פלוני ואח' נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"א 7468/10 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 7468/10 לפני: כבוד השופטת א' חיות כבוד השופט ח' מלצר כבוד השופט י' עמית המערערים: 1. פלוני 2. פלונית 3. פלונית (קטינה) 4. פלונית (קטינה) 5. פלונית (קטינה) נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 20.6.2010 בת"א 2347/08 שניתן על-ידי כב' השופטת נ' בן-אור תאריך הישיבה: כ"ז בחשוון התשע"ב (24.11.11) בשם המערערים: עו"ד ירון מויאל; עו"ד יעקב שרגאי בשם המשיבה: עו"ד מיכל שרביט פסק-דין השופטת א' חיות: ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופטת נ' בן-אור) מיום 20.6.2010 לפיו נדחתה על הסף תביעה נגד מדינת ישראל שהגישו המערערים. 1. המערער 1 שירת כחובש במרפאת בית המעצר במגרש הרוסים בירושלים, ובמסגרת תפקידו נדרש ביום 16.10.2002 לטפל בעציר שהיה נתון בחקירת שב"כ ונחשד בכך שהגה, תכנן והוציא לפועל פיגוע אשר כתוצאה ממנו נרצחו תשעה-עשר אנשים (להלן: המחבל). במהלך הטיפול הרפואי שהעניק לו המערער 1 התנפל עליו המחבל ואמר לו כי כשם שלקח הרבה נשמות של ישראלים כך יקח גם את הנשמה שלו, וכי אין לו מה להפסיד משום שממילא יהיה נתון בבית סוהר כל חייו. דברי איום אלה שהשמיע המחבל כלפי המערער 1 היוו ראייה להפללת המחבל בחשדות שיוחסו לו, ובהתבסס בין היתר על ראיה זו הוגש כתב האישום נגדו ונגזרו עליו תשעה-עשר מאסרי עולם לאחר שהורשע בדינו. המערער 1 העיד מטעם התביעה במשפט וסיפר על דברי האיום המתוארים לעיל שהשמיע כלפיו המחבל. לדבריו סירב תחילה להתייצב למתן עדות מחשש לחייו והוא עשה כן רק לאחר שמפקדיו הורו לו להתייצב בבית המשפט הצבאי. לאחר מתן העדות הידרדר מצבו הנפשי של המערער 1 והוא אובחן כסובל מתסמונת פוסט טראומטית בדרגת חומרה גבוהה. על רקע זה הופסקה עבודתו במשטרת ישראל, תחילה באופן זמני ובהמשך שוחרר המערער 1 מן השירות. ביום 1.11.2006 הגיש המערער 1 תביעה לתגמולים על פי חוק הנכים (תגמולים ושיקום), תשי"ט- 1959 (להלן: חוק הנכים), בגין הנכות הנפשית שנגרמה לו בתקופת שירותו ועקב שירותו. תביעתו זו התקבלה בשנת 2008 והוא הוכר על ידי קצין התגמולים כמי שסובל מנכות נפשית צמיתה בשיעור של 50%. 2. סמוך לאחר מכן, ביום 25.8.2008, הגישו המערער 1 וכן אשתו ושלושת בנותיו הקטינות (המערערות 5-2) תביעה נזיקית נגד המשיבה לבית המשפט המחוזי בירושלים, בה עתרו לחיוב המדינה בתשלום פיצויים בגין הנזקים שנגרמו להם לטענתם כתוצאה מן הפגיעה הנפשית החמורה שממנה סובל המערער 1. המערערים ביססו את תביעתם על עוולת הרשלנות וטענו כי התביעה הצבאית התרשלה בכך שחשפה בנוסף לתוכן עדותו גם את זהותו ואת פרטיו האישיים של המערער ואף העלתה אותו לדוכן העדים כשפניו גלויות לעין כל. לדברי המערערים חשיפת זהותו של המערער כאמור, עולה כדי התנהלות רשלנית מצד "בעלי תפקידים במוסדותיה השלטוניים השונים של [המשיבה] (משטרת ישראל, הפרקליטות הצבאית, השב"כ וקצינים בכירים)" וכתוצאה ממנה הוא הוכרז לטענתו כ"בן מוות" על ידי החמאס ומקורביו של המחבל שנכחו באולם הדיונים אף עשו לעברו תנועות מאיימות המדמות את שיסוף גרונו. המערערים מוסיפים וטוענים כי הנכות הנפשית החמורה שממנה סובל המערער 1 קשורה בקשר סיבתי להתרשלות המשיבה ושלוחיה ועל כן עליה לפצות אותו ואת בני משפחתו בגין הנזקים שהם מנת חלקם בנסיבות שנוצרו. המשיבה מצידה הגישה בקשה לסילוק התביעה על הסף מחמת העדר עילה ולעניין זה נסמכה המשיבה על הוראת סעיף 6 לחוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה), תשי"ב -1952 (להלן: חוק הנזיקים האזרחיים) לפיה: "אין המדינה אחראית בנזיקים על חבלה שנחבל אדם ועל מחלה או החמרת מחלה שנגרמו לו בתקופת שירותו הצבאי עקב שירותו הצבאי". כמו כן טענה המשיבה כי יש לסלק את התביעה על הסף בשל חוסר סמכות עניינית ככל שהיא מתייחסת להחלטת הרשות המוסמכת לפי החוק להגנה על עדים, תשס"ט-2008 (להלן: החוק להגנה על עדים). 3. בפסק דינו מיום 20.6.2010 נעתר בית המשפט המחוזי לבקשת המשיבה משני טעמיה ודחה את התביעה על הסף. בהפנותו לפסיקה הדנה בסעיף 2 לחוק המשטרה (נכים ונספים), תשמ"א-1981 ציין בית המשפט המחוזי כי נקודת המוצא היא שדין שוטר כדין חייל לעניין חוק הנכים ולעניין חוק הנזיקים האזרחיים. עוד קבע בית המשפט כי קשה לקבל את טענת המערער 1 לפיה פגיעתו הנפשית לא ארעה "עקב שירותו" אלא עקב מילוי חובתו כאזרח להתייצב למתן עדות והדגיש כי טענות המערער 1 בהקשר זה עומדות בסתירה לטענות שהשמיע בפני קצין התגמולים במסגרת התביעה שהגיש על פי חוק הנכים. על כן, כך קבע בית משפט, מנוע המערער 1 מלהעלותן. בית המשפט הוסיף כי גם לגופם של דברים מדובר בפגיעה שנגרמה למערער 1 "במהלך שירותו ועקב שירותו" וכי הניסיון לנתק בין אירוע העדות שנתן המערער 1 בבית המשפט הצבאי במהלך משפטו של המחבל ובין התמונה הכוללת שנפרשה בפני קצין התגמולים, הינו ניסיון מלאכותי שאין לקבלו. עוד ציין בית המשפט כי חוק הנזיקים האזרחיים וחוק הנכים יצרו "הסדר סימטרי" ולפיו "מן הצד האחד אין בידי חייל או שוטר שנפגעו תוך ועקב שירותם לתבוע את המדינה על נזקיהם, ומן הצד האחר יזכו לתגמולים על פי חוק הנכים". למערער 1, כך פסק בית משפט קמא, נתייחדה בנסיבות העניין עילה בגדר חוק הנכים אך אין לו עילת תביעה בנזיקין, בשל הפטור מאחריות שניתן למשיבה ולשלוחיה על פי חוק הנזיקים האזרחיים. בית המשפט הוסיף ודחה על הסף גם את תביעתן של המערערות 5-2, בקובעו כי עילת התביעה שבידיהן נגזרת מעילת התביעה של המערער 1 ופגיעתן נובעת מן הפגיעה בו. על כן מדובר בנפגעות משניות ובנסיבות המקרה דנן לא ניתן בכל מקרה להחיל לגביהן את ההלכה שנפסקה לעניין נפגעים משניים ברע"א 444/87 אלסוחה נ' דהאן (להלן: הלכת אלסוחה), שכן המערערות 5-2 לא הניחו כל תשתית לטענה בדבר קיומו של נזק נפשי שנגרם להן וממילא לא הניחו כל תשתית בדבר עוצמתו. עוד קבע בית המשפט כי המערערות 2-5 אינן באות בגדר קבוצת המקרים בהם יש הצדקה לחייב מזיק בפיצוי הניזוק גם אם לא הוכחה פגיעה נפשית קשה (כפי שנקבע בע"א 754/05 לוי נ' מרכז רפואי שערי צדק (לא פורסם, 5.6.2007) (להלן: הלכת לוי)). נוכח קביעותיו אלה לא ראה בית משפט קמא צורך להידרש לטענה העקרונית שהעלתה המשיבה ולפיה מקום שבו אין בידי הנפגע העיקרי עילה בנזיקין לא ניתן לגזור מאותה מסכת אירועים עילת תביעה לגבי הנפגע המשני. בבחינת למעלה מן הצורך ציין עם זאת בית המשפט כי "על פניו נראה כי הצדק עם [המשיבה] גם בטענה זו". לבסוף קבע בית המשפט כי משדחתה הרשות המוסמכת לפי החוק להגנה על עדים את פניותיו של המערער 1 שביקש להיכלל בתוכנית להגנת עדים בשל הסכנה שנתונים בה הוא ומשפחתו, עליו לנקוט בהליך מנהלי מתאים בהקשר זה ומכל מקום בית המשפט המחוזי אינו מוסמך להידרש לכך. 4. המערערים לא השלימו עם דחיית תביעתם על הסף ומכאן הערעור שבפנינו. לטענתם לא היה להם יומם בבית המשפט ולא ניתנה להם ההזדמנות להציג ראיות אף כי קיימת בינם לבין המשיבה מחלוקת עובדתית אשר לגישתם לא ניתן להכריע בה בלא שמיעת ראיות. בהקשר זה מכוונים המערערים לשאלה האם מצבו הנפשי של המערער 1 נגרם כתוצאה מן האירועים הקשים שאליהם נחשף במהלך שירותו במשטרה, כטענת המשיבה, או שמא הוא נובע ממילוי חובתו האזרחית ליתן עדות בבית המשפט ומן העדות שנתן במשפטו של המחבל, כטענת המערערים. המערערים סבורים כי ייחוד העילה לפי חוק הנכים לגבי פגיעות שנגרמו "בתקופת שירותו ועקב שירותו" כשוטר, אין בו במקרה דנן כדי לחסום את תביעתו ואת תביעת בני משפחתו נגד המשיבה בעילה של רשלנות. עוד טוענים המערערים כי חוק הנכים הוא חוק סוציאלי וככזה אין לפרשו בצמצום אלא באופן המרחיב את קשת הזכויות. המערערים מוסיפים וטוענים כי בית משפט קמא שגה בדחותו את תביעת המערערות 5-2 שנפגעו ישירות ממעשי וממחדלי המשיבה כלפי המערער 1 אשר חדל לתפקד כמעט לחלוטין כאדם, כבעל וכאב. לחלופין טוענים המערערים כי גם אם המערערות 5-2 הן נפגעות עקיפות, כקביעת בית משפט קמא, היה מקום לאפשר להן להוכיח את עוצמת הפגיעה בהן, ומכל מקום ניתן לכלול את עניינן בגדר אותם "מקרים קשים" בהם יינתן פיצוי אף שלא מתקיים התנאי שנקבע בהלכת אלסוחה בדבר שיעור הנזק הנפשי. עוד טוענים המערערים כי בית משפט קמא שגה בקובעו כי הרשות להגנה על עדים דחתה את הטענה לפיה חייהם נתונים בסכנה והם מציינים כי טענותיהם בהקשר זה לא נבחנו לגופן על ידי הרשות וכל שהשיבה להם הוא כי המקרה "אינו מוכר" לה או למשטרה. המשיבה טוענת לעומת זאת כי דין הערעור להידחות וכי בניגוד לטענת המערערים אין בענייננו מחלוקת עובדתית אלא מחלוקת בסוגיות משפטיות טהורות אשר בצדק הכריע בהן בית משפט קמא במסגרת הבקשה לסילוק על הסף. 5. בחנו את הטענות שהציגו בפנינו הצדדים בכתב ועל-פה וכן הוספנו ושמענו דברים נרגשים מפי המערער 1 במהלך הדיון בערעור שהתקיים ביום 24.11.2011 אך עם כל הצער שבדבר ועם כל ההבנה שיש לנו למצב המורכב שבו שרויים המערער 1 ובנות משפחתו, המערערות 5-2, אנו סבורים כי יש לאמץ מטעמיו את ממצאיו ואת מסקנותיו של בית משפט קמא, אשר ניתח בפסק דין מפורט ובהיר את המסקנה המשפטית שאליה הגיע. מסקנה זו נתמכת בממצאים שקבע ואין לגלות בה טעות שבחוק. אכן, משביסס המערער 1 את התביעה שהגיש לפי חוק הנכים על הנכות הנפשית שנגרמה לו "בתקופת שירותו ועקב שירותו" ומשהכיר קצין התגמולים בנכות זו וקיבל את תביעתו, לא ניתן לשמוע מפי המערער טענה סותרת לפיה קמה לו נגד המדינה עילה נזיקית ברשלנות בהתבסס על אותה נכות נפשית עצמה. בצדק קבע אפוא בית משפט קמא כי על הפגיעה נשוא התביעה דנן חלה הוראת הפטור מאחריות שבסעיף 6 לחוק הנזיקים האזרחיים בהיותה פגיעה שנגרמה למערער 1 בתקופת שירותו במשטרה ועקב שירותו זה. קביעה זו הוליכה את בית המשפט אל המסקנה כי התביעה שהגיש המערער 1 דינה להידחות על הסף בהעדר עילה. במסקנה מבוססת זו לא ראינו מקום להתערב. אשר לתביעתן של המערערות 5-2 קבע בית המשפט כי על פני הדברים לא ניתן לסווגן כניזוקות משניות על פי הלכת אלסוחה או על פי הלכת לוי וקביעתו זו מקובלת עלינו. כמו כן מקובלת עלינו הטענה הנוספת שהועלתה על ידי המשיבה בפני בית משפט קמא ואף בפנינו ולפיה מקום שבו אין עומדת לניזוק העיקרי עילת תביעה נגד הנתבע כי אז לא ניתן למצוא את הנתבע אחראי כלפי ניזוקים משניים בשל אותו סיפור מעשה. אשר לתוכנית ההגנה על עדים אשר בה מבקש המערער 1 להשתלב יחד עם בני משפחתו. בצדק נפסק כי על המערער 1 למצות את ההליכים המנהליים העומדים לרשותו בהקשר זה וכי הטענות שהעלה אין מקומן בתביעה האזרחית שהגיש. 6. סוף דבר - אציע לחבריי לדחות את הערעור מטעמיו של בית משפט קמא על פי תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, ועוד אציע כי בנסיבות העניין לא נעשה צו להוצאות. ש ו פ ט ת השופט ח' מלצר: אני מסכים. ש ו פ ט השופט י' עמית: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת א' חיות. ניתן היום, כ"ט בכסלו התשע"ב (25.12.2011). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 10074680_V02.doc מו מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il