בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק
בג"צ
7458/95
בפני: כבוד
השופט ג' בך
כבוד
השופט י' זמיר
כבוד
השופטת ד' דורנר
העותרת: במות
- מרכז ללימודי תרבות וחברה
עמותה
רשומה
נ
ג ד
המשיבים: 1.
מדינת ישראל - משרד החינוך
התרבות והספורט
2.
שר החינוך התרבות והספורט -
פרופ' אמנון רובינשטיין
3.
מנכ"ל משרד החינוך התרבות
והספורט - ד"ר שושני
4.
מנהל אגף המכללות משרד החינוך
התרבות והספורט - מר אברהם שינפלד
עתירה
למתן צו על-תנאי וצו ביניים
תאריכי
הישיבה: ט' באדר תשנ"ו (29.2.96)
א'
בניסן תשנ"ו (21.3.96)
בשם
העותרת: עו"ד יעקב רובין, עו"ד מאיה
ז'ולסון
בשם
המשיבים: עו"ד אסנת מנדל
פ ס ק - ד י ן
השופט י' זמיר:
1. עתירה זאת מצטרפת למספר רב של עתירות, המוגשות
לבית משפט זה בשנים האחרונות, בקשר לחלוקת תמיכות כספיות על ידי משרדי הממשלה
למוסדות ציבור למיניהם: מוסדות תרבות, דת, רווחה, בריאות, ספורט ועוד. לעתים
מזומנות, מוסד רואה עצמו מקופח משום שלא זכה לתמיכה כלל, או משום שלא זכה לתמיכה
בסכום אשר, לדעתו, מגיע לו. כך גם העותרת: "במות - מרכז ללימודי תרבות
וחברה". היא טוענת שקופחה בזכותה לקבל תמיכה ממשרד החינוך, התרבות והספורט
(להלן - משרד החינוך) לשנת 1995.
2. העותרת הוקמה בשנת 1989. מאז היא עוסקת,
כהגדרתה, בקיום סמינרים, קורסים והשתלמויות בתחומי המדעים המדוייקים והשפעותיהם על
הפסיכולוגיה, הסוציולוגיה, התרבות והתנהגות האדם בחברה המודרנית. ההשתלמויות
נערכות בשתי דרכים עיקריות: האחת - סדרה של הרצאות שבועיות, כל הרצאה על ידי מרצה
אחר, סביב נושא מסויים; השניה - סמינר של סוף שבוע בבית מלון או בית הארחה, על ידי
מרצים אחדים, על נושא מסויים. כך, לדוגמה, קיימה העותרת השתלמויות במסגרת של
הרצאות שבועיות על המוח ותהליכי החשיבה, על טבע האשה, על מצבי לחץ ועוד;
והשתלמויות בסמינר של סוף שבוע על רפואה אלטרנטיבית, על פסיכותרפיה, על היקום
ועוד. ההשתלמויות, אלה ואלה, פתוחות לציבור הרחב. המשתתפים משלמים עבור
ההשתלמויות, אך ההכנסות מדמי ההשתתפות אינן מכסות אלא חלק (כשני שלישים) מהוצאות
העותרת. תקציב העותרת אמור להתאזן על ידי תמיכה חיצונית. משנת 1992 קיבלה העותרת
מדי שנה תמיכה ממשרד החינוך. שעור התמיכה היה צמוד למדד מסויים ועלה, בהתאם למדד,
מדי שנה בשנה. בשנת 1992 קיבלה העותרת מן המשרד תמיכה בשעור 810,000 ש"ח;
בשנת 1993 היא קיבלה 867,000 ש"ח; ובשנת 1994 - 945,000 ש"ח. במשך שנים
מעטות פיתחה העותרת פעילות בהיקף רחב ומרשים. אולם בשנת 1995 החליט משרד החינוך
לקצץ בתמיכה הניתנת לעותרת. תחילה קיצץ המשרד כ10%- מן התמיכה. קיצוץ זה נבע
מקיצוץ כללי בתקציב המשרד. העותרת, ככל הנראה, השלימה עם קיצוץ זה. לאחר מכן הודיע
משרד החינוך כי הוחלט להעמיד את תמיכת המשרד בעותרת לשנת 1995 על סך 400,000
ש"ח לערך, בתוספת 15% לכיסוי הוצאות מינהליות. העותרת לא השלימה עם קיצוץ זה.
היא טוענת כי היא זכאית לקבל מן המשרד תמיכה לשנת 1995 בסך 1,077,000 ש"ח.
משלא נענתה, הגישה לבית המשפט עתירה זאת נגד משרד החינוך (המשיב 1), השר (המשיב
2), המנכ"ל (המשיב 3) ומנהל אגף המכללות במשרד (המשיב 4).
אולם מה זכות יש לעותרת, או לכל גוף אחר, לקבל
תמיכה ממשרד החינוך או מכל משרד ממשלתי אחר?
3. מתן תמיכות כספיות על ידי משרדי הממשלה
למוסדות ציבור הוא נוהג מקובל מזה שנים. תחילה היה מקובל כי חוק התקציב הקצה למשרד
הממשלתי, מדי שנה, סכום מסויים לצורך תמיכה במוסדות ציבור, כל משרד לפי תחום
עיסוקו. המשרד היה מחלק סכום זה בין מוסדות הציבור, על יסוד נוהל פנימי, לפי שיקול
דעתו. אולם, כפי שנודע בשערים, שיטה זאת אפשרה חלוקת תמיכות מכספי המדינה, לא רק
על פי שיקולים ענייניים ובאופן שוויוני, אלא גם על פי קשרים ולחצים, לעתים לגופים
שאינם ראויים על חשבון גופים שהיו ראויים. כיוון שכך, בא בית המשפט, ובעקבותיו בא
גם היועץ המשפטי לממשלה, והטילו איסור על חלוקת תמיכות על ידי משרדי הממשלה שלא על
פי מבחנים ענייניים ושוויוניים. ראו בג"צ 780/83 ישיבת תומכי תמימים
מרכזית נ' מדינת ישראל (לא פורסם); הנחיית היועץ המשפטי לממשלה בדבר מבחנים
למתן תמיכות על ידי הממשלה למוסדות ציבור, מספר 21.570, מיום 1.12.1985. ראו גם א'
רובינשטיין, המשפט הקונסטיטוציוני של מדינת ישראל (מהדורה 5, 1996),
670-665.
כיוון שכך, שינתה השיטה את עורה. במקום המשרד
הממשלתי, שהחלטתו היתה חשופה לביקורת שיפוטית, בא המחוקק. המחוקק החל קובע בחוק
התקציב השנתי, בצד הסכום הכולל שהוקצה לכל משרד ומשרד לצורך תמיכה במוסדות ציבור,
רשימה מפורטת של המוסדות, נקובים בשם אחד לאחד, כל מוסד והסכום שיקבל כתמיכה אותה
שנה. זאת היתה שיטת הכספים הייחודיים. לפי שיטה זאת, הקול היה קול המחוקק. אך
הידיים, שהכינו את רשימת המוסדות, היו ידי הממשלה. בפועל, אם כן, לא חל שינוי
מהותי בשיטה: עדיין המשרד יכול היה, בדרך כלל, לחלק את הכספים למוסדות שהוא חפץ
ביקרם, לא בהכרח על פי מבחנים ענייניים ושוויוניים, בגושפנקא של החוק. עם זאת,
העובדה שהחלוקה נקבעה בחוק, בכבודו ובעצמו, די היה בה כדי למנוע ביקורת שיפוטית על
השיקולים שביסוד החלוקה.
השיטה פרחה, הכספים הייחודיים שולמו והמחוקק
ראה והשלים. עד שבשנת 1992, כשהגיעו הכספים הייחודיים עד נפש, החליט המחוקק לקבוע
שיטה חדשה שתבטיח את חלוקת התמיכות באופן ענייני ושוויוני. השיטה החדשה נקבעה
במסגרת חוק הסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה), התשנ"ב1992-. חוק זה הוסיף
(בסעיף 1(א)) את סעיף 3א לחוק יסודות התקציב, התשמ"ה1985-. וכך קובע סעיף 3א:
"א.
...
ב.
חוק תקציב שנתי יקבע את הוצאות הממשלה לצורך תמיכה במוסדות ציבור.
ג.
הוצאות הממשלה לצורך תמיכה במוסדות ציבור יקבעו בכל סעיף תקציב בסכום כולל לכל סוג
של מוסדות ציבור.
ד.
הסכום שנקבע בסעיף תקציב לסוג של מוסדות ציבור יחולק בין מוסדות ציבור הנמנים עם
אותו סוג לפי מבחנים שוויוניים.
ה.
הממונה על סעיף התקציב יקבע, בהתייעצות עם היועץ המשפטי לממשלה, מבחנים שוויוניים
לחלוקת הסכום שנקבע באותו סעיף תקציב לצורך תמיכה במוסדות ציבור (להלן - מבחנים).
ו.
שר האוצר יקבע, בהתייעצות עם היועץ המשפטי לממשלה, נוהל שלפיו יוגשו ויידונו בקשות
של מוסדות ציבור לקבלת תמיכה מתקציב המדינה (להלן - נוהל).
ז. המבחנים
והנוהל יפורסמו ברשומות.
...".
חוק הסדרים במשק המדינה (תיקוני
חקיקה), התשנ"ב1992-, הוסיף ואמר (בסעיף 1(ב)) כי השיטה שנקבעה בסעיף 3א לחוק
יסודות התקציב, היא שיטת המבחנים השוויוניים, חלה "על סכומי ההוצאה שבתקציב
לשנת הכספים 1992 ואילך". משמע, משרד החינוך היה צריך לדון ולהחליט בבקשת
העותרת לקבלת תמיכה, כבר בשנת 1992, לפי נוהל ומבחנים שנקבעו בהתאם לסעיף 3א לחוק
יסודות התקציב.
4. העותרת פנתה אל משרד החינוך, וביקשה תמיכה
כספית, זמן קצר לאחר שהוקמה. ביום 6.6.1990 התקיימה ישיבה במינהל התרבות של המשרד,
בה השתתף גם מר אברהם פריד, יושב ראש הנהלת העותרת (להלן - יושב ראש העותרת).
בישיבה זאת הוחלט, בין היתר, כך: "אם יתקבל תקציב מיוחד, מינהל התרבות
יהיה מוכן לטפל בעמותה. בשלב זה איננו יכולים לטפל בעמותה". בינתיים, כיוון
שמינהל התרבות לא קיבל תקציב מיוחד עבור העותרת, נמשך הטיפול במסגרת המשרד. ביום
2.12.90 התקיימה ישיבה אצל המנהל הכללי של המשרד, אף היא בהשתתפותו של יושב ראש
העותרת. בסיכום שיצא מישיבה זאת נאמר:
"3.
משרד החינוך והתרבות יבנה מערכות קריטריונים לתמיכה בגופים מסוג זה [כלומר, מסוג
העותרת].
4.
המנכ"ל יוודא במשרד האוצר קבלת תוספת תקציבית, עבור במות, בכפוף לקריטריונים
שייקבעו (סעיף 3)".
חלפו עברו חודשים אחדים, וביום 27.5.1991 כתב
המנכ"ל אל אגף התקציבים במשרד האוצר לאמור: "אני מבקש את עזרתכם בתקצוב
פעולות עמותת 'במות' המבוצעות במערכת החינוך והתרבות לאמור: תוספת תקציב למטרה
זו... פעולות העמותה ישולבו בפעולות האגף לחינוך מבוגרים במשרד החינוך והתרבות ועל
פי הקריטריונים הנהוגים במשרד". משרד האוצר נענה והחליט להעביר בשנת 1992
למשרד החינוך תוספת תקציב מתוך הרזרבה, לצורך תמיכה בעותרת, בסך 810,000 ש"ח.
5. כך היה בפועל, אך לא כך צריך להיות, לא לפי
ההלכה ולא לפי החוק. ההלכה והחוק גם יחד קובעים כי הממשלה פועלת בחלוקת תמיכות
מכספי המדינה כנאמן של הציבור, ומכאן שהיא חייבת לפעול באופן ענייני ושוויוני. ראו
בג"צ 59/88 צבן נ' שר האוצר, פ"ד מב(4) 705; בג"צ 4346/92 מעלה,
המרכז לציונות דתית נ' שר החינוך והתרבות, פ"ד מו(5) 590.
אמנם, משרד האוצר רשאי לתת תוספת תקציב למשרד
מסויים, במהלך השנה, לצורך תמיכה במוסדות ציבור מסוג מסויים. אך, במקרה כזה, אותו
משרד חייב לקבוע מבחנים לחלוקת התמיכות למוסדות מאותו סוג, אם עדיין אין לו מבחנים
כאלה; לפרסם אותם ברשומות; לתת למוסדות המעוניינים בכך הזדמנות לבקש תמיכה על יסוד
מבחנים אלה; ולחלק את התמיכות, לפי נוהל שאושר לענין זה, בין המוסדות המקיימים את
המבחנים באופן שוויוני. ואילו כאן, ללא מבחנים למוסדות מסוגה של העותרת, ללא פרסום
ברבים וללא הזדמנות שווה למוסדות אחרים, החליט משרד האוצר לתת, באמצעות משרד
החינוך, תמיכה מתוך הרזרבה התקציבית לעותרת, לה ולא אחר. מדוע גילה משרד האוצר
נדיבות כזאת דווקא כלפי העותרת? לא ברור. רק זאת ברור, שהחלטה זאת אינה מתיישבת עם
סעיף 3א לחוק יסודות התקציב. בפועל היא מחזירה את שיטת הכספים הייחודיים, על כל
הליקויים שלה, דרך הדלת האחורית. בדרך זאת היא מסכנת את השיטה המחייבת לפי החוק,
היא שיטת המבחנים השוויוניים. ואחת היא לעניין זה אם האחריות לדרך רובצת כולה לפתח
הממשלה, או שגם העותרת היתה שותפה לדרך.
6. אף שהעותרת זכתה בתמיכה בדרך לא דרך, עדיין
צריך היה למצוא דרך שתאפשר להעביר את התמיכה ממשרד האוצר, באמצעות משרד החינוך, אל
העותרת. וכבר נאמר במקורות כי עבירה גוררת עבירה.
במשרד החינוך היתה אותה עת מערכת של תקנות
תקציביות שקבעו מבחנים לחלוקת תמיכות למוסדות ציבור, כל תקנה לסוג מסויים של
מוסדות. אולם לא היתה ביניהן תקנה תקציבית לצורך חלוקת תמיכות למוסדות מסוג
העותרת. לפיכך החליט מי שהחליט לשבץ את העותרת בתקנה תקציבית מספר 26-05-75:
"יזמות, חידושים וניסויים פדגוגיים" (פורסמה בי"פ 4042,
התשנ"ב, ביום 17.9.92, עמ' 4755) (ונקרא לה להלן, כפי שמקובל לקרוא לה,
המזכירות הפדגוגית).
מדוע דווקא במזכירות הפדגוגית? לא ברור.
ובעצם, מה זה משנה? בהעדר תקנה תקציבית שתתאים לעותרת, וכיוון שהשיבוץ נועד רק
לשמש צינור להעברת התמיכה ממשרד האוצר אל העותרת, נראה כי השיבוץ, אם במזכירות
הפדגוגית ואם בתקנה תקציבית אחרת, לא היה אלא מצוות אנשים מלומדה.
7. מבחינת העותרת הכל היה טוב ויפה: היא קיבלה,
במסגרת המזכירות הפדגוגית, את סכום התמיכה שמשרד האוצר יעד לה, וסכום זה גדל מדי
שנה, לפי מדד מסויים.
כך היה עד שמשרד החינוך החליט, בשנת 1995,
לעקור את העותרת מן המזכירות הפדגוגית ולשבץ אותה בתקנה תקציבית אחרת. שם, מתוך
הכרח להתמודד עם מוסדות נוספים על חלוקת סכום נתון לפי מבחנים שוויוניים, קוצץ
סכום התמיכה שניתנה לעותרת. משנה מקום משנה מזל. לפיכך מבקשת העותרת לחזור אל
המזכירות הפדגוגית, מתוך הנחה שבמזכירות הפדגוגית לא תהיה סיבה לקצץ בתמיכה. בהתאם
היא טוענת בתוקף שהמזכירות הפדגוגית היא המקום הראוי לה, לגופו של עניין, ומכאן
שההחלטה להעביר אותה לתקנה תקציבית אחרת נתקבלה שלא בתום לב, ולכן היא פסולה.
8. אולם, כפי שמשרד החינוך טוען, המזכירות
הפדגוגית אינה מתאימה, ומלכתחילה לא היתה מתאימה, לפעילות של העותרת. המזכירות
הפדגוגית, כפי שנאמר בתקנה תקציבית 26-05-75, "אחראית על תכנון המדיניות
הפדגוגית, פיתוח בקרה על ביצוע המדיניות וייזום ניסויים פדגוגיים", וכיוצא בכך.
הפעילות הנתמכת לפי התקנה היא: "קידום היבט פדגוגי בנושאים אלה: שיטות הוראה,
תכניות לימודים, חומרי לימוד והעשרה, הכשרת כוח אדם חינוכי, ...". אוכלוסיית
היעד היא "כלל אוכלוסיית מערכת החינוך: מפקחים, מנהלים, מורים, צוות בית
הספר, תלמידים והורים". והמבחנים למתן תמיכה לפי תקנה תקציבית זאת דורשים,
בראש ובראשונה, כי "תחומי הפעולה של הגוף הנתמך עולים בקנה אחד עם מדיניות
המזכירות הפדגוגית ופעילותה". כל מי שקורא הוראות אלה, והוראות נוספות בתקנה
תקציבית זאת, עומד תמה: העותרת, המארגנת הרצאות וסמינריונים למבוגרים, ולא דווקא
למורים או להורים, אלא לכל דיכפין, על כל נושא "בתחומי המדעים המדויקים
והשפעותיהם על הפסיכולוגיה, הסוציולוגיה, התרבות והתנהגות האדם בחברה
המודרנית", ולאו דווקא על חינוך ילדים, מה לה ולמזכירות הפדגוגית?
העותרת היתה מלכתחילה נטע זר במזכירות
הפדגוגית. אכן, רק נכנסה העותרת אל המזכירות הפדגוגית וכבר החל משרד החינוך בוחן
כיצד להוציאה משם. בחודש מרץ 1993 החליטה ועדת התמיכות של המשרד לאשר לעותרת בשלב
זה תמיכה בסכום של 326,000 ש"ח בלבד, והוסיפה לאמור: "המזכירות הפדגוגית
תבדוק האפשרות להעביר הטיפול בגוף זה למינהל התרבות". אולם, סופו של דבר,
העותרת נשארה אותה שנה במזכירות הפדגוגית וקיבלה תמיכה בסך 867,000 ש"ח. גם
בשנת 1994, כפי שנאמר בתצהיר התשובה, נעשו נסיונות להוציא את העותרת מן המזכירות
הפדגוגית. "לקראת סוף שנת התקציב 1994" כותב יושב ראש העותרת אל שר
החינוך ביום 22.5.94, "הגיעו לאוזנינו שמועות על כוונה להעבירנו למחלקה
אחרת". ואכן, בשנת 1995 נפל הפור והעותרת הוצאה מן המזכירות הפדגוגית.
9. מה, אם כן, הפסול שנפל בהחלטה להוציא את
העותרת מן המזכירות הפדגוגית? העותרת אינה טוענת, ומכל מקום אינה מוכיחה, כי
הפעילות שלה תואמת את ההוראות והמבחנים בדבר חלוקת תמיכות במסגרת המזכירות
הפדגוגית. אך היא טוענת כי בדרך כלל כל מוסד רשאי לבחור לעצמו את התקנה התקציבית
ההולמת אותו. אכן, הדעת נותנת שכל מוסד רשאי להפנות בקשה לתמיכה מתקנה תקציבית
הנראית לו הולמת את פעילותו. אולם אין להעלות על הדעת שמוסד כלשהו יוכל להכתיב,
ככל העולה על רוחו, את התקנה התקציבית ממנה יקבל תמיכה. אם המוסד אינו מתאים לתקנה
תקציבית, אליה הוא מפנה בקשה לתמיכה, אין המשרד חייב, ואפילו אין הוא רשאי, לקלוט
אותו בתקנה תקציבית זאת. ודאי שכך הדבר במקרה זה. העותרת קיבלה את התמיכה ושובצה
במזכירות הפדגוגית, מלכתחילה, שלא כחוק. וכי איזה פתחון פה יש לה לדרוש כי תישאר
במזכירות הפדגוגית בניגוד להוראות ולמבחנים?
העותרת הוסיפה וטענה כי משרד החינוך אינו
מקפיד בעניין זה, והוא מחזיק במסגרת המזכירות הפדגוגית מוסדות אחרים, שאף הם אינם
עונים על ההוראות והמבחנים. היא גם ציינה שם של מוסד כזה: בית שמואל. בקשנו מן
המשיבים שיבררו טענה זאת. לאחר שקיבלנו את תשובתם נחה דעתנו כי אין ממש בטענה.
לא נותרה בפי העותרת אלא טענה אחת נגד ההחלטה
להוציא אותה מן המזכירות הפדגוגית: חוסר תום לב. לפי טענת העותרת, החלטה זאת נובעת
משיקולים פוליטיים של שר החינוך. הטענה, לכאורה, תמוהה. לעותרת, כדבריה, אין זהות
מפלגתית כלשהי, ורוב חברי ההנהלה שלה חסרים כל זהות פוליטית. אלא מאי? יושב ראש
העותרת מתלונן, במכתב שכתב אל השר ביום 22.5.1995, כי העותרת לוקה משום שהוא היה
בעבר חבר המפלגה הליברלית בליכוד, ואף שימש בתפקידים ציבוריים שונים מכוח חברות
זאת. אך מה הבסיס לטענה כי בשל כך הוצאה העותרת מן המזכירות הפדגוגית והועברה
לתקנה תקציבית אחרת?
העתירה אינה תומכת את הטענה במסמכים או ראיות
אחרות. יש בכך כדי לפגום בעתירה. כפי שבית המשפט אמר לא אחת, עתירה המטיחה נגד
אישים בשירות הציבור טענות בדבר מניעים פוליטיים או חוסר תום לב מבחינה אחרת, ללא
תימוכין, אינה מוסיפה אלא גורעת מעצמת העתירה. מכל מקום השר, שראה לנכון להגיב
בתצהיר אישי, מכחיש כל מניע פוליטי. אכן, אפילו המסמכים שהעותרת צירפה לעתירה אינם
תומכים בטענה של התנכלות פוליטית. ביום 1.6.1995, בתשובה לטענות של יושב ראש
העותרת בדבר עיכוב מתמשך בהעברת התמיכה אל העותרת, כותב לו השר כי העיכוב נובע
מהעדר קריטריונים, וכי הוא ינחה את חשב המשרד "לעשות את שניתן על מנת לזרז את
תהליך גיבוש הקריטריונים ולהעביר את התקציב המיועד לכם בהקדם". וביום
21.11.95, לאחר שהעותרת קיבלה את ההודעה הרשמית על הקיצוץ הגדול בשעור התמיכה, כתב
יושב ראש העותרת אל השר ואמר, בין היתר, כך: "בהערכה כי הדברים לא נעשו
בידיעתך ובוודאי שלא בהסכמתך, הריני מבקש כי תקבע עמי פגישה מיידית לפתרון
הבעיה".
המסקנה מכל האמור היא, כי העותרת, שלא היה לה
מקום במזכירות הפדגוגית מלכתחילה, הוצאה מן המזכירות הפדגוגית כדין.
10. בכך לא תם המסע, שכן העותרת מלינה גם על הדרך
שהיה עליה לעבור, לאחר שהוצאה מן המזכירות הפדגוגית, עד אשר שובצה בתקנה תקציבית
אחרת. תחילה נאמר לעותרת כי תועבר לתקנה תקציבית הקרויה "חינוך
למבוגרים". אולם לאחר זמן התברר כי אין במסגרת החינוך למבוגרים תקנה תקציבית
שבה מבחנים ההולמים את סוג הפעילות של העותרת. לכן נותרה העותרת ללא בית וכתוצאה
גם ללא מקדמות. לבסוף, כדי לצאת מן המצר, הוחלט במשרד לשבץ את העותרת בתקנה
תקציבית מספר 31-20-43: "מוסדות להשכלה" (המבחנים פורסמו בי"פ
4274, התשנ"ה, ביום 12.1.1995, עמ' 1170) (להלן - אגף המכללות).
אך גם כאן לא נפתרו כל הבעיות. באגף המכללות
ניתנות תמיכות לשני סוגים של מוסדות. הסוג הראשון: מכללות. העותרת אינה מכללה
(שהיא מעין אוניברסיטה) ולכן ברור כי אין היא זכאית לתמיכה כמכללה. הסוג השני:
מדרשות. המדרשות מקיימות פעילות דומה במהותה לפעילות שהעותרת מקיימת: הן נותנות,
בעיקר, הרצאות לאוכלוסיה מגוונת של מבוגרים וצעירים המבקשים לקבל השכלה שלא בדרך
החינוך הפורמלי אלא באמצעות העשרה תרבותית והשכלתית.
מבחינה זאת, ולפי יתר ההוראות והמבחנים,
העותרת ראויה לתמיכה כמדרשה. אולם אליה וקוץ בה. מטרת הפעילות של המדרשות, לפי
המבחנים, מוגבלת לנושאים של מדעי הרוח: היסטוריה של ארץ ישראל, היסטוריה יהודית,
ספרות, מחשבת ישראל, שפה ולשון עברית וכן שפה, לשון והיסטוריה ערבית. ואילו העותרת
אינה עוסקת בנושאים אלה אלא בנושאים של מדעים מדויקים ומדעי החברה. בעיה זאת היתה
ברורה למשרד החינוך. לכן החליט המשרד לתקן את התקנה, כדי שתהיה הולמת גם את
הפעילות של העותרת, ולהוסיף למסגרת הנושאים עוד נושא: מדע וטכנולוגיה. כך נעשה,
ולאחר שהתיקון אושר כנדרש על ידי היועץ המשפטי לממשלה, פורסם התיקון ברשומות
(י"פ 4423, התשנ"ו, 30.6.96, עמ' 3830).
11. העותרת צודקת כאשר היא טוענת כי ההליך, בו
הועברה העותרת מן המזכירות הפדגוגית דרך החינוך למבוגרים אל האגף למכללות, לא
היה תקין. מן הראוי היה שהמשרד יעשה מאמץ לקבוע מבחנים ראויים, שיתאימו לעותרת, אם
בחינוך למבוגרים ואם באגף למכללות, לפני שהוציא את העותרת מן המזכירות הפדגוגית.
עם זאת, אין בכך כדי להושיע את העותרת. כאשר
העותרת הוצאה מן המזכירות הפדגוגית, לא היתה ברירה, אם העותרת היתה אמורה לקבל
תמיכה כלשהי, אלא לשבץ אותה בתקנה תקציבית המתאימה לה ביותר. אגף המכללות היה, ככל
הנראה, המתאים ביותר לעותרת מן הבחינה של סוג הפעילות. הפגם במבחנים שחלו באגף
המכללות, מבחינת הנושאים המנויים בתקנה התקציבית, היה פגם פורמלי יותר מאשר פגם
מהותי, והוא לא היה אלא פגם זמני. מכל מקום, בינתיים תוקן הפגם, על ידי הוספת מדע
וטכנולוגיה לרשימת הנושאים, וכיום העותרת נמצאת במסגרת התקנה המתאימה לה. במצב זה
אין סיבה להחזיר את העותרת אל המזכירות הפדגוגית, שהעותרת אינה מתאימה לה כלל, ואף
לא מצאנו יסוד להעביר אותה אל החינוך למבוגרים, בו לא נקבעו עדיין מבחנים ההולמים
את העותרת, בכל הנוגע לשנת 1995.
כיוון שהעותרת נמצאת באגף המכללות כדין, אין
אלא לברר אם היא קופחה בשעור התמיכה שניתנה לה במסגרת אגף זה.
12. באגף המכללות ניתנה לעותרת, על פי החלטה של
ועדת התמיכות, תמיכה בסך 400,000 ש"ח לערך לשנת 1995. מבחינת העותרת היתה זו
מכה קשה: בשנת 1994 ניתנה לה תמיכה, במסגרת המזכירות הפדגוגית, בסך 945,000
ש"ח, והיא ציפתה לקבל בשנת 1995 תמיכה בסך 1,077,000 ש"ח.
אולם מכה קשה, כשהיא לעצמה, אינה מצמיחה טענה
טובה. לעותרת אין זכות לקבל גם בעתיד תמיכה בסכום שקיבלה בעבר שלא כדין: ללא
מבחנים, בניגוד לסעיף 3א לחוק יסודות התקציב. לפי חוק זה, יש לה רק זכות להשתתף
בחלוקה של הסכום שהוקצה לתמיכה במוסדות ציבור במסגרת התקנה התקציבית אליה היא
משתייכת, כלומר, בחלוקה בין המדרשות (13 במספר) שבאגף המכללות, לפי מבחנים
שוויוניים.
לעותרת היתה טענה שהיא קופחה בחלוקה זאת
מבחינה אחת. לפי המבחנים בדבר חלוקת תמיכות למדרשות, אחד המדדים המשפיעים על גובה
התמיכה הוא מספר התלמידים של המוסד. ועדת התמיכות התעלמה ממדד זה, כאשר קבעה את
גובה התמיכה בעותרת, כיוון שסברה כי אין הוא מדד מוצלח. אולם העותרת, המצליחה
להביא מספר רב של משתתפים להרצאות ולסמינריונים שהיא מארגנת, סבורה כי מספר
המשתתפים צריך להשפיע על גובה התמיכה. כך או כך, בית המשפט היה סבור כי יש משמעות
למדד זה כל זמן שהוא נכלל במבחנים כאחד המדדים. על יסוד הערות שבית המשפט השמיע
בעניין זה במהלך הדיון, חזרה ועדת התמיכות לדון בגובה התמיכה. היא החליטה, אכן,
להתחשב גם במספר התלמידים, ועל יסוד מדד זה הוסיפה לעותרת כ95,000- ש"ח לשנת
1995.
13. העותרת עדיין רואה עצמה פגועה. היא פיתחה
פעילות נרחבת, כשהיא מסתמכת על סכום התמיכה שקיבלה משנת 1992, ועכשיו עליה לצמצם
את פעילותה במידה רבה. אך אין היא יכולה לצאת נשכרת מן החטא הראשון, כלומר, קבלת
התמיכה מלכתחילה שלא לפי מבחנים שוויוניים. עכשיו בא החטא על תיקונו. העותרת מקבלת
תמיכה על יסוד מבחנים שוויוניים יחד עם מוסדות אחרים המקיימים פעילות מאותו סוג.
אכן הסכום אינו משביע את העותרת. אך אפשר להניח שגם מוסדות אחרים היו רוצים לקבל
תמיכה בסכום גבוה יותר. כל המוסדות, לרבות העותרת, צריכים לכלכל את פעילותם מתוך
התחשבות בסכום שהוקצה על ידי המשרד לפעילות מסוג זה.
סיכומו של דבר, אין יסוד לבית המשפט להתערב
בהחלטת המשיבים. כך החלטנו, והודענו לבעלי הדין, כבר ביום 29.1.97. ואלה הנימוקים
להחלטתנו.
העתירה נדחית.
העותרת תשלם למשיבים
את הוצאות המשפט בסך 10,000 ש"ח.
ש
ו פ ט
השופט ג' בך:
אני מסכים.
ש ו פ ט
השופטת ד' דורנר:
אני מסכימה.
ש ו פ ט ת
לפיכך הוחלט כאמור בפסק הדין של
השופט י' זמיר.
ניתן היום, ה' באדר א' תשנ"ז (12.2.97).
ש ו פ ט ש ו פ ט
ש ו פ ט ת
העתק
נאמן למקור
שמריהו
כהן - מזכיר ראשי
01i.95074580