חיים רובינסון נ. הרשות המוסמכת לחוק נכי רדיפות נאצים

החלטה בתיק בג"ץ 7453/14 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 7453/14 לפני: כבוד המשנה לנשיאה א' רובינשטיין כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט י' דנציגר העותר: חיים רובינסון נ ג ד המשיבים: 1. הרשות המוסמכת לחוק נכי רדיפות נאצים 2. משרד האוצר עתירה למתן צו על תנאי בשם העותר: בעצמו פסק-דין המשנה לנשיאה א' רובינשטיין: א. העותר, אשר עלה ארצה במהלך מלחמת העולם השניה במסגרת עליית ילדי טהרן, מוכר כנכה מכוח חוק נכי רדיפות הנאצים, התשי"ד-1957 (להלן החוק), בשיעור של 100%. ככל שניתן להבין מהאמור בעתירה, העותר מבקש להשיג על הסכם השילומים בין ישראל לגרמניה שנחתם בשנת 1952, וכן על התקרה בגובה 100% נכות אותה מאפשר החוק. ב. בתגובת המדינה מיום 13.1.15 נטען כי דין העתירה להידחות על הסף, בין היתר מהטעמים הבאים: ראשית, כיון שהעניין העקרוני העולה לכאורה מן העתירה – פרשנות הסכם השילומים בזיקה לילדי טהרן – נדון בהרחבה בע"א 7686/12 מדינת ישראל נ' רובינסון (2014) (להלן עניין רובינסון הראשון), ואין מקום לדיון מחודש בפסק דינו החלוט של בית משפט זה במסגרת העתירה. שנית, כיון שהעותר העלה טענותיו בדבר שיעור הנכות לפני חודשים אחדים בבג"צ 2690/14 רובינסון נ' משרד האוצר (19.11.14) (להלן עניין רובינסון השני) וטענותיו נדחו, אין מקום לדיון מחודש גם בסוגיה זו. לבסוף מבקשת המדינה, כי נוכח העובדה שהעותר מגיש הליכי סרק רבים, הן לבית משפט זה והן לבתי משפט נוספים, באופן המצריך השקעת משאבים מרובה מרשויות המדינה, יפסקו לחובת העותר הוצאות, ולוא סמליות, על מנת למנוע את הימשכותה של התנהלות זו. ג. לאחר עיון בעתירה סבורנו כי אין להיעתר לה. כפי שצוין בתגובת המדינה, פרשנות הסכם השילומים בזיקה לילדי טהרן נדונה בהרחבה בעניין רובינסון הראשון, שם נקבע בין היתר, כי "כספי השילומים ניתנו לממשלת ישראל באופן קולקטיבי לשם הגשמתם של יעדים חברתיים, ולא נועדו לפיצוי אישי של ניצולי השואה... הסכם השילומים אינו מקים איפוא לניצולי השואה עילת תביעה אישית..." (שם, פסקה נ"ח לחוות דעתי). בנוסף, כפי שציינה המדינה, תקרת הנכות המרבית אותה מאפשר החוק נדונה בעניין רובינסון השני, שם קבע השופט הנדל כי "התקנות אשר הותקנו מכוח חוק נכי רדיפות הנאצים – מציבות חסם עליון של 100% לדרגת הנכות. לא מצאנו בעתירה דנן עילה משפטית של ממש אשר עשויה הייתה להצדיק ביקורת חוקתית על מגבלה זו" (שם, פסקה 2). אין איפוא מקום לדיון מחודש בסוגיות אלה במסגרת עתירה זו. ד. כעת לשאלת ההוצאות. בשנים האחרונות העותר הגיש לבתי המשפט השונים הליכים רבים העוסקים, רובם ככולם, בסוגיות דומות אם לא זהות, אשר נדונו ונדחו לא אחת ולא שתיים; ראו, בין היתר: בג"צ 68/07; בג"צ 6907/13; בג"צ 3985/14; בג"צ 3986/14; בג"צ 3987/14; בג"צ 3996/14; ועוד). נוכח נסיבותיו האישיות המצערות של העותר, גילו ורגישות הסוגיה, נמנע בית משפט זה באורך רוח מהשתת הוצאות, אולם כפי שציין השופט הנדל בעניין רובינסון השני, הדבר נעשה "לא בלי היסוס" (שם, פסקה 4). נוכח עתירותיו הרבות של העותר, שהצורך להידרש אליהן נוטל ממשאביה המוגבלים גם כך של המדינה בכלל ושל הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים בפרט, מוסבת בזה תשומת לבו, כי ככל שהדברים יימשכו לא יהא מנוס מהשתת הוצאות; הדבר לא נעשה הפעם בהחלט לפנים משורת הדין. ניתן היום, ‏ח' בשבט התשע"ה (‏28.1.2015). המשנה לנשיאה ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 14074530_T05.doc רח מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il