איתן גץ נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 7477/08 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 7477/08 ע"פ 10409/08 - ח' ע"פ 10524/08 ע"פ 10568/08 ע"פ 10729/08 ע"פ 4164/10 בפני: כבוד השופטת ע' ארבל כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט י' דנציגר המערער בע"פ 7477/08: איתן גץ המערערים בע"פ 10409/08: 1. דוד צ'פאנה 2. רועי צ'פאנה המערער בע"פ 10568/08: אדם בוטבול המערער בע"פ 10729/08: אסי אדרי המערער בע"פ 4164/10: אורן אדרי נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל המערערת בע"פ 10524/08: מדינת ישראל נ ג ד המשיבים בע"פ 10524/08: 1. אדם בוטבול 2. דוד צ'פאנה 3. רועי צ'פאנה 4. אורן אדרי ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 3.7.08 בתפ"ח 2071/05 שניתן על ידי כבוד השופטות ש' שטמר, י' וילנר, וד' סלע תאריך הישיבה: כ"ה בתמוז תש"ע (7.7.10) בשם המערער בע"פ 7477/08: עו"ד מ' שרמן; עו"ד ד' יפתח בשם המערערים ע"פ 10409/08: עו"ד א' פלדמן בשם המערער בע"פ 10568/08: עו"ד ר' חליוה בשם המערער בע"פ 10729/08: עו"ד ת' נוה בשם המערער בע"פ 4164/10: עו"ד י' נוה בשם המשיבה: עו"ד א' פטר; עו"ד ל' תמיר בשם שרות המבחן למבוגרים: הגב' ב' וייס פסק-דין השופטת ע' ארבל: מונחים לפנינו ערעורים על הכרעת דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופטות ש' שטמר, י' וילנר וד' סלע), אשר הרשיע את המערערים בעבירות שונות שיוחסו להם בגין אירוע ירי בו מצא את מותו חייל צה"ל. הערעורים מופנים אף נגד העונשים שהשית בית המשפט המחוזי על המערערים בגזר דינו. כן מונח בפנינו ערעור המדינה על גזר הדין. כתב האישום המתוקן 1. על-פי הנטען בכתב אישום מתוקן שהוגש נגד המערערים, ביום 8.10.05, בשעה 02:00 לפנות בוקר לערך, הגיעו המערער בע"פ 7477/08, איתן גץ (להלן: איתן), המערערים בע"פ 10409/08, דוד ורועי צ'פאנה (להלן: דודו ורועי, בהתאמה, או: האחים), המערער בע"פ 10568/08, אדם בוטבול (להלן: אדם), והמערער בע"פ 4164/10, אורן אדרי (להלן: אורן), למועדון הרוקוביץ' (להלן גם: המועדון), הממוקם בסמוך לחוף הים בחיפה. זמן קצר לאחר הגעתם למקום, התפתחה קטטה בינם לבין מאבטחי המועדון. על פי דרישת המאבטחים נאלצו החמישה לעזוב את המקום, ועשו כן, תוך שהם מאיימים כי ישובו למועדון וירצחו את המאבטחים. בעקבות האירוע המתואר החליטו החמישה לשוב למועדון ולהמית בירי את המאבטחים, או את מי שבקרבתם (להלן: הקשר). לשם קידום הקשר ומימושו הם התקשרו למערער בע"פ 10729/08, אסי אדרי (להלן: אסי), ולסמי רוזוליו (להלן: סמי או עד המדינה), ששהו אותה עת ביחד, וביקשו מסמי להביא להם אקדח מסוג CZ שהיה חבוי בארון החשמל מול דירתו של דודו. סמי ואסי נסעו ברכב מסוג מאזדה שהיה בחזקת סמי (להלן: מאזדה א), נטלו את האקדח ממקום מחבואו וחברו ליתר המערערים, שהגיעו ברכב מסוג מאזדה השייך לאיתן (להלן: מאזדה ב). המערערים החליטו לנסוע למועדון בשתי המכוניות כדי לבצע את תכניתם. לצורך כך נטל איתן את האקדח לרשותו והמערערים שינו את לוחיות הרישוי של מאזדה א באמצעות איזולירבנד, כדי להקשות על זיהויה. איתן, אדם ואורן נסעו במאזדה א, בה נהג אדם, ואילו דודו, רועי, אסי וסמי נסעו במאזדה ב. על-פי כתב האישום, אורן וסמי ירדו מן הרכבים בסמוך למועדון כדי לסרוק את השטח ולוודא כי אין באזור כוחות משטרה. דודו, רועי ואסי נסעו לקיוסק הנמצא מעבר לכביש, בעוד שאיתן ואדם המתינו במאזדה א ליד המועדון. אורן וסמי הגיעו לקיוסק לאחר הסריקה והודיעו לדודו, לרועי ולאסי כי אין במקום כוחות משטרה. אלה עדכנו בדבר את איתן ואדם, בסמוך לשעה 02:55 לפנות בוקר. או-אז יצא איתן ממאזדה א כשפניו עטופות צעיף ובידו אקדח. הוא ניגש אל המעקה הצופה אל רחבת המועדון, כיוון האקדח אל רחבת הכניסה, שם עמדו אותה עת מאבטחים ומבלים, וירה לעברם 11 כדורים, מתוך כוונה להמית. מיד לאחר מכן חזר למאזדה א ונמלט עם אדם מן המקום. אחד הכדורים שנורו מאקדחו של איתן פגע בבטנו של החייל נידאל מנסור ז"ל (להלן: המנוח), אשר בילה במועדון ועמד בעת הירי בסמוך לכניסה אליו. כתוצאה מאיבוד הדם בשל הפגיעה באיבריו הפנימיים, נפטר המנוח זמן קצר לאחר הירי. בגין האירועים המתוארים יוחסו למערערים עבירות של רצח בכוונה תחילה, לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז – 1977 (להלן: החוק או חוק העונשין), בצירוף סעיף 29 לחוק זה; קשירת קשר לביצוע רצח, לפי סעיף 499(א)(1) לחוק; ועבירות בנשק, לפי סעיף 144(ב) רישא לחוק בצירוף סעיף 29 לחוק. השתלשלות החקירה 2. כעולה מהכרעת הדין, מן העדויות שנגבו עם הגעת המשטרה למקום, מיד לאחר הירי, עלה כי בחור בשם נועם בן שמחון (להלן: נועם) וכן איתן, דודו, רועי ובחורים נוספים, היו מעורבים בקטטה עם המאבטחים במקום, וכאשר עזבו איימו כי יחזרו ויביאו לסגירת המועדון. נועם, דודו ורועי נעצרו באותו לילה. איתן לא אותר בשלב זה. נועם שוחרר ממעצר, לאחר שאליבי שסיפק נבדק ואושר. דודו ורועי אישרו בחקירה כי שהו במועדון בעת הקטטה, אך שללו מעורבות בה. לטענתם, הם היו במועדון לבדם, לא ראו שם איש מהמערערים האחרים, עזבו את המועדון כעבור זמן קצר ואת המשך הערב בילו בקיוסק סמוך (להלן: קיוסק טויטו). החשד בדבר מעורבותם של יתר המערערים ושל סמי התעורר בעקבות בדיקת צילומי מצלמות הוידיאו בקיוסק טויטו. יצוין כי אדם לא נראה במצלמות הקיוסק. כיומיים לאחר אירוע הירי, מצא עובר אורח, בשולי כביש מספר 2, בכיוון הנסיעה שמצפון לדרום, אקדח עטוף צעיף שחור (להלן: הצעיף). בדיקות מעבדה העלו כי מדובר באקדח ששימש לירי בזירה (להלן: האקדח). בדיקת D.N.A. שנערכה לדגימת רוק שנמצאה על הצעיף, העלתה התאמה ל- D.N.A. של איתן. סמי נעצר ביום 17.10.05. תחילה הכחיש את המיוחס לו ומסר פרטים חלקיים או מטעים, אך לבסוף חתם על הסכם עד מדינה והפליל את המערערים. כשבוע לאחר מעצרו של סמי נעצר אורן. למחרת נעצרו איתן, אדם ואסי באילת, עת שניסו לברוח מהשוטרים. איתן, אדם ואורן שמרו בחקירתם על שתיקה. אורן הביע נכונות בשלב כלשהו לשמש כעד מדינה, אך בקשתו נדחתה. אסי מסר הודעות שמאשרות בחלקן את גרסת עד המדינה ומסר פרטים מפלילים שונים למדובב שהוכנס לתאו, כפי שנעמוד על כך בהמשך. הכרעת הדין 3. בפני בית המשפט המחוזי העידו עשרות עדים שעדויותיהם נפרשות על פני אלפי דפי פרוטוקול. בסיומו של הליך הכריע בית המשפט את דינם של המערערים, אשר כפרו במיוחס להם, לכף החובה, בפסק דין ארוך, מנומק ומפורט כדבעי. ברקע הדברים, עמד מערך הקשרים בין המערערים, אשר מצויים בקשרי ידידות מגיל צעיר. דודו ורועי הם אחים ומעדות עד המדינה עלה כי הם עמדו ב"ראש הסולם" של החבורה. אסי ודודו הם גיסים, אדם ואורן הם בני דודים. הובהר כי מאחר שאיש מהעדים לא זיהה את היורה, פרשת התביעה מתבססת על עדות עד המדינה, ועל ראיות נסיבתיות שונות ורבות. לפיכך נתמקד בסקירת גרסה זו והתימוכין לה. ראשית נידרש לקביעות ביחס לאירוע שעמד ברקע התארגנותם של המערערים לבצע את התכנית הקטלנית. א. האירוע המקדים 4. השלב הראשון של אירועי ערב הירי עניינו בקטטה שהתפתחה בכניסה למועדון, ואשר בעטיה, לטענת המדינה, החלה השתלשלות העניינים כולה (להלן: האירוע המקדים או הקטטה). בשלב זה לא היה עד המדינה נוכח. הצדדים היו חלוקים ביניהם מי מהמערערים נכח במועדון והשתתף בקטטה, והאם איימו על המאבטחים. בית המשפט בחן את גרסאות עדי הראיה לקטטה – בליינים ומאבטחים שנמצאו במקום בעת האירוע המקדים – ולמולן את גרסאות המערערים: דודו אישר כאמור נוכחות במועדון הרוקוביץ' יחד עם רועי, אך טען כי לא ראה שם איש מהמערערים האחרים. לדבריו, שהותם במקום לא עלתה על 8-9 דקות, לאחר שסולקו בעקבות הערתו למאבטחים על יחסם לאישה הרה שהמתינה מחוץ למועדון. הוא אישר כי קילל את המאבטחים, אך טען כי לא איים. במאמר מוסגר יצוין כי שתי הנשים עימן הגיע נועם למועדון היו בהריון. רועי אישר את גרסת דודו באופן כללי. איתן אישר כי היה עם אורן ברוקוביץ', אך טען כי עזב לאחר שלא מצא אנשים שהוא אוהב לשהות בחברתם. אורן שמר על שתיקה בחקירה ובבית המשפט. אדם טען בחקירה לחפותו, אך לא מסר גרסה. בבית המשפט העיד כי בליל הירי שהה בבית אמו. 5. בית המשפט דחה טענות נגד מהימנותם של עדי הראיה לקטטה, משהתרשם כי דיברו אמת בתיאור שלד האירוע המקדים, בעיקר בהודעות שמסרו מיד לאחריו. נקבע כי דודו, רועי, איתן ואורן נכחו במועדון ונטלו חלק פעיל בקטטה, שהחלה על רקע סירובו של נועם לעבור בידוק בטחוני בכניסה למועדון, משום שהיו חבריו של נועם. כן נקבע כי המעורבים בקטטה השמיעו איומים נגד המאבטחים ובעל המועדון. נפסק כי אין חשיבות מכרעת לכך שמן העדויות לא עולה גרסה זהה ומדויקת של תוכן האיומים, שכן העדויות נגבו בסמוך לאירוע, בטרם היה סיפק בידי העדים לתאם גרסאות. כן ניתן משקל למגבלות הזיכרון האנושי ולעובדה שעבור חלק מן העדים היה זה אירוע קשה בו נהרג מכר שלהם לנגד עיניהם. כן צוין כי גם עדים שלא הכירו את המנוח מסרו כי המעורבים בקטטה אמרו בנימה של איום שהם יחזרו וינקמו ויביאו לסגירת המועדון ושימסרו לבעל המועדון "ד"ש מצ'פאנה". קביעות אלה נתמכו בגרסאות של דודו, רועי ואיתן, שפורטו לעיל, כמו-גם בזיהויו של אורן כמשתתף בקטטה על-ידי אחד העדים, ובהתאמה שנמצאה בין תיאורו של עד אחר את לבושם של שניים מהמעורבים, לבגדים שנתפשו על האחים עם מעצרם, ובהם הם נראים לבושים גם במצלמות קיוסק טויטו. עוד נקבע כי איתן הוכה על-ידי מאבטח ששמו היימן. קביעה זו התבססה על עדותו של עד הראיה ארז זאהר (להלן: ארז), שגרס כי איתן הוכה על-ידי היימן באלה; על סימני הפגיעה שנמצאו על גופו של איתן כאשר נעצר באילת כשבועיים לאחר הירי, באופן שתאם ככלל את תיאורו של ארז; ועל ההתאמה בין תיאורם של עדי הראיה את הבחור שהוכה, לחזותו של איתן. הסבריו של איתן באשר לדרך בה נוצרו סימני החבלה שעל גופו נדחו לאחר שנמצאו שקריים ובלתי אמינים. צוין כי הקביעה כי איתן הוכה מתיישבת עם גרסת עד המדינה שלפיה בהמשך הערב, כאשר נפגש עם המערערים, איתן נטל ממנו את האקדח כשהוא כעוס ועצבני. על בסיס הראיות האמורות נקבע כי הוכחה נוכחותם במועדון של איתן, דודו, רועי ואורן ומעורבותם באירוע המקדים, ולכן גם בוסס המניע שלהם לפעול. ביחס ליתר המערערים צוין כי גם אם המניע לא היה שלהם, הם פעלו בשיתוף פעולה עם חבריהם. ב. גרסת עד המדינה 6. כפי שצוין בהכרעת הדין, המערערים היו מוכרים לעד המדינה משכונת מגוריהם. לדבריו, דודו היה הקרוב אליו ביותר, ועם איתן חלק בעבר מגורים משותפים. עד המדינה מסר עוד כי עד זמן קצר לפני אירוע הירי הוא ואדם היו היחידים בעלי רישיון נהיגה תקף בחבורה. סמי שימש כמעין נהג של דודו, מטרה שלשמה נשכר עבורו רכב – בעת הרלוונטית, מאזדה א – שאת עלות שכירתה שילם דודו. מעדותו והודעותיו עלה כי הוא חש בתחתית הסולם בהיררכיה של החבורה. בהתאם לעדות עד המדינה, כפי שהובאה בהכרעת הדין, בראשיתו של ערב הירי, הוא הלך לבית הוריהם של דודו ורועי, שם מתגורר דודו (להלן: דירתו של דודו), ושהה שם עם דודו, רועי ואסי מספר שעות. בשלב מסוים נסעו סמי, דודו ואסי לקיוסק טויטו, לשם הגיעו לאחר מכן גם רועי, איתן, אדם ואורן. לאחר כשעתיים יצאו מהקיוסק ונסעו למועדון הסקיי-בר שבקרבת מקום. בכניסה לסקיי-בר החליטו סמי ואסי שלא להיכנס ועזבו את המקום יחדיו. הם נסעו "להרים" כדי לעשן חשיש. כ- 30-40 דקות מאוחר יותר קיבל אסי שיחה והעביר את הטלפון הנייד שלו לסמי. בשיחה הורה דודו לסמי להגיע בדחיפות לחניית ביתו של איתן ולהביא איתו את ה"ברזל" או "העניין". סמי טען כי היה לו ברור שהכוונה לאקדח שהביא יחד עם איתן, אורן, אסי ודודו כחודש קודם לכן מאזור נתניה, ואשר לדבריו הבין מחבריו כי מקורו בהתפרצות באזור זה. לטענתו, זמן מה לפני ערב הירי, הוא הטמין את האקדח, בהוראת דודו, מעל ארון חשמל הסמוך לדירתו של דודו. בדרכם לביתו של דודו, אמר לו אסי כי הבין ש"יש בלגן". כאשר הגיעו לבניין מגוריו של דודו, עלה סמי לבדו להביא את האקדח. סמי טען כי לאחר שהוציא את האקדח ממקום מחבואו, הלך ברגל אל חניית ביתו של איתן, בעוד שאסי נשאר במאזדה א. בחניה פגש את דודו, רועי, אדם, איתן ואורן, אשר נראו לו לחוצים. איתן בא לקראתו וקיבל את האקדח לידיו, כשהוא לבוש ג'ינס וחולצה שחורה – בשונה מהחולצה הלבנה בה הוא נראה בראשית הערב במצלמות קיוסק טויטו – נועל נעלי ספורט, וצעיף שחור מגולגל על ידו. לאחר שהתחוור לדודו כי מאזדה א נמצאת בחניית ביתו, נסעו לשם דודו ורועי עם אדם שנהג במאזדה ב. יתר החבורה רצה לשם. בדרך שאל סמי את איתן מה קרה, אך זה אמר לו "זה בסדר, שום דבר". בית המשפט קיבל את הסברו של סמי כי לא שאל שאלות מפורטות יותר, כיוון שמדובר בעניינים שלא שואלים לגביהם שאלות, ואף סבר כי נוכח תחושתו של סמי כי מעמדו בחבורה ירוד, הדבר לא עודד אותו להרבות בשאלות. בחניית ביתו של דודו, הורה זה האחרון לאיתן לשנות את הספרות שעל לוחית הרישוי של מאזדה א. איתן עשה כן באמצעות איזולירבנד, בהנחייתו של רועי. כל אותה עת לא נאמר לסמי מה בכוונתם לעשות. לאחר מכן התחלקה החבורה: במאזדה א נהג אדם, ועמו איתן ואורן. במאזדה ב – רכבו של איתן – נסעו סמי, דודו, רועי ואסי. בהגיעם לאזור הרוקוביץ', הורה דודו או רועי לסמי לרדת לרחבת המועדון ולבדוק אם יש שם "משהו חשוד" ולאחר מכן לבוא לקיוסק טויטו. מאזדה ב המשיכה בנסיעה. בשלב זה הבין סמי כי עומד להיות ירי על המאבטחים, אך לטענתו לא ידע כי הכוונה לרצח. במהלך סריקת השטח פגש את אורן שעסק אף הוא בסריקה. הם עדכנו האחד את השני בניידות המשטרה בהן הבחינו. לאחר מכן המשיך סמי לכיוון קיוסק טויטו, שם פגש בדודו, רועי ואסי. אורן הגיע לקיוסק מספר דקות אחריו (פרק זמן זה יכונה להלן: השהיה השניה בקיוסק טויטו). סמי גרס כי המערערים היו מודעים לכך שהקיוסק מצולם, אך לא הרחבה שמחוץ לו. לפיכך, הוא ואורן עדכנו את רועי בממצאי הסריקה שערכו מחוץ לקיוסק - מחוץ לטווח המצלמות. 7. סמי טען כי ישב בקיוסק טויטו יחד עם דודו, רועי, אסי ואורן משך כ- 20-15 דקות נוספות – זמן במהלכו בוצע הירי – ואז עזבו דודו ורועי את המקום, כשאסי וסמי מתלווים אליהם אל דירתו של דודו. בהגיעם, שוחחו רועי ודודו ביניהם על כך שיעצרו אותם עוד באותו יום ותיאמו גרסאות כך שיטענו כי הם היו במועדון, היה שם ויכוח ולכן הם חזרו לקיוסק ומשם הלכו לביתם. סמי גרס כי הבין שהירי בוצע, נוכח מכוניות משטרה שחלפו וסירנות שנשמעו. הוא ואסי עזבו את הדירה, לאחר שדודו הורה לו להחביא את מאזדה ב, והוא עשה כן. סמי אישר שבערב הירי שתה 2-3 כוסות וודקה רד בול ועישן חשיש, אך טען כי לא היה שיכור. לדבריו, למחרת, בצהרי השבת, הוא ואסי, אשר ישן אצלו, נדהמו לגלות כי חייל נהרג מהירי במועדון. שעות מספר לאחר מכן נפרד מאסי, ומאז ועד פגישתם לאחר מעצרם לא התראה עמו. סמי ציין כי ביום א' העביר את מפתחות מאזדה ב למכר של איתן כדי שיביאם לאמו של איתן. מספר ימים לאחר מכן התקשר אליו איתן והשאיר לו הודעה ליצור עמו קשר. כאשר סמי צלצל אליו בחזרה, ענה לו אסי והעבירו לאיתן. איתן הורה לסמי להגיש במשטרה תלונה על גניבת מאזדה א וסיפר כי עצרו אותם במחסום ליד אילת לאחר שהגיעו מכביש 6, ושהם ברחו מהרכב. סמי לא הגיש תלונה באותו ערב כיוון שהיה זה ערב יום כיפור. במוצאי החג התקשר לאיתן וניסה להימנע מפניה למשטרה, אך משנוכח כי אין בכוונתם – הוא לא ידע מי נכח עם איתן ואסי – לסייע לו, החליט להגיש התלונה. בסופו של דבר לא עשה כן כיוון שלא זכר את מספר הרכב. לאחר מספר ימים נעצר. 8. עד כאן גרסת עד המדינה. בית המשפט הבהיר כי זו עדות נסיבתית, אשר נמסרה בתמורה למעמד של עד מדינה, ומכאן הזהירות שיש לנהוג בה. כן צוין כי תחילה התנה סמי את מסירת גרסתו השלמה לא רק בקבלת מעמד של עד מדינה אלא גם בכך שלא יידרש להפליל את דודו ורועי, אך הסכם עד המדינה נכרת רק לאחר שהובהר לו כי יהא עליו למסור גרסה מלאה, וכך היה. ג. ראיות התומכות בעדות עד המדינה 9. בית המשפט הטעים כי המדינה העמידה מבנה ראייתי שלם המבוסס על גרסת עד המדינה, אשר נתמכת בשורה ארוכה של ראיות חיצוניות. מפאת חשיבותן, נעמוד עליהן אף אנו: א. סרטי המצלמות בקיוסק טויטו תומכים ככלל בטענתו של סמי כי בחלקו הראשון של הערב בילה עם דודו, רועי, אסי, אורן ואיתן בקיוסק טויטו, לפני היציאה לסקיי-בר. זאת, בניגוד לגרסת דודו ורועי בחקירתם, כי שהו בקיוסק לבדם, ובניגוד לטענת איתן במשפט כי היה בדירת סבתו יחד עם אורן. הצילומים תומכים בגרסתו של סמי גם באשר לשהייה השנייה בקיוסק טויטו: המערערים, לרבות סמי, ולמעט איתן ואדם, נראים מגיעים לקיוסק טויטו החל מהשעה 02:42, לאחר הקטטה ולפני הירי, שהתרחש בשעה 02:53 – 02:54, ושהו שם בזמן הירי; הצילומים תומכים בטענת סמי כי הוא ואורן הצטרפו לחבורה באיחור מאחר שסרקו את השטח ולאחר מכן דיווחו לרועי מחוץ לקיוסק על הסריקה, כאשר לסמי ולרועי התלווה גם דודו; הצילומים מתיישבים עם שיחות טלפון שנערכו באמצעות הטלפון הנייד של אסי לזה של איתן, בדקות שלפני הירי ולאחריו, כפי שעלו ממחקרי התקשורת, באופן התומך בעדות סמי כי המערערים כולם היו בסוד התכנית ועקבו אחר המתרחש; עזיבתם של המערערים את הקיוסק דקות ספורות לאחר הירי תואמת את גרסת סמי ועומדת בסתירה לגרסתם של דודו ורועי כי עזבו את הקיוסק לבדם. בית המשפט קיבל את עמדת המדינה כי בשהייתם השנייה בקיוסק טויטו שהו המערערים בעיקר בתוך הקיוסק כדי לבסס אליבי מול המצלמות, בעוד שבשהייתם הראשונה במקום ישבו מחוץ לקיוסק. נקבע כי העובדה שהם נראים נכנסים ויוצאים מהקיוסק עם הגעתם של סמי ואורן נועדה למנוע את שמיעת דבריהם. ב. איכוני טלפון נייד – התקבלה טענת המשיבה כי איכון הטלפון הנייד של אסי עובר לירי מלמד כי הוא וסמי עזבו את הסקיי בר בשעה 01:38. בנוסף, בדקות שלפני הירי אוכנו הטלפונים הניידים של אדם ושל איתן באתרי ממסר המכסים גם את הרוקוביץ'. בזמן הירי אין שיחות נכנסות או יוצאות למספרים אלה, אך מיד לאחר הירי מצביע האיכון על תנועה בקווים חופפים דרומה, בכיוון מחלף עתלית, בכיוון המקום בו נמצא גם האקדח. נקבע כי זו ראיית סיוע. ג. מחקרי התקשורת בין מכשירי הטלפון הנייד של אסי ואדם, בהם עשו המעורבים שימוש בליל הירי, מספקים תימוכין לגרסתו של סמי באשר להזמנת האקדח ובאשר לנוכחותו של אדם עם יתר המערערים כבר משלב מוקדם של הערב. נקבע כי בכך הוכח כי המערערים שהו יחד באותו ערב ופעלו יחדיו להוצאת תכנית הירי אל הפועל, וכי אדם, שהכחיש כי היה עם המערערים, קשור לחבורה ולמעשיה באותו ערב, באופן שראיה זו משמשת כסיוע כלפי כולם וכלפי אדם. בנוסף תומכים מחקרי התקשורת בגרסת עד המדינה באשר לתיאום בין המעורבים שנכחו בקיוסק טויטו לבין איתן בסמוך לפני הירי ולאחריו, באופן המהווה סיוע נגד איתן. במחקר התקשורת נמצא גם תימוכין לגרסת סמי באשר לשיחות בינו לבין איתן ואסי בימים שלאחר הירי. כן נקבע כי שתי שיחות טלפון מאמו של אדם אל הטלפון הנייד שלו דקות לאחר הירי מפריכות את האליבי הכבוש שהעלה כי היה בבית ומהוות סיוע נגדו. בהקשר זה צוין כי אדם הכחיש כל קשר לטלפון הנייד שיוחס לו, ואשר בו נעשה לטענת המדינה שימוש על-ידי דודו לצורך הזמנת האקדח מסמי. נקבע כי הוכח שזהו אכן הטלפון הנייד של אדם, על בסיס פלט השיחות היוצאות ממכשיר זה ומאחר שמספר זה הופיע תחת שמו של אדם בזיכרונות הטלפון הנייד של אנשים המוכרים לאדם, חלקם קרובים לו. ד. מציאת האקדח כיומיים לאחר הירי, כשהוא עטוף בצעיף שחור, בסמוך לכביש 2 בכיוון מחלף עתלית, שם אוכנו כאמור מכשירי הטלפון הנייד של איתן ואדם. בדיקה העלתה כי מאקדח זה נורו הקליע שפגע במנוח ו- 11 תרמילים שנמצאו בזירה. ה. הצעיף השחור בו נמצא האקדח עטוף מתיישב עם טענת סמי כי כשאיתן לקח מידו את האקדח, הוא החזיק בידו צעיף שחור. על הצעיף נמצאו שרידי נוזלי גוף הכוללים D.N.A. המתאים לזה של איתן. חוות דעת נוגדת מטעמו של איתן לא הוגשה והוא לא סיפק כל הסבר להימצאות ה-D.N.A. על הצעיף ואף הכחיש כל קשר אליו. ו. גרסת סמי באשר למקורו של האקדח בהתפרצות לבית באזור נתניה, מתיישבת עם עדותו של תושב מושב חוגלה הסמוך לנתניה, שלפיה האקדח ובו מחסנית נגנב על-ידי פורצים. מרישיון הנשק שהציג הלה עולה כי מדובר באקדח ממנו נורו הקליעים שהביאו למות המנוח. נקבע כי עדות זו מהווה ראיה נסיבתית התומכת בגרסתו של סמי, בעוד שהמערערים שמסרו גרסה הכחישו כל קשר לאקדח. חיזוק נוסף וסיוע נמצא בשחזור, בו הוביל סמי ללא היסוס את החוקרים למקום בו הוחבא האקדח בכוך מעל ארון החשמל בסמוך לדירתו של דודו. ז. ראיות הקשורות במאזדה א – נמצא כי בראיות תימוכין לטענת עד המדינה, כי דודו שילם את דמי השכירות עבור מאזדה א, טענה שהוכחשה על-ידי זה האחרון. כן נקבע כי העובדה שעדי הראיה לירי תיארו כי היורה נמלט מהמקום ברכב התואם את תיאורה של מאזדה א, מהווה ראיית סיוע, נוכח העובדה שאיתן נמצא עם מאזדה א באילת בעוד שסמי לא החזיק בה מאז ליל הירי; מאזדה א צולמה ביום 11.10.05, שלושה ימים לאחר הירי, בנסיעה לכיוון אילת, באופן המתיישב עם גרסת סמי. אמנם ביום 9.10.05 צולם הרכב נוסע צפונה, אך נקבע כי אין בכך כדי לסתור כי בשלב מסוים איתן, אדם ואסי נסעו בו לאילת. מאזדה א נתפשה במחסום באילת לאחר שיושביה, שהוכח כי הם איתן, אדם ואסי, נמלטו ממנה; על מושב הנוסע שבסמוך לנהג, שם ישב איתן על-פי גרסתו של סמי, נמצאו סיבים שבדיקת מעבדה העלתה כי מקורם יכול להיות בצעיף השחור ברמת הערכה של "אפשרי". בדיקות נוספות העלו התאמה ברמה הגבוהה ביותר האפשרית בנסיבות העניין. מאחר שבמאזדה א לא נמצאו צעיף אחר או סיבים במקום אחר, נקבע כי זו ראיית סיוע. ח. ראיות הקשורות במאזדה ב – מאזדה ב נתפשה על-ידי המשטרה ביום 10.10.05. איתן לא פנה עד ליום 24.10.05 לברר מה עלה בגורלה ולא ידע להסביר הימנעותו זו. נמצא כי הדבר מעורר חשד באשר לחפותו ונראה כי נובע מכך שהיה עסוק בהימלטות; בתא הכפפות של מאזדה ב נמצא סרט איזולירבנד שחור, המתיישב עם גרסת סמי באשר לשינוי לוחית הרישוי של מאזדה א. בנקודה זו דחה בית המשפט את טענת ההגנה כי הפרטים שמסר עד המדינה ביחס לאיזולירבנד נודעו לו מחוקריו, שכן סרט האיזולירבנד נמצא רק לאחר החתימה על הסכם עד המדינה ולאחר שסמי מסר עדותו, והדבר מהווה חיזוק וסיוע לעדותו; על גליל האיזולירבנד נמצאה טביעת אצבע של דודו, דבר שדודו לא ידע להסבירו אלא בעדותו בבית המשפט, שם טען כי נגע באיזולירבנד אגב חיפוש דיסק בתא הכפפות. הסבר זה נדחה. צוין כי גם אם סמי מסר שאיתן השתמש באיזולירבנד בהדרכת דודו ורועי, אין זה מן הנמנע כי לא זכר מי החזיק באיזולירבנד בכל שלב. מומחה מטעם המשיבה שבדק את מאזדה א כ-4 חודשים לאחר הירי, לא מצא שאריות של דבק האיזולירבנד, אך הסביר כי אם מדובר בהדבקה לזמן קצר, כחצי שעה, ייתכן שלא יוותרו סימני דבק. חוות דעת נוגדת לא הובאה. בית המשפט ציין כי אם המטרה הייתה להסוות את מספרה האמיתי של מאזדה א, הדבר חייב את הורדת האיזולירבנד מיד לאחר הירי. ט. בגדי המערערים – ממצלמות קיוסק טויטו עלה כי סמי ואסי הם היחידים מבין המערערים שלא החליפו בגדיהם בין השהיה הראשונה בקיוסק לשהייה השנייה בו. הודגש כי בהיותו ברוקוביץ' לבש איתן חולצה לבנה, והעובדה שלקראת ביצוע הירי החליף לחולצה שחורה תומכת בטענת המשיבה כי ביקש שלא לבלוט בשטח בזמן הירי. י. סימני החבטות על גופו של איתן לאחר מעצרו מהווים סיוע לעדות עד המדינה, שכן הם מתיישבות ככלל עם עדותו של ארז בדבר שתי מכות האלה שהיכה המאבטח היימן את אחד המעורבים בקטטה. יא. המניע לביצוע הרצח, כפי שפורט לעיל. יב. עדויות נוספות חיזקו נקודות בגרסתו של סמי. כך, טענתו כי כאשר רץ מחניית ביתו של איתן לחניית ביתו של דודו ראה את יקיר בוטבול, אחיו של אדם יחד עם חבריו, מחוזקת בעדותו של לירן מוטל, חברו של יקיר, כי בערב הירי בשעה 02:30 לערך, הוא שהה עם יקיר ונערים נוספים בשכונה, הגם שטען כי לא הבחין בסמי; העד יחיאל שטרית אישר את דברי סמי כי מסר לו את מפתחות מאזדה ב בליל הירי, ואילו אחותו, עדי שטרית, אישרה כי סמי הגיעה לביתם בהמשך וביקש בחזרה את המפתחות למאזדה ב; השוטר גל חוף העיד כי סמי ניסה להגיש תלונה במשטרה על גניבת מאזדה א אך לא עשה כן כיוון שלא זכר את מספרה; החוקר סמיח מנצור הקליט את אורן מברר על האפשרות לקבל מעמד של עד מדינה, ועוד. תימוכין לנקודות שנויות במחלוקת בעדותו של סמי נמצא אף בעדויות המערערים. כך, למשל, אסי אישר בחקירתו כי כאשר שהה עם סמי בהרים קיבל שיחה מדודו שחויגה מטלפון שאינו של דודו. כן מסר כי בסוף הערב חזר עם סמי לדירתו של דודו, בניגוד לגרסת האחים. בשיחתו עם המדובב, אסי אף מסר פרטים רבים התואמים את גרסתו של סמי. יג. גרסת סמי לעניין השיחות בינו לבין איתן לאחר הירי נתמכת בעדויות שוטרים, במחקר תקשורת ובאיכונים. בין היתר, בתאריך 11.10.05 אוכן הטלפון הנייד של אסי בתנועה לכיוון דרום, ובסופו של היום - באילת. בימים הבאים נרשמו שיחות מהטלפון הנייד של אסי לזה של סמי, ובפרט במוצאי יום כיפור, באופן המתיישב עם גרסת סמי. איתן, אסי ואדם הכחישו אמנם בחקירתם כי נסעו לאילת במאזדה א וכי שוחחו בנושא עם סמי, אך אסי אישר כי נסע לאילת עם אדם ואיתן. 10. נדבך נוסף במסד הראיות המרשיע היוותה התנהגות מפלילה של המערערים לאחר הירי, שקרים בהם נתפסו, האליבי של איתן ושל אדם שהופרכו, שתיקת מרבית המערערים בחקירה, כמו-גם הימנעותם של אסי ואורן מלהעיד בבית המשפט, וההתרשמות השלילית מהמערערים שהעידו. ד. דחיית טענות ההגנה 11. החלטת בית המשפט לאמץ בסופו של הליך את עדות עד המדינה כמהימנה, התקבלה לאחר שבחן את עדויות ההגנה. בית המשפט נדרש לגרסאות המערערים ולהתנהלותם בחקירה, עמד על השקרים המהותיים שנמצאו בעדויותיהם ועל ההתרשמות השלילית מהן, כמו-גם על כך שאף בעדויות אלה נמצאו תימוכין לגרסת עד המדינה. מבין העדים הנוספים מטעם ההגנה ראוי להתעכב בעיקר על עדותה של רותם זוארץ (להלן: רותם), שהינה העדה היחידה שראתה את היורה מקרוב. בחקירתה במשטרה תיארה רותם את היורה כבחור כהה עם זקן שחור ושיער ארוך. בעדותה רותם אישרה כי מדובר היה באירוע טראומטי עבורה, שבמהלכו ראתה לשניות ספורות את היורה, והסתכלה רק על חלקם התחתון של פניו. היא הבחינה באקדח בידו של היורה שנראה לה כהה, שיערו אסוף בקוקו, ונעל נעלי התעמלות. רותם הכחישה בעדותה את האמור במזכרו של ראש הצח"מ, פקד יריב כהן, ולפיו היא מסרה לו כי נדמה לה שראתה רעלה על פניו של היורה. ראש הצח"מ עמד על כך שאלה היו דבריה של רותם. בית המשפט ביכר את עדותו של ראש הצח"מ, נוכח העובדה שהמזכר נרשם יומיים לפני שנתפס הצעיף עם האקדח ובטרם עד המדינה סיפר עליו. בית המשפט לא שלל האפשרות שרותם המציאה את עניין הרעלה, שכן היא ציינה כי מיד לאחר הירי אמרה לאדם שנמצא בקרבת מקום כי היורה היה ערבי, ומששאל אותה הלה כיצד היא יודעת, והיא למדה ממבטאו כי הוא ערבי בעצמו, נבוכה ולכן אמרה לו כי על פני היורה הייתה רעלה. נקבע כי סביר שבאותן שניות בהן ראתה את היורה התרשמותה כי פניו שחורות באופן חריג נבעה מכך שהן היו מכוסות צעיף. בית המשפט היה ער לכך שתיאור היורה מפי רותם אינו תואם את תיאורו של איתן ואף שוכנע כי תיארה את היורה כפי שנתפס בחושיה ולא שיקרה. ואולם, נקבע כי רותם ראתה את היורה בחטף, בשעת לילה, בחשיכה, כשהיא מבוהלת כיוון שסברה שמדובר בפיגוע טרור. בחינה מדוקדקת של עדותה מעלה כי טעתה באשר לגובה היורה, לצבעו ולמראה שיערו. בית המשפט קיבל את עמדת המדינה כי ראשו של היורה, לרבות החלק התחתון של פניו, היה מכוסה צעיף שנקשר מאחורי ראשו ולכן נראה לרותם כקוקו מתוח. צוין כי תיאורה את לבושו של היורה תואם את תיאור לבושו של איתן בליל הירי כפי שנמסר על-ידי סמי. לאור האמור נקבע כי עדותה של רותם אינה סודקת את מסכת הראיות ממנה שוכנע בית המשפט כי איתן הוא היורה. יצוין בנקודה זו כי ארז טען כי הבחין ביורה וזיהה אותו כרועי, אך בית המשפט לא האמין לחלק זה של עדותו, ועל כך נעמוד בהמשך. 12. טענה נוספת שנדחתה היא כי לא נבדקה די הצורך האפשרות שנועם או בחור ששמו גיא אלקיים הם היורים. נקבע כי הטענה נעדרת כל ביסוס בראיות: לנועם היה אליבי שנבדק ואושר. אלקיים הוא חברו של נועם. ראש הצח"מ הסביר כי שמו עלה בראשית החקירה בעקבות דמיון פיזי מסוים בינו לבין תיאור היורה מפיה של רותם. ואולם, כיוון חקירה זה לא התפתח, וככל שנאספו הראיות לא נמצא כל קשר של אלקיים למקרה. על רקע הראיות שפורטו קבע בית המשפט כי אין לקבל את ההנחה התיאורטית כי אדם שלישי חבר לאיתן ולאדם, לאחר שנפרדו מיתר המערערים בחניה של דודו, וירה במנוח. 13. בין עדויות ההגנה הנוספות היו עדויותיהן של יפה צ'פאנה, אמם של רועי ודודו, ושל ריקי צ'פאנה, אשתו של דודו ואחותו של אסי. שתי העדות לא זכו לאמון בית המשפט, שהתרשם כי עדויותיהן מגמתיות. עדות הגנה נוספת אשר נדחתה היא עדותו של אלי עזרא, פועל בקיוסק אסף, הסמוך לקיוסק טויטו. עדותו הובאה כדי להסביר היכן שהו דודו ורועי משך כ- 30-40 דקות לאחר סילוקם מהרוקוביץ' ולפני שהייתם השניה בקיוסק טויטו. עדות זו, אשר נשמעה לראשונה בבית המשפט כשנתיים לאחר אירוע הירי, גרסה כי רועי ודודו שהו במקום בליל האירוע בפרק הזמן האמור, אך צילומי מצלמות האבטחה בקיוסק נמחקו. העד טען כי לא סיפר את גרסתו עד יום לפני מתן העדות, שכן הוא אינו "משת"פ". נקבע כי זו עדות כבושה שלא ניתן הסבר הגיוני לכבישתה. ה. עיקרי קביעות בית המשפט המחוזי ביחס לגרסת עד המדינה 14. להלן עיקרי קביעותיו של בית המשפט המחוזי לאחר שבחן את עדות עד המדינה על רקע כלל הראיות: א. המניע של סמי למסירת העדות היה רצונו לקבל טובות הנאה. כן התרשם בית המשפט מקיומו של מניע בגין תחושת העלבון של סמי בשל מעמדו בחבורה, כמו גם צערו על מות המנוח. ב. בית המשפט נתן כאמור את אמונו בגרסתו של סמי ודחה טענות לאי-מהימנותו. הסנגורים עמדו על סתירות בין הודעות שמסר סמי לפני כריתת הסכם עד המדינה לבין הודעות שמסר לאחר מכן, אולם בית המשפט קיבל את הסברו של סמי כי עד לכריתת ההסכם הוא נמנע מלמסור פרטים, או מסר פרטים שגויים, כדי לא להפליל את עצמו ואת חבריו. נקבע כי סמי החל למסור מידע לקראת החתימה על הסכם עד המדינה ומסר גרסה מלאה רק לאחר מכן. כן נקבע כי סתירות נוספות שעליהן הצביעו הסנגורים הן אינן מהותיות ונובעות דווקא מכך שסמי העיד מזיכרונו. גם טענת ההגנה כי החוקרים הם ש"בנו" את גרסתו של סמי, על-ידי שמסרו לידיעתו פרטים שונים, נדחתה. בית המשפט קיבל את טענת המדינה כי קריאת אמרותיו של עד המדינה לפי הסדר בו ניתנו ובחינת חקירותיו שתועדו בהקלטה - למעט שיחה עם ראש הצח"מ, שבה ביקש סמי להראות כי יש לו מידע למסור כדי לזכות במעמד של עד מדינה ווידא כי שיחה זו אינה מוקלטת, וכן שיחה בלתי מתוכננת בין סמי לבין שוטר שליווה אותו לבית החולים - מלמדות כי אין מדובר במידע ש"הושתל" בתודעתו. נקבע כי מבנה הגרסה ותוכנה מהווים עלילה המתפתחת באופן הגיוני ומשכנע, תוך שנותרו "חורים שחורים" ביחס לקטעים בהם סמי לא השתתף, המצביעים על כך שעדותו לא הושלמה מהרהורי לבו. בנוסף, טענה זו מתנגשת חזיתית בראיות רבות התומכות בעדותו של סמי ואינה הגיונית נוכח העובדה שהפליל עצמו בפרטים שלא היו ידועים לחוקרים. נדחתה גם טענת סנגורם של דודו ורועי כי סמי הפלילם לאחר שהובהר לו כי לא יקבל מעמד של עד מדינה אם לא יעיד גם נגדם. סמי הסביר כי אכן לאחר שהתנה מיוזמתו את הסכם עד המדינה בכך שדודו ורועי ייצאו פטורים, הובהר לו כי עליו למסור גרסה מלאה. נקבע כי אמיתות גרסתו ביחס לאחים נלמדת מהתימוכין לה בראיות חיצוניות ובשקריהם של השניים. טענות בדבר צריכת סמים ואלכוהול על-ידי סמי, עברו הפלילי והרקע הנפשי שלו נדחו אף הן, תוך שבית המשפט ציין התרשמותו כי בערב הירי פעל סמי בהכרה מלאה ובשליטה, ואף המערערים ראוהו כאמין למטלות שהטילו עליו. צוין כי סמי לא הכחיש כי יש לו עבר פלילי. משלא הוצג הרישום הפלילי שלו, ניתן להניח כי הוא לא היה מעורב בעבירות חמורות, ומכל מקום אין הדבר שולל את האמון המלא שיש ליתן בעדותו. לעניין המישור הנפשי צוין כי ככל שיש ממש בטענות, לא היה לדברים השפעה על מתן העדות ועל נכונותה. ג. החשש שהביע סמי כי נועם יקבל מעמד של עד מדינה – בית המשפט שוכנע כי דברים שאמר סמי לחוקר בשובו מבית החולים, בהם העלה סברה כי נועם שוחרר למעצר בית כיוון שהוא הולך לשמש כעד תביעה אינם מלמדים על כך שניסה לחפות על נועם מתוך חשש שהוא היורה, שכן סמי לא טען כי הוא יודע מי היורה והמסקנה כי איתן הוא היורה היא של המאשימה על בסיס מכלול הפרטים שמסר סמי. גם הטענה כי סמי חשש שנועם יקדים אותו ויזכה במעמד של עד מדינה, נדחתה. בהקשר זה נדרש בית המשפט גם לאמירתו של נועם למדובב בתאו כי הוא "חזק בתיק" ו"קבור בתיק" וציין כי לא ניתן לקבוע מה היתה כוונתו של נועם – שלא העיד במשפט – אך לא בלתי נמנע כי נועם חשש, בשל מעורבותו באירוע המקדים, יראוהו החוקרים כמעורב בתיק חרף טענתו כי עם עזיבת המועדון לא היה לו עוד מגע עם המערערים. מכל מקום, לנועם היה אליבי לשעת הרצח, ועל כן משהוכח כי לא הוא היורה, גם אם הוא מעורב באופן אחר אין הדבר משפיע על חלקם של יתר המערערים בתיק, מה גם שאסי אמר למדובב בתאו שנועם לא קשור לפרשה. 15. בסיכומו של דבר קבע בית המשפט כי עדותו של סמי הייתה אמינה, לאחר שנוכח בקיומן של ראיות חיצוניות רבות שפורטו ואשר תומכות בעדותו ובראיות סיוע לה. צוין כי סמי עמד בחקירה נגדית ארוכה, במעמד קשה בו העיד נגד חבריו והיה עקבי ומשכנע בגרסתו אשר היוותה "מסכת אחת, זורמת והגיונית", כך לשון בית המשפט. עוד התרשם בית המשפט כי סמי לא שיקר ולא הפריז ומסר רק את הידוע לו. לא נמצא אצלו מניע להפליל את המערערים פרט לרצונו לשמש עד מדינה כדי לזכות בהטבות מכוח מעמד זה. לעומת זאת הוסבר חוסר האמון בגרסאותיהם של המערערים בכך שמדובר בגרסאות כבושות שהשתנו על-פי התמונה שנפרשה במהלך פרשת התביעה. עוד נקבע כי גרסת עד המדינה מתחזקת בשקריהם הרבים של המערערים ובשתיקתם בחקירה, בהפרכת האליבי של אדם ואיתן, ובהתנהלות המערערים לאחר הירי, המראה על רצון להסתיר, ושלא ניתן לה הסבר: בקצרה ייאמר כי אורן ניסה לברוח כשהגיעו השוטרים לעצרו. איתן, אדם ואסי ירדו לאילת וברחו ממאזדה א כשנעצרו במחסום בכניסה לעיר. לאחר מספר ימים ברחו כשאותרו על-ידי בלשים בטיילת באילת. כשנעצרו במונית זמן קצר לאחר מכן ביציאה מאילת, ניסה איתן להימלט מהשוטרים ונאבק בהם לשם כך. ו. טענות למחדלי חקירה 16. מחדלי החקירה הרבים להם טענה ההגנה נדחו, בנימוק שאין בהם כדי להעלות ספק סביר ביחס לתמונה העולה מראיות התביעה, על רקע כלל הראיות. כך, למשל, נדחתה הטענה כי לא מוצתה חקירת מעורבותם של נועם וגיא אלקיים, בנימוק שנועם ישב עם מדובב משך שלושה ימים ולא עלה כי ידוע לו דבר מה על הרצח. צוין כי גם לו היה מעורב, הרי שהוא שותף נוסף, באופן שאינו מפחית מחלקם של המערערים. בנוסף, אסי סיפר למדובב שנועם אינו קשור ומחקר התקשורת לא העלה כל קשר שלו עם המערערים, מה גם שסוג רכב המילוט של היורה, על-פי עדי הראיה, אינו תואם את הרכב בו נסע נועם באותו ערב. נדחתה גם הטענה על אי-עריכת מסדרי זיהוי לרותם ולעדי ראיה אחרים לירי, שכן לרותם הוצגו תמונותיהם של מספר אנשים, אך היא לא זיהתה איש. בית המשפט סבר כי התרשמותה מהיורה נמשכה זמן קצר ביותר, כשנראה כי חלק מהזמן היו פני היורה מכוסות צעיף. לפיכך, ספק אם מסדר זיהוי היה מביא לתוצאה שניתן להסתמך עליה. כך נדחתה גם הטרוניה על אי-עריכת מסדרי זיהוי לעדים לאירוע המקדים, תוך שהוסבר כי אכן עדיף היה לעשות מסדרים כאלה בסמוך ליום האירוע, אולם הקביעות באשר לנוכחות ברוקוביץ' התבססו על הודאות המערערים ועל עדויותיהם. בית המשפט מצא כי לא נפל מחדל חקירה באי-בדיקת מצלמות מלון מרידיאן, הסמוך למקום הירי, שכן לא הובאה כל ראיה כי ממצלמות אלה ניתן היה לצלם למרחק בו שהה היורה בשעת חשיכה. כן נקבע כי הגם שעדיף היה לו נדרש סמי לזהות את הצעיף, אין מדובר במחדל חקירה, שכן הקשר בין איתן לצעיף הוכח ב-D.N.A. שלו על הצעיף. טענות נגד שרשרת המוצגים נדחו לאחר שבית המשפט שוכנע מתיאור השתלשלות החקירה ומעדויות החוקרים כי המוצגים שבפניו הם אלה שנתפשו בשטח וכי לא נפל פגם בשרשרת המוצגים. ז. קביעת הממצאים העובדתיים 17. על בסיס העדויות והראיות קבע בית המשפט כי התביעה העמידה מסכת ראייתית אמינה לפיה המערערים, למעט אסי, היו במועדון והשתתפו בקטטה. הם נעלבו וכעסו שכן לא הורשו להיכנס למועדון או לחזור אליו ומפני שאיתן הוכה. משם נסעו למקום לא ידוע והודיעו לסמי, שהיה עם אסי, להביא עמו לחניית ביתו של איתן את האקדח שהוחבא בסמוך לדירתו של דודו. בית המשפט לא האמין לדודו ורועי כי שהו בקיוסק של אסף, אך קבע כי גם אם היו שם חלק מן הזמן, תכנון הירי נעשה לפני שהוזמן האקדח ובחלק מהזמן הם שהו בחניות הבתים של איתן ושל דודו. הם חזרו ונפגשו עם סמי בחניה של איתן, שם מסר סמי את האקדח לידי איתן. משם נסעו בשני רכבים כשאדם נוהג במזדה א, איתן יושב לידו ואורן במושב האחורי. רועי, דודו וסמי נסעו ברכבו של איתן, כשבדרך הורד סמי כדי לבדוק את השטח, וכך עשה גם אורן. כולם, פרט לאיתן ולאדם, נפגשו בקיוסק טויטו ושהו שם בזמן הירי. איתן ביצע את הירי ולאחריו נמלט עם אדם לכיוון דרום. לאחר קביעת המסכת העובדתית דן בית המשפט בחלקו של כל אחד מן המערערים על בסיס הראיות נגדו ובחן קיומן של ראיות סיוע לעדותו של סמי בעניינו של כל אחד מהם. הדברים פורטו בעיקרם לעיל, ונשוב ונידרש להם במסגרת הדיון בכל אחד מן הערעורים. ח. קביעת האחריות 18. האישום בעבירה של קשירת קשר לביצוע רצח. נקבע כי המדינה לא עמדה בנטל הראיה כי המערערים קשרו קשר לביצוע רצח. בית המשפט שוכנע אמנם כי איתן רצח את המנוח, אך לא הובאו ראיות מהן עולה כי יתר המערערים ידעו מראש כי איתן יבצע רצח. אפשר שבשעת תכנון הקשר כוונתם היתה להפחיד ו"לעשות בלגן", או אף לפצוע מישהו, אך לא הוכח שהתכוונו לקטילת חיי אדם. נקבע כי לא ניתן לשלול האפשרות שההחלטה לקטול חיי אדם בשלה אצל איתן רק בעת ביצוע הירי. לפיכך זוכו כל המערערים מעבירה של קשירת קשר לביצוע רצח. 19. נקבע כי איתן, אדם, דודו, רועי ואורן שהו יחד באותו לילה, תכננו יחד את הירי ולכל אחד היה תפקיד בהכנות לקראת ביצוע העבירה ובעת ביצועה. קביעה זו נסמכה על שורה של ראיות נסיבתיות ועל התנהגותם לאחר קשירת הקשר: המניע שהיה להם בעקבות הקטטה; הזמנת האקדח על-ידי דודו באמצעות הטלפון הנייד של אדם; התייצבותם בחניה של איתן בשעת לילה מאוחרת; נטילת האקדח על-ידי איתן ו-D.N.A. שלו שנמצא על הצעיף בו נמצא האקדח עטוף מצביעה על זהותו כיורה ועל כך שהקושרים סיכמו ביניהם מי ישתמש באקדח; עדותו של סמי כי בהגיעו לחניה של איתן היו החמישה לחוצים ואיתן היה עצבני ונסער; סמי מסר כי אדם ישב במאזדה א עוד בטרם הסתיימה מלאכת טשטוש לוחית הרישוי שלה וכי הוא עצמו לא נשאל אם ניתן לעשות שימוש במאזדה א, פרטים המעידים על כך שההחלטה להחליף רכבים התקבלה לפני הגעתו לחניה של איתן; שינוי לוחית הרישוי מעיד על הקשר ועל המטרה למנוע את זיהוי הרכב; השיחות זמן קצר לפני הירי ומיד לאחריו נועדו לעדכן ככל הנראה את איתן ואדם ולתת להם "אור ירוק" לביצוע. הוסף כי החמישה היו מודעים לכך שהשימוש שיעשה איתן באקדח עלול להביא להריגת אדם מתוך תאונה או טעות. לפיכך, חלף האישום בעבירה של קשירת קשר לרצח, הורשעו החמישה בעבירה של קשירת קשר להריגה. אסי זוכה מהעבירה של קשירת קשר להריגה לאחר שנקבע כי לא נכח במועדון ובעת תכנון הירי. בית המשפט שוכנע גם כי אסי לא נטל חלק בקשירת הקשר - הוא ידע אמנם כי סמי הולך להביא את האקדח ונכח בפעילות החבורה, אך לא הוכח כי נטל על עצמו כל משימה בביצוע הקשר ומעורבותו מתמצה בסיוע למבצעים בעצם הנוכחות המעודדת ובמתן האפשרות לבצע שיחות מהטלפון הנייד שלו בסמוך לירי. לפיכך זוכה אסי מעבירה זו. 20. האישום בעבירה של רצח בכוונה תחילה. אדם, דודו, רועי, אורן ואסי זוכו מהאישום בעבירה זו מאותם טעמים מהם זוכו מהאישום של קשירת קשר לרצח. אשר לאיתן, בית המשפט קבע כי יסוד ההכנה התגבש מרגע שנטל לידיו את האקדח, נסע אל אזור המועדון וירד ממאזדה א לכיוון הרחבה, שם לחץ על ההדק. נמצא כי גם אם איתן לא תכנן מלכתחילה להמית מאבטח, ההחלטה להמית גובשה אצלו בהיותו במקום הירי. כוונת הקטילה של איתן נלמדה ממספר ראיות: הבחירה בכלי קטלני, אשר מצביעה על נחישות שאחד הנוכחים ברחבה ייפגע; העובדה שירה צרור של 11 כדורים ורוקן מחסנית לעבר בני אדם; העובדה שהירי בוצע לכיוון הרחבה, בה נמצאו אנשים, בעוד שעל מנת להשיג הפחדה די היה בירי לאוויר; העובדה שמהירי נפגע המנוח שישב כשלושה מטרים ממאבטח, מלמדת כי התכוון לפגוע במאבטח; פגיעת הקליעים בקירות הרחבה בגובה שאינו עולה על גובה אדם מראה כי האקדח כוון לעבר בני אדם. כן נקבע כי יתר יסודות עבירת הרצח בכוונת תחילה מתקיימים, תוך שפורט כי המכות שספג איתן באירוע המקדים אינן מקימות לו טענת קינטור. לאור האמור, הורשע איתן בעבירה של רצח בכוונת תחילה. מכוח סמכותו לפי סעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב – 1982, הרשיע בית המשפט את המערערים האחרים בעבירה של הריגה, לאחר שמצא כי היסוד העובדתי התקיים בכך שאיתן ביצע את המעשה הממית בירי באקדח וכתוצאה מהירי נגרם מות המנוח. נקבע כי אף שאיתן לחץ על ההדק, כל החמישה פעלו כגוף אחד כדי להשיג את המטרה של ירי לעבר המועדון. אשר ליסוד הנפשי, צוין כי בעת קשירת הקשר ובמהלך ביצוע מטרת הקשר, היו אדם, דודו, רועי ואורן בעלי יסוד נפשי של הריגה, כפי שפורט לעיל. 21. אסי הורשע בסיוע להריגה. צוין כי חלקו התמצה בכך שהיה עם סמי ברכב עת שזה האחרון נסע להביא את האקדח, אך האקדח לא היה בחזקתו ולא היה בידו למנוע הבאתו. אסי הצטרף לקושרים בחניה של דודו, ונכח עם דודו, רועי, אורן וסמי בהמשך הערב, אז איפשר לעשות שימוש בטלפון הנייד שלו לצורך קידום התכנית העבריינית. בית המשפט לא שוכנע כי הוא היה במעגל הפנימי של קשירת הקשר ואף לא נטל חלק פעיל בביצוע העבירה. יחד עם זאת נקבע כי אסי נכח במקום תוך מודעות לתכניתם של יתר המערערים, הייתה לו הזדמנות לעזבם כשנודע לו על מגמת הפעילות, לכל המאוחר בחניון, אך הוא לא עשה כן. הוא לא העיד ונוכחותו עם המבצעים נותרה ללא הסבר. לפיכך נקבע כי סיועו התבטא בתמיכה ובעידוד לחבריו ובכך שאפשר להם לעשות שימוש בטלפון הנייד שלו. איתן, אדם, דודו, רועי ואורן הורשעו גם בעבירות בנשק. נומק תמציתית כי החזקת האקדח, השימוש בו ומודעותם למעשים ממלאים את יסודות העבירה. אסי הורשע בסיוע לעבירה זו. 22. סיכום העבירות בהן הורשעו המערערים הוא כדלקמן: א. איתן – רצח בכוונה תחילה, לפי סעיפים 300(א)(2) + 29 לחוק; קשירת קשר לביצוע הריגה, לפי סעיף 499(א)(1) לחוק; ועבירות בנשק, לפי סעיפים 144(ב) רישא + 29 לחוק. ב. אדם, דודו, רועי ואורן - קשירת קשר לביצוע הריגה לפי סעיף 499(א)(1) לחוק; הריגה לפי סעיפים 298 + 29 לחוק; עבירות בנשק לפי סעיפים 144(ב) רישא + 29 לחוק. ג. אסי - סיוע להריגה לפי סעיפים 298 + 31 לחוק; סיוע לעבירות בנשק לפי סעיפים 144(ב) רישא + 31 לחוק. 23. עתה נפנה להכרעה בערעורים. נאמר כבר עתה כי הערעורים עובדתיים בעיקרם ומשכך לא היה מנוס, לא מסקירה מפורטת יחסית של הכרעת הדין, ולא מהידרשות מסוימת לפרטים לצורך ההכרעה. מהלך הדיון יהיה כדלקמן: ראשית נידרש לטענות כלליות המשותפות לכלל הערעורים ולתשובת המדינה להם. בהמשך נפנה לבחון את קביעות בית המשפט ביחס לכל מערער, הטענות שהועלו נגדן, ולבסוף – ההכרעה בהן. דיון 24. מספר טיעונים משותפים למערערים. טענה מרכזית הינה כי בהיבטים שונים קבע בית המשפט ממצאים שאין להם עיגון בראיות, התעלם מראיות הפועלות לטובת המערערים או שנתן משקל שגוי לראיה זו או אחרת. אגד טענות משותף נוסף נוגע למהימנות עד המדינה – גם בפנינו נטען כי עדותו של עד המדינה הושתלה בפיו על ידי חוקריו, וכי הלה "גיבש" את גרסתו על בסיס פרטים שנמסרו לו במהלך החקירה. הועלו טענות לסתירות מהותיות בגרסתו, וטענות באשר לאופיו ולאפשרות להסתמך על דבריו. ככלל, נציין, טיעונים אלה הועלו, בוררו ונדחו על-ידי בית המשפט קמא. כאמור, בשלב זה נדון בטענות באופן כללי ולאחר מכן נידרש לכל ערעור לגופו. 25. המדינה גורסת כי יש לדחות הערעורים, התוקפים בעיקרו של דבר את הממצאים העובדתיים שקבע בית המשפט המחוזי ואת מסקנותיו המשפטיות. היא מדגישה כי בית המשפט לא קיבל את עדות עד המדינה כפשוטה אלא בחן אותה בקפידה מול יתר הראיות, ומצא כי גרסתו, אשר נתמכת בשפע ראיות חיצוניות ואובייקטיביות, כמו-גם בהתנהגות מפלילה ושקרים רבים של המערערים, אמת היא. להשקפתה, אין בטיעוני המערערים דבר שיצדיק התערבות בקביעות אלה. בא כוח המדינה מסביר כי הרשעת המערערים נסמכה על חמישה נדבכים עצמאיים ומצטברים שאינם מותירים מקום לספק סביר בדבר אשמתם: עדותו של עד המדינה שזכתה לאמון בית המשפט; ראיות חיצוניות רבות, טכניות, חפציות ופורנזיות שסיפקו תמיכה, חיזוק וסיוע לגרסת עד המדינה ביחס להשתלשלות האירועים בליל הירי ולאחריו; עדויות שחיזקו את גרסת עד המדינה באשר לאירועים בליל הירי ולאחריו; התנהגותם המפלילה של המערערים לפני המעצר ולאחריו; והשקרים הרבים בהם נתפסו, לרבות הפרכת טענות אליבי שהעלו. הוטעם כי בית המשפט נתן דעתו אף לכך שסמי לא זכר כל פרט מאירועי הערב, לרבות ביחס לסתירות שנטען כי הן מהותיות, אך מצא כי מדובר בליקויים שמקורם במגבלות הזיכרון האנושי. המדינה סבורה כי הטענה כי גרסת עד המדינה הושתלה בפיו על-ידי חוקריו אינה מתיישבת עם הטענה לסתירות מהותיות בגרסתו, וכן היא אינה מתיישבת עם ראיות רבות התומכות בגרסתו של סמי ועם העובדה שבנקודות מסוימות הפליל עצמו בפרטים שלא היו ידועים לחוקרים. התערבות בממצאי הערכאה הדיונית 26. כאמור, הערעורים שבפנינו מופנים בראש ובראשונה נגד ממצאי העובדה והמהימנות שקבע בית המשפט המחוזי. קביעת המסכת העובדתית שעל בסיסה תוכרע הסוגיה המשפטית מצויה בליבת תפקידה של הערכאה הדיונית. זו אמונה על בחינת כלל הראיות, שעל בסיסן תקבע ממצאים עובדתיים וממצאי מהימנות. אלה ירכיבו כאבני פסיפס את התמונה העובדתית שבהתייחס אליה תינתן ההכרעה השיפוטית. כן מקובל עלינו כי קביעת מהימנותו של עד והערך הראייתי שיש לייחס לעדותו היא מתפקידיה המובהקים של הערכאה הדיונית, בשל אפשרותה להתרשם מן העדות באופן בלתי-אמצעי. קביעת המהימנות מתבססת על שלוש אמות מידה: התנהגות העד, נסיבות העניין ואותות האמת המתגלים במהלך המשפט (סעיף 53 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א – 1971). בהקשר זה צוין כבר: "...איני סבורה כי ניתן או רצוי להקל ראש בערכה של ההתרשמות הבלתי-אמצעית מן העדים העולים על דוכן העדים, מספרים את סיפורם ונחשפים ברגעי חולשה, מבוכה וכאב. להתרשמות מן העד יש חלק נכבד בהערכתו של שופט את עדותו ואת מהימנותה. ההתרשמות הבלתי-אמצעית מן העדויות, מן האופן בו מוסרים העדים את דבריהם, מהתנהגותם לאורך מתן עדותם, היא מיתרונותיה הגדולים של הערכאה הדיונית. לא ניתן להשוות בין שופט הערכאה הדיונית בפניו מתייצבים העדים, הוא רואה את עווית פניהם בשלבים שונים של העדות ושומע את נימת הדברים ואת רעידת הקול, לשופט בית משפט שלערעור, הניזון מן הפרוטוקול בלבד, מן הדף שאין לו קול ואין לו פנים. למראה עיניים ולמשמע אוזניים יש חשיבות (וראו גם: מרדכי קרמניצר "קריטריונים לקביעת ממצאים עובדתיים והתערבות ערכאת ערעור בממצאים המתייחסים למהימנות של עדים" הפרקליט לה 407, 411 - 412 (תשמ"ג - תשמ"ד)...). לכך יש להוסיף כי גם אם אין אדם - ואין שופט - שיהא בוחן כליות ולב, ואין מי שחסין מטעויות שבהתרשמות, ישנה חשיבות לניסיונו המצטבר של השופט בערכאה הדיונית כמי ששומע עדים מדי יום" (חוות דעתי בע"פ 1442/06 מדינת ישראל נ' פלוני בפסקה 23 (לא פורסם, 1.9.08)). כפי שצוין בע"פ 1442/06 הנ"ל, הערכת העדויות צריכה להיעשות כך שעל בית המשפט "לעגן ככל הניתן את ממצאי המהימנות בבסיס ראייתי רחב ולצדו לבסס את ההתרשמות מן העדות בשים לב להגיונה הפנימי של הגרסה, לעקביותה ולקוהרנטיות שלה, תוך השוואתה לדברים שמסר העד בהזדמנויות אחרות ובחינתה מול עדויות וראיות אחרות, בכדי לקבוע האם משתלבת היא ביתר הראיות שבפני בית המשפט..." (שם, בסעיף 25). חשיבות יתרה נודעת להנמקת הממצאים. 27. נוכח יתרונה המובנה של הערכאה הדיונית בקביעת ממצאי עובדה ומהימנות על בסיס התרשמותה הישירה מן העדים והראיות, הכלל הוא כי ערכאת הערעור תמשוך ידה ככלל מהתערבות בממצאים אלה. התערבותה שמורה למקרים בהם מתגלה סתירה היורדת לשורשו של עניין שלא ניתן לה מענה על-ידי הערכאה הדיונית או כאשר קיימת טעות בולטת, מהותית ויסודית – שמא נאמר מפגעת – בהערכת הראיות ומהימנות העדים (ע"פ 37/07 פרג נ' מדינת ישראל בפסקה 28 (טרם פורסם, 10.3.08)). כן תגלה ערכאת הערעור נכונות להתערב בממצאים עובדתיים המתבססים על שיקולים שבהגיון, ויהא זה הגיונה הפנימי של העדות או סבירותה ביחס למכלול הראיות (ע"פ 37/07 הנ"ל, פסקה 28; ע"פ 8721/04 אוחנה נ' מדינת ישראל פסקה 7 (לא פורסם, 17.6.07); ע"פ 9809/09 לזרובסקי נ' מדינת ישראל פסקה 61 (לא פורסם, 25.11.10)). חריגים נוספים שהוכרו הינם אפשרות ההתערבות במסקנות שהסיקה הערכאה הדיונית מן העובדות שהוכחו ונקבעו וכן התערבות בקביעות שעניינן ראיות חפציות, דוגמת ראיות בכתב, להבדיל מעדויות שנשמעו בפני הערכאה הדיונית (ראו ע"פ 9809/09 הנ"ל, שם, לרבות ההפניות). המשותף לחריגים כולם הוא בהיעדר היתרון לערכאה הדיונית על ערכאת הערעור בהערכת הראיות. הנה כי כן, בבואנו לבחון ערעור, אין זה מתפקידנו לבוא בנעליה של הערכאה הדיונית, לברר העובדות ולקבוע המסכת העובדתית מתחילה. תפקידנו הוא להעביר הקביעות והמסקנות של הערכאה הדיונית תחת שבט הביקורת השיפוטית ואין אנו בוחנים מבראשית את אשמת המערער או חפותו, בבחינת שמיעת המשפט מחדש. הבחינה הערעורית שמה במוקד את פסק הדין, את אופן קביעת הממצאים והסקת המסקנות בו (ע"פ 37/07 הנ"ל, בפסקה 28; ע"פ 125/50 יעקובוביץ נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד ו(1) 514, 560 (1952)). שומה על הצדדים לדעת אפוא כי עיקר מאמצי השכנוע צריכים להיעשות בשלב הערכאה הדיונית, שלאחר מכן היכולת לשנות את הקביעות העובדתיות מצומצמת עד מאוד. בחינת פסק דינו של בית המשפט המחוזי במבט על 28. המטרה העיקרית אליה כיוונו המערערים חיציהם, היא עדותו של עד המדינה, אותה הם תוקפים לכל אורכה ומבקשים להצביע על סתירות ופרכות הטבועות בה, כמו-גם על כך שהיא נסתרת בראיות חיצוניות. בפרט הובעה טרוניה על העדפת עדותו הנסיבתית של עד המדינה על פני עדויותיהם של עדי הראיה לירי, ארז ורותם והועלתה הטענה כי גרסת עד המדינה "הושתלה" בתודעתו על-ידי חוקריו. הועלו טענות גם נגד מניעיו של עד המדינה ונגד מהימנותו, הנפגמת, כך הטענה, בשל מצבו הנפשי והעובדה שהוא צורך סמים ואלכוהול. כבר בפתח הדברים ייאמר כי בחנו את טענות המערערים נגד ממצאי העובדה והמהימנות שקבע בית המשפט בכלל, ובעניינו של עד המדינה בפרט, ולא מצאנו כי יש לקבלן. המערערים הורשעו בסיומה של הכרעת דין מפורטת ומנומקת היטב, תוך התייחסות לטיעונים שהעלו הצדדים והכרעה בהם. קביעותיו של בית המשפט מעוגנות היטב בראיות שהונחו לפיו, והמסקנות שהסיק מהן התקבלו לטעמנו תוך זהירות רבה, לאחר בדיקה דקדקנית של חומר הראיות, בחינת ראיות הצדדים והצלבתן אלה מול אלה, והן מונחות בהיגיון רב ובשכל ישר. המערערים תקפו את נדבכיה העובדתיים העיקריים של הכרעת הדין ולמעשה ביקשונו לפתוח מתחילה את שלב קביעת הממצאים העובדתיים. כאמור, אין זה תפקידה של ערכאת הערעור, אך יותר מכך, לא מצאנו הצדקה להתערבות בממצאים אלה, כפי שיבואר להלן. לפיכך, בשלב זה, כמו-גם במסגרת הדיון בכל אחד מן הערעורים, לא נידרש אלא לטענות שסברנו כי הן מצדיקות התייחסות. 29. טרוניה מרכזית שהועלתה עניינה בהשתתת ההרשעה על עדותו הנסיבתית של עד המדינה. אכן, אין חולק כי עדותו של סמי היא עדות נסיבתית, באשר הוא לא נכח לא באירוע המקדים, לא בשלב התכנון, לא בשלב הירי ואף לא עודכן על-ידי מי מהמערערים באשר לפרטיהם של שלבים אלה, למעט אמירתו הכללית של אסי אליו, בדרכם אל ביתו של דודו כדי להביא את האקדח, כי "היה בלגן". עדות ישירה היה בידי סמי לספק אך באשר לחלקו הראשון של הערב עד לעזיבתו יחד עם אסי את יתר המערערים, לשלב ההכנה לביצוע הירי, לנסיעה עם דודו ורועי לכיוון הרוקוביץ', לשהות בקיוסק טויטו בסמוך לזמן הירי ולחזרה לביתם של דודו ורועי לאחר מכן. מושכלות ראשונים הם כי הראיה הנסיבתית מבוססת על היסק הגיוני מנסיבה כלשהי, באופן המבסס עובדה הטעונה הוכחה, ואין היא מוכיחה אותה במישרין. משכך, ובשל החשש מטעות בהסקת המסקנות הנובעות מאותה נסיבה, כמו-גם חשש לאמיתותה, כוחה הראייתי עומד לה רק מקום שנוכח מכלול הראיות, הממצא המפליל המתחייב מאותה ראיה נסיבתית הוא בבחינת מסקנה בלתי-נמנעת (ע"פ 8721/04 הנ"ל, בפסקה 20; ע"פ 6167/99 בן שלוש נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(6) 577, 587 (2003); ע"פ 4179/07 נדב נ' מדינת ישראל פסקה 4 (לא פורסם, 23.4.09); ע"פ 411/84 מדינת ישראל נ' לביב, פ"ד לט(1) 293, 302 (1985)). מכאן, אם הציגה ההגנה הסבר לראיות הנסיבתיות שסבירותו אינה נופלת מזו של הסבר התביעה, יוביל הדבר לזיכוי הנאשם (ע"פ 351/80 חולי נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(3) 477, 483 - 484 (1981)). משקלה של הראיה הנסיבתית נקבע על-פי מבחנים שבהיגיון, השכל הישר וניסיון החיים. ואולם, אין זה נדרש כי כל אחת מן הראיות הנסיבתיות תוביל להרשעה. שאלת קיומה של מסקנה מרשיעה תבחן על בסיס מארג הראיות הנסיבתיות והשתלבותן זו בזו, על רקע מכלול הראיות (ע"פ 2103/07 הורוביץ נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 31.12.08); ע"פ 37/07 הנ"ל, פסקה 29)). יפים לעניין זה דברי השופט טירקל: "...דומה, שמותר להסתכן בקביעה, כי כאשר כל אחת מן הראיות הנסיבתיות בפני עצמה נוטה להצביע על אשמתו של הנאשם יותר מאשר על חפותו – ואפילו אין בה כשלעצמה כדי להרשיעו – הרי ככל שראיות אלה רבות יותר, מגוונות יותר ושלובות יותר אישה ברעותה, נעשית "חזקת חפותו" של הנאשם לאפשרות רחוקה יותר וקלושה יותר, עד שלא נותר ממנה שריד. יש כאן, כביכול, מעין תמונת הרכבה ("פזל") שככל שמצטרפים זה לזה חלקים רבים יותר, מגוונים יותר ושלובים יותר זה בזה, הולכת ומתהווה תמונה, שבעיקרה היא ברורה לחלוטין, אפילו נעדרים אחדים ממרכיביה. יתר על-כן, תיתכן גם תיתכן אפשרות אחרת, שונה, שכל אחת מן העובדות, המובאות להוכחת אשמתו של הנאשם, היא תמימה ומקרית לחלוטין, כשהיא בפני עצמה, אולם עצם צירופן יחד אינו יכול – מבחינה הגיונית – להיות תמים ומקרי (ע"פ 351/80 הנ"ל, בעמ' 484). גם אנו שוכנענו כי במקרה דנן מוליכה עדותו הנסיבתית של עד המדינה, כשמתווספות אליה יתר הראיות, שחלקן אף הן נסיבתיות, למסקנה מתחייבת אחת ויחידה, כי המערערים ביצעו את המעשה המיוחס להם. במה דברים אמורים. 30. הכרעת הדין בנויה כתצרף ראייתי. במוקדה גרסתו של עד המדינה שעיקריה נסקרו לעיל. ההסתמכות על גרסתו של עד מדינה כרוכה מטבעם של דברים בחששות. עדות שכזו מעוררת קשיים שונים, החל בחשש מפני ניסיון של העד למסור גרסה שאינה משקפת את חלקו בביצוע העבירה במטרה לחלץ עצמו מן העונש הצפוי לו או לזכות בטובות הנאה, וכלה בחשש ממצב בו מבקש העד לרצות את חוקריו ובונה סיפור מגמתי שאינו מושתת על העובדות הידועות לו מידיעה אישית (ראו גם: ע"פ 869/81 שניר נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(4) 169, 225 (1984); ע"פ 474/75 סאלם נ' מדינת ישראל, פ"ד ל(3) 113, 125 - 128 (1976)). ויחד עם זאת, מכירים אנו בכך שהגם שלרוב אין עד המדינה צדיק צח כטלית, מוסד "עד המדינה" הוא בבחינת הכרח לא יגונה לצורך מאבק אפקטיבי בפשיעה (ע"פ 190/82 מרקוס נ' מדינת ישראל, פ"ד לז(1) 225, 290 - 291 (1983)). על-מנת להתמודד עם החשש מפני עדות שקרית העמיד המחוקק דרישה לקיומה של תוספת ראייתית "איכותית", הנדרשת לשם הרשעה על בסיס עדות יחידה שכזו - ראיית סיוע. ואולם, גם בהינתן הדרישה לתוספת ראייתית נבחנת עדותו של עד מדינה לפי אמות המידה להערכתה של כל עדות (ע"פ 3197/07 אגבאריה נ' מדינת ישראל בסעיף ח' (לא פורסם, 26.11.07)). הערכתה של עדות שכזו, ובפרט מקום שמתגלות בה סתירות או קשיים אחרים, תיעשה כמובן מתוך זהירות רבה, תוך שבית המשפט שב ומזהיר עצמו ובוחן בקפידה האם ניתן לבסס עליה ממצאים (ע"פ 323/85 אלרמאק נ' מדינת ישראל, פ"ד לט(4) 57, 60 (1985)). 31. לטעמנו, בית המשפט פעל בבחינת עדותו של עד המדינה מתוך הזהירות המתחייבת במצב זה, ודן באופן ענייני ומפורט בטענות באשר למניעי עד המדינה. עד המדינה העיד בפני בית המשפט המחוזי שעות ארוכות ועמד בחקירות נגדיות צולבות וקשות. בית המשפט התרשם במישרין ממנו ומהתמודדותו עם הדברים הקשים שהוטחו בו, ומצא כי הוא מהימן. הדברים עולים בבירור מדבריו הברורים והחד-משמעיים של בית המשפט קמא: "...סמי היה משכנע בעדותו: העד עמד שעות וימים ארוכים על דוכן העדים בחקירה נגדית קשה ביותר, כשמולו עומדים חבריו לשעבר עם כל האיום שהם מהווים לגביו. סמי היה עקבי בגירסתו, המהווה מסכת אחת, זורמת והגיונית. הוא יכול היה להגזים בפרטים, אולם ניכר בו כי סיפר רק על מה שחווה ומה שידע. כך הסביר כי איש לא אמר לו שהולכים לירות על מאבטחים, אולם הוא הבין זאת בעצמו. לו רצה לספר שקרים, מה קל היה לו יותר מאשר לומר, למשל, ששמע את הנאשמים מדברים ביניהם ומתכננים את מעשיהם לביצוע זממם. גם סתירות קלות בעדותו - עליהם עמדו הסניגורים בהרחבה ובהן נדון בהמשך, בפרק המתייחס להערכת עדותו בהשוואה לטענות הסניגורים ויתר הראיות בתיק - נובעות דווקא משום שהעד מסר את עדותו מזכרונו, במטרה לספר על מה שארע, ולא מתוך רצון לבדות גירסה, שאז יכול היה לבנותה כרצונו" (בפסקה 5.27). בית המשפט נדרש לטענה בדבר סתירות בגרסתו של עד המדינה, אך לא מצא כי הן יורדות לשורשם של דברים. קביעה זו מקובלת עלינו. גרסתו המלאה של עד המדינה נותרה בעיקרה אחידה לכל אורך הדרך. הרושם הוא כי ה"סתירות" בהן נתלו באי כוחם של המערערים לא רק שאינן מהותיות, אלא שמקורן בכך שסמי נדרש, בפרט בעדותו כשנתיים לאחר אירוע הירי, לשחזר לפרטי פרטים אירוע רב-משתתפים ורב-שלבים. במצב דברים זה, תהיינה עובדות שתישכחנה או תתעמעמנה, תהיינה עובדות שתשובנה ותצופנה מתהומות הנשייה, אך עיקרי הדברים כפי שחווה אותם העד יוותרו על כנם. כך גם אצל סמי - גרסתו בעיקרה, מרגע שזכה למעמד של עד מדינה וחויב במסירת גרסה מלאה, נותרה עקבית. על מהימנותו ניתן ללמוד גם מכך שהקפיד שלא למסור פרטים על אירועים שלא היה עד להם או שאינם בידיעתו ואף הביע לא אחת, בחקירתו לאחר ההסכמה לשמש כעד המדינה, חשש פן ייתפס באי-דיוק. לא למותר לציין כי אל מול ממצאים ברורים אלה, קבע בית המשפט ממצאי מהימנות ברורים וחד-משמעיים לא פחות ביחס למערערים: אורן ואסי לא העידו ולכן לא נקבעו ממצאי מהימנות בעניינם, אולם איתן, דודו, רועי ואדם העידו בבית המשפט, אשר מצא כי אין לתת אמון בגרסאותיהם או באליבי הכבוש שסיפקו. חלקם של עדי ההגנה לא הותירו אף הם רושם חיובי על בית המשפט. כך נדחתה עדותו של עובד בקיוסק אסף, אשר ביקש לספק לדודו ולרועי אליבי לפרק הזמן שבין סילוקם מהרוקוביץ' לשהייה השנייה בקיוסק טויטו, לראשונה כשנתיים לאחר האירוע. כן נדחו עדויותיהן של אימם של דודו ורועי ועדות אשתו של דודו שכאמור הינה גם אחותו של אסי. 32. אנו דוחים את הטענה כי הרקע של סמי צריך היה להשפיע על האמון שניתן בו. סמי סיפר מיוזמתו שבערב הירי צרך אלכוהול ועישן חשיש. בפרטים אלה בפני עצמם אין כדי להוביל למסקנה כי הדבר שיבש את צלילות דעתו ולראיה – המערערים שיתפוהו בפעילותם באותו הערב והטילו עליו משימות שהיו חיוניות להצלחת תכניתם – הבאת האקדח ועריכת סיור מקדים לפני הירי. בכך העידו למעשה על כך שסמי היה במצב שאיפשר לסמוך עליו ועל כושר השיפוט וההבחנה שלו. אשר לטענות בדבר המצב הנפשי של סמי, גם אנו סבורים כי לא בכדי לא נמצא בהן ממש, באשר הן מבוססות לכאורה על מידע ישן. בית המשפט, אשר התרשם מסמי לאורך חקירה ארוכה ומתישה, לא התרשם כי ככל שטענות אלה נכונות, הייתה להן השפיעה על העדות. למעלה מן הצורך נציין כי דומה שהדרישה לבדיקת כשירות פסיכיאטרית או פסיכולוגית של עד מדינה אין לה מקום אלא בהינתן שהחוקרים מתרשמים כי הדבר נדרש לצורך מתן אמון בעד זה ועל מנת לעמוד על היכולת להסתמך על עדותו, צורך שלא התעורר במקרה דנן. 33. אמונו של בית המשפט בגרסת עד המדינה התגבש, כפי שהסביר, לא רק על בסיס ההתרשמות מסמי וממהימנותו, אלא גם על בסיס העדויות הרבות שהתווספו על עדותו, ובהן נמצא חיזוק לנקודות שונות בגרסתו. ראשית יוטעם כי הקביעות באשר לאירוע המקדים אינן מבוססות על עדותו של סמי, אלא על עדויות עדי הראיה לאירוע המקדים, על העובדה שדודו ורועי אישרו נוכחות ברוקוביץ' ואף חילופי דברים עם המאבטחים שהביאו לסילוקם מהמקום, וכן על כך שאיתן אישר כי שהה במקום עם אורן. לאלה התווספו סימני החבלות על גופו של איתן, המתיישבים עם עדותו של אחד העדים על מכות אלה שספג אחד המעורבים. אם כן, המניע של המערערים בוסס שלא על גרסת עד המדינה. לעדויות אלה נוספו ראיות רבות אחרות אשר סיפקו לבית המשפט תימוכין לשלבים עליהם מסר סמי גרסה. כך, למשל, העד גל חוף אישר כי סמי הגיע להגיש תלונה על גניבת רכבו אך לא עשה כן כיוון ששכח את מספר הרכב, והעדים יחיאל ועדי שטרית אישרו את גרסתו של סמי באשר להתנהלותו לאחר הירי בקשר למאזדה ב. גרסת עד המדינה נתמכת גם בפרטים שנמסרו על-ידי חלק מן המערערים, דוגמת דברים שמסר אסי למדובב ומתיישבים עם גרסתו של סמי. תימוכין לגרסת עד המדינה מספקות, גם לטעמנו, שורה ארוכה של ראיות חיצוניות ואובייקטיביות. בין המרכזיות שבהן נמנה את הצילומים מקיוסק טויטו, מהם ניתן ללמוד על שהיית המערערים יחד בראשית הערב (הגם שאדם אינו נראה בסרט), כמו-גם על שהייתם השנייה במקום, כשהיחידים שאינם מופיעים בסרט הם אדם ואיתן; התרמילים שנמצאו בזירה והקליע שנמצא בגוף המנוח, אשר על-פי בדיקות המעבדה נורו מתוך האקדח שנמצא עטוף בצעיף שעליו דגימת D.N.A. של איתן; סרט האיזולירבנד שנמצא בתא הכפפות ברכבו של איתן ועליו טביעת אצבע של דודו; דגימת הסיבים ממאזדה א שנמצאה כיכולה לתאום את סיבי הצעיף, ואשר נלקחה מהמקום בו ישב לפי גרסת עד המדינה איתן בדרכו לביצוע הירי; איכוני הטלפון הסלולרי של איתן ואדם, כמפורט לעיל; מחקרי התקשורת אף הם מתיישבים עם גרסתו של סמי, דוגמת השיחה בה הוזמן על-פי הנטען האקדח והשיחות בין המעורבים סביב שעת ביצוע הירי. את המארג הראייתי הסבוך שהציגה המדינה משלימה התנהגותם המפלילה של המערערים, כל אחד בדרכו, כפי שעוד יפורט, השקרים בהם נתפסו וגרסאות כבושות ובלתי משכנעות שהעלו חלקם בבית המשפט. 34. לטעמנו בית המשפט המחוזי הפך כל אבן ובחן את העדויות והראיות בזכוכית מגדלת. טענות הסנגורים נדונו בפירוט תוך שבית המשפט הקפיד לזקוף לזכותם של המערערים כל שניתן ונקט זהירות רבה בקביעת הממצאים לחובתם. ברי כי במסגרת הכרעת דין לא ניתן – ונודה על האמת כי אין גם צורך – ליתן תשובה לכל טענה שהועלתה בסיכומי הצדדים. ודאי כך הוא כאשר חלק ניכר של מלאכת ההגנה בתיק זה כוון לפריסתה של מסכת הראיות לפרוסות דקות שכל אחת מהן נתקפת בנפרד, תוך התעלמות או שלילה של המשקל הראייתי המצטבר של הראיות ושל התמונה השלמה שהן יוצרות. לטעמנו, בית המשפט קמא נדרש לטענות שהצריכו דיון, ואף למעלה מכך. לאחר שקראנו את הכרעת הדין אל מול טיעוני המערערים ובחנו אף את הראיות שנתקפו, שוכנענו כי הנדבכים השונים שפורטו ועליהם מתבססת המסקנה המרשיעה אכן מוליכים למסקנה אחת ויחידה בדבר מעורבותם של המערערים במיוחס להם. עדותו של עד המדינה אינה עומדת לבדה אלא נתמכת לכל אורכה בראיות שונות ומגוונות, ממקורות שונים, שעמדו במבחן החקירה הנגדית ומשתלבים בגרסתו. למול מערך הראיות שהעמידה התביעה נותרו גרסאות המערערים שהעידו מגומגמות וחלקיות. בפרט נכונים הדברים בהתחשב בכך שהמערערים לא הציגו הסברים חלופיים מניחים את הדעת לא לראיות שנאספו נגדם ולא להתנהלותם כפי שעלתה מן הראיות. חלקם שמרו על שתיקה. חלקם הציגו בבית המשפט גרסה חדשה, שתתיישב עם הראיות נגדם וסיפקו אליבי שנמצא לא אמין, ולעיתים אף נסתר בראיות. כך למשל, אדם לא הביא עדים רלוונטיים להוכחת טענת האליבי שלו, שהועלתה אך במשפט, כי שהה בבית בערב הירי ואיתן הכחיש כל קשר לצעיף ולא ידע להסביר כיצד הגיע דגימת D.N.A. שלו לצעיף, אליו הכחיש כל קשר. אף יתר העדויות שהובאו על-ידי ההגנה לא היה בהן כדי לסדוק מערך ראייתי בצור זה. לאור האמור לא מצאנו כי טיעוני המערערים מצדיקים התערבות בממצאים. לא מצאנו כי עלה בידם לספק מענה מניח את הדעת לראיות התביעה נגדם והלכה למעשה מבקשים הם כי נאמץ את עמדתם מבלי שיינתן משקל לכלל הראיות נגדם. אנו דוחים אפוא הטענות נגד קביעותיו של בית המשפט המחוזי. כאמור, בבחינת למעלה מן הצורך נידרש לחלקן במסגרת הדיון בערעורים. גרסת עד המדינה – גרסה אותנטית או "מושתלת"? 35. אנו דוחים הטענה כי גרסתו של עד המדינה הובנתה על-ידי חוקריו. בית המשפט סקר בהכרעת דינו את השלבים השונים בחקירת עד המדינה. בשלב הראשון, המשתרע ממעצרו של סמי ועד לתחילת ניהול המשא והמתן על הסכם עד המדינה, מסר סמי פרטים שקריים, נמנע מלמסור פרטים מפלילים וסרב לשתף פעולה. גרסתו הראשונית הייתה כי הוא היה בקיוסק של טויטו בערב הירי, שם שהו גם דודו ורועי, משם הלך לסקיי בר ובסוף הערב נסע במאזדה א לביתו. בשיחותיו עם ראש הצח"מ החל מוסר פרטים נוספים על מנת להמחיש כי יש טעם לחתום עמו על הסכם עד מדינה (ת/154 מסמך 1 , ת/154 מסמכים 10 – 11, ת/245 מסמך 9). בין היתר אמר כי אם יספר על האירוע, דודו ורועי יקבלו כמה שנים ואישר כי נתן את מפתחות רכבו לאיתן ולאדם. כן סיפר על השיחה עם איתן בערב יום כיפור ועל כך שאיתן אמר לו כי הם ירדו לאילת דרך כביש 6 - פרטים שלא היו ידועים לחוקרים באותו שלב ואומתו בהמשך. בשלב השני, שלב המשא ומתן לקראת החתימה על הסכם עד מדינה, ביקש סמי להראות כי יש לו מידע משמעותי למסור. הוא התנה את חתימתו על ההסכם בכך שדודו ורועי "יצאו נקיים" וטען כי הוא יכול למסור מידע מפליל על איתן ואדם (ת/154 מסמכים 12 ו- 15, ת/245 מסמך 12). לאחר שהובהר לו כי לא ייחתם עמו הסכם אם לא ימסור את כל האמת, הביע סמי את חששותיו ואמר שהוא מוכן ללכת לבית סוהר (ת/245 מסמך 13), אך בהמשך מסר את תנאיו החדשים להסכם וסיפר על הגעת האקדח מדודו כחודש קודם לכן ועל הטמנתו בארון חשמל ליד דירתו של דודו (ת/154 מסמך 18). כן סיפר על השיחה בערב הירי בה הזמין דודו את האקדח מסמי באמצעות הטלפון הנייד של אסי (עמ' 9, ת/154 מסמך 18), פרט שלא היה ידוע לחוקרים. בשלב השלישי, לאחר החתימה על הסכם עד המדינה, מסר גרסה מלאה. 36. כבית המשפט המחוזי, אף אנו בחנו הטענה להבנייתה ההדרגתית של גרסת עד המדינה על-ידי בחינת הטענות אל מול ההודעות שמסר סמי על-פי סדרן. התרשמנו כי מההודעות עולה היטב התהליך שעבר סמי מראשית החקירה, אז שמר אמונים לחבריו, אל ההחלטה לשמש עד מדינה. מהחקירות עולה התהליך המפותל של רקימת האמון בינו לבין חוקריו, כשסמי נע בין תחושת הבגידה בחבריו לכעס על המחיר שהוא צפוי לשלם בגין מעורבותו, תוך חשש כבד לגורל משפחתו. לכל אורך הדרך הודגש בפניו כי מצופה ממנו לספר אך את הידוע לו, ואף בשלב המשא ומתן לכריתת הסכם עד המדינה הובהר לו כי בכוונת החוקרים לאמת את הפרטים שימסור. מנגד ניכר רצונו לדייק בפרטים כדי לא להיתפס בטעות. גם אנו השתכנענו כי חלק ניכר של ההבדלים בין גרסאותיו השונות של סמי מתגלה בהשוואה בין גרסאותיו עובר להסכמתו לשמש כעד המדינה לגרסתו לאחר מכן. גם עלינו מקובל הסברו הפשוט והמשכנע של סמי כי לפני החתימה על הסכם עד המדינה הוא מסר פרטים חלקיים או מטעים, וגרסה מלאה נגבתה ממנו רק לאחר שהפך לעד מדינה. אכן: "הניסיון מלמד, כי המעבר מן השותפות לעבירה ומשותפות הגורל עם עבריינים אל המעמד של עד מטעם המדינה אינו חד וחלק, כאילו הוסרו עם חציית הרוביקון כל ההסתייגויות והחששות מפני שיתוף הפעולה עם הרשות. יהיה זה בשל רצון לשמור ידיעות לעצמו, יהיה זה בשל חשש מפני גילויים רבים מדיי, יהיה זה בשל מעצורים נפשיים או יהיה זה מטעמים אחרים, קורה לא אחת, שגילוייו של עד המדינה באים טיפין טיפין ובשלבים ואינם מתארים אלא חלק מן התמונה. אין על-כן לתמוה, כי הודעות ראשונות למשטרה מגלות לעתים אך טפח ומכסות יותר מטפחיים... בכל מקרה, בו באים לקבוע ממצאים על יסוד דברי האחד המופנים נגד רעהו, הספקנות הזהירה היא תמיד יועץ טוב; דווקא מתוך כך מתחייבת גם היכולת ליטול חלקים מתוך העדות, אשר הם ודאיים יותר ולאבחנם מקטעים שהם פחות ודאיים או שהם אף מסופקים. ניסיון החיים מלמד, כי אך מעטים האנשים, אשר לעולם אינם נכשלים באי-דיוק, בייחוד כאשר מביאים בחשבון את המתח וההתרגשות, המתלווים למתן עדות, ולחקירה, שהיא האמצעי העיקרי המשמש בה, וכאשר לא מתעלמים מטעויות אנוש כפשוטן; מאידך גיסא, גם מעטות הנסיבות, בהן אין לקבל מדבריו של עד ולא כלום. במקרים רבים יש אפשרות לבור את התבן מן הבר, היינו לחלק את העדות באופן שבית המשפט ייתן אמונו בחלק מן הדברים וידחה יתרתם, יהיה זה בשל הספק או יהיה זה בשל מסקנה חמורה עוד יותר. גילויה של סתירה או של אמירה מסוימת, שאין בה אמת או אין בה דיוק, אינו חייב להוליך תמיד בהכרח לדחייתה של העדות כולה" (ע"פ 5083/08 בניזרי נ' מדינת ישראל בפסקה 29 (לא פורסם, 24.6.09)). העיקר הינו אם כן בגרסתו של עד המדינה משלב בו חויב למסור גרסה מלאה – לקראת כריתת הסכם עד המדינה. בית המשפט בחן את עדותו של עד המדינה לא רק מתוכה, אלא אף על רקע מכלול ראיות התביעה וההגנה, ו"אותות האמת" המתגלים מהן (והשוו: ע"פ 869/81 הנ"ל, בעמ' 228). בחינת גרסתו משלב זה אכן מגלה עלילה שלמה, קוהרנטית, הגיונית ורציפה, תמונה עובדתית ההולכת ונחשפת. על אמינותו של סמי ועל כך שגרסתו עצמאית ניתן ללמוד מכך שמדובר בגרסה שאינה נקייה מחללים ברצף העלילה. סמי לא ניסה למלא בתוכן משלו את השלבים בהם לא נכח, על אף שברי כי חשיבותם לצורך השלמת התמונה היא רבה, ובפרט שלב התכנון ושלב ביצוע הירי. כן נלמדת אמינותו מכך שלא נרתע אף מלמסור פרטים שיש בהם כדי להפליל אותו ואשר לא היו בידיעת החוקרים – העובדה שהוא הביא האקדח וסריקתו את רחבת הרוקוביץ' לקראת ביצוע הירי. פרטים שמסר סמי ואשר התיישבו עם ראיות שנמצאו מאוחר יותר – דוגמת סרט האיזולירבנד שנמצא לאחר שמסר את גרסתו לטשטוש לוחית הרישוי של מאזדה א – גם הם אינם מתיישבים עם טענה להבניית הגרסה ממקורות חיצוניים. העובדה שגרסתו של סמי מתיישבת לפרטיה עם ראיות חיצוניות רבות כצילומים בקיוסק טויטו, מחקרי התקשורת, איכוני הטלפון וראיות פורנזיות שהוזכרו לעיל, אך תומכת במסקנה כי מדובר בגרסה אותנטית ועצמאית. על כך יש להוסיף כי סתירות או שינויים מסוימים בעדותו של עד מדינה אינם מונעים בהכרח מבית המשפט ליתן אמון בגרסה זו אם נוכח כי בחינה כוללת של הגרסה יחד עם כלל הראיות והנסיבות מלמדת כי גרסתו אמת (והשוו: ע"פ 13/86 אגבבא נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(1) 151, 155 (1987)). לטעמנו, הסתירות עליהן הצביעה ההגנה משלב החתימה על הסכם עד המדינה ואילך מצויות בשולי הדברים ולא בליבתם ואינן משמיטות את המבנה הראייתי הסבוך בו נלכדו המערערים, שחוטי השתי שלו הם עדות עד המדינה, וחוטי הערב שלו הם ראיות תומכות ומאמתות רבות ושונות, שחלקן מקורן במערערים עצמם. עוד נוסיף כי מדובר בסתירות שניתן להבינן אם מביאים בחשבון שמאז הפך לעד מדינה מסר סמי את גרסתו מספר פעמים, ביחס לאירוע מרובה פרטים ומשתתפים, ואף עדותו בבית המשפט לא נגבתה בסמוך לאירועים. במצב דברים זה אך מתבקש הוא שיהיו אי דיוקים מסוימים או שתימצא אי-סימטריה מסוימת בין ההודעות שמסר לעדותו. ואולם, שלד העדות ועיקריה נותרו עקביים ומשתלבים ביתר הראיות. זאת, בשונה מעדויות המערערים, שידעו למסור רק בעדותם בבית המשפט, כשנתיים לאחר האירוע, פרטים מהותיים, דוגמת המקום בו נמצאו לטענתם בליל הירי, אותם לא ידעו לספק בעת חקירתם. לא ראינו אפוא לחזור ולהידרש לדברים, באשר המענה שניתן להם על-ידי בית המשפט המחוזי מספק. 37. טענת הגרסה המושתלת נסמכת בעיקר על דוגמאות שונות עליהן הצביעו באי כוח המערערים ולפיהן שאלות שהופנו לסמי על-ידי חוקריו כללו עובדות הנוגעות לביצוע העבירה, אותן העלו החוקרים לראשונה ביוזמתם. נטען כי באופן זה היה בידו של סמי לקבל תמונה עובדתית וממנה לבנות את גרסתו. טענה זו נדחתה על-ידי בית המשפט קמא וגם אנו לא מצאנו בה ממש. במישור העקרוני, אין ספק כי על חוקרי המשטרה לנקוט זהירות ותחכום בשלב החקירה באופן שלא תיחשף בפני העד התמונה העובדתית הידועה להם ולא יתאפשר לו להתאים גרסתו לפרטים שברשות המשטרה, או לחלופין לבנות גרסה הממזערת או מבטלת את חלקו ומפלילה במעשה אחרים. על חוקרי המשטרה לקבל מן העד את גרסתו העצמאית, את הידוע לו ולא מעבר לכך. יחד עם זאת, אל לנו להתעלם ממורכבות הסיטואציה החקירתית: מטרתה של החקירה המשטרתית, כידוע, היא לאסוף ראיות "...עד כדי השלמת ה"פאזל" הראייתי וחשיפת האמת העובדתית במלואה" (בש"פ 6507/09 קצב נ' מדינת ישראל בפסקה 13 (לא פורסמה, 13.9.09). כן ראו: ע"פ 721/80 תורג'מן נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(2) 466, 472 (1981); ע"פ 497/92 נחום (קנדי) נ' מדינת ישראל בפסקה 24 (לא פורסם, 24.10.95)). תכליתה לאתר את המעורבים בביצוע העבירה, תוך חשיפת חלקו של כל אחד מהם. בין כתלי חדר החקירות, פוגש חוקר המשטרה נחקר שעל פי רוב אינו שש לחשוף את הידוע לו ולשתף במידע. לעיתים יהא זה נחקר שאינו פוצה את פיו או משיב בלקוניות כי אינו מעורב, ולעיתים יהא זה נחקר המבקש לתעתע בחוקרים ולהטעותם. לעיתים יהא זה נחקר השש לשתף במידע, ולא בהכרח ממניעים טהורים. בהינתן מורכבות זו, אין צורך לעמוד בהרחבה על הקושי לגרום לעדים לשתף פעולה. לאור האמור נדרשים חוקרי המשטרה לתחכום וליצירתיות שיביאו את העד למסור את הידוע לו. לשם כך חשובה, בין היתר, השמירה על יכולתם להפתיע את הנחקר במידע שברשותם, באופן שיגרום לו לתהות האם אין בידי המשטרה מידע מלא יותר על האירוע, וכפועל יוצא של הערכה זו לשקול האם כדאי לו למסור גרסת אמת. במילים אחרות, יכולתם של חוקרי המשטרה להטיח בעד פרט זה או אחר הידוע להם, או שבקיומו הם חושדים, ולבקש תגובתו להם, חיונית לניהולן של חקירות פליליות. ראויים כאן דבריו של השופט ויתקון: "לדעתי, עלינו להתחשב בקשיים שהמשטרה נתקלת בהם במלחמתה בפשע, ובפרט במלחמתה בפשע מאורגן, שמבצעיו הם בריונים ואנשי העולם התחתון. אין אני אומר שבמלחמה זו כל האמצעים כשרים, אך אין אני גם מוכן להיתמם ולדרוש מן החוקרים שלא ישאלו שאלות מכשילות או שלא ישתמשו במה שנקרא "תחבולות". חקירתו של פושע אינה משא ומתן בין שני סוחרים שלווים והגונים המנהלים את עסקם על בסיס אמון הדדי מירבי. במשא-ומתן כזה הייתי דורש מן הסוחר שלא ישאיר את בעל שיחו בספק על כך, שלא נמצאו טביעות אצבע על השיקים או, אם נמצאו, שאינם שלו. מחוקר משטרה המשתדל לדובב חשוד (וכאן מותר לי להזכיר שעברו של החשוד ידוע לחוקר), אין אני דורש "הגינות" כזאת. זכותו של חשוד היא לשתוק ולא ל"הישבר"; זכותו וחובתו של חוקר להשתמש באמצעים סבירים כדי להשיג מהנחקר ידיעה" (ע"פ 216/74 כהן נ' מדינת ישראל, פ"ד כט(1) 340, 352 (1974)). ודוק: מכאן אין להסיק כי על מנת שהנחקר ייתן דרור ללשונו, נתונה למשטרה רשות בלתי-מוגבלת. גם לשם השגת האמת אין כל האמצעים כשרים ולא כל תחבולה מותרת. יחד עם זאת, אנו סבורים כי צעד חקירתי לגיטימי הוא להניח בפני הנחקר קצה חוט שיגרום לו להבין כי ישנם פרטים הידועים למשטרה, ובה בעת יותיר בפניו סימן שאלה גדול באשר להיקף ידיעותיה. ישנה חשיבות לאפשר לחוקרים להעלות פרטים כדי "לגרות" את הנחקר לדבר, כל עוד מבטיחים הם כי התוכן שמועלה על ידו אינו חזרה על שנאמר לו, אלא הוא כולל גם מידע המועלה על ידו באופן עצמאי, אותו ינסו לאמת. בנוסף, וכשם שלאותה מטרה באפשרות החוקר לרתום לצורך החקירה ידע שאינו ברשותו, כך שלא בהכרח יציג בפני הנחקר פרטים עובדתיים מדויקים (והשוו: ע"פ 2208/04 מדינת ישראל נ' זהראן בפסקה 7 (לא פורסם, 12.12.05). כמובן, יש להבחין בין הצגת פרט שאינו מדויק לתחבולה פסולה, וראו למשל ע"פ 2939/09 פילצה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 15.10.09)), כך אין לשלול, בכפוף לנסיבות ולהיקף הגילוי, מסירת מידע אשר ידוע כבר לחוקרים. 38. לאור העקרונות שלעיל, לא מצאנו כי החקירה נוהלה באופן פגום אשר מוליך למסקנה כי עד המדינה נבנה משאלות חוקריו. כך, למשל, העובדה שהחוקרים הם הראשונים שהעלו בחקירתו של סמי את שמותיהם של אדם ואיתן אינה מלמדת כי שמות אלה הושמו בפיו. בשלב הראשון סמי נשאל על השניים מבלי שהשאלות קשרו בינם לאירוע במישרין, וכך גם נשאל על אנשים אחרים שהוא מכיר, ולגביהם לא טען כי הם מעורבים באירוע. גם בהמשך לא היה בשאלות שנשאל כדי ליתן בידו את התמונה המלאה שמסר באשר לחלקו של כל מערער באירועי הערב, אשר זכתה לתימוכין בראיות. יתר על כן, בטענה שהגרסה מושתלת אין כדי להסביר את הראיות החיצוניות שפורטו לעיל ותומכות בגרסתו של סמי, בדגש על אותן ראיות שלא היו ידועות לחוקרים במועד בו סיפר עליהן סמי והוזכרו לעיל, או ראיות שכלל לא היו ידועות לסמי ולא ניכר מהחקירות, אשר תועדו, כי הובאו לפניו על-ידי חוקריו, דוגמת המידע העולה ממחקרי התקשורת ומאיכוני הטלפון של המעורבים. נוסיף, כי גם כשנדרש סמי למסור את גרסתו זמן קצר לפני אישור הסכם עד המדינה, הוא הקפיד להעמיד את חוקריו על טעותם כאשר נשאל על פרטים שאינם נכונים או שלא התרחשו. כמו-כן, כעולה מעדותו של ראש הצח"מ, הפרטים הבסיסיים של האירוע, דוגמת זהותם של מרבית המעורבים, היו ידועים למשטרה במועד מעצרו של סמי. גם אם במהלך החקירה הוצגו לסמי פרטים מסוימים שהוא נדרש לאמת או לשלול, התרשמנו כי המשטרה הותירה מחוץ לידיעתו די והותר פרטים בכדי לעמוד על אמיתות גרסתו. אין לומר אפוא כי החקירה נוהלה באופן פסול. לבסוף נציין כי מקובלת עלינו טענת המדינה כי שתי טענות ההגנה אינן מתיישבות יחד: הטענה להבניית גרסתו של עד המדינה אינה יכולה לדור בכפיפה עם הטענה כי עדותו לוקה בסתירות מהותיות. שהרי לו הייתה מוגשת לעד המדינה גרסתו על מגש, חזקה על חוקרי המשטרה, כחוקרים מיומנים ומנוסים, הבקיאים בראיות שבתיק, כי היו עושים כן באופן מתוחכם, שאינו מותיר חללים ראייתיים מהותיים או סתירות של ממש בגרסה. ע"פ 7477/08 – ערעורו של איתן גרסתו של איתן וקביעות בית המשפט בעניינו 39. איתן שמר בחקירתו על זכות השתיקה באופן מוחלט, וזאת אף לאחר שהוצגו בפניו גרסתו המלאה של עד המדינה והראיות המרכזיות שנאספו נגדו. הוא אישר קשר חברי מסוים עם סמי, אך לא ידע לומר מדוע יבקש זה האחרון להפלילו. כן סירב ליתן דגימת רוק עד שהובהר לו שבאפשרות המשטרה ליטול ממנו דגימה תוך הפעלת כוח סביר. בבית המשפט גרס איתן כי מעשיו בערב הירי אינם זכורים לו, אך בה בעת טען לראשונה לאליבי שלפיו שהה בדירת סבתו, שם הוא מתגורר, עם אורן ולאחר ששתו מעט הלכו לרוקוביץ'. לדבריו הם עזבו את הרוקוביץ' כעבור זמן מה בלא שאירע במקום דבר חריג והוא חזר לדירה וישן שם. זיכרון סלקטיבי אפיין את עדותו של איתן גם ביחס לשהייה באילת. בין היתר הוא לא ידע לומר מתי הגיע לעיר, אך טען כי הגיע לבדו באוטובוס וסירב למסור את שמות החברים אצלם לן. הוא לא ידע להסביר כיצד נתפס תיק ובו בגדיו במאזדה א וכאשר טען כי אין אלה בגדיו לא ידע להסביר מדוע הגיעה אמו לקחתם מהמשטרה. איתן הסביר כי שתק בחקירה נוכח חוסר האמון שלו במשטרה והכחיש כל קשר לצעיף ולאקדח. כן הכחיש כל קשר לטשטוש הספרות על לוחית הרישוי של מאזדה א, אך לא שלל אפשרות כי סיפר לסמי כי יש ברכבו איזולירבנד. איתן הכחיש כי נסע אי-פעם עם סמי במאזדה א והסביר טביעות אצבע שלו שנמצאו ברכב זה בכך שייתכן שסמי נתן את רכבו לאחד החברים, שעמו נסע איתן, אך הוא לא ידע לומר עם מי נסע. 40. בית המשפט המחוזי מצא כי התנהלותו של איתן בחקירה אינה מאפיינת חף מפשע. כן התרשם כי איתן שמר על שתיקה כדי לאפשר לו להעלות בהמשך טענות לטובתו על-פי התפתחות הדברים ונוכח סירובו הראשוני ליתן דגימת רוק. נקבע כי איתן נתפס בשקרים באשר למקור סימני החבלה על גופו, ואף אישר כי יתכן ששיקר לפתולוג כשאמר לו שנפצע במריבה עם חברתו, כאשר אין לו חברה. בית המשפט המחוזי התרשם כי עדותו של איתן היתה פתלתלה, בלתי עקבית ובלתי מהימנה. טענת האליבי שלו נדחתה מהטעם שמדובר באליבי כבוש שלא ניתן לו הסבר מספק, שכן הוא עומד בניגוד לעדותו של סמי, לעדויותיהם של עדי הראיה לאירוע המקדים, ולתיעוד שהייתם הראשונה של המערערים במצלמות קיוסק טויטו, שם נראה איתן עם יתר המערערים, למעט אדם. טענתו כי לא מסר לסנגורו כי היה ברוקוביץ' בליל הירי מאחר שזה לא שאלו על כך, נמצאה בלתי מהימנה. לאליבי הכבוש התווספה העובדה שעדותו של איתן עמדה בניגוד לראיות סותרות שהציגה התביעה, דוגמת איכוני הטלפון הסלולרי שלו והימצאות בגדיו במאזדה א, ממנה ביקש להרחיק עצמו בעדותו. בית המשפט תמה על הזיכרון הלקוי שהפגין איתן ביחס לאירועים, בהתחשב בכך שידע לומר בביטחון כי לא בילה עם סמי בליל הירי וכי מעולם לא היה ברוקוביץ' עם דודו ורועי. נקבע כי שקריו הרבים מחזקים את גרסתו של סמי. 41. בית המשפט קמא שוכנע כי איתן השתתף עם אדם, דודו, רועי ואורן בקטטה, הוכה באלה על-ידי המאבטח היימן, וכי החבורה איימה כי הם יחזרו ויגרמו לסגירת המועדון. לפיכך נמצא כי היה לאיתן מניע שנוצר בסמוך למועד הירי. עוד נקבע כי איתן שהה עם יתר הנאשמים כשתכננו את הירי. בית המשפט אימץ את גרסת סמי באשר לחלקו של איתן באירועי הערב, כפי שפורטה לעיל, לרבות לעניין נטילת האקדח לידו וטשטוש הספרות על לוחית הרישוי של מאזדה א. נקבע כי בהגיעו לאזור הרוקוביץ' ירה איתן לעבר השוהים ברחבת המועדון ונמלט מהמקום ברכב. כן נקבע כי איתן, אדם ואסי ירדו לאילת, שם ברח איתן ממחסום משטרתי. לאחר מספר ימים חזר איתן וברח כאשר השוטרים הבחינו בו בטיילת באילת. זמן קצר לאחר מכן נתפס יחד עם אדם ואסי במונית ביציאה מן העיר, וניסה להימלט. הראיות שבהתבסס עליהן נקבע כי איתן הוא היורה הן: עדותו של סמי; דגימת ה- D.N.A. שנמצאה על הצעיף השחור שעטף את הנשק, כראיית סיוע לעדותו של סמי, כמו-גם כראיה עצמאית המסבכת בירי את איתן שהכחיש כל קשר לצעיף; קיומו של מניע, המחזק את ראיות התביעה; התיעוד במצלמות בקיוסק טויטו התואם את גרסתו של סמי, בניגוד לגרסתו המשתנה של איתן; בית המשפט שוכנע כי החבורה, למעט אסי וסמי, היתה יחד במהלך אותו ערב עד שהתחלקה בין שני רכבי המאזדה. משכך נזקפה הזמנת האקדח על-ידי דודו גם לאיתן כשותף; האיזולירבנד שנמצא בתא הכפפות של מאזדה ב, ועליו טביעת אצבע של דודו, כסיוע לעדות סמי; מחקר התקשורת בין הטלפון הנייד של איתן לזה של אסי בסמוך לירי ואיכון המכשיר בשעת הירי באזור הירי מהווים סיוע, במיוחד ביחס לאליבי הכבוש של איתן; עדי הראיה מסרו כי היורה נמלט ברכב המתאים לתיאור מאזדה א, ראיה המהווה אף סיוע לעדותו של סמי, בהתחשב בכך שהוכח כי איתן נמצא עם רכב זה באילת; העובדה שנמצא כי הסיבים על מושב הנוסע שליד הנהג במזדה א יכולים להיות מהצעיף שעליו נמצאה דגימת D.N.A. של איתן מהווה סיוע לעדות סמי, שכן היא מתיישבת עם תיאורו את מקום ישיבתו של איתן ברכב; העובדה שאיתן ניגש לקבל מסמי את האקדח, כשהיא מתווספת למכלול הראייתי שפורט לעיל, תומכת בהיותו היורה; עדות בעל האקדח מחזקת את עדות סמי; בריחתו של איתן לאילת מספר ימים לאחר הרצח ובריחתו ממאזדה א כשנעצרה לבדיקה במחסום, מצביעה על תחושת אשם ומהווה התנהגות מפלילה נוספת, בגדר סיוע; שקריו של איתן לאורך עדותו, השמירה על זכות השתיקה בחקירה, האליבי הכבוש שנמסר רק בפתח עדותו ולא בפתח המשפט, כולן ראיות המחזקות את עדות עד המדינה. שקריו והאליבי שהופרך בצילומים מקיוסק טויטו ובאיכוני הטלפון הנייד שלו מהווים אף הם סיוע. הטענות בערעור 42. בא כוחו של איתן העלה שורה ארוכה של נימוקים שלהשקפתו מעוררים ספק סביר המוביל לזיכויו של איתן. בעיקר, טוען הוא, הראיות אינן מובילות למסקנה הכרחית כי איתן הוא היורה. איש מהעדים לא זיהה את איתן כיורה, ולעומת זאת לא ניתן משקל הולם לעדותם של רותם וארז, עדי הראיה הישירים לרצח, שזכו ככלל לאמון בית המשפט ותיארו את היורה באופן שאינו תואם את חזותו של איתן. בהתייחס לעדותה של רותם נטען כי לא היה מקום לקבוע כי עדה זו ראתה את היורה לזמן קצר בלבד באופן שלא איפשר לה לזהותו. לשיטת בא כוחו של איתן, קביעה זו הינה בבחינת גרסה חלופית שיצר בית המשפט לגרסתה של רותם, כדי להתמודד עם הסתירה החזיתית בין תיאורה את היורה למראהו של איתן. נטען כי לא היה מקום לדחות את טענתה של רותם כי לא מסרה לראש הצח"מ שהיורה היה רעול פנים, לאחר שנמצאה מהימנה. בנוסף אין זה ייתכן כי רותם ראתה צעיף שחור על פני היורה, שכן הדבר אינו מתיישב לא עם עדותה כי היורה היה מזוקן ולא עם טענתה כי ראתה בידו השמאלית בד או משהו שניתן לעטוף עמו את האקדח, בלי שמסרה כי היורה הוריד משהו מראשו. הוטעם כי אין משמעות להתאמה בין תיאורה את בגדי היורה ללבושו של איתן באותו ערב, שכן מדובר בלבוש – ג'ינס ונעלי התעמלות – שכיח. אשר לעדותו של ארז, צוין כי הלה היה עד לאירוע המקדים ולאירוע הירי ובהודעות שמסר במשטרה זיהה את רועי כיורה. רק בעדותו טען ארז כי לא ראה את היורה וסבר כי רועי הוא היורה משום שהיה הדמות הדומיננטית באירוע המקדים. נטען כי לא היה מקום לפצל את עדותו של ארז כך שהתקבלה רק לעניין האירוע המקדים, המסבך את איתן, ונדחתה ביחס לזיהוי היורה, המוליך לחפותו של איתן. עוד נטען כי ההחלטה לקבל את עדותו של ארז בחלקה לא נומקה על-ידי בית המשפט קמא ולא הובהר מדוע העדיף את הסבריו המאוחרים של ארז על הגרסה שמסר במשטרה שעות ספורות לאחר הירי. לשיטתו, משגרסתו של ארז נדחתה בחלקה, לא ניתן לבסס על עדותו היחידה את מעורבות איתן בקטטה. בא כוחו של איתן סבור כי היה מקום לדון באי-ההתאמה בין תיאורו של ארז את היורה לבין חזותו של איתן. מנגד נטען כי לא ניתן המשקל הראוי לסתירות בעדויותיהם של עדי הראיה לקטטה, המלמדות כי לא דיברו אמת. כך, למשל, נטען כי לא ניתן משקל לכך שבניגוד לטענתו של ארז כי איתן הוכה בצד שמאל של גופו, סימני החבלה נמצאו על צד ימין של גופו, ומחוות הדעת הרפואית עולה כי לא ניתן לקבוע כיצד נגרמו ומתי. עוד הלין בא כוחו של איתן על אי-עריכת מסדר זיהוי ושחזור לעדי הראיה שטענו כי יוכלו לזהות את המעורבים בקטטה, או את היורה. הוא הדגיש כי המאבטח היימן, שנכלל ברשימת עדי התביעה, לא העיד וגורס כי בהיעדר תימוכין לטענתו של ארז כי היימן עשה שימוש באלה או במקל בקטטה, צריך היה לקבוע כי התביעה לא הרימה את הנטל. 43. נטען כי היה על בית המשפט לבחון אפשרויות עובדתיות סבירות אחרות, חלופיות לתרחיש לפיו איתן הוא היורה, אף אם לא הועלו על-ידי איתן ואינן מתיישבות עם קו ההגנה שנקט. ברוח זו נטען גם כי אף אם תתקבל עובדת הימצאות D.N.A. של איתן על הצעיף, לא ניתן לשלול כי תפקידו התמצה בקבלת האקדח לידיו ובהחבאתו לאחר מכן, ללא עשיית שימוש בו. 44. בא כוחו של איתן שב והעלה בפנינו שלל טענות נגד עד המדינה ומהימנות גרסתו. מאחר שנדרשנו לעיל לטענות אלה, שחזרו אף אצל מערערים נוספים, לא נשוב על הדברים אלא ככל שיש בהם היבט ייחודי לעניינו של איתן. ראשית נטען כי עדותו הנסיבתית של עד המדינה אינה יכולה למלא את החלל הראייתי לגבי זהות היורה. כן נטען כי לא ניתן המשקל ההולם לטענות באשר למניעי עד המדינה. שכן מהראיות עולה כי בנוסף לרצון לקבל טובות הנאה והחשש ממאסר ארוך, היו לסמי מניעים נוספים שביניהם רגש של נקמה, חשש מנקמת משפחת המנוח וויכוח שגלש לאלימות בין איתן לסמי בערב הירי. הוא סבור כי לא היה מקום ליתן משקל לטענת סמי כי כאבו על מות חף מפשע הניעו למסור את האמת, שכן הטענה עלתה לראשונה בבית המשפט, וכן הוא גורס כי הטענה בדבר תחושת הנחיתות של סמי בחבורה נוצרה על-ידי ראש הצח"מ ואין לה בסיס בראיות. טענות רבות הועלו ביחס למשקל החסר שהוענק לסתירות ולתהיות העולות מגרסת עד המדינה. נטען כי גרסתו של סמי התפתחה במספר סוגיות בעקבות התנהלות החוקרים ושאלותיהם המנחות, בכדי להבטיח את הפללתו של איתן: בשאלה האם בחניית ביתו התקדם איתן לעבר סמי כדי ליטול האקדח, או שסמי, על דעת עצמו, מסר את האקדח באופן אקראי לאיתן; ביחס לכך שבחקירתו הראשונה סמי תיאר את הצעיף בפירוט, אך בהמשך מסר כי אינו יכול לתארו ולא ידע להסביר שינוי זה, מה גם שתיאור הצעיף שמסר אינו תואם את הצעיף שנתפס וסמי לא נדרש לזהותו; באשר להתפתחות בגרסתו ביחס לזהות מטשטשי לוחית הרישוי של מאזדה א; באשר לתוכן ההנחיה שקיבל סמי טרם רדתו ממאזדה ב לרחבת הרוקוביץ' ולזהות נותנה; ובאשר למיקומם של אדם ואיתן בזמן בו בוצעה לכאורה הסריקה. נטען כי מדובר בשינויי גרסה בעלי נפקות לעניין מהימנותו של סמי ולעניין שאלת היסוד הנפשי המיוחס לאיתן. 45. מחדלי חקירה ופגמים באופן ניהולה – בא כוחו של איתן טוען כי הפגם המרכזי בהתנהלות החקירה הוא כי גרסתו של עד המדינה הובנתה על-ידי חוקריו, כך שחזר בעדותו על פרטים ששמע מהם, כפי שפורט. על הדוגמאות שהובאו לעיל מוסיף הוא, בין היתר כי פרטי האירוע המקדים הובנו על-ידי החוקרים, הם ששמו את שמו של איתן בפיו של סמי ואת הפרטים אודות צעיף שחור ואקדח שהיו לכאורה בידיו של איתן. כן נטען כי לא מוצו כל כיווני החקירה ולא ננקטו פעולות חקירה מסוימות באופן שפגע בהגנתו של איתן ומקים ספק סביר באשר להיותו היורה באירוע. טענה מרכזית בהקשר זה הינה אי-מיצוי חקירת החשד בדבר מעורבותו של נועם. נטען כי האליבי של נועם לא אומת וגרסתו אינה מוצקה. בתיק החקירה פרטים שבהצטרפם יחד מצביעים על מעורבותו ומעוררים ספק סביר ביחס לאשמתו של איתן, ובפרט דברים שאמר סמי לחוקר ניר ציפורי, זמן קצר לפני שהביע נכונות לשמש כעד מדינה, אשר מלמדים כי באותה עת סמי האמין כי נועם הוא מעורב דומיננטי בירי. בנוסף, נועם אמר למדובב שהוכנס לתאו כי הוא חזק בתיק והורה לו לא לדבר מחשש להקלטות, אך לא בוצעו פעולות שיכולות היו להביא לחילוץ פרטים נוספים מפיו. עוד נטען כי מאחר שהיימן זיהה את נועם כיורה, היה מקום ליתן משקל לכך שלא זומן להעיד ולא נערך לו מסדר זיהוי. טענות נוספות שהועלו גם בפנינו הן כי מהעדויות השונות עולים פגמים בשרשרת המוצגים ביחס לצעיף ולאקדח. נטען גם כי בדיקת ה-D.N.A. שנערכה לצעיף פגומה, בין היתר כיוון שתמונות של הצעיף שנלקחו ביום תפישתו אינן תומכות בעדות המומחית כי בעת בדיקת הצעיף הבחינה בעיוות מסוים ובחורים, באופן שגרם לה לנחש כי הצעיף שימש את מי שרצה לכסות את פניו ולכן התמקדה במקום בו היו העיוות והחורים. נטען כי המומחית חזרה על דברים שנאמרו לה בעניין זה. טענה אחרת היא כי היה על המומחית לדגום את הצעיף כולו ולא לדגום אך את האזורים הסמוכים לחורים על הצעיף, ובפרט לאור העובדה שאף המומחית לא שללה האפשרות כי בדיקה מעמיקה יותר היתה מעלה תוצאות חיוביות לגבי מעורבים אחרים. בא כוחו של איתן הבהיר כי כוונתו לערוך בדיקת D.N.A. עצמאית לא יצאה לפועל בשל העלויות הכבדות של בדיקה שכזו ולכן אין לזקוף לחובתו היעדר חוות דעת נוגדת. מלוא החופן טענות העלה נגד ממצאי הבדיקה שנערכה לצעיף במעבדת סיבים ופולימרים, שעיקרן כי אופן בדיקת הצעיף והתיעוד הלקוי של הבדיקות, הקשו על ההגנה לבחנן, והדבר צריך להיזקף לזכותו של איתן, מה גם שלא היה מקום לייחס משקל לבדיקות אלה שתוצאותיהן אינן ודאיות. הוא שב ומלין על אי-שליחת הצעיף לבדיקת שרידי ירי. בא כוחו של איתן שב והצביע גם בפנינו על שורה ארוכה של מחדלי חקירה שנפלו לשיטתו בתיק ולדידו לא זכו להתייחסות בית המשפט המחוזי, לרבות בדיקה בלתי ראויה של זירת הירי; אי-הקלטת השיחה מיום 19.10.05 בין סמי לראש הצח"מ, בה הביע סמי לראשונה נכונות לשמש כעד מדינה; אי-עריכת עימות בין סמי לנועם, כדי להבהיר את הערכתו של סמי בפני החוקר ניר ציפורי כי נועם עומד לשמש כעד תביעה; לא הובהר האם סמי הפך לעד מדינה מיוזמתו או שהדבר הוצע לו; חוסר התאמה מהותי בין נ/8, מזכר החוקר ניר ציפורי, המתאר את המגעים הראשונים בין סמי לחוקריו, ל-ת/245, מסמך ראש הצח"ם, המתאר את אותה סיטואציה ומלמד על אי-תיעוד פרטים מרכזיים לתיק. 46. לחלופין נטען כי גם אם תיוותר על כנה הקביעה כי איתן הוא היורה, לא היה מקום לייחס לו את היסוד הנפשי הנדרש בעבירה של רצח בכוונת תחילה. איתן סבור כי מאחר שהראיות שעמדו נגד המערערים כולם הן זהות והובילו לקביעה כי לא התגבשה אצלם כוונה להמית, ומאחר שנקבע לצורך הרשעת המערערים כולם בעבירה של קשירת קשר להריגה, כי פעלו בצוותא חדא, לא היה מקום להבחין בין היסוד הנפשי שלו לזה של יתר המערערים. לדידו יש לזקוף לזכותו את הקביעה כי ייתכן שבשעת תכנון הקשר לא התכוונו הקושרים לקטול חיי אדם אלא אך להפחיד ולעורר מהומה, כפי שנקבע לגבי יתר המערערים. הוא מסביר כי אם הוא הקושר שירה, לכל היותר התקיימה בו מודעות לכך שהקורבן עלול למות מהפגיעה או מהחטאה ומטעים כי לא הוכח, ולו בראיות נסיבתיות, כי התקיימו אצלו השקילה והרצון להשיג התוצאה הקטלנית, החיוניות לשם הרשעה בעבירה של רצח בכוונת תחילה. לאור האמור סבור הוא כי הספק שהוביל לזיכוי המערערים האחרים מן העבירה של רצח בכוונה תחילה צריך לעמוד גם לו. איתן מטעים כי קביעת בית המשפט כי ההחלטה להמית בשלה אצלו בעת הירי מבוססת על השערות ועל אינדיקציות ראייתיות שגויות, שמעידות לכל היותר על הכנה ולא על קיום החלטה להמית. הוא מסביר כי הקליעים פגעו בנקודה מערבית לרחבת הרוקוביץ', בה לא ישבו אנשים, בעוד שברחבת המועדון לא נמצאו קליעים, פרט המעורר ספק שמא הירי כוון לאזורים בהם לא ישבו אנשים, ונועד להפחיד בלבד. עוד הוסף כי עצם הימצאות קליעים בגובה אדם אינה מלמדת בהכרח על כוונת קטילה, מאחר שהירי בוצע מלמעלה למטה. טענה נוספת היא כי לא ניתן משקל מספיק לטענתו כי כשלים בבדיקת הזירה אינם מאפשרים גיבוש מסקנה בדבר קיום החלטה להמית. כך, למשל, תיעוד הזירה אינו מאפשר לעמוד על פיזורם המדויק של התרמילים בזירה. לדבריו, אופן פיזור התרמילים כפי שהוא עולה מתצלומי הזירה מלמד כי היורה היה בתנועה בעת ביצוע הירי, ירה לכל הכיוונים, ולא בהכרח לכיוון מסוים, מה שמתיישב עם היעדר כוונת קטילה. 47. המדינה סבורה כי יש לדחות את טענותיו של איתן באשר לקביעות העובדה והמהימנות. היא גורסת כי עדותה של רותם נסדקה בחקירה הנגדית ורותם אף אישרה ש"יכול להיות" שהמראה שראתה נוצר כתוצאה מצעיף שחור שנקשר מאחורי ראשו של היורה. קבלת עדותה הראשונית של רותם יוצרת תרחיש בלתי סביר שלפיו אלמוני הגיע לזירה וירה במנוח, ולאחר מכן העביר את האקדח כשהוא עטוף צעיף לידי איתן, שהשליכו בסמוך למחלף עתלית. זהו תרחיש דמיוני, שלא הוצגו ראיות התומכות בו ואינו מעורר ספק סביר ביחס לאשמתו של איתן. בהתייחס לטענות בדבר מחדלי חקירה הוסבר כי לא בוצע מסדר זיהוי חי לרותם, כיוון שסירבה לשתף פעולה עם המשטרה, ומכל מקום היא העידה כי הביטה אך בחלק התחתון של פני היורה ולכן ספק מה התועלת בעריכת מסדר זיהוי. באשר לעדותו של ארז מפנה המדינה להנמקת בית המשפט המחוזי מדוע בחר לפצל את עדותו ומסבירה כי הדבר מתבקש גם נוכח העובדה שמכלול הראיות מצביע על כך שאיתן הוא היורה. כן הוסבר כי שיחתו של סמי עם ראש הצח"מ לא הוקלטה לאחר שסמי הפשיט הקצין מבגדיו לפני העלייה לגג כדי לוודא כי לא יוקלט. לדידה של המדינה אין עוד כל נפקות לשאלה מי יזם את כריתת הסכם עד המדינה, לאחר שסמי העיד כעד מדינה ונמצא אמין על-ידי בית המשפט. לטענה כי היה על בית המשפט לבחון אפשרויות סבירות אחרות אף אם לא הועלו על ידי איתן, משיבה המדינה כי על פי פסיקת בית משפט זה מקום שמערער מעלה שתי גרסאות עובדתיות חלופיות, יש לדחות הטענה החלופית על הסף. לאור האמור נטען גם כי יש לדחות את טענת איתן כי קיים ספק סביר ביחס להתגבשות רכיב ההחלטה להמית בעבירת הרצח בכוונת תחילה אצלו, מאחר שגרסתו העקבית הייתה כי לא ירה במנוח. מכל מקום היא סבורה כי הקביעה לפיה ההחלטה להמית התגבשה אצל איתן בהיותו במקום הירי בוססה היטב בראיות ופסקי הדין עליהם ביקש בא כוחו של איתן להיסמך בהקשר זה אינם דומים לענייננו ואינם מוליכים לזיכויו. דיון והכרעה 48. איתן העלה מלוא החופן טיעונים נגד כל קביעה וקביעה בעניינו. כפי שהוסבר, אין מטרת הערעור לבחון מחדש את הראיות על מנת לגבש מערכת חלופית של קביעות עובדתיות, אלא להעביר הקביעות הקיימות תחת שבט הביקורת. כך נעשה גם אנו, ולפיכך לא נידרש אלא לטענות שסברנו כי יש מקום וטעם להידרש להן. חוט השני בערעורו של איתן הוא כי לא ניתן משקל הולם לטיעוניו. לדידנו זוהי הצגה שגויה של הדברים: בחקירתו שמר איתן על שתיקה ורק בעדותו ניסה לספק גרסה, אך התקשה להשיב לשאלות שנשאל ונאחז באמירה כללית כי אינו זוכר. הלכה למעשה נותרו גרסת התביעה והראיות נגדו בלא שתוצג למולן גרסה מטעמו. טיעוניו נבחנו ונשקלו, אך משלא עלה בידו של איתן לספק הסבר חלופי וסביר לראיות נגדו, לא היה בכוחם להכריע את הכף. לכך יש להוסיף כי גם אנו שוכנענו כי מכלול הראיות שהציגה התביעה ופורט לעיל מבססות מסקנה אפשרית סבירה אחת ויחידה, כי איתן הוא היורה. 49. הטענות נגד זיהויו של איתן כיורה מבוססות על שני נדבכים: האחד הינו כי לא ניתן ללמוד מן העדויות על מעורבותו באירוע המקדים, ומכאן שאין לקבוע כי היה לו מניע לביצוע הירי. השני הינו כי לא ניתן המשקל ההולם לעדויות עדי הראיה היחידים לירי, הלוא הם רותם וארז. מעורבותו של איתן באירוע המקדים הוכחה בראיות ממקורות שונים ולכן אין מקום להתערב בקביעה כי הוכחו מעורבותו והמניע שלו לפעול. אמנם, עדי הראיה השונים לאירוע המקדים לא מסרו גרסה סימטרית וזהה לתוכן האיומים שהושמעו במהלכו, אך התמונה העולה מגרסאותיהם היא דומה ומעלה את אווירת האיום ותחושות הכעס של המעורבים. חרף ההבדלים בין הגרסאות שמסרו עדי הראיה, עולים מהן – כבר בהודעות שמסרו בליל הירי – אלמנטים משותפים, גם אם בהבדלי ניסוח: כך נמסר על "הבטחה" של המעורבים כי הם עוד יחזרו למקום, תוך קשירת הדברים לאזכורו של בעל המועדון. כך גם הבטחתם כי "משהו" יקרה עוד באותו יום, כאשר משתמע מהדברים כי הכוונה היא לתגובה לקטטה (הודעת מג'די מנסור, נ/3 בעמ' 1 שורות 20 – 22; הודעת ניזאר חדיד, נ/5 עמ'1, שורות 11 – 12, 18, עמ' 2, ש' 23 – 26; הודעת שאדי דרובי, נ/14, ע' 1 ש' 12; הודעת ארז זאהר עמ' 1, עמ' 2 ש' 3 – 4, עמ' 3 ש'22 - 23). בית המשפט סקר בהכרעת דינו את ההודעות שמסרו עדי הראיה לאירוע המקדים ואת עדותם בפניו. ההבדלים שזוהו על-ידי הסנגורים בין ההודעות השונות, ובינן לבין העדויות, באשר לתוכנו המדויק של האיום, כמו-גם הטענות נגד מהימנות עדים אלה ובדבר ה"שדרוג" ההדרגתי של גרסתם, היו בפניו. בסופו של יום התרשם בית המשפט כי "...[ש]עדי הראיה לקטטה, בעיקר בהודעותיהם מיד לאחר האירוע, דיברו אמת בתיאור שלד האירוע, וכי תיאור הקטטה, מעורבותם של חלק מהנאשמים בה, ובעיקר של איתן, רועי ודודו, הוא אמין. כן יש לקבל את גרסתם לפיה הושמעו איומים כלפי המאבטחים ובעל המועדון". הקביעה כי תיאור שלד האירוע אמין, מבטאת לטעמנו התחשבות בניואנסים או בהבדלים שהתגלו בין גרסאות אלה. אין לתמוה על כך, שכן מדובר באירוע קצר, מרובה משתתפים, שייתכן ואפפה אותו תחושה של לחץ או אווירה אלימה. אשר על כן, האופן בו "צולם" האירוע בזיכרונו של כל עד יכול שיהיה שונה מעט מאדם לאדם. אלה הן מגבלות הזיכרון האנושי, כפי שמכנה זאת בית המשפט. ודאי שכך הוא הדבר באשר לויכוח שבזמן אמת לא הצדיק בהכרח התעמקות בפרטיו על-ידי העדים וחשיבותו התחוורה אך בעקבות אירוע הירי. ואולם, העיקר הוא כי מדובר בהבדלים בניואנסים ולא במהות. לראיות אלה התווספו הודאתו של איתן בנוכחות ברוקוביץ' בערב הירי, זיהויו על-ידי ארז, יומיים לאחר הירי, כמי שספג מכת אלה מהמאבטח היימן, והעובדה שסימני החבלה שנמצאו על גופו של איתן, עם מעצרו, כשבועיים לאחר הירי, תאמו את מיקום פגיעות האלה אליבא דארז, הגם שלא בצד שמאל של הגוף כטענת ארז, אלא בצד ימין. איתן לא נתן הסבר ממשי כיצד נגרמו החבלות ואף הסתבך בשקרים בנקודה זו. יצוין כי בניגוד לטענת בא כוחו של איתן, עד ראיה נוסף, דוד ממן, שהינו גיסו של נועם, תיאר את הבחור שהוכה באירוע, באופן התואם ככלל את תיאורו של איתן (ת/191), ואף בכך יש כדי לתמוך בטענה כי איתן הוכה באירוע באלה או במקל. נוסיף, כי אמנם היימן לא הובא לעדות ולא הוברר לנו מדוע, אך בפני בית המשפט נשמעו עדויות באשר למכות שספג לכאורה איתן. לפיכך, אם ביקש איתן להפריך הטענות, היה באפשרותו לזמן את היימן לעדות. איתן לא עשה כן, ואין לו אפוא להלין אלא על עצמו על הקביעה כי ראיות התביעה משתלבות זו בזו כדי המסקנה כי הוא היה מעורב באירוע המקדים ומשכך הוכח המניע בעניינו. 50. עדי הראיה לירי. עדת הראיה שנמצאה קרובה ביותר ליורה בשעת הירי היא רותם. בית המשפט המחוזי נדרש לעדותה בהרחבה, ובסופו של יום בחר שלא לקבלה, הגם ששוכנע כי דיברה אמת ותיארה את שקלטה בחושיה. איתן מלין על החלטת בית המשפט לבכר את עדותו של סמי, שלא היה עד לירי, על פני עדותה של רותם. דומה כי דווקא מהטעם שעדותו של סמי היא נסיבתית בעוד שעדותה של רותם היא ראיה ישירה, שקל בית המשפט היטב את עדותה של רותם ונימק כדבעי את החלטתו כי עדותה אינה מעוררת ספק סביר באשר להיותו של איתן היורה. בקביעה זו לא מצאנו להתערב, מהטעמים שיפורטו. אין מחלוקת כי תיאורה של רותם את היורה – "בחור 1.80 כהה זקן שחור קוקו שחור מתוח לאחור...זקן הרבה זקן...יש לו שיער ארוך...." (נ/20) – אינו מתיישב עם חזותו של איתן. יחד עם זאת, בהערכת עדותה לא ניתן שלא להביא בחשבון את העובדה שהיא הייתה עדה לירי שניות בלבד לאחר שהקיצה משינה במונית בה נסעה בשעת לילה מאוחרת והתיאור שמסרה מבוסס על התרשמות חטופה ביותר ממראהו של היורה, שארכה שניות ספורות. על פי עדותה, מדובר בסיטואציה שהייתה עבורה מפחידה ואשר היא עצמה מציינת כי בחלקה שקלה לעשות עצמה מעולפת והשתטחה על הארץ (ע' 1899 לפרוטוקול), ובחלקה לא הישירה מבט אל היורה כיוון שפחדה. רותם אישרה כי בשום שלב לא עמדה אל מול היורה. תיאורה את פניו דל ביותר ומתמצה בכך שהיה לו "הרבה זקן", אותו תיארה בהמשך כזיפים, וכי היה כהה. מעדותה עולה כי את מראה פניו המלא של היורה לא עלה בידיה לראות, ולכל היותר ראתה את חלקן התחתון של פניו. המסקנה המתבקשת מעדותה היא כי דמותו של היורה נקלטה בחושיה באופן חלקי בלבד, לפרק זמן קצר ביותר ותחת הנסיבות המפחידות והמאיימות של האירוע. רותם הכחישה בעדותה כי מסרה לראש הצח"מ שהיורה היה רעול פנים והבהירה כי אמרה לו שהלה היה מזוקן. לטענתה, נושא הרעלה עלה שניות לאחר האירוע, כאשר אמרה לאדם שעמד בקרבתה כי היורה היה ערבי ומששאל אותה מנין לה הדבר, הבינה ממבטאו כי הוא עצמו ערבי ובמבוכתה השיבה לו כי היורה עטה רעלה על פניו. לא מצאנו ממש בטענות נגד החלטת בית המשפט לדחות טענתה זו, גם אם התרשם כי רותם לא שיקרה בעדותה, נוכח העובדות העומדות אל מול עדותה: ראשית, כפי שמציין בית המשפט, מזכרו של ראש הצח"מ לפיו רותם מסרה לו בשיחה כי נדמה לה שראתה רעלה על פני היורה נכתב לפני שנתפס האקדח עטוף בצעיף ולפני שעד המדינה מסר גרסתו. קשה לקבל אפוא את שנרמז, כי מדובר בניסיון של ראש הצח"מ להכניס מילים בפי העדה כך שתתאמנה לעמדת התביעה. שנית, רותם אישרה כי לא ראתה את פניו של היורה, אלא "הסתכלתי...ראיתי רק שחור, ראיתי הרבה זקן ולא הסתכלתי לו בעיניים מכיוון שפחדתי" (עמ' 1893 לפרוטוקול). ואולם, כאשר הראתה לה התובעת את הצעיף כשהוא קשור מאחורי ראשה הסכימה העדה כי ייתכן שמתקבל מראה דומה לזה שתיארה, של קוקו חלק המסולסל בקצותיו (נ/21, ע'4 וכן ע' 1896 לפרוטוקול), הנוצר על-ידי ה"פומפונים" בקצה הצעיף. גם עלינו מקובל כי האופן בו תיארה את היורה וזקנו השחור מתיישב עם האפשרות שפניו היו רעולות בצעיף. כאשר מביאים בחשבון את המראה החטוף שראתה רותם את היורה, את העובדה שנראה כי נושא הרעלה עלה ממנה לפני שהדבר נודע לחוקרים חרף הכחשתה המאוחרת, את העובדה שאישרה בחקירתה כי ייתכן שהמראה שראתה התקבל בזמן אמת כתוצאה מצעיף שעטף את פני היורה ואת ההתאמה שבין תיאורה את לבושו של היורה ללבושו של איתן – הגם שמדובר בלבוש שאינו יוצא דופן, ונוכח העובדה שגרסתה כי היורה נמלט מהמקום ברכב מסוג מאזדה בצבע כסוף או לבן מתיישבת עם גרסת עד המדינה, מתקבלת המסקנה כי בדין ביכר בית המשפט את גרסת עד המדינה שהתיישבה עם מכלול הראיות, על פני עדות ראייה שתוכנה המהותי דל. לא למותר לציין, בסיום הדברים, כי תיאורה של רותם כי ליורה היה זקן עבות, אינו מתיישב גם עם מראם של אחרים שנעשה ניסיון לטעון כי הם מעורבים בפרשה, מה גם שכשהוצגו לה תמונותיהם של אלה היא לא זיהתה אותם. נוסיף כי אין מקום לטרוניה על אי עריכת מסדר זיהוי לרותם. כפי שהובהר גם בבית המשפט קמא, רותם סירבה לבקשות המשטרה להגיע לזהות חשודים. בבית המשפט אף ציינה כי ההגעה לבית המשפט למסור עדות מפחידה אותה (ע' 1891 לפרוטוקול). פרט זה, ועמו הבהרתה כי לא ראתה את פני היורה בבירור, מהווים הסבר מספק ומניח את הדעת לאי-עריכת מסדר זיהוי. 51. בהתייחס לעדותו של ארז עיקר הטרוניה הוא על ההחלטה לפצל את עדותו כך שאומצה ככל שהיא נוגעת לקטטה, ונדחתה ככל שמדובר בזיהוי היורה. יוזכר כי בחקירתו זיהה ארז את רועי כיורה. כידוע, גרסתו של עד אינה חייבת להוות מיקשה אחת, בלתי ניתנת להפרדה, ככל שהדברים אמורים באמיתותה, הלוא זה הכלל של "פלגינן דיבורא". ייתכן גם ייתכן שיימצא כי בחלקה של העדות ניתן ליתן אמון ובחלקה האחר לאו, מטעמים שונים. בית המשפט נדרש אפוא לבחינה זהירה, קפדנית ודקדקנית של העדות או ההודעה, ובסיומה רשאי הוא, אם מצא יסוד סביר לכך, לקבל את אותם חלקים של העדות לגביהם סבור הוא כי העד דיבר אמת, ולדחות את אותם חלקים לגביהם סבור הוא כי אינם מהימנים או כי נותר ספק באשר למהימנותם (וראו למשל: ע"פ 5008/10 פלוני נ' מדינת ישראל בפסקה 15 (לא פורסם, 14.3.2011) וההפניות שם; ע"פ 10733/08 גולדבלט נ' מדינת ישראל פסקה 48 לפסק דינו של השופט פוגלמן (לא פורסם, 17.2.2011); ע"פ 10596/03 בשירוב נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 4.6.06); ע"פ 5875/93 עביט נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(5) 801, 812 - 813 (1997)). כמובן, עצם ההחלטה בדבר פיצול העדות על בסיס מידת האמון שניתן לתת בה בנקודה מסוימת היא במהותה קביעה של מהימנות. ככזו, חל עליה כלל העדיפות הנתונה לערכאה הדיונית וגזירת הריסון בהתערבות ערכאת הערעור. לא מצאנו בטענות הצדקה להתערבות בהחלטת בית המשפט לקבל את עדותו של ארז ביחס לאירוע המקדים. ארז זיהה את איתן כמי שספג מכת אלה מהמאבטח היימן בקטטה. גרסתו זו מתיישבת עם ראיות נוספות, אשר פורטו לעיל. איתן לא גרס כי לארז, שאינו מוכר לו, אינטרס כלשהו להכפישו או לסבכו באירוע. בנוסף, קביעת בית המשפט המחוזי בנקודה זו נסמכת במידה רבה על התרשמותו מן העדים ולא נמצא לנו על כן טעם ממשי להתערב בה. הרכיב השני בגרסתו של ארז עניינו בזיהוי היורה. ארז מסר בהודעותיו כי היורה הוא אחד המעורבים באירוע המקדים, שלבש חולצה תכולה, ומסר תיאור מפורט שלו. בהמשך זיהה את רועי כיורה. בעדותו בבית המשפט שינה ארז את גרסתו ומסר כי לא זיהה את היורה אלא רק ראה דמות והניח כי מדובר בבחור שלבש את החולצה התכולה – רועי – נוכח הדומיננטיות של זה האחרון באירוע המקדים. הסברו של ארז בבית המשפט לשינוי גרסתו היה כי: "...היו שם שתי דמויות שבהתחלה חשבתי שזיהיתי אחד מהם אבל זה לא, אני ציירתי את התמונה של הבן אדם עם החולצה הכחולה מהרעש שהיה שם, חשבתי שזה הוא, אחרי זה, אחרי תקופה, אני, לא, לא הייתי בטוח, לא, לא צריך להאשים מישהו, לא צריך להצביע על מישהו שבאמת אני לא בטוח שהוא," (עמ' 1295 לפרוטוקול, ש' 8-12). בהמשך ציין: "אני רואה בעדויות שמסרתי שאני בטוח ואפילו בקלטת בשחזור, אני בטוח מי ירה, מי לחץ על ההדק אבל באמת, אמרתי לה שאני באמת לא זוכר, למה להפליל בן אדם, למה סתם, לא מכיר אף אחד מהם, לא היה לי שום קטע, למה להפליל אותו, באמת, אני לא יודע מי זה" (ע' 1309, ש' 4-7). כאמור, בית המשפט התרשם במישרין מעדותו של ארז, שנחקר על עניין זה ארוכות בחקירה הנגדית. על בסיס התרשמותו מעדותו של ארז, ובהתחשב בכך שלא הייתה מחלוקת על כך שאיש מן המעורבים אינו מוכר לארז ולא הוצג בסיס לסבור כי ארז יחפוץ להפליל את איתן דווקא "ולחלץ" את רועי, לא מצאנו כי יש מקום להתערבותנו בקביעה זו. נוסיף ונציין כי תימוכין להסברו של ארז לשינוי בגרסתו ניתן למצוא כבר בהודעתו השלישית במשטרה (נ/ 12), שם זיהה את רועי כיורה וציין "אני רוצה לגיד (כך במקור) לך שרוב הסיכויים שזה הוא שירה גם החולצה גם המבנה גוף והיה לו פנים מלאות כאלה אני אומר לך זה רק הוא. והוא גם הבחור שחימם את האווירה" (ע' 1, ש' 15-17. ההדגשות אינן במקור). הטענה כי בית המשפט אימץ את עדותו של ארז רק ככל שהיא מפלילה את איתן, כאילו יש לבית המשפט עניין דווקא בהרשעתו של זה, או כי לא נימק החלטתו לעשות כן, נדחית אפוא. 52. לא מצאנו להתערב אף ביתר הטענות לעניין עדותו של ארז, אשר נידונו בהכרעת הדין ונדחו. כך, למשל, העובדה שסימני החבלה על גופו של איתן נמצאו בצד ימין של גופו, בעוד ארז טען כי מכות האלה הוטחו על צד שמאל של איתן, אינה מלמדת על חוסר מהימנותו של ארז. אמנם, הטענה בדבר מכות האלה עלתה אך בהודעתו השלישית של ארז (נ/12). יחד עם זאת, טענה בדבר שימוש באלה בקטטה נגד בחור התואם את תיאורו של איתן עלתה כאמור גם מהעד דוד ממן, והעיקר הוא שגרסתו של ארז בדבר מכת האלה התקבלה לפני מעצרו של איתן, ושעם מעצרו של איתן התגלו על גופו סימני חבלה אשר מתיישבים עם גרסתו של ארז אף באשר לאיברים שספגו המכות - זרועו של איתן, חזהו ובטנו. מכל מקום איננו סבורים כי יש משמעות רבה לטעות באשר לצד בו הוכה איתן, כיוון שמדובר באירוע שהתאפיין באווירה לחוצה, ואולי אף מאיימת. אין זה מופרך להניח כי טעותו של ארז נובעת מכך שבזמן אמת עמד מול איתן ועל כן בלבל את הצדדים, כפי שצוין גם בהכרעת הדין. כאשר מוסיפים לכך את התרשמותו השלילית של בית המשפט מעדותו של איתן ואת הסבריו הבלתי אמינים לאופן בו נחבל, מקובלות עלינו קביעותיו של בית המשפט בנקודה זו. 53. סיכומה של נקודה זו הוא כי בניגוד לנטען אין עדויותיהם של רותם ושל ארז מבססות את זיכויו של איתן מחמת הספק. נשוב ונדגיש כי איתן ביקש להשתית את זיכויו על עדויות שכפי שהודגם טמון בהן קושי רב בכל הקשור בזיהוי היורה. טענותיו אינן נתמכות בגרסה משלו, שיהיה בה כדי להתמודד ולו לכאורה עם ראיות התביעה נגדו, ובפרט עם המארג המשולב של האקדח; ראיית D.N.A. שניטלה מהצעיף ואיכוני הטלפון הנייד שלו ושל אדם לאחר הירי, בכיוון בו נמצא האקדח, העומדים בסתירה גמורה לאליבי לו טען בעדותו, כי בזמן הירי שהה בבית סבתו. 54. איתן טוען כאמור כי לא ניתן המשקל ההולם לטענותיו בדבר מניעי עד המדינה, באופן המשליך על הערכת אמינותו. ברי כי לעד המדינה היו מניעים למסור העדות נגד חבריו-שותפיו, ואיתן בתוכם. מן הראיות שהיו בפני בית המשפט עלו, כמניעים אפשריים, דאגתו לגורל משפחתו, חששו מתוצאות התיק מבחינתו ואף כעסו על חבריו – ואולי על איתן במיוחד – על שלא דאגו "להעלים" את הרכב, כמו-גם תחושתו שאין התחשבות בעמדתו אצל חבריו (ת/245 מסמך 9 ומסמך 13). עוד ניתן ללמוד על מניעיו של סמי מהתנאים שהציב תחילה לשיתוף הפעולה מצדו: "לא להעיד על הצפאנות, כסף, מעבר מגורים להורים שלו ולאחותו וכרטיס טיסה לחו"ל" (ת/245 מסמך 11). כן ביקש שיבוטלו התיקים נגדו (ת/245 מסמך 12). החשש מנקמת משפחת המנוח עלה גם הוא (נ/8). גם אם נתעלם, כעמדת סנגורו של איתן, מטענת עד המדינה בבית המשפט כי כאב את מותו של חף מפשע, שוכנענו כי בית המשפט בחן את מניעיו והביאם בחשבון בבחינת עדותו. בית המשפט לא סבר כי הכאב על מותו של חף הוא שדחף את סמי להסכים לשמש כעד מדינה, אלא רצונו לזכות בטובות הנאה. עוד יש לדחות הטענה כי "תחושת הנחיתות" של סמי מול שאר החבורה הינה יציר מוחו של ראש הצח"מ. כפי שבית המשפט הדגים בהכרעת הדין, הדברים מבוססים על דברים מפיו של סמי בעדותו ובחקירותיו במשטרה, כמו-גם על דברים מפי דודו מהם השתמע מעמדו הנחות של סמי בחבורה (ת/32, מ"ט 648/05). אלה חברו לפרטים נוספים, דוגמת היותו של סמי מעין "נהג" של דודו ותחושת המחויבות שהפגין כלפי האחים במהלך ניהול המשא והמתן על הסכם עד המדינה. מכל מקום, מניעיו של עד המדינה נשקלו ולא הוצגה לנו הצדקה להתערב בעניין זה. 55. תיזה עובדתית חלופית. סנגורו של איתן טען כי היה על בית המשפט לבחון אפשרויות סבירות אחרות, חלופיות לגרסתו הנסיבתית של עד המדינה, אף אם אלה לא הועלו על-ידי איתן ואינן מתיישבות עם קו ההגנה בו נקט. ברוח זו, כך נראה, נטען בהמשך כי גם אם תתקבל עובדת הימצאותו של D.N.A. של איתן על הצעיף בו נמצא האקדח עטוף, לא ניתן לשלול כי תפקידו של איתן התמצה בקבלת האקדח לידיו והחבאתו לאחר מכן ולא ניתן ללמוד מן הדגימה כי הוא עשה שימוש באקדח. כידוע, הכלל הינו כי נאשם אינו יכול לטעון טענות עובדתיות חלופיות (ע"פ 8498/07 רג'בי נ' מדינת ישראל פסקה 5 לפסק דינו של השופט גרוניס (לא פורסם, 18.2.08); ע"פ 6952/07 רפאילוב נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 28.6.10). להלן: פרשת רפאילוב). בפרשת רפאילוב ערכה השופטת נאור דיון ממצה ובהיר בסוגיית דינן של טענות עובדתיות חלופיות. בפסק דינה נסקרו שלוש גישות עיקריות בפסיקת בית המשפט העליון בסוגיה זו: האחת, כי ניתן לבחון גרסתו העובדתית החלופית של מערער, אך זו תבסס ספק סביר רק אם היא סבירה, ולא די בכך שתהא אפשרית; השנייה, כי אין מקום להצגתן בערכאת הערעור של גרסאות עובדתיות חלופיות שלא הועלו בפני הערכאה הדיונית ולא עמדו במבחן החקירה הנגדית וממילא גם לא הועמדו לבירורה של הערכאה הדיונית; והשלישית הינה גישת ביניים לגבי "קו הגנה קיצוני שלא התקבל", שלפיה ישנם מקרים בהם יהיה על בית המשפט לבחון מיוזמתו הסברים אפשריים שונים המתיישבים עם חפותו של הנאשם, גם אם זה אינו טוען להם, וזאת למשל כאשר ניתן להסביר את הראיות נגדו בתרחיש שאינו מפליל, הגם שהנאשם עצמו אינו טוען לתרחיש זה. כשלעצמי נוטה אני לגישת ביניים זו, אשר לדידי משקפת את הכללים הנוהגים עימנו מאז ומתמיד במשפט הפלילי: מטבע הדברים, את גרסתו העובדתית לאירוע שמעורבות פלילית בו מיוחסת לו, הנאשם יודע ומכיר. הוא רשאי לבחור לפרוש גרסתו בפני בית המשפט ויכול הוא שלא לעשות כן, תוך שהוא נושא בסיכון כי שתיקתו בבית המשפט עלולה לשמש את בית המשפט כתוספת ראייתית לראיות התביעה (סעיף 162(א) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב – 1982). כמובן, העובדה שנאשם משנה מעת לעת את גרסתו ולא מוסר אותה בהזדמנות הראשונה יש בה כשלעצמה כדי לעורר חשד. אך ברי גם כי מקום שבית המשפט נוכח כי מכלול הראיות שהוצגו בפניו מקים ספק סביר לאשמתו של הנאשם – בין על בסיס התרחיש העובדתי החלופי המוצע על-ידי הנאשם, בין אם על בסיס תרחיש עובדתי שלא טען לו אך עולה באופן סביר מן הראיות – שומה עליו להגיע למסקנה מזכה. כלל זה יפה כוחו גם למצב בו שתק הנאשם, או שגרסתו נמצאה שקרית. כל עוד נותר ספק בלבו של בית המשפט באשר לאשמתו, התוצאה המתבקשת היא זיכוי. ודוק: גם במצב זה נדרש כי התשתית הראייתית מקימה באופן סביר אלטרנטיבה עובדתית. גם במצב זה צריכה להיות אותה "אפשרות" שעליה יתבסס זיכויו של הנאשם ממשית ולא ערטילאית. היא צריכה לעמוד על רגליה גם בהינתן העובדה שלתביעה לא התאפשר לתקפה ולהציג את חולשותיה. רק קביעת רף שכזה תאפשר הימנעות מהרשעת חפים מחד גיסא, ולא תעודד נאשמים לשמור על שתיקה ולהימנע ממסירת גרסה ביודעם כי יוכלו לבצע מקצה שיפורים בפני ערכאת הערעור מאידך גיסא, על-ידי העלאת טענה חדשה להיתכנותו של תרחיש עובדתי אפשרי אחר. מסכמים את הדברים היטב דבריו של השופט רובינשטיין, שהובאו גם בפרשת רפאילוב: "גירסה שקרית של נאשם אינה מטילה, מינה וביה, חובה על בית המשפט להעלות גירסאות אחרות, שיש בהן כדי לגרום לזיכויו. ואולם, ייתכנו מקרים בהם יהא על בית המשפט לבחון אפשרויות סבירות שונות, אף אם לא הועלו על ידי הנאשם ואין הן מתיישבות עם קו ההגנה שבחר הנאשם (ע"פ 410/71 הורוביץ נ' מדינת ישראל פ"ד כו(1) 624, 628 (השופט - כתארו אז - לנדוי); ע"פ 728/84 חרמון נ' מדינת ישראל פ"ד מא(3) 617, 632 (המשנה לנשיא בן פורת)); אכן ראוי, כי גם במקרה בו ברור לבית המשפט שהגירסה אותה מסר הנאשם שקרית היא, יבחן את מכלול הראיות נגדו בקפידה, שמא עולה ספק סביר באשמתו... במקרים בהם ניתן להסביר את הראיות על דרך תרחיש תמים, יש לזכות את הנאשם מחמת הספק. ברם, באותה מידה פשיטא, כי גם תרחיש תמים זה ייבחן בתנאי שקיימת תשתית ראייתית עובדתית לו בחומר הראיות (ע"פ 261/83 לוי נ' מדינת ישראל פ"ד לח(1) 570, 575- 576 (השופט בך); ע"פ 6179/02 דוד נ' מדינת ישראל (לא פורסם) (השופטת ביניש)). אין די בהעלאתה של אפשרות חלופית, שאינה מעוגנת במציאות (ע"פ 5041/04 אמונה נ' מדינת ישראל (טרם פורסם) (השופט ג'ובראן)), כפי שיארע בנסיבות שונות, שעה שמועלית גרסה מן הגורן ומן היקב. להשלמת התמונה אוסיף, כי כאשר בפני הערכאה הדיונית עמדו עדויות ראיה ישירות, קבלתה של גירסה חלופית המועלית בערכאת הערעור תהיה קשה עשרת מונים מאשר מקרה בו הונח לפני הערכאה הדיונית אך מכלול של ראיות נסיבתיות" (ע"פ 9613/04 בן סימון נ' מדינת ישראל פסקה ט' (לא פורסם, 4.9.06)). האם התשתית העובדתית במקרה שלפנינו מאפשרת מסקנה שונה מזו אליה הגיע בית המשפט? לטעמי המענה לשאלה זו הוא בשלילה. איתן שתק בחקירתו. במשפט העיד והכחיש כל מעורבות במעשים תוך שהציג אליבי שהופרך באיכוני הטלפון הנייד שלו. בסוגיות מסוימות נדחתה גרסתו ואילו באחרות, הוא לא ידע להשיב עניינית לשאלות שנשאל והשיב בתשובות מתחמקות ובטענה כי הדברים אינם זכורים לו. איתן לא הציג בשום שלב הסבר סביר ותמים המנתק בינו לבין הירי ואין בפיו כל הסבר ענייני לראיות שנאספו נגדו. כאמור, טענתו של איתן היא כי לא ניתן לשלול כי תפקידו התמצה בקבלת האקדח ובהטמנתו לאחר מעשה, אך לא בשימוש בו. הנה כי כן, עתה טוען איתן בחצי פה, כי אמנם היה מעורב, אך לא ניתן לשלול את האפשרות שחלקו היה מינורי. לדעתנו, נוכח כלל הראיות שנאספו נגד איתן ופורטו לעיל המסקנה המתבקשת היא כי איתן הוא היורה. האפשרות לה טוען איתן עתה, לפיה גורם שלישי ביצע את הירי בעוד חלקו של איתן התמצה בקבלת האקדח בשלב הראשון ובהסלקתו, נעדרת תימוכין בראיות. למולה ניצבות ראיות התביעה והממצאים הברורים באשר לחוסר מהימנותו של איתן, שנתפס בשקרים ולא ידע להסביר ראיות משמעותיות נגדו, ובפרט את ראיית ה-D.N.A. ואיכון הטלפון הנייד שלו לאחר הירי. במצב דברים זה לא ניתן לומר כי האלטרנטיבה העובדתית שנטענה היא סבירה. נהפוך הוא. היא נראית מופרכת, רחוקה ואף בדיונית. איננו סבורים כי זה אם כן המקרה להעלות טענה עובדתית חלופית ביוזמת בית המשפט. 56. מחדלי חקירה. כידוע, היעדרה של ראיה שמקורה במחדלה של הרשות החוקרת ייזקף לחובת התביעה כאשר מתבררת השאלה האם הרימה את נטל ההוכחה המוטל עליה. ואולם, עצם קיומו של מחדל חקירתי אין משמעו זיכוי אוטומטי של הנאשם. נפקותו של המחדל החקירתי תלויה בנסיבות העניין, ובפרט במידת חומרתו. מוקד הבחינה הינו בשאלה האם מדובר במחדל כה חמור עד כי מתעורר החשש כי הגנת הנאשם קופחה באופן שהוא התקשה להתמודד עם חומר הראיות נגדו (ע"פ 1977/05 גולה נ' מדינת ישראל בפסקה 13 (לא פורסם, 2.11.06) וההפניות שם; ע"פ 6679/04 סטקלר נ' מדינת ישראל בפסקה 35 (לא פורסם, 11.5.06) וההפניות שם; ע"פ 10357/06 אבו דיב נ' מדינת ישראל בפסקה 35 (לא פורסם, 6.8.07)). מחדלי החקירה להם טוען איתן נדונו בהכרעת הדין ונדחו תוך הנמקה מפורטת. שבנו ועיינו בטענות, אך לא מצאנו הצדקה לשנות מקביעותיו של בית המשפט המחוזי בעניין זה. כך, למשל, לא מצאנו ממש בטענה כי בדיקת ה- D.N.A. שנערכה לצעיף שעטף את האקדח נערכה על בסיס הנחות מוקדמות שנמסרו למומחית בטרם ערכה את הבדיקה והטו את תוצאותיה. המומחית הסבירה כי הבדיקה מתמקדת במקומות לגביהם יש חשד להימצאות חומר ביולוגי וממקומות אלה ניטלת דגימה. הסברה של המומחית כי בשל צורת הצעיף והחורים עליו סברה כי שימש לכיסוי ראשו של אדם, ועל כן דגמה בעיקר את האזורים הסמוכים לחורים שעל הצעיף, הוא הסבר הגיוני וסביר. לא מצאנו כי העובדה שלא כל הצעיף נדגם מלמדת על רשלנות הבדיקה או מגמתיותה. כן מקובל עלינו כי גם לו הייתה דגימת הצעיף כולו מעלה תוצאות חיוביות לגבי מעורבים אחרים, לא היה בכך כדי להשמיט את הממצאים בנוגע לאיתן. מדובר בראיה נסיבתית אך כבדת משקל. נוסיף, כי ככל שהיו בידיו של איתן טענות נגד הבדיקה היה ביכולתו להפריכן באמצעות בדיקת מומחה מטעמו. הדבר לא נעשה, על-פי הטענה בשל עלויות הבדיקה. העלאת טענה זו בשלב הערעור, בפרט בהיעדר תימוכין לה, מעוררת קושי. משכך, איננו רואים ליתן לה משקל. 57. טענה נוספת, שוריאציות שלה הועלו גם על-ידי מערערים נוספים, היא כי הגנתו של איתן נפגעה לאחר שפרטים מרכזיים לתיק לא תועדו. טענה זו מתבססת בעיקר על מזכר החוקר ניר ציפורי המתעד את שיחתו עם סמי אותו ליווה לבית החולים, ומהווה למעשה תיעוד של ראשית המגעים בין סמי לחוקריו לקראת ההחלטה לשמש כעד מדינה (נ/8). במזכר זה צוין בין היתר: "כמו-כן סיפר לי על החשדות נגדו..., ואמר לי כי המצב שלו "על הפנים" וכי הוא מסובך חזק ועמוק, סיפר לי כי XXX הציעו לו להיות עד תביעה, אבל הוא מפחד וחושש לפגיעה במשפחתו...". הקטע המסומן ב- XXX, יש לציין הוא קטע שנמחק בטיפקס, כאשר עיון במסמך המקורי מאפשר להבחין כי המילה המחוקה הינה שמו של ראש הצח"מ, יריב. טענת ההגנה הייתה כי המסמך עבר עריכה כדי שלא יעלה ממנו כי היוזמה לכריתת הסכם עד המדינה לא הייתה של סמי, אלא של חוקריו. התלבטנו בעניין זה לא מעט. בסופו של יום, לא שוכנענו כי הוכח שהמסמך אכן עבר עריכה או שיכולתו של איתן להתגונן נפגעה בעטיו. ראשית, ראש הצח"מ, שבעדותו נתן בית המשפט אמון, נחקר בעניין זה והכחיש כי ההצעה לכרות את הסכם עד המדינה באה מצד המשטרה. כן הכחיש כי הכניס כל שינוי במסמך נ/8. משתוכן המסמך גלוי למעשה, לא נפגעה הגנתו של איתן, שהרי התאפשר לו לחקור בעניין זה את ראש הצח"מ כפי שאכן עשה. שנית, נראה כי עיון במסמך נ/8, כמו-גם בהודעות שמסר סמי עובר להחלטה לשמש כעד מדינה, מלמד כי הוא התחבט בשאלה האם לשמש כעד מדינה והיה נתון בתהליך של הבשלת ההחלטה. בעיקר ניתן ללמוד על הדברים מהודעה מוקדמת שמסר (ת/154 מסמך 2), בה הוא מבקש לשוחח עם עורך דינו ואומר לחוקר: "תשיג לי את רונן חליבה אני יכול אה... לעזור לך בחקירה". אמנם, בחקירותיו הבאות התמיד סמי בהכחשת מעורבות באירוע הירי, אך נראה כי הדברים מצביעים על כך כי הרעיון לשמש עד מדינה כבר היה במחשבותיו בשלב זה שקדם לעריכת המזכר נ/8. במצב דברים זה, ובשים לב לכך שעדותו של סמי נמצאה אמינה ונתמכת בראיות חיצוניות, אין לקבל הטענה. 58. לא מצאנו להידרש גם לטענות כי לא מוצו כיווני חקירה נוספים, ובפרט האפשרות שנועם מעורב באירוע הירי. הדברים נבדקו על-ידי בית המשפט המחוזי ומקובלים אף עלינו. מבלי לקבוע דבר באשר למעורבותו או אי-מעורבותו של נועם באירועי אותו ערב, נציין כי גם אם לכאורה היה בראיות בסיס להניח כי נועם היה מוכר למערערים ואף היה מעורב באירוע המקדים, לא נמצאו בראיות שנאספו במהלכה של חקירה מקיפה ואינטנסיבית, ראיות שתקשורנה אותו לאירוע הירי: מעורבותו של נועם לא עולה מגרסתו של עד המדינה. כעולה בבירור מן הראיות, סמי ביקש לחלץ מן התיק את רועי ודודו, אך בסופו של דבר מסר גרסה גם נגדם. אין כל בסיס להניח כי יפליל את השניים אך יזנח חלקו של מעורב אחר, ובפרט כאשר נמצאו תימוכין לגרסתו בראיות חיצוניות, שאף לא אחת מהן אינה מובילה אל נועם או למעורב אחר. אין רמז למעורבותו של נועם גם במחקרי התקשורת ודו"חות האיכון מהם עלה קשר בין המערערים באותו לילה. על כך יש להוסיף כי בשיחתו עם המדובב (ת/104, עמ' 26) ציין אסי מפורשות כי נועם "...הוא לא קשור בכלל". כן מקובל עלינו כי גם לו היה נועם מעורב, כפי שנטען, הרי מדובר לכל היותר בשותף נוסף ואין בפרט זה כדי לשנות ממסכת הראיות נגד איתן המובילה למסקנה כי הוא ביצע את הירי. מכאן, אין באינדיקציות השונות עליהן הצביע בא כוחו של איתן כדי להשמיט את הבסיס תחת הראיות שנאספו נגד מרשו ומשכך לא ניתן לסבור כי מדובר במחדל חקירה. גם ביתר הטענות למחדלי חקירה לא מצאנו ממש וקביעות בית המשפט המחוזי בעניינן מקובלות עלינו. נוסיף כי, מקובלת עלינו עמדת בית המשפט המחוזי כי נכון היה לבצע מסדר זיהוי לעדי הראיה לאירוע המקדים, כמו-גם לבצע בדיקה במהלכה היה סמי נדרש לזהות את הצעיף. דא עקא, לא ניתן לומר כי אי-ביצועם של אלה הביא לפגיעה ממשית בהגנתו של איתן. כאמור, הממצאים באשר לאירוע המקדים מושתתים גם על גרסאותיהם של המערערים ואיתן בתוכם, כמו-גם על ממצאי החבלה על גופו של איתן התואמים את עדותו של ארז. אשר לזיהוי הצעיף, בהינתן ש- D.N.A. של איתן נמצא על הצעיף, וכאשר הצעיף נמצא עוטף את האקדח ששימש לירי במקום המתיישב עם איכון הטלפון הנייד של איתן מיד לאחר הירי, ברי כי יש לראיה זו משקל נכבד גם מבלי שסמי יזהה אותו, על רקע מכלול הנסיבות. 59. הטענות לעניין היסוד הנפשי. בהקשר זה סבור איתן כי כשם שלגבי יתר הנאשמים נמצא, על בסיס אותן ראיות, כי לא הוכחה כוונת הקטילה הנדרשת לשם הרשעה בעבירה של רצח בכוונת תחילה, צריכה מסקנה זו לחול גם לגביו. הוא סבור כי יסוד ההחלטה להמית יוחס לו בהכרעת הדין על יסוד השערות בלתי מבוססות. ראשית נציין כי מאחר שאיתן טען - ועודו טוען - כי לא הוא ירה במנוח, ניתן היה לדחות את טענותיו לעניין היסוד הנפשי, שכן טענות אלה מתבססות על גרסה עובדתית אחרת שלפיה הוא ביצע את הירי. בדינן של טענות עובדתיות חלופיות דנו לעיל (ראו פסקה 55 לפסק-הדין). יחד עם זאת, לא נעשה מלאכתנו קלה ונידרש לטיעוניו של איתן. בית המשפט המחוזי שוכנע כי התגבשה אצל איתן הכוונה להמית בעת הגיעו לזירה, לאור מספר ראיות: השימוש בכלי קטלני כאקדח; העובדה שמהאקדח נורו אחד-עשר כדורים לעבר ציבור בני אדם; כיוון הירי – לעבר הרחבה, ולא כלפי מעלה – מצביע על כך שלא מדובר בכוונה להפחיד בלבד אלא בכוונה לפגוע, שנלמדת גם מכך שהמנוח, אשר ישב במרחק של כשלושה מטרים ממאבטח הוא שנורה; כיוון הקליעים לעבר בני אדם נלמד גם מכך שהקליעים פגעו בקירות הרחבה בגובה שאינו עולה על גובהו של אדם. לא מצאנו ממש בטענותיו של איתן לעניין האינדיקציות מהן למד בית המשפט על כוונתו להמית. בפרט קיים קושי בטענה כי הירי כוון לאזור בו לא ישבו אנשים, טענה שנראית תמוהה על פניה בהתחשב בתוצאת הירי – הפגיעה הקטלנית במנוח. מכל מקום, לטעמנו העיקר בנקודה זו הוא כי בניגוד לנטען, מסכת הראיות שעל בסיסה הורשע איתן ברצח אינה זהה למסכת הראיות ביחס ליתר הנאשמים. במה דברים אמורים. 60. יסוד הכוונה להמית מורכב משניים: צפיית התוצאה הקטלנית במישור השכלי ורצון בהשגתה, במישור הרגשי (ראו למשל: ע"פ 5197/05 עיסא נ' מדינת ישראל בפסקה ז' (לא פורסם, 5.2.07); ע"פ 2316/98 סוויסה נ' מדינת ישראל פסקה 12 (לא פורסם, 10.9.01)). בהיותה של כוונת הקטילה כוונה שבלב, ואת צפונותיו של זה יקשה לפעמים לחשוף, עומדת לבתי המשפט, בבחינת אמצעי עזר, חזקה ראייתית הניתנת לסתירה ולפיה אדם מתכוון לתוצאות הטבעיות של מעשיו (ע"פ 2316/98 הנ"ל, שם; ע"פ 5446/99 אלימלך נ' מדינת ישראל בפסקה 6 (לא פורסם, 4.4.02); ע"פ 9604/04 כריכלי נ' מדינת ישראל בפסקה 11 (לא פורסם, 4.9.07)). על קיומה של חזקה זו למד בית המשפט מראיות נסיבתיות ומבחני עזר שיש בהם, בהיעדר ראיה לסתור, כדי להצביע על הנעשה בלבו של הנאשם בעת ביצוע העבירה. המסקנה בדבר קיומה של כוונה להמית אינה תוצאת נוסחה מתימטית, אלא היא פרי הערכת מכלול הנסיבות (ע"פ 4932/00 יעקבלב נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(4) 30, 37 (2002)). בענייננו, מדובר כאמור בכך שאיתן רוקן מחסנית ובה 11 כדורים אל עבר קהל בני אדם. אחד הקליעים פגע במנוח שנמצא לא הרחק ממאבטח במועדון. גובה הקליעים, גם אם ניתן להסבירו בזווית הירי כפי שביקש בא כוחו של איתן לעשות, אינו עולה על גובהו של אדם. השימוש בחזקת הכוונה, מטיבו של דבר, ראוי לו שייעשה בזהירות המתחייבת, והפסיקה עמדה על כך לא אחת. יחד עם זאת, גם עלינו מקובל כי העושה שימוש בכלי נשק חם, מכוונו אל עבר ציבור בני אדם ויורה מספר רב של כדורים לעברם, כבענייננו, חזקה עליו כי צפה את התוצאה הקטלנית ורצה בה, ומכל מקום איתן לא הביא כל ראיה שתסתור החזקה. אכן, הראיות שעל בסיסן השתית בית המשפט את הקביעה כי המערערים קשרו קשר לבצע עבירה של הריגה, התקיימו גם באיתן, שהורשע אף הוא בעבירה זו. ואולם, נגד איתן עומדות גם האינדיקציות הנוספות אשר מלמדות על הלך רוחו בפרק הזמן הקצר בו ניצב הוא לבדו, בחסות החשיכה, אל מול קהל המבלים, וירה שוב ושוב לעברם. כידוע, ההחלטה להמית אינה חייבת להתגבש לאורך זמן, אלא היא יכולה להתגבש בסמוך ממש להוצאתה לפועל (ראו למשל: ע"פ 1632/08 טורק נ' מדינת ישראל בפסקה ה' לפסק דינו של השופט רובינשטיין (לא פורסם, 4.6.09); ע"פ 3071/01 מאירוב נ' מדינת ישראל בפסקה 11 (לא פורסם, 16.11.06)). האינדיקציות שצוינו כוחן נסיבתי, אך מכריע. הן אינן עומדות נגד יתר המערערים, אשר נהנים מן הספק כי בעת התכנית המשותפת התכוונו אך לירי למטרות הפחדה או יצירת מהומה במקום. לאור האמור, לא ניתן לגזור גזירה שווה בין עניינו של איתן לעניינם של יתר המערערים ויש לדחות הטענה כי לא הוכח אצלו היסוד הנפשי הנדרש בעבירה של רצח בכוונת תחילה. 61. בשולי הדברים נציין כי אנו רואים שוני בין עניינו של איתן לפסקי הדין אליהם הפנה סנגורו. עיון בע"פ 603/79 קרילסקי נ' מדינת ישראל, פ"ד לד(3) 239 (1980) מעלה כי את הכף הכריעה העובדה שהנאשם שם נעדר מניע והעובדה שהמומחים הרפואיים שבדקוהו היו תמימי דעים ונחרצים באשר לכך שהיה נעדר כוונה להרוג. לטעמנו, המסקנה שביקש בא כוחו של איתן להסיק מפסק דין זה ולפיה האינדיקציות עליהן נסמך בית המשפט המחוזי משתייכות לשלב ההכנה אינה נכונה. אכן, נטילת האקדח שייכת מטיבה לשלב ההכנה, שהתרחש במקרה זה כאשר איתן נטל מסמי את האקדח בחניית ביתו. נכונים אנו גם לקבל כי ירי לכיוון קהל האנשים כשהוא לעצמו אינו מוביל בהכרח למסקנה בדבר כוונת קטילה. ואולם, מצבור הנסיבות שפורטו אינו נוגע לשלב ההכנה ומלמד בצורה ברורה על ההחלטה להמית שהתגבשה אצל איתן. לטעמנו, גם הנסיבות בע"פ 1632/08 הנ"ל שונות מענייננו באופן שאינו מאפשר גזירה שווה בין המקרים. סיכומו של דבר, אנו דוחים את ערעורו של איתן על הרשעתו בעבירה של רצח בכוונה תחילה. ע"פ 10409/08 – ערעורם של דודו ורועי גרסתם של האחים וקביעות בית המשפט בעניינם 62. דודו נעצר כאמור בליל הירי וטען כי באותו ערב ישב עם רועי בקיוסק טויטו ומשם הם צעדו ברגל לרוקוביץ', שם היו עדים לויכוח עם המאבטחים. לדבריו, הם סולקו מהמקום לאחר שניסה להפריד בין הניצים ועל כן חזרו לקיוסק טויטו, שתו שם אלכוהול וחזרו לבית הוריהם. הוא סירב לומר אם היה בסקיי בר באותו ערב והכחיש כי פגש מי מהמעורבים האחרים, למעט רועי. יצוין כי דודו ורועי הפנו כבר בתחילת חקירתם למצלמות הקיוסק המספקות להם אליבי. הגרסה שהציגו אינה מתיישבת עם התמונה העולה ממצלמות הקיוסק, שכן בין שעת הקטטה לכניסתם השנייה של האחים לקיוסק טויטו, לפי המצלמות במקום, חלפו כארבעים דקות. לפיכך, ובהתחשב בכך שהדרך מהרוקוביץ' לקיוסק טויטו אורכת מספר דקות בלבד, נדרשו השניים להסביר את מעשיהם בארבעים הדקות "החסרות". דודו גרס כי ייתכן שבזמן זה הם עצרו לעשות את צרכיהם. כן הכחיש כל קשר לאקדח. בבית המשפט מסר דודו גרסה חדשה וטען כי בליל הירי יצא בחצות לערך עם רועי מבית הוריהם והם הלכו לשתות בקיוסק טויטו. הוא ורועי פגשו את סמי ואסי ונסעו ברכבו של סמי לקיוסק, ובהמשך הגיעו למקום גם אורן ואיתן. מהקיוסק הם עברו לסקיי בר באמצעות מאזדה א, שם שהו כעשר דקות ללא סמי ואסי שעזבו בכניסה לסקיי בר. לאחר מכן חזרו במונית לקיוסק אסף, הנמצא בסמוך לקיוסק טויטו. בהמשך, הוא ורועי הלכו לרוקוביץ', שם ישבו כ- 8-9 דקות, עד סילוקם מהמקום בעקבות הערתו של דודו למאבטחים. לדבריו, הם לא ראו במקום איש מהמערערים האחרים. לאחר שיצאו מהרוקוביץ', הם פגשו את אסי, אורן וסמי בקיוסק של אסף ולאחר כמחצית השעה הוא עבר עם רועי לקיוסק טויטו. סמי, אורן ואסי הצטרפו אליהם בהדרגה. דודו טען כי אדם לא היה עימם באותו ערב ואילו איתן היה עימם רק בראשית הערב. הוא הסביר כי לא הציג גרסתו זו בחקירה כיוון שלא רצה למסור שמות ולא מסר כי שהה בסקיי בר כיוון שלא אירע שם דבר. כן טען כי ישנם פרטים שלא התייחס אליהם כיוון שלא ידע שכך יתגלגלו הדברים. דודו הכחיש כי התקשר לסמי או כי הורה לו להביא אקדח, כמו-גם את המפגש בחניית ביתו של איתן. יחד עם זאת ידע לומר לראשונה כי ייתכן שכאשר חיפש דיסק בתא הכפפות ברכב של איתן, הוא נגע באיזולירבנד וכך נמצאה עליו טביעת אצבעו. 63. רועי מסר בחקירתו גרסה דומה לגרסת דודו, בשינויים קלים ובאופן התואם את עדות סמי באשר לגרסה שתיאמו האחים ביניהם. מהרגע שנשאל כיצד הגיעו לרוקוביץ', סירב רועי לענות לכל שאלה והתמיד בשתיקתו גם לאחר שהוצגה לו גרסת עד המדינה. בית המשפט ציין כי בניגוד למערערים האחרים, בעת העימות בינו לבין סמי, ידע רועי על הסכם עד המדינה ובית המשפט התרשם כי לא אפשר לסמי לסיים דבריו בכוחניות, ובמטרה לאיים עליו. גם רועי מסר בעדותו גרסה חדשה שכללה אליבי שלא נטען על ידו עד אותו שלב, לדבריו בשל חוסר אמונו במשטרה. לדבריו, הוא ודודו יצאו מבית הוריו בערב הירי. מחוץ לבית פגשו באסי וסמי ונסעו עימם לקיוסק טויטו. לטענתו הם עברו כל הזמן בין קיוסק טויטו לקיוסק אסף. בהמשך החליטו ללכת לסקיי בר. אסי וסמי לא נכנסו לסקיי בר ואילו רועי ודודו נוכחו אחרי זמן קצר כי המקום אינו לרוחם ולכן יצאו ולקחו מונית לקיוסק אסף ומשם הלכו ברגל לרוקוביץ', שם לא פגשו איש מהמערערים האחרים. ברוקוביץ' שהו עד שהמאבטח היימן הורה להם לעזוב בעקבות ההמולה שנוצרה בחוץ, מאחר שחשש כנראה שהם קשורים לעניין. האחים הלכו לכיוון הקיוסקים הצטרפו אל סמי, אסי ואורן בקיוסק אסף, שם שהו פרק זמן נכבד. משם עברו לקיוסק טויטו ולאחר מכן עזבו האחים אל ביתם. רועי הכחיש כי התקשר לאיתן מקיוסק טויטו וכן הכחיש כי עשה שימוש בטלפון הנייד של אסי, על אף שלאחר מכן לא שלל אפשרות שכזו. 64. בית המשפט המחוזי מצא כי עדויותיהם של דודו ורועי היו בלתי מהימנות, רוויות סתירות ושינויי גרסה. פרטים שמסרו בחקירה, דוגמת טענת דודו כי בילו לבדם בליל הירי, נמצאו שקריים ואף גרסתם לקטטה נסתרה בראיות. נקבע כי האליבי שהציגו באשר לאותן 40 דקות "חסרות" הוא כבוש ובלתי מהימן, תוך שצוין כי דודו נשאל בחקירתו על עניין זה רבות ולא ידע להסבירו עד לעדותו. השהיה בקיוסק אסף אף לא עלתה מאיש מהמעורבים האחרים. האליבי שסיפקו נסתר בראיה חיצונית – סרט האיזולירבנד – התומכת בטענת סמי כי האחים היו בחניית ביתם עת שלטענתם הם נמצאו בקיוסק אסף. בית המשפט הטעים כי דודו לא ידע להסביר פרטים סותרים לגרסתו שמסרו עד המדינה ומעורבים נוספים ודחה את טענותיו כי לא שכר את מאזדה א וכי לא הורה לסמי להחביא האקדח ולהביאו בערב הירי. כן נדחתה טענתו של רועי כי היה שיכור באותו הערב, שכן מהמצלמות, בהן הוא נראה קורא עיתון ומשוחח בטלפון, עולה כי ידע היטב מה הוא עושה. בית המשפט מצא כי יש לראות את חלקם של דודו ורועי בביצוע העבירות כזהה, וקבע כי השניים השתתפו בקטטה ובאיומים במועדון והיה להם מניע לנקום בבעלי המועדון או במאבטחיו, כאשר אין חשיבות לשאלה מי מתוך החבורה איים כי יחזרו וינקמו. בית המשפט התרשם כי האחים היו הדומיננטיים בחבורה וקבע כי הם תכננו את הירי עם חבריהם, כאשר דודו הוא שהזמין את האקדח וקבע כי ייעשה שימוש במאזדה א לביצוע הירי. כן נכחו כשהועבר האקדח מסמי לאיתן והורו לאיתן לטשטש את לוחית הרישוי של מאזדה א. קביעות אלה התבססו על מספר ראיות. ראשית, הצילומים ממצלמות קיוסק טויטו עומדים בסתירה לגרסת האחים בחקירה כי היו לבד כל הערב, ומתיישבים עם גרסת עד המדינה ביחס לראשית הערב. הוכח כי הם נכחו בסקיי בר וברוקוביץ' עם יתר המערערים, למעט אסי. בית המשפט התרשם כי טענת האחים כי היו לבדם נועדה להרחיקם ממבצעי הירי. צוין כי גרסתם הראשונית אף מתיישבת עם טענתו של עד המדינה בדבר האליבי שתיאמו ביניהם לאחר הירי. נקבע כי שקריהם אלה מחזקים את גרסת עד המדינה ומהווים סיוע לה. הצילומים מקיוסק טויטו נמצאו כמתיישבים עם גרסת עד המדינה גם באשר לשהייתם השניה של המערערים במקום ומלמדים כי הם, למעט אדם ואיתן, היו יחד בשעת הירי במטרה לבסס אליבי מול מצלמות הקיוסק, כאשר באותה השעה נעשו על-ידם שיחות לטלפון של איתן לפני הירי ולאחריו. אף ראיה זו נמצאה כמסייעת לגרסת עד המדינה. לאלה התווסף המניע שהוכח עם זיהויים של האחים כחלק ממשתתפי האירוע המקדים. מקור ראייתי חשוב נוסף היווה מחקר התקשורת, אשר מתיישב עם טענת עד המדינה בדבר שתי השיחות בהן הזמין דודו את האקדח, ומהווה סיוע לעדותו כלפי דודו וכלפי יתר המערערים - כיוון שהעובדה שהשיחות בוצעו מהטלפון הנייד של אדם, מלמדת כי החבורה נמצאה יחד כבר מראשית הערב ופעלה יחד לביצוע הירי. בנוסף, מחקר התקשורת והמצלמות העלו כי בוצעו מספר שיחות לאיתן בסמוך לפני ואחרי הירי, בנוכחות דודו ורועי, כשרועי מבצע חלק מהשיחות, באופן המהווה ראית סיוע. ראיות סיוע נוספות לעדות עד המדינה נגד האחים היו הובלת עד המדינה את השוטרים למקום בו הוסתר האקדח בבניין מגוריו של דודו, סרט האיזולירבנד שנמצא במאזדה ב כשעליו טביעת אצבע של דודו וכן שקריהם והאליבי הכבוש שסיפקו באשר לאותן 40 דקות חסרות. הטענות בערעור 65. בא כוחם של דודו ורועי גורס כי לא הוכחה מעבר לכל ספק סביר מעורבותם באירועים שקדמו לירי. הוא מלין על כי בית המשפט המחוזי לא קבע מה היה חלקו המדויק של כל אחד מהם בביצוע. עיקר הטענות במישור העובדתי מופנות נגד עדות עד המדינה. לדידו לא ניתן המשקל המספיק לכך שזו עדות נסיבתית ביחס לקטטה, לקשירת הקשר ולירי. גם הוא טוען כי גרסת עד המדינה הושתלה בפיו על-ידי חוקריו וכי היה מקום להביא בחשבון כי מסר גרסתו לאחר שהובהר לו כי ללא שיפליל את האחים לא יזכה למעמד של עד מדינה. עוד נטען כי בעדותו של סמי נגד רועי ודודו סתירות משמעותיות שלא זכו למשקל הולם בהכרעת הדין. לשיטתו, סתירות אלה בהצטברן, צריכות היו להביא למתן משקל מוגבל לעדות עד המדינה, באופן שלא ניתן לבסס עליה ממצאים ללא תימוכין בראיות אובייקטיביות בנקודות שונות: א. הקטטה - הראיות אינן מאפשרות לקבוע האם הושמעו באירוע המקדים איומים, מי איים ומה היה תוכן האיום. מאחר שהעדויות נגבו לאחר הירי, ומתוך הנחה שמי שהיה מעורב בקטטה היה מעורב בירי, דברים שלא נשמעו במקור כאיום פורשו כך בדיעבד. מאחר שלא בוצע מסדר זיהוי למעורבים, לא ניתן לקשור האמירות למי מהאחים. לפיכך, אין בסיס לקביעה בדבר קיומו של מניע לאחים, אשר עברו את הבידוק בכניסה למועדון ולא היה להם אינטרס לפגוע במאבטחים. ב. הזמנת האקדח - הוסבר כי השיחה בה לכאורה הזמין דודו את האקדח מסמי היא שיחה קצרה שתוכנה אינו ידוע, והנופך הפלילי שלה נלמד אך ורק מעדותו של סמי. בנוסף, טענתו של סמי כי השיחה ארכה מספר דקות ובמהלכה דיבר אסי ולאחר מכן סמי, נסתרת בפלטים המעלים קיומן של שתי שיחות שארכו מספר שניות כל אחת. בא כוחם של דודו ורועי מוסיף כי ראש הצח"מ הוא שהעלה לראשונה את שמו של דודו כמי שעמו דיבר סמי בשיחה זו וסמי אישר הדבר רק לאחר שהחוקר הבהיר לו כי כך היה, בשלב בו היה ידוע לסמי כי הסכם עד המדינה מותנה בהפללת האחים. הוא סבור כי שיחת הטלפון שמתאר סמי כלל לא התקיימה, ולכל היותר סמי שמע מאסי שהיה בלגאן והחליט להביא על דעת עצמו את האקדח. לגישתו, בנקודה זו מתחייב היה לדרוש ראיית סיוע לגרסת עד המדינה. ג. הבאת האקדח - אין כל ראיה המחזקת את טענת סמי כי הוציא את האקדח ממקום מחבואו ליד דירתו של דודו. ד. שינוי לוחית הרישוי של מאזדה א - אין כל ראיה לטענת סמי בדבר שינוי לוחית הרישוי. סמי הציג מספר גרסאות בשאלת זהותו של מטשטש לוחיות הזיהוי, כאשר רק לאחר החתימה על הסכם עד המדינה טען כי רועי היה מעורב בטשטוש המספר. למעורבות של דודו טען רק בעדותו, שנמסרה לאחר שנמצא סרט האיזולירבנד ועליו טביעת אצבע של דודו. נטען כי הדבר נובע אך מרצונו של סמי "לספק את הסחורה" בתמורה למעמד של עד מדינה. ה. הסיור המקדים לירי – סמי שינה גרסתו באשר לשאלה מי מהאחים הורה לו לרדת מהרכב. מאחר שמדובר במעורבים נפרדים היה מקום לקבוע מי נתן ההוראה. בנוסף, מגרסתו של סמי עולה פער משמעותי בין מה שנאמר לו לבין מה שהבין שעליו לעשות. ו. השהיה השנייה בקיוסק טויטו – בגרסתו של סמי קיימות סתירות מהותיות בשאלה מה דיווח עם הגיעו לקיוסק ולמי דיווח. ממצלמות הקיוסק עולה כי בעת הירי שהו רועי ודודו במקום כשהם נינוחים ואינם מגלים עניין במתרחש מחוץ לקיוסק, ולא עמדו בקשר עם כל אדם מחוץ לקיוסק, בניגוד לגרסת התביעה. 66. נטען כי העובדה שתיאור היורה מפי רותם אינו תואם את חזותו של איתן, משמיטה את הקרקע תחת ההרשעה כולה. הצעיף ועליו דגימת ה- D.N.A. הוא ראיה נסיבתית משמעותית, אך ייתכן שה-D.N.A. הגיע לצעיף בעקבות מגע בין איתן לצעיף זמן רב לפני הירי או לאחריו, אך לא בעת הירי. 67. טענה אחרת היא כי ראיות שהציגה המדינה מחזקות את עדותו של סמי בפרטים שונים אך אף אחת מהן אינה יכולה לענות על דרישת הסיוע לעדות עד מדינה, שכן הן אינן עונות על התנאים בהם צריכה ראיית סיוע לעמוד. 68. במישור הנפשי נטען כי לא התקיים ברועי ובדודו היסוד הנפשי הדרוש להרשעה בהריגה. הודגש כי אין כל ממצא לפיו האחים התכוונו או היו מודעים לכך שהירי יכוון לגופו של אדם ואין כל ראיה לכך שהתכוונו לפעולה חמורה יותר מירי באוויר שמטרתו זריעת פחד. בא כוחם גורס כי המקרה הנוכחי נבדל בנסיבותיו מפסקי הדין עליהם נסמך בית המשפט קמא, ע"פ 11/99 ויניצקי נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(2) 145 (1999) (להלן: עניין ויניצקי), וע"פ 9723/03 מדינת ישראל נ' בלזר, פ"ד נט(2) 408 (2004) (להלן: עניין בלזר). לאור האמור נטען כי היה מקום לקבוע, ולו מחמת הספק, כי לא התקיימה באחים מודעות לאפשרות גרימת התוצאה ולזכותם מההרשעה בעבירות של הריגה וקשירת קשר להריגה. 69. טענה חלופית היא כי מעשיהם של דודו ורועי עולים כדי סיוע בלבד לביצוע העבירה. הוסבר כי מהראיות עולה כי לכל היותר חלקו של דודו התמצה בבקשה מסמי להביא את האקדח, ואילו רועי נטל חלק לכל היותר בטשטוש הספרות על לוחית הרישוי של מאזדה א. פעולות אלה אינן מהוות לדידו של בא כוח האחים ביצוע פנימי של העבירה. לדעתו בית המשפט הניח בטעות כי הם היו הדומיננטיים בחבורה והדבר הביא להצבתם במעגל הפנימי של העבריינים, מבלי שיהא לכך תימוכין בראיות. 70. המדינה סבורה כי אין להידרש לטענותיהם העובדתיות של רועי ודודו, נוכח קביעותיו של בית המשפט קמא ביחס למהימנות עד המדינה. לשיטתה, ראיות הסיוע שעליהן הצביע בית המשפט עומדות במבחני הסיוע כל אחת לחוד, ובפרט בהצטברן יחדיו. עוד נטען כי אין להתערב בהרשעתם של דודו ורועי בעבירת ההריגה, שכן הם היו "אדוני הפעילות העבריינית", חלקם בהגשמת התכנית העבריינית מהותי וממשי ותרומתם להמתת המנוח ישירה. דיון והכרעה 71. רועי ודודו העלו שלל טענות נגד קביעותיו העובדתיות של בית המשפט המחוזי. לטענות בדבר המשקל שהיה נכון לייחס לעדותו הנסיבתית של עד המדינה, כמו-גם לטענה הכללית בדבר סתירות בגרסתו, נדרשנו כבר, והדברים יפים גם לערעור זה. לפיכך נתמקד אך במספר נקודות שסברנו כי ראויות הן לדיון, בחלק מן המקרים בבחינת למעלה מן הדרוש. טענה כללית שהועלתה היא כי החקירה התנהלה על בסיס הנחה מקדמית בדבר זהות או קשר בין המעורבים באירוע המקדים לירי, למרות שהוברר כי דודו ורועי לא נכחו בזירה בעת הירי. אין ממש בטענה. בעדותו, שזכתה לאמון בית המשפט, תיאר ראש הצח"ם את השתלשלות החקירה והבהיר כי בשלב ההתחלתי נבחנו כיווני חקירה שונים, וככל שנאספו הראיות הפך כיוון החקירה ממוקד יותר. יחד עם זאת, שמם של דודו ורועי כמעורבים אפשריים עלה כבר בשלביה הראשוניים של החקירה. יצוין, כי עד ראיה לקטטה מסר כי כאשר עזבו המעורבים את המועדון הם אמרו כי ישובו תוך הזכרת השם "משפחת צ'פאנה" (נ/10), ועד אחר ציין כי מלצרית שהייתה במקום אמרה לו כי מדובר באנשים ממשפחות צ'פאנה ובן-שמחון (נ/3). ככל שהלכה החקירה והתפתחה התווספו ראיות נוספות הקושרות את רועי ודודו לאירוע הירי - עדותו של עד המדינה וראיות חיצוניות אחרות הקושרות את השניים לאירוע, שעיקרן הובא לעיל. מכאן, גם אם שמם של האחים הועלה כבר בראשית החקירה, הראיות שנאספו במהלכה סיפקו בסיס להמשיך בכיוון זה. נוסיף, כי גם אנו שוכנענו כי השניים לא נמצאו בזירה בעת הירי אלא בקרבת מקום, במכוון ובמטרה לבסס לעצמם אליבי מול מצלמות קיוסק טויטו. 72. לטענה כי גרסת עד המדינה הושתלה אצלו על-ידי חוקריו, נדרשנו לעיל. יחד עם זאת מצאנו להתייחס לטענה כי מסר גרסה נגד דודו ורועי אך משום שהובהר לו כי הסכם עד המדינה מותנה בהפללתם. מקובל עלינו כי יש להניח שסמי ידע שרועי ודודו נעצרו בליל הירי. כן יש להניח כי מאחר שנשאל על האחים בחקירתו, הבין סמי כי החוקרים חושדים במעורבותם בביצוע הירי. אין ספק גם כי הובהר לסמי כי לא ייחתם עמו הסכם עד מדינה בלא שימסור את כל הידוע לו, לרבות ביחס לרועי ולדודו. ואולם, הראיות אינן מוליכות למסקנה כי מטעם זה בלבד "שולבו" השניים בגרסתו: זמן קצר לאחר שהביע התעניינות באפשרות לשמש כעד מדינה, שוחח סמי עם ראש הצח"מ על גג הימ"ר. בשיחה זו שלא הוקלטה על-פי דרישתו, אמר סמי כי אינו מוכן לשמש כעד תביעה והתבטא כי אם יספר על אירוע הירי, דודו ורועי יקבלו כמה שנים (ת/254 מסמך 9). יחד עם זאת, משנדרש לנקוב בתנאיו להסכם עד המדינה, דרש סמי כי רועי ודודו ייצאו פטורים מאחריות. לאחר שהובהר לו כי ההסכם עמו ייחתם רק אם ימסור את גרסתו במלואה, ניכר כי מסירת העדות נגד השניים אינה קלה לו (ת/154 מסמך 18, עמ' 9). מכאן, דבריו כי האחים יקבלו "כמה שנים" אם ידבר נאמרו עוד לפני שהובהרו לו התנאים לכריתת ההסכם עמו. לכך יש להוסיף כי לכל אורך הדרך הבהירו החוקרים לסמי כי עליו לומר את האמת במלואה וכי בכוונתם לבדוק את אמיתות גרסתו. ואכן, לגרסתו באשר לחלקם של האחים נמצא תימוכין בראיות, באופן שמקשה על קבלת הטענה כי מדובר בגרסה בדויה. בפרט נפנה לכך שמהלך הדברים כפי שהוא נלמד ממצלמות קיוסק טויטו, תואם ככלל את גרסת עד המדינה; לטביעת האצבע של דודו שנמצאה על סרט האיזולירבנד ברכבו של איתן; לכך שבדבריו של אסי בחקירה תימוכין לטענתו של סמי כי בסוף הערב חזר עם דודו ורועי לדירת הוריהם; שקריהם בחקירה לגבי שהותם יחד עם המערערים האחרים באותו ערב ומחקרי התקשורת המתארים את השיחות בין בני החבורה באותו ערב ותואמים ככלל את גרסתו של סמי. 73. בטיעונים לעניין חולשת גרסתו של סמי איננו מוצאים לנכון לדון אחד לאחד, באשר מדובר בסוגיות עובדתיות שהקביעות בהן מקובלות עלינו, למעט מספר טענות: א. האירוע המקדים. סנגורם של דודו ורועי עשה כל שניתן כדי לצבוע את האירוע המקדים, ככל שהוא נוגע למרשיו, בצבעי פסטל בהירים, שיעקרו את מעורבותם באירוע מהיסוד המסבך שבה ויובילו למסקנה כי אין בסיס לקביעה כי הוכח קיומו של מניע לגביהם. עיקר טיעוניו בנקודה זו נוגעים לאיומים שהושמעו בקטטה. אנו דוחים טענה זו. בית המשפט המחוזי היה ער לכך שלא ניתן לקבוע מהן המילים המדויקות שנאמרו ולהבדלים בין גרסאות עדי הראיה באשר לתכנים שנאמרו באירוע זה. המערערים לא הואשמו בעבירה של איומים ולכן תוכנם המדויק של הדברים שנאמרו נראה מהותי פחות בנסיבות. כפי שהוסבר, העיקר הוא כי מן העדויות, בהן בחר בית המשפט ליתן את אמונו, עולה כי תוכן האיומים כפי שנמסר על-ידי העדים דומה, גם אם לא זהה, וכי הדברים נאמרו באופן מאיים. העדויות נגבו ברובן זמן קצר ביותר לאחר האירוע, ועל כן מקובל גם עלינו כי בשלב זה טרם היה סיפק בידי העדים לתאם גרסאות ביניהם. מן העדויות עולה כי המערערים לא היו מוכרים לעדים ועל כן אין זה סביר שביקשו להפלילם. בנסיבות אלה, נראה לנו כי הטענה שהאמירות שנאמרו בקטטה - דוגמת המשפט "תודה על היחס" - אינן בבחינת איום אלא זכו ל"מטען שלילי" בעקבות הירי, היא טענה מיתממת, בלשון המעטה. לא מצאנו ממש גם בטענה כי לא ניתן לקשור את הדברים שנאמרו באירוע המקדים לרועי או לדודו. בפועל, לא הייתה מחלוקת על נוכחותם של רועי ודודו באירוע המקדים, אלא על אופייה של נוכחות זו. הפרטים שמסרו השניים על האירוע תואמים בקווים כלליים את הפרטים שנזכרו על-ידי עדי הראיה, אך נעדרים את "המטען השלילי" הנלווה להם, קרי האיומים והאלימות. משלא נמצאה הצדקה להתערב באמון שניתן בגרסאות העדים ביחס לאירוע, ומשהוכח כי המערערים, למעט אסי, פעלו באירוע המקדים בצוותא חדא, אין צורך לקבוע מי מהם השמיע את דברי האיום. ממילא אין גם להתערב בקביעה כי לדודו ולרועי היה מניע לבצע את העבירה. ב. שינוי לוחית הרישוי של מאזדה א. טענות ההגנה באשר לסתירות ולפרכות העולות לכאורה מעדותו של סמי בסוגיה זו זכו לטעמנו למענה מספק וענייני בהכרעת הדין. עיקר הדגש הושם על גרסת סמי באשר לזהות המעורבים במלאכת השינוי. בית המשפט המחוזי היה ער לכך שבחקירתו ציין סמי כי איתן הוא שהוציא את סרט האיזולירבנד מהרכב וטשטש את לוחית הרישוי, בהמשך טען כי הדבר נעשה על-ידי איתן ורועי, ואילו בבית המשפט טען כי דודו נתן את ההוראה ורועי ואיתן ביצעו הטשטוש. מסקנת בית המשפט כי אין אלה שינויים בפרטים משמעותיים מקובלת עלינו, שכן העיקר – עצם שינוי הספרות באמצעות איזולירבנד – נותר עקבי וזכה לאישוש. יש לזכור כי בזמן אמת לא הניח סמי כי יידרש להעיד על האירוע לפרטי פרטיו ועל כן מתקבל על הדעת כי לא נתן דעתו למעשיו של כל אחד מן המערערים בכל רגע. סביר גם כי ישנם פרטים בהם נזכר עם הזמן. זאת ועוד, טביעת האצבע של דודו שנמצאה על סליל האיזולירבנד קושרת אתו למעשים ותומכת בגרסת עד המדינה, ובפרט כאשר את ההסבר הסתמי והאגבי שסיפק דודו לראיה זו היה בידו ליתן רק כשנתיים לאחר החקירה, בבית המשפט, באופן המשליך על מהימנותו. נוסיף כי לדעתנו אין גרסתו של סמי ביחס לשלב זה מלמדת כי הוא הפליל את האחים כדי להבטיח את ההסכם שנכרת עמו. ראשית, גם כאשר גרסתו "התפתחה" לכאורה, הוא התמיד בה, מה שעשוי לתמוך בהתרשמות כי נזכר בפרטים. שנית, נראה כי לו היה ממש בטענה, היה באפשרותו של סמי לטעון כי דודו עסק בטשטוש המספר, טענה שהייתה זוכה לאישוש בטביעת אצבעו של דודו על האיזולירבנד. ואולם, סמי נמנע מלסבך את האחים יותר מכפי הידוע לו. ג. הסיור המקדים. מטעמים דומים לאלה שצוינו לעיל לא מצאנו לייחס חשיבות רבה ל"סתירות" הנטענות בגרסת עד המדינה ביחס לשלב זה. אנו סבורים כי מדובר באי-דיוקים מינוריים, הנובעים ממגבלות הזיכרון האנושי, מכך שסמי לא ליקט בזיכרונו כל פרט שולי הנוגע לאירוע כדי לנצרו במוחו לעתיד, ומכך שישנם דברים שלא נאמרו במפורש, אך כל הנוכחים במקום הבינו אותם באופן דומה. בהתחשב בכך שרועי ודודו שניהם נכחו ברכב וניכר כי היו בסוד העניינים ופעלו בצוותא חדא, איננו מייחסים חשיבות רבה לשאלה מי מהם הורה לסמי לרדת מן הרכב. לא נותר לנו ספק כי גם אם לא נאמר לסמי במפורש כי עליו לבדוק נוכחות כוחות משטרה ואבטחה במקום, לכך הייתה הכוונה. זו האפשרות המסתברת ביותר ולא עלה בידי רועי ודודו להציע אפשרות סבירה ותמימה אחרת, להנחייתם "לבדוק את השטח". ד. השהיה השניה. בא כוחם של דודו ורועי ביקש לשכנענו כי התנהלותם הנינוחה מול מצלמות קיוסק טויטו מלמדת כי אינם שותפים לביצוע העבירה. טיעון זה לא מצדיק התערבות בקביעות בית המשפט המחוזי. ככלל, מהלך השהיה בקיוסק תואם את גרסת עד המדינה. ספק רב בעינינו האם, לו היה סמי בודה הדברים מלבו, הייתה גרסתו מתיישבת באופן כה מדויק עם ראיות ביחס לשלבים שונים של הערב. הנינוחות שמפגינים האחים, כשהיא מתווספת לשעת הגעתם למקום ולשעת עזיבתם ביחס לביצוע הירי, מתיישבת דווקא עם טענת המדינה כי מדובר ביצירה מכוונת של אליבי. ניתן אף לתהות מדוע שיילחצו כאשר הם מנהלים את ביצוע העבירה ב"שלט רחוק". 74. אשר לעדותה של רותם, הובהר לעיל מדוע אין להתערב בקביעת בית המשפט המחוזי כי עדותו של עד המדינה עדיפה על עדות ראיה זו, והדברים יפים גם לעניינם של דודו ורועי. הטענה באשר לדרך בה אפשר שדגימת ה-D.N.A. של איתן מצאה דרכה אל הצעיף, שהיא בבסיסה טענה עובדתית, צריכה היתה להתברר בפני הערכאה הדיונית. בשלב הנוכחי אין מדובר אלא בהשערה חסרת תימוכין שלמולה הכחשתו של איתן בדבר כל קשר לצעיף. 75. האם ראיות הסיוע לעדות עד המדינה שעליהן הצביע בית המשפט המחוזי בעניינם של דודו ורועי, עונות על הדרישות שנקבעו בפסיקה לראיית סיוע? סעיף 54א(א) לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א – 1971 קובע כי הרשעת נאשם על סמך עדותו היחידה של שותף לעבירה שהינו עד מדינה טעונה סיוע. זוהי דרישה ראייתית איכותית שמטרתה למנוע הרשעה בעבירה על-פי עדות יחידה שמהימנותה מוטלת בספק. כידוע, ראיית הסיוע היא תוספת ראייתית מסבכת, בניגוד לתוספות מסוג דבר-מה נוסף ודבר לחיזוק שהינן תוספות מאמתות בלבד. כמובן, ראית הסיוע יכולה להתגבש על בסיס מקבץ ראיות שכל אחת מהן בפני עצמה אינה יכולה לעלות כדי סיוע, אך משקלן המצטבר חוצה את הרף הנדרש כדי לבסס סיוע (יעקב קדמי על הראיות – הדין בראי הפסיקה חלק שני 281 (תש"ע - 2009). להלן: קדמי(II)). בניגוד למשתמע במרומז מן הטיעונים, אין נדרשת ראיית סיוע ביחס לכל פרט בעדות הטעונה סיוע, ואף לא לכל פרט מהותי. די שראיית הסיוע תתייחס ל"...קטע שהוא חלק ממהלך ביצוע העבירה" (ע"פ 765/84 יוסף נ' מדינת ישראל, פ"ד לט(2) 673, 676 (1985); כן ראו: ע"פ 258/83 מדינת ישראל נ' אהרוני, פ"ד מ(1) 617, 629 (1986); ע"פ 119/96 פפיאשווילי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 22.5.96); ע"פ 323/85 אלרמאק נ' מדינת ישראל, פ"ד לט(4) 57, 62 (1985). להלן: עניין אלרמאק), על מנת לספק את דרישת המחוקק. אכן, "סיוע אינו חייב לחפוף את העדות הראשית ולהקביל לה באופן מלא כדי למלא מטרתו ויעודו לפי דיני הראיות. די בכך אם יש בו כדי לתמוך בתיזות מרכזיות של העד שעדותו טעונה סיוע, ולכרוך בעבירה את הנאשם" (ע"פ 5357/93 פלוני נ' מדינת ישראל בפסקה 6 (לא פורסם, 15.5.94)). זיקת גומלין מתקיימת בין היקף הסיוע הנדרש למידת מהימנותה של העדות הטעונה סיוע – ככל שגדול יותר משקלה של העדות הטעונה סיוע, כך קטן היקף הסיוע הנדרש, ולהיפך (ע"פ 5544/91 מויאל נ' מדינת ישראל בפסקה 26 (לא פורסם, 15.2.95); ע"פ 1601/99 שהין נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(4) 448, 456 (1999)). נזכיר כי על-מנת שראיה תיחשב כסיוע לעדות הטעונה תוספת ראייתית שכזו, עליה לעמוד בשלוש דרישות מצטברות (ע"פ 4009/90 מדינת ישראל נ' פלוני בפסקה 6 (לא פורסם, 3.2.93); ע"פ 6279/03 פלוני נ' מדינת ישראל בפסקה 9 (לא פורסם, 5.2.04)): א. עליה לבוא ממקור נפרד ועצמאי מהעדות הטעונה סיוע. ב. עליה לסבך, ולמצער ליטות לסבך, את הנאשם באחריות לביצוע המעשה המיוחס לו בכתב האישום, ולא די בכך שתאמת את העדות הטעונה סיוע. ג. עליה להתייחס לנקודה ממשית השנויה במחלוקת בין הצדדים. ככל שיריעת המחלוקת בין הצדדים רחבה יותר, די בסיוע לאחת מנקודות המחלוקת כדי לספק את דרישת הסיוע (יעקב קדמי על הראיות חלק ראשון 267 (תש"ע - 2009)). 76. נבחן הטענות ביחס לראיות הסיוע לעדות עד המדינה ביחס למעורבותם של רועי ודודו. לצורך הרשעתם נדרשה התביעה להציג ראיית סיוע לעדותו של סמי ביחס לכל אחד מהם (עניין אלרמאק, בעמ' 62). נציין כי חלקן של הטענות מבוסס על כפירתם של דודו ורועי במסכת העובדתית שנקבעה על-ידי בית המשפט המחוזי. משמצאנו כי אין להתערב בה, ממילא נשמט הבסיס לטענות אלה. א. מחקר התקשורת המתיישב עם טענת סמי בדבר שתי השיחות בהן הזמין דודו את האקדח. נטען כי אין מדובר בראיה ממקור עצמאי, שכן הקשר היחיד בין דודו לשיחת הטלפון, כמו-גם הנופך המפליל של השיחה, מקורו בעדות עד המדינה. בהינתן ממצאי העובדה של בית המשפט המחוזי, יש לדחות טענה זו. אמנם, אין כל ראיה לתוכן השיחה מעבר לעדות עד המדינה. יחד עם זאת, אישוש לטענה כי דודו הוא שהתקשר לטלפון הנייד של אסי באמצעות הטלפון הנייד של אדם מצוי בגרסתו של אסי (ת/245 מסמך 6ב, עמ' 40-41). אסי אף תמך בגרסת עד המדינה כי אדם נמצא עם החבורה מראשית הערב. די באלה כדי לספק את הדרישה לראיה ממקור עצמאי, בנקודה השנויה במחלוקת, אשר למצער נוטה לסבך את המערערים כולם. ב. סרטי המצלמות בקיוסק טויטו באשר לשהייה השנייה במקום. נטען כי אלה אינם מתיישבים עם עדות עד המדינה, שכן סמי העיד כי יצא עם רועי מהקיוסק כדי לדווח לו על ממצאי סריקתו, בעוד שבפועל נראה גם דודו יוצא, ומכאן שסמי משקר, או שהקטע בו נראה דודו יוצא מהקיוסק אינו האירוע עליו מעיד סמי. מכל מקום, כך נטען, לכל היותר מדובר בראיית חיזוק ולא בראיה המסבכת את דודו, שלא הכחיש את נוכחותו בקיוסק טויטו. העובדה שסמי לא זכר כי גם דודו יצא עמו ועם רועי, אי-דיוק לגבי מקטע קצר ביותר, אינה מלמדת על שקריות גרסתו, ובפרט כאשר תיאורו את ההתרחשויות באותו ערב זוכה ככלל לתימוכין בסרטי מצלמות הקיוסק. אמנם, את תוכן הדברים שנאמרו מחוץ לקיוסק אין לדעת, אך לא ניתן גם לומר כי על רקע כלל הנסיבות, אין זו ראיה מסבכת. ואולם, העיקר הוא כי הצילומים, כראיה עצמאית, מתיישבים עם גרסתו של סמי בדבר מהלך הדברים בשלב זה של הערב, המוכחשת על-ידי המערערים. ודוק: על-מנת שראיה זו תיחשב ראיית סיוע, לא נדרש כי היא תתמוך בכל נדבך ונדבך של העדות. העיקר הוא בעצם ההתאמה בין הסרטים לתיאורו של סמי את פעולות המערערים, והאחים ביניהם, באותו ערב. ברי גם כי לא השהיה בקיוסק טויטו היא השנויה במחלוקת אלא עצם הדיווח לאחר הסריקה. במובן זה יש בסרטים כדי לסבך את רועי שיצא מחוץ לקיוסק עם סמי ועם אורן, וכן את דודו, שנראה יוצא עם רועי וסמי, ולמצער הם נוטים לסבכו. ג. מחקר התקשורת ממנו עולה כי בעת שהמערערים, למעט אדם ואיתן, שהו בקיוסק בפעם השנייה, בוצעו מספר שיחות לאיתן בסמוך לפני הירי ובסמוך לאחריו, חלקן בוצעו על-ידי רועי. נטען כי מחקר התקשורת אינו מסבך את דודו, בהיעדר כל ראיה לשימוש שלו בטלפון. ביחס לרועי נטען כי לא הוכח שדיבר ממכשיר טלפון כלשהו. הטענות בעניינו של רועי מבוססות על שלילת ממצאי בית המשפט קמא ולפיהם רועי נצפה מדבר בטלפון נייד מיד לאחר כניסתו לקיוסק טויטו בפעם השנייה באותו ערב, כשבאותו הזמן מתקיימת שיחה קצרה מהטלפון הנייד של אסי לזה של איתן, ובנוסף, דקות ספורות לאחר הירי, הוא נראה מחייג ומבצע שיחה של קרוב לדקה, כשבזמן זה יוצאת שיחה מהמכשיר הסלולרי של אסי לזה של איתן, לטענת המדינה לשם וידוא הביצוע. משלא נמצאה הצדקה להתערב בממצא עובדתי זה, נשמט הבסיס לטענותיו של רועי. שיחות הטלפון שבוצעו אל איתן בזמן זה מהטלפון הנייד של אסי, ובכללן השיחות שביצע רועי, נמצאו כמהוות סיוע גם כלפי יתר המערערים מעצם פעולתם בצוותא חדא, ומשכך הן בגדר סיוע גם נגד דודו. ד. סרט האיזולירבנד שנמצא במאזדה ב ועליו טביעת אצבע של דודו. מוקד הטיעון היה כי אין כל ראיה לכך שסרט האיזולירבנד שנתפס במאזדה ב הוא הסרט ששימש לכאורה לשינוי לוחית הרישוי של מאזדה א, מה גם שעד המדינה "חיבר" את דודו לאיזולירבנד רק בעדותו. יש לדחות טענה זו. מדובר בראיה נסיבתית, אך אין לסבור כי מדובר בסרט אחר, כאשר סרט האיזולירבנד נמצא במאזדה ב לאחר שסמי העיד על שיבוש הספרות באמצעות איזולירבנד שהיה לאיתן ברכב זה. לכך יש להוסיף את הסברו הכבוש והבלתי משכנע של דודו להימצאות טביעת האצבע שלו על האיזולירבנד. משהתקבלה עדותו של סמי בה קשר את דודו לטשטוש הספרות, לפנינו ראיה עצמאית המסבכת את דודו ומתייחסת לנקודה השנויה במחלוקת בין הצדדים. ה. שקרים בחקירה. כידוע, שקרים מהותיים ששיקר נאשם במהלך חקירתו יכולים להוות ראיית סיוע אם מתקיימים בהם מספר תנאים מצטברים: מדובר בשקר בעניין מהותי; המכוון לסיכול החקירה ולהטעיית בית המשפט; השקר ברור וחד-משמעי; והוא מוכח בעדות עצמאית (ע"פ 557/06 עלאק נ' מדינת ישראל בפסקה 28 (לא פורסם, 11.4.07); דנ"פ 4342/97 אל עביד נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(1) 736, 802 (1998)). תנאי נוסף הוא כי בית המשפט נוכח שהשקר אינו נובע מעילה שאינה רלוונטית לצורך בירור האשמה (קדמי(II), עמ' 303 וההפניות שם). דודו ורועי נתפסו בשקרים שונים, שאין צורך שנעמוד עליהם. בבית המשפט המחוזי הציגו גרסה "משופצת" ומשופרת המבקשת להתמודד עם ראיות התביעה ולשבצן בגרסה "תמימה", אך גם אז לא עלה בידם להסביר תהיות ותמיהות שעוררה. השקרים השונים, שנותרו ללא כל הסבר מניח את הדעת, בוודאי בהצטברם, עונים לטעמי על התנאים שצוינו לעיל שבהתקיימם יכולים שקרי נאשם להיחשב כראיית סיוע נגדו. ניטול כדוגמא את טענתם הראשונית כי בערב הירי נמצאו לבדם. טענה זו נסתרה בסרטי המצלמות בקיוסק טויטו ובדבריו של אסי. בא כוחם של האחים ביקש להיאחז במקור השקר והסביר כי הם לא רצו לקשור עצמם לאחרים שאולי ביצעו ואולי לא ביצעו את הירי, אך אין בכך משום גילוי תחושת אשמה מצדם. אנו מתקשים לקבל טענה זו. גם אנו סבורים, כבית המשפט המחוזי, כי גרסתם בחקירה נועדה להרחיקם מביצוע הירי והיא מתיישבת היטב עם הפרטים שמסר סמי אודות תיאום הגרסה ביניהם לאחר הירי. על כך יש להוסיף, כי בהתחשב בכך שבעת הירי נמצאו מרבית המעורבים – למעט איתן ואדם – יחד עם דודו ורועי, הרי שלכאורה לפחות ביחס אליהם לא היה מקום לחשש בליבם של השניים כי הם מעורבים בירי ולמרות זאת הם הכחישו שהייה עימם. אם כן, מדובר בשקר שנותר ללא כל הסבר מניח את הדעת ומתיישב עם תחושת אשם יותר מאשר עם ההסבר שהוצע. ו. האליבי הכבוש שהציגו האחים ולפיו באותן 40 דקות שבין עזיבתם את הרוקוביץ' לשובם לקיוסק טויטו הם שהו בקיוסק אסף. נטען כי רק אליבי שהופרך, להבדיל מאליבי שלא הוכח, יכול להוות, בנסיבות מסוימות, ראיית סיוע, בעוד שבענייננו לכל היותר האליבי לא הוכח. העיקרון המנחה הוא כי "...[ש]הפרכת אליבי בראיות פוזיטיביות – להבדיל מדחיית טענה כזו מחוסר אמון – משמשת סיוע במקום שנדרש כזה" (קדמי(II), 299; ע"פ 70/87 דהן נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(3) 113, 121 - 122 (1987)). לטעמנו יש ממש בטענת בא כוחם של רועי ודודו. טענת האליבי נדחתה, ובדין. ואולם, קשה לומר כי האליבי הכבוש הופרך בעצם הימצאות סרט האיזולירבנד. ראיה זו מאמתת את גרסת עד המדינה לעניין המפגש בחניה, אולם בנסיבות איננו סבורים כי היא מפריכה באופן פוזיטיבי את טענת האליבי. ז. העובדה שעד המדינה הוביל את השוטרים למקום המחבוא של האקדח בבניין מגוריו של דודו. מקובלת עלינו טענת בא כוחם של דודו ורועי כי העובדה שסמי ידע להוביל בביטחון את חוקרי המשטרה למקום בו לטענתו הוסתר האקדח, והסמיכות בין מקום המסתור לדירתו של דודו, אינה יכולה להוות ראיית סיוע. מדובר בראיה שמקורה בעדות הטעונה סיוע, ולא במקור נפרד ועצמאי כנדרש. בנוסף, אמנם, העובדה שסמי ידע להוביל את החוקרים אל הכוך בו הוסלק לטענתו האקדח, ומיקומו בקרבת ביתו של דודו, יכולים להוות ראיה המאמתת את גרסתו ומחזקת אותה. ואולם, עצם ההובלה אל כוך ריק, אינה מסבכת את האחים באירוע הירי (וראו גם: קדמי(II), בעמ' 268). מאותם טעמים יקשה אף לומר כי ראיה זו נוטה לסבכם. 77. הנה כי כן, גם לאחר שקיבלנו מקצת מטענות בא כוחם של דודו ורועי עדיין קיימות די והותר ראיות סיוע נגד רועי ודודו. למעלה מן הדרוש נציין כי לטעמנו קיים סיוע גם בצעקותיו של דודו לאסי בבית המעצר "פה זה אולפן הקלטות. שלא יפחידו אותך המנאייק האלה...הכי חשוב, אל תשכח, אתה חף מפשע, לא ראיתי, לא עשיתי, לא שמעתי, הבנת?" (ת/127). אכן, כפי שמציינת המדינה, מדובר בהתנהגות מפלילה המלמדת על מעמדו הרם של דודו בחבורה ומבטאת את הנחייתו-הוראתו לאסי להסתיר את הטעון הסתרה כפי שהוא מנחה אותו. נוסיף כי התעניינותו של דודו אצל ראש הצח"מ באשר לעונש הצפוי לו יש בה משום תמיכה וחיזוק לגרסת עד המדינה (ע"פ 5390/96 אבו מדיעם נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(4) 29, 43 (1999)). מדובר בהתבטאות שיש בה הכרה באשמה. ככזו היא מהווה ראשית הודיה היכולה לשמש כתוספת ראייתית לראיה הטעונה תוספת שכזו (ע"פ 638/87 רדעי נ' מדינת ישראל, פ"ד מג(3) 297, 308 (1989)). אמירה זו עונה על כל מבחני הסיוע ומשכך יכולה גם היא להיזקף נגד דודו. 78. האם הוכח היסוד הנפשי של עבירת ההריגה? היסוד הנפשי הנדרש בעבירת ההריגה הוא מודעות לרכיבים העובדתיים של העבירה, קרי מחשבה פלילית. בהתאם לסעיף 20(א) לחוק העונשין מורכבת המחשבה הפלילית מספר יסודות: היסוד הראשון הינו מודעות לטיב המעשה. היסוד השני הינו מודעות לנסיבות, כאשר התביעה יכולה להסתפק גם בהוכחת עצימת עיניים, קרי שהנאשם חשד בטיב ההתנהגות או בקיום תוצאה כלשהי ונמנע מבירורה. היסוד השלישי הוא מודעות לאפשרות שהמעשה יגרום לתוצאה שהתרחשה, ובמילים אחרות מודעות לאפשרות שהירי יגרום למותו של אדם (ראו: ע"פ 4089/07 סייף נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 6.5.10). להלן: פרשת סייף). נדרשת מודעות בפועל לתוצאה הקטלנית ואין די במודעות לפגיעה אפשרית, גם אם חמורה, בגופו של אדם (עניין ויניצקי, בעמ' 150; עניין בלזר, בעמ' 416). בנוסף נדרש כי יתקיים יסוד חפצי של פזיזות - אדישות או קלות דעת - להתקיימותה של תוצאה זו: "המודעות לתוצאה צריכה להיות מלווה ביחס חפצי כלשהו של האדם כלפי התוצאה. כפי שקובע סעיף 20(א)(2) לחוק העונשין, במידה ואין כוונה להביא לתוצאה, היחס החפצי כלפי התוצאה יכול להתבטא באחד משני מצבי הפזיזות: אדישות כלפי אפשרות גרימתה של התוצאה; או קלות דעת - נטילת סיכון בלתי סביר ביחס לאפשרות שהתוצאה האמורה תיגרם, מתוך תקווה להצליח למנוע את התוצאה. לעניין הוכחת מודעותו של אדם לאפשרות שתוצאה מסוימת תתרחש, נקבע כי "כאשר אדם מתנהג התנהגות פוגענית מן הסוג שיש בו באופן אובייקטיבי כדי לגרום למות קורבנו תוך שהוא מודע לכל היסודות המהווים את הרכיב העובדתי של העבירה, רשאים אנו להניח, בהיעדר ראיה לסתור, כי היה מודע גם לתוצאה הקטלנית" (ע"פ 4351/00 מדינת ישראל נ' אבו-אלהווא, פ"ד נה(3) 327, 334ג (2001))" (פרשת סייף, בסעיף 29). עצם קיומה של מודעות סובייקטיבית לאפשרות גרימת התוצאה הקטלנית מייתר את הצורך להוכיח התקיימותו של קשר סיבתי-משפטי (ע"פ 5870/01 חסיין נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(1) 221, 232 (2002)). הוכחת היסוד הנפשי תתאפשר גם על-ידי שימוש בחזקות המשקפות את ניסיון החיים והשכל הישר, אותן יהא ניתן לסתור בהתאם לנסיבות המקרה (ראו גם גבריאל הלוי תורת דיני העונשין כרך ד 538 (2010)). 79. במקרה שלפנינו גורסים האחים כי מאחר שלא נקבע כל ממצא בדבר כוונתם או מודעותם לכך שהירי יכוון לגופו של אדם, קיימת אפשרות כי לכל היותר המטרה הייתה ירי באוויר כדי להפחיד את באי המועדון ולהביא לסגירתו. לפיכך, לא הוכח שמתקיים בהם היסוד הנפשי של עבירת ההריגה ויש לזכותם מן ההרשעה בה. אכן, בית המשפט קבע בהכרעת דינו כי הראיות אינן מלמדות בהכרח על כך שהמערערים, ודודו ורועי ביניהם, ידעו מראש שאיתן יבצע את עבירת הרצח ואפשר שחרף פעולות ההכנה שביצעו – הכנת האקדח וטשטוש לוחית הרישוי – כוונתם בעת קשירת הקשר התמצתה בהפחדה וגרימת מהומה במקום, ואולי אף בפציעת אדם. לפיכך נקבע כי לא הוכח שהתכוונו לקטילת חיי אדם. ואולם, בית המשפט שוכנע גם מן הראיות שבפניו כי "...הנאשמים, שהיו חלק מהקשר, היו מודעים לכך שהשימוש שיעשה איתן באקדח עלול להביא להריגת אדם מתוך תאונה או טעות". קביעה זו, המבוססת על התרשמותו של בית המשפט המחוזי ממכלול הראיות והעדויות שבפניו, מקובלת אף עלינו. דודו ורועי היו בעלי מניע. הם היו מודעים לכך שאיתן קיבל לידיו את האקדח אותו הביא סמי בהוראת דודו. הם היו מודעים לכך שהירי יבוצע אל עבר מקום שנמצאים בו בני אדם. ברור הוא כי היורה בנשק אל עבר מקום בו מצויים בני אדם, מודע לאפשרות הפגיעה הקטלנית במי מהם (ע"פ 107/08 עית' נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 3.2.10); ע"פ 498/89 מדינת ישראל נ' יפרח, פ"ד מה(1) 384, 394 (1990); ע"פ 10800/04 רומנצקו נ' מדינת ישראל בפסקה 24 (לא פורסם, 18.9.06); ע"פ 1632/08 הנ"ל). גם אם כוונה להמית התגבשה אצל איתן בזירת הירי, לא ניתן לומר כי הייתה לרועי ולדודו אפשרות של ממש להבטיח כי הירי לא יביא לפגיעה במאן דהוא. משכך, חזקה כי הם היו מודעים לאפשרות גרימתה של פגיעה קטלנית באדם כתוצאה טבעית של השימוש בנשק. אין מקום להתערב אפוא בקביעה כי התקיים בהם היסוד הנפשי הנדרש להרשעה בעבירת ההריגה. 80. לחלופין נטען כי האחים אינם מבצעים עיקריים, אלא מסייעים בלבד. הוטעם כי מעורבותו המוכחת של דודו מתמצה בהזמנת האקדח ומעורבותו של רועי מסתכמת בטשטוש המספרים. טענה זו מבוססת על שלילת ממצאיו של בית המשפט קמא באשר למעורבותם של השניים באירועי הערב. ואולם, כפי שנקבע, מעורבותם חורגת מהתמונה המצמצמת שהציג בא כוחם ואשר לאורה נבחן את חלקם במעשים. חוק העונשין (תיקון מס' 39) (חלק מקדמי וחלק כללי), התשנ"ד – 1994 הגדיר את הצורות השונות של השותפות לדבר עבירה – הביצוע, הסיוע והשידול – ואת היקף האחריות הפלילית בה יישאו השותפים. ענייננו בשאלת סיווגם של רועי ודודו כמבצעים בצוותא או כמסייעים לביצוע העבירה. נעיין ראשית בסעיפים הרלוונטיים מחוק העונשין: 29. מבצע (א) מבצע עבירה - לרבות מבצעה בצוותא או באמצעות אחר. (ב) המשתתפים בביצוע עבירה תוך עשיית מעשים לביצועה, הם מבצעים בצוותא, ואין נפקה מינה אם כל המעשים נעשו ביחד, או אם נעשו מקצתם בידי אחד ומקצתם בידי אחר. (ג) ... ... 31. מסייע מי אשר, לפני עשיית העבירה או בשעת עשייתה, עשה מעשה כדי לאפשר את הביצוע, להקל עליו או לאבטח אותו, או למנוע את תפיסת המבצע, גילוי העבירה או שללה, או כדי לתרום בדרך אחרת ליצירת תנאים לשם עשיית העבירה, הוא מסייע. הפסיקה נדרשה לסיווגם של הצדדים לעבירה, לרבות להבחנה בין המבצע בצוותא למסייע. הבחנה זו אינה לשונית אלא תכליתית. "ההבחנה נעשית על-פי התפקיד השונה שיש לשותפים השונים בהגשמת המזימה העבריינית המשותפת" (ע"פ 2796/95 פלונים נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(3) 388, 401 (1997). להלן: פרשת פלונים). סיווגם של הצדדים לעבירה יעשה אפוא על דרך של התחקות אחר תפקידם בתכנית העבריינית ומידת קרבתם ל"גרעין הקשה" של ביצוע העבירה (דנ"פ 1294/96 משולם נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(5) 1, 20 (1998). להלן: עניין משולם). 81. הפסיקה והכתיבה המשפטית נדרשו לא מעט לאיתורם של מבחנים ואמות מידה שיסייעו להבחין בין המבצע בצוותא ליתר הצדדים לעבירה, שכן הגדרתו של המבצע בצוותא בסעיף 29(ב) לחוק העונשין באמצעות מבחן השתתפות בביצוע העבירה, יש בה מימד מעורפל המקשה על היישום, ובפרט בשים לב לכך שלמונח "ביצוע" לפי סעיף 29(ב) לחוק העונשין "משמעות רחבה מעבר לעשיית מעשה המבטא את הרכיב ההתנהגותי של הגדרת העבירה" (ע"פ 2652/95 רז נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 21.2.96). לסקירה ממצה של המבחנים השונים ראו: יורם רבין, יניב ואקי דיני עונשין 504 - 511 (2008). להלן: רבין וואקי). 82. מבצעים בצוותא הם מי שנטלו חלק ישיר ומהותי בביצוע העיקרי של העבירה. זהו "המעגל הפנימי" של ביצוע העבירה (ע"פ 2103/07 הורוביץ נ' מדינת ישראל בפסקה 47 (לא פורסם, 31.12.08)). בפסיקה דומו המבצעים בצוותא למי ש"משמשים גוף אחד לביצוע המשימה העבריינית", בבחינת גוף מרובה זרועות, כאשר לכל אחד מהם תפקיד שהינו מהותי בביצוע העבירה (פרשת פלונים, עמ' 402 – 403). במישור הנפשי נדרש כי בכל אחד מהמבצעים בצוותא יתקיים היסוד הנפשי של העבירה ומודעות לכך שפועלים הם בצוותא (שם). הביצוע בצוותא מניח תכנית משותפת, וכן פעולות מקדמיות משותפות כתכנון וחלוקת תפקידים (ע"פ 2247/10 ימיני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 12.1.11) וההפניות שם). מבחן מרכזי לצורך סיווג חלקו של אדם במעשה העבירה הוא "מבחן השליטה הפונקציונלית" שלפיו נדרש כי לכל אחד מן המבצעים בצוותא תהא שליטה פונקציונלית-מהותית על הפעילות העבריינית, יחד עם יתר המבצעים (פרשת פלונים בעמ' 403). מדובר בשליטה רעיונית שיש לכל אחד מן המבצעים בצוותא על הביצוע כולו, ואין נדרשת שליטה מלאה של כל אחד מהם על כל מהלך הביצוע: "המאפיין את המבצע בצוותא שהוא אדון לפעילות העבריינית. בידיו השליטה הפונקציונלית-מהותית, יחד עם המבצעים בצוותא האחרים, על העשיה העבריינית. הוא חלק מהחלטה משותפת לביצוע העבירה. הוא חלק מהתכנית הכוללת להגשמת הפעולה העבריינית האסורה. הוא פועל יחד עם המבצעים בצוותא האחרים, כך שכל אחד מהם שולט – יחד עם האחרים – על הפעילות כולה. מעמדו ביחס להחלטה לביצוע העבירה הוא של איש 'פנים'. תרומתו היא 'פנימית'. חלקו הוא מהותי להגשמת התכנית המשותפת" (פרשת פלונים, בעמ' 403. כן ראו: עניין משולם בעמ' 49; ע"פ 4389/93 מרדכי נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(3) 239, 254 (1996)). יחד עם זאת בעוד שקיומה של שליטה פונקציונלית מוליך להכתרתו של אדם כמבצע בצוותא, היעדרה של שליטה שכזו אינו מלמד בהכרח על כי אין מדובר במבצע בצוותא. משכך מהווה מבחן השליטה הפונקציונלית מבחן עזר לצורך הגדרת חלקו של אדם בביצוע העבירה, במסגרת מבחן משולב הבוחן את מידת תרומתו הפיזית ואת יחסו הנפשי-סובייקטיבי לעבירה (ע"פ 2103/07 הנ"ל, בפסקה 51 וההפניות שם). בהתאם למבחן זה נבדק מיקומו של אותו אדם ביחס למעגל המבצעים ומידת יכולתו להשפיע על גורל הביצוע (עניין משולם, בעמ' 20; ע"פ 2103/07 הנ"ל, בפסקה 46)). על טיבו של המבחן המשולב עמד השופט גולדברג: "המבחן המשולב כמוהו כמקבילית כוחות. ככל שהיסוד הנפשי של עושה העבירה (מבחינת מידת הענין שלו בביצועה) רב יותר, יש מקום להסתפק בדרגה נמוכה יותר של היסוד העובדתי. ברוח זו כבר נאמר כי "משהוכח יסוד 'נפשי' זה (המודעות - א.ג.) אין עוד חשיבות לחלוקת התפקידים בין המעורבים בארוע" (ע"פ 4188/95 הנ"ל, בעמ' 550). ולהיפך, ככל שמידתו של היסוד העובדתי אצל עושה העבירה, מבחינת איכות תרומתו לביצועה, רבה יותר, כן ניתן להסתפק בדרגה נמוכה יותר של היסוד הנפשי" (ע"פ 8573/96 מרקדו נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(5) 481, 549 (1997)). 83. המסייע לעומת זאת אינו נתפש כמי שהשתתף מבחינה מהותית בביצוע העבירה. הוא שותף עקיף ומשני, ולמעשה ניתן לומר כי הוא במעגל החיצוני של ביצוע העבירה (ראו גם: אהרן אנקר "על ההבחנה בין המבצע בצוותא למסייע" מחקרי משפט יז 339 (2002); ע"פ 4389/93 הנ"ל, בעמ' 250). "הוא מסייע ביצירת התנאים לביצוע העבירה על-ידי העבריין העיקרי...אין הוא חלק פנימי של המשימה העבריינית עצמה. אין הוא היוזם. אין הוא המחליט על הביצוע ואין הוא שולט על הביצוע. אין הוא אדון לביצוע, אלא הוא מבצע מעשי עזר הנפרדים מביצוע העבירה על-ידי העבריין העיקרי..." (ע"פ 4389/93 הנ"ל, בעמ' 251). 84. אנו סבורים כי מעורבותם של דודו ורועי עולה כדי ביצוע בצוותא של מעשה העבירה. התמונה העולה מעדותו של עד המדינה ונתמכת בראיות ובעדויות, מעלה כי מעורבותם של האחים משתרעת החל משלב גיבוש המניע, עבור בשלב ההכנה וכלה בשלב הביצוע וההיערכות "ליום שאחרי". הראיות שהעמידה התביעה אינן נוגעות אמנם לשלב התכנון, שכן עד המדינה, לא נכח בשלב זה. לפיכך, איננו יודעים מי הגה את התכנית הקטלנית ואת פרטיה, האם היה זה אחד המעורבים או שהתכנית היא פרי מזימה משותפת. ואולם, גם בלא פרטים אלה קיימת תשתית מספקת לקבוע כי דודו ורועי נטלו חלק מרכזי ודומיננטי בהכנה ובהוצאתה של תכנית לפועל, כשהתמונה הנגלית היא כי יתר המעורבים רוחשים להם כבוד רב וממתינים למוצא פיהם בטרם יפעלו. דודו הוא שהזמין את האקדח והוא עשה כן לאחר - או בד בבד עם - גיבוש התכנית שכללה שימוש בו. בהמשך, כאשר התחוור לדודו בחניית ביתו של איתן כי מאזדה א חונה בחניית ביתו, הוא החליט כי הם יעברו לשם, והמעורבים עשו כן בעקבותיו. גם כאן ניתן להניח כי מעבר זה נדרש משום שלמאזדה א היה תפקיד בתכנית הפלילית. מעורבותם הפעילה של רועי ושל דודו נמשכה בשלב ההכנה - בטשטוש לוחית הרישוי. הם שימשו כגורם מרכזי, מכוון ומפעיל גם כאשר הנחו את סמי לרדת מן הרכב "לבדוק את השטח" בסמוך לרוקוביץ'. כך היה גם כאשר סמי ואורן הגיעו לקיוסק טויטו ומסרו את ממצאי סריקתם לרועי. היותם של השניים ראש החץ של החבורה מתיישבת גם עם העובדה שהם היוו הסמן לעזיבת בני החבורה את המקום לאחר ביצוע הירי. אם כן, גם אם אין בפנינו ראיות לשלב קשירת הקשר, ברי מהתנהלותם של דודו ורועי כי פרטי התכנית היו ידועים להם. אין כל דרך אחרת להסביר אף את העובדות המצומצמות שבהן סבור בא כוחם, מתמצה מעורבותם. הן הזמנת האקדח, הן ההשתתפות בטשטוש מספר לוחית הרישוי, מוסברות רק אם התכנון היה ידוע להם. משאנו מקבלים את גרסת עד המדינה, התמונה המתקבלת היא כי למרות שדודו ורועי לא היו עם איתן בזירת הירי אלא בקרבת מקום, מצויים הם בלב ליבו של מעגל הביצוע, ופועלים על-פי תכנית משותפת לכל המעורבים. תרומתם לביצוע, בעצם מנהיגותם ובהשתתפותם בהכוונת מהלכי הערב היא תרומה מהותית ומשמעותית ולא נתערב על כן בקביעת בית המשפט המחוזי כי הם מבצעים בצוותא של העבירה. לאור האמור אנו דוחים את ערעורם של דודו ורועי על הרשעתם. ע"פ 10568/08 – ערעורו של אדם גרסתו של אדם וקביעות בית המשפט בעניינו 85. בחקירתו שמר אדם על שתיקה ולחלופין התמיד במענה כי הוא חף מפשע, אך לא השיב עניינית לשאלות החוקרים. כך גם כאשר עומת עם הראיות נגדו וכך גם בעימות עם סמי. בבית המשפט הסביר אדם כי לא מסר גרסה בחקירה בשל חוסר אמון בחוקרים. הוא הכחיש כל קשר לאירוע הירי ולראשונה טען כי בליל הירי שהה בבית אמו. ואולם, אדם נמנע מלזמן את אמו לעדות. הוא לא ידע להסביר מדוע, אם כטענתו אמו היתה עמו בבית, צלצלה היא אליו מיד לאחר הירי. כן לא ידע להסביר מדוע עלה מדברי אחיו, המתגורר עמו ועם אמו, כי אדם לא היה בבית בליל הירי. אדם הכחיש כל קשר לטלפון הנייד שייחסה לו התביעה ובו לטענתה נעשה שימוש בליל הירי, אך לא היה לו הסבר לראיות שהציגה התביעה וקשרו אותו למספר זה. כן טען כי הגיע לאילת 2-3 ימים עובר למעצרו ושהה שם עם בחורה שאת שמה סירב למסור. לדבריו פגש את איתן ואסי באילת באקראי, והחליט להצטרף אליהם בדרך חזרה לחיפה. גם הוא טען כי גרסתו של סמי הובנתה על-ידי חוקריו. 86. בית המשפט קבע כי לאור העובדה שאדם לא השיב עניינית לשאלות שנשאל, יש לראותו כמי ששתק בחקירה. בית המשפט התרשם כי עדותו בלתי אמינה ודחה את האליבי הכבוש שהעלה. עוד נקבע כי הוכח שמספר הטלפון הנייד שיוחס לאדם הוא אכן שלו, בין היתר לאחר שבזיכרונות הטלפונים הניידים של חברים ובני משפחה של אדם הופיע מספר זה תחת השם "אדם", דבר שאדם לא ידע להסביר, מה גם שהוכח כי ממספר זה יצאו שיחות למקורבים לאדם. לאור שיוך מספר הטלפון לאדם נקבע גם כי האליבי שהעלה נסתר בראיות הבאות: שיחות הטלפון שחויגו בסמוך לאחר הירי מהטלפון של אמו אל הטלפון הנייד שלו; שיחות הטלפון שבוצעו מן הטלפון הנייד של אדם, על פי הנטען לצורך הזמנת האקדח מסמי, שמקיומן ניתן להסיק כי שהה עם החבורה במהלך כל אותו ערב; איכון הטלפון הנייד של אדם בתנועה מאזור הזירה בשעת הירי לכיוון דרום, ובחופף לאיכון הטלפון הנייד של איתן. אמנם, בניגוד לטענת המדינה כי אדם שהה באילת החל מיום 11.10.05, אז נעצרה מאזדה א בכניסה לאילת, נקבע כי הוכח שאדם שהה בחיפה בין 16-18.10.05. ואולם, בראיות, וביניהן הודעת יהודה אסוס, דודו של אדם, ודבריו של אסי בחקירה, נמצא תימוכין לגרסת התביעה באשר לשהייה באילת, בניגוד לגרסתו של אדם. בסופו של הליך קבע בית המשפט כי אדם היה במהלך כל הערב עם החבורה, שימש כנהג שהוביל את איתן למקום הירי ואחר כך מילטו משם בנסיעה לכיוון דרום. כן נקבע כי הסתתר לאחר הירי ולפני מעצרו באילת. קביעה זו נסמכה על הראיות הבאות: גרסת עד המדינה; העובדה שהוכח כי אדם נכח בעת הזמנת האקדח מסמי על-ידי דודו מהווה ראיית סיוע לעדות עד המדינה, הקושרת את אדם לחבורה ולמעשיה באותו לילה; סיוע נוסף נמצא באיכון הטלפון הנייד של אדם בזמן הירי ולאחריו, כפי שפורט לעיל, וכן באליבי הכבוש שלו שהופרך ונסתר; התנהלותו של אדם לאחר הירי, שפורטה לעיל; שיחתם של אדם, אסי ואיתן עם יהודה אסוס ביום 24/10/05, זמן קצר לפני מעצרם, ובקשתם כי יוציאם בדחיפות מהעיר מראה כי היה לאדם, שהכחיש כי שהה באילת עם אסי ואיתן, מה להסתיר ותומכת בראיות התביעה. כמו-כן נקבע כי שתיקתו של אדם בחקירה, שקריו בעדות והאליבי הכבוש והנסתר שלו מחזקים את ראיות התביעה. הטענות בערעור 87. בא כוחו של אדם סבור כי הרשעתו של אדם אינה יכולה לעמוד כיוון שהיא מבוססת על מסכת ראיות נסיבתיות שאינה מחייבת מסקנה מרשיעה בעניינו. לשיטתו נפלו בפסק הדין טעויות רבות, תוך שבית המשפט מתעלם מראיות מזכות רבות. הוא גורס כי אין כל בסיס ראייתי לקביעות בדבר מעורבותו של אדם באירוע המקדים וקיומו של מניע, בדבר נוכחותו מרגע הזמנת האקדח מסמי, וביחס להיותו הנהג במאזדה א בעת הירי או לאחריו. לעניין זה הוא מטעים כי בניגוד ליתר המערערים, אדם לא נראה בשום שלב בצילומי קיוסק טויטו ומחקרי התקשורת אינם נוגעים לו. עד המדינה לא מסר פרטים באשר ללבושו באותו ערב, בניגוד לתיאורו את לבושם של המערערים האחרים, ואף עדי התביעה, שידעו למסור פרטים רבים נגד יתר המערערים, לא הזכירו את אדם, אלא לטובתו. העדות הישירה היחידה שמסר עד המדינה בנוגע לאדם מתייחסת לשלב ההכנה, אך נעדרת כל סיוע או חיזוק בראיות. גם הוא סבור כי היה מקום להעדיף את עדותה של רותם על עדותו של סמי, מטעמיהם של יתר המערערים. שורה ארוכה של טענות הועלתה נגד הממצאים העובדתיים. כך, למשל, נטען כי לא היה מקום לקבוע שהוכח כי מספר הטלפון הנייד שיוחס לאדם אכן שייך לו, בין היתר כיוון שבדיקות חיוניות לא בוצעו ועדים רלוונטיים להוכחת הקשר שלו למכשיר שיוחס לו לא העידו או לא נחקרו. כן נטען כי לא הוכח כי אמו של אדם היא אכן מי שהתקשר אליו באישון ליל לאחר הירי. 88. אדם אף הוא גורס כי לא ניתן המשקל ההולם למחדלי חקירה ולכשלים באופן ניהולה. עיקר טענותיו הן כי החוקרים שמו את שמו שלו ושל איתן בפי עד המדינה וכי לא ניתן המשקל הראוי לעובדה שמסמכים המתארים שלבים בהתפתחות החקירה, ומלמדים לטענתו כי אדם אינו קשור לירי, עברו "עריכה" (ת/158, נ/8). גם הוא גורס כי מסדרי הזיהוי שנערכו לעדים פסולים ומכל מקום הוא היחיד מבין המערערים שלא זוהה במסדרי הזיהוי. 89. אדם סבור כי שגויה הקביעה כי שמר בחקירתו על זכות השתיקה, שכן לדידו העלה את טענת האליבי שלו כבר בחקירה. לדבריו, לצורך המועד להעלאת טענת אליבי יש לראות בתחילת הדיון המהותי, ולא רק במועד ההקראה, כתחילת המשפט. לדידו, משנדחתה בקשת המדינה בעניין מועד העלאת טענת האליבי, לא היה מקום לקבוע כי מדובר בגרסה כבושה. 90. כמו-כן נטען כי לא הוכח היסוד הנפשי של אדם לצורך הרשעה בעבירת ההריגה, לאור הקביעה כי איתן גיבש הכוונה להמית רק בהיותו בגפו. הוא סבור כי לא היה מקום לקבוע כי הוא מבצע בצוותא, בהיעדר תשתית ראייתית מספקת לנוכחותו בזירת הירי, מה גם שהנוכחות עצמה אין בה כדי להפוך אדם לשותף לביצוע העבירה. אדם סבור כי אין מקום גם להרשעתו בקשירת קשר להריגה בהיעדר כל ראיה שתקשור אותו לאירוע המקדים או לנוכחות ברוקוביץ'. אדם מלין גם על אי-הנמקת ההרשעה בעבירות בנשק, ובפרט משהוכח כי הוא היחיד שלא היה מעורב בהבאת האקדח ובהסלקתו ואין כל ראיה לכך שהחזיק בו. 91. המדינה גורסת כי אין ממש בטענות. לטענתה, גרסתו המפורטת של עד המדינה מתארת את חלקו של אדם בערב הירי ועליה מתווספות ראיות סיוע רבות, דוגמת מחקרי התקשורת, איכוני הטלפון ושיחות הטלפון מאמו של אדם דקות לאחר הירי, שתיקתו של אדם במשטרה ובריחתו לאילת עם איתן ואסי. הודגשה התרשמותו השלילית של בית המשפט המחוזי מעדותו של אדם, והעובדה שהאליבי הכבוש שהעלה, נסתר בראיות פוזיטיביות. המדינה סבורה גם כי אין ממש בטענות למחדלי חקירה. הוסבר כי אדם לא העלה את טענת האליבי בחקירתו. אמירתו היחידה כי היה "בבית" מתייחסת לתקופה שלאחר הרצח, עת היה מבוקש על-ידי המשטרה. אשר לטענה בדבר "טיוחים" בחקירה, נטען כי בדין נדחתה טענה זו. באת כוח המדינה הסבירה בבית המשפט המחוזי כי היא השחירה קטעים במסמך ת/158, מכיוון שבנוסף לשמו של אדם רשומים שם פרטים נוספים שלא היה זה ראוי שבית המשפט ייחשף להם. היא שבה ומביעה נכונות, כפי שעשתה בבית המשפט המחוזי, להגיש את המסמך המקורי ללא המחיקות. דיון והכרעה 92. ערעורו של אדם גם הוא מתמקד בתקיפת קביעות עובדתיות וממצאי מהימנות. לחלק מן הטענות נדרשנו לעיל, חלקן אינו מצריך דיון באשר לא הוצג כל טעם, ולו בקירוב, להתערב בקביעות בית המשפט קמא. לחלקן מצאנו להידרש, הגם שלא מצאנו לקבלן. במישור העובדתי בית המשפט היה ער לטענות השונות, ובפרט לעובדה שאדם אינו נראה במצלמות קיוסק טויטו. כפי שהובהר גם בהכרעת הדין, די והותר ראיות חיצוניות שנאספו קושרות את אדם למעשים באופן שמוביל למסקנה מרשיעה בעניינו גם בלא שייקלט במצלמות הקיוסק בחלקו הראשון של הערב ובלא שיימסר תיאור לבושו על-ידי עד המדינה. מעבר לעדותו של עד המדינה, הראיות שנאספו נגד אדם, ממחקר התקשורת שסיפק תימוכין לטענה כי באמצעות הטלפון הנייד שלו הוזמן האקדח, ולימד גם על הימצאותו עם יתר המערערים לכל הפחות משלב זה של הערב, עבור באיכוני הטלפון שלו במועד הירי וזמן קצר לאחריו, באליבי הכבוש שהופרך בראיות, בהתנהגות המפלילה שלו, בפרט בעצם הנסיעה לאילת עם אסי ואיתן זמן קצר לאחר הירי, וכלה בשתיקתו בחקירה ובשקריו. ראיות אלה טוו סביב אדם מערכת קורים צפופה שלא הוצג לה כל הסבר סביר שיהא בכוחו למלטו ממנה. הטענות מבוססות על התעלמות מן הראיות וקביעות בית המשפט לגביהן ואין צורך לדיון רחב יותר בהן. נוסיף כי חלק ניכר של הטענות מבוסס על אי-קבלת קביעתו של בית המשפט קמא כי מספר הטלפון הנייד שיוחס לאדם היה אכן שלו במועד הרלוונטי. בטענה זו אין ממש. המדינה הראתה כי מספר הטלפון האמור נרשם בזיכרונות הטלפון של מכריו וקרוביו של אדם תחת השם "אדם" וכי בין טלפון זה לטלפונים של מכרים וקרובים לאדם התנהלו שיחות. אדם לא ידע להסביר הדבר ומכל מקום, לו רצה להוכיח טענתו כי הוא אינו אותו אדם שנרשם בזכרונות הטלפון של קרובים אלה, יכול היה לזמנם לעדות. בהקשר זה יש לציין כי הטלפון שיוחס לאדם פסק להיות פעיל בשעה שלאחר הירי ואף עובדה זו מחזקת את הרושם ש"ירד למחתרת" לאחר הירי. 93. השמירה על זכות השתיקה וטענת האליבי. נקודת המוצא לבחינת טענת האליבי היא, כפי שציין בא כוחו של אדם, כי די לו לנאשם להקים ספק סביר שמא היה במקום אחר כדי ליהנות מטענת אליבי (קדמי(II), בעמ' 858; ע"פ 3338/99 פקוביץ נ' מדינת ישראל פסקה 20 (לא פורסם, 20.12.00); ע"פ 2132/04 קייס נ' מדינת ישראל פסקה 10 (לא פורסם, 28.5.07)). הכלל לעניין זה הינו כי אם מבקש הנאשם להעלות טענת אליבי, עליו לעשות כן במועד מתן תשובתו לאישום (סעיף 152(ג) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב – 1982. להלן: חסד"פ). אם לא עשה כן, או שטען כי בידו אליבי, אך לא ציין היכן היה, מורה המחוקק כי הבאת הראיות לשם הוכחת טענה זו מחייבת את קבלת רשותו של בית המשפט (סעיף 152(ד) לחסד"פ). בענייננו, אדם, כיתר המערערים, לא העלה טענת אליבי במועד מתן תשובתו לכתב האישום. בהמשך ההליך התאפשר לו לטעון לאליבי. יחד עם זאת, ברי כי בניגוד לטענתו, עצם ההחלטה לאפשר העלאתה של טענת אליבי אינה מונעת מבית המשפט את האפשרות לקבוע כי מדובר באליבי כבוש, שהרי למסקנה זו, או להיפוכה, יכול בית המשפט להגיע רק לאחר שהוצגו בפניו האליבי והראיות התומכות בו. 94. עיון בחקירותיו של אדם מעלה כי הוא התמיד לשמור על שתיקה או על מענה לאקוני כי הוא חף מפשע לאורך חקירתו, גם כאשר נשאל שאלות תמימות לכאורה. אדם טוען כי את טענת האליבי ולפיה היה בביתו בליל הירי, העלה כבר בחקירתו. עיון בחקירותיו אינו מספק תימוכין לטענה זו. אדם נשאל רבות בחקירותיו אודות מעשיו בליל הירי, אך נמנע מלהשיב עניינית. טענתו כי לא השיב לשאלות נוכח חוסר האמון שלו במשטרה – טענה שהועלתה כבר בשלב החקירה – נראית תמוהה בהתחשב בכך שלכאורה היה בידו אליבי שניתן היה לאמתו בקלות באמצעות אמו. משני מסמכים בלבד עולה לכאורה כי אדם טען שהיה "בבית". האחד הינו תרשומת שנערכה זמן קצר לפני תחילת העימות בין אדם לבין סמי (נ/24), שם צוין: "היכן היה ביום האירוע – אדם עונה שלא עשה דבר ואינו קשור לתיק הזה. טוען שהיה בבית ואינו קשור לעניין הזה, נשאל כשנעצר הוא נתפס באילת, החשוד עונה שהוא לא ברח ואינו קשור לרצח, ואינו מוכן לענות על שאלות". המסמך השני הוא ת/32, ואליו נדרש בית המשפט קמא ומצא כי אמירתו של אדם כי היה בבית מתייחסת לשאלה היכן היה כשחיפשו אותו על מנת לעצרו ולא במענה לשאלה היכן היה בליל הירי. קביעה זו מנומקת היטב והיא מקובלת עלינו. נ/24 הינו תקציר שיחה שממנו לא עולה בבירור למה בדיוק מתייחסת האמירה שהיה בבית – לזמן הרצח, כטענתו של אדם, או לשהייה באילת, כטענת המדינה. ואולם, העיקר הוא כי מדובר באמירה בודדת שאדם לא חזר עליה לפני כן או אחרי כן, אלא התמיד בשתיקתו ונמנע מלהעלותה אף בפתח משפטו. מדובר באמירה רפה, מצומצמת, מבלי שאדם יזכיר אף כי אמו היתה עמו בבית. אין מנוס אפוא מהמסקנה כי טענת האליבי הועלתה לראשונה בעדותו ועתה מנסה אדם להיאחז בשברי מילים ולהוציאן מההקשר בו נאמרו. עוד ניתן לתהות: לו זו הייתה טענת האליבי של אדם מתחילה, מדוע לא חזר וטען לה בכל הזדמנות? ומנגד, אם שתק בשל חוסר אמונו במשטרה, מדוע דווקא לפני העימות עם סמי ייתן דרור ללשונו? לכל אלה יש להוסיף כי בית המשפט מצא כי עדותו של אדם אינה מהימנה וכי האליבי שלו נסתר בראיות פוזיטיביות שנמנו לעיל. אדם נמנע מלהביא לעדות עדים שיכולים היו לתמוך בטענת האליבי המאוחר שהעלה, ובראשם אמו, שלטענתו הייתה בבית כאשר פרש לישון בליל הירי. לא ניתן שלא להסיק אפוא כי עדה זו לא העידה מאחר שלא היה בעדותה כדי לתמוך באליבי של אדם. בנסיבות אלה, ונוכח מחקר התקשורת והאיכונים, רשאי היה בית המשפט להגיע למסקנה כי מדובר באליבי כבוש שהופרך ושאינו מעורר ספק סביר שמא אכן אדם נמצא בביתו בליל הירי כטענתו. לא מצאנו כמובן גם להתערב בקביעה כי אדם שתק בחקירה, שהרי הוא לא השיב כל מענה ענייני לשאלות עליהן נשאל, ויהיו אלה השאלות התמימות ביותר. 95. אדם טען באופן כללי לקיומם של מחדלי חקירה, אך טיעונו התמקד בכך ששמו הוכנס לפיו של סמי על-ידי חוקריו. לטענה זו נדרשנו במסגרת הדיון בענייננו של איתן והדברים שנאמרו שם יפים גם לכאן. נדגיש כי הפרטים שמסר סמי אינם יכולים להיחשב אימוץ פשטני של פרטים שמסרו לו החוקרים, שהרי את השתלשלות העניינים, לה נמצא חיזוק בראיות, איש לא מסר בידיו. לא מצאנו ממש גם בטענות ל"עריכה" של מסמכים שנוצרו במהלך החקירה. למסמך נ/8 נדרשנו לעיל ואין צורך לחזור על הדברים. אשר למסמך ת/158, המדינה הבהירה בפני בית המשפט המחוזי, כמו גם בעיקרי הטיעון מטעמה לפנינו כי באת כוחה היא שהכניסה את המחיקה במסמך מאחר שכלל פרטים שהמדינה סברה שאין זה ראוי שבית המשפט ייחשף להם. המדינה הביעה נכונות, בכפוף להסכמת בא כוחו של אדם, להציג את המסמך ללא המחיקה, תוך שהיא מציינת כי "...נראה לנו, בכל הכבוד, שאדם לא יהא מעוניין בכך". עיון בחומר שהוגש לנו העלה כי החומר כולל את מסמך ת/158 גם בתצורתו המקורית, ללא המחיקות. מכיוון שלא הובעה בפנינו הסכמת הסנגור להגשת מסמך זה במלואו, ויש להניח שטעמיו עמו, החלטנו שלא להידרש אליו. יחד עם זאת אנו רואים לנכון להעיר כי מקום שהמדינה סבורה כי יש להימנע מחשיפת מידע מסוים מבית המשפט, גם אם מטעמים לגיטימיים, שומה עליה להקפיד על כך שהשחרת קטעים במסמך אשר מוגש, תיעשה בהסכמת ההגנה או לאחר קבלת רשות בית המשפט. 96. טענתו של אדם כי לא הוכח שהתקיים בו היסוד הנפשי הדרוש לשם הרשעה בעבירת ההריגה זהה במהותה לטיעונם של רועי ודודו בעניין זה ולפיכך נפנה לדיון שנערך במסגרת ערעורם. אין בסיס להניח כי אדם, בשונה מיתר המערערים, לא היה מודע לתוצאות הקטלניות האפשריות של ירי באקדח אל עבר מקום הימצאם של בני אדם. הטענה כי הוא אינו מבצע בצוותא דינה דחייה ולו משום שהיא מבוססת כולה על שלילת ממצאי העובדה של בית המשפט המחוזי בעניינו. למעלה מכך, שוכנענו כי אדם היה במעגל הפנימי של מבצעי העבירה. הוא איפשר שימוש בטלפון הנייד שלו לצורך הזמנת האקדח, ולמעלה מכך שימש כנהג שהביא את איתן לזירת הירי ומילטו ממנה. ככזה, הייתה לו שליטה על מהלך ביצוע העבירה ותפקידו היה חיוני לביצועה. הטענות נגד ההרשעה בקשירת קשר להריגה גם הן דינן דחייה באשר הן מבוססות על התעלמות מממצאי העובדה שנקבעו ובראשם נוכחותו של אדם עם החבורה כבר בשלב מוקדם של הערב, ולמצער משלב הזמנת האקדח, כנלמד ממחקרי התקשורת ומנוכחותו בשלב ההכנה לביצוע עליה מסר עד המדינה עדות ישירה. אשר להרשעה בעבירות בנשק, כפי שצוין, ההרשעה בעבירה זו נומקה בקצרה ביחס לכל המערערים. לטעמנו, גם אם אדם עצמו לא אחז באקדח ולא עשה בו שימוש בעצמו, מכוח שותפותו לתכנית העבריינית ולכל אירועי הערב, אשם הוא גם בעבירה זו. אנו דוחים אפוא את ערעורו של אדם על הרשעתו. אני מצטרפת בהסכמה לחוות דעתו של השופט ס' ג'ובראן שתובא להלן. ש ו פ ט ת השופט ס' ג'ובראן: אני מצטרף בהסכמה לחוות דעתה של השופטת ע' ארבל ומוסיף את חוות דעתי. ע"פ 4164/10 – ערעורו של אורן גרסתו של אורן וקביעות בית המשפט בעניינו 97. אורן נעצר ביום 23.10.05, ונחקר באותו היום. לאורך כל חקירתו במשטרה, לא מסר אורן גרסה, לא הגיב להאשמות החוקרים ושמר על זכות השתיקה. כך גם בעימות עם סמי (ת/32). לאחר העימות, אורן ביקש לשוחח ביחידות עם החוקר סמיח מנצור. כשהיו שניהם על גג בניין הימ"ר אמר אורן כי הוא מוכן למסור גרסה מלאה ולשמש כעד מדינה, אך הדבר לא יצא לפועל עקב התנגדות הפרקליטות והתנגדותה של אמו של אורן (ת/139, 31). אורן לא העיד בבית המשפט. 98. לעניין התנהלותו של אורן במהלך החקירה, קבע בית המשפט כי אורן לא מסר גרסה, ולא נתן הסבר לחלקו בפרשה, כפי שתואר על ידי עד המדינה, ולא הסביר מדוע נצפה בקיוסק כשהוא מצלצל לאיתן דקות ספורות לפני הירי. בנוסף, בית המשפט קבע כי אורן לא נתן הסבר להתנהלותו המפלילה בשעה שנעצר, כפי שתתואר להלן. בית המשפט קבע כי אורן הגיע ביחד עם איתן, אדם ורועי לקיוסק, וכי הוא השתתף בקטטה ברוקוביץ'. עוד נקבע, כי אורן נכח בחניית ביתו של איתן בעת העברת האקדח, ומשם נסע ביחד עם איתן ואדם לאזור המועדון וירד מהרכב במטרה לבדוק אם השטח הסמוך לו "נקי". בית המשפט דחה את טענתו של אורן, שלפיה נפגש עם סמי באקראי בשטח המועדון לאחר שירד מהרכב, וקבע כי ניתן להבין מה הייתה מטרת הורדתו בשטח המועדון. זאת, בין היתר, מכך שאמר בתגובה לאמירתו של סמי על כך שראה ניידת משטרה כי "עברה גם ניידת בילוש". עוד נקבע כי אורן חזר לדווח לדודו ולרועי בקיוסק על ממצאיו, ובשעה 2:50, דקות ספורות לפני הירי שוחח עם איתן בסלולארי של אסי. קביעות עובדתיות אלה של בית המשפט התבססו על הגרסה שמסר עד המדינה וכן על הראיות הבאות: א. אורן צולם במצלמות הקיוסק בתחילת האירוע, כפי שנטען בעדותו של סמי. ב. איתן הודה כי אורן היה איתו ברוקוביץ'. בית המשפט ראה בראיה זו, יחד עם יתר הראיות המצביעות על נוכחותו של אורן ביחד עם החבורה במשך כל הפעילות באותו לילה, כראייה מסייעת נגדו. ג. אורן צולם במצלמות הקיוסק כאשר חזר מסריקת השטח הסמוך למועדון וכשהוא יוצא החוצה לדבר עם רועי, כפי שתיאר סמי בעדותו. ד. בשעה 2:50 אורן נצפה משוחח בסלולארי. לפי פלט השיחות, בשעה זו יצאה שיחה מהסלולארי של אסי אל איתן. בית המשפט ראה בראיה זו כראיה מפלילה וכראיית סיוע, שכן סמיכות הזמנים בין הירי לבין השיחה שניהל מעידה כי מטרתה הייתה לדווח על המצב בשטח, כפי שטען סמי בעדותו. ה. שתיקתו של אורן בבית המשפט, המשמשת כסיוע. ו. נכונותו של אורן להיות עד מדינה, אשר יש בה כדי להראות תחושות אשם מצידו, ואף לשמש כ"ראשית הודיה". ז. התנהגותו המפלילה של אורן בשעת מעצרו – כשהגיעו השוטרים לעצור אותו בביתו, הוא ניסה להימלט מחלון דירתו בקומה השנייה באמצעות צינור המרזב. אף בעובדה זו ראה בית המשפט כמעידה על תחושת אשם מצידו של אורן, אשר יש בה כדי לתמוך בעדותו של סמי. על סמך הקביעות העובדתיות שתוארו לעיל, קבע בית המשפט כי אורן שהה ביחד עם איתן אדם, דודו, ורועי במהלך אותו הלילה, וכי היה לו תפקיד בהכנות לקראת ביצוע העבירה. לפיכך בית המשפט הרשיע אותו כפי שפורט לעיל, בעבירות של קשירת קשר לביצוע הריגה וכן בעבירה של הריגה כמבצע בצוותא. נוסיף, כי אמנם בית המשפט קבע כי חלקו של אורן היה פחות דומיננטי במהלך הערב, מזה של המערערים 4-1, אך יחד עם זאת קבע, כי אורן היה חלק מהקשר, כי מילא את המשימות שהוטלו עליו, וכי אין מקום לקבוע כי היה מסייע בלבד. הטענות בערעור 99. אורן טוען נגד הרשעתו בעבירת ההריגה. לטענתו, הרשעתו מבוססת בעיקרה על עדותו הנסיבתית של עד המדינה, עדות המלאה בשקרים ובסתירות מהותיות עד כי לא ניתן לתת בה אמון. בהתייחסו לעדותו של עד המדינה, אורן טוען כי סמי משתמש בסמים מזה שנים רבות, כי הוא בעל עבר פלילי וכי שתה אלכוהול ביום האירוע. עוד טוען אורן בהקשר זה, בין היתר, כי בינו לבין סמי קיים סכסוך, ולכן היה לסמי מניע לקשור אותו לאירועים המתוארים בכתב האישום. לטענתו, הסתמכותו של בית המשפט המחוזי על גרסתו של סמי, וקבלתה כאמינה, מצדיקה במקרה זה את התערבותה של ערכאת הערעור בממצאי המהימנות שקבעה הערכאה הדיונית. בנוסף, משיג אורן גם נגד קביעותיו העובדתיות של בית המשפט המחוזי, וטוען כי לא נכח כלל באותו ערב במועדון הרוקוביץ' ולא היה שותף לתכנון או לביצוע ההריגה. בנוסף, אורן טוען כי דרישת הסיוע לעדותו של עד המדינה לא מולאה בעניינו. זאת, כיוון שעדותו של עד המדינה בעייתית ואין לתת בה אמון, ולכן נדרשת ראיית סיוע חזקה במיוחד. לטענתו, ראיית הסיוע היחידה העומדת נגדו היא העובדה שאמר לסמי "כן, עברה פה גם ניידת בילוש", בסמוך לאזור המועדון, ואין באמירה זו בלבד כדי לקשור אותו לאירועים המתוארים בכתב האישום, מה גם שמדובר באמירה ספונטאנית בתגובה לפנייתו של סמי אליו. עוד טוען אורן כי ניתן ללמוד על חפותו מכך שנסע לבד במונית לביתו לאחר השהייה בקיוסק, ולא הצטרף ליתר המערערים. לפיכך, נטען כי לא ניתן לראות בו כמבצע בצוותא שכן לא נטל חלק בביצוע העיקרי של העבירה ולא תרם לה תרומה כלשהי. בעניין זה מסתמך אורן גם על קביעתו של בית המשפט המחוזי שלפיה חלקו היה פחות דומיננטי משל יתר המערערים (למעט אסי) במהלך האירוע. בנוסף, לא הוכח כי הייתה לו שליטה על העשייה העבריינית. לכל היותר, כך לטענתו, הוא "הסתפח" אל יתר המערערים, ולא תכנן ולא שלט על האירועים. עוד טוען אורן, בין היתר, כי שגה בית המשפט בכך שקבע כי התקיים אצלו היסוד הנפשי הנדרש לצורך הרשעה בעבירת ההריגה, וכי חלקו השולי במעשים לא מספק על מנת לגבש כוונה פלילית. לבסוף, טוען אורן, כי שגה בית המשפט המחוזי בכך שלא ייחס חשיבות למחדלי החקירה שנעשו בתיק זה, ובראשם העובדה שלא נערך מסדר זיהוי לעדים לקטטה. 100. מנגד, טוענת המדינה כי אין חידוש בטענותיו של אורן, ביחס לטענותיהם של המערערים האחרים, וכי אף לגופן דינן להידחות. לטענת המשיבה אין בסיס לטענתו שלפיה הוא לא נכח בליל האירוע במועדון הרוקוביץ', שכן בית המשפט המחוזי קבע, כממצא עובדתי, כי אורן הלך עם שאר הנאשמים למועדון. כמו כן הפנתה המשיבה לקביעתו של בית המשפט המחוזי שלפיה אורן לא נתן כל הסבר לחלקו בפרשה לפי עדותו של עד המדינה ולכן אין בסיס לטענותיו נגד הרשעתו. דיון והכרעה 101. בערעורו, חוזר אורן על טענות שטענו המערערים האחרים ונידונו לעיל. בטענות אלה, ככל שהן כלליות, לא מצאנו לנכון לדון בשנית. כך, לא ראינו צורך לחזור ולדון בטענותיו השונות של אורן לגבי האמון שנתן בית המשפט המחוזי בעדותו של עד המדינה על אף הסתירות שכביכול קיימות בה, סוגיה שנידונה בהרחבה לעיל. גם לטענותיו של אורן ככל שהן נוגעות ליסוד הנפשי הנדרש לצורך הרשעה בעבירת ההריגה, לא ראינו מקום להתייחס שכן טענות אלה דומות לטענות שהעלו דודו ורועי וקיבלו התייחסות מקיפה לעיל. בנוסף, לא מצאנו צורך לחזור ולדון בטענותיו של אורן בנוגע למחדלי החקירה. כפי שקבענו לעיל בעניינו של איתן, אף בעניינו של אורן מקובלת עלינו קביעתו של בית המשפט המחוזי, שלפיה העובדה שלא בוצעו מסדרי זיהוי לעדי הראייה לאירוע המקדים, לא פגעה בהגנתו. זאת מאחר שהממצא העובדתי בדבר נוכחותו בקטטה בוסס גם על גרסתו של איתן. 102. גם בטענותיו של אורן לגבי ממצאיו העובדתיים של בית המשפט המחוזי לא מצאנו ממש. לא מצאנו מקום להתערב בקביעתו של בית המשפט המחוזי שלפיה אורן היה מעורב בקטטה ברוקוביץ', המבוססת על גרסתו של איתן ועל עדותו של אחד מהנוכחים במקום, שאדי דרובי, שהצביע במהלך עדותו לפני בית המשפט המחוזי על אורן כמי שהיה חלק מהחבורה שהתקוטטה (עמוד 1522 לפרוטוקול מיום 14.3.2007). 103. טענתו של אורן שלפיה לא הוצגו די ראיות לתמיכה בעדותו של סמי הקושרת אותו לאירועים, אף היא דינה להידחות. כאמור לעיל, בית המשפט מצא ראיות רבות התומכות בגרסתו של סמי וכולן ביחד, ובוודאי בצירוף העובדה שאורן לא מסר גרסה סותרת בחקירתו ולא העיד בבית המשפט, די בהן כדי להוות סיוע לעדותו של עד המדינה. נוסיף, כי תמוהה בעינינו העובדה כי אורן לא מצא לנכון לספק הסבר להתנהלותו המפלילה בעת מעצרו. כפי שכבר תואר לעיל, השוטרים שהגיעו לעצור את אורן דפקו על דלת דירתו ולאחר שלא היה מענה יצאו מהבניין והבחינו באורן כשהוא מנסה להימלט, דרך חלון הקומה השנייה, תוך שהוא עושה שימוש במרזב הבניין. לא כך מתנהג אדם שאין לו דבר להסתיר מהשוטרים. התנהלות חשודה זו יש בה כדי להצביע על תחושת אשם אצל אורן. מסקנה זו בדבר תחושת האשם מתחזקת לנוכח התנהגותו של אורן במהלך העימות עם סמי, וכן לנוכח העובדה שמיד לאחר העימות הציע לשמש כעד מדינה. פנייתו של אורן לחוקרים בהקשר זה כמוה כ"ראשית הודיה", והיא משמשת כראיית תמיכה חזקה בגרסתו של עד המדינה (ראו: ע"פ 275/74 אביטן נ' מדינת ישראל, פ"ד כט(2) 474 ,470 (1975)). ראיות נוספות שהוצגו נגד אורן כוללות את המצלמות בקיוסק, שתיעדו את אורן, הן בתחילת האירוע, הן בשעת ביצוע הירי, וכן מתעדות אותו משוחח בטלפון הנייד בשעה שבה יצאה שיחה מהטלפון של אסי לזה של איתן מספר דקות לפני ביצוע הירי. ראיות אלה, בצירוף יתר הראיות שנסקרו בהכרעת הדין, מספקות על מנת לשמש כתוספת ראייתית של סיוע, בהתאם למבחנים שהוצגו לעיל. 104. לנוכח הממצאים העובדתיים שקבע בית המשפט המחוזי ביחס לאורן, אשר מבוססים על גרסתו של סמי ועל הראיות שפורטו לעיל, מקובלת עלינו מסקנתו שלפיה ניתן לראות באורן כמבצע בצוותא ולא כמסייע. הדברים שנכתבו לעיל לגבי דודו, רועי ואדם יפים, בשינויים המחויבים, גם לעניינו של אורן שאף הוא היה שותף לביצוע הירי החל משלב גיבוש המניע, עבור בשלב ההכנה וכלה בשלב הביצוע. אמנם בית המשפט קבע כי תפקידו של אורן בתכנון הפעולה לא היה תפקיד עיקרי, אך די בתפקיד שביצע, ובכללו סריקת שטח המועדון במטרה לבחון האם קיימת נוכחות משטרתית במקום, כדי להכניסו למעגל הפנימי של ביצוע העבירה. אנו דוחים אפוא את ערעורו של אורן על הרשעתו. ע"פ 10729/08 – ערעורו של אסי גרסתו של אסי וקביעות בית המשפט בעניינו 105. אסי שמר על זכות השתיקה במהלך רוב חקירותיו במשטרה. יחד עם זאת, בחלק מהחקירות וכן במהלך העימות עם סמי ובשיחתו עם המדובב בתאו מסר פרטים אשר יש בהם כדי לאמת את עדותו של עד המדינה. כך, אישר אסי בחקירה כי היה ביחד עם יתר המערערים ועם סמי במועדון הסקיי-בר, עזב ביחד עם סמי את המקום במטרה לעשן סמים, ולאחר מכן שב ופגש את יתר המערערים בקיוסק (ת/160). בנוסף, אסי הודה כי קיבל טלפון מדודו בעת שהיה עם סמי בהרים (ת/235) וכי ידע על הקטטה ברוקוביץ' (ת/139(20)). אסי אישר גם כי היה עם איתן ואדם באילת, וכי ברח מהשוטרים (ת/159, ת/245(5)). קביעותיו של בית המשפט בעניינו של אסי 106. בית המשפט סקר את עדותו של עד המדינה, כמו גם ראיות נוספות ובכללן התבטאויותיו של אסי בחקירה. על בסיס ראיות אלה קבע בית המשפט, כממצא עובדתי, כי אסי היה מודע למתרחש החל משיחת הטלפון בין דודו לבין סמי, וכי החל מאותה נקודת זמן השתתף עם שאר המערערים באירוע כמסייע. בית המשפט התייחס, בין היתר, לראיות הבאות: לכך שסמי העיד כי אסי אמר לו ש"יש בלאגן" וכי אסי ידע שהוא הולך להביא את האקדח; לכך שאסי לא הכחיש שידע שהייתה מריבה במועדון, ואף לא הכחיש שנכח בחניית ביתו של דודו; לשתיקתו של אסי בחקירה ובבית המשפט, המהווה סיוע לעדותו של סמי. בית המשפט דחה את טענתו של אסי שלפיה הדברים שאמר למדובב מבוססים על מה שסיפרו לו אחרים, וקבע כי אסי סיפר רק דברים שידועים לו מחלקו בפרשה. בנוסף, דחה בית המשפט את טענתו של אסי שלפיה לא ידע כלל מה קורה בזמן שהיה בחנייה, ואף לאחר מכן לא היה מודע למתרחש. בהרשיעו את אסי בעבירת הסיוע, בית המשפט הסתמך על ההלכה הקובעת כי מסייע שנמצא במקום ביצוע העבירה ושותק בחקירתו ובבית המשפט, עובר אליו הנטל להביא ראיות לכך שנוכחותו במקום תמימה. בהקשר זה קבע בית המשפט כי התביעה הניחה תשתית ראייתית מבוססת לגבי נוכחותו של אסי במקום ולגבי מודעותו למתרחש, והוא לא סיפק לכך הסבר ובוודאי שלא הוכיח קיומו של ספק סביר. בקביעתו זו התייחס בית המשפט, בין היתר, לכך שאסי אפשר לדודו ולרועי להשתמש בטלפון הסלולארי שלו על מנת לתקשר עם איתן, לפני ואחרי הירי, וכן לכך שאסי היווה תמיכה ועידוד לחבריו במהלך ביצוע העבירות. הטענות בערעור 107. אסי טוען כי בית המשפט שגה בניתוח חומר הראיות שהוצג בפניו, ובכך שקבע כי אשמתו הוכחה מעבר לכל ספק סביר. בנוסף, בדומה ליתר המערערים, טוען אסי כי בית המשפט המחוזי שגה בכך שקיבל את עדותו של עד המדינה למרות הסתירות הרבות שקיימות בה, ובכך שביסס את הרשעתו על סמך עדותו בלבד, בלי חיזוקים מספקים או הנמקה מבוססת. בנוסף, אסי טוען כי לא נכח כלל במועדון באותו היום וכי לא היה לו חלק בקטטה עם השומרים ולכן לא ניתן לייחס לו כוונה לפגוע בהם. עוד טוען אסי כי לא ידע מה אמר דודו לסמי בשיחת הטלפון בין השניים, וכי לא ניתן לייחס לו מודעות לכך שסמי התבקש להביא את האקדח. אסי מוסיף וטוען כי לא הייתה לו מודעות לכך שהמבצע העיקרי עומד לבצע עבירה, כי לא היה לו את היסוד הנפשי הנדרש לעבירת הסיוע, וכי כל הפעולות בהן היה מעורב היו בעל כורחו. אף במישור העובדתי, טוען אסי כי לא ניתן להרשיעו בעבירת הסיוע שכן העובדה שאפשר לחבריו לנהל שיחות ממכשיר הטלפון שלו, לא עולה עד כדי סיוע, ולא ניתן לראות בנוכחותו במקום כמקור תמיכה ועידוד ליתר המערערים. זאת, בייחוד לנוכח העובדה שהוא לא היה שותף לתכנון ולא סיפק ייעוץ או הכוונה. בהקשר זה מוסיף וטוען אסי כי העובדה שבית המשפט המחוזי החליט לזכותו מהעבירה של קשירת הקשר, מחזקת את טענתו שלפיה לא היה מודע להתרחשויות הפליליות. לבסוף, טוען אסי כי שגה בית המשפט המחוזי בכך שהפך את נטל הראייה בניגוד לקבוע בפסיקה. 108. מנגד, סומכת המשיבה את ידיה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי וטוענת כי אין כלל ספק כי אסי סייע לשאר המערערים, וכי די בכך שלא התנגד לשימוש בטלפון הסלולארי שלו כדי לראותו כמסייע. עוד טוענת המשיבה כי אסי היה מודע למעשי חבריו, לכל הפחות מהשלב שבו הצטרף לסמי בהבאת האקדח, ובשום שלב לא הרחיק עצמו מהתוכנית שתוכננה ויצאה לפועל בנוכחותו. דיון והכרעה 109. גם אסי חוזר על חלק מטענות חבריו, ובטענות אלה לא מצאנו מקום לדון פעם נוספת. כך, לא נחזור ונדון בטענות שהעלה אסי הנוגעות למהימנות גרסתו של עד המדינה. 110. אסי משיג נגד קביעתו העובדתית של בית המשפט המחוזי שלפיה היה מודע למתרחש, וטוען כי הוא לא נכח בקטטה במועדון, לא היה מודע לתוכן השיחה בין סמי לבין דודו, לא ידע כי סמי הלך לביתו של דודו במטרה להביא את האקדח ובוודאי שלא ידע על הכוונה לירות אל עבר המועדון. טענות אלה דינן להידחות. קביעתו של בית המשפט המחוזי שלפיה נוכחותו של אסי במקום לא הייתה נוכחות תמימה וכי הוא ידע על המתרחש, מבוססת הן על עדותו של סמי, הן על ראיות נוספות ובראשן אמירותיו של אסי במהלך חקירתו במשטרה. כפי שניתן ללמוד מעדותו של סמי, מעורבותו של אסי בפרשה החלה עם קבלת הטלפון מדודו והעברת הטלפון לסמי. לאחר השיחה שאל סמי את אסי מה קרה ואסי ענה לו ש"יש בלאגן" (עמוד 112 לפרוטוקול). סמי גם העיד כי אסי ידע שהוא הלך להביא את האקדח כשהגיעו לחניית ביתו של דודו (עמוד 338 לפרוטוקול). לאחר המפגש בחנייה, נסע אסי ברכב עם דודו, רועי וסמי, וראה שסמי הורד מהרכב בקרבת המועדון. אסי גם נכח במועדון בעת ששוחחו, ממכשיר הסלולארי שלו, עם איתן, לפני ואחרי ביצוע הירי. לגרסה זו ישנן מספר ראיות תומכות: אסי נראה בקיוסק בתחילת האירועים, בטרם יצאה החבורה למועדון הסקיי-בר; דודו התקשר לטלפון של אסי על מנת להורות לסמי להביא את האקדח; רועי ואורן השתמשו בטלפון של אסי על מנת להתקשר לאיתן; אסי נמלט לאילת לאחר הירי, וכן ברח מהשוטרים לאחר שמאזדה א, בה נסע, עוכבה במחסום; לבסוף, סירובו של אסי להעיד בבית המשפט אף הוא מהווה סיוע לגרסתו של סמי. על כל אלה יש להוסיף את אמרותיו של אסי במשטרה. כאמור, אסי אישר בחקירותיו פרטים רבים שציין סמי בעדותו. אסי אישר כי היה עם יתר המערערים במועדון הסקיי-בר, וכי פגש אותם מאוחר יותר בקיוסק. אסי הודה כי קיבל טלפון מדודו בזמן שהיה עם סמי, כי ידע על הקטטה ברוקוביץ' וכי היה עם איתן ואדם באילת. בעימות שנערך בין אסי לסמי, אישר אסי פרטים רבים בגרסתו של סמי (ת/32(2)). כך, אישר אסי שדודו התקשר אליו בזמן שהוא וסמי עישנו סמים וכי לאחר מכן הם הגיעו לחנייה של דודו וכי דודו, רועי ואדם גם הם היו שם. כן אישר אסי כי ידע שהיה ריב ברוקוביץ'. גם בשיחתו עם המדובב בתאו (ת/104), אסי מסר פרטים מפלילים, וביניהם כי דודו התקשר אליו ואמר לו שהיה בלאגן, וכי נשאר ברכב בזמן שסמי הלך להביא את האקדח. בנוסף, אסי מסר פרטים בנוגע לאירוע שמעידים על מעורבותו. כך אסי אמר כי סמי לא יודע איפה האקדח, כי כלי הירי הוא אקדח ולא רובה צבאי, כי האדם שירה נתפס באילת וכי נועם לא היה מעורב באירוע. לבסוף, מודה אסי כי החלק שלו הסתכם בלשבת ולחכות: "מדובב: ותפסו את העניין? אסי: לא יודע, הם אומרים שכן מדובב: הם אומרים שתפסו, והוא מה הוא אומר אסי: הוא לא יודע מדובב: או שהוא הסגיר להם את זה אסי: הוא לא יודע איפה זה ... מדובב: מה זה מהגדולים או מהקטנים אסי: אהה מדובב: מהקטנים או מהגדולים של הצבא אסי: לא" ... מדובב: שמע, האלה שדפקו זה הוא ההוא שדפקו אותו, זה אלה שנתפסו באילת אסי: אהה ... מדובב: אתה יודע מה, אני לא אתפלא עם (לא ברור) נועם מסכן אסי: לא הוא לא קשור בכלל ... אסי: אתה יודע מה החלק שלי מדובב: נו אסי: חלק שלו שהוא הלך להביא מדובב: זה החלק שלך אסי: זה החלק שלי מדובב: שאתה נהגת באוטו ... אסי: לא, אפילו לא נהגתי אין לי רשיון אתה מבין, אני ישבתי כולה חיכיתי" 111. על סמך ראיות אלה, ובכללן השיחה בין אסי לבין המדובב, קבע בית המשפט, כאמור, כי הוא לא מאמין לאסי שלא ידע מה מתרחש וכי נוכחותו במקום הייתה תמימה. מסקנה זו מקובלת עלינו. בנסיבות אלה, לנוכח הקביעות העובדתיות שתוארו לעיל ביחס לאסי, צדק בית המשפט המחוזי בהפעילו את החזקה הקובעת כי אדם שנכח בזירת האירוע הפלילי, ונוכחותו במקום לא הייתה נוכחות מקרית, ייראה כמסייע, והנטל לסתור את ההנחה ההגיונית שלפיה נוכחותו במקום נועדה לסייע, מועבר אליו (ע"פ 319/88 אלמליח נ' מדינת ישראל, פ"ד מג(1) 693, 698 (1989); רבין וואקי, בעמ' 560; יאיר הורוביץ "הנוכחות הבלתי מקרית בזירת העבירה" הפרקליט לה(ב2) 522, 526 (תשמ"ח-תשמ"ט)). בע"פ 9822/00 ירחי נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(5) 759 (2001) (להלן: עניין ירחי) נכתב לעניין זה כך: "המערער לא היה בבחינת עובר אורח תמים בזירת האירוע. מן הנסיבות ומאימרותיו במשטרה ניתן ללמוד כי נוכחותו במקום לא הייתה מקרית. ...קמה אפוא ראיה לכאורה כנגד המערער, כי נוכחותו במקום האירוע נועדה לסייע לביצוע העבירה. חזקה זו כוחה עמה להעביר אל שכמו של המערער את הנטל לסתור את ההנחה האמורה שלפיה נוכחותו נועדה לסייע למבצע העיקרי. נטל השכנוע נותר רובץ על התביעה, ואם נותר ספק בדבר אשמתו של המערער – הריהו פועל לטובתו. ...גם אם נגרר המערער אחר חבריו, הרי הייתה זו היגררות שיש עמה מודעות לטיב ההתנהגות המסייעת ולמעשה העבירה העומד להתרחש, ושיש עמה רצון לסייע, או למצער, מודעות כי התנהגותו עשויה, כאפשרות קרובה לוודאי, לסייע... ואין נפקא מנה לשם מה רצה לסייע, לאמור – אם רצה בכך שהמבצעים העיקריים יגשימו את זממם ..." (שם, בעמ' 767-765). דברים אלה יפים גם למקרה שלפנינו. נקבע, כממצא עובדתי בו לא מצאנו מקום להתערב, כי אסי ידע על המתרחש, לפחות ממועד השיחה בין סמי לדודו, וכי התלווה אל יתר המערערים מהמפגש בחניה ועד לאחר ביצוע הירי. נוכחותו של אסי לא הייתה מקרית, הוא לא פגש בחבריו במקרה בקיוסק, אלא ידע כי היה "בלאגן" ברוקוביץ', כי סמי התבקש להביא אקדח, כי סמי ירד מהאוטו בקרבת מקום כדי לבדוק אם השטח נקי וכי דודו ואורן דיברו עם איתן, מהטלפון שלו, לפני ואחרי ביצוע הירי. אסי גם הצטרף לאיתן ולאדם בנסיעתם לאילת, וכמותם, ברח מהרכב ונמלט כדי שלא להיתפס על ידי השוטרים. בחקירתו במשטרה, אסי לא סיפק הסבר סביר לנוכחותו במקום האירוע, ובית המשפט, כאמור, לא קיבל את טענתו שלפיה לא היה מודע למתרחש. בבית המשפט אסי בחר שלא להעיד. לפיכך, לא הצליח אסי לסתור את החזקה שלפיה מטרתה של נוכחותו במקום הייתה לסייע לחבריו ולא העלה ספק בדבר אשמתו בעבירה בה הורשע. אמנם, למעט השימוש בטלפון הסלולארי שלו, לא ניתן במקרה זה לקבוע באופן חד משמעי באיזה אופן סייעה נוכחותו ליתר המערערים, אך טענה דומה נדחתה על ידי בית משפט זה בעניין ירחי: "עצם העמידה בקרן הרחוב אין בה די כדי ללמד באופן קונקלוסיבי מהי התרומה שהרים המערער למעשה ההצתה. ואולם, משהתלווה המערער לחבריו ביודעו את כוונותיהם הזדוניות; ...ומשנסוג מן המקום עם המבצעים העיקריים (או לפניהם, ונפגש עמם מיד לאחר מכן) – קמה לו חובה ליתן הסבר אשר יסתור את ההנחה הלכאורית המסתברת מן הנסיבות האלה ומן ההיגיון וניסיון החיים, כי נוכחותו במקום נועדה לסייע למציתים" (שם, בעמ' 767). 112. ואכן, כאמור, גם בענייננו המסקנה ההגיונית היחידה העולה מהעובדות שנסקרו לעיל היא כי אסי סייע ליתר המערערים בנוכחותו. הוא ידע על כוונתם לחזור למועדון, ידע כי ברשותם אקדח, ובשום שלב לא הרחיק עצמו מהאירועים. יתרה מכך, אסי נסע מהחנייה ברכב, ביחד עם איתן, חיכה עם חבריו עד לאחר ביצוע הירי ואף אפשר להם לנהל שיחות מהטלפון הסלולארי שלו. מסקנה זו לא נסתרה. לפיכך, אנחנו קובעים כי המשיבה הוכיחה מעבר לכל ספק סביר כי אסי עבר את עבירת הסיוע. אנו דוחים אפוא את ערעורו של אסי על הרשעתו. הערעורים על גזר הדין קביעותיו של בית המשפט המחוזי בגזר הדין 113. בית המשפט המחוזי הטיל על המערערים את העונשים הבאים: על איתן, במעמד הכרעת הדין, הוטל עונש של מאסר עולם; על אדם הוטל עונש של 12 שנות מאסר בפועל וכן שנתיים מאסר על תנאי לתקופה של שלוש שנים, והתנאי שלא יעבור עבירת אלימות שהיא גם פשע; על דודו ורועי הוטל עונש של 14 שנות מאסר בפועל וכן שנתיים מאסר על תנאי לתקופה של שלוש שנים, והתנאי שלא יעברו עבירת אלימות שהיא גם פשע; על אורן הוטל עונש של 10 שנות מאסר בפועל וכן שנתיים מאסר על תנאי לתקופה של שלוש שנים, והתנאי שלא יעבור עבירת אלימות שהיא גם פשע; על אסי הוטל עונש של 7 שנות מאסר וכן שנתיים מאסר על תנאי לתקופה של שלוש שנים, והתנאי שלא יעבור עבירת אלימות שהיא גם פשע. 114. בית המשפט סקר בהרחבה את נסיבותיהם האישיות של המערערים. לגבי אדם נקבע כי הוא רווק, ללא הרשעות קודמות וכי הוא היחיד מבין המערערים ששירת שירות צבאי מלא. עוד ציין בית המשפט כי שירות המבחן נמנע מלהמליץ המלצה טיפולית לגביו, אך חוות הדעת שהוגשו בעניינו היו חיוביות. לאור נסיבותיו האישיות של אדם הוחלט להקל בעונשו לעומת דודו ורועי. לגבי דודו נקבע כי הוא נשוי ויש לו שני ילדים וכי בנו הבכור מטופל על ידי פסיכולוג בשל מעצרו של אביו. עוד צוין כי לדודו שש הרשעות קודמות אשר עומדות לחובתו. לגבי רועי נקבע כי הוא נשוי ואב לשלושה וכי אף לו שש הרשעות קודמות אשר עומדות לחובתו. לגבי אורן נקבע כי הוא רווק, כי נסיבותיו האישיות קשות וכי את פעילותו העבריינית החל בגיל 13. עוד צוין כי לחובתו עומדות שלוש הרשעות קודמות, כאשר בגין האחרונה שביניהן נשלח למאסר ממושך. לגבי אסי נקבע כי נסיבותיו המשפחתיות קשות, כי לא ניתנה המלצה טיפולית לגביו וכי עומדות לחובתו שלוש הרשעות קודמות. לבסוף, ציין בית המשפט כי לגבי כל המערערים נלקחו בחשבון הקשיים המשפחתיים שחוו בילדותם. 115. לעניין חומרת המעשים בהם הורשעו המערערים קבע בית המשפט כי מדובר במעשים חמורים במיוחד שכתוצאה מהם נהרג אדם צעיר בראשית דרכו. זאת, רק בשל רצונם של המערערים לנקום על מעשה של מה בכך – סילוקם מהמועדון. עוד קבע בית המשפט כי לא מדובר במעשים הנובעים מקלות דעת או מהתלהמות פתאומית קצרה, אלא במעשים שבוצעו לאחר שהייתה למערערים שהות לחשוב על צעדיהם, לתכנן את מעשיהם בקפידה ולירות אל עבר המועדון תוך אדישות מלאה לתוצאות האפשריות של מעשה נמהר זה. בית המשפט קבע כי כל המערערים פעלו כחבורה אחת, כי איש מהם לא ניסה למנוע את הירי וכי הם פעלו תוך זלזול גמור בחוק ובחיי אדם. עוד קבע בית המשפט כי רק העדר עדות ישירה על תוכנו המדויק של הקשר, הותיר ספק שמא התכנון לא היה לירות על מנת להרוג, אך אין ספק כי מעשיהם של המערערים מעידים על כך שהם נטלו על עצמם סיכון מודע לכך שמישהו עלול למות. לפיכך, העובדה שהורשעו בעבירת ההריגה ולא בעבירת הרצח אינה מצדיקה ענישה ברף הנמוך של עבירת ההריגה. עוד הוסיף בית המשפט בהקשר זה כי החבורה פעלה כגוף אחד ומעשיהם הם אותם מעשים של איתן, למעט כוונת הקטילה, אותה לא הצליחה התביעה להוכיח מעבר לספק סביר. עוד ציין בית המשפט כי יש להחמיר עם מי שפוגע באפשרות של אזרחי המדינה לבלות בבטחה במועדונים ולהטיל עונש מרתיע על מנת להילחם בתופעה של שליפת סכינים או אקדחים לעבר מאבטחים או מבלים במועדון, שכן התנהלות זו פוגעת בביטחון ובחופש בחיים הציבוריים. בהקשר זה קבע בית המשפט כי יש לתת ביטוי בענישה לפסיקתו של בית משפט זה שלפיה יש לפעול לעקירתה של תת-תרבות האלימות. כן קבע בית המשפט כי אף לכך שהמערערים פעלו כחבורה יש לתת משקל במסגרת שיקולי הענישה. 116. לעניין ההבחנה בין המערערים קבע בית המשפט כי חלקם של אדם, דודו ורועי היה גדול יותר מאשר חלקם של אורן ושל אסי. בנוגע לעד המדינה קבע בית המשפט כי אין מקום להשוות בינו לבין המערערים שכן הוא הודה במעשיו במהלך חקירותיו במשטרה והתביעה הגיעה עמו להסדר טיעון שבמסגרתו אף התחייב להעיד במשפט. לעומת זאת, המערערים לא הודו במיוחס להם ולכן לא ניתן להתחשב בעניינם בשיקול ההודאה שהביא להפחתה בעונשו של עד המדינה. טענות הצדדים טענות המערערים 117. אדם טוען כי העונש שהוטל עליו הוא עונש כבד ביחס לחלקו בפרשה וכי בית המשפט התעלם מנסיבותיו האישיות הקשות. עוד טוען אדם כי יש להתחשב בגילו הצעיר, בהיותו חייל משוחרר מיחידה קרבית ובכך שאין לו הרשעות קודמות. דודו ורועי טוענים כי העונש שהוטל עליהם הוא עונש כבד ביחס למעשיהם. לטענתם הם לא היו "אדוני העבירה" ולא היה להם אינטרס אישי לפגוע במי מבאי המועדון ואין כל הצדקה לפער הענישה בינם לבין אדם. עוד הם טוענים, בין היתר, כי בית המשפט התעלם מכך שמטרת הקושרים לא הייתה להרוג ואף לא לפגוע, אלא רק "לעשות בלאגן". עוד הם טוענים כי עברם הפלילי אינו מכביד, כי דודו מעולם לא ריצה עונש מאסר בפועל וכי בית המשפט לא נתן משקל הולם לנסיבותיהם האישיות והמשפחתיות. אורן טוען כי יש להקל בעונשו באופן משמעותי שכן חלקו במעשים היה קטן והגיע, לכל היותר, לכדי אי-מניעת פשע. לטענתו, העונש שהוטל עליו הוא עונש חמור בהתחשב בנסיבות האירוע ובנסיבותיו האישיות. אסי טוען כי חלקו באירועים היה קטן מאד ולכל היותר מהווה אי-מניעת פשע וכי העונש שהוטל עליו הוא חמור ביותר בהתחשב בנסיבות האירוע, בנסיבותיו האישיות ובכך שאין לו עבר פלילי כלל. טענות המשיבה 118. המשיבה, כאמור, הגישה ערעור על גזר הדין בכל הנוגע לעונש שהוטל על אדם, דודו, רועי ואורן. לטענתה, העונש שהוטל עליהם הוא עונש מקל, הסוטה ממדיניות הענישה הראויה ואינו הולם את חומרת העבירות ונסיבות ביצוען. המדינה טוענת כי החבורה פעלה בנחישות ובלכידות על מנת להוציא לפועל קשר זדוני של ביצוע ירי בנשק חי אל עבר חפים מפשע, ושכתוצאה ממעשיהם נהרג אדם בשל סכסוך פעוט. לטענתה, בית המשפט לא נתן משקל מספק לכך שהמערערים ביצעו את העבירות המיוחסות להם כשדעתם קרה, לאחר שעבר זמן מההתכתשות שאירעה במועדון, ובנסיבות המעידות על זלזול בחיי אדם. עוד טוענת המשיבה כי לא ניתן משקל מספק לכך שהוכח כי למערערים זמינות לכלי נשק חם וכן לכך שתופעת הבריונות במקומות בילוי נהפכה לחזון נפוץ ולפיכך יש צורך בהרתעה. בעניין נסיבותיהם האישיות של המערערים, טוענת המשיבה כי בית המשפט לא נתן משקל מספק לכך ששירות המבחן נמנע מהמלצה טיפולית בכל הנוגע למערערים 1 ו-4 וכן לכך שלמערערים 4-2 עבר פלילי מכביד. לבסוף, טוענת המשיבה כי בית המשפט לא איזן כראוי בין השיקולים השונים ולא נתן משקל ראוי לתוצאה הטראגית של מעשי המערערים. דיון והכרעה 119. ההלכה קובעת כי ערכאת הערעור תתערב בחומרת העונש שהוטל על ידי הערכאה הדיונית רק במקרים חריגים של סטייה ברורה ממדיניות הענישה הראויה (ראו למשל: ע"פ 9097/05 מדינת ישראל נ' ורשילובסקי (לא פורסם, 3.7.06); ע"פ 1242/97 גרינברג נ' מדינת ישראל, פיסקה 7(ב) (לא פורסם, 3.2.98); ע"פ 3091/08 טרייגר נ' מדינת ישראל, פיסקה 11 (טרם פורסם, 29.1.09)). מקרה זה אינו אחד מאותם מקרים חריגים המצדיקים סטייה מהלכה מושרשת זו. העונש שהוטל על המערערים אינו סוטה ממדיניות הענישה הנהוגה בעבירות בהן הורשעו, וודאי שאינו סוטה ממנה באופן המצדיק את התערבותנו. 120. העונש שהוטל על המערערים, על כל רכיביו, הולם את חומרת העבירות שביצעו ואת נסיבות ביצוען. בית המשפט המחוזי שקל את כל השיקולים הרלבנטיים ובכללם הצורך במדיניות ענישה מרתיעה, חומרת העבירות ותוצאתן הטראגית, וכן נסיבותיהם האישיות של המערערים וההבחנה ביניהם. האיזון שערך בית המשפט המחוזי בין שיקולים אלה מקובל עלינו ולא מצאנו מקום להתערב בו. אכן, נדמה כי אין צורך להכביר במילים בנוגע לחומרת המעשים שביצעו המערערים. בשל סכסוך של מה בכך עם המאבטחים במועדון, החליטו המערערים לחזור למקום במטרה לנקום במי שלתפיסתם פגע בכבודם. זאת, מבלי לעצור ולחשוב על התוצאה האפשרית של ירי לא מכוון לעבר מועדון הומה אדם. בכך, הביעו המערערים זלזול בוטה בחוק ואף חמור מכך – בחיי אדם. זלזול זה בתוצאה האפשרית של מעשיהם מתעצם לנוכח העובדה שהמערערים לא הגיבו תגובה ספונטאנית למעשה, אלא תכננו, כחבורה, את מסע הנקם במשך שעה ארוכה. בנוסף, לא ניתן להתעלם מהתוצאה הטראגית של מעשיהם הנחפזים – מותו של אדם חף מפשע, חייל צה"ל, שנקלע למקום הלא נכון, בזמן הלא נכון. בהקשר זה נפנה לדבריו של השופט א' רובינשטיין בע"פ 7637/05 יוסף נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 5.7.07): "לקדושת חיי האדם, מטבעה, שמור מקום בשורה הראשונה של ערכי כל חברה אנושית, וישראל בכלל זה; שאם אין חיים, חברה מנין. קיפוד חיי אדם מחייב מאסר לשנים ארוכות..". נוסיף כי לצערנו, נדמה כי עבירות של אלימות, על סוגיה השונים, במועדונים ובמקומות בילוי, מגיעות לפתחנו בתדירות הולכת וגוברת. תופעה זו מחייבת נקיטת מדיניות של ענישה מרתיעה שלפיה ככלל יש לתת משקל מועט באופן יחסי לנסיבותיו האישיות של הנאשם. ויפים לעניין זה דברים שנאמרו על ידי השופט א' א' לוי: "על התנהגות מסוג זה יש להגיב ביד קשה, ואם לא כך ננהג, תשתלט האלימות על כל תחומי חיינו. אכן, בתי המשפט התריעו, ולאחרונה אף ביתר שאת כנגד נגע האלימות. אולם, הגיעה השעה לעשות מעשה, ובראש וראשונה, להבהיר בדרך הענישה לעבריינים בכוח... כי המענה לאלימות תהיה כליאה ממושכת, ולתקופות מאסר שעלולות להיות משמעותיות. עם זאת, אין כוונתי לומר שיש לזנוח כליל שיקולים של שיקום העבריין ... אולם המציאות בה אנו חיים מציאות חירום היא, ועל כן שיקולים מסוג זה הינם שניים במעלה, וקודמים להם שיקולי גמול והרתעה" (ע"פ 3562/09 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 20.7.05); ראו גם: ע"פ 8828/08 ניאזוב נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 3.2.11)). בצד הצורך להתחשב במדיניות ענישה מרתיעה זו שלפיה על נסיבותיו האישיות של הנאשם לסגת מפני שיקולי ההרתעה והגמול, התחשב בית המשפט המחוזי גם בנסיבותיהם האישיות של המערערים, כל מערער ונסיבותיו הוא, כפי שמפורט בגזר הדין. בנוסף, הסביר בית המשפט את הפערים בענישה בין המערערים השונים ומסקנתו שלפיה יש להפחית מעונשו של אדם לעומת העונש שהוטל על דודו ורועי בשל נסיבותיו האישיות, מקובלת עלינו ולא מצאנו מקום להתערב בה. העונש שהוטל על כל אחד מהמערערים הוא עונש ראוי אשר הולם את חלקו ומעורבותו בתכנון ובביצוע העבירות, כפי שתואר בהרחבה לעיל. לפיכך, אנו דוחים את הערעורים שהגישו המערערים והמשיבה על גזר דינו של בית המשפט המחוזי. ש ו פ ט השופט י' דנציגר: אני מצטרף לחוות הדעת של חבריי, הן לעניין הכרעת הדין והן לעניין גזרי הדין. ש ו פ ט הוחלט כאמור לדחות את הערעורים על הכרעת הדין ועל גזר הדין לגבי כל המערערים וכן ערעור המדינה. פסק הדין של בית המשפט המחוזי יעמוד על כנו. ניתן היום, י"ז בחשון תשע"ב (14.11.11). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 08074770_B10.doc עכ מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il