בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
ע"א
7456/97
בפני: כבוד
המשנה לנשיא ש' לוין
כבוד
השופט י' אנגלרד
כבוד
השופטת א' פרוקצ'יה
המערערת: מלכה
מליחי
נ
ג ד
המשיבה: חב'
שמשון חברה לביטוח בע"מ
ערעור
על פסק דין בית משפט מחוזי
בתל-אביב-יפו
מיום 11.11.97
בה.פ.1317/97
שניתן על ידי כבוד
השופט
י. זפט
בשם
המערערת: עו"ד ציון אגמון
בשם
המשיבה: עו"ד נח ליפשיץ
פסק-דין
השופטת א' פרוקצ'יה:
1. לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי
בתל-אביב (כב' השופט זפט) בה.פ. 1317/97 בו דחה את תביעת המערערת להצהיר כי שני
הסכמי הלוואה מיום 22.6.95 ומיום 18.12.95 אינם מחייבים אותה וכי יש למחוק את
המשכנתא שנרשמה על זכותה בבית מגוריה ברח' הרימונים בחדרה.
רקע
2. אלה העובדות שנקבעו בפסק דינו של בית המשפט
המחוזי: במחצית שנת 1995 החליטו המערערת ובעלה לשפץ את ביתם, ולצורך כך בקשו
הלוואה מחברת ביטוח "שמשון" (להלן: המשיבה) אצלה היה הבעל מבוטח בביטוח
חיים.
ביום 22.6.95 חתמו המערערת ובעלה במשרדו של
עו"ד ישראל הדר על הסכם הלוואה ראשון לפיו תעמיד המשיבה לבני הזוג הלוואה בסך
150,000 ש"ח. שלושה ימים לפני כן, ב- 19.6.95 חתמו בני הזוג על הודעת מישכון
ביתם לצורך הבטחת פרעון ההלוואה. בהסתמך על חתימות בני הזוג על הסכם ההלוואה
הראשון והודעת המשכון, נרשם ביום 22.6.95 משכון ראשון על זכויות המערערת ובעלה
בנכס.
בדצמבר 1995 חתמו בני הזוג על בקשה לקבלת
הלוואה שניה בסכום של 150,000 ש"ח מהמשיבה, וביום 18.12.95 נחתם חוזה הלוואה
שני. בתחילת שנת 1996 נפרדו דרכי בני הזוג והבעל ניתק קשר עם המערערת. נגד המערערת
ובעלה נפתח תיק הוצאה לפועל ביוזמת המשיבה לצורך מימוש השעבוד על בית המגורים.
בעקבות הליך זה הגישה המערערת תובענה לסעד הצהרתי בה ביקשה הצהרה לפיה הסכמי
ההלוואה אינם תקפים ולסעד של מחיקת השעבוד על הנכס.
בתביעתה, טענה המערערת את עיקרי הטענות הבאות:
למרות חתימתה על ההסכמים ועל הודעת המשכון, היא לא נתבקשה לקרוא את תוכנם, ודבר
מהאמור בהם לא הוסבר לה; היא מעולם לא קבלה לידיה את ההלוואות נשוא ההסכמים ולא
ייפתה את כוחו של בעלה לקבל את חלקה בהלוואות במקומה; כאשר חתמה על הסכם ההלוואה
השני סברה כי ההלוואה הראשונה כלל לא ניתנה עדיין ולו ידעה כי בעלה קבל אותה לא
היתה חותמת על ההסכם השני; אין לה ידיעה ברורה כי הכספים הגיעו לבעלה שנטש אותה
בתחילת 1996; הוסבר לה על ידי עורכי הדין שהחתימו אותה על חוזי ההלוואות והמשכון
כי השעבוד יכנס לתוקף רק מרגע שתקבל את הכסף לידיה ומשהכסף לא נתקבל על ידה, לא
קיבל השעבוד תוקף.
המשיבה לא הגישה כל תצהיר וכל עדות מטעמה.
פסק הדין של בית המשפט המחוזי
3. לטענה הראשונה שהועלתה על ידי המערערת לפיה לא
נתבקשה לקרוא ולהבין את תוכן המסמכים עליהם חתמה ולכן אין היא מחוייבת על פיהם קבע
בית המשפט כי הימנעותה מרצון מלעיין במסמכים אינה יכולה לשחררה מחובתה על פי
מסמכים אלה; אשר לטענה בדבר הסברים שקבלה, כביכול, מעורכי הדין שהחתימו אותה על
המסמכים נקבע כי יש לדחות גם טענה זו, משעורכי הדין לא הוזמנו להעיד ולא ניתן כל
ביסוס ראייתי לטענה שהועלתה בהקשר להם. בטענת המערערת כי לא קבלה לידיה כסף כלשהו
על חשבון ההלוואות שניתנו לא נמצא ממש. בית המשפט עמד על כך כי במסמך ההלוואה השניה
נאמר במבוא כי "הואיל ובתאריך 21.6.95 נחתם בין הלווה ובין "שמשון"
הסכם (להלן - "ההסכם הקודם") על פיו נתנה "שמשון" ללווה
הלוואה בסכום ובתנאים וכנגד בטחונות (להלן - "הלוואה הקודמת") כמפורט
בהסכם הקודם..." הוא קבע כי דברים אלה מהווים הודאה בכתב באשר לקבלת כספי
ההלוואה הראשונה והודאה זו אין לסתור על ידי אמירה סתמית בתצהיר. אי לכך מצא בית
המשפט כי גרסת המערערת לפיה לא קבלה את ההלוואה הראשונה הינה "מופרכת ובלתי
ראויה לאימון." עוד קבע בית המשפט כי המערערת הודתה שההלוואות נלקחו לצורך
שיפוצי הבית וכי השיפוץ אכן בוצע, ומשמע שהכספים הגיעו ליעדם. עוד נקבע, כי
המערערת לא טענה כי כספי ההלוואות לא ניתנו על ידי המשיבה אלא רק שהכספים לא הגיעו
לידיה וכי בעלה הונה אותה כאשר נטש אותה בינואר 1996 אולם "אם בעלה הונה
אותה, אין בכך כדי לפגוע בחיובה של המבקשת כלפי המשיבה."
הערעור
4. ערעור המערערת הוא בעיקרו עובדתי, והיא חוזרת
בפנינו, ביסודם של דברים, על טיעונים שהעלתה בבית המשפט המחוזי. לדבריה, מאחר
שהמשיבה לא הגישה כל תצהיר מטעמה, עדותה שלה בתצהירה ובחקירתה במשפט לא הופרכה ולא
נסתרה ויש לקבלה. בראיות שהביאה הוכיחה לטענתה כי לא נתבקשה לקרוא את הסכמי
ההלוואה אלא רק לחתום עליהם והיא לא הבינה את תוכנם ואת תוכן הסכם המשכנתא. היא לא
קבלה לידיה את חלקה בשתי ההלוואות, ובעלה לא הוסמך לקבל את חלקה בהלוואות בשמה,
ואין לה גם כל מידע על כך כי בעלה קבל את הכסף במקומה, ואין הוכחה כי כספי
ההלוואות הועברו לידיו. עוד טענה כי עורכי הדין בפניהם חתמה על ההסכמים אמרו לה כי
ההסכמים והשעבוד יכנסו לתוקף רק לאחר שתקבל את הכספים לידיה או לחשבון משותף עם
בעלה.
המשיבה טוענת בתגובה כי מדובר בערעור עובדתי
ואין עילה לבית משפט של ערעור להתערב בממצאים שנקבעו. החתימות של המערערת על
המסמכים יוצרים חזקה שלא הופרכה כי היא קבלה את ההלוואות והסכימה להטלת שעבוד על
הבית לצורך הבטחת פרעונן, מה גם שהוכח השימוש שנעשה בפועל בכספים לצורך שיפוץ
הבית. היחסים הפנימיים בין בני הזוג אינם מעניינה של המשיבה ואינם עילה לאי פרעון
חובות בני הזוג על ידי אחד מהם או שניהם או לאי מימוש שעבוד על נכס שהוטל כדין
להבטחת פרעונם.
הכרעה
5. נתתי דעתי למכלול נסיבות הענין ולטיעוני
הצדדים ובאתי לידי מסקנה כי אין ממש בערעור ויש לדחותו. הצדק עם המשיבה בטענתה כי
הערעור הינו רובו ככולו ערעור על קביעות עובדתיות שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית
אשר אינן מצדיקות התערבות ערכאת ערעור.
6. הלכה פסוקה היא כי בית משפט שלערעור אינו
מתערב על נקלה בהכרעות עובדתיות שנקבעו על ידי הערכאה הראשונה, אלא בנסיבות
מיוחדות: ע"א 4839/92 גנז נ' כץ, פד"י מח(4) 749, 756; ע"א
56/82 מדינת ישראל נ' עזבון עבדאללה מוסא רחאל, פד"י מ(4) 29, 33;
ע"א 445/82 חן נ' שיטרית, פד"י לט(2) 617, 619; והשווה ע"פ
9352/99 יומטוביאן נ' מדינת ישראל, פד"י נד(4) 632, 644-5). לעיתים יש
הצדקה לבחינת ראיות על ידי ערכאת הערעור מקום שאין מדובר בהתרשמות בלתי אמצעית של
בית המשפט מעדותם של עדים, אלא חומר הראיות בנוי ממסמכים או ראיות חפציות אחרות.
במקרה שלפנינו התרשם בית המשפט מעדותה של המערערת התרשמות בלתי אמצעית ומצא את
עדותה בלתי אמינה, ולכך נוספו ראיות במסמכים בכתב אשר לא התיישבו עם גרסתה. עדויות
אחרות ממקורות עצמאיים לתמיכה בגרסתה לא הובאו. על רקע זה קבע בית המשפט את
ממצאיו, וקביעותיו עומדות במבחן ההגיון ואין להתערב בהן.
7. המערערת טוענת כי חתמה על מסמכי ההלוואות
והשעבוד בלי לקרוא אותם ובלי להבינם. אין מקום להיזקק כאן לטענת "לא נעשה
דבר" (“non est factum”) מאחר שלא הוכחו
נסיבות המגבשות עילה זו (השווה ע"א 1548/96 בנק איגוד נ' לופו,
פד"י נד(2) 559; ע"א 36/99 יפה נ' גלזר, פד"י נה(3) 272; ג.
שלו טעות בחתימה - האמנם "לא נעשה דבר" משפטים י"א,
תשמ"א 501). דרך כלל, דין הוא כי אדם החותם על מסמך בלי לדעת את תוכנו לא
יישמע בטענה שלא קרא אותו ולא ידע על מה חתם ובמה התחייב שכן "חזקה עליו שחתם
לאות הסכמתו, יהא תוכן המסמך אשר יהא" (הנשיא זוסמן בע"א 467/64 שוויץ
נ' סנדור, פד"י יט(2) 113, 117). הנטל לסתירת חזקה זו הינו משמעותי (ענין
לופו, שם, עמ' 571; פרשת יפה, שם, עמ' 287). המערערת בענייננו נמנעה מלהעיד את
עורכי הדין אשר החתימו אותה על המסמכים. טענתה בדבר אי הבנתה את המסמכים נותרה
לאקונית ובלתי משכנעת. אין פלא כי בית משפט קמא לא ראה ליתן אימון בגרסתה בענין זה
ואין להתערב בקביעה זו.
בהקשר לטענת המערערת, עשויה היתה לעלות שאלת
המשמעות של הוראות סעיף 16 לתקנות המקרקעין (ניהול ורישום) תש"ל1969-. הוראה
זו קובעת, בין היתר, כי על עורך דין אשר בפניו התייצבו בעלי עיסקה, להחתים אותם
ולאמת חתימותיהם לאחר שזיהה אותם והסביר להם את מהות העיסקה שהם עומדים לבצע ואת
התוצאות המשפטיות הנובעות ממנה, ולאחר ששוכנע שהדבר הובן כראוי ושהם חותמים
מרצונם. עם זאת, אין צורך בענייננו להיכנס לבירור משמעותה של חובת מתן הסבר החלה
על עורך דין המחתים בעל עיסקה על שטר עיסקה, והאם יש בהפרת חובה זו כדי להשליך על
תוקף העיסקה, שכן עצם טענת המערערת בדבר הימנעות עורכי הדין מלהסביר לה את משמעות
מסמכי העסקה שעה שהחתימו אותה עליהם לא הוכחה, משעורכי הדין כלל לא הוזמנו להעיד.
8. מכאן, לטענותיה העיקריות של המערערת לפיהן לא
קבלה לידיה "ולו אגורה שחוקה אחת מתוך כספי ההלוואות" כדבריה (סעיף א(ה)
לנימוקי הערעור) (סעיף 20 לתצהירה) ולטענה כי אין לה "כל בטחון כי הכספים
הגיעו לבעל אשר נטש אותי מיד בתחילת 1996" (סעיף 21 לתצהירה). גם בטענות אלה
אין ממש. בית המשפט המחוזי קבע כממצא עובדתי כי כספי שתי ההלוואות ניתנו על ידי
המשיבה לבני הזוג, וכי שימשו אותם לצורך ביצוע שיפוצים בביתם. אין מקום להתערב
בקביעות אלה שהן בעיקרן קביעות שבעובדה ומעוגנות בחומר שהוגש ובהגיונם של
ההתרחשויות כפי שהוכחו.
אשר להלוואה הראשונה - המערערת הודתה בקיומה
ולו בחתימתה על הסכם ההלוואה השני, אשר במבוא לו היתה התייחסות להסכם ההלוואה
הקודם וצויין בו כי ניתנה הלוואה בסכום שפורט בהסכם הקודם. בנסיבות אלה
התכחשותה של המערערת לקבלת ההלוואה הראשונה אינה עומדת במבחן. יתר על כן, המערערת
עצמה העידה כי הבית שופץ וזה הרי היה ייעוד כספי ההלוואות, ועדותה שלה בענין זה
תומכת בממצא לפיו ההלוואות אכן ניתנו.
אשר לכספי ההלוואה השניה: בתצהירה אומרת
המערערת כי לא קבלה את שתי ההלוואות ואין לה בטחון כי הכספים הגיעו לבעלה, אשר נטש
אותה בינואר 1996. משהתכחשותה לקבלת כספי ההלוואה הראשונה נמצאה בלתי אמינה לאחר
שחתמה על ההסכם השני ובו הודאה בדבר קבלת הלוואה קודמת, הרי שאי אמינות זו מקרינה
גם על עדותה לפיה לא קבלה את כספי ההלוואה השניה. מובנת על כן התייחסותו של בית
משפט קמא גם לחלק זה של הטענה כענין שלא הוכח. יתר על כן, הנסיבה האובייקטיבית
הבאה גורעת אף היא מטיעונה של המערערת: השעבוד הקנייני על בית המגורים להבטחת
ההלוואות הוטל עוד באמצע 1995 בד בבד עם ביצוע עסקת ההלוואה הראשונה. שעבוד זה
נותר בתוקפו בלא טענה כלשהי מצד בני הזוג לאורך כל התקופה, עד שהחלה המשיבה בנקיטת
הליכי הוצאה לפועל למימוש הבטוחה שבידיה. יש להניח כי אילו לא היתה המשיבה משלמת
לבני הזוג את כספי ההלוואות בהתאם להסכמים היו הם או מי מהם דואגים להסיר את
המשכון בסמוך לאחר מכן, לבל ישרור מצב בו נותר שעבוד רשום בלא שהאשראי שלהבטחתו
נרשם השעבוד אכן ניתן. אולם דבר זה לא ארע, ויש בכך כדי לחזק את המסקנה כי כספי
ההלוואות אכן ניתנו, השעבוד נרשם להבטחתן, ורק בבוא עת מימושו של השעבוד, העלתה
המערערת לראשונה טענות שונות לביטול רוע הגזירה שלא היו מעוגנות כלל במציאות
העובדתית האמיתית. נכון הוא כי המשיבה מצידה לא הגישה כל תצהיר ולא הניחה כל תשתית
עובדתית לטענותיה ויש לתמוה על כך. עם זאת, נטל הראייה מונח על כתפיה של המערערת
להצביע על כך שחרף העובדה שחתמה על מסמכי ההלוואות והשעבוד, לא קבלה את כספי
ההלוואות וכי אלה כלל לא ניתנו על ידי החברה. בנסיבות הענין כפי שתוארו לא עמדה
המערערת בנטל זה.
9. אשר לאפשרות כי אפשר וכספי ההלוואות הגיעו
לידי הבעל אשר עזב את המערערת בתחילת 1996, וכי הוא לקח את הכספים לצרכיו ולא
העבירם אף בחלקם לאשתו יש לומר: גרסה עובדתית כזו אף מפיה של המערערת לא נטענה אלא
בחצי פה וכהשערה בלבד. בסעיף 21 לתצהירה היא אומרת:
"אין
לי כל בטחון כי הכספים הגיעו לבעלי אשר נטש אותי מיד בתחילת 1996."
להשערה זו לא ניתן כל ביסוס ממקור אובייקטיבי,
והקביעות העובדתיות של בית המשפט המחוזי אינן מתיישבות עמה.
10. יתר על כן, גם אם יש ממש בדברי המערערת כי חלקה
בכספי ההלוואה השניה לא הגיעו לידיה אלא נלקחו על ידי בעלה שעזב, אין בכך כדי
לשלול את חובתה לפרוע את החוב כולו, נשוא שני הסכמי ההלוואה, כלפי המשיבה, וממילא
אין בכך כדי לפגום בתקפות המשכנתא. הסכמי ההלוואות מגדירים את המערערת ובעלה
כחייבים ביחד ולחוד. המלווה רשאי להעביר את כספי ההלוואה לאחד מהחייבים בעבור
שניהם אלא אם כן הוכח הסדר מפורש השולל זאת-דבר שלא נעשה כאן. משהועברו כספי
ההלוואה לשני החייבים או לאחד מהם, קמה חבותם ביחד ולחוד לפרעון ההלוואה. חבות בני
הזוג לפרעון ההלוואות בענייננו היא חבות ביחד ולחוד כלפי המשיבה. לגבי שניים
החייבים ביחד ולחוד, רשאי הנושה לדרוש את קיום החיוב כולו או מקצתו משניהם כאחד או
מכל אחד מהם בנפרד, ובלבד שלא ייפרע יותר מן המגיע לו (סעיף 55(א) לחוק החוזים
(חלק כללי) התשל"ג1973-). יוצא, אפוא, כי מרגע שהמשיבה נתנה את כספי ההלוואות
לאחד מבני הזוג, קמה חבות שניהם ביחד ולחוד כלפיה לפרוע את ההלוואות ואין זה
מעניינה מה התרחש במעגל הפנימי שביחסי החייבים בינם לבין עצמם. במעגל פנימי זה -
שהמשיבה אינה צד לו - עשויים החייבים להיפרע זה מזה במידת הצורך. מכאן, שהמערערת
חבה כלפי המשיבה את פרעון סכומי ההלוואות נשוא שני ההסכמים והשעבוד להבטחת סכומים
אלה הינו תקף וניתן למימוש.
סוף דבר
11. המערערת לא עמדה בנטל להוכיח את טענתה בדבר אי
תקפותם של הסכמי ההלוואה והשעבוד ביחסים בינה לבין המשיבה. לפיכך, בדין נדחתה
תביעתה לסעד הצהרתי לפיו הסכמי ההלוואה אינם מחייבים אותה ולמחיקת השעבוד שהוטל על
זכויותיה בבית המגורים. בין לבין, עולה בין השיטין ממסמכים שהובאו בערעור כי
השעבוד על בית המגורים מומש וכי הזכויות בבית נמכרו.
בהינתן אלה, אציע לחברי לדחות את הערעור. נוכח
מצבה הקשה של המערערת אציע לחברי לחייבה בסכום הוצאות מופחת בשיעור כולל של 10,000
ש"ח.
ש
ו פ ט ת
המשנה לנשיא ש. לוין:
אני מסכים.
המשנה לנשיא
השופט י. אנגלרד:
אני מסכים.
ש ו פ ט
לפיכך הערעור נדחה כאמור בפסק דינה של השופטת
פרוקצ'יה.
ניתן היום, כ"ד באייר תשס"ב
(6.5.02).
המשנה לנשיא ש ו פ ט ש ו פ ט
ת
העתק
מתאים למקור 97074560.R07
נוסח
זה כפוף לשינויי עריכה וניסוח.
רשם
בבית
המשפט העליון פועל מרכז מידע, טל' 02-6750444
בית
המשפט פתוח להערות והצעות:
[email protected]
לבתי
המשפט אתר באינטרנט: www.court.gov.il