חיים חסון נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 7481/01 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 7480/01 ע"פ 7481/01 ע"פ 7514/01 בפני: כבוד השופט י' טירקל כבוד השופטת ד' ביניש כבוד השופט א' א' לוי המערער בע"פ 7480/01: בני חסון המערער בע"פ 7481/01: חיים חסון המערער בע"פ 7514/01: רווה שליט נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופט ז' כספי), מיום 15/08/2001, בת"פ 40300/00. תאריך הישיבה: י"ח בתשרי התשס"ג (24.10.02) בשם המערערים בע"פ 7480/01 ובע"פ 7481/02: עו"ד אביגדור פלדמן בשם המערער בע"פ 7514/01: עו"ד ירון בן יוסף ועו"ד שי נודל בשם המשיבה: עו"ד אורן אביקסיס, עו"ד מירי ארד ועו"ד שירי רום פסק דין השופט א' א' לוי: 1. בית המשפט המחוזי בתל-אביב (כב' השופט ז' כספי) הרשיע את המערערים בעבירות של קשירת קשר לייבא סם מסוכן לישראל, ייבוא סם מסוכן והחזקתו. בעקבות כך נגזרו למערערים עונשים אלה: לחיים חסון המכונה "ויטו" – 4 שנות מאסר, לבני חסון – 10 שנות מאסר, ולרווה שליט – 4 שנות מאסר. כמו כן נגזרו לכל אחד מהמערערים שנתיים מאסר על-תנאי בהן ישאו אם יעברו עבירות סמים מסוג פשע. הערעורים אשר הונחו בפנינו כוונו מלכתחילה הן להרשעה והן לעונש, אולם בפתח טיעוניו הודיע עו"ד א' פלדמן, בא-כוחו של חיים חסון, כי מערער זה החליט לצמצם את ערעורו לעניין העונש בלבד. 2. האישום חיים ובני חסון (להלן "חיים" ו"בני") הם אחים אשר על פי הנטען קשרו במחצית הראשונה של שנת 1998, עם אחד - יצחק גלאפו (להלן "גלאפו"), אזרח ישראלי ששהה אותה עת בארה"ב, לייבא סם מסוכן מסוג קוקאין מברזיל לישראל. במפגש שהתקיים בארץ, מסר חיים לגלאפו סכום של 10,000 דולר למימון הטיסות וההוצאות האחרות הכרוכות במימוש הקשר, ובעקבות כך פנה גלאפו לשניים נוספים: רווה שליט המכונה "ריי", ונאור אביטל המכונה גם "שון" (להלן "רווה" ו"נאור"), והציע להם ליטול חלק ביבוא הסם. נטען כי הקושרים החליטו לייבא את הסם על ידי הטמנתו במזוודות אשר ישאו עמן שתי נשים אשר הוגדרו כ"דוגמניות", אותן ישכרו באמתלה של עריכת קטלוגים של בגדי-ים בברזיל ובישראל. נאור שכר את שתי הדוגמניות, והשלושה טסו במועדים סמוכים בחודש יוני 1998 לברזיל. בעקבותיהם טס רווה, ועל פי הנחיות שקיבל מגלאפו, הוא נפגש עם ספקי הסם וקיבל מהם 4.74 ק"ג של קוקאין, אשר הוסתרו בשתי מזוודות בהן היו ארוזים גם בגדי-ים, מעילים ואביזרי אופנה. לאחר זאת עזב נאור את ברזיל, וביום המחרת טסו שתי הדוגמניות (אשר הכל מסכימים כי היו בלדריות תמימות) לישראל. כאן המתינו להם שתי בחורות אשר היו אמורות להסיען לבית מלון, ובשלב זה נעצרו הדוגמניות על ידי משטרת ישראל. כך היה גם גורלו של נאור שהגיע לארץ בעקבותיהן, והיה אמור ליטול מהן את הסם ולהעבירו לחיים חסון. 3. בעקבות אירועים אלה נעצרו ונחקרו אנשים נוספים, וביניהם חיים חסון, מפיו למדו החוקרים כי גלאפו מכונה גם בשם "סם". אולם באותו שלב לא היה די בראיות שנאספו לצורך העמדת המעורבים בפרשה לדין, וכל העצורים שוחררו. החקירה חודשה בשנת 2000 כאשר גלאפו הגיע לישראל, ובעקבות חקירתו נעצרו גם חיים ובני (האחרון שב לישראל בחודש ינואר 2000 לאחר שנשא בעונש מאסר בארה"ב), וכן נעצר רווה אשר הוסגר לישראל על ידי השלטונות האמריקאיים. גלאפו הובא לדין, הודה בחלקו בפרשה, ובמסגרת הסכם טיעון נדון ל-5 שנות מאסר. לעומת זאת, כפרו חיים ובני בעובדות אשר יוחסו להם. חיים אישר כי נפגש עם גלאפו בעת שזה ביקר בישראל, וגלאפו הציע לו לנסוע לארה"ב כדי ללוות משלוח של כסף אותו ביקש אחיו, בני, להעביר לישראל. גם בני דבק בגרסה בדבר העברת כספים, ולטענתו, נטל גלאפו ממנו בעבר הלוואה בסך 30,000$, אותה התחייב להשיב לידי אביו המתגורר בישראל. בני הכחיש את מעורבותו בייבוא הסם, ולטענתו מעורבות כזו היתה בלתי אפשרית לנוכח העובדה שהוא נשא בכל המועדים הרלבנטיים לאישום, במאסר בן 9 וחצי שנים בבתי כלא פדרליים בארה"ב, לאחר שנמצא כי היה מעורב בעבירות של הלבנת כספים. באשר לגלאפו, טען בני, כי הוא הכירו במהלך שהייתם בכלא, וגלאפו נמנה על היחידים שהורשו לבקרו במקום מאסרו וגם נאותו לשמור עמו על קשר. גם רווה שליט טען לחפותו. על פי גרסתו, בחודש יוני 1998 פנה אליו גלאפו בהצעה שיטוס לברזיל כדי למסור בגדים, אשר נועדו לשמש דוגמניות לצורכי צילום. הוא נעתר לכך, ולאחר יומיים בלבד כבר עשה את דרכו לברזיל, שם קיבל מאישה כלשהי שתי מזוודות אשר נחזו כמכילות בגדים בלבד, ואותן העבירן לבית מלון בעיר מנאוס שם התאכסנו נאור ושתי הדוגמניות. רווה הוסיף, כי הוא אכן ליווה את הדוגמניות לנמל התעופה, אך כל אותה עת לא ידע כי המזוודות מכילות גם סמים. הכרעת הדין ונימוקי הערעור 4. הכרעת דינו של בית המשפט המחוזי הושתתה על הגרסה שדלו החוקרים מפיו של גלאפו. עד זה סרב למסור הודעה סדורה בכתב, ועל כן בחרו אנשי המשטרה לתעד בהקלטות הן את שיחותיהם עמו והן את שיחותיו עם מדובב שהוכנס לתאו. במהלך עדותו בבית המשפט גילה גלאפו עוינות כלפי התביעה, ובהמשך החליט בית המשפט, מכוח סעיף 10א' לפקודת הראיות, להיעתר לבקשת המשיבה ולהעדיף את האמרות שהוקלטו מפיו על עדותו. אך גרסתו המפלילה של גלאפו לא עמדה לבדה, ופרטים רבים מתוכה זכו לאישור חלקי מפיהם של עדים נוספים, ביניהם שניים מהמערערים שבפנינו - חיים חסון ורווה שליט, אף שאלה טענו כי מעורבותם היתה תמימה. ההחלטה לבסס את הרשעת המערערים על גרסתו של גלאפו, עמדה במרכז ביקורתם של באי-כוח המערערים על הכרעת-דינו של בית משפט קמא. בא-כוחם המלומד של מערערים 1 ו-2, עו"ד א' פלדמן, טען, בין היתר, את אלה: א) היתה זו טעות לבסס ממצאים על דברים שנאמרו על ידי גלאפו, אשר הוגדר על ידי עו"ד פלדמן כ"אדם נפתל, ערמומי, זהיר ובעל דפוסי התנהגות של עבריין". ב) ועוד נטען, כי כאשר הגיע גלאפו לישראל היה כבר נהיר לו כי מעורבותו בפרשת הסמים נחשפה. מכאן ואילך הוא תר אחר דרך לחלץ את עורו על ידי גיבושו של הסכם טיעון, במסגרתו הסכים להפליל את אלה שהמשטרה חתרה להעמידם לדין. ג) במהלך מעצרו הצליח המדובב לקבל מגלאפו, בתחבולה, מכתב שהיה אמור להיות מופנה לעורך-דין אשר יסכים ליטול על עצמו את מלאכת ההגנה. במכתב זה (ת/22) כלול תיאור של הקשר הפלילי ודרך ביצועו. עו"ד פלדמן סבור כי לא היה מקום לייחס לו משקל, הואיל וקדם לכתיבתו תדריך של המדובב לבן-שיחו, לפיו יש להימנע מחשיפת האמת בפני עורך-הדין. ד) מבני נשללה הגנה נאותה בשני מובנים: הראשון, המדובב, אשר יכול היה להסביר את השיחות אשר התקיימו בינו לבני, נמנע מלהעיד הואיל וטען כי המשטרה לא קיימה את ההסכם עמו. השני נבע מכך שבכתב האישום הוא הוצג כאחד מאלה שחברו לקשר הפלילי בלבד, בעוד שבסופם של ההליכים בבית משפט קמא נקבעו לחובתו עובדות חמורות פי כמה ובהן הוצג כמי שהגה את ייבוא הסם, מימן אותו, ועמד בראש חבורת הקושרים אשר ייבאה אותו לישראל. בני טען כי לא היה יכול לצפות תפנית כזו בעמדת המשיבה ובית המשפט, וממילא לא ניתנה לו הזדמנות להתגונן כראוי כנגד מסכת העובדות החדשה. 5. עיקרי הטיעון בעניינו של רווה נוסחו בפירוט רב והם משתרעים על 45 עמודים של כתיבה צפופה, עד שנדמה היה לעתים כי מבאי-כוחו נעלמה העובדה שהם טוענים בפני ערכאת הערעור ולא מסכמים את ההליכים בבית משפט קמא. לפיכך, לא אעסוק בכל אחת מהטענות בפני עצמה, אלא בגרסה הכוללת של מערער זה, המתבססת בעיקרה על הטענה שרווה נתן הסברים סבירים והגיוניים לכל אותן תמיהות אשר מנה בית משפט קמא לחובתו, ואלו הן (ראו עמ' 2382): א) פנייתו של גלאפו אל רווה נגעה בתחום שלא היה ידוע, כלל, לרווה. רווה הכיר את גלאפו מזה זמן ממשי כמנעולן, ואף היפנה אליו לקוחות. עיסוקו בתחום הצילום והדוגמנות היה חדש עבורו. ב) הפניה אליו היתה לצורך ביצוע השליחות בדחיפות, בתוך יומיים, כדי להחליף אדם אחר, ששבר את רגלו בתאונה. ג) המשימה שהוטלה עליו היתה לטוס מארצות הברית לברזיל ולהעביר תיקים עם אביזרים לצילום, בתוך ברזיל עצמה, לצוות הצילום, המצוי כבר בברזיל. ד) לביצוע השליחות היה על רווה להציג עצמו בשם ריי לוי, עובד החברה "ג'ניפר פוטוגרפי". ה) הנסיעה כולה, לרבות הוצאות טיסה ושהייה, תמומן על ידי החברה והשהייה בברזיל תארך כשבוע. ו) מלבד העברת התיקים לא הוטלה על רווה כל מטלה אחרת הקשורה בצוות הצילום. ז) רווה טס תחילה לסאן-פאולו ורק בהגיעו לשם התברר לו כי עליו לטוס ליעד אחר (טבטינגה). ח) מכאן ואילך מלווה רווה את המזוודות עד ליום הטיסה, ואף טורח ללוות את הדוגמניות לנמל התעופה, תוך שהוא מבהיר להן כי האחריות לשמירתן של המזוודות מוטלת עליהן. כאמור, טענת באי-כוחו של רווה היא שהסבריו של שולחם הנם סבירים והגיוניים, והם מסוג אלה אשר די היה בהם כדי להוביל לזיכויו של נאשם אחר בפרשה, נאור. ביחס לזה קבע בית המשפט, כי הוא הצליח לשכנע שפעל בתום-לב מתחילת האירועים בהם נטל חלק ועד לסופם, ותשתית הראיות שהובאה על ידי המשיבה, והמתבססת בעיקר על ראיות נסיבתיות ותמיהות העולות מהתנהגותו, אין בהן כדי לבסס הרשעה. דיון 6. בערעור זה מתבקשת הכרעתנו בעיקר בשאלות של עובדה, ביחס אליהן חזרה ההלכה הפסוקה וקבעה כי התערבותה של ערכאת הערעור בתחום זה היא מצומצמת, ונועדה לתת מענה למקרים החריגים בלבד, כמו אלה שהיתה בהם הערכה שגויה של עדויות על ידי הערכאה הדיונית, התעלמות מגורמים שהיה צריך לתת להם משקל, או כאשר אי-מהימנותו של עד בולטת לעין (ע"פ 190/82, מרקוס נ' מדינת ישראל, פד"י לז(1), 225, 233; ע"פ 2439/93, זריאן נ' מדינת ישראל, פד"י מח(5), 265, 280). באשר למקרה הנוכחי, כאמור, ביסס בית המשפט המחוזי את הכרעת הדין, בין היתר, על גרסתו של גלאפו, ואקדים ואומר כי בית המשפט היה רשאי לעשות זאת, הואיל וגרסה זו נתמכה בראיות נוספות עד ששוב אין ספק כי גם אם גלאפו פעל מתוך כוונה להפליל את אלה אשר הסגירו את זהותו לחוקרים, הוא לא הרחיק לכת עד כדי הפללתם של מי שלא חטאו. לענייננו חשוב במיוחד מסמך אותו כתב גלאפו במו ידיו, ומסרו למדובב שהופעל מטעם המשטרה כדי שזה יעבירנו לעורך-דין. אביא מכתב זה (ת/22) כלשונו, הואיל ונראה כי חרף אישיותו הבעייתית ומהימנותו המפוקפקת של גלאפו, כלול במכתב זה השלד של האירועים שהובילו לייבוא הסם לישראל. וזו לשון המכתב: "אני הכרתי את בני חסון מחבר שלי חיים חדד לפני 3.5 שנים בבית כלא של FBI ואז בני התחיל להיות אתי בקשר מכיוון שאני אדאג לו שם בגלל שאף אחד לא רצה לדאוג לו יותר במשך כל התקופה אני עזרתי לו בכסף. ובביקורים גם אפילו שהוא השתחרר או ביקש ממני שאני אתן לו 1500$ אבל לא היה לי את הכסף הזה אז סדרתי לו 1000$ ונסעתי לשדה תעופה ואז פגשתי אותו שם ונתתי לו את הכסף באותה תקופה שהוא היה בכלא הוא ... לי שאני יעשה איתו הברחה של סם לארץ ואז אני אמרתי לו שאני לא רוצה להתעסק בשום סחר של סם הוא כיבד את זה. כעבור זמן שאני עדיין מבקר אותו ודואג לו הוא סיפר לי את כל הרקע שלו בעניין הלבנת הכספים אני הייתי מופתע אבל הוא גם אמר לי שיש לו חצי מליון דולר שחייבים לו הספרדים שאני לא מכיר בהם אז שאלתי אותו למה אתה לא מביא את הכסף הוא אמר לי שאני רוצה שאחי ויטו ייסע לברזיל ויביא את הכסף אמרתי לו שאני נוסע לארץ אני אמסור לו ויגיד לו שאתה רוצה שהוא יבוא את... לשם והוא יסכים שבאתי לארץ לפני שנתיים התקשרתי לויטו וקבעתי איתו במפגש הנמרים אמרתי לו מה שבני אמר להגיד לו והוא אמר לי שעכשיו אני לא יכול לנסוע מכיוון שאין לי ויזה אבל אני הרגשתי מהדיבור שלו שהוא קצת פוחד ואולי יודע קצת יותר ממני מי זה אח שלו אני חזרתי לארצות הברית ופגשתי את בני בביקור וסיפרתי לו שאח שלו לא רוצה לבוא אז הוא אמר לי תנסה לראות מה אתה יכול לעשות בקשר ל... אמרתי לו בסדר ואז דיברתי עם הצלם נאור והוא אמר לי הוא מוכן לנסוע לשם ל... לשתי בחורות שיבואו איתו לשם שהן רוקדות במועדון חשפנות ויגיד להן שאם הן רוצות לדגמן ולעשות כסף הם רצו והיו מוכנות אבל נאור ביקש שגם חבר שלו יבוא אתו לשם והוא ידאג להביא את הכסף מהבחור וההוא צריך להביא... אני הלכתי לבני וסיפרתי לו על העניין והוא אמר לי שזה נשמע טוב אמרתי לו שאני צריך כסף כדי לקנות להם כרטיסים וכסף לשהות שם... הוא אמר לי ש... אין לו מאיפה ואם אתה יכול לארגן את זה ושהכסף יגיע לארץ אני אגיד ל... שאתן להם את הכסף הזה אז הסכמתי דאגתי לכל הנסיעה והם נסעו לשם בני נתן לי את הטלפון של הבחור עם הכסף אני התקשרתי אליו והוא אמר שהכול מוכן אמרתי לו שהאנשים מגיעים לשם ושהוא יתקשר אליו הבנות נסעו עם נאור ורווה נסע לשם יום אחרי מכיוון שהיתה לו עבודה לעשות היות שחיכו לו... אך הגיעו לשם ויגלו שהכסף שנתתי להם לא מספיק ואז לתת להם עוד קצת כסף רווה פגש את הבחור שבני נתן לי את הטלפון שלו הוא פגש אותו שם הוא נתן לו את המזוודות ורווה חשד שזה לא כסף אלא משהו אחר אבל לקח מהם את המזוודות בתוך המזוודות הוא נתן לו גם מעיל שאמר לו לשמור עליו שהבחורות יוכלו להצטלם איתו כביכול. אחרי זה הם עשו צילומים בתקופה שהם היו שם ונסעו לכיוון הארץ ואז אני שמעתי שהם נעצרו". 7. גרסתו של גלאפו לאירועים תועדה במסמך נוסף לו ייחס בית משפט קמא משקל רב, וכוונת הדברים לתמליל שיחתו של גלאפו עם השוטר מרדכי מרציאנו (ראו ת/47). באותה שיחה הוא תאר את היכרותו עם בני ותחילתו של הקשר הפלילי (ראו עמ' 7): "איזה חבר היה איתי באמריקה הכיר לי אותו ואותו חבר שהכיר לי אותו הלכנו אליו לביקור...ואז התחיל הסיפור הלכתי לביקורים... דאגתי לבן אדם... אמר לי בוא נעשה ככה וככה". בעמ' 9 של התמליל הוא נקב בשמו המפורש של בני חסון, ובעמ' 14 הוסיף:"בבית הסוהר כשאני הלכתי לבקר אותו... אז התחיל הדיבור הזה ואז הוא אמר לי אני אסדר את החומר... והוא שמה סידר את כל העניין אני לא עשיתי אני לא הייתי מקושר בדברים כאלה... הוא אמר שנהיה בזה חצי חצי". על מעורבותו של רווה בפרשה סיפר גאלפו (ראו עמ' 7): "הבחור הזה הוא הלך כאילו להביא את הכסף, כביכול משתי הבחורות... כאילו זה היה מדובר בחצי מליון דולר כאילו מה שאח שלו אמר לי באמריקה ובסוף יצא שזה לא". על הדרך בה נודעה זהותו לחוקרים מסר גלאפו (ראה עמ' 9), כי "זה שהלך להביא מהם את המזוודות אמר להם את השם שלי..., [והן] מסרו את השם שלי... הראו להם תמונה ואמרו כן זה הבחור ששלח אותנו לעשות דוגמנות". ובעמ' 13 הוסיף: "... השתי בחורות האלה שבאו לפה הם כאילו ... הם באו בתור דוגמניות עם צלם לפה לעשות צילומים והיו בעוד מקום שם קיבלו את התיקים עם עוד איזה בחור שהביא להם את התיקים ומשמה הם באו לכיוון הארץ... בארץ הלכו לבית מלון ואז כאילו אח של אחד מאלה שתיפקד שאמר את השם שלי... אז הוא הלך כאילו לקחת את המזוודות מהם...". 8. אמרתי כי המכתב ת/22 מתאר את שלד האירועים, הואיל ולפחות ביחס לאלה שהתרחשו בברזיל נתמכים דבריו של גלאפו בעדותם של רווה שליט, נאור אביטל והדוגמניות. חשובה במיוחד גרסתו של רווה, הואיל והוא מאלה שנטען כי הופללו שלא באשמתם. גרסתו של מערער זה נרשמה, בתאריך 4.10.00 (ראו ההודעה ת/44ב'), ועליה חזר גם בעדותו בבית המשפט (ראה עמ' 1768 ואילך). הוא אישר כי גלאפו פנה אליו והציע לו לנסוע לברזיל כדי להעביר בגדים לצוות המורכב מצלם ודוגמניות הנמצאים כבר שם. רווה תהה באוזניו של גלאפו מדוע הוא נזקק לשרותיו דווקא, וזה השיב לו כי מי שהיה אמור להעביר את הבגדים, נשברה רגלו. באותם ימים לא היתה עבודה רבה בעסקו של רווה (ניקוי שטיחים), ועל כן נעתר להצעתו של גלאפו אשר הבטיח לממן עבורו לא רק את כרטיס הטיסה, אלא גם להפקיד בידו סכום נוסף (כ-2500$) עבור הוצאותיו האישיות. על פי גרסתו, אמר לו גלאפו כי הוא עתיד לפגוש אישה כלשהי, בפניה יזדהה בשם "ריי" (הוא השם שאימץ לו בעת שהייתו בארה"ב), ואותה אשה תמסור לו את הבגדים אותם הוא אמור להעביר לצוות הצילום. בעקבות כך טס רווה לסאן-פאולו, ורק אז הודיע לו גלאפו בשיחת טלפון, כי הוא צריך לטוס למקום אחר הנמצא בצפון ברזיל. בהגיעו לשם התקשר רווה לגלאפו, וזה מסר לו את שמו של בית המלון שם הוא פגש אישה אשר מסרה לו שתי מזוודות בהן היו בגדי-ים, כובעים, תכשיטים ומעילים. עם המזוודות טס רווה בחזרה למנאוס, ושם פגש את נאור והדוגמניות. לטענתו, הוא הנחה את הדוגמניות לשמור על המזוודות, הואיל וכך הונחה על ידי האשה שמסרה לו את המזוודות לעשות. לאחר זאת טסה החבורה לסאן-פאולו, שם נפרד מהם נאור, והדוגמניות ורווה התאכסנו בחדר משותף מאחר וכספם אזל. למחרת הסיע רווה את שתי הדוגמניות לנמל התעופה בדרכן לישראל, ואילו הוא עצמו טס לניו-יורק, שם קיבל את פניו גלאפו אשר הסיעו לביתו. אך פרידתם של השניים היתה לזמן קצר בלבד, הואיל ורווה הגיע לעסקו של גלאפו, לטענתו "בכוונה לשאול אם הבנות הגיעו שאוכל לשאול לשלומם" (ראו ת/44 עמ' 5). בשלב זה היתה בפיו של גלאפו בקשה נוספת, היינו, שרווה יפנה לאחד ממכריו בישראל ויבקשו להסיע את הדוגמניות מנמל התעופה לבית המלון. גם לבקשה זו נעתר רווה, והוא טילפן לחברו אמירן דרעי והנחה אותו לבצע את ההסעה. אך בכך לא תמה מעורבותו של רווה בפרשה זו, הואיל ולאחר זמן מה שב פעם נוספת לעסקו של גלאפו, משם הוא טילפן לדוגמניות בתל-אביב, ולאחר שדרש בשלומן הודיע להן כי זה המכונה "סם" יגיע בהמשך לארץ הואיל ואותה שעה היה "תקוע" בצרפת. וכאן המקום להדגיש, כי "סם" הוא כינויו של גלאפו, אשר עמד כל אותה שיחה ליד רווה. 9. מגרסתו של רווה עולה עובדה ברורה אחת, והיא מעורבותו העמוקה של גלאפו בפרשת ייבוא הסם לישראל. הוא הוביל את רווה, באמצעות שיחות טלפון, צעד אחר צעד, לספקי-הסם, ומשם הוסיף להדריך אותו לקראת מפגשו עם נאור והדוגמניות אותן הוא ליווה עד לטיסתן לישראל. אך לא עדותו של רווה בלבד מצביעה על מעורבותו של גלאפו בפרשה, אלא גם הודאתו של גלאפו במשפטו (ראו ת/46א-ג), בה אישר כי חבר לארבעה אחרים לייבא את הסם לישראל, אף שסרב כי שמותיהם של שותפיו יוזכרו בכתב האישום שהוגש נגדו. המשיבה טענה, כי הואיל ושניים מהמעורבים הם חיים ובני חסון, מכך מתחייב כי השניים האחרים הם רווה ונאור, דא עקא, לפחות ביחס לנאור השקפה זו לא אומצה על ידי בית משפט קמא בהכרעת-הדין. עם זאת, באמור עד כה לא היה כדי לתמוך בגרסת המשיבה בדבר מעורבותם של חיים ובני חסון בפרשה, אך גם לעניין זה נמצאו ראיות אשר מצביעות, ובאופן ברור, כי החשד אשר דבק בשניים לא היה חשד שווא, ותחילה אפנה לגרסתו של חיים חסון כפי שתועדה בהודעה ת/38. 10. חיים טען כי כ-18 חודשים לפני מועד חקירתו (28.9.98) התקשר אליו אדם שהציג את עצמו כ"סם" ו"איציק" (ואין עוד מחלוקת כי היה זה גלאפו), והם קבעו להיפגש במקום הידוע כ"מפגש הנמרים". בפגישתם הסביר לו גלאפו כי אחיו מבקש להעביר סכום של כחצי מיליון דולר לארץ, והציע לחיים לטוס עמו לארצות הברית כדי ללוות את הכסף בדרכו לישראל. חיים ביקש להבין מה פשרו של אותו ליווי, ולטענתו השיב לו גלאפו: "אני שולח את זה עם שתי בחורות ואתה רק תהיה משקיף מהצד עד שזה יגיע לארץ". להצעה זו סרב חיים, לטענתו, הואיל והוא אינו יכול להתארגן תוך יום או יומיים לנסיעה שכזו. אך בכך לא הסתיימה הפרשה, הואיל ובאחד הימים טילפן לחיים בנו של שותפו, ובישר לו כי בבית המלון הילטון בתל-אביב ממתינות דוגמניות עם כסף ששלח לו אחיו, בני. חיים טען כי לאחר כרבע שעה ובעודו מהרהר בפשר העניין, התקבלה שיחה נוספת, הפעם מגלאפו, אשר גם הוא הפנה אותו לבית המלון כדי ליטול משם את הכסף. חיים טען כי כדי לוודא שאין מדובר בהלצה, הוא התקשר לאותו בית מלון על פי הפרטים שמסר לו גלאפו, ומן העבר האחר שוחח עם אדם שהזדהה כ"נאור". תחילה הציג חיים את עצמו כ"סם", אך בהמשך אמר שהוא "אח של בני", ונאור הזמינו להגיע כדי ליטול את הכסף. חיים טען כי גם בשלב זה לא נחה דעתו, ועל כן ניצל את ביקורו אצל אחד, יוסי הררי, כדי לשאול אותו כיצד עליו לנהוג בנסיבות אלו. לגרסתו, השיב לו הררי: "שלא תעיז לגשת לשם אין לך מה לעשות עם זה, אתה לא יודע איך להתנהג עם זה". בהמשך הפנה אותו הררי לחיים חדד המכונה "זנגי" (להלן "חדד"), וזה נטל על עצמו את השליחות ללכת לבית המלון. חיים הוסיף ואישר כי בהמשך אותו יום הוא חזר לשוחח עם חדד, לטענתו "מתוך סקרנות". בבוקר המחרת התקשר גלאפו לחיים כדי לדעת מה עלה בגורלו של הכסף אשר היה אמור להגיע לידיו, ועל כך השיב חיים כי יש בעיה הואיל וזנגי נעלם, ועל כך הגיב גלאפו באומרו כי חדד (זנגי) נעצר. 11. מי שכבר הזכרנו את שמו חיים חדד ("זנגי"), נקרא אף הוא להעיד מטעם המשיבה. כאן המקום להדגיש, כי עד זה נמנע בהתחלה מלספר על מעורבותו-שלו ושל אחרים בפרשה, אולם בעמדה זו חלה תפנית כאשר התברר לו שחיים חסון כבר מסר את גרסתו וחשף את מעורבותו של העד. חדד העיד כי חיים חסון הגיע לביתו וביקשו ללכת לבית המלון כדי ליטול את מה שהגדיר (בעמ' 1174 לפרוטוקול) כ"חצי קילו חמש חצי מיליון דולר של אח שלו בני". בהמשך טען העד כי היה אמור ליטול בגדים משתי דוגמניות, והוא הונחה על ידי חיים חסון להציג את עצמו בפני נאור כמי שנשלח על ידי "סם". חדד אף טרח לתעד את הפרטים שמסר לו חיים בכתב (ראו המוצג ת/89), והוא גם שאל אותו מדוע הוא עצמו נמנע מללכת לבית המלון, ומתשובתו של חיים הבין שהוא פוחד, ובלשונו: "הוא אמר לי אני סבא, יש לי נכדים, לא מתאים לי כל השטויות האלה" (ראו עמ' 1178). בטרם נתן את הסכמתו לביצוע השליחות, נועץ חדד ביוסי הררי וזה אמר לו להימנע מכך. בשלב זה עלתה הצעה נוספת, שלחדד יתלווה חוקר פרטי (העד אלון ענקי), וכך היה. עד כמה הכל היו זהירים ביחס לאותו ביקור בבית המלון, תלמד העובדה שגם חדד עצמו העדיף בשלב ראשון שלא לעלות לחדר בו היו אמורים להתארח נאור ושתי הדוגמניות, והוא שלח את אלון ענקי כחלוץ לפני המחנה. ואתה תוהה, כיצד מתיישבת אותה עסקה שהכול הגדירוה כ"תמימה", עם אותה זהירות מופלגת שסימנה המובהק היה שהכול ביקשו לגלגל את המשימה משכמם לשכמו של אחר. להשלמת התמונה אוסיף, כי לאחר שחדד כבר נעצר, התקבלה שיחת טלפון מחיים חסון אשר ביקש לדעת מה עלה בגורלה של השליחות שחדד נטל על עצמו לבצעה ("מה עם אתמול... עשית משהו?"). חדד העיד בבית המשפט כי העדיף לקטוע שיחה זו באיבה (השיחות הוקלטו על ידי החוקרים) והסתפק באומרו לחיים: "לא לקחתי את החלקים...", וחיים השיב "הבנתי", ובכך הסתיימה שיחה זו. 11. העדויות האחרונות בהן עסקתי מלמדות כי חיים חסון ידע שהוא נותן את ידו למעשה עבירה, שהרי לו המצב היה שונה, ואם היה מדובר בהעברת כספים תמימה, מדוע היה צריך לחשוש מפני המפגש עם נאור (ובלשונו בעת פנייתו לחדד: "אני סבא, יש לי נכדים, לא מתאים לי כל השטויות האלה"). יותר מכך, גם עצתו של יוסי הררי לחיים שלא ילך לבית המלון, מלמדת על גודל הסכנה שהיתה כרוכה במפגש זה. עם זאת, גם ברור כי חיים לא עמד בראש חבורת הקושרים, ולעניין זה מקובלים עלי ממצאיו של בית משפט קמא בעמוד 2366 של הכרעת הדין: "על פי מה שהוכח במשפט, חלקו [של חיים] פחות מזה שתואר בכתב האישום. אין בפני הוכחה אמינה, כי ויטו היה בין הקושרים, מלכתחילה. הוא מצטרף לחבורה במפגש הנמרים, שומע על המבצע, לראשונה, ומסרב ליטול בו חלק בלווי הסמים מארצות הברית. הוא מוסר את מס' הטלפון שלו לגלאפו, כדי שזה יעמוד עמו בקשר בהמשך, על מנת לסייע בקבלת הסמים בישראל ובהעברתם ליעדם. הוא איננו מופתע, לפיכך, מן הפנייה, של גלאפו, ביום הגעת הדוגמניות לארץ, ומנסה, כאמור, לפעול בעצמו, לצורך העברת המזוודות. כעבור זמן קצר ובעצת הררי, הוא מטיל את המשימה על חדד (זנגי)". בית משפט קמא היה ער לכך שגלאפו האדיר באחת מחקירותיו את חלקו של חיים בייבוא הסם, אך כאמור זו אינה המסקנה העולה מסקירתן של הראיות בתיק זה, ואפשר שההסבר לדרך בה נהג גלאפו הוא זה שאליו כיוון בית משפט קמא, לאמור, באותו שלב ביקש גלאפו לגמול לכל מי שהיתה לו יד בחשיפת זהותו כמי שהסתתר מאחורי הכינוי "סם". עם זאת ברור, שחרף כל מגרעותיו של גלאפו והתהיות אשר עלו ביחס למהימנותו, שוב אין ספק כי הגרסה העולה מאמרותיו בדבר מהותו של הקשר וזהותם של אלה שהיו מעורבים בו, בין אם מדובר במעורבות תמימה או כשותפים למעשה הפלילי, היא גרסת אמת, הואיל והיא נתמכת בשורה ארוכה של ראיות, וביניהן גם של אלה אשר נטלו חלק פעיל באירועים. ואם עד כה עסקנו בעיקר בחיים, הגיעה השעה לפנות לבני, אותו ראה בית המשפט כמי שהגה את המעשה הפלילי. אכן, הוא היה כלוא אותה עת בארצות הברית, אך נראה כי דבר זה לא מנע ממנו לרקום את הקשר הפלילי עם גלאפו במהלך ביקוריו של זה בכלא. מכאן ואילך פעל גלאפו כידו הארוכה של בני, ולצורך זה הגיע לארץ ונפגש עם חיים במטרה לשכנעו ללוות את משלוח הסם בדרכו מארצות הברית לישראל. ואם נדרשה ראייה נוספת לזיקה ההדוקה בין משלוח זה לבני, די אם נפנה לעדותו של חדד (ראו עמ' 1182) אשר זכתה לאמונו של בית המשפט (ראו עמ' 2348), ובה מסר כי לא רק חיים פנה אליו בעניין אותן מזוודות אשר הגיעו עם נאור והדוגמניות, וגם בני התקשר אליו, ובלשונו: "בני צלצל אלי אמר שאני אקח לו את התיק הביתה... לבית הוריו". 12. כאמור, טען עו"ד פלדמן כי הגנתו של בני קופחה עקב העמדה העוינת בה נקט המדובב במהלך עדותו בבית המשפט. אך תרחיש זה אינו חריג במשפט הפלילי, ועל כן בצד האפשרות שנקבעה בסעיף 10א' לפקודת הראיות להעדיף את אמרותיו של עד על פני עדותו, נדרשת התביעה להצביע על ראיית חיזוק [סעיף 10א(ד)], כדי למנוע חשש להרשעה שגויה. כך או כך, ביסס בית משפט קמא את ממצאיו בתיק הנוכחי על אמרות שהוקלטו מפיו של גלאפו, ולא על פרשנותו של המדובב לאמרות אלו, ועל כן גם מנקודת השקפה זו סרבנותו של המדובב להעיד לגופם של דברים ועוינותו (כלפי המשיבה), לא היה בהם כי לפגוע בהגנתו של בני. טענה אחרת של עו"ד פלדמן התייחסה לממצאו של בית משפט קמא, לפיו מי שעמד בראש הקשר הפלילי היה בני ולא חיים כגרסת המשיבה בפתיחת ההליכים. לעניין זה ביקש עו"ד פלדמן להחיל על בני את הוראתו של סעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, לפיו רשאי בית המשפט להרשיע נאשם בעבירה שאשמתו בה נתגלתה מן העובדות שהוכחו בפניו, אף אם עובדות אלו לא נטענו בכתב האישום, ובלבד שניתנה לנאשם הזדמנות סבירה להתגונן. ולענייננו, השקפת בא-כוחו של בני היא, כי מעובדותיו של כתב האישום עולה כי שולחו נטל חלק בקשר הפלילי בלבד, אך לא בייבוא הסם והחזקתו, ולפיכך ניתן היה להרשיעו בעבירת הקשר בלבד. עו"ד פלדמן הוסיף וטען, כי במצב זה לא ניתן היה להרשיע את בני בעבירות של החזקת סם וייבואו לישראל, הואיל ועובדות אלו לא יוחסו לו מראש, וגם במהלך המשפט לא העמידה אותו המשיבה על סכנת ההרשעה הנוספת לה נחשף, ועל כן היה רשאי לראות את עצמו פטור מלהתגונן נגד העובדות הנוספות או לנסות להפריכן. לחלופין, גם אם ניתן היה להרשיעו בעבירות הנוספות מכוח סעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי, לא היה מקום להטיל עליו עונש חמור מזה שקצב המחוקק לעבירת ה"קשר" - 7 שנים . אכן, "אין חולק כי המשפט מתנהל בגבולות המסגרת שמתווה כתב האישום, וכולו מכוון לבירור האישומים שמייחסת התביעה לנאשם בכתב-האישום" (בלשונה של כב' השופטת ד' ביניש בדנ"פ 4603/97 משולם נ' מדינת ישראל, פד"י נא(3), 160, 196). עם זאת, חוששני שגם בטיעון זה אין כדי להושיע את בני. ראשית, הואיל ובכתב האישום יוחסו לו לא רק עובדות המקימות עבירת "קשר", אלא גם עבירות נוספות, ודי להפנות לעניין זה לסעיפים 6 ובעיקר 7 של כתב האישום הואיל וזה מתייחס כבר לשלב הביצוע של מטרת ה"קשר". שנית, מלשון כתב האישום עולה, כי המשיבה ראתה בארבעת הנאשמים "מבצעים-בצוותא" שדינם כדין "מבצע העבירה", הואיל ומכוח סעיף 29(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 "אין נפקה מינה אם כל המעשים נעשו ביחד, או אם נעשו מקצתם בידי אחד ומקצתם בידי אחר". שלישית, סעיף 184 נועד לתת מענה למקרה בו מוכח מתוך הראיות המובאות בפני בית המשפט ביצועה של עבירה נוספת, כזו שהתביעה לא עתרה מראש להרשעתו בה. במקרה זה נועד סעיף 184 להבטיח שענישתו של הנאשם לא תהיה חמורה יותר מזו שהיה צפוי לה על פי כתב האישום המקורי. באשר לעניינו של בני, העבירות אשר יוחסו לו והעבירות בהן הורשע, זהות, ולפיכך באף אחד משלביו של המשפט לא היה נתון בני לסכנה של הרשעה בעבירה נוספת, וממילא גם לא היה נתון בסכנה של גזירת עונש חמור יותר. רביעית, בכתב האישום אמנם לא נטען כי בני עמד בראש הקושרים, אך תואר זה לא יוחס גם לאף אחד משותפיו האחרים למעשה. מאידך, אין זה חריג ואף רצוי שבמהלך משפטם של נאשמים בצוותא, ייקבעו ממצאים ביחס לחלקו של כל אחד מהם במעשה הפלילי, והבחנה זו אף שלא יהיה בה כדי לפטור אותם מהרשעה בעבירות אשר יוחסו להם, יהיה לה משקל בבוא בית המשפט לגזור את העונש. כך קרה במקרה הנוכחי, ועל כן אינני סבור כי בית משפט קמא הגיע לתוצאה שגויה בעניינם של חיים ובני. 13. הרשעתו של רווה הרשעתו של מערער זה התבססה על ראיות נסיבתיות, אשר כידוע כוחן אינו נמדד על פי משקלה של כל ראיה בפני עצמה, אלא על פי משקלן המצטבר של הראיות כולן, והשאלה היא אם יש בהן, על פי מבחני ההיגיון וניסיון החיים הכללי, כדי להצביע על הנאשם, ומעבר לספק סביר, כי הוא היה מבצעו של המעשה הפלילי. היטיב לבטא זאת כב' השופט טירקל בע"פ 351/80 חולי נגד מדינת ישראל, פד"י לה(3), 477, 484: "... כאשר כל אחת מן הראיות הנסיבתיות בפני עצמה נוטה להצביע על אשמתו של הנאשם יותר מאשר על חפותו - ואפילו אין בה כשלעצמה כדי להרשיעו - הרי ככל שראיות אלה רבות יותר, מגוונות יותר ושלובות יותר אישה ברעותה, נעשית 'חזקת חפותו' של הנאשם לאפשרות רחוקה יותר וקלושה יותר, עד שלא נותר ממנה שריד. יש כאן, כביכול, מעין תמונת הרכבה ('פזל'), שככל שמצטרפים זה לזה חלקים רבים יותר, מגוונים יותר ושלובים יותר זה בזה, הולכת ומתהווה תמונה, שבעיקרה היא ברורה לחלוטין, אפילו נעדרים אחדים ממרכיביה. יתר על-כן, תיתכן גם תיתכן אפשרות אחרת, שונה, שכל אחת מן העובדות, המובאות להוכחת אשמתו של הנאשם, היא תמימה ומקרית לחלוטין, כשהיא לפני עצמה, אולם עצם צירופן יחד אינו יכול - מבחינה הגיונית - להיות תמים ומקרי...". (לעניין זה ראו גם ע"פ 6251/94 סימון בן ארי נ' מדינת ישראל, פד"י כרך מט(3), 45; ע"פ 3974/92, אזולאי ואח' נ' מדינת ישראל, פד"י מז(2), 565, 570; ע"פ 6096/94, 6527, מנצור ואח' נ' מדינת ישראל, פד"י נ(3), 732, 736; ע"פ 224/88, איזראלוב נ' מדינת ישראל, פד"י מו(2), 661, 668, 669). כזכור, מנה בית משפט קמא לחובת רווה מספר תמיהות וביניהן אלו: מדוע ייטול עליו רווה שליחות שאינה מתחום עיסוקו; מדוע יידרש להעביר בגדים ממקום אחד בברזיל למקום אחר באותה מדינה כאשר הנמענים בעצמם שוהים שם; מדוע נדרש רווה להציג את עצמו בשם "ריי לוי" ולא בשמו האמיתי בפני צוות הצילום; מדוע לא תהה רווה לנוכח העובדה כי תחילה נדרש לטוס לסאן-פאולו ואחר כך נאמר לו להמשיך בטיסה לצפון ברזיל. אכן, כל אלו הן שאלות ראויות, אך חוששני שניתן ליישבן גם בדרך שאינה מפלילה. כוונתי לכך, שבפני רווה נקרתה הזדמנות לנסוע לברזיל, ארץ בה לא ביקר עד אז, ואף נמצא מי שהיה מוכן לממן עבורו את הוצאות הטיסה והשהייה שם. במצב זה אין זה בלתי סביר כי הפיתוי שהיה כרוך בהצעה זו היה כה גדול, עד שרווה העדיף שלא לחקור ולדרוש יתר על המידה כדי לתהות על קנקנה, מחשש שהמציע (גלאפו) יחזור בו מהצעתו. אך אלו אינן העובדות היחידות אותן זקף בית משפט קמא לחובת רווה, והוא הוסיף ומנה את אלו: בניגוד לטענת רווה לפיה את המזוודות נטל מאישה כלשהי, על פי גרסת גלאפו את המזוודות קיבל רווה מידיהם של "שני קולומביאנים"; רווה הרבה להדגיש באוזניהן של הדוגמניות את אחריותן למטען שהן נושאות עמן, ועניין זה משתלב לכאורה עם טענת המשיבה לפיה הוא ידע מה מכילות אותן מזוודות. במיוחד הדגיש בית משפט קמא את האירוע עליו העידה אחת הדוגמניות (ג'סיקה), היינו, כאשר נטלה מאחת המזוודות את אחד המעילים (בהם היה מוסלק סם) כדי למדוד אותו, מנע זאת רווה ממנה באומרו: "אנחנו שומרים את זה לישראל"; התעניינותו של רווה בפרשה נמשכה גם לאחר ששב מברזיל לניו-יורק, כאשר ביקש לדעת מפיו של גלאפו אם הדוגמניות הגיעו ליעדן, והוא אף טילפן לישראל, פעם אחת כדי להסדיר עבורן הסעה מנמל התעופה לבית המלון, ופעם נוספת על מנת לשוחח עם הדוגמניות. אין ספק כי העניינים האחרונים אותם מניתי, מטילים צל כבד של חשד על טענתו של רווה בדבר חפותו. במיוחד תמהתי לנוכח העובדה שאף שהוא שהה במעצר מאז חודש אוגוסט 2000 (הוא הוסגר לישראל בתאריך 26.9.00), לא מיהר רווה להציג את גרסתו בפני החוקרים ועשה זאת רק בתאריך 4.10.00, בעצת פרקליטו. אך מנגד ניצבים הסבריו של רווה, שעל פני הדברים אינם נשמעים מופרכים, וכוונתי בעיקר לכך שהאזהרות בדבר השמירה על תכולתן של המזוודות נאמרו על ידו לדוגמניות בעקבות הנחייה ברוח זו שניתנה לו על ידי גלאפו והאישה שמסרה לו אותן (לעניין זה ראו גם את דבריה של ג'ניפר, עמ' 8 של עדותה מיום 5.8.98, על אזהרה ברוח זו שהשמיע באוזניה גלאפו עצמו). ובאשר לעניין שגילה בגורלן של הדוגמניות, גם הוא אינו מוזר על פניו לאחר הימים שהם בילו בצוותא. כנגד כל אלה, ראוי להדגיש, שההיגיון מחייב כי לו ידע רווה שהמזוודות אשר הביא עמו מטבאטנגה למנאוס מכילות סם מסוכן, ספק אם היה מסכים לרשום אותן על שמו בטיסה ממנאוס לסאן-פאולו, במיוחד לנוכח קיומן של בלדריות תמימות (הדוגמניות) אשר יכלו לעשות זאת עבורו. באשר לעובדה כי רווה נותר בבית המלון בלילה אשר קדם לטיסתן של הדוגמניות לישראל, אכן עובדה זו נכונה היא, אך נדמה כי לא ניתנה הדעת על כך שבאותו לילה ממש, כאשר שבו הדוגמניות לבית המלון בשעה 23:00 לערך, הן שבו ויצאו, והפעם עם רווה, לבילוי אשר נמשך עד לשעות הבוקר המוקדמות, וכל אותן שעות נותרו המזוודות ללא השגחה בחדר שבבית המלון. אך בעיניי זה אינו העיקר בעניינו של רווה, אלא דווקא דברים שאמר מי שהמשיבה ביססה על אמרותיו את עתירתה להרשעתם של המערערים, גלאפו. עד זה כתב במסמך שהוצא ממנו בתחבולה (המכתב ת/22) את הדברים הבאים: "...רווה פגש את הבחור שבני נתן לי את הטלפון שלו [ספק הסם – א' א' לוי) הוא פגש אותו שם הוא נתן לו את המזוודות ורווה חשד שזה לא כסף אלא משהו אחר אבל לקח מהם את המזוודות הוא נתן לו גם את המעיל שאמר לו לשמור עליו שהבחורות יוכלו להצטלם איתו כביכול" (ההדגשה לא במקור). מדברים אלה אתה למד, ומפיו של מי ששלח את רווה לאותה שליחות בברזיל, כי רווה לא ידע את מהותו של המטען אותו הוביל בשתי המזוודות, ולו המצב היה שונה לא היה נדרש רווה "לחשוד שזה לא כסף [סמים]". זאת ועוד, בדברים אלה יש אישור לכך שאת הדרישה לשמור על המזוודות ותכולתן, לא הגה רווה, אדרבא יש אישור בדברים אלה לגרסה אותה טען רווה כי פעל כך מכוח הנחייתם של גלאפו והאישה אשר מסרה לו את המזוודות. לסיכום עניינו של רווה אני טורח להדגיש, כי אני רחוק מלהשתכנע מטענת חפותו. יש יסוד להנחה שמעורבותו של רווה בפרשה לא היתה תמימה, עם זאת, הראיות שהובאו כנגדו הן ראיות נסיבתיות, שחרף ריבוין ועוצמתן ספק אם די בהן לצורך הרשעה בפלילים. לאור כל האמור, אני מציע לחברי לדחות את ערעורו של בני על הרשעתו. באשר לרווה, אני מציע לקבל את ערעורו, לזכותו מחמת הספק, ולהורות על שחרורו מהמאסר בו הוא נתון. 14. הערעור על העונש חומרתן של העבירות בהן חטאו חיים ובני חסון גלויה על פניה, ואין ספק שהיא חייבה לנקוט בהם ביד קשה. גם ההבחנה שעשה בית משפט קמא בין המערערים בהתאם לחלקם בפרשה, היא הבחנה נאותה, ועל כן נכון היה להחמיר במיוחד בעונשו של בני. נראה כי זה האחרון לא למד דבר וחצי דבר ממאסרו הממושך בארצות הברית, שהרי מתוך הכלא עצמו רקם את המזימה לייבא כמות אדירה של סם מסוכן לישראל, מזימה שכמעט הוכתרה בהצלחה. לנוכח עובדות אלו דעתי היא שבעונשו של בני אין חריגה כלשהי מרמת הענישה המקובלת, ומדעתי זו לא שיניתי גם לאחר ששמתי לנגד עיני את עונשו של גלאפו. כאמור, בני היה זה שעמד בראש הקשר הפלילי, ואף שחלקו של גלאפו בפרשה אינו מבוטל כלל, עומדת לזכותו עובדת הודאתו בפני גורמים שונים במהלך חקירתו, הודאה שסייעה לגורמי החקירה לפענח את הפרשה החמורה בה עוסק ערעור זה, ומכך נבעה, ככל הנראה, הסכמתה של המדינה לעתור, במסגרת הסכם טיעון, לעונש מתון. באשר לחיים - גם בעניינו לא מצאתי מקום להמליץ על הקלה בעונשו. חלקו בפרשה אמנם צנוע מזה של אחיו, אך לעניין זה נתן בית משפט קמא את דעתו כאשר גזר לו עונש קל במידה ניכרת מזה שהושת על אחיו. כך או כך, חיים נשא כבר בחלק ניכר מעונשו, והוא עומד להתייצב בפני וועדת השחרורים, שם אני מניח תובא בחשבון עובדת בריאותו הלקויה, ותיבחן השאלה אם הוא כשיר להמשיך ולשהות בתנאי כליאה. לפיכך, אני סבור כי נכון לדחות גם את ערעורם של חיים ובני חסון על העונש. ש ו פ ט השופט י' טירקל: אני מסכים. ש ו פ ט השופטת ד' ביניש: אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' א' לוי. ניתן היום, כ"ג בכסלו תשס"ג (28.11.02). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________ העתק מתאים למקור 01074800_O04.doc/ שמ נוסח זה כפוף לשינויי עריכה וניסוח. שרה ליפשיץ – מזכירה ראשית בבית המשפט העליון פועל מרכז מידע, טל' 02-6750444 בית המשפט פתוח להערות והצעות: [email protected] לבתי המשפט אתר באינטרנט: www.court.gov.il