מדינת ישראל נ. רון אהרונוביץ

פסק-דין בתיק רע"פ 7451/07 בבית המשפט העליון רע"פ 7451/07 בפני: כבוד השופט א' א' לוי כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט ע' פוגלמן המבקשת: מדינת ישראל נ ג ד המשיב: רון אהרונוביץ בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב בעפ"א 80020/07 מיום 24.6.07 שניתן על ידי כבוד השופט ד' רוזן תאריך הישיבה: כ"ד באדר ב' התשס"ח (31.3.08) בשם המבקשת: עו"ד עמית אופק בשם המשיב: בעצמו פסק-דין השופט ע' פוגלמן: בקשת רשות לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב יפו (כב' השופט ד' רוזן) בעפ"א 80020/07. רקע ביום 15.2.06, עובר לשעה 23:47, החנה המשיב את רכבו ברח' אבן גבירול 70 בתל-אביב-יפו, בתחום תחנת אוטובוסים. למשיב נרשם דו"ח בגין עבירה לפי סעיף 6(ד)12 לחוק העזר לתל-אביב-יפו (העמדת רכב וחנייתו), התשמ"ד – 1983 (להלן: חוק העזר) מסוג ברירת משפט (בהתאם להוראת סעיף 228(א) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב – 1982), שהקנס בצידה 250 ש"ח; ורכבו נגרר מהמקום. המשיב ביקש להישפט וזומן לדיון לפני בית המשפט לעניינים מקומיים בתל-אביב-יפו (ח. 372462/61). במשפטו, לא כפר המשיב בעובדות כתב האישום, אך טען – בהסתמך על שלט שהוצג בתחנת האוטובוסים בו צוין כי שעת סיום השירות היא 23:10 – כי היה זכאי לחנות בתחנה לאחר שעות פעילות קו האוטובוס. בית המשפט (כב' השופטת א' גזית) דחה את טענתו זו של המשיב. בית המשפט התייחס לאמור בשלט עליו הסתמך המשיב וציין כי "אין כיתוב זה מתיר או מהווה תמרור שמתיר עצירה, עמידה או חניה. הנאשם לא הצביע על כל הוראת חוק הפוטרת אותו מאיסור החנייה במקום המיועד לחניית אוטובוס לאחר שעות הפעילות". כן נדחתה בקשת המשיב לקבוע שהתקנה האמורה היא בלתי חוקית, ונקבע כי תקיפת חוקיות התקנה צריכה להיעשות בערכאה המוסמכת לכך. נוכח אלה, הורשע המשיב בעבירה שיוחסה לו ונגזר עליו הקנס המקורי שהוטל – 250 ש"ח, או חמישה ימי מאסר תמורתם. 2. על פסק דינו של בית המשפט לענינים מקומיים ערער המשיב לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (עפ"א 80020/07). בפסק דין מיום 24.6.07 התקבל הערעור והמשיב זוכה. בפסק דינו עמד בית המשפט (כב' השופט ד' רוזן) על תכליתה של ההוראה שבחוק העזר: "הבטחת שלומם של ציבור המשתמשים בשירותי התחבורה הציבורית בתחנת האוטובוס הנדונה, כמו גם שמירת התנועה בטוחה של האוטובוסים". כן עמד בית המשפט על "אחריותה של עיריית תל-אביב-יפו לדאוג למיקסום מספר מקומות החניה בעיר – אחריות שמממשת מטרה חקיקתית בפני עצמה". נוכח אלה, קבע בית המשפט כי "התרת החניה בתחומי תחנות אוטובוסים לאחר שעות פעילות הקווים תגשים תכלית זו מבלי לפגוע בפעילותם של קווי האוטובוסים או בבטיחות הנוסעים, העולים והיורדים". תימוכין למסקנתו זו מצא בית המשפט במדיניות העירייה, כפי שהוצגה לו על ידי התובעת העירונית, "ללכת לקראת התושבים ולאפשר חניה בתחומי תחנות האוטובוסים בשעות בהן אין כל ספק שלא יעבור בהן קו אוטובוס – כגון בשעות הקטנות של הלילה או במהלך סופי השבוע". בית המשפט דחה את טענת המבקשת לפיה משמעותו של השלט שהיה מוצב בתחנה הינה כי האוטובוס האחרון אמור לצאת לדרכו מתחנת המוצא בשעה 23:10. לשיטתו, כפי העולה מפסק הדין, משמעותו של השלט הינה כי האוטובוס האחרון עובר בתחנה הנדונה בשעה 23:10. על יסוד כל אלה, הגיע בית המשפט לכלל מסקנה כי "משחנה רכבו של המערער בתחנת האוטובוסים אחרי שעות הפעילות, הרי לא עבר עבירה שהיא, ואין להרשיעו בדין". לכך מכוונת בקשת רשות הערעור שלפנינו. טענות הצדדים 3. לשיטת המבקשת, טעה בית המשפט המחוזי בפרשנות שניתנה על ידו להוראת חוק העזר הנדונה. לעמדתה, פרשנות זו מביאה לפגיעה משמעותית בוודאות ובבהירות הוראות החוק וביכולת ליישמן, פוגעת בתכלית האיסור שבהוראה ומסכנת את המשתמשים בדרך. המבקשת מדגישה כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי חורג באופן ממשי מעניינם של הצדדים להליך, והוא משליך על כלל ציבור הנהגים בישראל, על כלל הרשויות המקומיות ועל חברות התחבורה הציבורית. נוכח אלה, מבקשת המדינה כי תינתן לה רשות לערער על פסק הדין, וכי ערעורה יתקבל. בתגובתו בכתב טען המשיב, כי אין מקום ליתן רשות ערעור במקרה דנן, נוכח העדר עניין ציבורי ומשום חוסר נקיון כפיים שדבק במבקשת. עם זאת, בדיון שנערך לפנינו, הסכים המשיב כי נדון בבקשת רשות הערעור לגופה. לעיצומם של דברים, תומך המשיב בפסק דינו של בית המשפט המחוזי על הנמקותיו. המשיב מדגיש כי אין הגיון באיסור על חניה בתחומי תחנת האוטובוסים מחוץ לשעות פעילותה. לשיטתו, השכל הישר, תכלית החוק, וזכויותיהם החוקתיות של תושבי תל-אביב, תומכים בפרשנות הראויה שנקבעה בפסק הדין. דיון והכרעה 4. הבקשה שלפנינו מעוררת שאלה כללית בעלת חשיבות החורגת מעניינם של הצדדים, לפיכך, ונוכח הסכמת המשיב, החלטנו לדון בבקשה הרשות לערער כאילו היתה הודעת ערעור. 5. המערער נאשם בכך שהחנה את רכבו בניגוד להוראת סעיף 6(ד)(12) לחוק העזר, שזו לשונה: "איסור חניה (ד) לא יעמיד אדם ולא יחנה רכב ולא ירשה למי שפועל מטעמו להעמיד או להחנות רכב באחד המקומות המנויים להלן, אלא לשם מניעת תאונה או לשם מילוי אחרי הוראה מהוראות חוק עזר זה או אחר תקנות התעבורה או אם סומן בתמרור אחרת – (1) ... (12) בתחום תחנת אוטובוסים המוגדרת על ידי סימון על פני כביש. ובאין סימון כאמור - בתוך עשרים מטרים לפני תמרור 'תחנת אוטובוסים' ועשרים מטר אחריו, בשני צדי הדרך; ובלבד שמותר לעצור או להעמיד או להחנות רכב בצד הדרך שממול לסימון על פני הכביש או ממול לתמרור, אם רוחב הכביש באותו מקום הוא שנים-עשר מטרים או יותר". נוסח זה של ההוראה דומה לנוסחה של ההוראה שבתקנה 72(א)(12) לתקנות התעבורה, התשכ"א – 1961 (להלן: תקנות התעבורה), שזו נוסחה (נעיר כי ההוראות שבחוקי העזר כפופות להוראות תקנות התעבורה – ראו סעיף 77(ב) לפקודת התעבורה [נוסח חדש]): "מקומות אסורים בעצירה, בהעמדה ובחניה (א) לא יעצור אדם רכב, לא יעמידנו, לא יחנהו ולא ישאירנו עומד, כולו או חלק ממנו, באחד המקומות המנויים להלן, אלא לשם מניעת תאונה או לשם מילוי אחרי הוראה מהוראות תקנות אלה או אם סומן בתמרור אחרת; ואלה המקומות: (1) ... (12) בנתיב שיועד לתחבורה ציבורית ובתחום תחנת אוטובוסים המוגדרת על ידי סימון על פני כביש. ובאין סימון כאמור - בתוך עשרים מטר לפני תמרור "תחנת אוטובוסים" ועשרים מטר אחריו, בשני צדי הדרך; ובלבד שמותר לעצור או להעמיד או להחנות רכב בצד הדרך שממול לסימון על פני הכביש או ממול לתמרור, אם רוחב הכביש באותו מקום הוא שנים-עשר מטר או יותר". 6. עובדות המקרה שלפנינו אינן שנויות במחלוקת. רכבו של המערער חנה בשעה 23:47 "בתחום תחנת אוטובוסים המוגדרת על ידי סימון על פני הכביש", ובכך עבר, לכאורה, על הוראות חוק העזר. ברם, המערער נאחז באמור בשלט שהיה מוצג בתחנת האוטובוסים כי "שעת סיום השירות היא 23:10" וטוען כי יש לפרש את חוק העזר כך שחניית רכב בתחום תחנת האוטובוסים בשעות בהן אינה פעילה, אינה עולה לכלל עבירה. טענה זו התקבלה, כאמור, על ידי בית המשפט המחוזי. לטעמנו, נוכח פרשנותה הראויה של ההוראה הנדונה, הקביעה האמורה אינה יכולה לעמוד. 7. את התהליך הפרשני נפתח בבחינת לשונו של החוק, כדי לבחון, האם לפרשנות המוצעת על ידי המשיב – לפיה איסור החנייה בתחום תחנות אוטובוס חל רק בשעות בהן מתקיימת פעילות אוטובוסים – יש אחיזה בלשון החוק (עע"מ 2775/01 ויטנר נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה "שרונים" (לא פורסם, 4.9.05) פסקה 8 לפסק דינה של כב' השופטת – כתוארה אז – ד' ביניש)). על הפרשן ליתן ללשון החוק אך אותה פרשנות שהוא יכול לשאת מבחינה לשונית. אין לך משמעות "נכונה" של דיבור, אם אין לה עיגון לשוני ולו מינימאלי בתורת הלשון. חייבת להיות נקודת אחיזה ארכימדית לפירוש הנכון בלשון החוק (ע"א 165/82 קיבוץ חצור נ' פקיד השומה רחובות, פ"ד לט(2) 70, 74 (1985)). בענייננו, אוסר חוק העזר על חניית רכב ב"בתחום תחנת אוטובוסים המוגדרת על ידי סימון על פני כביש". לשונה של הוראת חוק העזר עליה עמדנו, כמו גם של ההוראה המקבילה בתקנות התעבורה, אינה כוללת כל סייג שהוא, ואין ללמוד ממנה על סיוגו של האיסור לשעות בהן תחנת האוטובוס אינה פעילה. ניתן לסבור כי בכך היה די להביא לקבלת הערעור. מכל מקום, מוכנים אנו להניח לצורך הדיון, לטובת המשיב, כי לשון ההוראה מאפשרת גם את הפרשנות המוצעת על ידו. 8. נעמוד אפוא על תכליתה של ההוראה. כידוע, פירושו של טקסט משפטי אינו הבנת הלשון בלבד. הפרשן אינו אך בלשן. על הפרשן לחלוץ מתוך המובן הלשוני מובן משפטי (ראו ע"א 77/88 צימרמן נ' שרת הבריאות, פ"ד מג(4) 63, 72 (1989); בג"צ 4562/92 זנדברג נ' רשות השידור, פ"ד נ(2) 793, 804 (1996); בג"צ 7081/93 בוצר נ' מועצה מקומית "מכבים-רעות", פ"ד נ(1) 19, 25 (1996)). המובן המשפטי של טקסט הוא אותו מובן לשוני המגשים את תכליתו של הטקסט. המובן המשפטי של חוק הוא אותו מובן המגשים באופן הראוי ביותר את התכלית שהטקסט נועד לקדם. תכלית זו עניינה המטרות, היעדים, האינטרסים, המדיניות והפונקציות שאותו חוק נועד להגשים (ראו: בג"צ 693/91 אפרת נ' הממונה על מרשם האוכלוסין במשרד הפנים, פ"ד מז(1) 749, 763 (1993); עע"מ 6802/02 מילאון בע"מ נ' עיריית אילת – הלשכה המשפטית, פ"ד נד(3) 873, 878 (2003)). במקרה שלפנינו, בית המשפט המחוזי קבע כי תכליתה של ההוראה שבחוק העזר הינה "הבטחת שלומם של ציבור המשתמשים בשירותי התחבורה הציבורית בתחנת האוטובוס הנדונה, כמו גם שמירת התנועה בטוחה של האוטובוסים". דברים אלה מקובלים עלינו, אך אין בהם להצדיק את התוצאה הפרשנית אליה הגיע בית המשפט; זאת, משום שעל תכליתו של החוק עלינו ללמוד על רקע תכלית החקיקה כולה, ולא רק בהתייחס ל"יחידה החקיקתית" העומדת לדיון (השוו: א' ברק פרשנות במשפט כרך שני – פרשנות החקיקה 306 – 308 (1993)). מכלול ההסדרים שבתקנות התעבורה ובחוקי העזר הרלוונטיים מבקש ליצור מערכת כללים ברורה שתסדיר את השימוש בדרך בצורה בטוחה ונוחה. תכלית זו מחייבת מתן משמעות ברורה לסימנים ותמרורים שנקבעו, מבלי להותיר שיקול דעת למשתמשים בדרך לנהוג לפי הבנתם. כפי שנפסק "כאשר מסומנים סימני דרך כחוק, על נהג לציית להם גם אם אין הם עולים בקנה אחד עם שיקול דעתו. האינטרס הציבורי מחייב שלא להשאיר בידי נהגים שיקול דעת במקום בו נקבעו סימנים ותמרורים מחייבים כחוק" (דברי השופטת ט' שטרסברג-כהן ברע"פ 1555/00 בן שלמה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 29.2.00)). הגישה הפרשנית בה נקט בית המשפט אינה עולה בקנה אחד עם תכלית זו. גישת בית המשפט מביאה לתוצאה לפיה הסימון בדרך אינו בגדר ציווי מנדטורי, ובידי המשתמש בדרך שיקול הדעת לקבוע האם יש מקום לציית לתמרורים ולסימונים, בהתאם לאופן בו הוא מפרש את תכליתם. בהקשר שלפנינו, לא ניתן לקבל גישה זו. היא עלולה להוביל לאי בהירות בדבר תוכנם של הסדרי החנייה, וכפועל יוצא, להביא לפגיעה בבטיחות ובנוחות השימוש בדרך. כך למשל, כפי שמציינת המבקשת, לא לכל תחנות האוטובוסים מאפיינים זהים. לעיתים, יהיה האזור הצמוד לתחנת האוטובוסים, משני עבריה, מותר לחניה, ואזי ניתן להניח כי חנייה של כלי רכב בתחומיה בשעות בהן התחבורה הציבורית שובתת לא תגרור עימה סיכון בטיחותי. מאידך, לעיתים יכול ותחנת האוטובוסים תהיה ממוקמת בדרך בה החניה אסורה, או בסמוך לצומת או מעבר חצייה, באופן בו החנייה בתחומיה – גם בשעות האמורות – עלולה לגרום לסיכון בטיחותי. בהתאם לגישת בית המשפט, בידי ציבור המשתמשים בדרך לקבוע, אם החנייה באותן תחנות אוטובוסים מותרת או אסורה; וזאת, כאמור, לא ניתן לקבל. נוכח כל אלה, אין בידנו לקבל את הגישה הפרשנית בה נקט בית המשפט. גישה זו אינה עולה בקנה אחד עם תכליתו של הדין, ומשכך, גם אין תחולה בענייננו להוראת סעיף 34כא לחוק העונשין, התשל"ז – 1977 (השוו: רע"ב 7501/06 זיאדה נ' שירות בתי הסוהר (לא פורסם, 27.12.07) פסקה 19)). עמדתנו אפוא הינה כי בהעדר סימון אחר בתמרור, שהוצב על ידי הרשות המוסמכת לכך, האיסור על חנייה בתחום תחנת האוטובוסים אינו מוגבל בזמן. משכך, עבר המערער עבירה בעת שהחנה רכבו בתחום תחנת האוטובוסים. נדגיש, כי יסודה של מסקנתנו זו בפרשנות הוראת חוק העזר עליה עמדנו. פרשנות זו מביאה בחשבון את תכלית ההוראה להסדיר את התנועה ולמנוע מפגעים בטיחותיים. אין היא תלויה בשאלה האם בפועל גרמה החנייה במקרה המסוים למפגע בטיחותי או תחבורתי. פרשנות זו מאפשרת להגדיר במדויק את גבולותיו של האיסור הפלילי, ומונעת עמימות, חוסר בהירות ואת הגדרת תחומי התפרשותו של האיסור הפלילי בהתאם להשקפתו של המשתמש בדרך. בד בבד אין היא מתעלמת מצרכי החנייה של תושבי העיר. בכל מקרה בו ניתן להתיר חנייה בתחנת האוטובוס שלא בשעות הפעילות, תוכל רשות התימרור המוסמכת להציב – לאחר בחינה קונקרטית – תמרור שיגדיר את שעות החנייה המותרות. 9. כאן המקום להתייחס לשלט שהיה מוצב בתחנת האוטובוסים, בו נכתב כי שעת סיום השירות היא 23:10. השלט האמור הינו בבחינת הודעה לציבור מטעמה של חברת התחבורה הציבורית, ואינו בגדר "תמרור", כהגדרתו בתקנה 1 לתקנות התעבורה. לפיכך, מקובלת עלינו קביעתו של בית משפט לענינים מקומיים כי אין תחולה במקרה שלפנינו להוראת תקנה 76(א) לתקנות התעבורה, הקובעת כי "על אף האמור בסימן זה, מותר לעצור, להעמיד או להחנות רכב בכל מקום שיש בו תמרור המתיר עצירה, עמידה או חניה". מעבר לכך, בשונה מעמדת המשיב, נראה לכאורה כי כוונת האמור בשלט להודיע כי האוטובוס האחרון יוצא מתחנת המוצא בשעה 23:10, ואין להניח כי עניינו של השלט בשעה בה עתיד האוטובוס לעבור בתחנה המסוימת (השוו ללשונה של תקנה 389(6) לתקנות התעבורה; כן ראו לפרשנות הוראות הכלולות בתמרורים: ע"פ 2940/94 לוין נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(4) 545 (1994); ע"פ 281/69 בר-שלום נ' מדינת ישראל, פ"ד כג(2) 85 (1969)). מכל מקום, נוכח התוצאה אליה הגענו, אין לנו צורך להכריע בכך. 10. בשולי הדברים נבקש להתייחס למדיניות האכיפה של העירייה בהקשר הנדון. כפי שציינה האחרונה, בגדרי מדיניות האכיפה הנקוטה על ידה, לא ניתנים דוחות בגין החניית רכב בתחומי תחנות אוטובוסים בשעות הלילה ובסופי השבוע, בזמנים בהם התחבורה הציבורית אינה פעילה. ואכן, כפי שהבהיר בית המשפט המחוזי, נציגת העירייה ציינה כי לו היה המשיב מחנה את רכבו באותו המקום בשעה 1.00 בלילה, סביר להניח כי לא היה ניתן לו דוח. מדיניות זו של העירייה מביאה לידי איזון את הצרכים והנסיבות, ומאפשרת לרשות – בגדרי מדיניות האכיפה הנקוטה על ידה – "לשקול שיקולים הנוגעים לאיכות החיים של תושבי העיר - נוחותם ורווחתם" (בג"צ 441/97 צנוירוט נ' ראש-עיריית ירושלים, פ"ד נג(2) 798, 806 (1999)). מדיניות זו של העירייה, כשלעצמה, אינה עומדת לדיון בגדרו של הליך זו. ממילא אין אנו קובעים בעניין זה מסמרות. יכול שמוטב היה לשקול, בגדר הוראות הדין, הצבת תמרורים מתאימים בתחנות האוטובוסים, אשר יפרטו שעות מותרות לחנייה, על פי נתוניה של כל תחנה; ובכך ימומש – ברמה הקונקרטית – האיזון בין צרכי התחבורה והבטיחות לבין רווחת התושבים. עוד נציין כי לא הועלתה לפנינו טענה בדבר אכיפה בררנית (בג"צ 6396/96 זקין נ' ראש-עיריית באר-שבע, פ"ד נג(3) 304 – 309 (1999); מיכל טמיר אכיפה סלקטיבית 19 – 29 (2008)). בנסיבות אלה – בפרט נוכח שעת החנייה ומיקומה – לא נדרשת הכרעה בשאלה זו. 11. חברי השופט א' א' לוי דן בפסק דינו בשאלת האפשרות לבחון, בדרך של תקיפה עקיפה, את חוקיות הסימון שבוצע בפועל בתחנת האוטובוסים. כחברי, אף אני סבור כי מסלול זה מעורר קשיים שונים. משלא העלה המערער טענות בעניין זה, הן לפנינו, הן בהודעת הערעור שהגיש לבית המשפט המחוזי, לא ראיתי להידרש לכך. 12. על יסוד דברינו עד כה, דינו של הערעור להתקבל. פסק דינו של בית המשפט המחוזי יבוטל, והכרעת דינו וגזר דינו של בית המשפט לענינים מקומיים יעמדו בעינם. המועד לתשלום הקנס יימנה מהיום. ש ו פ ט השופט ס' ג'ובראן: אני מסכים. ש ו פ ט השופט א' א' לוי: 1. אני מצטרף בהסכמה לפסק-דינו של חברי, השופט ע' פוגלמן. מצוקת החניה הקשה בעיר תל-אביב מכבידה עד מאד על תושבי העיר ועל הבאים בשעריה. אף לא אחת מן הרשויות רשאית ליטול לעצמה חירות להתעלם מקיומה. בתי-המשפט נדרשים גם הם להביאה בחשבון הכרעותיהם. אולם, זאת ניתן לעשות בהליך המתאים בלבד, ורק לאחר שבפני הערכאות נפרשׂה כל צורכה התשתית המשפטית הרלוונטית. 2. אדניה של הפרשה שבפנינו נטועים, ראש וראשון, בשדה המשפט הפלילי, אך בד בבד שולחת היא את שורשיה אל השדה המנהלי, באשר פעולתה של רשות מינהלית – היא רשות התמרור בעיר תל-אביב, היא יסוד הכרחי לקיומה של העבירה הנדונה. ענין לו אפוא, לבית-המשפט היושב לדין, בחפותו או באשמו של המבקש, אך הוא עשוי להידרש גם לנבכי העשייה המנהלית, ככל שהם שייכים לאותה שאלה. הסוגיה המנהלית אפשר ותעורר עצמה בעת ההתחקות אחר פירושה הראוי של הנורמה העונשית, שליסודות של משפט ציבורי חלק בעיצובה. ייתכן כי הנאשם עצמו יעורר אותה, בהצביעו על פגם שנפל בפעולת הרשות ונטל מן העבירה את כוחה. בשתי אלו משמש ההיבט המנהלי בבחינת השתכללותם של יסודות העבירה, אשר בלעדיהם לא תקום הרשעה. לחלופין, אף משנמצאו אותם יסודות מבוססים היטב, עשוי אותו היבט לתמוך בטענת הנאשם כי עומדת לו הגנה שבדין מפני אחריות בפלילים. 3. אין מחלוקת, כי המבקש חנה בתחום המסומן כתחנת אוטובוסים, שלא על-פי תמרור המתיר חניה זו. כמו חברי, השופט פוגלמן, אף אני סבור כי די היה בכך לשכלל את יסודות העבירה. ראשית, לסוגיה הפרשנית. כפי שהסביר חברי, הבטחת פעולתה התקינה של תנועת האוטובוסים ושלום המשתמשים בהם אינה תכלית יחידה לאיסור שבדין. מניעת חניה קבועה, במקום בו מורשים כלי-רכב ציבוריים בעצירה חטופה בלבד, נעוצה גם בטעמים של בטיחות ונוחות המשתמשים האחרים בדרך. אכן, רק בחלק מן התחנות משולה החניה בשעות שבהן אין תנועת אוטובוסים לחניה ב"כחול-לבן", לשון השגורה בפי ציבור החונים. במקומות אחרים, כמוה כחניה ב"אדום-לבן" לכל דבר וענין. וכל עוד מסומנות תחנות האוטובוסים כולן בסימון זהה, מי לידינו יתקע, כי אפילו קרא המבקש נכון את לוח הזמנים של השירות, שהוא אינו חונה במקום שעצירה קבועה בו יוצרת סיכון תעבורתי או הפרעה אחרת? דומה, כי אפילו המצדדים, כבית-המשפט המחוזי, בגישה ולפיה חובתה של עיריית תל-אביב היא להגדיל ככל הניתן את מספר מקומות החניה בעיר, לא יטענו כי זו קודמת לחובה לשמור על בטיחות המשתמשים בדרך. זאת ועוד, כמו מרבית התמרורים, גם זה האוסר על חניה בתחנות אוטובוס, מותיר, אם בכלל, מרווח מצומצם למדי של שיקול דעת למשתמש בדרך. משטר האחריות החל הוא כזה הנדרש לסטנדרטים דווקניים, על יסוד התפישה כי בכך ניתן יהיה להגביר את יעילות מניעתה של ההתנהגות האסורה, בלא שיוטל על ציבור הנהגים נטל שלא ניתן לעמוד בו (השוו לרע"פ 2929/04 מדינת ישראל נ' אוחנה, בפסקה השביעית לפסק-דינה של השופטת מ' נאור (טרם פורסם, 25.6.07)). תכליתה של הנורמה הפלילית מתישבת, אפוא, עם הרשעתו של המבקש, אשר נטל לעצמו חירות להפר את הוראת התמרור על יסוד פירושו-שלו להוראות החוק (השוו לבג"ץ 3483/05 די.בי.אס. בע"מ נ' שרת התקשורת, בפסקה 19 לפסק-דינו של השופט א' גרוניס (טרם פורסם, 9.9.07)). אולם, בכך לא סגי. בהינתן משטר האחריות המתואר, כמו מאליה קמה ועולה השאלה מדוע לא יוחלו אמות מידה דווקניות גם על הרשות המנהלית הנוגעת בדבר? מדוע לא יצמצם עצמו הסימון, המתחֵם את תחנת האוטובוס, לתכלית לשמה נהגה מלכתחילה, במובן זה שניתן יהיה להבחין באמצעות תימרור מתאים בין מקום שבו ניתן לחנות בבטחה בתום שעות פעילותו של האוטובוס, לבין מקום בו מסוכנת החניה בכל שעות היממה? סוגיה זו צריכה להיבחן על פי עקרון המידתיות, לאורו חייבים להנחות עצמם המחוקק ומחוקק המשנה כאחד, שעה שבחתימת ידם בא לעולם הסדר המגביל את חופש התנועה של הנזקקים לחניה, ואפשר שפוגע בזכויות נוספות שלהם. 4. דרך המלך לבחינתה של סוגיית המידתיות, מוליכה אל ערכאות המשפט המנהלי. שם, בדרך של תקיפה ישירה, נוח וטבעי לעסוק בשאלות אותן הציג חברי בסיפא לפסק-דינו, ונוגעות למדיניות האכיפה והתימרור של עיריית תל-אביב, שגם עלי מוסכם כי לא תוכלנה להתברר בגדרי הענין שבפנינו. באותן ערכאות, במבט הצופה פני עתיד, ניתן לברר כל צורכו את הפן העובדתי הכרוך בפעולתה של הרשות. שם ניתן להפנות אל הרשות את הטענות בדבר מצוקת חניה, וכן לברר את שטענה המדינה בתשובתה לערעור שבפנינו – כי תועלת מועטה בלבד תצמח לציבור החונים מהתרתה של חניה בתחנות האוטובוס. האם קיומו של מסלול זה של פניה לערכאות המנהליות, משמיע את חסימתה של הדרך האחרת, היא דרך התקיפה העקיפה של פעולת הרשות בגדרו של משפט פלילי? כוונתי, אטעים, אינה לתקיפה של הוראות החוק האוסרות על חניה בתחנות אוטובוסים – מישור שבו מיקד, כפי הנראה, המבקש את טענותיו בערכאה הדיונית אשר מיאנה להידרש להן. הכוונה היא לתקיפה עקיפה של הסימון שבוצע בפועל, בטענה כי אינו מידתי ולפיכך לא יוכל לעמוד – ועמו גם יסודות העבירה בה הורשע המבקש. המעט שאוכל לומר על סוגיה מורכבת זו הוא, שהיא מעוררת שאלות סבוכות שטרם הוכרעו כל צורכן בפסיקתנו. גדר הספק נוגע למידת הפגם שנפל בפעולתה של הרשות, ולשאלה אם הוא עמוק דיו כדי להצדיק תקיפה עקיפה. בעבר, נדונו סוגיות מעין אלו על יסוד האבחנה בין פעולה בטלה מעיקרה לבין פעולה נפסדת, הניתנת לביטול על יסודה של הכרעה שיפוטית. נפסק, כי פעולה נפסדת ניתן לתקוף אך ורק בתקיפה ישירה (ע"א 183/69 עירית פתח תקוה נ' טחן, פ"ד כג(2) 398, 402 (1969); ע"א 256/70 פרידמן נ' עירית חיפה, פ"ד כד(2) 577, 584 (1970); בד"מ 1/81 נגר נ' נגר, פ"ד לח(1) 365, 382 (1984). עוד ראו, לא מכבר, את עמדתה של השופטת א' פרוקצ'יה בע"פ 6143/03 פורטל נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(2) 614, 622 (2004)). ברם, עם הזמן הרחיקה עצמה התפישה המשפטית, באמצה את הרעיון שהשתרש בשם בטלות יחסית, ממודל דיכוטומי זה. במקומו נהוג כיום לדבר בסולם השוואתי, שעל יסודו מדורגת מידתו של הפגם ומשמשת, כשלצדה יתר הנסיבות והשיקולים הנוגעים בדבר, בקביעתו של הסעד המתאים וכמוהו גם של הדרך הראויה לעתור לקבלתו במקרה המסוים (ע"פ 768/80 ש' שפירא ושות' נ' מדינת ישראל, פ"ד לו(1) 337, 359 (1981); בג"ץ 727/85 נוצר נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד מא(2) 589, 597 (1987); רע"א 483/88 מפעלים פטרוכימיים בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד מד(3) 812, 819 (1990); בג"ץ 1921/94 סוקר נ' הוועדה לבנייה למגורים ולתעשייה, מחוז ירושלים, פ"ד מח(4) 237, 262 (1994); רע"פ 4398/99 הראל נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(3) 637, 646 (2000); רע"פ 2413/99 גיספן נ' התובע הצבאי הראשי, פ"ד נה(4) 673, 684 (2001)). נראה לפיכך כי פגם בעשייה המנהלית, החורג מן העילות המסורתיות לפיהן סווגה החלטה כבטלה מעיקרה – דוגמת חריגה מעקרון המידתיות – אינו סותם את הגולל על תקיפתה של ההחלטה בדרך עקיפין, בהליך פלילי או אזרחי (ראו, בפרט, את פסק-דינו של השופט י' זמיר ברע"פ 1057/99 יוחייב נ' התובע הצבאי הראשי, פ"ד נג(3) 365, 371 (1999). כן ראו יצחק זמיר השפיטה בעניינים מינהליים 24 (1987)). אך עד כמה צריך להיות הפגם חמור ומהן הנסיבות האחרות שיצדיקו תקיפה עקיפה, טרם קבעה הפסיקה. דומני, כי ככל שזיהויו של הפגם שנפל יצריך בירור עובדתי ונורמטיבי מקיף יותר, כך יקשה להפקיד את המלאכה בידי ערכאות שאינן מיומנות ביישומו של המשפט המנהלי, או שמסגרת הדיון בהן מקשה על קיומו של בירור כאמור. הפרשה שבפנינו אינה מספקת מסגרת מתאימה להכרעה בשאלות אלו, מן הטעם שכל טיעון לא נשמע בהן, לא בערכאות קמא ולא בפנינו. ואף כי, מטבעה, רשות לערעור נוסף נסמכת על קיומה של שאלה כללית, החורגת מענינו הפרטני של המבקש (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982)), את שהחסיר המבקש בטיעוניו לא נוכל אנו להשלים. בלא שאקבע מסמרות בדבר אומר רק, כי להשקפתי, אם נפל פגם באופן בו מסמנת רשות התמרור בתל-אביב את תחנות האוטובוסים, אין הוא כה חמור על פניו עד כי ניתן לקבוע, בלא שיקדם לכך דיון מעמיק, כי אותה פעולה לא תוכל לעמוד ויתרה מכך, כי אין לה יסוד אף במבט לאחור. בנוסף, אופיה של העבירה, המבקש כאמור לצמצם את שיקול-דעתו של המשתמש בדרך, אפשר שאינו מתיישב עם תקיפה עקיפה, שיש בה משום מתן הכשר להפעלתו של שיקול-דעת שכזה. דומני, לפיכך, כי מסלול התקיפה העקיפה מערים במקרה זה מכשולים על דרכו של המבקש לילך בו. 5. שאלות דומות מתעוררות בהינתן הדעת להגנות אפשריות, להן עשוי נאשם לטעון על יסודו של פגם שנפל בפעולת הרשות. תקנות התעבורה עצמן קובעות כי "תהיה הגנה טובה לנאשם אם יוכיח שהתמרור הוצב, סומן או נקבע שלא כדין". חלופה אפשרית היא הזדקקות להגנה מן הצדק, שאחד מפניה הוצג לעיל בידי חברי, בהתייחסו לטענה בדבר אכיפה בררנית. אולם, יישומן של אותן הגנות במקרה המסוים מחייב אף הוא עמידה על טיבו וחומרתו של הפגם המנהלי, והנה שב הקושי המתואר על מכונו. 6. הסוגיות יונחו, אפוא, לשעתן, ובנסיבות אלו לא נותר לי אלא לצרף דעתי לדעתו של חברי הנכבד, השופט פוגלמן. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ע' פוגלמן. ניתן היום, כ"ח באייר התשס"ח (2.6.08). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 07074510_M03.doc נב מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il