עאמר כבהא נ. מדינת ישראל

החלטה בתיק ע"פ 7450/12 בבית המשפט העליון ע"פ 7450/12 לפני: כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופט י' עמית כבוד השופט נ' סולברג המערער: עאמר כבהא נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על הכרעת הדין של בית המשפט המחוזי בחיפה בת"פ 188-10-10 מיום 28.6.2012 ועל גזר הדין מיום 9.10.2012 שניתנו על-ידי השופט א' אליקים בשם המערער: עו"ד יוסף רסמי-עמארנה בשם המשיבה: עו"ד זיו אריאלי בשם שירות המבחן: גב' ברכה וייס פסק דין השופט נ' סולברג: 1. ערעור על הכרעת הדין של בית המשפט המחוזי בחיפה (ת"פ 188-10-10; כבוד השופט א' אליקים), במסגרתה הורשע המערער בעבירות של גרימת חבלה בכוונה מחמירה בצוותא, ותקיפה וגרימת חבלה חמורה לקטין בצוותא (2 עבירות); וערעור על גזר הדין שלפיו הוטל על המערער עונש של 36 חודשי מאסר לריצוי בפועל ו-12 חודשי מאסר על-תנאי. כמו כן חוייב המערער בתשלום פיצוי כספי בסך של 5,000 ₪ לכל אחד משלושת המתלוננים. עיקרי כתב האישום 2. ביום 6.9.2010, הגיעו המערער ואדם נוסף ששמו חאלים במכוניתו של חאלים, מסוג מאזדה, לביתו של עבד-אל-חכים פלאח כבהא (להלן: מתלונן 1) בברטעה, וקראו לבנו הקטין בעת ההיא (להלן: מתלונן 2), להצטרף אליהם על רקע החשד כי הוא מוציא את דיבתה הרעה של אחותו של חאלים. משסירב מתלונן 2 להצטרף אליהם, נסעו השניים מן המקום וחזרו לאחר מכן פעם ופעמיים נוספות בניסיון לשכנעוֹ להתלוות אליהם. משלא נענה מתלונן 2 לפנייתם, עזבו השניים את המקום. או אז, מתלונן 1, אשתו ושני ילדיו (האחד, מתלונן 2; והשני (להלן: מתלונן 3)), נסעו יחדיו לבית אביו של חאלים בברטעה, יעקוב מוסא כבהא, על מנת לברר את פשר מעשיהם של המערער וחאלים. משסרב אביו של חאלים לשוחח עם מתלונן 1, שבו בני המשפחה אל ביתם. בשעה שנסעו במכוניתם מסוג קרייזלר הגיחה מולם לפתע מכוניתו של חאלים והתנגשה בחלקה הקדמי השמאלי של מכוניתם. לאחר מכן, נהג חאלים את מכוניתו בנסיעה אחורנית ויזם התנגשות שנייה ושלישית במכוניתם של המתלוננים, כל זאת מתוך כוונה להטיל בהם נכות או מום ולגרום להם חבלה חמורה. או אז, יצאו המתלוננים ממכונית הקרייזלר והחלו להימלט על נפשם. המערער וחאלים יצאו ממכוניתם כשהמערער מצוייד באלה וחאלים בסכין ובמברג. חאלים התנפל על מתלונן 1, דקר אותו בחזהו, בצווארו ובמצחו. לאחר מכן, התנפל חאלים על מתלונן 3, ביודעו כי הוא קטין, ודקר אותו מספר פעמים בחלקו הימני העליון של גבו ובאזור הכתף האחורית הימנית, וגרם לו מספר חבלות ופציעות. המערער תקף את מתלונן 2 ופגע בו עם אלה בראשו. עיקרי הכרעת הדין של בית המשפט המחוזי 3. בתחילה עמד בית המשפט המחוזי על כך שכלל המעשים המפורטים בכתב האישום, הגם שמרביתם נעשו בפועל על-ידי חאלים, הריהם מיוחסים גם למערער מכוח דיני השותפות ופעילות בצוותא חדא. בהמשך נדרש בית המשפט המחוזי לבחון את עדויות המתלוננים באשר לאופן התרחשות האירועים ומידת מהימנותם. "מתלונן 1, בעדות אמינה, עקבית ומשכנעת תיאר את הנאשם כמי שנטל חלק פעיל בתקיפה כשבידו אלה... מתלונן 2... בעדותו אשר נאמרה בביטחון מלא וללא חשש וגם לאחר חקירה נגדית ארוכה ונמרצת, שב ותאר בדרך אמינה בעיניי את חלקו של הנאשם שהיכה אותו בראשו באמצעות אלה... מתלונן 3 הותקף ע"י חאלים באמצעות סכין או מברג... הנאשם בעדותו אישר עובדה זו" (שם, פסקאות 16-14). עוד קבע בית המשפט המחוזי: "עדותו של הנאשם אינה אמינה בעיניי, שוכנעתי על-פי העדויות כי הנאשם וחאלים פעלו בצוותא חדא, שניהם ירדו מרכב כשהם מצוידים בכלי תקיפה, הנאשם אחז באלה, חאלים בסכין או מברג והם תקפו את שלושת המתלוננים מתוך כוונה לגרום להם חבלה חמורה או להטיל בהם נכות או מום. אמנם הנאשם תקף בפועל רק את מתלונן 2, אך מעשיו נעשו כחלק מאירוע אלים כולל וכדי למנוע ממתלונן 2 להיחלץ לעזרת אביו" (שם, פסקה 17). לנוכח האמור, נקבע כי "הוכח היסוד העובדתי המיוחס לנאשם, הן באשר לפגיעה הישירה במתלונן 2 והן באשר לפעולותיו כשותפו של חאלים שפגע במקביל בשני המתלוננים האחרים" (שם). עוד צויין כי "על מעורבותו הישירה של הנאשם באירוע ופעילותו בצוותא חדא עם חאלים ניתן ללמוד מהפעילות המשותפת של השניים גם במהלך האירועים שקדמו לאירוע התקיפה" (שם, סיפא לפסקה 22). עיקרי גזר הדין של בית המשפט המחוזי 4. המערער הורשע כאמור בעבירות של גרימת חבלה בכוונה מחמירה בצוותא ותקיפה וגרימת חבלה חמורה לקטין בצוותא (2 עבירות). בית המשפט המחוזי הטיל על המערער עונש מאסר של 36 חודשים לריצוי בפועל ו-12 חודשי מאסר על-תנאי. כמו כן, חוייב המערער בתשלום פיצוי כספי בסך של 5,000 ₪ לכל אחד משלושת המתלוננים. בית המשפט המחוזי ציין, כי "העבירות בהן הורשע הנאשם חמורות ביותר... הנאשם לא הביע חרטה, לא ביקש את עזרת שירות המבחן ואינו מעוניין בשיקום כל שהוא... האינטרס הציבורי מחייב השארת ההרשעה על כנה וענישה מתאימה בהתחשב בנסיבות" (שם, פסקאות 12-10). עוד זאת נקבע, כי "הנאשם לא נטל אחריות על מעשיו, עובדה המקשה להתייחס לאפשרות שיקומו... יש צורך במקרה זה בהרתעת הרבים מפני ביצוע עבירות אלימות כפי שביצע הנאשם. בנוסף... עומד לנגד עיניי עקרון אחידות הנאשם [הענישה], הנגזר מעקרון השוויון בפני החוק ולפיו יש להחיל שיקולי ענישה דומים על מי שביצעו עבירות דומות" (שם, פסקה 13). בית המשפט המחוזי הוסיף וציין כי "חאלים נדון ל-48 חודשי מאסר מתוכם 36 חודשי מאסר בפועל... סברתי כי יש להרשיע את הנאשם... אין להחמיר עימו ביחס לשותפו בעבירה, למרות שאלמלא נדון השותף לעונש כאמור, עונשו של הנאשם היה צריך להיות חמור יותר (מיותר לציין כי העובדה כי הנאשם ניהל את משפטו עד תומו, אינה פועלת לחובתו ואין בה כדי להביא להחמרת הענישה לגביו)" (שם, פסקה 14). לפיכך, ותוך התחשבות בגילו הצעיר של המערער ובהעדר עבר פלילי, גזר בית המשפט המחוזי את העונשים כפי המפורט ברישא. 5. מכאן הערעור שלפנינו. כאמור, הערעור מופנה נגד ההרשעה ונגד חומרת העונש. עיקרי טענות המערער 6. בערעור שלפנינו, חזר המערער על עיקרי הטענות שהעלה לפני בית המשפט המחוזי באשר למהימנותם של המתלוננים. לשיטתו, בית המשפט המחוזי לא נתן משקל מתאים לסתירות שעלו מעדויותיהם של עדי התביעה ובחר שלא בצדק להעדיף דווקא את גרסת קבוצת עדי התביעה על פני עדי ההגנה. המערער טוען כי לא היו די ראיות על מנת להרשיעוֹ. לדידו, הקשיים הראייתיים שהעלו עדי התביעה אל מול גרסתו-שלו חייבים היו לכל הפחות לעורר ספק סביר בנוגע לאשמתו. 7. המערער מוסיף וחולק במסגרת הודעת הערעור גם על פרשנותם ויישומם של מבחני הפסיקה בסוגיית המבצעים בצוותא. לשיטתו, לא מתקיימים בנסיבות העניין דנן האלמנטים המגבשים את העבירה. כך למשל, על-פי הנטען, המערער לא הגיע למקום האירוע במטרה משותפת לביצוע העבירות המיוחסות לו, לא התקיימה חלוקת עבודה בין המבצעים הנובעת מתכנון משותף, ולא התקיימה שליטה פונקציונאלית על העשייה העבריינית. ברם, במהלך הדיון בעל-פה, נכון עשה ב"כ המערער, וזנח חלקית את טענתו הנ"ל וציין בתמצית כי "המערער בכלל לא היה מעורב בנושא העיקרי של הקטטה הזאת" וכי "הוא התלווה אליו מלכתחילה אך לא בכוונה להיות מעורב במכות". אך גם טענותיו אלה, אינן מתיישבות עם העובדות המוכחות והממצאים שנקבעו בבית המשפט המחוזי. 8. באשר לגזר הדין, טען המערער כי שגה בית המשפט ביחסוֹ משקל לשיקולים לחומרה בלבד, קרי – שיקולי הגמול וההרתעה, ולא יִחֵס משקל הולם לנסיבותיו האישיות ושיקולי השיקום העומדים על הפרק בעניין דנן. עוד סבור המערער כי העונש שהושת עליו חמור יתר על המידה בהתחשב בעקרון אחידות הענישה. במהלך הדיון בערעור הגיש ב"כ המערער נספח שכותרתו: "טבלת עונשים בבתי משפט מחוזיים", והצביע על פסיקה המתחשבת בשקלול הגורם האינדיבידואלי בתמהיל הענישה, על הנסיבות המקלות ועל סיכויי שיקומו, ועל סמכם טען שיש להקל עמו. תסקיר שירות המבחן למבוגרים 9. מתסקיר שירות המבחן שהוגש ביום 26.11.2013 עולה כי התרשמות גורמי הטיפול בעניינו של המערער היא שלילית. המערער מתואר כמי ש"אינו מביע מוטיבציה להתגייס להליך טיפולי משמעותי במהלך המאסר... בהתייחסותו לעבירה עליה נידון... אינו מודה בביצועה ועדיין טוען לחפותו, כאשר לדבריו, ניסה להפריד בין שני הצדדים המעורבים בקטטה מבלי שינקוט בפעילות אלימה כמתואר בכתב האישום". דיון והכרעה ערעור על הכרעת הדין 10. לאחר שבחנתי את התשתית הראייתית עליה התבסס בית המשפט המחוזי בדחותו את טענות המערער בעניין זה (ראו פסקה 3 לעיל), הגעתי לכלל מסקנה כי אין כל עילה להתערבותנו במה שנפסק. הלכה ידועה ומושרשת היא שבית המשפט, בשבתו כערכאת ערעור, לא על נקלה יתערב בקביעות העובדתיות ובהערכת מהימנות עדים של הערכאה המבררת, ששמעה את העדויות, התרשמה מהן באופן בלתי אמצעי ובחנה אותן. הרציונל לכך ברור, והוא נובע מיתרונה של ההתרשמות הישירה של הערכאה המבררת מן העדים המעידים לפניה ומן הראיות המוצגות לה, על בסיסם היא מגבשת את הכרעתה (ראו למשל: ע"פ 316/85 גרינוולד נ' מדינת ישראל, פ"ד מ(2) 564, 573 (1986); ע"פ 2485/00 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(2) 918, 924 (2001)). ההתערבות בממצאי עובדה תֵעשה, אם כן, במצבים חריגים וקיצוניים בלבד, כגון כאשר נפל בהכרעתה של הערכאה הדיונית פגם היורד לשורשו של עניין (ראו למשל: ע"פ 377/62 לוי נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד יז 1065, 1074-1073 (1963); ע"פ 9468/10 פלוני נ' מדינת ישראל (16.4.2012), פסקה 11 לפסק דינה של השופטת ע' ארבל; פסקה 17 לפסק דיני בע"פ 2489/12 פלוני נ' מדינת ישראל (13.8.2012). לא מצאתי כי העניין שלפנינו בא בגדר המצבים החריגים המצדיקים את התערבותה של ערכאת הערעור בממצאים מסוג זה. בצדק טען ב"כ המשיבה, בשים לב לאופי הטענות שבערעור, ועל בסיס ההלכה הפסוקה הנ"ל, כי על סמכה יש להורות על דחיית הערעור. 11. בית המשפט המחוזי תיאר בדיוק ובפרטוּת בהכרעת הדין את רצף האירועים שהובילו לפציעת המתלוננים וקבע כך: "לאחר שמיעת עדויות שלושת המתלוננים לעומת עדות הנאשם, עדיפה בעיניי עדות המתלוננים, הנתמכת גם בעדויות נוספות של עדים ששמעו את גרסת המתלוננים סמוך לאחר הפגיעה בהם" (שם, פסקה 11). סתירות שביקש ב"כ המערער למצוא בדברי המתלוננים ברמה של צבע ידית המברג, אורך האלה, והאם הנבּוּט הוחזק ביד שמאל או ביד ימין, לאו סתירות המה. הרי זה אך טבעי ומתבקש שבסערת אירוע שכזה, לא יזכרו המעורבים את פרטי הפרטים. אין לצפות ממתלונן שסופג מכות וחבטות לדעת אל-נכון את מספר הדקירות והמכות שספג הוא ושספגו אחרים באירוע. אי-התאמה בדברי עדויותיהם של המתלוננים לגבי מספר החבטות וכדומה, אין בה כדי לגרוע ממהימנות גרסאותיהם. מן הראוי לציין, כי לא על דרך הסתם נקבעו ממצאי המהימנות בהכרעת הדין, אלא שבית המשפט המחוזי נתן בהם סימנים. כאמור, עדויות המתלוננים נתמכו בעדויות נוספות של עדים ששמעו את גרסת המתלוננים מפיהם, סמוך לאחר הפגיעה בהם. המתלונן 1 סיפר על התקיפה לאחותו סלמה; המתלונן 2 סיפר על התקיפה לאחיו מהדי, סמוך לאחר התרחשותה, בהיכּנסו אל המכונית. אחיו ראה אז את סימני החבלה על ראשו; המתלונן 3 סיפר לסלמה הנ"ל על תקיפתו במברג, סמוך לאחריה. עוד כהנה וכהנה סימנים נתן בית המשפט המחוזי למסקנתו על אודות מהימנותם של המתלוננים, כשמנגד הוכחו בעליל שקריו של המערער, כפי שצויינו בהכרעת הדין. במשטרה טען המערער כי לא ראה את חאלים דוקר, ובמשפט העיד להפך; בית המשפט המחוזי גם נתן אֵמון בעדותו של השוטר על כך שהמערער הגיע סמוך לאחר התקיפה לתחנת המשטרה על מנת לברר מה נודע למשטרה על האירוע, ועזב את המקום כשהבין שהמשטרה לא ידעה אז מה חלקו; תשובתו של המערער לכתב האישום על תקיפתו כביכול על-ידי המתלוננים עם סכינים ואלות, וכי אלה גרמו לו חבלות, נמצאה בהמשך המשפט כבלתי נכונה בעליל; טענתו כי יצא מן המכונית אחרי ההתנגשות הראשונה ולפני השתיים הנוספות, הופרכה. עוד כהנה וכהנה פרכות ממשיות מצא בית המשפט המחוזי בגרסתו של המערער. מעשיו העידו בו, כי לא ביקש להפריד בין הניצים, אלא לקח חלק פעיל באירוע התקיפה כפי שיוחס לו. די בכך לגיבוש יסודותיה של עבירת הביצוע בצוותא. 12. הלכה פסוקה היא, כי "ההרשעה כמבצעים בצוותא - אינה מבוססת על ייחוד תפקיד מסוים לכל אחד מחברי החבורה, אלא על כך שמדובר בפעולה משותפת 'בתכנית כוללת להגשמת הפעילות העבריינית'... הדגש הוא על השתלבותו של פלוני במעגל העברייני שיכול ויהיה מורכב מחוליות רבות שונות בגודלן ובחשיבותן ובלבד שכולן יחד יוצרות את המעגל. משום כך, כאשר מדובר באלימות שבה נוטלים חלק מספר אנשים, כמו במקרה שבפנינו, אין כל משמעות לעניין ביצוע העבירה לכך שבידי פלוני כלי נשק מסוג מסוים, בידי פלמוֹני, נשק מסוג אחר ואילו אלמוני נעזר בידיו החשופות בלבד. אין גם כל רבותא בכך שפלוני נפנה 'לטפל' רק באחד מבני קבוצת הנפגעים ולא תרם תרומה פיזית לפגיעה ביתר הנפגעים (לרבות הפגיעה הקטלנית)" (ראו ע"פ 8407/05 אביכזר נ' מדינת ישראל, בפסקה 5 לפסק-דינה של השופטת ד' ברלינר (5.7.2007)). דברים אלה יפים בשינויים המחוייבים גם לענייננו. כזכור, לא רק אל האירוע האלים עצמו הצטרף המערער, אלא עוד קודם לכן, כמתואר לעיל. 13. בנסיבות העניין דנן, בחינת הטענות שבאו לפנינו מובילה למסקנה כי אין טעות משפטית המצדיקה התערבות ערכאת הערעור בהכרעת הדין של בית המשפט המחוזי – אשר התרשם מן המכלול באופן ישיר – לפיה אשמתו של המערער הוּכחה מעבר לכל ספק סביר; וזוהי אמת-המידה המחייבת במשפט הפלילי. אין במחדל החקירה שעליו מבקש ב"כ המערער להסתמך בטיעוניו, קרי – גביית העדות בשפה הערבית, כדי לשנות ממסקנתנו הנ"ל. כפי שאמרתי לאחרונה – "מחדלי חקירה אין בהם כשלעצמם כדי להביא לזיכויו של נאשם, אם חרף מחדלי החקירה הונחה תשתית ראייתית מספקת להוכחת אשמתו בעבירות שיוחסו לו" (ראו פסקה 24 לפסק הדין בע"פ 8447/11 סולימאן נ' מדינת ישראל (24.9.2012), והאסמכתאות שם; ראו גם ע"פ 7164/07 אלהוושלה נ' מדינת ישראל (11.8.2008), בפסקה 8 לפסק דינה של השופטת מ' נאור; ע"פ 8902/11 חזיזה נ' מדינת ישראל (15.11.2012), בפסקה 66 לפסק הדין של השופט י' דנציגר). דברים אלה נכונים במיוחד בשים לב לכך שהמחדל הנ"ל כלל לא הוכח ברמה העובדתית (ראו הדיון בפסקה 14 בעמוד 5 להכרעת הדין). ערעור על גזר הדין 14. כלל הוא שערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב בעונש שהטילה הערכאה הדיונית על המערער, למעט במצבים חריגים אשר בהם נפלה בגזר הדין טעות מהותית או שהעונש חורג באופן קיצוני מן המקובל בנסיבות דומות (ראו למשל: ע"פ 1242/97 גרינברג נ' מדינת ישראל (3.2.1998), בפסקה 7 לפסק-דינו של השופט י' קדמי; ע"פ 5764/07 פלוני נ' מדינת ישראל (12.12.07), בפסקה 12 לפסק-דינו של השופט י' דנציגר; ע"פ 5576/10 פלוני נ' מדינת ישראל (14.4.2011), בפסקה 2 לפסק-דינו של השופט ס' ג'ובראן; ע"פ 2480/09 חיים פדלון נ' מדינת ישראל (7.9.2011), בפסקה 21 לפסק-דינה של השופטת א' חיות). בראייה זו, לא מצאתי כי גזר הדין שהוטל על המערער מצדיק את התערבות ערכאת הערעור. תסקיר שירות המבחן המעודכן שהוגש ביום 26.11.2013, אשר ביטא, בין היתר, את העדר נטילת האחריות של המערער למעשיו, הגם שהורשע בדין, תומך אף הוא במסקנה האמורה. היטב שקל בית המשפט המחוזי את כל השיקולים הצריכים לעניין, אלה שלחומרה ואלה שלקולא, באופן מאוזן והולם. האלימות המסוכנת, תוצאותיה הקשות, הימנעות מנטילת אחריות, עיקרון אחידות הענישה, בד בבד עם התחשבות בגיל הצעיר, העדר עבר פלילי ותוכניות עתידיות של המערער, נלקחו כולם בחשבון כנדרש בגזר הדין. סוף דבר 15. בהתחשב בכל האמור, באתי למסקנה כי אין מקום להתערב בעונש שגזר בית המשפט המחוזי. אציע אפוא לחברַי להורות על דחיית הערעור; הן על הכרעת הדין, הן על גזר הדין. ש ו פ ט השופט א' רובינשטיין: אני מסכים. ש ו פ ט השופט י' עמית: אני מסכים. ש ו פ ט ניתנה היום, ה' בטבת תשע"ד (8.12.2013). הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט נֹעם סולברג. ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 12074500_O05.doc עב מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il