ראגח ואח' נ' לאיזור הגדה המערבית ואח'

8 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 74821-12-24 לפני: כבוד השופטת דפנה ברק-ארז כבוד השופט דוד מינץ כבוד השופטת רות רונן העותרים: 1. שרין ראגח 2. המוקד להגנת הפרט מיסודה של ד"ר לוטה זלצברגר נגד המשיבים: 1. המפקד הצבאי לאיזור הגדה המערבית 2. היועץ המשפטי לגדה המערבית עתירה למתן צו על תנאי תאריך הישיבה: ט"ז בטבת התשפ"ה (16 ינואר 2025) בשם העותרים: עו"ד נאסר עודה בשם המשיבים: עו"ד מתניה רוזין; עו"ד ערין ספדי-עטילה פסק-דין השופט דוד מינץ: לפנינו עתירה נגד צו החרמה והריסה שהוציא משיב 1 (להלן: המשיב) למבנה חד-קומתי בכפר שוויכה (להלן: המבנה) בו התגורר תאמר עאבד אללטיף ראג'ח (להלן: המחבל) אשר על פי חומר הראיות הביטחוני המצוי בידי המשיבים, ביצע ביום 2.11.2023 פיגוע טרור בו נרצח רס"ל אלחנן קליין ז"ל ונפצעו ארבעה לוחמי מג"ב נוספים (להלן: הפיגוע). הרקע לעתירה ביום 2.11.2023 ביצעו המחבל ושותפים נוספים פיגוע ירי לעבר רכב, שכתוצאה ממנו נהרג רס"ל אלחנן קליין ז"ל שנהג ברכב. לאחר הירי, עם הגעת כוחות הביטחון למקום, הופעלו מספר מטעני נפץ וכתוצאה מכך נפצעו ארבעה לוחמי מג"ב. המחבלים אשר ביצעו את הפיגוע לא נתפסו באותה עת. ביום 4.5.2024 נעשה ניסיון לעצור את המחבל יחד עם שותפיו בעת שהתבצרו במבנה בכפר המצוי צפונית לטולכרם. עם הגעת כוחות הביטחון התנהלו במקום חילופי אש אשר כתוצאה מהם נהרג המחבל. בחילופי האש גם נפל לוחם ימ"מ, ייטב לב הלוי ז"ל. לפי המידע שבידי המשיבים, המחבל לקח חלק פעיל באירועים המתוארים על רקע מניעים אידיאולוגיים-לאומניים. אין גם מחלוקת כי המחבל התגורר במבנה יחד עם בני משפחתו ובהם אמו (עותרת 1), אביו ושני אחיו. ביום 14.8.2024 נחתם צו החרמה והריסה ביחס למבנה (להלן: הצו) לפי תקנה 119 לתקנות ההגנה (שעת-חירום), 1945 (להלן: תקנה 119 או התקנה). הודעה על הצו נמסרה לבני המשפחה ביום 29.11.2024 (להלן: ההודעה). בהודעה צוין, כי הצו ניתן נוכח מעורבות המחבל בפיגוע וכי ניתן להשיג עליה בתוך 72 שעות. כמו כן צורפו לה חוות דעת הנדסית לביצוע ההריסה ותצלום אוויר. ביום 10.12.2024 הוגשה על ידי העותרות השגה על הצו בה העלו טענות לעניין השימוש בתקנה 119, לעניין חוסר מידתיות הצו ולעניין שיהוי בנתינתו. עוד נטען לחפותם של בני משפחת המחבל וכן הועלו טענות נגד אופן ההריסה שנבחר. ביום 19.12.2024 דחה המשיב את ההשגה. תחילה קבע המשיב כי ההחלטה על מתן הצו ניתנה על בסיס הפיגוע ובמטרה להרתיע מפגעים פוטנציאליים מפני ביצוע פיגועים דומים, וזאת במיוחד עקב אירועי מלחמת "חרבות ברזל" אשר משפיעה על רמת הטרור באזור יהודה ושומרון. המשיב דחה את טענותיהן העקרוניות של העותרות נגד הצו, תוך שציין כי אלה נדחו פעם אחר פעם על ידי בית משפט זה. הודגש כי הפעלת הסמכות מכוח תקנה 119 נעשית רק במקרים בהם סבור המשיב כי היא נדרשת לצרכי הרתעה, והיא מופעלת באופן זהיר ומדוד, בהתאם לאמות המידה שנקבעו בהלכה הפסוקה. במענה לטענות בדבר פגיעה במשפחת המחבל אשר מתגוררת במבנה ולא הייתה מודעת למעשי המחבל, ציין המשיב כי מודעות בני המשפחה למעשי המחבל או מעורבות בהם מהווה אחד השיקולים שיש לבחון במסגרת הפעלת תקנה 119, אולם היא אינה השיקול הבלעדי, ואין בכך כדי לשלול את סמכותו בעניין זה. לעניין טענות העותרות נגד אופן ההריסה, הפנה המשיב לחוות הדעת ההנדסית שצורפה להודעה לפיה הסבירות לנזק לבתים הסובבים את המבנה נמוכה. כמו כן, נאמר כי ייעשה מאמץ להקטין את הנזק וכי הדלת פתוחה בפני הניזוקים להגיש בקשה לשיפוי ופיצוי. לבסוף, לעניין השיהוי נטען כי משך הזמן שחלף מאז הפיגוע ועד למתן ההודעה סביר בשים לב לנסיבות המקרה, כמו גם למצב הביטחוני באזור הרלוונטי ובמדינה. נוכח כל האמור ההשגה נדחתה וצורף הצו החתום, כמו גם הודעה כי הוא לא ימומש עד ליום 24.12.2024. מכאן העתירה שלפנינו.  עיקרי טענות הצדדים בעתירתן טענו העותרות בהרחבה נגד השימוש בתקנה 119. בכלל זה נטען כי התקנה מנוגדת לנורמות המחייבות את המשיב על פי המשפט הבין-לאומי; כי מדובר בהפרה של האיסור על ענישה קולקטיבית; וכי מדובר בפגיעה בזכויות יסוד. לצד זאת נטענו טענות קונקרטיות לעניין הפעלת הסמכות בעניינן. בשים לב לכך שחלפה כשנה ממועד הפיגוע ועד למועד מתן ההודעה, חל שיהוי בהפעלת סמכות המשיב. המשיב לא ציין בהודעה כל מניעה אובייקטיבית שהביאה לשיהוי האמור, והדבר מלמד כי בבסיס ההחלטה עומדים שיקולים זרים ולא שיקול ההרתעה כנטען. כמו כן, החלטת המשיב להפעיל את סמכותו בתקנה 119 ולהרוס את ביתם היחיד של עותרת 1 וילדיה, בחלוף שנה מיום האירוע ותוך התעלמות מטענותיהם לפגיעה הקשה בזכויות היסוד שלהם, אינה עומדת במבחני המידתיות. בכלל זה נטען כי השימוש בכלי הריסת הבתים אינו מגשים את תכלית ההרתעה, ולבטח לא במידה המצדיקה הפעלת אמצעי כה קשה ובלתי הפיך. ובנוסף נטען כי הריסת המבנה תביא לנזק היקפי גם למבנים הסובבים. לעמדת המשיבים דין העתירה להידחות בהיעדר עילה להתערבות במתן הצו. הטענות המשפטיות שהעלו העותרות אינן חדשות ונדחו בעבר על ידי בית משפט זה פעם אחר פעם. על פי חוות הדעת של גורמי הביטחון וכלל הנתונים שנאספו על ידם, ניכרת מגמה של עליה בפיגועי הטרור בשנים האחרונות. נתונים אלה מצביעים על מציאות עדכנית של הסלמה בהיקף, בעוצמה וברמת הטרור הרצחני, אשר מחייבים נקיטת אמצעים להרתעת מפגעים פוטנציאליים מלבצע פיגועים. במענה לטענת השיהוי, נטען כי עיתוי ההחלטה על מתן הצו מסור לשיקול דעת המשיב וכי בכך יש להביא בחשבון את נסיבות התקופה החריגות ובראשן – קיומה של מלחמה רב-זירתית, המחייבת הקצאת משאבים ניכרת ללחימה ולפעילות המבצעית. בנוסף, בנסיבות המקרה דנן, מדובר בתשתית טרור צבאית רבת משתתפים שחבריה נמלטו מידי כוחות הביטחון ומשכך המועד הקובע לעניין זה הוא המועד בו נהרג המחבל. לעניין קיומה של מניעה אובייקטיבית, נטען כי זו נבעה מאילוצים מבצעיים ואילוצי סדרי כוחות. כמו כן, נגד אחיו של המחבל הוגש כתב אישום אשר מייחס לו מודעות לכוונותיו של המחבל וסיוע בהיערכות לפיגוע; ונגד אביו הוגש כתב אישום אשר מייחס לו מתן מקלט למחבל לאחר מעשה. צוין בהקשר זה כי הוגשו כ-20 כתבי אישום נגד מעורבים שונים בתשתית הטרור האמורה. ולבסוף, במענה לטענות בעניין אופן ביצוע ההריסה, בשים לב לכך שהמבנה כולו מיועד להריסה, אין רלוונטיות לטענות בדבר נזק למבנים שכנים. מה גם, שלמשיב שיקול דעת מקצועי נרחב בעניין זה. דיון והכרעה לאחר עיון בעתירה ובתגובת המשיבים על נספחיהן ושמיעת טענות הצדדים בעל פה לפנינו, הגעתי לכלל מסקנה כי אין עילה להתערבותנו בהחלטת המשיב ומשכך דין העתירה להידחות. כפי שהובהר על ידי בית משפט זה בשורה ארוכה של פסקי דין, גם מן העת האחרונה, אין מקום להידרש מחדש בכל פעם שהמשיב מפעיל את סמכותו מכוח תקנה 119, לשאלות העקרוניות לגבי חוקיותה (וראו למשל מיני רבים: בג"ץ 788/24 ולאא מצרי נ' המפקד הצבאי לאיזור הגדה המערבית, פסקה 9 (11.2.2024) (להלן: עניין מצרי); בג"ץ 1618/22 ג'ראדאת נ' המפקד הצבאי לאזור הגדה המערבית, פסקה 6 (6.4.2022); בג"ץ 7787/22 עאבד נ' המפקד הצבאי לאיו"ש, פסקה 19 (14.12.2022) (להלן: עניין עאבד); בג"ץ 1376/23 הילאן נ' המפקד הצבאי לאזור הגדה המערבית, פסקה 15 (13.3.2023); בג"ץ 7224/23 שחאדה נ' מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית, פסקה 9 (8.11.2023)). הוא הדין גם בנוגע לטענות העותרות ביחס לתכלית ההרתעתית שביסוד מדיניות הריסת הבתים (ראו: עניין מצרי, פסקה 10; עניין עאבד, פסקה 22). כפי שכבר נקבע בעבר, מידת יעילותה של מדיניות הריסת בתי מחבלים להרתיע מחבלים פוטנציאליים היא עניין מקצועי אשר נתון להערכת גורמי הביטחון בהתבסס על חוות דעת מקצועיות המתעדכנות מעת לעת (עניין מצרי, פסקה 22; בג"ץ 7040/15 בג"ץ 6826/20 דויקאת נ' מפקד כוחות צה"ל באיזור יהודה והשומרון, פסקה 24 (25.10.2020)). עמדת גורמי המקצוע כפי שהוצגה לפנינו, היא כי השימוש בתקנה 119 תורם להרתעה, וכי הצורך בהרתעה גובר נוכח האיומים הביטחוניים החמורים ואירועי המלחמה בה מצויה המדינה כולה (עניין מצרי, פסקה 10; בג"ץ 7721/23 פדל נ' המפקד הצבאי לאזור הגדה המערבית, פסקה 4 (6.12.2023)). בעמדה זו אין מקום להתערב. ומכאן למקרה הפרטני שלפנינו. העותרות לא טענו, לא בהשגתן ולא בעתירתן, דבר על אודות אי-מעורבותו של המחבל בפיגוע, ועל כן לא אייחד דברים לעניין זה. טענותיהן הפרטניות של העותרות התמקדו בהיעדר מעורבות מצד עותרת 1 ויתר בני משפחת המחבל במעשיו; בשיהוי מצד המשיב; ובאופן ביצוע ההריסה – ובכך אפוא אתמקד. לעניין מודעות ומעורבות משפחת המחבל, אין באמור כדי להצדיק את התערבותנו בשיקול דעתו של המשיב. מודעותם של בני המשפחה של המחבל אינה מהווה תנאי להפעלת הסמכות, והיעדר מודעות מצדם אינו פוגע בתכלית ההרתעתית שבבסיס הפעלת הסמכות. כפי שצוין לעיל, תכלית הפעלת הסמכות היא הרתעתית, במובן זה שמחבל פוטנציאלי אשר יודע שמימוש תכניתו הרצחנית עלול להוביל לפגיעה בבני משפחתו, עשוי להירתע בשל כך מלבצע את הפיגוע שתכנן. אכן אין לעשות שימוש בתקנה 119 לשם ענישתם של המפגעים או של בני משפחותיהם; אולם אין בפגיעה בבני המשפחה כשלעצמה כדי להביא לאי-הפעלת הסמכות מקום שבו זו משרתת את תכליתה (עניין מצרי, פסקה 13; בג"ץ 5141/16 מחאמרה נ' מפקד כוחות הצבא בגדה המערבית, פסקה 30 (24.7.2016); בג"ץ 1633/16 פלונים נ' המפקד הצבאי באזור גדה המערבית, פסקה 31 (31.5.2016)). יתרה מכך. הגם שמודעות או מעורבות של דיירי הבית אינה כאמור תנאי הכרחי להפעלת תקנה 119, תמיכה או ידיעה על מעשה הטרור מהווה שיקול שרשאי המשיב לשקול בהחלטתו (בג"ץ 1490/20 שבלי נ' המפקד הצבאי לאיזור הגדה המערבית, פסקה 23 (30.3.2020); בג"ץ 2770/22 חמארשה נ' המפקד הצבאי לאיזור הגדה המערבית, פסקה 20 (19.5.2022)). במקרה דנן, מתגובת המשיבים עולה כי הוגשו כתבי אישום נגד אחיו ואביו של המחבל בחשד לסיוע למחבל בהכנה לפיגוע ובהימלטות אחריו ולא למותר לציין בעניין זה כי במהלך הניסיונות לעצור את המחבל נהרג חייל נוסף בחילופי האש בין המחבל ושותפיו לכוחות הביטחון. בנסיבות אלה, ודאי שאין בטענת העותרות לפגיעה בבני המשפחה כדי להצדיק התערבות בצו. לעניין הטענה לשיהוי בהפעלת הסמכות, גם דינה להידחות. אכן, בין המועד בו בוצע הפיגוע (2.11.2023) ועד למועד בו הודיע המשיב על כוונתו להחרים ולהרוס את המבנה (29.11.2024) חלף פרק זמן משמעותי של כשנה. ואכן, יש להפעיל את הסמכות באופן מהיר יחסית בהתחשב בתכלית ההרתעתית העומדת בבסיסה. עם זאת, "לא ניתן לקבוע מראש פרק זמן אשר ייחשב כ'סביר' ביחס להפעלת התקנה, ושיקול דעת המשיב יבחן, גם בעניין זה, בהתייחס לנסיבות כל מקרה ומקרה" (בג"ץ 752/20 עטאונה נ' המפקד הצבאי לאזור יהודה ושומרון, פסקה 19 (25.5.2020); ראו גם: בג"ץ 5376/16 אבו חדיר נ' שר הביטחון, פסקה ל"ה (4.7.2017); עניין מצרי, פסקה 14)). במקרה דנן, ניתן הסבר מפורט על ידי המשיבים והודגש כי סד הזמנים נבע מנסיבות המקרה ובהן כי ביום 4.5.2024 נעשה ניסיון לעצור את המחבל והוא נהרג בחילופי האש עם כוחות הביטחון; כי ביום 17.5.2024 נערך מיפוי הנדסי למבנה וזמן קצר אחריו הוכנה חוות הדעת ההנדסית להריסה; וכי, וזה העיקר לענייננו, בשל שיקולים מבצעיים שונים ובהם פריסת הכוחות והאילוצים המבצעיים אשר נובעים מהמלחמה המתמשכת בה מצויה המדינה, נדרש פרק זמן של מספר חודשים בין מועד השלמת חוות הדעת ההנדסית, קבלת ההחלטה להשתמש בסמכות וחתימת הצו ומסירת ההודעה. לעניין זה, מקובלים עליי ההסברים שהוצגו לנו הן במעמד שני הצדדים והן במעמד צד אחד ובשים לב אליהם, לא מצאתי כי יש בסד הזמנים של קבלת ההחלטה ומימושה כדי להצדיק את התערבותנו. ולבסוף לעניין אופן ביצוע הריסת המבנה, נקבע זה מכבר כי "מדובר בנושא שהוא מסוג הנושאים המקצועיים שבהם מסור למשיב שיקול דעת רחב במיוחד, ובית המשפט לא ישים עצמו בנעלי המשיב אשר חזקה עליו כי יפעל בזהירות הנדרשת" (עניין מצרי, פסקה 15; ראו גם: בג"ץ 2036/23 פרוך נ' המפקד הצבאי לאזור הגדה המערבית, פסקה 8 לפסק דינו של השופט י' עמית (10.4.2023)). במקרה דנן מדובר בהריסה של מבנה שלם ומשכך לא קם חשש לפגיעה שתביא, שלא כמתוכנן, להרס אזורים שונים במבנה. לעניין נזק סביבתי, על פי האמור בחוות הדעת ההנדסית אשר צורפה להודעה, על אף שקיימת היתכנות לנזק, "ננקטים צעדים קפדניים בשלב התכנון ההנדסי, בחירת אמצעים, מתווה הביצוע... כך שההריסה תהיה ככל הניתן בעלת מאפיינים ממוקדים ונשלטים המביאים לרמה וסבירות נמוכים לנזק במגבלות/התניות סביבה מבצעית". עוד צוין, כי ייעשה מאמץ לפרק, לתקן או לבודד תשתיות במטרה למנוע פגיעה בהן. בנסיבות האמורות, אין יסוד להתערבותנו לגבי אופן ביצוע הצו, וחזקה על המשיב כי ימלא אחר התחייבותו לנקוט את מרב המאמצים על מנת למנוע נזק החורג מהמבנה שמיועד להריסה. לסיכום, בהחלטת המשיב להוציא את צו ההחרמה וההריסה ביחס למבנה לא נפל פגם המצדיק את התערבותנו, ואם דעתי תישמע העתירה תידחה, וצו ההריסה יהא ניתן לביצוע החל מיום 28.1.2025. דוד מינץ שופט השופטת דפנה ברק-ארז: 1. בנסיבות העניין, ובגדריה של ההלכה הפסוקה הנוהגת בבית משפט זה, אני מצטרפת לתוצאה שאליה הגיע חברי השופט ד' מינץ, הגם שאיני שותפה לכל הנחות הבסיס העומדות ביסוד פסק דינו. 2. כפי שציינתי בעבר, אני סבורה כי הסוגיה העקרונית של שימוש בסמכות להורות על הריסת בתים לפי תקנה 119 לתקנות ההגנה (שעת חירום), 1945 צריכה לחזור ולהיבחן על-ידי בית משפט זה במסגרת המתאימה לכך (ראו למשל: בג"ץ 4177/18 קבהא נ' המפקד הצבאי לאיזור הגדה המערבית, פסקה 11 לפסק דיני (7.6.2018); בג"ץ 480/21 רבהא נ' המפקד הצבאי לאזור הגדה המערבית, פסקה 3 לפסק דיני (3.2.2021)). מנקודת מבטי, הפרקטיקה של הריסת ביתו של המפגע כאמצעי הרתעתי מעוררת שאלות משפטיות מהותיות. מכל מקום, בעת הנוכחית, כאשר זוהי דרכה של ההלכה הפסוקה וכל עוד הנושא לא חזר ונבחן על-ידי הרכב מורחב של בית משפט זה – אני נדרשת להגביל את התייחסותי אך לפן היישומי של הפסיקה בנושא זה (ראו: בג"ץ 1938/16 אבו אלרוב נ' מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית, פסקה 3 לפסק דיני (24.3.2016); בג"ץ 7961/18 נעאלווה נ' המפקד הצבאי לאיזור הגדה המערבית, פסקה 1 לפסק דיני (6.12.2018)). 3. בהתחשב בכך, בנסיבותיו של המקרה דנן אני סבורה כי לא נמצאה עילה להתערבותנו בהחלטתו של המשיב 1. כפי שצוין, הונחה בפנינו תשתית עובדתית המצביעה על מעורבותם של אחיו ואביו של המפגע במעשיו. כמו כן, ניתנו הסברים לשיהוי בפעולות שננקטו לצורך היערכות להריסת המבנה – בהתאם לפירוט שנמסר לנו במעמד צד אחד ונדרש לאתגרי התקופה על רקע מלחמת "חרבות ברזל". 4. בנסיבות אלה, אני מצרפת את הסכמתי לתוצאה שאליה הגיע חברי השופט מינץ, לפיה דין העתירה להידחות. דפנה ברק-ארז שופטת השופטת רות רונן: עמדתי בשאלה של השימוש בתקנה 119 לתקנות ההגנה (שעת חירום) 1945 (להלן: תקנה 119 או התקנה) הובאה בהרחבה בבג"ץ 3231/23 דרחואגא נ' אלוף פיקוד המרכז (9.5.2023) (להלן: עניין דרחואגא) ואינני רואה לכן לנכון לחזור בפירוט על הדברים. כפי שעולה מפסק דיני באותו עניין, אני סבורה כי בבחינת שאלת מידתיות ההריסה, יש להביא בחשבון מספר קריטריונים. בכלל זה יש לבחון את המצב הביטחוני בתקופה נושא צו ההריסה ומספר מעשי הטרור המבוצעים בה; את חומרת מעשה הטרור של המחבל המפגע; את עמדתם של בני משפחתו של המפגע שחיים יחד עמו בבית שצו ההריסה מכוון אליו ביחס למעשה הטרור; את זיקת המגורים של המפגע לבית נושא צו ההריסה; ואת האפשרות לאמצעים מידתיים יותר מאשר הריסה של בית המשפחה כולו. במקרה דנן יישום השיקולים הללו מביא למסקנה לפיה יש לדחות את העתירה. כך, באשר למצב הביטחוני היום – במהלך מלחמת חרבות ברזל, המצב הביטחוני הוא מתוח באופן המשפיע על רמת הטרור באזור יהודה ושומרון. המציאות היא של הסלמה בהיקף ובעוצמה של הטרור, כפי שציינו גם המשיבים בתגובתם. מעשה הטרור של המפגע הוא חמור ונעשה בתחכום – מדובר במהלך דו שלבי שהחל בירי לעבר מכונית שכתוצאה ממנו נהרג רס"ל אלחנן קליין ז"ל; וכאשר לאחר מכן הופעלו מספר מטעני נפץ במקום שהביאו לפציעה של ארבעה לוחמי מג"ב. באשר לעמדת בני המשפחה (נושא שהוא לטעמי בעל חשיבות בהתייחס לאפשרות להריסת בית המגורים שלהם – כפי שפירטתי בעניין דרחואגא) – הרי במקרה דנן וכפי שציין גם חברי, הועמדו לדין הן אחיו של המפגע והן אביו בעבירות הקשורות לפיגוע עצמו. האב הועמד לדין ויוחס לו מתן מקלט למפגע לאחר מעשה; בעוד נגד האח הוגש כתב אישום המייחס לו סיוע בהיערכות לפיגוע. מדובר בראיות מנהליות בעלות משקל, מכוחן עולה למצער ביחס לאב ולאח המתגוררים בבית נושא צו ההריסה – שלא זו בלבד שהן הסכימו עם דרכו של המפגע, אלא שהם סייעו לו באופן אקטיבי. באשר לזיקת המגורים של המפגע לבית – הרי שזו אינה שנויה במחלוקת (וכך גם מעורבותו בפיגוע). בהתייחס לשאלה האם ישנם אמצעים מידתיים יותר לביצוע ההריסה, הרי כפי שציין גם חברי, ייעשה מאמץ למנוע פגיעה בתשתיות ולבצע הריסה שתהיה ככל הניתן בעלת מאפיינים ממוקדים כדי שהנזק יהיה נמוך ככל האפשר. המסקנה הלכאורית מכל האמור היא כי לפי גישתי כפי שהובעה בעניין דרחואגא, אין מקום לקבל את עמדת העותרים. הנימוק העיקרי שיש בו כדי לעורר ספק בדבר מסקנה זו הוא השיהוי המשמעותי שחל בין ביצוע הפיגוע על ידי המפגע ועד לביצוע ההריסה. כאמור בפסק דינו של חברי, הפיגוע בוצע ביום 2.11.2023 ואילו הודעת המשיב על כוונתו להחרים את המבנה ולהרוס אותו נמסרה לעותרים למעלה משנה לאחר מכן, ביום 29.11.2024. המשיב הסביר את העיכוב בשיקולים מבצעיים שונים – אולם גם בהינתן שיקולים אלה, ישנה פגיעה לא מבוטלת בכוחה ההרתעתי של ההריסה כתוצאה מחלוף הזמן. לטעמי, בנסיבות אלה יש לשוב ולשקול – אלה מול אלה – את מכלול השיקולים שציינתי לעיל, ולהכריע האם די בעובדה שההריסה תהיה בעלת אפקט הרתעתי מצומצם יותר בשל חלוף הזמן, כדי לשנות את המסקנה על אודות ביצוע ההריסה. אני סבורה כי גם בשקלול מכלול הנתונים ובכלל זה השיהוי, אין מקום להיעתר לעתירת העותרים. אף שהשיהוי מקהה כאמור את האפקט ההרתעתי, אין די בכך בנסיבות המקרה דנן. זאת לאור יתר השיקולים שמניתי לעיל ובכלל זה מעורבותם הפעילה של לפחות שני בני משפחה של המפגע שגרים בבית נושא הפיגוע. לאור כל אלה אני מצרפת את דעתי לזו של חברי לפיה דין העתירה להידחות. רות רונן שופטת הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט דוד מינץ. ניתן היום, ‏כ"א בטבת התשפ"ה (‏21.1.2025). דפנה ברק-ארז שופטת דוד מינץ שופט רות רונן שופטת