יכול להניח את דעת בית-המשפט כי רכש את ההחזקה בנכס כדין (פלר בספרו הנ"ל (כרך א) [14], בעמ' 136; (כרך ג) [14], בעמ' 190). על פני הדברים, ההצדקה להעברת נטל ההוכחה בעניין זה לכתפי הנאשם טמונה בכך שהמידע על מקור הנכס ועל אופן רכישתו מצוי בדרך-כלל בידיעתו הבלעדית של הנאשם; בהתחשב בכך, הטלת חובת ההוכחה על התביעה הייתה מעוררת קשיים מעשיים ניכרים (ראו והשוו ע"פ 4675/97 רוזוב הנ"ל [8], בעמ' 381, 408). הנה-כי-כן, הוראת סעיף 413 לחוק נועדה להשיג תכלית כלכלית-חברתית המטילה על המקבל לידיו רכוש חובת זהירות ביחס לטיב הרכוש ולמקורו על-מנת להפחית מהאינטרס הגלום בסחר ברכוש גנוב. 11. מניתוח יסודותיו של סעיף 413 לחוק מתבקשת המסקנה כי מדובר בעבירה יוצאת דופן ביסודותיה מבחינה זו שהיא מקלה על התביעה ומקשה על הנאשם: ראשית, סעיף 413 לחוק מסתפק בדרישת מודעות בכוח לכך שהנכס חשוד כגנוב אף שיסוד נפשי של רשלנות הוא חריג לצורך הטלת אחריות בפלילים. שנית, סעיף 413 לחוק קובע הגנה שעל הנאשם להוכיחה על-פי מאזן הסתברויות, ובכך חורג הוא מהכלל שלפיו נטל ההוכחה בפלילים הוא על התביעה." 23. המבקש דוחה את ההשוואה לסעיף 413, העוסק כאמור בהחזקת רכוש גנוב, וטוען כי אין להקיש מן הפסיקה העוסקת בסעיף זה לענייננו. לעומתו, המשיבה סבורה כי ההקבלה בין הפרשנות שניתנה בעניין זביידה לנטל ההוכחה החל מכוח סעיף 413, לבין הפרשנות הראויה לסעיף 186(א) – היא ברורה ומתבקשת. בדבריו מעלה המבקש שני טיעונים כנגד ביצוע היקש זה. ראשית, הוא טוען כי ביסוד העבירה לפי סעיף 413 והעבירה לפי סעיף 186(א) עומדים רציונלים שונים. שנית, טוען הוא כי מבנה העבירות הוא שונה, בייחוד משום שהחזקת סכין כשלעצמה הינה התנהגות שכיחה ונורמטיבית, במובחן מהחזקת רכוש החשוד כגנוב, שהיא התנהגות פסולה ולכן יש היגיון בהצבת רף הוכחתי גבוה יותר, על מנת לפטור נאשם מאחריות פלילית בעניינה. אכן, בין העבירות האמורות קיימים הבדלים. עם זאת, רב לדעתי הדומה על השונה ובשל כך ישנו היגיון ברור בהחלת נטל הוכחה זהה גם לעניין סעיף 186(א). מבנה העבירה שבסעיף 413 דומה לזה של העבירה שבסעיף 186(א), במובן זה שהמחוקק קבע כי החזקת דבר מה בנסיבות מסוימות היא בגדר מעשה פלילי, אלא אם הוכיח הנאשם את "כשרותה" של אותה החזקה. אם כבר, נראה כי לשון סעיף 413 הינה "מרוככת" בהשוואה לדרישת ההוכחה הפוזיטיבית הברורה יותר בה נקט המחוקק במסגרת סעיף 186(א). אם לצורך "הנחת דעתו של בית המשפט" לגבי הסטטוס הלגיטימי של הרכוש המוחזק על ידו, נדרש הנאשם לרף ראייתי של מאזן ההסתברויות (בסעיף 413), אין מקום להקל עם נאשם הנדרש "להוכיח" את הסטטוס הלגיטימי של הסכין המצויה בכליו כשהוא ברשות הרבים (בסעיף 186(א)). על כל פנים, נראה כי הטעם שניתן בעניין זביידה בתמיכה לפרשנות סעיף 413 כסעיף המחיל חובת הוכחה בדרגת מאזן ההסתברויות – מתקיים לפחות באותה מידה לגבי העבירה של החזקת סכין. זאת הן לגבי הידיעה הבלעדית של הנאשם באשר לנסיבות התגלגלות הרכוש הגנוב לידו והן בנוגע לתכלית החברתית העומדת ביסוד העבירה. צודק המבקש בדבריו לפיהם, על פי הפסיקה, העבירה לפי סעיף 413 נועדה להשיג תכלית כלכלית-חברתית המטילה חובת זהירות על המקבל לידיו רכוש גנוב, על מנת לפגוע בכדאיות המסחר ברכוש גנוב. ואולם, בכך אין כדי לחתור תחת המסקנה העולה מן ההשוואה בין שני הסעיפים. לא נדרשת זהות בין הרציונלים העומדים ביסוד כל עבירה, שכן ברור כי עבירות שונות נועדו להגן על אינטרסים שונים ואין חפיפה מדויקת בין תכליות העבירות השונות. די בקרבה הרעיונית הקיימת בין העבירות נשוא ההשוואה לעיל ובמבנה המשותף שהן חולקות. עוד יש לזכור כי מדובר באינדיקציה אחת מתוך כמה, וכזכור, אין היא נדרשת להיות אינדיקציה מכרעת בפני עצמה. החשוב לענייננו הוא שהאנלוגיה בין הסעיפים הנ"ל מחזקת את המסקנה העולה מיישומן של יתר האינדיקציות אשר נבחנו לעיל. 24. דוגמא נוספת לחזקה משפטית המעבירה את נטל ההוכחה אל כתפי הנאשם מצויה בסעיף 7(א)+(ג) ביחד עם סעיף 31(3) לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], תשל"ג-1973 (להלן: פקודת הסמים), שעניינה החזקת סם שלא לצריכה עצמית: 7. החזקה ושימוש (א) לא יחזיק אדם סם מסוכן ולא ישתמש בו, אלא במידה שהותר הדבר בפקודה זו או בתקנות לפיה, או ברשיון מאת המנהל. (ג) העובר על הוראות סעיף זה, דינו - מאסר עשרים שנים או קנס פי עשרים וחמישה מן הקנס האמור בסעיף 61(א)(4) לחוק העונשין, התשל"ז-1977, ואם החזיק בסם או השתמש בו לצריכתו העצמית בלבד, דינו - מאסר שלוש שנים או קנס כאמור בסעיף 61(א)(4) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. 31. חזקות במשפט נגד אדם על עבירה לפי פקודה זו או תקנות לפיה - (3) מי שהחזיק סם מסוג המפורט בתוספת השניה בכמות העולה על הכמות המפורטת לצידו - חזקה שהחזיק בסם שלא לצורך צריכתו העצמית ועליו הראיה לסתור. כפי שציין בית המשפט המחוזי גם כאן מקפלת הוראת החוק העונשית חזקה משפטית מכבידה, לפיה די בהוכחת הימצאות סם בכמות העולה על הנקוב בחוק ובמודעות הנאשם לטיב ההחזקה – כדי להטיל עליו אחריות בעבירה. ואולם, לצידה של החזקה המחמירה נקבעה הגנה אשר הנטל להוכחתה הוא על הנאשם. גם באשר להגנה זו מידת ההוכחה הנדרשת היא של "מאזן ההסתברויות". המבקש טוען כי בדומה לטענתו בעניין סעיף 413, גם מן העבירה המצויה בסעיף 7 לפקודת הסמים אין להקיש לענייננו. בנוסף, לטענת המבקש, הטיעון בדבר הימצאות מרביתו של המידע הרלוונטי להרשעה בעבירה בידי הנאשם – מתקיים בעוצמה רבה יותר לגבי העבירה שבפקודת הסמים (הרגלי צריכה, מקור הסם וכו'). ואולם, מסכימה אני עם בית המשפט המחוזי כי הטעם להכבדה על הנאשם נעוץ, מחד גיסא, במדיניות המבקשת להילחם בנגע הסמים, ומאידך גיסא, בקושי הראייתי הטמון בהוכחת מטרתה של ההחזקה. כאמור, לצורך היקש לעניין נטלי ההוכחה, לא נדרשת חפיפה מלאה בין העבירות וממילא לא סביר שתתקיים חפיפה שכזו. אכן, המכנה המשותף בין העבירות המצויות בסעיף 413 לחוק העונשין ובסעיף 7 לפקודת הסמים לבין העבירה שבסעיף 186, נעוץ בהיות העובדות הנטענות במסגרת ההגנה, בידיעת הנאשם; בהתקיימה של מדיניות משפטית מחמירה ביחס לעבירה הנדונה; ובקושי הראייתי הניצב לפתחה של התביעה המבקשת להרשיע נאשם בעבירה – קושי העלול לסכל מלחמה יעילה בתופעה הנתפסת כחמורה בעיני המחוקק. כאמור, גם המבנה החקיקתי העומד ביסוד העבירות הנ"ל הינו דומה. 25. דעתי היא איפוא כי אין להסתפק בהעלאת ספק סביר בדבר קיומה של מטרה כשרה לעניין העבירה לפי סעיף 186(א) לחוק העונשין – דבר שיש בו כדי להחליש את מעמדה של העבירה הנ"ל ולפגוע בתכלית העבירה ובערך המוגן המונח ביסודה. עניינו של המבקש 26. המבקש לא הצביע על טעם מיוחד להתערבות בעובדות שנקבעו על ידי הערכאות קמא ועל פי עובדות אלה, המבקש לא הצליח להוכיח בדרגה של מאזן ההסתברויות קיומה של מטרה כשרה. סוף דבר 27. אשר על כן, הערעור נדחה. ש ו פ ט ת השופט א' א' לוי: אני מסכים. ש ו פ ט השופט ס' ג'ובראן: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת מ' נאור. ניתן היום, ה' טבת תש"ע (22.12.2009). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 08074840_C09.doc עע מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il