מרים לוקשינסקי נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק רע"פ 7468/07 בבית המשפט העליון רע"פ 7468/07 לפני: כבוד המשנה לנשיא א' ריבלין כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט ח' מלצר המבקשת: מרים לוקשינסקי נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה בע"פ 2300/07 מיום 5.7.07 שניתן ע"י כב' סגני הנשיאה השופטים ש' ברלינר, י' גריל ו-מ' נאמן תאריך הישיבה: כ"ג באדר התשס"ט (19.3.09) בשם המבקשת: עו"ד יעל לוטן; עו"ד אמיר לוקשינסקי-גל בשם המשיבה: עו"ד אבי וסטרמן פסק-דין השופט ח' מלצר: 1. לפנינו בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' סגני הנשיאה: השופטים ש' ברלינר, י' גריל ומ' נאמן), שבגדרו נדחה ערעור המבקשת על פסק דינו של בית המשפט לתעבורה בחדרה (כב' השופט א' גופמן). בית המשפט לתעבורה הרשיע את המבקשת בעבירה של גרימת מוות ברשלנות לפי סעיף 304 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין) ובמספר עבירות נוספות בקשר עם תאונת דרכים קטלנית שבה היתה המבקשת מעורבת. על המבקשת נגזר עונש מאסר בפועל לתקופה של ששה חודשים לריצוי בדרך של עבודות שירות, פיקוח קצין מבחן לתקופה של שנה, פסילה מלהחזיק רישיון נהיגה לתקופה של שמונה שנים, שמונה חודשי מאסר על תנאי וכן קנס בסך 2,500 ש"ח. בקשת רשות הערעור עניינה רק בהרשעה, ולא בגזר הדין. המבקשת מדגישה כי השלימה את עבודות השירות שחויבה בהן, והודיעה כי לא תהא לה כל טענה בעניין זה, אף אם יתקבלו הבקשה למתן רשות ערעור והערעור גם יחד. אפתח בתיאור תמציתי של העובדות הצריכות לעניין וההליכים עד הנה. 2. המבקשת, שהיתה בת 57 שנים במועד האירוע, היתה מעורבת בתאונת דרכים קטלנית שבה נהרג רוכב אופנוע. היא נסעה ברכבה בכביש 65 ממערב למזרח, והגיעה לצומת שהיה אז בלתי מרומזר, שבו ביקשה לפנות לשמאל לכיוון כביש 650, היוצא מכביש 65 ומוביל צפונה לפרדס חנה. אין חולק כי המבקשת הגיעה לקו העצירה המסומן שבצומת, עצרה, המשיכה בגלישה איטית בסמוך לאי תנועה המצויר על הכביש עד לקו הצומת, והחלה בפנייה שמאלה, תוך שהיה עליה לחצות את שני המסלולים של כביש 65 בכיוון הנסיעה ממזרח למערב. לאחר שהגיעה ברכבה למרכז של שני הנתיבים הנגדיים – כך לטענתה, שלא היה עליה חולק – הבחינה המבקשת באופנוע היוצא מאחורי שיירה בת שלושה רכבים שנעה בנתיב הנגדי הימני. האופנוע התנגש בעוצמה בצדו הימני של רכבה של המבקשת, בעודה בצומת. רוכב האופנוע, חיים אבגי ז"ל (להלן: המנוח), נפטר כתוצאה מן ההתנגשות, והוא בן 26 במותו. 3. חקירת התאונה הובילה להגשת כתב אישום נגד המבקשת, המייחס לה את שלוש העבירות הבאות: (א) גרימת מוות ברשלנות, בניגוד לסעיף 304 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); (ב) פנייה שלא בבטחה, בניגוד לתקנה 41 לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961 (להלן: התקנות) (איסור על נהג לפנות "אלא במהירות סבירה ובמידה שהוא יכול לעשות זאת בבטחה בלי להפריע את התנועה ובלי לסכן אדם או רכוש"); (ג) כניסה לצומת בלא ליתן זכות קדימה, בניגוד לתקנה 64(א)(2) לתקנות ("נוהג רכב, המתקרב לצומת או הנמצא בצומת ועומד לפנות שמאלה ... יתן זכות קדימה לרכב הבא ממולו והנמצא בצומת או קרוב לצומת"). 4. הראיות העיקריות שהובאו לפני בית המשפט לתעבורה היו עדותה של המבקשת (עדי ראייה נוספים לא אותרו או הובאו, בנסיבות שלא הובהרו), ממצאיהם של בוחני התנועה וחוקרי המשטרה ומנגד חוות דעת של שני מומחים מטעם המבקשת. כל אלה התייחסו לדרך התרחשותה של התאונה ולמידת אחריותה הנטענת של המבקשת להתרחשותה. 5. המדינה גרסה, בתמצית, כי המבקשת יכולה היתה לראות את האופנוע עת נעצרה טרם השתלבותה בצומת, כי היא נכנסה לצומת במהירות איטית (כהודאתה), ומכאן שביצעה את הפנייה לשמאל בלא ליתן זכות קדימה ובאופן העלול להפריע את התנועה ולפיכך היתה אחראית להתנגשות. בהתאם לממצאיו של אחד מחוקרי התאונה מטעם המדינה, זמן פינוי הצומת של כלי רכב (מתחילת הנסיעה לתוך הצומת ועד ליציאת הרכב ממנו) נע בין שתיים לארבע שניות, ואילו היתה המבקשת נוסעת אף היא במהירות המאפשרת את פינוי הצומת בפרק זמן שכזה – לא היתה התאונה מתרחשת. המדינה הוסיפה עוד כי אף משעה שראתה המבקשת את האופנוע, היה סיפק בידה להאיץ ולצאת את הצומת בבטחה. המדינה טענה, בניגוד לעמדת המבקשת, כי לא ניתן לקבוע שהאופנוע נסע במהירות גבוהה במיוחד, או שנהג בדרך רשלנית. 6. המבקשת גרסה מצדה, בתמצית, כי נכנסה לצומת במהירות שאיפשרה לה לפנותו בבטחה. לטענתה היא ראתה את האופנוע לראשונה כאשר הוא יצא מאחורי המכוניות אל הנתיב השמאלי בכיוון נסיעתו, שעה שהמכוניות היו כ-70-50 מטר ממנה. האופנוע נסע לדבריה "כמו טיל", ביצע "סלאלום" וחזר לנתיב הימני בכיוון נסיעתו, שאז התנגש בצד רכבה. להערכת אחד המומחים מטעמה, מהירות האופנוע היתה לפחות 130 קמ"ש, ואולי אף 150 קמ"ש, ובהיעדר סימני בלימה נלמד כי הוא אף לא בלם קודם לתאונה. בנסיבות אלה, נטען, היתה התאונה בלתי נמנעת, ולא קרתה באשמתה של המבקשת. 7. בהכרעת דינו הרשיע בית המשפט הנכבד לתעבורה את המבקשת בכל העבירות שיוחסו לה. בית המשפט קבע, בהעדר כל גרסה אחרת, כי יש לאמץ את גרסת המבקשת, שלפיה עצרה תחילה לפני הכניסה לצומת סמוך לקו העצירה, ואז גלשה לכיוון אי התנועה המסומן בצומת (בסמוך לפני תחילת החצייה של שני הנתיבים של התנועה הבאה ממזרח), שם התבוננה שוב לכיוון התנועה הקרבה ממזרח. בנקודה זו, נקבע, קיים שדה ראייה של 200 מטר לכיוון מזרח, כקביעת בוחן התנועה המשטרתי. עת שעמדה המבקשת להתחיל בחציית הצומת הגיעה ממזרח שיירה של שלושה או ארבעה כלי רכב (להלן: שיירת המכוניות), שאחריהן – האופנוע, שלגביו לא נקבע ממצא החלטי – האם היה צמוד לשיירת המכוניות, או מרוחק הימנה בנקודת הזמן שבה החלה המבקשת בחצייה. באמצע שלב חציית הצומת, עת שרכבה של המבקשת היה במרכז שני הנתיבים הנגדיים, ושיירת המכוניות היתה במרחק של כ-50 עד 70 מטר מהצומת, סטה האופנוע לנתיב השמאלי, שאז הבחינה בו המבקשת. האופנוע, שלא הותיר סימני בלימה, התנגש בדופן רכבה של המבקשת, כאשר נקודת המפגש (ה"אימפקט") באה באמצע הנתיב הימני בכיוון הנסיעה של האופנוע. בית המשפט קבע כי אין בידו לקבוע ממצאים באשר למהירות הנסיעה של האופנוע, ואין כל תימוכין להערכת המומחים מטעם המבקשת שנסמכו על מראה האופנוע לאחר התאונה על מנת לקבוע כי נסע במהירות גבוהה. בית המשפט אף לא קבע מה היתה מהירותו של רכב המבקשת, אף כי נמצא שמדובר במהירות איטית, כנלמד מן המרחק הקצר שעבר הרכב בין הרגע שצפתה המבקשת באופנוע (שאז היה הרכב במרכז שני המסלולים בכיוון הנגדי) לבין רגע הפגיעה (שאז היה הרכב באמצע הנתיב הימני). 8. על יסוד הממצאים הנ"ל קבע בית המשפט הנכבד לתעבורה שמעצם העובדה שהאופנוע הגיע לצומת, כאשר המבקשת היתה עדיין במרכז המסלול הנגדי, או מעט מעבר לכך – יש כדי להביא למסקנה שהתרשלה, ואף לא נתנה לאופנוע זכות קדימה. בית המשפט קבע שאם נאמץ את גרסתה של המבקשת שהאופנוע נסע "כמו טיל", משמעות הדבר היא שעם שדה ראייה של 200 מטר (מקו הצומת) היתה המבקשת יכולה להבחין באופנוע הקרב, כבר כאשר החליטה להתחיל בחציית הצומת – שאז התרשלה בבחירתה להיכנס לצומת. לחלופין נקבע כי אם נאמץ את הגרסה שהאופנוע היה צמוד לשיירת המכוניות עד שזו הגיעה למרחק של 50 עד 70 מטר מהצומת, מתבקשת המסקנה שהאופנוע נסע במהירות כלי הרכב שלפניו, שלגביהם לא נטען כי נסעו במהירות גבוהה, וקשה להניח שבמהלך נסיעה של 70 מטר האופנוע יצא מאחורי השיירה, ופיתח מהירות גבוהה במיוחד. בכל מקרה, נקבע, כי אפילו נסע האופנוע במהירות מוגזמת – התרשלות המבקשת בחציית הצומת נלמדת מקרבתה הרבה של שיירת המכוניות אליה שעה שהיא הספיקה להתקדם רק מחצית ממרחק חציית הצומת, הווה אומר: במהירות נמוכה במיוחד ואף מסוכנת. כן הוסיף בית המשפט כי בנתונים האמורים בחלופה שהציעה המבקשת, של ראיית האופנוע ממרחק של 70 מטר, היה בידיה סיפק להאיץ ולפנות את הצומת, דבר שלא עשתה. בית המשפט ציין עוד כי המסקנה הסבירה, בשים לב למקום הפגיעה בין הרכב לבין האופנוע, היא שבעת שיצא האופנוע מאחורי כלי הרכב שהיו לפניו, המבקשת היתה בתחילת הפנייה שמאלה (ולא בעיצומה), ובפרק הזמן שחלף עד שהגיע האופנוע לצומת, היא התקדמה למרכז המסלול הימני, שם אירעה הפגיעה. 9. בגזר דינו עמד בית המשפט על תוצאותיהם הקשות של מעשי המבקשת ואת רמת הענישה המחמירה הנלווית להם ככלל. מנגד עמד בית המשפט על כך שהמבקשת היא נהגת בעלת 34 שנות ניסיון בנהיגה, כשלחובתה הרשעה יחידה אחת בלבד בעבירה שאיננה מסוג "ברירת משפט", ומעולם לא היתה מעורבת בתאונת דרכים. כן עמד בית המשפט על היות המבקשת נורמטיבית, תורמת לחברה, שמאז התאונה חלה התדרדרות קשה במצבה הבריאותי. כל אלה הניעו את בית המשפט לדון את המבקשת לעונש של שישה חודשי מאסר בפועל לריצוי בדרך של עבודות שירות (שבוצעו זה מכבר), פיקוח קצין מבחן לתקופה של שנה, פסילה מלהחזיק רישיון נהיגה לתקופה של שמונה שנים, שמונה חודשי מאסר על תנאי וכן קנס בסך 2,500 ש"ח. 10. המבקשת הגישה ערעור על הכרעת הדין (אך לא על גזר הדין) לבית המשפט המחוזי בחיפה. 11. בית המשפט המחוזי הנכבד דחה את ערעור המבקשת, באמצו את קביעותיו העובדתיות של בית המשפט לתעבורה, ובקובעו, בלב פסק הדין, כי המבקשת התרשלה בשניים אלה: האחד, כי היא הבחינה באופנוע ממרחק העולה על 70-50 מ' ולמרות זאת היא נכנסה לצומת; השני, כי לא האיצה את רכבה כדי לצאת מהצומת ולפנותו. מכאן הבקשה שלפנינו. בקשת רשות הערעור – טענות הצדדים 12. המבקשת מתמקדת בבקשתה בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, שהיא מוצאת בו פגמים שונים. היא גורסת שקביעת בית המשפט המחוזי הנכבד, לפיה המבקשת הבחינה באופנוע ממרחק העולה על 70-50 מטרים ולמרות זאת נכנסה לצומת – מבוססת על טעות עובדתית: בית המשפט לתעבורה לא קבע שהמבקשת הבחינה באופנוע כאשר היה במרחק העולה על 70 מטר, בשלב הכניסה לצומת. המבקשת הבחינה באופנוע רק כאשר יצא מאחורי שיירת המכוניות, כשזו מצויה 70-50 מטר הימנה, ורכבה של המבקשת מצוי כבר באמצע חציית הצומת. לשיטת המבקשת, משמעות הדבר היא שבעת כניסתה לצומת – לא ראתה את האופנוע, לא יכולה היתה לראותו, ולא התרשלה. המבקשת סבורה עוד שבתי המשפט הנכבדים קמא שגו בקביעתם כי היא התרשלה בכך שהיא לא האיצה את הרכב כדי לצאת מהצומת ולפנותו. זאת ממספר סיבות: המבקשת סיפרה, בכנות ובעקביות, לטענתה, כי איננה זוכרת אם הצליחה להאיץ, אך הדגישה כי רצתה לעשות כן; זאת ועוד – לשיטתה לא בטוח שאילו היא היתה מאיצה היתה נמנעת התאונה, שכן רוכב האופנוע ניסה לעקוף אותה מלפנים; חובת הזהירות המוטלת על הנהג הנכנס לצומת – מבלי שהתרשל בעצם הכניסה לצומת – והנמצא במהלך חציית הצומת, צרה יותר מזו של נהג העומד בכניסה לצומת ושוקל האם לחצותה. המבקשת גם מלינה על כך שבית המשפט לתעבורה נמנע מקביעת ממצאים עובדתיים שונים, ובנסיבות אלה, לגישתה – אין די בהנחות שהונחו כדי להרשיעה בפלילים. 13. באי כוח המבקשת מוסיפים כי בעקבות התאונה (ולטענתם בגינה) חלה התדרדרות קשה במצבה הבריאותי של המבקשת והזיכוי, המתחייב משפטית, מתבקש גם מטעמים של התחשבות וצדק. 14. המדינה מצידה טוענת כי אין להיעתר כלל לבקשת רשות הערעור, שכן הבקשה איננה מעלה סוגיה בעלת חשיבות כללית, משפטית או ציבורית. לגופו של עניין, המדינה גורסת כי על יסוד הממצאים העובדתיים ניתן להסיק שהמבקשת יכולה היתה לראות את האופנוע שהתקרב אל הצומת עת שהחליטה להתחיל בחציית הצומת, ומכאן שהתרשלה. המדינה מדגישה כי בית המשפט לתעבורה קבע למעשה כי על פי כל האפשרויות העובדתיות השונות, ניתן ללמוד על התרשלות המבקשת. המדינה מוסיפה כי קצב נסיעתה האטי של המבקשת, כאשר הוא מושווה לזמני חצייה ממוצעים של בין שתיים וארבע שניות, מלמד על התרשלות המבקשת בדרך החצייה, כמו גם על כך שהיתה יכולה להספיק ולפנות את הצומת, אפילו ראתה את האופנוע רק ממרחק של 70 מטר. משלא עשתה כן – התרשלה. בהקשר זה מטעימה המשיבה שחובת הזהירות החלה על נהג במשך כל זמן הנהיגה היא חובה אחת ואין הבדל בין חובת הזהירות במצבי הנהיגה השונים. דיון והכרעה הבקשה למתן רשות ערעור 15. רשות ערעור ב"גלגול שלישי" בענייניים פליליים ניתנת ככלל רק באותם מקרים חריגים המעלים שאלה בעלת חשיבות כללית, והמקרה שלפנינו לכאורה איננו מעלה שאלה משפטית כאמור. עם זאת מספר טעמים חוברים כאן על מנת להצדיק את מתן הרשות המבוקשת. ברקע הדברים יש לציין את מצבה בריאותי הקשה ויוצא הדופן של המבקשת, שלא נרחיב בו, שלטענת באי-כוחה הוא פועל יוצא של התאונה ושל הרשעתה של המבקשת. הבקשה שלפנינו אף מגלמת מאבק רב שנים של המבקשת, וכאשר תש כוחה – של בעלה (בשמה) להביא להסרת משא האחריות הפלילית למותו של אחר מעל כתפיה של המבקשת, כל זאת בלא שהמבקשת משיגה על גזר הדין והיא אף השלימה את ביצוע עבודות השירות שחויבה בהן. נתונים אישיים אלה אמנם לא די בהם להצדיק מתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי", ברם כאן חובר אליהם שיקול משמעותי נוסף, והוא חשש חריג לעיוות דין (השוו: רע"פ 5066/09 אוחיון נ' מדינת ישראל, בפיסקה 8 (לא פורסם, 22.4.2010)), הנובע מכך שהמבקשת הורשעה בדינה בלא שנקבעו ממצאים ובלא שנערכו תחשיבים שיבססו את הרשעתה כיאות. נבהיר את הדברים להלן. 16. בית המשפט הנכבד לתעבורה, שאת פסק דינו אימץ בית המשפט המחוזי הנכבד, קבע מחד גיסא כי אין בידיו לקבוע כל ממצא בשאלת מהירותו של האופנוע, תוך דחיית עמדתם של מומחי המבקשת כי הנזק בתאונה מלמד על מהירות נסיעה גבוהה ביותר של האופנוע, אך מאידך גיסא קבע כי רוכב האופנוע לא התרשל. בהתאם לא נבחנה כדבעי האפשרות (שלא נשללה, בהיעדר ממצא פוזיטיבי לעניין מהירות האופנוע), כי האופנוע אכן נסע במהירות כה רבה עד שהיה בה כדי להביא לשלילת אחריותה של המבקשת. באופן דומה נקבע כי אין אפשרות לקבוע את מהירות נסיעתה של המבקשת, אולם בהנחה שהאופנוע נסע בצמוד לשיירת המכוניות עת יצא מאחוריה והמבקשת הבחינה בו אז לראשונה בלא שתימנע התאונה – הוסק כי היא נסעה באיטיות. בצד זה נקבע כי ככל שמתקיימת החלופה שלפיה האופנוע הגיע מרחוק "כמו טיל", משמעות הדבר היא ש"ברור" שהמבקשת יכולה היתה להבחין בו מרחוק, כבר בשלב שבו החלה בחציית הצומת – היסק לוגי שאין במכלול כל דרך לבססו. 17. כל הקביעות הללו, אף שאין לשלול את תקפותן, חייבו בנסיבות המקרה דנן את עיגונן בתחשיבים מדויקים יותר, עד כמה שניתן לעשותם על יסוד הנתונים החלקיים שבתיק. גם אם ברור שהמבקשת נהגה במהירות איטית משמעותית מזה של האופנוע, אין משמעות הדבר בהכרח – בלא שנערכו תחשיבים מתאימים – שהמבקשת נהגה "במהירות איטית ביותר" (פיסקה 14 להכרעת הדין של בית המשפט לתעבורה), בעוד שהמנוח נסע במהירות סבירה. בהתחשב בעדותה של המבקשת שהאופנוע נסע "כמו טיל", בכך שהיא היתה עדת הראייה היחידה, ובכך שבית המשפט אימץ את עדותה כאמינה ככלל, מי לידינו כף יתקע שמהירותו של המנוח אכן לא היתה רבה ומהירותה של המבקשת היתה אטית, אך סבירה? ועוד: נעיין בחלופה, שבית המשפט לתעבורה נכון היה לבוחנה (פיסקה 18 להכרעת הדין), שלפיה האופנוע הגיע ממרחק (ולא בצמוד לשיירת המכוניות), שעה שהמבקשת החלה בחציית הצומת. יש קושי טבוע בקביעה, הנסמכת רק על כך שרכבי המבקשת והמנוח התנגשו, שלפיה: "אין לי ספק שה[מבקשת] יכולה היתה להבחין באופנוע המתקרב" כבר בעת כניסתה לצומת. בהיעדר ראיות אחרות, קביעה כזו מחייבת תחשיבים מספריים כלשהם לגבי מהירות כלי הרכב המתנגשים, וכאלו לא בוצעו. בנוסף, גם הקביעה שהיה סיפק בידי המבקשת לפנות את הצומת חייבה התייחסות ממצה למהירויות ולמרחקים, כמו גם לזמן התגובה מרגע ההבחנה של המבקשת באופנוע – וחישובים שכאלה לא נעשו. כל ההשגות הללו מובילות לכך שפסק דינו של בית המשפט לתעבורה, שבית המשפט המחוזי אימצו בערעור, נראים כמצריכים בחינה וליבון טרם שייקבע האם יש מקום להותיר את ההרשעה על כנה. כך יש לעשות, בנסיבות החריגות עד מאד שלפנינו, על דרך של מתן רשות ערעור למבקשת, שתכונה איפוא מכאן ואילך: המערערת. הערעור 18. לאחר עיון בחומר הרב שהומצא לנו על-ידי הצדדים וכן בתיקים של בית המשפט לתעבורה ושל בית המשפט המחוזי, עמדתי היא כי אין הרשעתה של המערערת יכולה להוותר על כנה, ודין ערעורה להתקבל. אבאר טעמיי לעמדתי זו להלן. העבירות שבהן הורשעה המערערת 19. העבירה העיקרית שבה הורשעה המערערת היא של גרימת מוות ברשלנות כאמור בסעיף 304 לחוק העונשין, הקובע כך: "הגורם ברשלנות למותו של אדם, דינו - מאסר שלוש שנים" סעיף 21(א) לחוק העונשין קובע מהי רשלנות: "רשלנות - אי מודעות לטיב המעשה, לקיום הנסיבות או לאפשרות הגרימה לתוצאות המעשה, הנמנים עם פרטי העבירה, כשאדם מן היישוב יכול היה, בנסיבות הענין, להיות מודע לאותו פרט, ובלבד - (1) שלענין הפרטים הנותרים היתה לפחות רשלנות כאמור; (2) שאפשרות גרימת התוצאות לא היתה בגדר הסיכון הסביר". בענייננו הרשעת המערערת נסמכה על כך שנכנסה לצומת, וכן נהגה בתוך הצומת, בדרך שיצרה סיכון בלתי סביר (שהתממש) לגרימת התוצאה של מותו של אדם, וכי בנסיבות העניין היה אדם מן היישוב יכול להיות מודע לסיכון הבלתי סביר האמור. כן נסמכת ההרשעה למעשה על כך שדרך נהיגתו של המנוח – שהמערערת סבורה כי הוא רכב במהירות העולה בהרבה על החוקית – לא ניתקה את הקשר הסיבתי המשפטי שבין התנהגות המערערת לבין מות המנוח, ואף לא הפכה את התאונה ל"בלתי נמנעת" (ראו: ע"פ 8827/01 שטרייזנט נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(5) 506, (2003; להלן: עניין שטרייזנט)). 20. תקנות 41 ו-64(א)(2) לתקנות התעבורה, שגם בהפרתן הורשעה המערערת, באות להוסיף ולהבהיר לנהג מהו אותו סטנדרט ההתנהגות הנדרש בכל הנוגע לפנייה שמאלה בצומת (השוו: עניין שטרייזנט, בפיסקה 28; רע"פ 1007/05 מדינת ישראל נ' בוחבוט, פיסקה 17 לפסק דינו של השופט ס' ג'ובראן (לא פורסם, 1.9.2008)). תקנה 41 (שאיננה עוסקת רק בהתנהגות בצומת), קובעת בחלקה הרלבנטי לענייננו כך: "נוהג רכב לא יפנה ... שמאלה תוך כדי נסיעה או כשהוא מתחיל לנסוע ... אלא במהירות סבירה ובמידה שהוא יכול לעשות זאת בבטחה בלי להפריע את התנועה ובלי לסכן אדם או רכוש". תקנה 64 (א) (2) לתקנות התעבורה מוסיפה בחלקה הרלבנטי כך: "נוהג רכב, המתקרב לצומת או הנמצא בצומת ועומד לפנות שמאלה ... יתן זכות קדימה לרכב הבא ממולו והנמצא בצומת או קרוב לצומת". 21. על רקע האמור נבחן להלן את הרשעתה של המערערת בעבירה של גרימת מוות ברשלנות, כמו גם בעבירות הנלוות. התרשלות בתוך הצומת 22. הערכאה המבררת ובית המשפט המחוזי הנכבד מצאו כי למעשה המערערת חדלה הן בכניסתה לצומת, הן בכך שכאשר הבחינה בסכנה (לשיטתה) – לא האיצה את רכבה ופינתה את הצומת על מנת למנוע את התאונה. נתמקד בתת-פרק זה בחלופה השנייה, של התרשלות בדרך הנהיגה בצומת עצמו – היכולה לבסס במקרה דנן רק את העבירה של גרימת מוות ברשלנות, ולא את שתי העבירות הנלוות בהתאם לתקנות התעבורה, המתמקדות בשלב הכניסה לצומת. 23. נהג אכן יכול להימצא אחראי למותו של אחר לא רק אם התרשל בשלב הכניסה לצומת, אלא גם אם נכנס לצומת בבטחה, אך לפתע הבחין בסכנה שאין לומר כי היתה בגדרי חובת הצפיות שלו בשלב הכניסה לצומת, והוא לא פעל באופן סביר כדי למנוע את התרחשות התאונה. עם זאת יש לזכור כי הרשלנות נבחנת "בנסיבות העניין" (סעיף 21(א) לחוק העונשין), ומובן שתנאי הדוחק שבהם פועל הנהג הם חלק מאותן נסיבות. כפי שכבר נקבע בהקשר קרוב, רמת הזהירות הנדרשת מן הנהג שמצא עצמו בלב הצומת במצב דוחק שלא באשמתו ודאי נמוכה מזו שנייחס לנהג הממתין בכניסה לצומת ועיתותיו בידיו לבחור אימתי יוכל לחצות בבטחה (ראו: ע"א 732/77 יוסף נ' אדלר, פ"ד לד(2) 414, 415 (1980)). 24. במקרה דנן, כך העידה המערערת, היא הופתעה מכך שהאופנוע נגלה לעיניה מרחק של כ-70 מטר הימנה, נוסע במהירות גבוהה מאד. היא התכוונה להאיץ, אך איננה בטוחה אם הספיקה לעשות כן (חקירתה השנייה במשטרה ת/1, ש' 54; עמ' 9, ש' 13-11 לחקירתה הנגדית. יצוין כי עת נחקרה המערערת בבית החולים היא אמרה גם שייתכן שלחצה על הבלמים (ת/8), אולם בחקירתה היא הכחישה כי כך אירע (שם בעמ' 9)). העובדה שלאחר התאונה רכבה התקדם מרחק משמעותי יחסית מנקודת האימפקט בכיוון נסיעתה (ת/3), למרות שרכבה נפגע בניצב (או קרוב לניצב) לכיוון נסיעתה – שוללת אף היא אפשרות שבלמה). 25. הנה כי כן אנו מניחים לצורך הדיון הנוכחי שהמערערת נכנסה לצומת בלא להתרשל, ומבקשים לבחון את הקביעה שהמערערת התרשלה רק בכך שלא האיצה משראתה את האופנוע הקרב אליה במהירות. קביעה כזו איננה יכולה להתבסס, בנסיבות המקרה שלפנינו, רק על התרשמות כללית, אלא מחייבת תחשיבים וממצאים כלשהם לעניין מהירות האופנוע, מהירות רכב המערערת, פרק הזמן שנותר למערערת להגיב מרגע שראתה את האופנוע, והמרחק שנותר לה לעבור עד לפינוי הצומת, או לשם התחמקות מן האופנוע. כן נדרשת התייחסות כלשהי לזמן התגובה הסביר בנסיבות, כמו גם לשאלה האם אובייקטיבית היה בהאצת הרכב כדי להביא לפינוי הצומת, מקום שבו המשך נסיעה במהירות הקודמת הוא שהוביל לתאונה. בידי התביעה היו נתונים גולמיים שאיפשרו עריכה של לפחות חלק מן התחשיבים הנדרשים, אך היא לא עשתה בהם שימוש, והם אף לא נזכרו לבסוף בהכרעת הדין. נתונים אחרים, דוגמת זמן התגובה והאפשרות האובייקטיבית לפינוי הצומת במקרה של האצת הרכב – כלל אינם קיימים בתיק. על כך נוסיף שמסקנת ההתרשלות באי-האצת הרכב חייבה עוד קביעה נורמטיבית באופייה, שאיננה קיימת בהכרעת הדין, שלפיה המערערת, שנבהלה ולא האיצה, לא נהגה כמצופה מן האדם מן היישוב. בנסיבות המקרה דנן ובהתבסס על התשתית העובדתית החלקית ביותר שהציגה התביעה, לא היתה איפוא אפשרות לקבוע שהמערערת – גם אם לא התרשלה בכניסה לצומת (לפי ההנחה בפרק הנוכחי) – התרשלה בכך שלא האיצה את רכבה כדי לפנות את הצומת משגילתה את הסכנה הבלתי צפויה. אעיר כי אני שותף אמנם לתחושה של בתי המשפט הנכבדים קמא כי אם נניח שתיאורה העובדתי של המערערת על אודות מתווה התרחשות התאונה הוא מדויק, משמעות הדבר היא שפרק הזמן עד לתאונה והמרחק שנותר למערערת לעבור כדי לפנות את הצומת היו כאלה שהמערערת היתה יכולה ואף חייבת להאיץ ולפנות את הצומת. עם זאת מובן שתחושה בלבד, שאיננה מגובה בעובדות ובנתונים – לא די בה להביא להרשעה בפלילים. 26. באמור עד הנה לא די לזיכוי המערערת, אלא יש בו רק ללמד שאין בסיס מספק לקביעה שהיא התרשלה באי-פינוי הצומת, משהחלה בחצייתו והבחינה באופנוע. עתה יש לבחון את קביעתם העיקרית של בתי המשפט הנכבדים קמא, שלפיה המערערת התרשלה בעצם כניסתה לצומת מלכתחילה, ובדרך נהיגתה עד לשלב שבו הבחינה באופנוע לראשונה. התרשלות בכניסה לצומת 27. נהג שאיננו נכנס לצומת בזהירות הנדרשת, תוך מתן זכות קדימה לכלי הרכב שבאים ממול, ובאופן שיכול להבטיח את השלמת חצייתו של הצומת בבטחה (כאמור בתקנות 41 ו-64(א)(2) לתקנות התעבורה), ויש קשר סיבתי עובדתי בין התנהגותו לבין תאונה קטלנית – עלול להימצא מבחינה פלילית אחראי לגרימת מותו של אחר ברשלנות. ההכרעה האם הנהג הפוגע אכן אחראי בפלילים איננה פשוטה, כמובן. קודמות לה תדיר קביעות אחרות. כך לדוגמה, שאלה רבת חשיבות תהיה האם הנהג הפוגע ראה, או יכול היה לראות את הנפגע ברגע הכניסה לצומת. אם התשובה לשאלה זו היא בחיוב, ייתכן שדי יהיה בכך לבסס את ההיפותיזה של התביעה, שלפיה הנהג הפוגע התרשל: מי שיכול היה לראות את הנפגע, אפילו זה נהג בדרך החורגת מסטנדרט הזהירות המקובל, יתקשה לטעון כי מבחינה נורמטיבית התרחשות התאונה היתה מחוץ לגדריה של חובת הצפיות שלו. ברם אם הנהג הפוגע טוען שכלל לא ראה ולא יכול היה לראות את הנהג הנפגע, ורק מחמת התנהלותו הבלתי צפויה של הנפגע אירעה התאונה – קביעת אחריותו הפלילית של הפוגע יכולה להפוך מעט מורכבת יותר. כך הוא המצב בענייננו. 28. במקרה דנן המערערת אכן איננה חולקת על כך שאילו היתה רואה את האופנוע ­– אפילו זה נסע במהירות גבוהה ביותר – טרם שהחלה לחצות, הרי שהתרשלה. היא איננה חולקת גם שניתן היה להרשיעה אפילו לא ראתה בפועל את האופנוע, אך נמצא היה שהיא היתה יכולה לראותו בשדה הראייה של 200 מטר מקו הצומת ובקו הראייה שלה. קו הגנתה הוא אחר: כי ברגע החלטתה להתחיל בחציית הצומת, לא ראתה ולא יכולה היתה לראות את האופנוע. על כך היא מוסיפה שבנסיבות אלה אין למצוא כי התרשלה. המערערת הציגה בהקשר זה שתי חלופות עובדתיות עיקריות, שאליהן אף נדרש בית המשפט הנכבד לתעבורה, חלופות שלכאורה היו יכולות להוביל לכך שהאופנוע נגלה לעיניה רק שעה שרכבה היה במרכז שני הנתיבים הנגדיים, והאופנוע היה במרחק של כ-70 מטר הימנה. ואלו הן החלופות: (א) כי שעה שהיתה באיזור קו הצומת ובחנה את התנועה המגיעה ממזרח טרם תחילת החצייה של הצומת בכיוון צפון – היה האופנוע מחוץ לשדה הראייה של 200 מטר, והוא התקרב לעבר הצומת במהירות גבוהה בהרבה מזו החוקית. כך אירע שרק בעיצומה של החצייה, כאשר המערערת שבה והסבה מבטה למזרח, היא ראתה לראשונה את האופנוע מגיח מאחורי שיירת המכוניות, כשהוא מרוחק כ-70 מטר בלבד ממנה, ונוסע במהירות גבוהה. (ב) כי שעה שהחלה בחציית הצומת לאחר בחינת התנועה המגיעה ממזרח היה האופנוע אמנם מרחק של פחות מ-200 מטר מן הצומת, אך הוא היה צמוד ומוסתר מאחורי שיירת המכוניות, ורק כאשר הגיעה המערערת למרכז הנתיבים הנגדיים יצא האופנוע מאחורי המכוניות והחל להתקדם לעבר הצומת "כמו טיל". 29. ראוי לציין כי אין פסול בהעלאת תרחישים עובדתיים חלופיים במקרה דנן, שכן גרסתה העובדתית של המערערת היא אחת: שבנקודת הזמן שבה היה האופנוע במרחק של כ-70 מטר מן הצומת, הוא נגלה לעיניה לראשונה. המערערת רק מציעה הסברים אפשריים לאירועים שקדמו לרגע שבו גילתה את האופנוע. תפקידה של הערכאה הדיונית היה לבדוק האם אותם תרחישים הם סבירים עובדתית, וככל שקיים תרחיש סביר שכזה – האם קיים ספק סביר בגדרו של אותו תרחיש, היכול ללמד שהמערערת לא התרשלה. בענייננו מצא בית המשפט לתעבורה כי התרחיש הראשון איננו אפשרי כלל, והשני – אפשרי, אך מוביל עדיין למסקנה כי מהירות המערערת היתה כה נמוכה עד שהיא התרשלה ולהתרשלות זו קשר סיבתי-משפטי לתוצאה הקטלנית. נבחן קביעות אלה כסדרן מיד בסמוך. א. החלופה הראשונה – האופנוע מחוץ לשדה הראייה 30. המערערת טוענת כאמור כי סיבה אפשרית לכך שלא ראתה את האופנוע ברגע תחילת החצייה היתה שהאופנוע היה אז מחוץ לשדה הראייה של 200 מטר מקו הצומת, התקרב לצומת בנסיעה מהירה ביותר, והיא הבחינה בו רק במהלך החצייה ולא הספיקה לחמוק מפגיעתו. נבחן האם יש לפסול חלופה כזו כבלתי סבירה, ולחלופין – האם היא עדיין מוליכה למסקנה שהמערערת התרשלה, בכך שחצתה את הצומת במהירות איטית מדי. 31. בית המשפט לתעבורה שלל למעשה את היתכנותה של החלופה הראשונה, וקבע שגם אם האופנוע נסע במהירות רבה ביותר, עדיין "אין לי ספק שה[מערערת] יכולה היתה להבחין באופנוע המתקרב לצומת". חוששני כי קביעה שכזו איננה מבוססת כל צרכה. העובדה שרכבה של המערערת התקדם מרחק שאיננו רב לתוך הצומת עד להתנגשות – אין משמעה בהכרח שהאופנוע היה במרחק של פחות מ-200 מטר כאשר החלה המערערת בחצייה. לשם קביעה כזו נדרשים, כמובן, ממצאים לגבי מהירותו של האופנוע, מהירותו של רכב המערערת, והמרחק שעברה המערערת מתחילת החצייה ועד לנקודת המפגש. ממצאים מדויקים כאלה אינם בנמצא. נוכח מיעוט הנתונים הגולמיים, ברור שאף לא ניתן לקבוע ממצאים מדויקים לגבי מהירות האופנוע ומהירות רכב המערערת, למעט אמירות כלליות כי הראשונה היתה "גבוהה" והשנייה היתה "איטית". נדגים: אין חולק שאם המערערת חצתה את הצומת במהירות של חמישה קמ"ש, יכול היה אופנוע הנוסע במהירות גבוהה לעבור מרחק העולה בהרבה על 200 מטר (הווה אומר: בתחילת החצייה הוא היה מחוץ לשדה ראייתה של המערערת), ובכל זאת להתנגש ברכב המערערת. מובן ששאלה אחרת שתתעורר אז תהא האם המערערת חצתה את הצומת במהירות אטית ומסוכנת – ובעניין זה נוסיף מספר הערות מיד בסמוך (מעבר למה שנאמר בנשא זה עד כה). אולם קביעה קטיגורית שהמערערת יכולה היתה להבחין באופנוע כבר בתחילת החצייה – איננה אפשרית. 32. אף אם היה האופנוע מחוץ לשדה הראייה בתחילת הפנייה, קיימת עדיין אפשרות למצוא את המערערת אחראית בפלילים, אם יימצא שהמערערת התרשלה בכך שחצתה את הצומת במהירות כה נמוכה, עד כדי שיצרה סיכון בלתי סביר – בין לכלי הרכב שראתה ובין אם לכלי רכב שהיו מחוץ לתחום ראייתה. אף שבית המשפט לתעבורה לא נכון היה לקבל את התרחיש הספציפי שהציעה המערערת, הוא הוסיף וקבע שבכל תרחיש התואם את תיאורה של המערערת את מתווה התרחשות התאונה – המסקנה היא שהיא נסעה באיטיות יתרה ורשלנית. נבחן עתה את תוקפה של קביעה זו. 33. אילו היה בית המשפט הנכבד לתעבורה קובע באופן פוזיטיבי כי האופנוע נסע במהירות חוקית, או מעט מעל לחוקית (ואין בהכרעת הדין ממצא פוזיטיבי כאמור), אזי המסקנה המתבקשת כאן היתה שהמערערת אכן התרשלה. האפשרות שבתחילת החצייה קיים כלי רכב הנמצא מחוץ לשדה הראייה והקרב לצומת במהירות חוקית, או מעט גבוהה הימנה, בכביש מהיר וסואן, ודאי מצויה בגדרי חובת הצפיות של נהג דוגמת המערערת. למעשה, המערערת אישרה כי ידוע לה מניסיונה שכלי רכב נעים בכביש במהירות החוקית ואף גבוהה הימנה (עמ' 7, ש' 14-13 לחקירתה הנגדית). משמע שאם המערערת חצתה את הצומת באופן שכלי רכב שהתקרב לעברה במהירות כאמור התנגש בה (ובהיעדר הנחות נוספות לגבי התנהגות המעורבים) – הרי שהיא חצתה את הצומת במהירות איטית יתר על המידה; עצם התרחשות התאונה היתה מלמדת אז על התרשלות המערערת (השוו: ע"פ 50/68 דגני נ' מדינת ישראל, פ"ד כב(2) 274 (1968)). אולם בענייננו לא ניתן לקבוע את אשמת המערערת בלא ביסוס נוסף. זאת משטענה המערערת – אמנם על יסוד תפישתה הסובייקטיבית – כי היא נסעה במהירות איטית, אך סבירה, והאופנוע נסע "כמו טיל", אין עדי ראייה או ראיות אחרות שיפריכו את הטענה האמורה, ובית המשפט נמנע מלקבוע ממצאים לגבי מהירות האופנוע. נבהיר עוד דברים בהקשר זה להלן. 34. כל שידוע לנו, בתרחיש הנוכחי, הוא כי המערערת נסעה באיטיות רבה יחסית לאופנוע, שהרי זה חלף מרחק של לפחות 70 מטר בעוד שרכב המערערת התקדם מרחק קצר (שלא נקבע במדויק) לרוחב הצומת, מרגע שהבחינה המערערת באופנוע ועד לתאונה. אולם על מנת לקבוע אם המערערת נסעה באיטיות בלתי סבירה, עלינו להידרש למהירות האופנוע ולמהירותה שלה. 35. הנתון הבעייתי ביותר, שאין לגביו ממצא, הוא, כפי שצוין, מהירות האופנוע. בית המשפט לתעבורה נמנע, כאמור, מלקבוע ממצאים ביחס למהירות זו. בוחני המשטרה וחוקרי התנועה מטעם המדינה לא קבעו גם הם ממצא פוזיטיבי כלשהו ביחס למהירותו, וזאת בהיעדר סימני בלימה על הכביש. המומחה רז מטעם המערערת מצא נוכח עוצמת הפגיעה, כי מהירות האופנוע עלתה בהרבה על 110 קמ"ש, אף שלא התיימר לקבוע מה היתה אותה מהירות (ע/2). המומחה מוגילבקין מטעם המערערת קבע כי נוכח עוצמת הפגיעה של האופנוע ברכב המערערת ורמת הנזקים שנגרמו לשני כלי הרכב, יש להסיק שמהירות האופנוע בעת ההתנגשות עמדה על "לפחות" 130 קמ"ש, מבלי שהאופנוע האט לקראת התאונה (אלא ניסה, כנראה, רק לחמוק ממנה), והוא העריך שייתכן שמהירות הגיעה אפילו עד 150 קמ"ש (ע/1). מומחה זה אישר עם זאת כי האופנוע (סוזוקי GS500E, 487 סמ"ק) לא נסע ברגע שלפני ההתנגשות במהירות המקסימלית שאליה יכול היה להגיע, שהיא לדבריו 180 קמ"ש (עמ' 12, ש' 8 לחקירתו הנגדית). בית המשפט לתעבורה נרתע מלקבוע ממצאים עובדתיים ביחס למהירות נסיעתו של האופנוע, על יסוד היקף הנזקים שנגרמו לאופנוע. הדבר מובן. עם זאת החלטה לגיטימית שלא לקבוע ממצא לגבי מהירות האופנוע – איננה יכולה לפעול לרעת המערערת, כפי שאירע בפועל בהכרעת הדין. אין חולק שככל שמהירות האופנוע היתה גבוהה יותר, כך הרי התרשלותה של המערערת כאן, אם בכלל – היתה קטנה יותר. לפיכך בנסיבות המקרה ובהיעדר ממצא כלשהו לגבי מהירות האופנוע, היה מקום להניח לטובת המערערת שהאופנוע אכן נסע במהירות גבוהה ביותר, בהתאם להערכות המומחים מטעמה. ראוי לציין כי ההנחה שהאופנוע נע במהירות רבה מתיישבת, כאמור, גם עם עדותה היחידה והאמינה ככלל של המערערת; עם הימנעות המנוח מלבלום ועם העובדה שהאופנוע חלף על פני שיירת המכוניות בתוך פרק זמן קצר ביותר, ועבר מרחק הגדול לפחות ב-50% משל הרכב הקדמי בשיירת המכוניות (שהתביעה טענה כי יש להניח שנעה במהירות חוקית). יודגש כי אין מדובר בממצא עובדתי חדש של ערכאת הערעור, אלא הצבעה על "הנחת עבודה", שהיה על הערכאה הדיונית להניח לטובת המערערת (בהיעדר ממצאים נוגדים), שעל בסיסה ניתן היה לבחון את הסבריה האפשריים של המערערת למתווה התרחשות התאונה, ולבדוק האם בנתונים אלה קיים ספק סביר שמא לא התרשלה. לסיום דברים אלה יש להדגיש עוד: אין בכל האמור לעיל כדי לקבוע כלל ועיקר כי המנוח אכן נהג שלא כדין; ברור גם כי נוכח העובדה שהמנוח קיפח את חייו באירוע הטראגי – קולו איננו נשמע ואין לנו לדון אותו. יתר על כן את העובדות לאשורן, כנראה, לא נדע לעולם (ראו בהקשר זה גם את פיסקה 40 שלהלן). הנה כי כן כל ענייננו כאן רק באותן "הנחות עבודה" לטובת המערערת לעניין מהירותו של האופנוע לצורך הקמת ספק סביר, ככל שאלה לא נשללו על בסיס ממצאים כלשהם בבית המשפט לתעבורה. 36. עתה נפנה למהירות רכבה של המערערת: המערערת אמנם העידה שנסעה ב"איטיות", ואף העריכה בשלב מסוים כי נסעה במהירות של 10 קמ"ש, אולם אף בית המשפט לתעבורה לא ראה – ובדין – להידרש למספר זה כאל יותר מאשר הערכה כללית. דרך אחרת שיכולה היתה התביעה לנקוט ובית המשפט היה יכול לאמץ, היא לחלץ את מהירותה המקסימלית של המערערת משקלול מהירותו המקסימלית של האופנוע, פרק הזמן המינימלי הנגזר מכך עד שחלף מרחק של 200 מטר עד לצומת ולהתנגשות ברכב המערערת, והמרחק שעברה המערערת מתחילת החצייה ועד לנקודת ה"אימפקט". זאת לא נעשה. אין לנו איפוא נתונים לא ביחס למהירות האופנוע ולא ביחס למהירות רכבה של המערערת. 37. החוסר בנתונים האמורים לא חייב עדיין את זיכוייה של המערערת: התביעה יכולה היתה עדיין לנסות ולשכנע כי גם בהנחות הנוחות ביותר למערערת ביחס למהירותו המירבית של האופנוע – מהירותה המקסימלית של המערערת היה עדיין איטית ביותר. מחילוץ מהירות מקסימלית שכזו ניתן היה להסיק אולי, לדוגמה, שהמערערת יצרה סיכון בלתי סביר לכל כלי רכב שלא היה בשדה הראייה, אפילו זה נסע במהירות חוקית (קביעה שחייבה גם התייחסות למרחק שהיה צריך רכבה הספציפי של המערערת – שאורכו לא צוין – כדי שקצהו האחורי יעבור את קו פינוי הצומת). ניתן היה להוכיח שאף רכב הנע במהירות מסוימת ומוגדרת מעל זו החוקית היה עלול להתנגש ברכבה של המערערת, וכי אפשרות הגעתו של רכב במהירות שכזו מחוץ לשדה הראייה – מצויה עדיין בגדרי חובת הצפיות של המערערת. ברם כל זאת לא נעשה. אפשרות אחרת שעמדה לתביעה מחילוץ מהירות מקסימלית של רכב המערערת היתה, לדוגמה, לקבוע שהמערערת סיכנה באופן בלתי סביר את שיירת המכוניות הספציפית שראתה קרבה לכיוונה. קביעה כזו חייבה התייחסות למהירות המינימלית של השיירה, כמו גם לטענת המערערת שהשיירה היתה עדיין במרחק בטוח ממנה ברגע ההתנגשות – והתביעה לא התייחסה לאמור. התביעה, בסיכומיה הקצרים, לא נדרשה לנתונים הרלבנטיים ולהוכחתם. בנסיבות אלה לא היה מקום במקרה דנן לערכאה המבררת לקבוע כי המערערת נהגה באיטיות יתרה ויצרה סיכון בלתי סביר, שיש קשר סיבתי משפטי בינו לבין מות המנוח, ולא שמהירות גבוהה במיוחד של האופנוע היא שהביאה לתאונה, או שניתקה את הקשר הסיבתי שבין התנהגות המערערת לבין התאונה. אמנם, כידוע, גם רשלנות חמורה מצדו של הנפגע איננה מספיקה לנתק באופן אוטומטי את הקשר הסיבתי המשפטי בין המעשה לבין התוצאה, והשאלה היא לעולם שאלת גדריה של חובת הצפיות הראויה (ראו: דנ"פ 983/02 יעקובוב נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(4) 385, 393 (2002); עניין שטרייזנט, בעמ' 518). אולם ברי שבהיעדר ממצאים עובדתיים של ממש לגבי דרך התנהגות הפוגע ודרך התנהגות הנפגע, אין אף דרך לקבוע האם התנהגות הנפגע חרגה מחובת הצפיות של הפוגע. 38. סיכום הדברים לעניין החלופה הראשונה הוא כדלקמן: אין לשלול את האפשרות הראשונה שמציעה המערערת, שהאופנוע היה מחוץ לשדה הראייה מקו הצומת עת שהחלה בחציית הצומת. שאלה נפרדת היא האם חלופה זו מחייבת מסקנה שמהירות חציית הצומת על-ידי המערערת היתה איטית באופן בלתי סביר ומסוכן. בהיעדר ראיות אחרות, אזי תחשיבים פשוטים יחסית יכולים היו לסייע בגיבוש עמדה וקביעת ממצאים בעניין זה. ייתכן שאפילו בהנחה הנוחה ביותר למערערת מבחינת מהירות האופנוע, היה נמצא כי מהירותה המקסימלית היתה איטית באופן בלתי סביר. ברם תחשיבים כאלו לא נעשו. זה היה תפקידה של התביעה, שעליה הנטל להוכיח את אשמת הנאשם מעבר לספק סביר (סעיף 34כב(א) לחוק העונשין), שהרי העובדה שהתרחשה תאונה קטלנית לא די בה כשלעצמה כדי ללמד שמי ששרד אותה – התרשל. מובן עוד כי המקום להידרש לנתונים המדויקים המחייבים מסקנות לחובת המערערת היה בערכאה המבררת. אין מקום שערכאת ערעור (שנייה במספר) היא שתערוך כאן את התחשיבים המשוערים חלף התביעה והערכאה המבררת. מכאן שאין מנוס מקביעה שקיים ספק סביר לא רק שמא החלופה הראשונה התרחשה במציאות, אלא שאף ייתכן שדרך נהיגתה של המערערת בגדרה לא היתה רשלנית, ושמא מהירות גבוהה במיוחד ובלתי צפויה של האופנוע היא שהובילה לתאונה, או שניתקה את הקשר הסיבתי שבין התנהגות המערערת לבין התוצאה הקטלנית. החלופה השנייה – האופנוע צמוד לשיירת המכוניות 39. אף שדי באמור לעיל כדי להביא לזיכויה של המערערת, נוסיף ונבחן אף את החלופה המוצעת השנייה, שלפיה האופנוע נסתר מעיני המערערת עת החלה זו בחציית הצומת כיוון שהיה צמוד לשיירת המכוניות. כך אירע, לשיטתה, שרק כאשר היתה המכונית הראשונה מרחק של כ-50 מטר מן הצומת ראתה המערערת את האופנוע יוצא אל הנתיב השמאלי ועוקף את שיירת המכוניות במהירות גבוהה ביותר. אף בחלופה זו, אם נאמצה, קיימת תחושה שמא היא מחייבת מסקנה שהמערערת נעה במהירות איטית יתר על המידה, שהיה בה כדי לסכן לא רק את שיירת המכוניות, אלא גם את האופנוע שבשוליה. אולם תחושה לא די בה כאמור, וטיעון סדור ומשכנע לא נשמע מפי המדינה וממילא לא אומץ בהכרעת הדין. נבהיר: בית המשפט הניח שאם האופנוע נסע בזנב השיירה, משמעות הדבר שנסע במהירות של השיירה – שלא נעה במהירות גבוהה. עד כאן – ניתן להסכים עם הקביעה. ואולם בית המשפט לתעבורה הוסיף כי בהנחה זו קשה להניח שהאופנוע יכול היה לפתח מהירות גבוהה בטווח מרחק כה קצר, של 70 מטר. קביעה זו נסמכת על הנחה סבירה, אך שאיננה בהכרח בלעדית, ואין עסקינן בידיעה שיפוטית, או מה שנובע חד-משמעית מניסיון החיים או מהשכל הישר. סוגייה זו חייבה איפוא התייחסות מפורשת של התביעה, דבר שלא נעשה. מכאן ששוב יש מקום להניח כי האופנוע אכן נסע במהירות גבוהה, כמבואר לעיל, ואז לחלץ את פרק הזמן המקסימלי להגעתו לצומת, לקבוע את המרחק שהתקדמה המערערת מרגע שחזתה באופנוע ועד להתנגשות, לחלץ את מהירותה המקסימלית של המערערת – ולהידרש לשאלה האם מהירות זו אכן היתה איטית בצורה בלתי סבירה ומסוכנת. שוב, תחשיבים שכאלה לא בוצעו, ולמרות שקיימים נתונים גולמיים מסוימים בתיק שניתן היה אולי להיעזר בהם לביצוע התחשיבים, ברי כי אין זה תפקידה של ערכאת הערעור השנייה לעבדם פה (כי אם של התביעה ושל הערכאה המבררת). הנה כי כן אף בחלופה זו מצויים אנו במצב של היעדר מידע מספק ביחס למהירויות, ולו המשוערות, של מי מכלי הרכב שהיו מעורבים בתאונה, ולכן לא ניתן להצביע בפסקנות דווקא על המערערת כאחראית לתאונה. 40. בשולי הדברים אעיר כי אני שותף גם להערכתו של בית המשפט הנכבד לתעבורה ש"סביר יותר להניח" כי בניגוד לתיאורה של המערערת את ההתרחשויות, הרי שהיא רק החלה בכניסה לצומת בלא להבחין באופנוע, כאשר הלה היה קרוב אליה יחסית. הווה אומר: שהמערערת התמקדה רק בשיירת המכוניות הקרובה, לא ראתה את האופנוע המרוחק והמהיר יותר משיירת המכוניות, אף שיתכן שהיא היתה יכולה לראותו, והחלה בחציית הצומת באופן העלול לגרום לתאונה עם האופנוע, נוכח מהירותו של זה. מכאן אף מוסברת אולי התנהגותו של המנוח, שניסה, ללא הועיל, לצערנו, להימנע מן התאונה המסתמנת בדרך של סטייה לימין, תוך שהוא מבקש, כנראה, לעבור בצומת לפני קדמת רכבה של המערערת. ברם מובן שהנחה סבירה – איננה מתקרבת לנטל ההוכחה הנדרש בפלילים, שהוא מעבר לספק סביר (עיינו והשוו: פסק דיני ב-ע"פ 10100/07 מדינת ישראל נ' שחאדה (טרם פורסם; 24.03.2010), הערתי ב-ע"פ 1632/08 טורק נ' מדינת ישראל (טרם פורסם; 04.06.2009)). סוף דבר 41. נוכח כל האמור לעיל אציע לחבריי לקבל את בקשת רשות הערעור ואת הערעור, ולזכות את המערערת מכל העבירות שיוחסו לה מן הספק. כפועל יוצא מכך יבוטלו כל רכיבי העונש שהושתו על המערערת ורוצו על ידה (אף שלגביהם הדגישה המערערת, כאמור, כי לא תהיה לה כל טענה גם במקרה של קבלת הערעור). הקנס, ככל ששולם על ידה – יוחזר לה. באשר לפסילת הרישיון והשבתו – עניין הוא למשרד התחבורה לבודקו ולהחליט בו, בשים לב למצבה הרפואי הנטען של המערערת. ש ו פ ט המשנה לנשיא א' ריבלין: אני מסכים. המשנה – לנשיא השופט ס' ג'ובראן: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ח' מלצר. ניתן היום, כ"ה אדר, תשע"ב (‏19.3.2012). המשנה-לנשיא ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 07074680_K04.doc מה מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il