פלוני נ. פלוני

11 1 בבית המשפט העליון רע"א 747/24 לפני: כבוד השופטת ר' רונן המבקשים: 1. פלוני 2. פלוני 3. פלוני נ ג ד המשיבים: 1. פלוני 2. פלוני 3. פלוני 4. פלוני 5. פלוני 6. פלוני 7. פלוני 8. פלוני 9. פלוני 10. פלוני 11. פלוני 12. פלוני 13. פלוני 14. פלוני 15. פלוני 16. פלוני 17. פלוני 18. פלוני 19. פלוני 20. פלוני 21. פלוני 22. פלוני 23. פלוני 24. פלוני 25. פלוני 26. פלוני 27. פלוני 28. פלוני 29. פלוני 30. פלוני 31. פלוני 32. פלוני 33. פלוני 34. פלוני 35. פלוני 36. פלוני 37. פלוני 38. פלוני 39. פלוני 40. פלוני 41. פלוני 42. פלוני 43. פלוני בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 4.11.2023 בת"א 54183-03-15, שניתנה על ידי כב' השופטת י' קראי-גירון בשם המבקשים: עו"ד יעקב בטש; עו"ד אייל שווגר בשם המשיבים 5-3, 13-7, 15-16 ו-43: עו"ד אמיר גאנם בשם המשיב 6: בעצמו בשם המשיבה 14: עו"ד מיכאל גבור בשם המשיב 17: עו"ד נדב שפירא בשם המשיבים 20-18 ו-22-26: עו"ד אברהים עווד בשם המשיב 19: בעצמו בשם המשיבים 37-27 ו-41: עו"ד עמיד מח'ול בשם המשיבים 39-38: עו"ד חוסאת סבית בשם המשיבים 40 ו-42: עו"ד מחמוד עואודה פסק-דין לפני בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (השופטת י' קראי-גירון) מיום 4.11.2023 בת"א 54183-03-15, בה נעתר בית המשפט לבקשת המשיבים 39-38 וקבע כי על המבקשים לשלם דמי שימוש זמניים בגין השימוש שלהם בחלקים מחלקת המקרקעין נושא הבקשה שבכותרת. רקע והחלטתו של בית המשפט-קמא ראשיתו של ההליך המתנהל בבית משפט קמא הוא בתביעה שהגישו חלק מיורשיו של המנוח י.ח ז"ל (להלן: המנוח) כנגד יורשים אחרים שלו בקשר לאופן חלוקת הזכויות ביניהם במספר חלקות מקרקעין המצויים בכפר מזרעה ובנהריה (להלן בהתאמה: המקרקעין; והתביעה הראשונה). מקרקעין אלה כוללים גם את חלקה 14 בגוש 18137 בכפר מזרעה – אשר היא העומדת במרכז בקשת רשות הערעור דנן (להלן: חלקה 14). כשנה לאחר הגשת התביעה הראשונה, הוגשה תביעה נוספת על-ידי היורשים ויורשי היורשים של המנוח, של ה"ה ח.ח ז"ל ומ.ח ז"ל (להלן בהתאמה: היורשים; והמנוחים) – אשר המשיבים נמנים עמם (ת"א 42185-03-16, להלן: התביעה השנייה). התביעה השנייה הוגשה כנגד רשות מקרקעי ישראל (להלן: רמ"י). היורשים טענו בה כי הם זכאים להירשם כבעלי הזכויות במקרקעין מכוח הבטחה שלטונית שניתנה למנוחים לאחר שקרקעותיהם בכפר אום אלפרג' (כיום: מושב בן-עמי) הוקנו לאפוטרופוס לנכסי נפקדים לפי חוק נכסי נפקדים, התש"י-1950. בדיון שהתקיים ביום 29.3.2016 הוסכם על איחוד הדיון בשתי התביעות, וכן הוסכם כי עד להכרעה בתביעה השנייה יוקפא הדיון בתביעה הראשונה. למען שלמות התמונה יצוין כי ביום 2.4.2015 ניתן במסגרת התביעה הראשונה צו מניעה האוסר על ביצוע דיספוזיציה בחלקה 14 וכן בחלקה 15 בגוש 18137 (להלן: צו המניעה משנת 2015). כמו כן, המבקשים הודיעו לבית המשפט המחוזי בתביעה הראשונה וקודם לאיחוד התיקים, כי ביום 16.10.2015 רכשה המבקשת 2 זכויות בשטח של 7 דונם מתוך חלקה 14 מאחד היורשים, הוא המשיב 35, ומאמו (להלן: הסכם המכר). בדיון שהתקיים ביום 20.9.2016 לאחר שאוחדו התיקים, הסכימו הצדדים שנכחו בדיון (אשר המבקשים אינם נמנים עמם) כי כל עסקה שנערכה לאחר מועד צו המניעה משנת 2015 – בטלה; וכן כי ככל שנעשתה עסקה בה הוקנתה זכות לשימוש במקרקעין, התמורה המשולמת עבור שימוש זה ממועד העסקה תישמר בנאמנות בידי המשיב 41 עד להכרעה בתיק העיקרי. ביום 25.3.2022 ניתן פסק דין בתביעה השנייה. פסק הדין קבע כי ליורשים יוענקו הזכויות במקרקעין כפיצוי בעין בגין הקרקעות שניטלו מהמנוחים על ידי האפוטרופוס לנכסי נפקדים. עוד נקבע כי מאחר שהמנוחים הוכרזו כנפקדים, על היורשים לפעול קודם לשחרור תמורת הנכסים לפי סעיף 28 לחוק נכסי נפקדים, התש"י-1950, כאשר התמורה שתינתן תהיה כאמור תמורה בעין של מתן זכויות במקרקעין נושא ההליך, קרי; המקרקעין בכפר מזרעה ובנהריה בהם הם מחזיקים, בשטח כולל של כ-41 דונם. בהמשך לכך מונו המשיבים 41-39 כבעלי תפקיד לצורך שחרור המקרקעין לפי צווי ירושה או קיום צוואה. לאחר מתן פסק הדין הנ"ל הסתיימו למעשה המחלוקות בין היורשים לבין רמ"י, ונותר להכריע במחלוקת בין היורשים לבין עצמם בדבר חלוקת הזכויות במקרקעין במסגרת התביעה הראשונה. בהתאם לפסק הדין בתביעה השנייה, לאחר שייקבע חלקו של כל אחד מהיורשים במקרקעין במסגרת התביעה הראשונה, יירשמו חלקים אלה על שמם. יצוין כי חלק מהיורשים מחזיקים בחלקים מסוימים במקרקעין ועל חלקם אף בנויים בתיהם. בהמשך, בדיון שהתקיים ביום 30.11.2022 נקבע, בהסכמת הצדדים, כי הדיון בתביעה הראשונה יאוחד עם עוד שני הליכים נוספים הנוגעים למקרקעין: תביעה שהוגשה על-ידי מנהל העיזבון, הוא המשיב 43, לפינוי וסילוק המבקשים מחלקה 14 (ת"א 26382-09-22, להלן: תביעת הפינוי); ותביעת המבקשים לביטול מינויו של המשיבה 43 כמנהל עיזבון (ת"א 35283-11-22, להלן: התביעה להחלפת מנהל העיזבון). עוד הוסכם כי כל עוד לא תושג הסכמה אחרת, לא יינקטו פעולה או הליך משפטי בנוגע למקרקעין, השימוש בהם, הזכויות בהם, חלוקתם ותביעה לגביית כספים מצדדים שלישיים בטרם תוגש הודעה ויתקיים דיון בבית המשפט בעניין זה. בדיון שהתקיים לפני בית משפט קמא ביום 29.3.2023 הוסכם כי ימונה מומחה - שמאי מקרקעין - מטעם בית המשפט, על מנת שיציע כיצד לחלק את המקרקעין בהתחשב, בין היתר, בבעלות המשותפת ובמצב הנוכחי של החזקת השטחים. עוד נקבע כי בשלב זה לא יידונו תביעת הפינוי והתביעה להחלפת מנהל העיזבון; וכי המבקש 1 פטור מהתייצבות להמשך הדיונים. ביום 17.7.2023, התקיים דיון לפני בית משפט קמא, אליו זומנו גם המבקשים – בהתאם להחלטת בית המשפט מיום 27.6.2023. באותו דיון נדון מינוי המומחה מטעם בית המשפט. במהלך הדיון בקשו חלק מהיורשים כי חוות הדעת השמאית תאמוד את דמי השימוש בחלקה 14 כדי שניתן יהיה לחייב בהפקדת כספים המגיעים לכלל בעלי הזכויות במקרקעין בגין השימוש שנעשה בהם. ביום 18.7.2023 הגישו המשיבים 39-38 בקשה לחייב את המבקשים בתשלום דמי שימוש זמניים בחלקה 14 (להלן: הבקשה לחיוב בדמי שימוש זמניים). לטענתם, המבקשים השתלטו על חלק מהמקרקעין החל משנת 2015 ללא תשלום וללא היתר מטעם היורשים – שהם הזכאים להירשם כבעלי זכויות במקרקעין בהתאם לפסק הדין בתביעה השנייה. עוד הם ציינו כי בניגוד למרבית היורשים, הם אינם מחזיקים כעת כלל בכל חלק מהמקרקעין. ביום 4.11.2023 קיבל בית משפט קמא את הבקשה וקבע כי בהתאם לפסק הדין בתביעה השנייה, היורשים יהיו זכאים להירשם כבעלים במקרקעין ובכלל זה בחלקה 14. לאור העובדה שטרם פורק השיתוף במקרקעין הכוללים גם את חלקה 14 וטרם חולקו הזכויות בין היורשים; ומשאין מחלוקת כי המבקשים החזיקו וממשיכים להחזיק בחלקה שהזכויות בה שייכות ליורשים – יש לפסוק לכלל היורשים דמי שימוש ראויים בגין השימוש הבלעדי שעושים המבקשים בחלקה 14. בית המשפט התייחס לטענת המבקשים לפיה הם רכשו את הזכויות בשטח חלקה 14 בו הם עושים שימוש. בהקשר זה נקבע שאין תוקף להסכם המכר - אשר נחתם חרף קיומו של צו המניעה משנת 2015 שנרשם גם בנסח הרישום של חלקה 14; אשר נערך שלא באמצעות מנהל העיזבון המורשה לכך, בטרם חולק העיזבון ובטרם יוחדו הזכויות במקרקעין ליורשים ספציפיים; ואשר אינו מחייב לכן את כלל היורשים. עוד נקבע כי גם אם הסכם המכר תקף, הוא למצער "הוקפא" על-ידי הצדדים (מונח שטיבו המדויק לא הובהר על ידי בית המשפט). לכן, החל ממועד ההקפאה לא ברור מה מקור זכותם של המבקשים להמשיך להחזיק ולהשתמש באותו שטח בחלקה 14 ללא הסדרה או הרשאה כדין וללא תשלום דמי שימוש ראויים בגין שימוש זה. בית משפט קמא הוסיף כי אין להמתין עם הכרעה ביחס לדמי השימוש עד לסיום ההליך. זאת מאחר שבתקופה זו ממשיכים המבקשים לעשות שימוש בחלקה 14 מבלי שיש להם זכות להחזיק בה. כך על אחת כמה וכמה לנוכח העובדה שבשלב זה מוותרים המשיבים על הצורך לדון בתביעה לסילוק יד. עוד ציין בית המשפט כי אין באמור כדי לקבוע מסמרות באשר לתוקפו של הסכם המכר ובטענות שהועלו ביחס לכשרותו ואמיתותו. בנוסף עולה מההחלטה כי בית משפט קמא ביסס את סמכותו לפסוק דמי שימוש לחובת המבקשים על סעיף 44 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 המקנה לבית המשפט הדן בפירוק שיתוף במקרקעין סמכות ליתן צו זמני הנדרש בקשר לניהול ושימוש במקרקעין; כמו גם מכוח העובדה שהדיון בתביעת הפינוי אוחד עם שמיעת ההליך העיקרי. בהקשר זה נקבע כי העובדה שהסעד של דמי שימוש לא נכלל מפורשות בכתבי הטענות – אינה משנה, בעיקר נוכח הסכמת הצדדים שבית המשפט ידון במכלול המחלוקות בין הצדדים ביחס לזכויות היורשים במקרקעין. בית משפט קמא הוסיף כי יש לקבל את הבקשה גם מהטעם שהיא עומדת בתנאים למתן סעד זמני. משקיימת הסכמה כי הסכם המכר אינו מעניק למבקשים זכויות בעלות בשלב זה (ככל הנראה לנוכח הקפאתו), הם יידרשו לשלם את דמי השימוש עבור השימוש שנעשה על-ידיהם במקרקעין. אם בסופו של ההליך ירכשו המבקשים את הזכויות במקרקעין, הם יוכלו לבצע תשלומי איזון ולקזז את דמי השימוש שישלמו מסך התמורה. לכן מתן הסעד הזמני לא יגרום נזק לא מידתי ולא יצור מצב בלתי הפיך. כך בפרט כאשר המבקשים טענו לאיתנות פיננסית. בנוסף, בית משפט קמא דחה את טענת השיהוי שהעלו המבקשים, שכן לא הוכח שמועד הגשת הבקשה שינה את מצבם של המבקשים לרעה או כי זכויותיהם נפגעו בשל עיתוי הגשתה. באשר לתקופה בגינה יש לחייב את המבקשים בתשלום דמי שימוש, קבע בית משפט קמא כי המסמכים המצויים בתיק כוללים מכתב מיום 21.2.2014 ששלח המבקש 1 לרשות הפיתוח בתגובה להתראה שנשלחה אליו בגין הסגת גבול, בו ציין כי הוא מחזיק במקרקעין בהתאם לרשות שניתנה לו ממשפחת היורשים המחזיקים בחלקה. נקבע כי די בתיעוד זה כדי לקבוע שהיורשים זכאים לדמי שימוש ראויים בגין השימוש הלא מורשה לתקופה שהיא בגבול ההתיישנות, קרי; החל מיום 18.7.2016 ועד למתן החלטה אחרת. נקבע כי שיעור דמי השימוש הראויים ייקבע לאחר קבלת חוות הדעת של מומחה בית המשפט. בהמשך לכך, בהחלטה מיום 6.1.2024 נקבע כי משהיורשים לא הגיעו להסכמה בדבר אופן חלוקת דמי השימוש ביניהם – יופקדו דמי השימוש, אשר הועמדו על סך חודשי של 10,000 ₪, בקופת בית משפט עד למתן החלטה אחרת. מכאן בקשת רשות הערעור שלפניי. טענות הצדדים בבקשת רשות הערעור המבקשים טענו כי הסעד הזמני שניתן על-ידי בית משפט קמא משנה את המצב הקיים וכי הוא מנוגד לפסיקה לפיה יש להיעתר לסעד שכזה רק במקרים קיצונים וחריגים וכאשר הנזק אינו ניתן לתיקון באמצעות פיצוי כספי הולם. למרות זאת, ניתן במקרה הנוכחי סעד זמני, אף שגם אלמלא הוא היה ניתן לא הייתה נגרמת תוצאה קשה שאינה ניתנת לפיצוי. זאת בפרט כאשר אין מחלוקת שהמבקשים הם בעלי יכולת כלכלית ויוכלו לכן לשלם פיצוי ככל שיידרשו לעשות כן בסוף ההליך. לגופם של דברים, המבקשים טוענים כי אין בסיס לחיובם בתשלום דמי שימוש. לטענתם, הם התקשרו עם היורשים שהחזיקו בפועל בחלקה 14 בהסכם מכר ולכן הם משתמשים במקרקעין כדין. הסכם המכר נערך לטענתם עוד קודם למינוי מנהלי העיזבון. מאחר שצו המניעה משנת 2015 לא נרשם בטאבו, הרי שבמועד העסקה הם לא ידעו על קיומו. לכן, יש בידיהם, למצער זכות שביושר במקרקעין. עוד טענו המבקשים כי בניגוד לאמור בהחלטת בית משפט קמא, הם לא נתנו בשום שלב את הסכמתם לביטול הסכם המכר. גם כאשר הם הסכימו להקפיאו, דובר רק בהסכמה להמתין עם העברת הכספים ורישום העסקה בשים לב למחלוקות המתנהלות בין היורשים. משכך, מאחר שקיים הסכם מכר המסדיר את זכויות המבקשים במקרקעין, הסעד הזמני שניתן משנה את מערכת היחסים והזכויות של הצדדים. לא זו אף זו - דמי השימוש נפסקו גם רטרואקטיבית לתקופה של שבע שנים. לכן, הלכה למעשה, ניתן פסק דין כספי שהכריע בגורל טענות הצדדים. המבקשים הוסיפו כי כלל לא מתנהל הליך עיקרי בו הם נדרשו לשלם דמי שימוש. לכן הסעד הזמני אינו משרת את הסעד העיקרי. בהקשר זה טענו המבקשים כי ההליך העיקרי המתנהל בפני בית משפט קמא הוא הליך העוסק בזכות היורשים לפנות לרמ"י ולא בזכויות במקרקעין, אף שבסופו של ההליך יוכלו היורשים להירשם כבעלי הזכויות בחלקות. לטענתם, משטרם חולק העיזבון והיורשים טרם נרשמו כבעלי הזכויות במקרקעין, יש ליורשים "זכות דקלרטיבית" בלבד. לכן, אין המדובר בהליך של פירוק שיתוף כמובנו בחוק המקרקעין. משכך, אף לא ניתן היה לעשות שימוש בסעיף 44 לחוק המקרקעין העוסק בפירוק שיתוף, ולהשית מכוחו על המבקשים תשלום דמי שימוש. מכל מקום, אף לו היה מדובר בהליך של פירוק שיתוף, המבקשים ממילא אינם צד להליך זה. לכן הסעד הזמני כלפיהם סוטה מהכלל שנקבע בפסיקה לפיו אין ליתן סעד זמני נגד מי שאינו צד להליך העיקרי. בהקשר זה נטען כי בדיון שנערך בבית משפט קמא ביום 30.11.2022 נקבע כי ההליכים שהמבקשים הם צד להם – תביעת הפינוי והתביעה להחלפת מנהל העיזבון – יאוחדו עם הליך חלוקת העיזבון; וכי כל עוד לא תינתן הודעה אחרת, לא תינקט פעולה כלשהי בנוגע למקרקעין, השימוש בהם, הזכויות בהם, חלוקתם ותביעה לגביית כספים מצדדים שלישיים, בטרם תוגש הודעה לבית המשפט ויתקיים דיון בעניין. כמו כן, בדיון שהתקיים ביום 29.3.2023 הוסכם כי יעוכבו ההליכים שהמבקשים צד להם, וכי המשך הדיון יתקיים בשלב זה רק בתביעה הראשונה - ביחס לאופן חלוקת העיזבון בין המשיבים לבין עצמם. חרף האמור, פסק בית משפט קמא דמי שימוש לחובת המבקשים מבלי שהתקיים דיון בעניין. בהקשר זה הם טענו כי בית משפט קמא שגה כאשר זקף לחובתם את העדרם מהדיון שהתקיים ביום 17.7.2023, שכן הוא פטר אותם מהתייצבות לדיונים נוכח ההסכמה שהתביעות בעניינם לא יידונו. בהתייחס למאזן הנוחות, המבקשים טענו כי שיעור דמי השימוש הזמניים שישולמו צפוי להיות גבוה מהסכום ששולם מכוח הסכם המכר ואין כל התחייבות או ערובה שהמשיבים יוכלו לפצות את המבקשים על כך. הסעד הזמני אף לא הותנה בהתחייבות עצמית או בהפקדת ערובה מספקת בניגוד לתקנה 96 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018. בנוסף, היה מקום לדחות את הבקשה לחיוב בדמי שימוש זמניים לנוכח השיהוי שבו הוגשה. בית משפט קמא התעלם מאינטרס ההסתמכות של המבקשים שהחזיקו במקרקעין תקופה ארוכה ללא כל דרישה לתשלום דמי שימוש. המשיבים 5-3, 13-7, 16-15 סמכו את ידיהם על החלטת בית משפט קמא. ראשית הם טענו כי אין מקום שערכאת הערעור תתערב בהחלטות הערכאה הדיונית שעניינן בקשות לסעדים זמניים. החלטת בית משפט קמא לפיה לא ייגרם נזק למבקשים היא מבוססת. זאת מאחר שניתן יהיה לבצע בסוף ההליך תשלומי איזון, ולקזז את דמי השימוש שישולמו מסך התמורה אותה צריכים המבקשים לשלם. מעבר לכך, אם קיימת הסכמה שהסכם המכר אינו מעניק זכויות בעלות למבקשים בשלב זה, הרי הם יידרשו לשלם דמי שימוש עבור השימוש במקרקעין עד שיוכרע ההליך העיקרי. כך אף לאור ההחלטה מיום 20.9.2016 בהליך הקודם לפיה ככל שנעשתה עסקה למתן זכות שימוש במקרקעין לאחר צו המניעה – התמורה עבור שימוש זה תישמר בנאמנות על-ידי עורך-הדין מחול. כמו כן, לשיטתם, אף אם מדובר בסעד זמני המשנה את המצב הקיים, מדובר במקרה חריג וקיצוני המחייב את הענקתו. עוד נטען כי במסגרת תביעה לסילוק יד שהוגשה כנגד המבקשים על-ידי המדינה (ת"א 17886-04-15), עובר למתן פסק הדין בתביעה השנייה, טענו המבקשים כי הכרעה בתביעה השנייה עשויה לייתר את הדיון בתביעה זו, ומשכך הדיון בה עוכב. בהמשך, כדי להדוף את התביעה לסילוק יד, ערכו המבקשים עם חלק מהיורשים הסכם פיקטיבי -חרף קיומו של צו מניעה - על הזכויות בחלקה 14. טענת המבקשים לפיה לא ידעו על קיומו של צו המניעה היא הטעיה של בית המשפט ואף הפרה של חובתו של רוכש לבדוק את נסח הרישום. מכל מקום, עתה, משניתן פסק הדין בתביעה השנייה, מנועים המבקשים מלטעון שאין לבית המשפט סמכות לחייבם בתשלום דמי השימוש. לאור האמור יש אף לדחות את הטענה לשיהוי מצד המשיבים. עוד התייחסו המשיבים לטענת המבקשים לפיה הם אינם צד להליך המתנהל לפני בית משפט קמא. המשיבים טענו בהקשר זה כי במסגרת תביעת הפינוי אף הוגשה בקשה להורות למבקשים להפקיד דמי שימוש, ובקשה זו הועלתה גם בדיון מיום 17.7.2023. בית המשפט אינו חייב לקיים דיון בבקשה זו, והמבקשים אף לא דרשו זאת במסגרת תגובתם. באשר להסתמכות בית משפט קמא על סעיף 44 לחוק המקרקעין, נטען כי ההליך המתנהל בבית משפט קמא הוא במהותו הליך של פירוק שיתוף במקרקעין בין הזכאים להירשם כבעלי זכויות במקרקעין בהתאם לפסק הדין בתביעה השנייה. אין המדובר בהליך לחלוקת עיזבון. יתרה מכך, דווקא הפסיקה עליה נסמכו המבקשים לפיה משטרם נרשמו זכויות מי מהיורשים במקרקעין אין להם זכות בחלק מסוים בעיזבון, מובילה למסקנה שאין תוקף לאותו הסכם מכר נטען, גם ללא כל צו מניעה. המשיב 6 טען שיש לקבל את בקשת רשות הערעור. לטענתו, בית משפט קמא דן והכריע בנושאים שטרם הגיעה העת להכריע בהם. לשיטתו, יש לפעול תחילה ליישום פסק הדין בתביעה השנייה, ורק לאחר חלוקת הזכויות בין היורשים - לדון בנושאים כגון תשלומי איזון או דמי שימוש. ליורשים יש היום רק זכות לפיצוי בדמות קרקע, וזכות זו מותנית בהליכים אל מול רמ"י. הותרת החלטת בית משפט קמא על כנה עלולה להוביל לבקשות נוספות מקבוצות יורשים אחרות בגין חזקה בחלקות אחרות במקרקעין באופן שיסרבל את ההליך. בשלב זה, בו טרם ניתנו כל צווי הירושה; טרם נקבע מה שטח המקרקעין שיתחלק בפועל בין היורשים; וטרם החל מהלך שחרור הזכויות – לא ניתן לדון בתשלום דמי שימוש. המשיבים 26-18, המיוצגים על-ידי המשיב 43 – אחד מבעלי התפקיד שמונו בהליך – טענו שיש לדחות את בקשת רשות הערעור. לטענתם, בקשת רשות הערעור תוקפת החלטה שניתנה בסעד זמני אשר קובעת קביעות עובדתיות, ולכן אין מקום להתערב בה. לגופם של דברים, המבקשים פלשו לחלקה 14 ונוהגים בה בניגוד לרצון המשיבים. זאת - למעט המשיב 35 שנהנה מכך באופן חד צדדי תוך קיפוח זכויות יתר המשיבים השותפים בחלקה. לטענתם הסכם המכר בטל מעיקרו מאחר שהוא נחתם בניגוד לצו המניעה; הוא לא אושר על-ידי מנהל העיזבון; ולא הוכח כי המשיב 35 ואמו – אשר עמם נערך הסכם המכר – זכאים להירשם כבעלים בחלקה 14 באופן שהיה עשוי להקנות להם את הזכות למכור את הזכויות בחלקה. יתרה מכך, ההבחנה בין ביטול הסכם המכר לבין "הקפאתו" היא הבחנה מלאכותית שאין לה נפקות; ואף לא נרשמה הערת אזהרה על החלקה. משכך, המבקשים אינם זכאים להיות שותפים במקרקעין מכוח אותו הסכם מכר. עוד טענו משיבים אלה כי אין לקבל את טענת המבקשים לפיה הם אינם צד להליך, שכן התביעות שהם צד להן אוחדו עם התביעה לפירוק שיתוף. המבקשים הם צד להליך אף שלא התייצבו לדיונים, והם לא חלקו על ההסכמה לדון כבר בשלב זה בנושא דמי השימוש. באשר לסעיף 44 לחוק המקרקעין, נטען כי עמדת המבקשים לפיה ההליך אינו עוסק בזכויות במקרקעין, אינה מתיישבת עם טענתם שהסכם המכר מעביר להם זכויות במקרקעין המאפשרות להם לנהוג בחלקה 14 מנהג בעלים. מעבר לכך, חובת המבקשים לשלם את דמי השימוש נובעת גם מכוח חוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט-1979 ומכוח סעיף 33 לחוק המקרקעין המחייב שותף במקרקעין לשלם דמי שימוש ליתר השותפים אם השתמש בהם. דברים אלה חלים מקל וחומר – כך נטען - כאשר מדובר במי שפלש למקרקעין. המשיבים 39-38 – שהיו כזכור מי שהגישו את הבקשה לקבלת דמי שימוש – סמכו ידיהם על החלטת בית משפט קמא. הם טענו כי המדובר בהחלטה ביניים שאין ערכאת הערעור נוטה להתערב בה. בנוסף, הם טענו כי המבקשים משיגים הלכה למעשה על ההסכמות שגובשו בדיון מיום 17.7.2023 לפיהן המומחה שמונה יבחן את אופן קידום הליך פירוק השיתוף וכן יאמוד את דמי השימוש הראויים במקרקעין לרבות בחלקה 14. בהקשר זה נטען כי המבקשים החליטו באופן מודע שלא להגיע לדיון. הם הדגישו כי למרות שניתן למבקשים פטור מהתייצבות להמשך הדיונים, בהחלטה מיום 27.6.2023 נקבע כי לדיון ביום 17.7.2023 יתייצבו כל הצדדים. כמו כן, לטענתם, אין מדובר בשינוי של המצב הקיים. עובר לכריתת הסכם המכר הנטען, היה למבקשים הסכם שכירות שהסדיר את החזקה שלהם בחלקה 14. הסכם השכירות לא חודש וכיום המבקשים מחזיקים בחלקה 14 ללא כל זכות וללא כל תשלום. משטרם הושלם הליך פירוק השיתוף בין היורשים, ממילא לא הייתה למשיב 35 ולאמו – עמם התקשרו לכאורה המבקשים בהסכם המכר – כל זכות להעביר למבקשים בחלקה 14. הסכם המכר אף מנוגד לצו המניעה משנת 2015. מכל מקום, הסכם המכר הוקפא, ולכן ברי שאין למבקשים כל זכות גם לשיטתם. המבקשים נהנים ומתעשרים על חשבון בעלי הזכויות בחלקה 14 ללא כל בסיס ותוך ניצול התארכות ההליכים. בנוסף, לשיטתם, בית משפט קמא היה מוסמך בהתאם לסעיף 44 לחוק המקרקעין לתת כל סעד זמני בדבר ניהול המקרקעין ושימוש בהם עד לסיום הליכי פירוק השיתוף. בית משפט קמא עמד על כך מספר פעמים. היורשים הסכימו לכך כי ההליך המתנהל במסגרת התביעה הראשונה הוא הליך פירוק שיתוף במקרקעין ולצורך זה אף מונו שמאי ומודד. מעבר לכך, פירוק שיתוף אינו מוגבל רק למקרקעין רשומים. כמו כן, אין מדובר בהליך חלוקת עיזבון, שכן היורשים אינם יורשים של מוריש אחד, ואין מדובר בעיזבון אחד אלא במספר עיזבונות שפירוק השיתוף מתנהל ביניהם. המשיבים 39-38 הוסיפו וטענו כי אין בצו שניתן כדי לגרום נזק למבקשים ואף להיפך. תשלום דמי השימוש השוטפים ימנע מצב עתידי בו הם יאלצו לשלם סכומי עתק. המבקשים לא הוכיחו איזה נזק ייגרם להם; ויתרה מכך, הסכמתם להותיר בנאמנות, מזה תשע שנים, את תמורת המכר – כ-2.62 מיליון ₪, מעידה שאין בתשלום חודשי של כ-10,000 ₪ כדי לגרום להם נזק. עוד נטען כי לא נפל שיהוי בהגשת הבקשה. הבקשה הוגשה עם מינוי השמאי שנדרש לבחון גם את דמי השימוש. כך או אחרת אין בחלוף הזמן כדי להקים מחסום מהגשת הבקשה מבלי שהמבקשים הוכיחו שינוי מצב לרעה או הסתמכות מצדם. דווקא המבקשים הם שמושתקים מלהעלות את טענותיהם בשל חוסר תום הלב בהחזקת חלקה 14 ללא כל תמורה. עוד הם הוסיפו כי הם לא נדרשו להפקיד התחייבות עצמית וערובה משום שאין מדובר בסעד זמני בהתאם לתקנות סדר הדין האזרחי, אלא בהליך להסדרת השימוש הזמני במקרקעין לפי חוק המקרקעין. כן צוין כי לעמדתם, התנגדות חלק מבעלי התפקידים לתשלום דמי השימוש היא תמוהה. המשיב 17 והמשיבה 14 הצטרפו לתשובת המשיבים 39-38; המשיב 40 תומך ככלל בבקשת רשות הערעור. המשיב 41, הוא כאמור אחד מבעלי התפקיד שמונו בהליך; והוא מייצג גם חלק מהיורשים שהם, כך נטען, בעלי החזקה הפיסית בחלקה. עו"ד מ'חול סבור כי דין הבקשה להתקבל. לטענתו, עניינו של ההליך המתנהל בפני בית משפט קמא הוא בחלוקת עיזבון, כאשר זכויות העיזבון שטרם חולקו בין המשיבים 38-1 הן זכויות לפנות לרמ"י ולקבל פיצוי בדמות זכויות במקרקעין. זכויות אלה מותנות בשחרור תמורת הקרקעות באום אלפרג'. מכאן כי כיום זכות הבעלות במקרקעין היא של רשות הפיתוח. ביחס לחלק מהחלקות המקרקעין אף קיים ספק אם יעלה בידי רשות הפיתוח להעביר את הבעלות ליורשים, מאחר והן מוחזקות בידי צדדים שלישיים שרכשו את הקרקעות מרמ"י. משהזכויות טרם הבשילו לכדי זכויות במקרקעין והן רק זכויות אובליגטוריות – אין מקום להעניק סעדים מכוח בעלות או שותפות במקרקעין או מכוח חוק המקרקעין. אף לו הייתה לעיזבון זכות בעלות במקרקעין, לא היה בכך כדי להפוך את כל היורשים לשותפים במקרקעין. זאת מאחר שהכלל הבסיסי הוא שהזכות הקניינית נסבה כלפי נכס ספציפי ולא אגד נכסים. בהעדר שיתוף במקרקעין, לא ניתן היה להעניק סעדים מכוח פרק ה' לחוק המקרקעין. עוד הוא הוסיף כי סעיף 44 לחוק המקרקעין חל על שותפים במקרקעין, בעוד שהמבקשים אינם נמנים עם היורשים. לעומת זאת, סעד של דמי שימוש כלפי צדדים שלישיים מוסדר בסעיף 24 לחוק המקרקעין; סעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט-1979; וסעיף 29 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] בעילה של הסגת גבול. במצב שבו אין ליורשים זכות בחלקה, הם אינם זכאים לקבל השבה או פיצוי מכוח חוק עשיית עושר ולא במשפט. ייתכן שבסיום ההליך, ירכשו היורשים או חלק מהם זכות בעלות בחלקה, שאז הם יוכלו לדרוש דמי שימוש ממי שמחזיקים או החזיקו לטענתם בחלקה שלא על פי זכות שבדין. המשיב 42, בעל התפקיד הנוסף בהליך, טען שיש לקבל את בקשת רשות הערעור. לשיטתו, המשיבים 38-37 מנסים להכתיב את רצונם לבעלי התפקיד ולכלל היורשים בהליך. פסיקת תשלום דמי השימוש הזמניים אינה תורמת לסיום התביעה הנדונה בפני בית משפט קמא. לטענתו, העובדה שהיורשים שהחזיקו בחלקה מסרו את החזקה בה בפועל למבקשים בהתאם להסכם המכר, משמעה שהמבקשים לא היו ואינם פולשים. לכל היותר ניתן היה להגיע עמם להבנות בעניין. המבקשים מחזיקים במסמכים בכתב ביחס לבעלות ולזכות החזקה בחלקה 14, ובמידה ויגישו תביעה למתן פסק דין הצהרתי - ייגרם עיכוב ממושך בחלוקת המקרקעין. המשיב 42 הדגיש כי ישנם יורשים רבים, שמספרם הולך וגדל עם השנים; וכי בין היורשים לבין עצמם קיימות מחלוקות רבות. דיון והכרעה לאחר עיון בבקשת רשות הערעור ובתשובות המשיבים על נספחיהן, ובהתאם לסמכותי לפי תקנה 149(2)(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לדון בבקשת רשות הערעור כאילו ניתנה הרשות וערעור הוגש על-פי הרשות שניתנה. עוד אני סבורה, כפי שיבואר להלן, כי דין הערעור להתקבל. הלכה היא כי לערכאה הדיונית מוקנה שיקול דעת רחב בהחלטות הנוגעות למתן סעדים זמניים. בהתאם, התערבותה של ערכאת הערעור בהחלטות מסוג זה היא מצומצמת ושמורה למקרים חריגים בלבד (ראו מיני רבים: רע"א 40/23 Meta Platforms, Inc  נ' אודאצ'י בע"מ, פסקה 14 (6.2.2023); רע"א 4491/22 יגאל ריאלטי בע"מ נ' מרדכי אביב מפעלי בניה בע"מ, פסקה 16 (2.8.2022)). יחד עם זאת וכפי שאפרט להלן, אני סבורה כי במקרה דנן ישנה הצדקה להתערבות ערכאת הערעור. כעולה מהאמור לעיל, בית משפט קמא ביסס את סמכותו לפסוק דמי שימוש לחובת המבקשים הן על התנאים הקבועים למתן סעדים זמניים בתקנות סדר הדין האזרחי והן על סעיף 44 לחוק המקרקעין. אלא שכפי שיובהר להלן, בחינת הוראות הדין והפסיקה מובילים למסקנה כי לא ניתן היה לפסוק דמי שימוש זמניים לחובת המבקשים בהתאם לאף אחד מהמסלולים הללו. סעדים זמניים מכוח תקנות סדר הדין האזרחי ראשית, יש להבהיר כי הצו שניתן על-ידי בית משפט קמא לתשלום דמי שימוש עד להכרעה סופית בהליך המתנהל בפניו, הוא צו עשה זמני. זאת בין אם הוא ניתן מכוח בקשה לסעדים זמניים בהתאם לתקנות סדר הדין האזרחי, ובין אם הוא ניתן מכוח סעיף 44 לחוק המקרקעין המקנה לבית המשפט סמכות לתת "צו זמני בדבר סדרי ניהול המקרקעין והשימוש בהם עד לסיום הליכי הפירוק". כפי שנקבע לא אחת בפסיקה, לבית המשפט יש סמכות להעניק סעד זמני, גם כאשר הוא מביא לשינוי המצב הקיים בטרם ניתנה הכרעה סופית בתובענה. אולם סמכות זו שמורה למקרים חריגים בהם מתן הסעד הזמני חיוני כדי למנוע תוצאה קשה ביותר, וכאשר ללא מתן הסעד הזמני עשוי להיגרם נזק משמעותי שאינו ניתן לתיקון באמצעות פיצוי כספי (ראו למשל: רע"א 4091/22 אפרודיטה יבוא ויצוא בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ (18.7.2022)). על כך יש להוסיף כי סעד כספי זמני הוא סעד חריג, אשר ככלל אינו ניתן באופן רגיל אלא רק במקרים בהם הוא מוסדר בדין (כדוגמת מזונות זמניים או תשלום תכוף על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975) (רע"א 7373/16 פלוני נ' קופת חולים מאוחדת (7.11.2016); רע"א 4424/13 צור נ' אורי, פסקה 3 (26.6.2013)). אינני סבורה כי המבקשים 39-38, אשר הגישו את הבקשה לחיוב בדמי שימוש זמניים לבית משפט קמא, הוכיחו כי מתקיימות בענייננו נסיבות חריגות שהצדיקו היעתרות לבקשה במקרה דנן. כך, אין המדובר בסעד כספי שנועד להבטיח את קיומם הכלכלי של מי המשיבים 39-38 או מי מהיורשים, ודאי כאשר בשלב זה ממילא מופקדים כספי דמי השימוש הזמניים בקופת בית המשפט, בהתאם להחלטת בית משפט קמא מיום 6.1.2024. כן לא הוכח שאם לא יינתן הסעד הזמני - לא יוכלו המבקשים לעמוד בתשלומים ככל שייפסקו לחובתם בסופו של דבר. הדברים אמורים אף ביתר שאת ביחס לדמי השימוש הזמניים שנפסקו רטרואקטיבית, לתקופה שהחל משנת 2016. מעבר לכך, כלל הוא שצו זמני ניתן במסגרת תביעה התלויה ועומדת לפני הערכאה הדיונית, על מנת להסדיר ענין מסוים הנוגע לתביעה עד לבירורה. כך, תקנה 94 לתקנות סדר הדין האזרחי קובעת כי "מטרת הסעד הזמני היא להבטיח זכות לכאורה במהלך ההליך המשפטי ואת קיומו התקין והיעיל של ההליך או את ביצועו הראוי של פסק הדין". בהתאם לכך קובעת תקנה 95(ב) לתקנות, בין היתר, כי בית המשפט רשאי ליתן סעד זמני רק אם שוכנע בנחיצותו לצורך הגשמת המטרה האמורה. היינו, על סעד זמני להלום את הסעד המבוקש בהליך העיקרי, כך שאם יינתן לבסוף פסק דין לטובתו של מבקש הסעד, ניתן יהיה לבצעו ביעילות (רע"א 1330/20 א.ב.א ויקטורי חברה לניהול ואחזקות בע"מ נ' ברנד פור יו בע"מ, פסקה 11 (24.3.2020)). במקרה דנן, הסעד הזמני שניתן אינו משרת את הסעדים הסופים שהתבקשו בהליכים הנדונים בפני בית משפט קמא. בעוד שהסעד הזמני לו עתרו המשיבים 39-38 ועליו הורה בית משפט קמא, הוא סעד כספי בדמות תשלום דמי שימוש; הסעד היחיד שהתבקש כנגד המבקשים בהליכים המתנהלים לפני בית משפט קמא הוא במסגרת תביעת הפינוי, והוא פינוי המבקשים מחלקה 14. משכך, אף לו הייתי מקבלת את קביעתו של בית משפט קמא לפיה קיים סיכוי גבוה שבסופו של ההליך ייקבע שהמבקשים עושים שימוש שלא כדין בחלקה 14 (וגם בהקשר זה ישנן למבקשים טענות הראויות לבירור), הרי שהסעד היחיד שהתבקש כנגדם הוא פינויים מהחלקה. בנסיבות אלה, הסעד הזמני אינו משרת את הסעד הסופי שהתבקש, וגם משום כך לא היה מקום להיעתר לבקשה לתתו. כאמור לעיל, בית משפט קמא היה מודע לכך כי בתובענה העיקרית לא התבקש סעד של חיוב המשיבים בתשלום דמי שימוש. אולם הוא היה סבור כי אין בכך כדי לשנות את מסקנתו, וזאת לשיטתו "בעיקר נוכח הסכמת הצדדים שבית משפט ידון במכלול המחלוקות בין הצדדים ביחס לזכויות היורשים במקרקעין שנקבעו בהתאם לפסק הדין, ובכללם חלקה 14" (פסקה 25 להחלטה). אכן, הצדדים הסכימו לאחד את הדיון בתביעות השונות הנוגעות למקרקעין. אך גם במצב דברים זה, המחלוקות בהן נדרש בית המשפט לדון ולהכריע הן אלו שגודרו במסגרת כתבי הטענות של הצדדים – שכאמור לא כללו תביעה או דרישה לתשלום דמי שימוש. אין מקום להעניק, בוודאי לא במסגרת סעד זמני, סעדים שלא התבקשו בתביעות; ודאי שלא מבלי שנבחנה השאלה האם מתקיימים התנאים לכך שנקבעו בפסיקה (על התנאים למתן סעד שלא התבקש בתביעה ראו: ע"א 483/16 יהודאי נ' חלמיש – חברה ממשלתית – עירונית לדיור שיקום ולהתחדשות שכונות בתל אביב בע"מ, פסקה 35 (3.10.2017)). סעיף 44 לחוק המקרקעין גם בחינת הצו הזמני בראי התביעה הראשונה שעניינה בחלוקת הזכויות במקרקעין בין היורשים, אינה משנה את המסקנה שלעיל. כזכור, בית משפט קמא קבע כי משהועלתה שאלת הזכויות במקרקעין כפלוגתא בין הצדדים, הוא מוסמך לתת כל סעד נדרש בקשר לניהול המקרקעין והשימוש בהם מכוח סעיף 44 לחוק המקרקעין. סעיף 44 לחוק המקרקעין נמצא תחת הפרק הדן בפירוק השיתוף במקרקעין, והוא נועד לאפשר לבית המשפט הדן בפירוק שיתוף, ליתן הוראות לניהול המקרקעין בתקופת הפירוק, בה קשה לצפות מהצדדים לשתף פעולה לטובת הנכס (ראו: אבי וינרוט, דיני קניין – פרקי יסוד, בעמוד 299 (2020)). כך, למשל, יכול בית המשפט לתת צו המורה לאחד השותפים לפנות את הנכס המשותף; או לתת צו המורה לשותף לעשות מעשה או להימנע ממעשה. כמו כן, יכול בית המשפט למנות כונס נכסים לניהול הנכס עד למכירתו (וינרוט, בעמוד 299 וההפניות הנזכרות שם). מכאן כי ככלל, צווים זמניים הניתנים מכוח סעיף 44 לחוק המקרקעין - יינתנו כנגד אחד מהשותפים במקרקעין. ספק אם ניתן לתת מכוח סעיף זה צו זמני ובפרט צו לתשלום דמי שימוש זמניים כנגד צד שלישי שאינו שותף במקרקעין ואינו צד להליכי הפירוק. מסקנה זו מתחזקת לנוכח סעיף 33 לחוק המקרקעין, הנמצא גם הוא תחת פרק ה' העוסק בשיתוף במקרקעין. הסעיף קובע כי שותף שהשתמש במקרקעין משותפים, חייב ליתר השותפים תשלום ראוי בעד השימוש. ככלל, תשלום דמי שימוש בעד שימוש שנעשה במקרקעין יכול להינתן מכוח שתי עילות מרכזיות: מכוח דיני הנזיקין, כאשר השימוש גורם לבעלים נזק ממון (סעיף 29 לפקודת הנזיקין); ומכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט. זאת מאחר שכאשר מסיג גבול עושה שימוש שלא כדין בקרקע - עליו להשיב את זכייתו שבאה לו מבעל הזכות. סעיף 33 קובע הוראה מיוחדת המחילה באופן פרטני את העיקרון הכללי שמטרתו למנוע עשיית עושר ולא במשפט, אולם זאת כאשר מדובר בשימוש של שותף במקרקעין המשותפים (ע"א 891/95 זידאני נ' אחמד, פ"ד נג(4) 769 (1999)). בהתאם, כאשר מדובר בצו זמני לתשלום דמי שימוש על-ידי שותף במקרקעין – חל סעיף 44 לחוק, היינו סעיף 44 מאפשר לחייב שותף במקרקעין באופן זמני בתשלום דמי השימוש אליהם מתייחס סעיף 33. לאור המסקנה אליה הגעתי, אין צורך להכריע במחלוקת הנוגעת לשאלה האם עניינה של התביעה הראשונה הוא בפירוק שיתוף במקרקעין או בחלוקת עיזבון, שאז לשיטת המבקשים לא חל סעיף 44 לחוק המקרקעין. יחד עם זאת אציין כי סעיף 45 לחוק המקרקעין מחיל בשינויים המחויבים את הוראות הפרק העוסק בפירוק שיתוף במקרקעין גם על זכויות אחרות שאינן זכויות במקרקעין. סוף דבר; נוכח כל האמור, הערעור מתקבל והחלטת בית המשפט המחוזי נושא הבקשה דנן – מבוטלת בזאת. המשיבים 39-38 – שהגישו את הבקשה לבית משפט קמא - יישאו בהוצאות המבקשים בגין הגשת בקשת רשות הערעור בסך של 3,500 ₪. ניתן היום, ‏ט' באדר ב התשפ"ד (‏19.3.2024). ש ו פ ט ת _________________________ 24007470_P06.docx יכ מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1