ניסים יניב נ. יצחק ארביב

10 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 7461/19 וערעור שכנגד לפני: כבוד השופט נ' סולברג כבוד השופטת ד' ברק-ארז כבוד השופטת ע' ברון המערערים והמשיבים שכנגד: 1. ניסים יניב 2. א.י.ז. ייזום אילת בע"מ 3. י.ה.ל.ל. ייזום אילת בע"מ 4. י.נ.א. חי פיתוח בע"מ 5. פארק הקרח אילת בע"מ נ ג ד המשיבים והמערערים שכנגד: 1. יצחק ארביב 2. אדיקסי בע"מ ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 15.9.2019 (כבוד השופט מ' אלטוביה) ב-ת"א 22472-04-16 תאריך הישיבה: י"ח בתמוז התשפ"א (28.6.2021) בשם המערערים והמשיבים שכנגד: עו"ד יחיאל כשר; עו"ד דורון קילשטיין; עו"ד ניר וינטראוב בשם המשיבים והמערערים שכנגד: עו"ד אבישי חלפון; עו"ד שניר רטנר פסק-דין השופטת ע' ברון: 1. לפנינו ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 15.9.2019 (כבוד השופט מ' אלטוביה) ב-ת"א 22472-04-16. בגדרו של פסק הדין התקבלה בחלקה תביעה שהגישו המשיבים-המערערים שכנגד (יכונו להלן: המשיבים או המערערים שכנגד) נגד המערערים-המשיבים שכנגד (יכונו להלן: המערערים או המשיבים שכנגד), ושעניינה בפירעון הלוואות בעלים שהעמידו המשיבים במסגרת הסכם השקעה. בית המשפט המחוזי קבע כי המשיבים זכאים לפירעון לאלתר של ההלוואות שהעמידו, כשיעור הפירעון של הלוואות הבעלים שהעמידו המערער 1 (להלן: יניב) והחברות הקשורות אליו. נוסף על כך הורה בית המשפט למערערים להמציא מסמכים שונים למשיבים, וכן נפסק פיצוי מוסכם. בערעור מבוקש כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי יבוטל וכי ייקבע שתביעת המשיבים נדחית במלואה. בערעור שכנגד נטען כי היה על בית המשפט המחוזי להורות על פירעון ההלוואות בתוספת הפרשי הצמדה וריבית ממועד הגשת התביעה ועד למועד התשלום בפועל. הרקע הצריך לעניין ופסק דינו של בית המשפט המחוזי 2. המערערת 5 (להלן: החברה או פארק הקרח) יזמה את בניית קניון הקרח באילת (להלן גם: הקניון או הפרויקט). זאת, באמצעות חברות בשליטתו של יניב, חברות הקשורות אליו ושותפים נוספים, ובכלל זאת המערערת 2 (להלן: איז). פארק הקרח נזקקה למימון, ולנוכח היכרותו של יניב עם יצחק ארביב (להלן: ארביב), נכרת ביום 8.5.2006 הסכם השקעה בין ארביב ובין איז (להלן: ההסכם). במסגרת ההסכם התחייב ארביב להעביר לאיז סכום של 3 מיליון דולר כהלוואת בעלים נושאת ריבית שנתית בשיעור 6% וצמודה למדד המחירים לצרכן (להלן: המדד); ונקבע כי בתמורה יוקצו לארביב מניות באיז שישקפו אחזקה בעקיפין של כ-10% בחברה. בתוספת להסכם מיום 18.2.2011 נקבע כי ארביב ישקיע בפרויקט 5 מיליון שקלים נוספים, ובתמורה תגדל אחזקתו בפרויקט ב-2%, כך שבסך הכל ארביב יחזיק בעקיפין ב-12% מהחברה (להלן: התוספת להסכם). בניית הקניון הושלמה בשנת 2012, ומאז החברה מפעילה את הקניון. על פי הנטען בכתב התביעה שהוגש לבית המשפט המחוזי, ארביב הוא דירקטור בחברת איז, והמשיבה 2, שהיא חברה בבעלותו (להלן: אדיקסי), מחזיקה ב-14% ממניות איז; ביתר מניות איז (86%) מחזיק יניב. עוד עולה מכתב התביעה כי חברת איז החזיקה בשרשור (ולא באופן בלעדי) בשלוש החברות האחרות שנתבעו: המערערת 3 (להלן: יהלל), המערערת 4 (להלן: ינא), ופארק הקרח. 3. בכתב התביעה טענו המשיבים כי החברה לא פרעה את הלוואותיהם למעט סך של 420,000 ש"ח, בעוד הלוואות בעלים שניתנו על ידי המערערים נפרעו; זאת בניגוד לסעיף 5.5 להסכם, הקובע: "הלוואות הבעלים תיפרענה במקביל לפירעון הלוואות הבעלים האחרות בחברה, באופן יחסי (pro rata), וללא כל קדימות שהיא". עוד הלינו המשיבים על מידורם מניהול החברה, על אי-המצאת מסמכים ונתונים ביחס לעסקי החברה, ועל עיכוב ברישום אחזקותיו של ארביב באיז ובחברה. מנגד טענו המערערים (שהיו הנתבעים) כי הם הלוו לחברה למעלה מ-65 מיליון ש"ח מבלי שהוקצו להם מניות, שאילו הוקצו היו מדללות במידה משמעותית את אחזקותיהם של המשיבים; ולפיכך לשיטתם הם היו זכאים לכך שפירעון הלוואותיהם יוקדם ביחס להלוואות שניתנו כנגד מניות (להלן יכונו הלוואות שניתנו כנגד מניות: הלוואות הון, והלוואות שניתנו שלא כנגד מניות: הלוואות כסף). 4. בית המשפט המחוזי קיבל את התביעה באופן חלקי, וקבע כי "פירעון כל הלוואות הבעלים לרבות הלוואות כסף, צריך להיות במקביל ובהתאם לחלק היחסי של כל הלוואה ללא כל הבחנה בין הלוואת הון לבין הלוואת כסף". נקבע כי לא רק שאין לפרשנות שמציעים המערערים כל עיגון לשוני בסעיף 5.5 להסכם, אלא שהסעיף אף שולל באופן פוזיטיבי מתן קדימות לפירעון איזה מהלוואות הבעלים. עוד ציין בית המשפט כי עובר לכריתת הסכם ההשקעה יניב היה זקוק למימון דחוף כדי שהפרויקט לא יירד לטמיון וכדי שלא להפסיד את הכספים הרבים שהושקעו בו; זאת כאשר אף מוסד פיננסי לא היה מוכן ליתן אשראי לחברה והפרויקט עמד בפני סכנה ממשית, כך לגרסת יניב עצמו. בית המשפט קבע כי במצב דברים זה סביר להניח שיניב היה מוכן להבטיח לארביב שהלוואותיו ייפרעו יחד עם יתר הלוואות הבעלים, ללא הבחנה בין הלוואות כסף להלוואות הון. בית המשפט הוסיף כי אמנם אפשר שמבחינה כלכלית או פיננסית נהוג ומקובל להעדיף פירעון הלוואות כסף על פני פירעון הלוואות הון, אלא שבנסיבות המתוארות אין ליתן לכך משקל מכריע. בית המשפט לא ראה לנכון לפסוק את הסכומים שנתבעו, וחלף זאת נקבע כי המשיבים זכאים לפירעון לאלתר של ההלוואות שהעמיד ארביב, כשיעור הפירעון של הלוואות הבעלים של יניב והחברות הקשורות. לצורך חישוב הסכום לפירעון, בית המשפט הורה למערערים להגיש תצהיר שיכלול חישוב ופירוט של כל הלוואות הבעלים שניתנו לטובת בניית קניון הקרח או תפעולו. בנוגע להלוואות הבעלים שניתנו על ידי ארביב וכל חברה קשורה אליו נקבע כי "החישוב יכלול את הריבית השנתית המוסכמת (6%) והצמדת הסכומים למדד המחירים לצרכן, לגבי כל הלוואה והלוואה עד ליום 18.4.2016 (יום הגשת התביעה, ע'ב')". בפסק הדין נכללו הנחיות בנוגע לאופן חישוב הסכום לפירעון על בסיס התצהיר שיימסר; וכן נפסק כי המערערים ישלמו למשיבים 150,000 ש"ח כפיצוי מוסכם. בהינתן שסכום התביעה הועמד על 20 מיליון ש"ח מטעמי אגרה, קבע בית המשפט כי ככל שהסכום לפירעון והפיצוי המוסכם יעלו על סכום זה, המערערים ישלמו למשיבים "סך של 20,000,000 ₪ בצירוף ריבית והצמדה מיום הגשת התביעה ועד ליום התשלום בפועל, והיתרה תיזקף לזכות ארביב כהלוואת בעלים באיז או בפארק הקרח". נוסף על כך נקבע כי המערערים ימציאו למשיבים מסמכים שונים ביחס לארבע החברות שנתבעו (איז, יהלל, ינא ופארק הקרח). 5. בתום הדיון שהתקיים לפנינו הפנינו את הצדדים לגישור, ואולם בחלוף זמן התקבלה הודעה מטעם הצדדים ולפיה הליך הגישור לא צלח. משכך אנו נדרשים למתן פסק דין בערעורים שלפנינו. אפתח בהתייחסות לערעור, ולאחר מכן אתייחס לערעור שכנגד. הטענות בערעור 6. טענתם המרכזית של המערערים היא כי אין כל היגיון בתוצאה שלפיה מעמדן של הלוואות הון יהיה זהה למעמדן של הלוואות כסף, שניתנו באותו שיעור ריבית. הם סבורים כי לשון סעיף 5.5 להסכם אינה חד-משמעית, ולשיטתם יש לפרשה בהתאם להיגיון העסקי. המערערים מוסיפים וטוענים כי גם אם תתקבל עמדת המשיבים, אזי היה על בית המשפט להורות כי הלוואות הבעלים של ארביב ייפרעו בהתאם לחלקו היחסי של ארביב בהון המניות, ולא בהתאם לשיעורן היחסי של הלוואות הבעלים שנתן ארביב מתוך כלל ההלוואות. עוד טוענים המערערים כי בית המשפט המחוזי טעה בקובעו כי המשיבים זכאים לקבל מסמכים ונתונים על פארק הקרח. לשיטתם, מאחר שארביב אינו בעל מניות ואינו דירקטור ביהלל, בינא או בפארק הקרח, זכותו לעיון אינה חלה ביחס לחברות אלה. עוד טוענים המערערים כי בית המשפט טעה בקובעו כי אי-פירעון ההלוואות עולה כדי קיפוח. לשיטתם מדובר בשאלה של פרשנות חוזית, והם סבורים כי עמדתם הייתה לגיטימית ולפיכך אין לראות באי-הפירעון משום קיפוח. דיון והכרעה בערעור 7. לאחר עיון מעמיק בטענות הצדדים בערעור, בכתב ובעל פה, ומששבתי ובחנתי את פסק דינו של בית המשפט המחוזי, הגעתי לכלל דעה כי אין ממש בערעור וכי דינו להידחות בגדר סמכותנו לפי תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (כיום תקנה 148(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018). זאת, משנמצא כי אין מקום להתערב בממצאים העובדתיים שנקבעו בפסק הדין; כי ממצאים אלה תומכים במסקנות המשפטיות שאליהן הגיע בית המשפט המחוזי; וכי לא נפלה בפסק הדין טעות שבחוק. למעלה מן הצורך אוסיף מספר הערות. 8. סעיף 5.5 להסכם קובע כי "הלוואות הבעלים תיפרענה במקביל לפירעון הלוואות הבעלים האחרות בחברה, באופן יחסי (pro rata), וללא כל קדימות שהיא". ההסכם אינו מבחין בין סוגים שונים של הלוואות בעלים, ומכאן שעל פי ההסכם אין לתת קדימות לפירעון הלוואה מסוג אחד על פני פירעון הלוואה מסוג אחר. לשון הסעיף אינה סובלת את הפרשנות המוצעת על ידי המערערים שלפיה הם היו רשאים להקדים את פירעון הלוואות הכסף לפירעון הלוואות ההון, ודי היה בכך על מנת לדחותה. זאת ועוד, וכפי שקבע בית המשפט המחוזי, אף טענת המערערים באשר לפרשנות בהתאם ל"היגיון העסקי הסביר" דינה להידחות, שכן הצורך הדחוף במימון לפרויקט מספק הסבר מניח את הדעת לכך שיניב היה מוכן להתקשר בעסקה כפי שעוצבה. יש לדחות גם את הטענה שלפיה פירעון ההלוואות היה צריך להיעשות בהתאם לחלקו היחסי של כל צד בהון המניות, ולא בהתאם לשיעורן היחסי של הלוואות הבעלים שנתן כל צד מתוך כלל ההלוואות. המערערים מציינים בלקוניות כי סוגיה זו לא הוסדרה בהסכם, אולם הם אינם מעלים כל נימוק נוסף לתמיכה בעמדתם, ודי בכך על מנת לדחותה. יוסף על כך, כי דומה שלשון סעיף 5.5 להסכם מתיישבת בצורה טובה יותר עם הפירוש שלפיו הפירעון ייעשה בהתאם לשיעורן היחסי של הלוואות הבעלים, מאשר עם הפירוש שלפיו הפירעון יעשה בהתאם לחלקם היחסי של המלווים בהון המניות. 9. אין לקבל את הערעור גם ככל שהוא נוגע להמצאת המסמכים למשיבים (ובמאמר מוסגר יוער כי הצדדים לא מיקדו טיעוניהם בסוגיה זו). אמנם כטענת המערערים, ארביב ואדיקסי אינם מחזיקים ישירות במניותיהן של פארק הקרח, יהלל או ינא, וארביב אינו דירקטור באיזו מהן (יוזכר כי ארביב הוא דירקטור באיז וכי אדיקסי שבבעלותו היא בעלת מניות באיז). ואולם כל מטרתו של ההסכם הייתה הסדרת השקעתו של ארביב בפארק הקרח ("...מוסכם בין הצדדים, כי כנגד ההזרמה שמבצע המשקיע (ארביב, ע'ב'), יהיה זה האחרון זכאי לאחזקות שישקפו אחזקה של כ-10% ממניות חברת פארק הקרח"). ההסכם עוצב באופן שיצר זיקה משמעותית בין איז ובין פארק הקרח, וכנגזרת מכך – גם בין איז ובין החברות המחזיקות בפארק הקרח בשרשור (יהלל וינא). זיקה זו היא שמצדיקה במקרה דנן את העיון במסמכיהן של כלל החברות שנתבעו, וניסיונם של המערערים להתכחש לה נדמה כמאולץ ומלאכותי. באשר לטענת המערערים שלפיה אין לראות באי-פירעון הלוואותיו של ארביב משום קיפוח – טענה זו נטענה בקשר לסוגיית העיון במסמכים, ואולם בית המשפט הורה על גילוי מסמכים לא רק כסעד בגין קיפוח המיעוט – אלא גם בהתאם להוראות סעיפים 187-184 ו-265 לחוק החברות, התשנ"ט-1999 (הסעיפים דנים בזכותם של בעלי מניות ודירקטורים לקבלת מידע), וכן כסעד בגין הפרת חובות הנאמנות והאמון של יניב כלפי ארביב. משכך ולנוכח האמור לעיל, גם אם הייתה מתקבלת הטענה כי לא התקיים בענייננו קיפוח, לא היה בכך כדי להועיל למערערים. טענות הצדדים בערעור שכנגד 10. המערערים שכנגד מציינים כי ביום 25.9.2019 העבירו להם המשיבים שכנגד תצהיר וכן תחשיב והמחאה על חלק מהסכומים שנקבעו בפסק הדין, בסך של 14,437,491 שקלים. עוד הם מציינים כי התשלום חושב ללא תוספת כלשהי של הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד למועד התשלום בפועל. בנסיבות אלה הגישו המערערים שכנגד בקשה לתיקון פסק הדין, שבגדרה התבקש בית המשפט המחוזי להורות כי ההלוואות יוחזרו בצירוף הפרשי הצמדה וריבית בגין התקופה שממועד הגשת התביעה ועד למועד התשלום בפועל. בהחלטה מיום 7.11.2021 נדחתה הבקשה לתיקון, תוך שצוין כי לא הייתה בפסק הדין השמטה בעניין ההצמדה והריבית. מכאן הערעור שכנגד. 11. בגדרו של הערעור שכנגד מבוקש כי נקבע ש"המערערים שכנגד זכאים לקבל את החזר הלוואות הבעלים שניתנו על ידם בצירוף הפרשי הצמדה וריבית שנתית בשיעור של 6% (הריבית המוסכמת בין הצדדים) מיום הגשת התביעה ועד למועד התשלום בפועל". לטענת המערערים שכנגד, הכלל הוא פסיקת הצמדה וריבית עד למועד ביצוע התשלום בפועל, ובמקרה דנן אין כל סיבה לחרוג ממנו. הם מפנים לכך שבית המשפט קבע כי ככל שהסכום לפירעון והפיצוי המוסכם יעלו על 20 מיליון שקלים, המשיבים שכנגד ישלמו למערערים שכנגד "סך של 20,000,000 ₪ בצירוף ריבית והצמדה מיום הגשת התביעה ועד ליום התשלום בפועל". לעמדת המערערים שכנגד, טענתם עולה בקנה אחד עם קביעה זו, ומשמע שהיה על בית המשפט לפסוק הפרשי הצמדה וריבית עד ליום התשלום בפועל גם במקרה שבו שהסכום לפירעון והפיצוי המוסכם לא יעלו על 20 מיליון שקלים. לבסוף נטען כי שיעור הריבית הרלוונטי הוא 6% לשנה, כשיעור הריבית המוסכמת. המשיבים שכנגד מצידם טוענים כי ערכאת הערעור לא תיטה להתערב בהחלטה הנוגעת לפסיקת הפרשי הצמדה וריבית, וכי ייתכן שבית המשפט המחוזי נמנע מלפסוק הפרשי הצמדה וריבית בחלק מהסעדים בפסק הדין מטעמים שעניינם במאזן הצדק בין הצדדים. נוסף על כך נטען כי המערערים שכנגד זכאים לכל היותר לריבית מכוח חוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א-1961 (להלן: חוק פסיקת ריבית), ולא לריבית המוסכמת בשיעור של 6% לשנה. המשיבים שכנגד סבורים כי משעה שהטענה בנוגע לריבית המוסכמת לא נטענה לפני בית המשפט המחוזי ולא הוכחה, לא ניתן להעלותה לראשונה בערעור; וכי בהיעדר ראיה פוזיטיבית לכוונת הצדדים לא ניתן לראות בריבית המוסכמת באופן אוטומטי ככזו שהוסכמה גם ביחס לתקופת הפיגור, "לא כל שכן שעה ששאלת הפיגור מוכרעת בדיעבד במסגרת ההליך המשפטי". בסיכומי התשובה טוענים המערערים שכנגד כי כאשר בית משפט סוטה מן הכלל של פסיקת הפרשי הצמדה וריבית, עליו לנמק זאת, מה שלא נעשה בענייננו. עוד נטען כי אין במקרה דנן הצדקה להימנעות מפסיקת הפרשי הצמדה וריבית, שכן מאזן הצדק נוטה בנסיבות העניין לטובת המערערים שכנגד. כן נטען כי תשלום הריבית וקביעת שיעורה הם בגדר סעד כללי שאין צורך לפרטו בכתבי הטענות של הצדדים, וזאת בהתאם לסעיף 14(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, החלות בענייננו. לבסוף טוענים המערערים שכנגד כי לא נדרש להוכיח נזק לצורך פסיקת ריבית, וכי שיעור הריבית המוסכמת לא היה נתון במחלוקת בין הצדדים. דיון והכרעה בערעור שכנגד 12. דין הערעור שכנגד להתקבל. כפי שצוין, בגדרי ההוראות שנתן בית המשפט המחוזי בהתייחס לחישוב הסכום לפירעון, נקבע כי "החישוב יכלול את הריבית השנתית המוסכמת (6%) והצמדת הסכומים למדד המחירים לצרכן, לגבי כל הלוואה והלוואה עד ליום 18.4.2016 (יום הגשת התביעה, ע'ב')". כפי שטענו המערערים שכנגד, אין כל סיבה נראית לעין מדוע שהסכום לפירעון ישולם להם בתוספת הפרשי הצמדה וריבית רק עד ליום הגשת התביעה – 18.4.2016, ולא עד למועד הפירעון בפועל. הותרת פסק הדין על כנו בעניין זה תציב את המערערים שכנגד במצב נחות מזה שבו היו נתונים לו הלוואות הבעלים שניתנו על ידם היו נפרעות כקבוע בהסכם, ולכך אין הצדקה (השוו: ע"א 1416/09 עיריית מודיעין נ' התאחדות הקבלנים הארצית, פסקה 11 (10.5.2012)). אין לשעות לטענת המשיבים שכנגד שלפיה בית המשפט קבע כפי שקבע מטעמים שעניינם במאזן הצדק בין הצדדים. חזקה על בית המשפט כי אם טעמים כאלה היו עומדים בבסיס קביעתו, הדבר היה נכתב במפורש; מה גם שמפסק הדין עולה כי לא נפל פגם בהתנהלות המערערים שכנגד. זאת ועוד וכטענת המערערים שכנגד, גם קביעת בית המשפט המחוזי שלפיה ככל שהסכום לפירעון והפיצוי המוסכם יעלו על סך של 20 מיליון שקלים, ישולמו 20 מיליון שקלים "בצירוף ריבית והצמדה מיום הגשת התביעה ועד ליום התשלום בפועל" (ההדגשה הוספה, ע'ב'), יש בה כדי לתמוך בעמדת המערערים שכנגד. אין כל היגיון בקביעה שלפיה ישולמו הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד ליום התשלום בפועל רק אם הסכום לתשלום יעלה על 20 מיליון שקלים, בעוד אם הסכום לתשלום יפחת מסכום זה, לא ישולמו הפרשי הצמדה וריבית בגין אותה תקופה. 13. ומכאן לשיעור הריבית. השאלה היא מהו שיעור הריבית שיש לצרף לסכום לפירעון בגין התקופה שמיום הגשת התביעה ועד ליום התשלום בפועל: האם זוהי הריבית המוסכמת בשיעור 6% לשנה, כטענת המערערים שכנגד, או שמא יש לפסוק ריבית בהתאם לחוק פסיקת ריבית, כטענת המשיבים שכנגד. גם בעניין זה הצדק עם המערערים שכנגד. ראשית כל יש לקבל את טענת המערערים שכנגד ולפיה תשלום הריבית וקביעת שיעורה הוא סעד כללי שאין צורך לפרטו בכתבי הטענות של הצדדים; ומנגד יש לדחות את טענת המשיבים שכנגד כי אין מקום לפסוק את הריבית המוסכמת בגין התקופה שבין יום הגשת התביעה ליום התשלום בפועל מאחר שהדבר לא התבקש. ומכאן לגופו של עניין. סעיף 5.6 להסכם, הרלוונטי לענייננו, קובע בין היתר: "הלוואות הבעלים אשר יועמדו על ידי המשקיע (ארביב, ע'ב') תישאנה ריבית שנתית בשיעור של 6%, ויהיו צמודות למדד המחירים לצרכן". סעיף 6(א) לחוק פסיקת ריבית קובע: אין לפסוק ריבית לפי חוק זה – אם קיים הסכם בין בעלי הדין על תשלום ריבית או פיצוי אחר בשל פיגור בתשלום; אם נקבע בחיקוק תשלום ריבית או סעד אחר כפיצוי על פיגור בתשלום, וכל עוד ניתן להעניק אותו סעד. הסוגיה שלפנינו כבר נדונה בפסיקתו של בית משפט זה, וכך נקבע: "כעיקרון, קרן החיוב תישא את הריבית ההסכמית, ולא את זו הריבית שבחוק פסיקת ריבית והצמדה (ראו: סעיף 6(א)(1) לחוק פסיקת ריבית והצמדה)... ריבית הסכמית זו תחול כעיקרון ממועד היווצרות החיוב – ועד לתשלום בפועל בעקבות התביעה (ראו: ע"א 48/88 ברזל נ' בנק צפון אמריקה בע"מ)" (ע"א 1266/08 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' הארגון למימוש האמנה על ביטחון סוציאלי (ישראל מערב גרמניה)‏, פסקה 54 (18.7.2011), להלן: עניין מגדל). דברים דומים נקבעו בעניין ברזל: "טוען הבנק כי טעה בית-המשפט קמא בכך שלא קבע כי יתרת החובה המתוקנת תישא בריבית הנוהגת בבנק עד ליום התשלום בפועל. טענה זו דינה להתקבל... במקרה דנן הוסכם בין ברזל לבין הבנק בטופס פתיחת החשבון כי הריבית שתשולם בגין יתרת חובה בחשבון תהא זו הנהוגה בבנק. זוהי גם הריבית שתחול במקרה של פיגור בתשלום מצד הלקוח, למשל כאשר הבנק דורש מהלקוח את סילוקה של יתרת חובה בחשבונו, וזה מתמהמה במילוי הדרישה. הרי לא יתכן שבנק שקיבל פסק-דין לזכותו יימצא במצב גרוע ממנו היה נמצא אילו לא פנה לבית-המשפט. לפיכך לא היה מקום לפסוק ריבית והצמדה כחוק מיום מתן פסק-הדין, אלא צריך היה לקבוע כי יתרת החובה המתוקנת תמשיך לשאת את הריבית הנהוגה בבנק עד ליום התשלום בפועל" (ע"א 48/88 ברזל נ' בנק צפון אמריקה בע"מ, פסקה 7 (15.9.1991), לעיל ולהלן: עניין ברזל). 14. המשיבים שכנגד הפנו בתגובתם ל-ע"א 349/84 פריג' נ' מטלר, פ"ד מב(1) 71 (1988) (להלן: עניין פריג'). אמנם באותו עניין נקבע כי "שיעור הריבית שנקבע בחוזה עצמו אינו בהכרח משקף את כוונת הצדדים ביחס לריבית שתחול על תקופת הפיגור" (שם, עמ' 76); ואולם היו אלה נסיבותיו המיוחדות של המקרה שהביאו את בית המשפט לקבוע כי באותו מקרה ספציפי, שיעור הריבית המוסכם שנקבע בחוזה לא שיקף את כוונת הצדדים ביחס לריבית שתחול בתקופת הפיגור: "במקרה שלפנינו, שיעור הריבית הינו גבוה במיוחד (12% לחודש, ע'ב'), במידה חריגה, ומצד שני, ההלוואה ניתנה לתקופה קצרה יחסית של 90 יום בלבד. קיימת איפוא אפשרות סבירה, שלווה, אשר הסכים לשלם ריבית בשיעור כה יוצא דופן לפרק זמן קצר, לא היה מסכים לתשלום ריבית בשיעור כה גבוה למשך תקופה ארוכה יותר, אף אם תקופה זו מהווה פיגור בהשבת ההלוואה" (שם, עמ' 76). נסיבות דומות אינן מתקיימות בענייננו: לא מדובר בהלוואה שניתנה לתקופה קצרה, ושיעור הריבית אינו גבוה באופן חריג. זאת ועוד; כפי שנקבע בעניין ברזל, מצב שבו הריבית בתקופת הפיגור נמוכה מהריבית בתקופת ההלוואה מעורר קושי, שכן הוא מעודד הפרת הסכמים. למעשה אף אין זה סביר כי מלווה יסכים להתקשר בחוזה הקובע זאת, ויש בכך משום אינדיקציה לכוונת הצדדים. הכלל הוא אפוא כי הריבית המוסכמת תחול גם בתקופת הפיגור, ועל מנת שייקבע כי בתקופה זו תחול ריבית נמוכה מהריבית המוסכמת, יש להראות כי נסיבות המקרה מלמדות על כך שזו הייתה כוונת הצדדים, כפי שנעשה בעניין פריג'. המשיבים שכנגד לא התייחסו לנסיבות כאלה המתקיימות במקרה דנן, ואין לכן מקום לסטות מהכלל שלפיו הריבית המוסכמת תמשיך לחול גם בתקופת הפיגור. 15. יוער כי בנסיבות מסוימות ניתן לסטות מהריבית שעליה הסכימו הצדדים, וזאת כאשר בית המשפט סבור כי יש לכך הצדקה (ע"א 517/12 אוחיון נ' גולדפינגר, פסקה 11 (1.9.2013); עניין מגדל, פסקה 54). אולם בענייננו המשיבים שכנגד לא טענו כי יש לסטות מהריבית שהוסכמה, ורק נטען כי בהיעדר ראיה פוזיטיבית לכוונת הצדדים לא ניתן לראות בריבית המוסכמת באופן אוטומטי ככזו שהוסכמה גם ביחס לתקופת הפיגור. במצב דברים זה, אין מקום לכך שנידרש לאפשרות של הפחתת הריבית המוסכמת. עוד יוער, במאמר מוסגר, כי תקופת הפיגור בענייננו לא החלה רק עם מתן פסק הדין, אלא עוד קודם לכן –במועדים שבהם היה על המשיבים שכנגד לשלם למערערים שכנגד סכומים כהחזר ההלוואות שניתנו (וזאת בהתאם למועדים שבהם נפרעו הלוואות הבעלים שניתנו על ידי המשיבים שכנגד). ואולם, משקבעתי כי יש להעמיד את שיעור הריבית לאורך כל הדרך – החל מיום מתן ההלוואה ועד ליום התשלום בפועל – על 6% לשנה, אין צורך להתעכב על עניין זה. סוף דבר 16. אם תישמע דעתי נדחה את הערעור ונקבל את הערעור שכנגד. והתוצאה היא שהסכום לפירעון, כהגדרתו בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, ישולם למערערים שכנגד בצירוף הפרשי הצמדה למדד וריבית מיום הגשת התביעה ועד ליום התשלום בפועל; שיעור הריבית יעמוד על 6% לשנה. המערערים (הם המשיבים שכנגד) יישאו בהוצאות המשיבים (הם המערערים שכנגד) בסך 30,000 ש"ח. ש ו פ ט ת השופט נ' סולברג: אני מסכים. ש ו פ ט השופטת ד' ברק-ארז: אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת ע' ברון. ניתן היום, ‏כ"ו בטבת התשפ"ב (‏30.12.2021). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת _________________________ 19074610_G15.docx מב מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1