סועד פטאפטה ו-8 אח' נ. יאסר אבו עבד

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 7481/00 רע"א 6788/00 בפני: כבוד הנשיא א' ברק כבוד השופט א' מצא כבוד השופט א' ריבלין המערערים בע"א 7481/00: 1. סועד פטאפטה 2. ראפת פטאפטה 3. רדינה פטאפטה 4. עבד אלפתח פטאפטה 5. מראדי פטאפטה 6. למילה פטאפטה 7. מהאראן פטאפטה 8. סמר פטאפטה 9. עזבון המנוח מוחמד פטאפטה נ ג ד המשיבים בע"א 7481/00: 1. יאסר עבדאללה אבו עבד 2. אבו עבד אבו דלה 3. "סהר" חברה ישראלית לביטוח בע"מ 4. ש.י.א סע בע"מ 5. אור עבודות בע"מ 6. הפניקס הישראלי - חברה לביטוח בע"מ המבקשים ברע"א 6788/00: 1. אור עבודות בע"מ 2. הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ ג ד המשיבים ברע"א 6788/00: 1. סועד פטאפטה ו8- אח' 2. נאסר עבדאללה אבו-עבד 3. סהר חברה ישראלית לביטוח בע"מ 4. ש.י.א. סע בע"מ ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית משפט המחוזי בבאר-שבע מיום 24.8.2000 בתיק א' 3053/98 שניתן על ידי כבוד השופטת דברת תאריך הישיבה: יט' באדר תשס"ב (3.3.2002) בשם המערערים: עו"ד יצחק דהאן בשם המשיבים 1-2: עו"ד אבו עאבד אחמד בשם המשיב 3: עו"ד ארנון דראל, עו"ד אייל בר-אלעזר בשם המשיבים 5-6: עו"ד אליעזר גדות פסק-דין השופט א' ריבלין: 1. המנוח מוחמד פטאפטה ז"ל עסק בביצוע עבודות עפר. במהלך עבודתו היה מצוי בתעלה שעומקה כשני מטרים. מחפרון, שעמד על שפת התעלה, הניף צינור בטון, שקוטרו כמטר ומשקלו כ1300- ק"ג, אל מעבר לשפת התעלה, על מנת להניחו על קרקעית התעלה. הצינור נקשר באמצעות רצועת פוליאסטר שהיתה קשורה בלולאה כפולה; צדה האחד נתלה על שיני הכף האחורית של המחפרון וצדה האחר נכרך סביב הצינור. הנפת הצינור והורדתו מחדש נתבקשה כיוון שהיה מונח במהופך בתעלה והיה צורך להרימו, לסובבו, ולהורידו מחדש על מנת שיתאים למקומו. בעת הורדת הצינור, שהיה תלוי בלולאה הקשורה אל כף המחפרון, נקרעה רצועת הפוליאסטר, צינור הבטון הכבד נשמט ומחץ את המנוח, וגרם למותו. בבית המשפט המחוזי נקבע, כממצא, כי כף המחפרון, המונעת בכוח מיכני, היתה מצויה בתנועה בעת התאונה. את נזקיהם תבעו יורשי המנוח והתלויים בו מידי מבטחת השימוש במחפרון, ולחילופין, מאת מבצעת העבודה בשטח (להלן: מבצעת העבודה או החברה המבצעת) ומאת מבטחיה. בית המשפט המחוזי נתבקש לדון ולהכריע, תחילה, בשאלה אם התאונה, בה קיפח המנוח את חייו, היתה תאונת דרכים כמשמעותה בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה1975- (להלן - חוק הפיצויים או: החוק). פסק הדין בבית המשפט המחוזי 2. הטענה כי המנוח מצא את מותו בתאונת דרכים נדחתה בבית המשפט המחוזי. לא היתה מחלוקת בבית המשפט קמא כי המחפרון הוא רכב מנועי, אולם בית המשפט קבע כי התאונה לא ארעה עקב ניצול הכוח המיכני של המחפרון. מותו של המנוח, כך נקבע, נגרם כתוצאה מהינתקות רצועת הפוליאסטר, בה היה נתון הצינור, ללא קשר לפעולה המכנית של כף המחפרון, וללא קשר לניצול הכוח המיכני. מכל מקום, כך קבע בית המשפט המחוזי, לא נתקיים התנאי כי "בעת השימוש כאמור [לאמור, ניצול הכוח המיכני של הרכב] לא שינה הרכב את יעודו". בית המשפט ציין, כי "בעת השימוש במחפרון להובלת הצינור שינה המחפרון את יעודו המקורי מחפירות להובלת מטען שאין זה יעודו כלל". "עובדה היא", כך קבע בית המשפט - "שהיה צורך בפעולת אלתור לחבר הצינור לכף הטרקטור, באמצעות רצועת פוליאסטר, על מנת שניתן לעשות שימוש בכוח המיכני של המחפרון באמצעות הכף להובלה ולהורדת הצינור לתעלה". עוד ציין בית המשפט, כי "היעוד המקורי של הרכב נועד לביצוע עבודות עפר, קרקע ותשתיות, הוא לא נועד להעברת צינורות" לפיכך, כך נקבע, מוצא המקרה מגדר החזקה המרבה בדבר ניצול הכוח המיכני של הרכב. בית המשפט המחוזי דחה גם את הטענה, כי המקרה בו מצא המנוח את מותו הוא תאונת דרכים כמשמעותה בחוק, בשל שהיתה כאן "הינתקות או נפילה מרכב עומד או חונה"; טענה זו נדחתה מן הטעם, שלא נתקיים כאן שימוש ברכב למטרות תחבורה, ומן הטעם הנוסף כי המדובר היה, לדעת בית המשפט, בפעולת פריקה וטעינה המוצאת מגדר "השימוש ברכב" - כהגדרתו בסעיף 1 לחוק הפיצויים. כנגד קביעות אלה מופנים הערעורים שלפנינו: האחד - ערעורם של עזבון המנוח ושל התלויים בו - ע"א 7481/00, והאחר - בקשת רשות הערעור - שהגישה החברה המבצעת ומבטחה - רע"א 6788/00. רשות זו נענתה והערעור המבוקש על פיה נדון לגופו. הטענות בערעור 3. עזבון המנוח, והתלויים בו, סבורים כי המנוח מצא את מותו במאורע שנגרם עקב ניצול הכוח המיכני של הרכב - שכן נפילת "המטען" התרחשה במהלך הורדתו בעזרת הכוח המיכני. לשיטתם, לא שינה המחפרון, בעת האירוע, את יעודו המקורי. להשקפתם, יעודה של הכף האחורית במחפרון הוא הרמת משאות והורדתם; זהו שימוש מקובל באתרי בניה והוא נכלל, לטעמם, בגדר יעודו של המחפרון - ביצוע עבודות "עפר, תשתית וקרקע". הכף מתאימה, לטענתם, להרמת צינור ואין מקום לומר כי כל שימוש באמצעי עזר, דוגמת רצועת הפוליאסטר, משנה, את היעוד של הרכב. שינוי היעוד עליו מדובר בסייג, כך הם סבורים, צריך להיות שינוי של קבע ולא שינוי זמני; רק שינוי של קבע מוציא, לדעתם, את המאורע מגדר החזקה החלוטה בדבר ניצול הכוח המיכני. עוד הם טוענים כי בארוע הנדון התרחשה "הינתקות או נפילה", של חלק מן הרכב, או של חלק מן המטען שעליו. הרמת מטענים והובלתם, כך הם טוענים, הן מטרות של תחבורה ולפיכך המדובר בשימוש למטרות תחבורה; הם סבורים כי לא נתקיים, במקרה זה, הסייג המוציא, מגדר ה"שימוש ברכב", פריקה וטעינה - שכן הינתקות הצינור ארעה תוך "הורדתו האיטית" ועוד בטרם הספיקו לפרוק אותו. מבצעת העבודה מצטרפת לטענות אלה ומוסיפה עליהן כי בענייננו לא היתה התערבות של גורם זר, וכי התאונה נופלת במתחם הסיכון הנובע מן השימוש בכוח המיכני. על רצועת הפוליאסטר הופעלו, במקרה זה, כך היא מציינת, "כוחות דינמיים" בנוסף למשקל הצינור. גם לשיטתה, לא שינתה הרמת הצינור, באמצעות כף המחפרון, את יעודו המקורי של הרכב, אף אם לא בוצעה בצורה בטוחה וזהירה. שינוי היעוד, אליו מכוון הסייג הקבוע בחוק, צריך שיהיה, לדעתה, שינוי קבוע ומבני. 4. מבטחת השימוש במחפרון טוענת, לעומתם, כי יש לאמץ את קביעת בית המשפט המחוזי, לפיה אין המדובר בתאונת דרכים. האירוע הנדון אינו נכלל, לטעמה, בהגדרה הבסיסית של תאונת הדרכים. אין המדובר, כך היא סבורה, בהינתקות של מטען, שכן לא היתה זו הינתקות "ספונטנית שלא אגב פריקה, טעינה, או פעולה אחרת ברכב". המדובר בנפילה תוך כדי פריקה בעת שהרכב עמד. היא סבורה, כי מקום בו קיימת התנגשות בין היות האירוע בגדר "שימוש" (של נפילת מטען) לבין היותו חלק מפעולה שאינה מהווה "שימוש" (פריקה וטעינה) - יש, להעדיף את "החזקה השוללת". מכל מקום לא נעשה כאן, לדעתה, שימוש במחפרון למטרות תחבורה. גם החזקה החלוטה בדבר ניצול הכוח המיכני לא חלה - במקרה זה, לדעת המבטחת; ראשית, בשל שלא היה כאן כלל ניצול של הכוח המיכני של המחפרון, שנית, בשל שלא נתקיים קשר סיבתי בין ניצול הכוח המיכני, אפילו היה כזה, לבין התאונה. אין די, כך היא מציינת, בקיומו של קשר סיבתי עובדתי; ומכל מקום, מששינה המחפרון מיעודו המקורי - יעוד של חפירה, אין, לדעתה, תחולה לחזקה החלוטה האמורה. דין הערעור, לדעתי, להידחות, אף כי לאו דוקא מן הטעמים שהועלו על ידי הצדדים. התאונה 6. הנסיבות בהן התרחשה התאונה ממחישות, מחדש, את הקושי הטבוע בהוראות חוק הפיצויים לעניין הגדרתה של תאונת הדרכים. תיקון מס' 8, התשנ"א1990- לחוק הפיצויים המיר, לעניין ההגדרה הבסיסית של התאונה, את המבחן היעודי, אשר שימש קודם לכן להגדרת השימוש ברכב מנועי, במבחן אחר - תחבורתי, וקבע כי תאונת דרכים היא "מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה". להגדרה הבסיסית הזו מתלווה רשימה של דרכי שימוש ברכב המקימות תחולה לחוק, בצד אלה שאינן מקימות לו תחולה; אלא שרשימת דרכי השימוש עצמה אינה מקיימת באורח עקבי את המבחן התחבורתי; כך, למשל, מוציאה ההגדרה, מגדר "השימוש ברכב" טעינה ופריקה מרכב עומד, אף שאלה הם, ברגיל, שימוש תחבורתי ברכב (ראו: רע"א 8061/95 עוזר נ' אררט חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נ(3) 532, 564). חוסר האחידות בהוראות החוק בא לידי ביטוי גם בהוראות החורגות מן ההוראה הבסיסית. הוראות אלה מביאות אל תוך גדריו של החוק, גם מאורעות בהם לא נתקיים, בהכרח, שימוש תחבורתי ברכב - דוגמת המאורע שנגרם עקב ניצול הכוח המיכני של הרכב. בית המשפט העליון כבר הבהיר כי יש להשלים עם נטישת התפיסה המשפטית הקוהרנטית, אשר קדמה לתיקון מס' 8 (רע"א 8061/95, פרשת עוזר הנ"ל). על פי החוק, בנוסחו היום, קמה לו תחולה בהתקיים מאורעות הבאים בגדרן של החזקות המרבות, אפילו אין הם נופלים בגדר ההגדרה הבסיסית, ואפילו לא נתקיים, באותם מאורעות, שימוש ברכב למטרות תחבורה; וגם ההיפך, כאמור, נכון: גם מקרים בהם מתקיים "שימוש תחבורתי" ברכב עשויים לחרוג מגדריו של החוק בשל טיב ההגדרה של תאונת הדרכים. יש לבחון, לפיכך, את המקרה נשוא הערעור, בהתאם להוראות החוק - כל אחת לגופה. ניצול הכוח המיכני 7. צדק בית המשפט המחוזי בקביעתו כי התאונה נשוא הערעור לא באה בגדר החזקה החלוטה המרבה בדבר ניצול הכוח המיכני של הרכב. חוק הפיצויים קובע, בסעיף 1, כי יראו כתאונת דרכים גם "מאורע שנגרם עקב ניצול הכוח המיכני של הרכב, ובלבד שבעת השימוש כאמור לא שינה הרכב, את יעודו המקורי". לבד מן הקושי הלשוני הנובע משימוש לא אחיד שעושה החוק במונחים "ניצול" ו"שימוש" ומן הקושי הפרשני הכרוך בשימוש במונח "יעוד מקורי", ועל כך עוד ידובר - חורגת הוראת החזקה הזו גם מן הדרישה, הכלולה בהגדרה הבסיסית של התאונה, כי השימוש ברכב יהא "למטרות תחבורה". החזקה הרואה במאורע שהתרחש עקב ניצול הכוח המיכני של הרכב תאונת דרכים חלה רק מקום בו לא שינה הרכב, בעת השימוש "את יעודו המקורי". מדרישה זו של החוק נובעות מסקנות אחדות: חזקה זו אינה חלה מקום בו ניצול הכוח המיכני אינו מתבצע כחלק מהגשמת יעודיו המקוריים של הרכב. היא חלה רק באותם מקרים בהם יש לרכב יעוד מקורי דו-תכליתי, או רב-תכליתי ומקום בו נגרם הנזק עקב ניצול הכוח המיכני, ליעודו המקורי - הלא תעבורתי. החזקה אינה חלה אם, בעת ניצול הכוח המיכני של הרכב, הוא הופך להיות רכב "חד יעודי" לאמור, חדל מלהיות בעל יעוד תעבורתי; היא אינה חלה גם באותם מקרים בהם, מלכתחילה, לא היה הרכב רב-תכליתי, או למצער דו-תכליתי; והיא אינה חלה אם בעת "השימוש כאמור" (לאמור: ניצול הכוח המיכני) "שינה הרכב את יעודו המקורי". סייג אחרון זה מעורר קושי פרשני. רכב ששינה את יעודו המקורי 8. מהו אותו שינוי המוציא את החזקה המרבה בדבר ניצול הכוח המיכני מכלל תחולה? אין ספק, למשל, כי רכב שהורדו ממנו הגלגלים, באופן ששוב אינו יכול לנוע ממקום למקום, והוא מנוצל אך באמצעותו כוחו המיכני, יוצא מגדר החזקה המרבה שכן שוב אינו מקיים את יעודו התעבורתי (רע"א 8061/95 הנ"ל בעמ' 568). באותה מידה, מקום בו "שינה הרכב את יעודו" הלא תעבורתי - שוב אין הרכב מקיים את תנאי החזקה. האם רק שינוי של קבע ביעודו של הרכב מוציא את החזקה המרבה הזו מכלל תחולה? שאלה זו הושארה בעבר בצריך עיון (ראו: ע"א 6000/93 עזבון המנוח קאוסמה נ' רגבי, פ"ד נ(3) 661, 669). במקרה אחד, בו שינה הרכב את יעודו והפך מרכב "מטאטא כבישים" לרכב המשמש לגיזום עצים, על ידי שמתקני הטאטוא שבו הומרו במנוף ובו "סל אדם" להנפת הפועלים הגוזמים, פסק בית המשפט המחוזי כי השינוי שנעשה ברכב אינו שינוי מיעודו המקורי אף שהוא שינוי מיעודו 'ההיסטורי'. היעוד המקורי של הרכב, כך פסק באותו עניין השופט ש' ברלינר, "אינו היעוד הספציפי וההיסטורי של הרכב ... במצב בו יצא מפס היצור או זה הרשום במרשמים המתנהלים לגביו לפי הדין" אלא "[ה]יעוד האמיתי (היינו 'המקורי') הבלתי תחבורתי של הרכב, כמצבו ולפי טבעו של הרכב, ולפי המיכשור המותקן בו בעת התאונה..." (ת"א (חי') 302/93 ג'יבלי נ' עירית בני ברק, תק' - מח 97 (1) 1258). באותו מקרה היה המדובר ברכב המותאם מראש ליעודים מגוונים ובהם נכללה במפורש האופציה של מנוף הידראולי. נראה, כי אין צורך ב"שינוי של קבע" של יעוד של הרכב כדי להוציא את החזקה המרבה מכלל תחולה. בהקשר זה עלינו להבחין בין השאלה מהו הייעוד המקורי, של הרכב, לבין השאלה האם היה בניצול הרכב בעת התאונה משום "שינוי ייעודו המקורי". לא כל שינוי שהוכנס ברכב מעניק לו "יעוד מקורי" חדש. כך למשל, בעת שהמשתמש ברכב "מאלתר מערכת מימסרים המשתמשת בכוח המיכני של מכוניתו - שאינה 'רב תכליתית' אלא משמשת לנסיעה בלבד - לפעילות לא תעבורתית" (דברי הנשיא א' ברק ברע"א 8061/95 הנ"ל בעמ' 568), אין בכוחו של אילתור זה להקים לו, לרכב, יעוד "מקורי" (לא תעבורתי) מקום בו נעדר הרכב קודם לכן יעוד כזה. ניתן לומר כי יעוד מקורי הינו אותו יעוד מובנה, "קבוע", המתקיים ברכב. יסוד הקביעות נבחן לעניין איתור ייעודו המקורי של הרכב. כלי-רכב אינו יכול "לרכוש" ייעוד "מקורי" נוסף בדרך של תוספת, או שינוי, מאולתרים או ארעיים. פרוש זה מתיישב עם לשון החוק, שהרי המילים "ייעודו המקורי" מכוונות לתכונה שאינה ארעית; פרוש זה מתיישב עם תכלית החוק, שכן אילו היינו קובעים כי כל שינוי ארעי או מאולתר ברכב יקנה לו ייעוד נוסף מקורי, היה מתרוקן מתוכן הסייג הממעט בדבר השינוי מן הייעוד המקורי. ואשר ל"שינוי היעוד" בו דובר החוק - אין הכוונה אלא לשימוש החורג מן היעוד המקורי. גורם הקביעות אינו צריך להתקיים בשינוי. גם שינוי ארעי וזמני המאפשר לעשות שימוש ברכב, שלא על פי אחד מיעודיו המקוריים, מוציא את המקרה מגדר החזקה המרבה. פירוש זה מתיישב עם לשון החוק, שאינו דובר בשינוי ארעי דוקא. פירוש זה מתיישב גם עם תכלית החוק, שכן צמצום הסייג למקרים בהם השינוי יהיה שינוי מובנה או שינוי של קבע יבטל כמעט, כליל, את פועלו; תוצאה כזו אינה מגשימה את תכלית ההוראה. במילים אחרות: שינוי זמני שהוכנס ברכב לא יעניק לו "יעוד מקורי לא תעבורתי נוסף". הרכב יוותר רכב חד תכליתי. לעומת זאת, עשוי אלתור כזה "לשנות את הייעוד המקורי" במובן זה שהוא מהווה שימוש החורג מייעודו המקורי. שינוי היעוד המקורי - אינו אלא ניצול הרכב לשימוש שלא יועד לו במקור. (אף שהיעוד המקורי עשוי להישאר בעינו). "שינוי היעוד" מתקיים בעת שנעשה שימוש ברכב שאינו בא להגשים את היעוד הטבעי והרגיל של הרכב (השוו: ע"א 4469/95 דראושה נ' אררט-חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נ(3) 475, בעמ' 483). כך, למשל, הפעלת מכונה חקלאית באמצעות כוחו המיכאני של הטרקטור מגשימה את יעודו המקורי (ראו: פרשת עוזר בעמ' 567). לא כך - כאן. 9. במקרה נשוא ערעור זה נוצל הכוח המיכני של המחפרון ליעוד שמעולם לא היה יעודו המקורי. למחפרון מספר יעודים. פעולת חפירה באמצעות כף החפירה המותקנת בו היא אחת מיעודיו. במהלך פעולת החפירה משמשת הכף גם לפינוי העפר ממקומו על מנת שניתן יהיה להעמיק חפור. שינוע העפר הנחפר בכף נכלל איפוא בגדר יעודיו של המחפרון. שיני הכף נועדו להינעץ בעפר; הן לא נועדו לשמש מיתלה לרצועות מאולתרות שתשמשנה להנפת חפצים. כף המחפרון לא נועדה לשמש מנוף או מתלה - כך הוכח במשפט. דו"ח החקירה של משרד העבודה והרווחה, שהוצג כראיה במשפט, קובע כי "לצורך ביצוע עבודות עפר שכרה [החברה המבצעת] מחפר מסוג j.c.b המיועד אך ורק לחפירות בלבד" וכן כי "על מנת לחסוך בהוצאות החליטה [החברה המבצעת] לנצל את המחפר j.c.b להרמת והרכבת קו ניקוז באתר הבניה, למרות שלא היו בכלי התקנים מיוחדים להורדת צינור בתוך התעלה". דברים דומים עולים גם מן העדויות האחרות שבאו במשפט ובכללן הנתונים הגרפיים של המחפרון. בית המשפט המחוזי קבע את ממצאיו בעניין זה, כך: "הצינור נפל שעה שחובר לכף האחורית של המחפרון שמעצם טבעו לא נועד להובלת משאות כפי שעולה גם מאישור משרד התחבורה. גם מהנדס הביצוע של הנתבעת 4 [היא החברה המבצעת - א"ר], מוצ'ניק, מאשר שהמחפרון לא נועד למטרה זו. בעת השימוש במחפרון להובלת הצינור שינה המחפרון את יעודו המקורי מחפירות - להובלת מטען, שאין זה יעודו כלל ועובדה היא שהיה צורך בפעולת אילתור לחבר הצינור לכף הטרקטור באמצעות רצועת פוליאסטר על מנת שניתן לעשות שימוש בכוח המיכני של המחפרון באמצעות הכף להובלה ולהורדת הצינור לתעלה". בממצאים אלה, ככל שהם נוגעים ליעודו של המחפרון, אין יסוד להתערב. הקשר הסיבתי במסגרת החזקה המרבה בדבר ניצול הכוח המכאני 10. מששינה הרכב את יעודו שוב אין תחולה לחזקה מרבה זו. למעלה מן הדרוש ניתן לומר כי ספק רב גם אם נתקיים, במקרה זה, קשר סיבתי-משפטי בין ניצול הכוח המיכני של המחפרון לבין התוצאה. חוקר מטעם משרד העבודה קבע כי "תנועת המחפר נעשתה בתנאים קשים, בין ערימות של החומר ובורות שהיו בשטח, דבר שגרם להופעת כוחות דינמיים שהופעלו על רצועת הפוליאסטר בנוסף למשקל הצינור". בדו"ח מצויין עוד כי בבדיקה שנערכה לבדיקת חוזק הרצועה נקבע כי "הרצועה נקרעה בחוזק [כך] של 2,250 ק"ג" וכי "תוצאת הבדיקה מצביעה על קריעת הרצועה בנקודה הכי חלשה בה, אשר לא עמדה במשקל הצינור של 1,300 ק"ג והשפעת כוחות דינמיות [כך] עליו בזמן נסיעת המחפר על שפת התעלה ובהורדת הצינור למקום המיועד לו". החברה המבצעת טוענת כי בכך נוצרה זיקה סיבתית מספקת בין ניצול כוחו המיכני של הרכב לבין התוצאה. היא סבורה כי השימוש ברכב אינו צריך להיות הגורם היחיד או הממשי בגרימת האירוע על מנת שיתקיים קשר סיבתי משפטי בין השימוש שנעשה ברכב לבין התוצאה המזיקה. לשיטתה, די בכך כי הוא שימש אחד הגורמים לנזק. טענה זו אין לקבל. לבד מן הקשר הסיבתי-העובדתי נדרש גם קשר סיבתי-משפטי. ניצול הכוח המיכני צריך שיהיה גורם ממשי לתאונה. הקשר הסיבתי המשפטי נבחן, במסגרת חוק הפיצויים, במבחן הסיכון בשילוב עם מבחן השכל הישר. זהו מבחן סיבתי-משפטי אשר מחד גיסא נותן ביטוי לעקרון הסיכון המשותף למבחנים המשתנים הכלולים בחוק, ומאידך גיסא גמיש דיו כדי לבטא מבחני סיכון שונים על פי מהות הפעילות ברכב (דברי הנשיא א' ברק בפרשת קאוסמה הנ"ל). החזקה החלוטה המרבה, בעניין ניצול הכוח המיכני של הרכב, מבוססת על מבחן של סיכון אשר נועד להשיב על השאלה אם הנזק שנגרם הוא בתחום הסיכון אשר ניצול הכוח המיכני של הרכב יוצר. סיכון זה אינו תעבורתי; הוא קשור למבחן היעודי ובוחן את יעודו המקורי הלא-תעבורתי של הרכב. "נמצא, כי עניינו של מבחן הסיכון, במסגרת החזקה החלוטה בעניין 'ניצול הכוח המיכני של הרכב' הוא במתן תשובה לשאלה, אם הנזק שנגרם הוא בתחום הסיכון שניצול הכוח המיכני לייעודו המקורי הלא תעבורתי יצר" (הנשיא א' ברק, שם, בעמ' 673 - ההדגשה אינה במקור). דברים אלה מכוונים, מטבע הדברים, למקרה בו נעשה ברכב שימוש ליעודו המקורי; במקרה כזה יש לבחון אם הנזק שנגרם הוא בתחום הסיכון שניצול הכוח המיכני לאותו יעוד - יצר. לעומת זאת, אם שינה הרכב מן השימוש שיועד לו במקור שוב אין לדבר על ניצול הכוח המיכני ליעודו המקורי, וממילא אין עוד טעם לעשות שימוש במבחן האמור. בפועל גם אין נדרשים לו יותר, שהרי מקום בו "שינה הרכב את יעודו המקורי" ממילא אין תחולה, כאמור, לחזקה המרבה. הינתקות ונפילה 11. עזבון המנוח והתלויים בו, כמו גם החברה המבצעת, מבקשים, לחילופין, לראות במאורע, בו מצא המנוח את מותו, "תאונת דרכים" כמשמעותה בהגדרה הבסיסית המצויה בסעיף 1 לחוק הפיצויים. להשקפתם, הינתקות הצינור ונפילתו באים בגדר "שימוש ברכב" "שכן הינתקות הצינור אירעה, תוך הורדתו האיטית, עוד בטרם הספיקו לפרוק אותו". המשיבים סבורים, לעומתם, כי אין המדובר בהינתקות מטען בשל שאין זו "הינתקות ספונטנית שלא עקב פריקה, טעינה או פעולה אחרת ברכב". המדובר, לדעתם, בנפילה תוך כדי פריקה, בעת שהרכב עמד, ויש על כן להעדיף, לשיטתם, את החזקה השוללת את תחולת החוק - בשל שהתאונה ארעה במהלך פריקה - על פני "השימוש" המקנה תחולה לחוק; עוד הם טוענים כי אפילו היתה גוברת תחולתו של השימוש שנעשה ברכב בעת ההינתקות, לא היה השימוש נכלל במסגרת ההגדרה הבסיסית, שכן לא היה זה שימוש למטרות תחבורה. גם בעניין זה ראוי לאמץ את התוצאה אליה הגיע בית המשפט המחוזי, מן הטעמים שיובהרו להלן. 12. סעיף 1 לחוק הפיצויים מביא אל תוך הגדרת ה"שימוש ברכב המנועי", על דרך הריבוי, גם "הידרדרות או התהפכות של הרכב או התנתקות או נפילה של חלק מהרכב או מטענו תוך כדי נסיעה וכן הינתקות או נפילה כאמור מרכב עומד או חונה, שלא תוך כדי טיפולו של אדם ברכב במסגרת עבודתו". בצד הריבוי הזה כוללת הסיפא, של הגדרת ה"שימוש", גם הוראה ממעטת: "ולמעט טעינתו של מטען או פריקתו, כשרכב עומד". השאלה אם מיעוט זה האחרון, גובר על הריבוי, טרם הוכרעה בבית משפט זה. בפרשת עוזר ציין בית המשפט, כי "יהיה מקום לבחון את הדין, מקום שאותה פעולה עצמה מזווית ראיה אחת היא בגדר טעינה או פריקה (ועל כן מוצאת מגדר 'שימוש') ומזווית ראיה אחרת היא כניסה או יציאה (ועל כן בגדר 'שימוש')"; באותה פרשה לא היה צורך להכריע בשאלה. גם בע"א 4469/95 דראושה נ' אררט - חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נ(3) 475), מבהיר בית המשפט העליון, כי "קשיים רבים מתעוררים באותם מצבים בהם תאונה פלונית נופלת לגדר שתי פעולות שונות הנזכרות בהגדרת 'שימוש', כאשר על פי אחת מהן הפעולה מהווה 'שימוש' ועל פי השניה היא אינה מהווה 'שימוש'" (שם בעמ' 481). בית המשפט מדגים באותה פרשה את הקושי הפרשני הזה בהתייחסו למקרה בו נפגע אדם אגב כניסה לרכב, או ירידה ממנו, לצורך טעינה או פריקה, ולמקרה בו נגרם נזק-גוף אגב טיפול במטען כגון קשירתו, כיסויו, סידורו, בדיקתו - לאחר שהוטען ולפני שנפרק. בעיה דומה מתעוררת כאשר נגרם נזק גוף בשל "התהפכות של הרכב" אגב טעינה או פריקה. 13. מקצת מן המקרים האלה נדונו, בינתיים, בפסיקה. כך, למשל, נפסק כי פעולת כיסויו של המטען בבד ברזנט וקשירתו, בסמוך לאחר שהסתימה פעולת הנחת המטען, מהווה חלק מפעולת הטעינה ויוצאת מתחולת החוק. (רע"א 6223/98 מג'יד שיבלי נ' הדר חברה לביטוח בע"מ, דינים עליון נח 299). ואכן, מקום בו "השימוש" האחר ברכב הוא חלק אינטגרלי ובלתי נפרד מפעולת הפריקה או הטעינה, שוב אין מתעוררת שאלה של "תחרות" בין ההוראות המקנות תחולה לחוק לבין אלה שאינן מקנות לו תחולה. הקושי עשוי להתעורר באותם מקרים בהם ניתן להפריד בין פעולת הפריקה והטעינה לבין ה"שימוש" האחר ברכב; במקרים אלה תתעורר השאלה אם הוראת ההמעטה, הנוגעת לפריקה ולטעינה, גוברת על כל הוראות ההכללה, שבהגדרת השימוש ברכב, או שמא רק על מקצת מן ההוראות האלה: על דרכי השימוש הנזכרות בחלק העיקרי של הגדרת השימוש - להבדיל מ"דרכי השימוש" שנוספו לה על דרך הריבוי - הינתקות, נפילה, הידרדרות והתהפכות. לשון החוק עשויה, לכאורה, להתיישב עם כל אחת מן האפשרויות האלה. אין גם הכרח לגזור גזירה שונה בין החזקה הממעטת שבהגדרה הכללית - לעניין תאונה מכוונת - לבין ההוראה הממעטת - לעניין פריקה וטעינה - שבסיפא להגדרת השימוש (שהיא חלק מן ההגדרה הבסיסית). העובדה שהחזקה הממעטת שבהגדרה הכללית מוציאה מכלל תחולה כל נזק שארע כתוצאה "ישירה" ממעשה מכוון אינה מלמדת בהכרח כי כל שימוש הבא בגדר ההוראה הממעטת הנוגעים לפריקה או טעינה ברכב עומד יוצא מגדר "שימוש ברכב". 14. בענייננו, לא מתעוררות השאלות האלה - מן הטעם הכפול: הפעולה בה עסק המחפרון לא הייתה פעולת טעינה או פריקה; היא גם לא באה למטרות תחבורה. אבהיר את הדברים: החברה המבצעת עָסְקַה בביצוע עבודות עפר במקום התאונה. עבודות אלה כללו הנחת קו צינורות בתוך תעלה שנחפרה. במסגרת העבודה הזו קם הצורך להניח את הצינור בתעלה בדרך מסוימת ובכיוון מסויים. משהונח הצינור בתעלה התברר כי הונח במהופך; לפיכך, הורם מחדש - על מנת שניתן יהא לסובבו באויר בזוית הנדרשת; או אז, הורד הצינור שנית ארצה ובמהלך ההורדה הזו נשמט. פעולה זו לא היתה פעולה של הובלה; הצינור לא שונע ממקום למקום, הוא הורם כדי להפכו. לא היתה זו פריקה ולא היתה זו טעינה. הצינור לא הועמס על גבי רכב ולא נפרק מרכב. הוא הורם מן התעלה והורד אליה לצורך שינוי כיוון הפנים שלו. משלא נתבצעה פעולה של פריקה או של טעינה לא מתעוררת ממילא שאלת היחס שבין "דרכי השימוש" המתחרות. 15. יתרה מכך: לא היה כאן כלל שימוש מתחרה, בשל שלא נתקיים במקרה זה שימוש למטרות תחבורה. אפילו נראה בנפילתו של הצינור משום הינתקות או נפילה "של חלק מן הרכב או חלק מן המטען" (ובכך עצמו יש קושי שהרי הצינור לא היווה חלק מן הרכב ואף לא חלק ממטען) הרי שצריך "שימוש" זה שיהיה למטרות תחבורה (סעיף 1 לחוק הפיצויים, רישא; ראו: רע"א 8548/96 פדידה נ' סהר, חברה ישראלית לביטוח בע"מ, פ"ד נא(3) 825, מפי השופט ת' אור). ההכרעה בשאלה אם השימוש ברכב בא למטרות תחבורה עשויה, במקרים מסויימים, לעורר קושי. אכן, יש והשימוש מעצם טיבו הוא שימוש של תחבורה - כך, למשל, הנסיעה ברכב. לעומת זאת, ישנן דרכי שימוש שאינן באות מעצם טיבן למטרה של תחבורה דוקא - דוגמת כניסה לרכב או ירידה ממנה. על הקושי שביצירת הזיקה בין "ההינתקות" או "הנפילה", של חלק מן הרכב או המטען, לבין קיומה או העדרה של מטרת תחבורה עמדנו לאחרונה ברע"א 6454/99 אריה חברה לביטוח בע"מ נ' דואני ואח' (טרם פורסם). באותו עניין נדונה האפשרות לראות בהינתקותו של חלק מן הרכב או מן המטען, חוליה בשרשרת של פעולות; שרשרת זו עשויה לכלול, באחד משלביה, גם שימוש למטרות תחבורה. לא זה המקרה כאן. אילו היה מונף הצינור כהכנה לפעולה של נסיעה, היינו רשאים לומר כי פעולה זו באה למטרת תחבורה. כך היה הדין גם אילו קבענו כי ההינתקות היתה חוליה - עצמאית - אך קשורה לשרשרת אחת שסופה, או ראשיתה, פריקה או טעינה - גם אז היינו רשאים אולי לומר כי היא באה למטרות תחבורה; שהרי פריקה וטעינה, אף שמוצאות הן מגדר תחולת החוק, כשהרכב חונה או עומד, מהוות, הן עצמן, שימוש ברכב למטרות תחבורה. "נזק גוף הנגרם בטעינה של מטען על רכב ובפריקתו ממנו, נופל לגדר המבחן התעבורתי. בעניין זה אין הבדל של ממש בין המבחן הייעודי לבין המבחן התעבורתי" (רע"א 8061/95 הנ"ל, פרשת עוזר, בעמ' 564). לפיכך, אילו היתה ההינתקות נקשרת לפעולה של פריקה או טעינה ניתן היה אולי לומר כי היא נועדה "למטרות תחבורה" - או אז היה עלינו להכריע בשאלת התחרות שבין שימוש עליו מוחל החוק, לבין ההמעטה שבסיפא להגדרת השימוש ברכב. כאמור, אין זה המקרה כאן. לא נסיעה היתה כאן ואף לא פריקה או טעינה - בשום שלב רלבנטי. כיוון שכך, ובהעדר שימוש אחר ברכב, לא חלה במקרה זה גם ההגדרה הבסיסית המצויה בסעיף 1 לחוק. התוצאה היא שהמקרה נשוא הערעור אינו נופל בגדרה של תאונת דרכים כמשמעותה בחוק הפיצויים. דין הערעור, לפיכך, להידחות. הייתי מחייב את עזבון המנוח והתלויים בו (המערערים מס' 9-1 בע"א 7481/00) ואת החברה המבצעת ומבטחה (המערערות 2-1 ברע"א 6788/00) לשאת, הדדית, בהוצאות החברה שביטחה את השימוש במחפרון (המשיבה 3 בע"א 7481/00 והמשיבה 11 ברע"א 6788/00), בסכום של 20,000 ש"ח. ש ו פ ט הנשיא א' ברק: אני מסכים. ה נ ש י א השופט א' מצא: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט א' ריבלין. ניתן היום, יב' בניסן תשס"ב (25.3.2002). ה נ ש י א ש ו פ ט ש ו פ ט _________________ העתק מתאים למקור 00074810.P07 /אמ נוסח זה כפוף לשינויי עריכה וניסוח. ר ש ם בבית המשפט העליון פועל מרכז מידע, טל' 02-6750444 בית המשפט פתוח להערות והצעות: [email protected] לבתי המשפט אתר באינטרנט: www.court.gov.il