ניסים דדוש נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 7461/05 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 7461/05 ע"פ 8206/05 בפני: כבוד השופט א' גרוניס כבוד השופטת מ' נאור כבוד השופט ס' ג'ובראן המערער בע"פ 7461/05 והמשיב בע"פ 8206/05: ניסים דדוש נ ג ד המשיבה בע"פ 7461/05 והמערערת בע"פ 8206/05: מדינת ישראל ערעורים על פסק-דין של בית-המשפט המחוזי בבאר-שבע בת"פ 953/00 מיום 9.3.2005, שניתן על-ידי כבוד השופטים ר' אבידע, ב' אזולאי ו-ח' עמר תאריך הישיבה: כ"ב בשבט התשס"ו (20.02.06) בשם המערער בע"פ 7461/05 והמשיב בע"פ 8206/05: עו"ד אסתר בר-ציון בשם המשיב בע"פ 7461/05 והמערערת בע"פ 8206/05: עו"ד גלי פילובסקי פסק-דין השופט ס' ג'ובראן: 1. כנגד המערער בע"פ 7461/05 (להלן: המערער), נהג רכב להסעת נוסעים בעת האירוע, הוגש לבית-המשפט המחוזי בבאר-שבע כתב אישום, המייחס לו מספר בלתי מסוים של עבירות של מעשה מגונה, לפי סעיף 348(ב) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין), בנסיבות סעיפים 345(ב)(1) ו-345(א)(1) לחוק העונשין; מספר בלתי מסוים של עבירות של מעשה סדום, לפי סעיף 347 לחוק העונשין ועבירה של הדחה בחקירה, לפי סעיף 245(א) לחוק העונשין. 2. על-פי הנטען בכתב האישום, המערער, הסיע במהלך שנת 1998 מספר רב של פעמים את ר.א., אז קטינה כבת 15 מהמגזר החרדי, באמצעות רכב ההסעות שברשותו, מישובה שבנגב לירושלים. במספר מקרים מבין הנסיעות הללו, כשנותרו השניים לבדם ברכב, ביצע המערער מעשים מגונים ומעשי סדום בר.א., שלא בהסכמתה, כשהוא מורה לה שלא לספר על כך לאיש. יחד עם המערער הואשמה בכתב האישום גרושתו, בכך שיצרה קשר עם ר.א. ועם אימה וניסתה לשכנען לבטל את התלונה כנגד המערער. בתגובתו לכתב האישום, כפר המערער בכל המיוחס לו והכחיש כל קשר לר.א. מלבד העובדה שהסיע אותה מספר פעמים ברכב ההסעות. 3. במהלך פרשת ההגנה, זומנה לעדות ר.פ., בשל אמרתה במהלך חקירתה בנוגע לשיחה שקיימה עם ר.א. בתקופת קרות האירועים שיוחסו למערער. במהלך חקירתה הנגדית על-ידי המשיבה, סיפרה ר.פ בעדותה, כי גם היא נפלה קורבן למעשים דומים על-ידי המערער. כתוצאה מכך, תוקן כתב האישום על-ידי המשיבה בע"פ 7461/05 (להלן: המדינה), כך שיוחסו למערער ביצוען של עבירות דומות גם כנגד ר.פ. פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי 4. בית-המשפט המחוזי בבאר-שבע (כבוד השופטים ר' אבידע, ב' אזולאי ו-ח' עמר) הרשיע את המערער בשתי עבירות של מעשה מגונה ובשתי עבירות של מעשה סדום ביחס לר.א. ובמספר בלתי מוגדר של עבירות של מעשה מגונה ביחס לר.פ. וזיכה אותו מהעבירות של מעשה סדום שיוחסו לו ביחס לר.פ. כמו-כן, הרשיע בית-המשפט את המערער בעבירה של הדחה בחקירה. בית-המשפט גזר על המערער עונש של חמש שנות מאסר בפועל ושמונה-עשר חודשי מאסר על תנאי. כן חייב בית-המשפט את המערער לפצות את ר.א. בסך של 35,000 ש"ח וגזר עליו קנס כספי בסך 5,000 ש"ח. יש לציין, כי בית-המשפט לא חייב את המערער בפיצוייה של ר.פ., לאור סירובה לקבל ממנו פיצוי כלשהו. בפסק-דינו המפורט והמנומק, קבע בית-המשפט המחוזי, כי עדותן של המתלוננות מהימנה עליו ביותר והוא מאמץ את דבריהן לחלוטין ומעדיף את גרסאותיהן על פני גרסתו המיתממת של המערער. בית-המשפט ראה בעדויותיהן העצמאיות של שתי המתלוננות כמחזקות זו את זו, כשלכך הוסיף את הראיות למצבן הנפשי של המתלוננות בעקבות האירועים. בית-המשפט דחה מכל וכל את טענותיו של המערער, לפיהן המניע לתלונתה של ר.א. כנגדו הינו סכסוך עסקי בינו ובין שותפו לשעבר, מיכאל אזולאי והמניע לתלונתה של ר.פ. הינו רצונה לזכות ממנו לפיצויים וקבע, כי אינו רואה כל מניע והסבר הגיוניים לתלונות שווא מצד המתלוננות, בפרט בכל המדובר בר.פ., אשר מלכתחילה הגיעה לדיון כעדה מטעם המערער. 5. במתן גזר-הדין, שקל בית-המשפט המחוזי את הנסיבות להקלה בעונשו של המערער, בהן חלוף הזמן מאז ביצוע העבירות, מצבו הכלכלי והסבל שייגרם לילדיו באם יוטל עליו עונש מאסר ממושך. לעומת זאת, שקל בית-המשפט לחובתו את חומרתן היתרה של העבירות, בפרט לאור ניצולו של המערער את עובדת היותן של המתלוננות נערות צעירות מהמגזר החרדי, אשר המערער ידע, כי לא יאותו לחשוף את הפרשה ואשר הוריהן נתנו בו אמון, כאשר הפקידו אותן בידיו. כן התחשב בית-המשפט בנזקים הנפשיים העצומים והצלקות החמורות שהותיר המערער בנפשותיהן. 6. מכאן הערעורים שבפנינו, המופנים, מצד המערער כנגד הכרעת הדין ולחילופין כנגד חומרת גזר-הדין ומצד המדינה כנגד קולת העונש אשר הושת עליו. טענות הצדדים 7. המערער חוזר בפנינו על הטענות שנטענו בפני בית-המשפט המחוזי. לטענתו, שגה בית-המשפט משקיבל את עדותה של ר.א. כמהימנה, לאור הגרסאות הסותרות אותן מסרה בחקירתה במשטרה ובעדותה בפני בית-המשפט ולמרות היות עדותה עדות כבושה. עוד טוען המערער, כי שגה בית-המשפט משהתעלם מהעובדה שר.א. טענה שהמשיכה לנסוע עם המערער גם לאחר שביצע לכאורה את המעשים המיוחסים לו משום שלא הייתה לה כל אפשרות סבירה אחרת וזאת, למרות שהוכח שקיימות היו אפשרויות זמינות אחרות לנסיעה לירושלים מישובה של ר.א. לטענת המערער, החלטתה של ר.א. להפלילו במעשים שיוחסו לו, מקורה בסכסוך עסקי בינו ובין שותפו לשעבר, מיכאל אזולאי, אשר הסית את ר.א. להתלונן כנגד המערער. כן טוען המערער, כי שגה בית-המשפט משקיבל את עדותה של ר.פ., חרף היותה עדות כבושה. לעניין זה, טוען המערער, כי שגה בית-המשפט גם בכך שהתיר לר.פ. להעיד בנוגע למעשים אותם ביצע בה לכאורה המערער, מבלי שמסרה על כך דבר בחקירתה במשטרה. 8. לחילופין, מבקש המערער, כי נקל בעונשו. 9. לעומתו, סומכת המדינה את ידיה על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי. לטענתה, הסתירות שנתגלו בין גרסאותיה של ר.א. אינן מהותיות ואין להתערב בקביעתו של בית-המשפט המחוזי, אשר ראה בעדותה עדות מהימנה ביותר. כן טוענת המדינה, כי גרסתו של המערער רצופה פרכות ואיננה מתקבלת על הדעת. 10. לעניין העונש, טוענת המדינה, כי אין בעונש שהוטל על המערער כדי להלום את חומרת המעשים בהם הורשע, על רקע נסיבותיו הקשות ביותר של המקרה ולאור הנזקים הנפשיים החמורים שנגרמו למתלוננות. דיון 11. בית-המשפט המחוזי הרשיע את המערער בפסק-דין מנומק ומפורט כדבעי, אשר בחן לעומקן הן את עדותן של המתלוננות והן את עדותו של המערער, לאור יתר עדויותיהם של העדים שהופיעו בפניו. לאור כל אלו, בחן בית-המשפט את העבירות שיוחסו למערער וקבע, כי אשמתו של המערער הוכחה מעבר לכל ספק סביר, מלבד בכל הנוגע לעבירות של מעשי סדום בר.פ. 12. טענותיו של המערער מופנות כולן, למעשה, כנגד ממצאיו אלו של בית-המשפט המחוזי. ברם, הלכה היא, כי בית-המשפט בשבתו כערכאת ערעור איננו נוטה להתערב בממצאים עובדתיים אותם קבע בית-משפט של הערכאה הדיונית אשר שמעה את העדויות, התרשמה מהן ובחנה אותן, אלא במקרים חריגים (ראו ע"פ 11/99 שוורץ נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(3) 769, 780; ע"פ 190/82 מרקוס נ' מדינת ישראל, פ"ד לז(1) 225, 234). בפרט כך הוא כאשר מדובר בממצאי מהימנות, שהרי הערכאה הדיונית היא המתרשמת באופן ישיר ובלתי אמצעי מהעדים וממהימנותם, כשבעניין זה יכולתה של ערכאת הערעור מוגבלת (ראו ע"פ 7595/03 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם); ע"פ 2485/00 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(2) 918, 924; ע"פ 406/78 בשירי נ' מדינת ישראל, פ"ד לד(3) 393, 437). דברים אלו נכונים במיוחד, עת אנו עוסקים בהתרשמותה של הערכאה הדיונית מעדותה של קורבן של עבירת מין. יפים לעניין זה דברי חברתי השופטת א' חיות בע"פ 6375/02 יורי בבקוב נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(2) 419, 425-426, לפיהם: "במקרה כזה, מעצם טיבו, עוסקת העדות בנושא שהוא טראומתי ואינטימי כאחד, ולפיכך מתעורר, לעיתים, קושי במתן עדות ברורה ורהוטה. בנסיבות כאלה, הטון, אופן הדיבור, שפת הגוף, וכל אותם גורמים שאינם שייכים ישירות לעולם התוכן, מקבלים משקל חשוב עוד יותר". 13. המקרה שלפנינו אינו נמנה על המקרים החריגים המצדיקים התערבות של ערכאת הערעור בממצאי מהימנות של הערכאה הדיונית. בית-המשפט המחוזי ביסס את ממצאיו העובדתיים בראש ובראשונה על עדויותיהן של המתלוננות, בהן ראה, כאמור, עדויות מהימנות לחלוטין. בית-המשפט מציין נקודות רבות, הן בעדותה של ר.א. והן בעדותה של ר.פ. בהן ראה אותות אמת ועליהן ביסס את אמונו המלא בעדותן. כן דחה בית-המשפט את טענתו של המערער בדבר סתירות בין הודעותיה של ר.א. במשטרה ובין עדותה בבית-המשפט, בקובעו, כי מדובר בסתירות שנובעות מאופייה המתמשך של מסכת מעשי המין אותם ביצע המערער בר.א. 14. לטענת המערער, הסתירות המרכזיות בגרסתה של ר.א נוגעות למספר המעשים המיניים אותם ביצע בה המערער ובדרך התפתחותם של המעשים. לאחר בחינת עדותה של ר.א. בבית-המשפט אל מול הודעתה במשטרה, הגעתי לכלל מסקנה, כי אין בשוני זה בין הגרסאות משום סתירה מהותית, אשר יכולה להטיל ספק באמיתות גרסתה של ר.א. כבר נקבע בבית-משפט זה, כי: "...הליך שחזור האירועים האלימים על-ידי קורבן עבירת מין שחווה אותם מהווה כשלעצמו טראומה מחודשת המתבטאת בחיטוט בפרטי הפרטים של חוויה איומה, על אחת כמה וכמה כאשר החקירה תוקפנית (ראו ע"פ 147/79 קובו נ' מדינת ישראל, פ"ד לג(3) 721, בעמ' 725). אין לצפות מאדם כי יזכור פרטי אירוע טראומטי כאילו תיעד אותו בזמן אמת, בייחוד כאשר מדובר בקורבן עבירת מין. לפיכך השאלה איננה אם קיימים אי-דיוקים ואי-התאמות בפרטים, אלא אם המיקשה כולה היא אמינה, ואם הגרעין הקשה של האירועים והתמונה הכוללת המתקבלת מן העדות והחיזוקים לה מאפשרים מסקנה בדבר אשמת הנאשם מעבר לכל ספק." (ע"פ 993/00 נור נ' מדינת ישראל, פד נו(6) 205, 233). במקרה דנן, אין בכוחו של שוני זה בין הגרסאות בכדי להטיל ספק במהימנותה של המתלוננת. 15. עוד טוען המערער, כי אין ליתן לעדויותיהן של המתלוננות משקל מכריע, בשל היותן עדויות כבושות, אשר לא ניתן הסבר סביר לכבישתן. איני יכול לקבל טענה זו. לא פעם נקבע בפסיקה, כי יש להכיר בנסיבותיהן של עבירות מין, בפרט אלו המבוצעות בקטינים, כנסיבות אשר יש בהן, במידה רבה, כדי להוות הסבר לכבישת העדות, עד ליום בו יאזור בו הקורבן את הכוחות הנפשיים כדי להתמודד עם המעשים שנעשו בו ולהתלונן כנגד מבצעם. עמדתי על כך בע"פ 7595/03 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(1) 1, 12, בצייני, כי: "כבר נקבע, כי רגשות פחד, בושה ומבוכה בולמים לא אחת את קורבן העבירה מלהתלונן על אשר ארע לו בסמוך לאחר מעשה. התנהגות כזו אופיינית לסוג זה של קרבנות עבירה, ולפיכך קבעה הפסיקה לאורך הדרך, כי במקרים רבים אין בתלונה מאוחרת או בהתנהגות פאסיבית של קרבן עבירת מין, כשלעצמם כדי לפגום במהימנות העדות (ע"פ 4968/98 טובולוב ואחרים נ' מדינת ישראל, תק'-על 592 (1)2000, פסקה 6; ע"פ 4721/99 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 11, מיום 3.10.99 (טרם פורסם))." גם במקרה דנן, אין בכבישת תלונותיהן של המתלוננות כדי לפגום במהימנות עדויותיהן. מדובר במתלוננות, אשר היו בעת ביצוע העבירות קטינות, בנות העדה החרדית, אשר לא זו בלבד שלא ידעו כיצד עליהן לנהוג בעקבות ביצוע המעשים בהן על-ידי המערער, אלא שאף לא הבינו לאשורם את מהות המעשים. כך, מתארת ר.א., כי הבינה מה ביצע בה המערער רק לאחר שעברה מעשה אונס. גם לאחר מכן, לא חשפה ר.א. את הפרשה, מתוך חששה מהפגיעה שהחשיפה תעולל לה ולמשפחתה ורק לאחר ששינתה את אורח חייה, והפכה ל"חילונית", מצאה בה את הכוחות לחשוף את הפרשה. בדומה, גם ר.פ., אשר דבקה באורח חייה החרדי, לא יכלה לחשוף את "סודה", אלא רק משעומתה עם עברה בהידרשה להעיד כעדה מטעם המערער. בנסיבות אלו, יש משום הסבר לכבישתן של תלונותיהן של המתלוננות, בדרך שאין בחלוף השנים מאז קרות הפרשה ועד חשיפתה משום פגם במהימנותן. 16. איני יכול גם לקבל את טענתו הנוספת של המערער, בדבר המשך נסיעתה של ר.א. ברכבו של המערער, חרף קיומן של חלופות אפשריות, כמטילה ספק בעדותה. מדובר בנערה צעירה, בת המגזר החרדי, אשר פחדה מחשיפת המעשים שביצע בה המערער או מגילויו של כל פרט אודותיהם ועל כן ברי רצונה שלא לשנות מאורחות חייה בדרך של הפסקת השימוש בחברת הנסיעות בה השתמשה משפחתה, בשל סכסוך של אחד האחים עם החברה המתחרה. מעבר לכך, יפים לעניין זה גם הדברים שנאמרו בע"פ 599/02 פרי נ' מדינת ישראל (לא פורסם), לפיהם: "אכן, יכול שהתנהגותה של מתלוננת בעבירת מין (ואולי גם התנהגותו של מתלונן אחר הנתון במצוקה) תיראה למשקיפים עליה ממרחק של זמן וממרומי יישוב הדעת ושיקול הדעת של המשקיפים, מוזרה, בלתי הגיונית, בלתי נבונה ואולי אף מטופשת. יכול שאנו, היום, כאן, היינו נוהגים אחרת. אולם, אין לשכוח שאדם – אפילו הוא נבון ומיושב מטבעו – עלול להידחף על ידי תחושה של לחץ ומצוקה להתנהגות שאינה מתיישבת, לכאורה, עם תבנית אישיותו. עוד אין לשכוח, כי בבואנו להסיק מסקנות מן ההתנהגות, אין אנו עושים זאת בגדר 'ביקורת התבונה' שבה, אלא בגדר ניסיון לקבוע אם נעברה עבירה. לעניין זה יש לבחון את מכלול הפרטים של ההתנהגות על רקע נסיבות הפרשה כולן, כדי לאתר ולזהות את ההסבר הנכון והאמיתי להתנהגות". 17. איני רואה גם מקום להתערב בקביעת בית-המשפט לקבל את עדותה של ר.פ. כעדות מהימנה המחזקת ומחוזקת בעדותה של ר.א. מדובר בנערה אשר מצאה בתוכה עוז לחשוף את מעשיו של המערער בה, חרף הנזקים הנפשיים שניכר בה שמעשים אלו הותירו בה. ר.פ. לא יזמה את עדותה בפני בית-המשפט וניכר בה שמדובר בעדות אותנטית, אשר המערער, חרף ניסיונותיו, לא הצליח להטיל כל פגם במהימנותה. 18. לאור זאת, אני מציע לחבריי לדחות את ערעורו של המערער על הכרעת-הדין. הערעור על גזר-הדין 19. המדינה מבקשת לערער בפנינו על קולת העונש אותו גזר בית-המשפט המחוזי על המערער. לטענתה, לאור חומרת המעשים בהם הורשע המערער ועוצמת הפגיעה במתלוננות, נתן בית-המשפט המחוזי משקל רב מדי לחלוף הזמן ולנסיבותיו האישיות של המערער. מנגד, מבקש המערער, כי נוסיף ונקל בעונשו. 20. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ובחנתי את תסקירי שירות המבחן שהוגשו בעניינם של המערער ושל ר.א., הגעתי לכלל מסקנה, כי יש לדחות את ערעורו של המערער גם לעניין העונש ולקבל את ערעורה של המדינה. 21. המערער הורשע בביצוע מסכת מתמשכת של עבירות מין בשתי קטינות, בנות הגילאים 14 ו-15, בנות העדה החרדית, אשר הוריהן נתנו בו אמון והפקידו בידיו את בנותיהן כדי שיסיען לירושלים. המערער מעל באמון זה וניצל את הימצאותן של הקטינות במצב בו לא יוכלו לספר לאיש על המעשים אותם ביצע בהן, בשל יחסה המחמיר של סביבתן בכל הנוגע ליחסי מין. בשל מצבן זה, לא זו בלבד שמעשיו של המערער גרמו לקטינות נזקים נפשיים בלתי הפיכים, אלא שבעקבותיהם נוצר משבר חריף בין ר.א. ובין סביבתה הקרובה. 22. חומרתן הרבה של עבירות המין, בפרט כאשר מדובר בעבירות שבוצעו כנגד קטינים, הודגשה לא פעם בפסיקתו של בית-משפט זה. בהתאם, נקבע, כי יש להטיל על המבצע עבירות מסוג זה עונשים כבדים, כגמול למעשיו וכביטוי לסלידתה של החברה ממעשים אלו. יפים לענייננו הדברים שנאמרו בע"פ 7657/00 מחג'נה נ' מדינת ישראל (לא פורסם) בהתייחס להחמרה בעונשו של עבריין מין, לפיהם: "המסר המתבקש מהחמרה זו הוא כי החברה לא תסכין עם פגיעה חמורה בגופן ובנפשן של קרבנות עבירות מין ואלימות ותוקיע מעשים אלה, בין היתר, באמצעות עונשים חמורים אשר יבודדו את עבריין המין לתקופה ארוכה מחיים בחברה כאדם חפשי. החמרה כזו נדרשת על אחת כמה וכמה מקום שמדובר בעבריין מין מועד המבצע עבירות כענין שבשיטה וגורם במעשיו לפגיעה קשה בקורבנותיו שלא ניתן כיום להעריך את כל השלכותיה". 23. חומרתן היתירה של עבירות אלו, בפרט כאשר הן מבוצעות כנגד קורבנות קטינים, באה לידי ביטוי לא פעם בנזק הקשה ביותר אותו מותירות העבירות בנפשות קורבנותיהם, כשלא פעם מדובר בנזק שרק כפסע בינו ובין נטילת נפש הקורבן עצמה. נדמה, כי במקרה שלפנינו, אכן לא רחוק המרחק בין חורבן עולמה של ר.א., אשר הובא עליה בשל מעשי המערער, ובין לקיחת חייה ממש. 24. כפי שניתן ללמוד מתסקיר הקורבן שנערך בעניינה של ר.א. על-ידי שירות המבחן, מעשיו של המערער בה המיטו חורבן על עולמה. בעקבות האירועים עזבה ר.א. את לימודיה ואת משפחתה ואף נטשה את אורח חייה החרדי ואת היישוב בו היא גרה. מן התסקיר עולה תמונה עגומה ביותר של מצבה הנפשי של ר.א. כתוצאה ממעשי המערער, הכוללת נזק פוסט-טראומתי חמור, המלווה בפגיעה קשה בדימוי העצמי וביכולותיה לתפקד אל מול הזולת. 25. בעניינה של ר.פ. לא הוכן תסקיר, בשל רצונה שלא לשוב ולעסוק בנושא, אולם ניתן ללמוד מעדותו של בעלה בפני בית-המשפט המחוזי, כי גם לה נגרמו נזקים נפשיים חמורים ביותר כתוצאה ממעשי המערער. 26. כבר ציין בית-משפט זה, כי במסגרת שקילת עונשו של עבריין מין, יש לשקול גם את הנזק שביצוע העבירה הותיר בקורבנה, כחלק מבחינת חומרת העבירה. כך, למשל, נקבע בע"פ 3897/03 פלונים נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(6) 175, 182, כי: "פגיעתם של מעשי עבירה כאלה אינה מתמצית בפגיעה הגופנית והנפשית שחשה המתלוננת בעת ביצוע המעשים. הפצע שנפער בנפשה של המתלוננת בהיותה נערה צעירה עתיד ללוותה כל ימי חייה. כפי שעולה מתסקיר הנפגע שהוגש לבית המשפט קמא, הפגיעה במתלוננת בפרשה שלפנינו קשה במיוחד. הן המתלוננת והן המשיבים הם בני העדה החרדית. משפחתה של המתלוננת נקלעה למצוקה קשה ביותר בעקבות חשיפת הפרשה והקושי להתמודד עם השלכותיה. בעקבות המעשים חשה המתלוננת, בנוסף לפגיעה הקשה בנפשה גם ששמה הטוב נפגע מכך שהפרשה נודעה בקרב הציבור שאליו משתייכת משפחתה וכי המיטה "בושה" על המשפחה כולה. תחושות אלה מגבירות את העדר האמון שהיא חשה כלפי אנשים בסביבתה, לרבות גורמי הרווחה המבקשים לסייע לה. השפעת העבירה על קורבן העבירה, על חייו ועל מצבו הגופני והנפשי הינה, כמובן, שיקול בין השיקולים שעל בית המשפט לשקול בגוזרו את דינם של עבריינים שהורשעו [ראו: סעיף 187(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ"ב – 1982; ע"פ 993/00 אורי שלמה נ' מדינת-ישראל, פ"ד נו(6) 205, 240; ע"פ 4890,4920,4956/01 מדינת-ישראל נ' פלונים, פ"ד נו(1) 594, 605-606]". 27. גם בענייננו, על העונש המוטל על המערער לשקף את חומרתן המצטברת של כל אחת מן העבירות אותן ביצע בשתי המתלוננות ואת הנזקים הקשים אשר גרם לשתיים. בנסיבות אלו, איני רואה בעונש שהוטל על המערער על-ידי בית-המשפט המחוזי עונש ההולם את מספרן של העבירות ואת חומרתן. 28. עם זאת, לאור המדיניות הנהוגה בבית-משפט זה, לפיה אין ערכאת הערעור נוטה למצות את מלוא מידת הדין עם הנאשם, אני מציע לחבריי להעמיד את עונשו של המערער על שש וחצי שנות מאסר. 29. סוף דבר, ערעור המערער על הכרעת-הדין וגזר-הדין נדחה בזה ואילו ערעור המדינה מתקבל, כאמור לעיל. יתר חלקי גזר-הדין של בית-המשפט המחוזי יעמדו בעינם. ש ו פ ט השופט א ' גרוניס: אני מסכים. ש ו פט השופטת מ' נאור: אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט, כאמור בפסק דינו של השופט ס' ג'ובראן. ניתן היום, ה' בניסן תשס"ו (3.4.06). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 05074610_H10.doc מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il