אלצ'ין נורואלייב נ' היועץ המשפטי לממשלה ואח'

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 7478/22 לפני: כבוד השופטת י' וילנר כבוד השופט ח' כבוב כבוד השופטת ר' רונן העותר: אלצ'ין נורואלייב נ ג ד המשיבים: 1. היועצת המשפטית לממשלה 2. פרקליטות המדינה 3. משטרת ישראל 4. גלעד פסקוביץ עתירה למתן צו על-תנאי בשם העותר: עו"ד בניהו חביביאן פסק-דין השופט ח' כבוב: לפנינו עתירה למתן צו על-תנאי, בגדרה התבקשנו להורות למשיבות 3-2, פרקליטות המדינה ומשטרת ישראל, "לנמק מדוע לא לפתוח מחדש את תיק החקירה בעניינו של העותר כנגד המשיב 4 אשר נסגר...". על-פי המתואר בכתב העתירה, ביום 03.04.2016, הותקף העותר באמצעות דפדפת מפלסטיק על-ידי משיב 4, הוא בנו של בעל המפעל בו הועסק העותר. באותו יום, הגיש העותר תלונה למשטרת ישראל, ובה פירט שמותיהם של שלושה עובדים שהיו עדים לאירוע; וציין, כי במפעל קיימות מצלמות שתיעדו את האירוע. אולם, אליבא דעותר, מסיבה שאינה ברורה, משטרת ישראל לא ביצעה כל פעולת חקירה במשך למעלה משנה. ביום 24.12.2017, סגרה משטרת ישראל את התיק בעילה "שנסיבות העניין בכללותן אינן מצדיקות פתיחה בחקירה" (להלן: החלטת הסגירה הראשונה). ביום 20.03.2018, הגיש העותר ערר על החלטת הסגירה הראשונה. ביום 07.04.2019, בעקבות הערר, בוצעה השלמת חקירה אשר כללה חקירה באזהרה של משיב 4. במהלך חקירתו הכחיש משיב 4 את המיוחס לו, ובאותו יום התיק נסגר בעילה של "העדר ראיות מספיקות" (להלן: החלטת הסגירה השנייה). בחלוף כמעט 3 שנים, ביום 08.03.2022, הגיש העותר ערר על החלטת הסגירה השנייה, ובצדו בקשה להארכת מועד לשם הגשתו. ביום 06.06.2022, דחתה מחלקת העררים של פרקליטות המדינה את הערר, וזאת בשל קיומם של קשיים ראייתיים, שעיקרם בעובדה כי התיק נסמך על גרסתו של העותר מול גרסתו של משיב 4; וכי חלף זמן רב מאז שאירע האירוע מושא התלונה. בעתירה שלפנינו נטען, כי משטרת ישראל לא ביצעה את תפקידה בדין, כאשר לא מיצתה היא את פעולות החקירה שעמדו לרשותה לחקור את אירוע התקיפה. בפרט נטען, כי משטרת ישראל נמנעה מלזמן לחקירה את שלושת העדים לאירוע, כמו גם ללקט את התיעוד הוויזואלי של האירוע מהמצלמות שבמפעל. לעמדת העותר, עניינו מצדיק התערבות של בית משפט זה בשיקול דעתן של פרקליטות המדינה ומשטרת ישראל, וזאת "לנוכח מחדלי וכשלי החקירה המהותיים שהוצגו לעיל ולנוכח האינטרס הציבורי". דין העתירה להידחות על הסף, וזאת מבלי להידרש לתגובת המשיבות. מבלי להקל ראש באירוע מושא התלונה, הרי שהעתירה שלפנינו הוגשה בחלוף למעלה מ-6 שנים מאז המועד בו הוא התרחש; בחלוף למעלה מ-3 שנים מעת החלטת הסגירה השנייה; ובחלוף כחמישה חודשים מעת התקבלה החלטה בערר השני שהגיש העותר. אף אם נניח, לצרכי הדיון, כי חלק בלתי-מבוטל מהשיהוי נובע מהתנהלותן של גורמי המדינה (ודומה, כי לא אלה פני הדברים, משהערר שהגיש העותר על החלטת הסגירה השנייה הוגשה כ-3 שנים לאחר שזו ניתנה), הרי שהחלטת פרקליטות המדינה ניתנה עוד ביום 06.06.2022. חרף זאת, העותר נמנע מלהגיש את עתירתו עד ליום 08.11.2022, ולא הציג כל טעם מבורר מדוע השתהה זמן רב בלעשות כן (ראו: בג"ץ 5030/21 פלוני נ' משטרת ישראל, פסקה 2 (21.07.2021)). כך או אחרת יובהר, כי ממילא לא מצאנו בעתירה לגופה, כל טעם המצדיק התערבות שיפוטית. הלכה ידועה היא, כי שיקול הדעת המסור לרשויות האכיפה בתחום ניהול חקירה והעמדה לדין – רחב; ואילו מתחם הביקורת השיפוטית על החלטות מסוג זה – צר (השוו: בג"ץ 2682/99 אפל נ' פרקליטת המדינה, פ"ד נה(3) 134, 139 (2001); בג"ץ 3124/12 דור טכנולוגיות גז (דור גז) בע"מ נ' פרקליט מחוז דרום – פלילי (25.04.2012), והאסמכתאות שם). בשים לב לכך שתלונתו של העורר נבחנה על-ידי מספר גורמים, אשר כולם, בסופו של יום, הגיעו למסקנה זהה; ולכך שלא מצאנו פגם הנגלה לעין באופן שמשטרת ישראל ופרקליטות המדינה הפעילו שיקול דעתן – לא מצאנו מקום להתערבות. נוכח האמור, העתירה נדחית. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות. ניתן היום, ‏ד' בכסלו התשפ"ג (‏28.11.2022). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ 22074780_C02.docx אמ מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il