אחמד עיד נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 7450/02 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 7450/02 ע"פ 7505/02 בפני: כבוד הנשיא א' ברק כבוד השופט י' טירקל כבוד השופט א' א' לוי המערער בע"פ 7450/02: המערער בע"פ 7505/02: אחמד עיד מופיד ג'אמל טאהא נ ג ד המשיבה בע"פ 7450/02 ובע"פ 7505/02: מדינת ישראל ערעורים על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה, מיום 17.6.02, בת"פ 345/99, שניתן על ידי כבוד השופטים: ח' פיזם, א' רזי, ב' בר זיו תאריך הישיבה: ז' בשבט תשס"ה (17.1.2005) בשם המערער בע"פ 7450/02: בשם המערער בע"פ 7505/02: עו"ד בסאם קנדלפת עו"ד תאופיק ג'בארין, עו"ד מיכל ליפקין בשם המשיבה: עו"ד רבקה לוי גולדברג פסק-דין השופט א' א' לוי: 1. מבוא המערערים, אחמד פדיל עיד (להלן: "עיד"), ומופיד ג'מאל טאהא (להלן: "מופיד") נמצאו כמי שגרמו, בכוונה תחילה, למותו של טארק בוקאעי (להלן: "המנוח"). בעקבות כך הרשיעם בית המשפט המחוזי בחיפה בעבירת רצח, לפי סעיף 300(א)(2) בשילוב עם סעיף 29 לחוק העונשין, התשל"ז-1977, ודינם נגזר למאסר עולם. הערעורים שבפנינו מופנים כנגד ההרשעה. 2. האישום וההליכים בפני בית משפט קמא על פי גרסת המשיבה כפי שהובאה בכתב האישום, שימש המנוח סוכן משטרתי אשר נועד לחשוף עבריינים ועבירות בתחום הסמים המסוכנים. בעקבות פעילותו הוגשו כתבי אישום נגד נאשמים אחדים בעבירות של סחר בסם מסוכן, ולטענת המשיבה קשרו המערערים ביחד עם אחרים להמית את המנוח, כדי למנוע את עדותו בבית המשפט. על פי הנטען, הובטח למערערים בתמורה גמול כספי, וכן כמות ניכרת של סם מסוכן מסוג הרואין לצריכתם. ועוד נטען, כי המערערים והמנוח היו תושבי כפר כאבול, אולם מופיד נעדר מהכפר זמן-מה, ובעקבות הקשר הפלילי הוא חידש את קשריו עם המנוח, והם נהגו להשתמש בסמים בצוותא. לגרסת המשיבה, הוציאו המערערים את זממם בערבו של יום 8.3.99. בסביבות השעה 19.30 הגיע מופיד לביתו של המנוח וקרא לו, והשניים הלכו לכיוון מקום המכונה "חלת אל שריף", המצוי בין כאבול לטמרה. על פי תכנון מוקדם עם מופיד, המתין להם עיד בדרכם, ומשפגשו בו ירו המערערים באמצעות אקדח בעל קליבר 9 מ"מ, 6-5 כדורים בראשו ובחזהו של קורבנם. לאחר מכן, ירה עיד 3-2 יריות בעכוזו ובבטנו של מופיד, במטרה לפצוע אותו קלות כדי שזה יוכל לטעון כי גם הוא היה קורבנו של הירי. במהלך החקירה שנפתחה בעקבות האירוע, דבק מופיד בגרסה לפיה הוא והמנוח הופתעו על ידי נוסעיו של רכב אלמוני, שפתחו לעברם באש והסתלקו מהמקום. מנגד, נרשמו מפיו של עיד אמרות מפלילות רבות, אשר כללו הודאה מפורשת בכך שהוא ומופיד רצחו את המנוח. עם זאת, בהיפתח משפטו טען עיד באמצעות בא-כוחו, כי לא היתה לו יד ברצח והוא אינו מכיר כלל את מופיד. ובאשר לאמרותיו, עיד לא התנגד לקבילותן, אולם טען שהן חסרות משקל באשר הן כוללות דברי רהב אותם השמיע מתוך רצון לקנות לו מעמד בבית המעצר ולזכות בטובות הנאה מידי החוקרים. עיד הוסיף ואמר, כי בעת שהמנוח נרצח הוא שהה במקום אחר – בביתו של אחיו חאלד. משנסתיימה פרשת עדי המשיבה, סרב עיד להעיד להגנתו. בעקבות כך ביקשה באת-כוח המשיבה להפריד את הדיון בעניינם של המערערים, ובית המשפט נעתר לה. מכאן ואילך נמשך הדיון בעניינו של עיד בלבד, והפעם שינה מערער זה את טעמו, העיד להגנתו, ואף זימן עדים מטעמו, וביניהם את מופיד, אשר הכחיש את הטענה לפיה פגש את עיד ביום בו נרצח המנוח, והוא חזר על גרסתו לפיה לא היתה לו יד במעשה הפלילי שיוחס לו. משסיימה ההגנה להביא את ראיותיה במשפטו של עיד, החליט בית המשפט המחוזי, לאחר שאפשר לבאי-כוח הצדדים לטעון את טענותיהם, לשוב ולאחד את הדיון במשפטיהם של המערערים. בעקבות כך ביקשה סנגוריתו של מופיד לחקור את עיד, אולם זה האחרון נמנע מלהשיב לשאלות שהופנו אליו. את הרשעתו של עיד ביסס בית המשפט המחוזי על הודאתו במהלך החקירה, הודאה שהושמעה באוזניו של מדובב וגם באוזניהם של חוקרים. בית המשפט מצא כי אין מניעה להעניק להודאה זו את מלוא המשקל, הואיל ועולה ממנה כי עיד ידע פרטים מוכמנים על הרצח, פרטים שלא היה יכול לדעת לולא נכח בזירה. בין אותם פרטים מנה בית המשפט את אלה: בעקבות הירי נזל דם מאוזניו של המנוח; מופיד נורה בעכוזו באופן שטחי; סוג הנשק ממנו בוצע הירי, ומספרם של הכדורים שנורו; סכין שהיתה בחזקת המנוח ונמצאה מוטלת מתחת לגופו. עניין נוסף שאף הוא תרם לכך שהכף הוכרעה לחובת עיד, היה ממצאו של בית משפט קמא לפיו האליבי שמסר הופרך. באשר למופיד, הרשעתו התבססה על שני אדנים: ראשית, אמרותיו המפלילות של עיד בחקירתו, ושנית, עדות חברתו, ורוניקה. בית המשפט המחוזי מצא כי כל אחת ממערכת הראיות, ומקל וחומר שתיהן יחד, מבססות היטב את גרסת המשיבה לפיה מופיד נטל חלק ברצח המנוח. 3. נימוקי הערעור באי-כוחם המלומדים של המערערים, עו"ד ב' קנדלפת (בשם עיד), ועוה"ד ת' ג'בארין ומ' לפקין (בשמו של מופיד), הביאו בפנינו את השגות שולחיהם כנגד הרשעתם בפרוט רב ביותר, על פני עמודי דפוס רבים, והם הוסיפו עליהם בטיעון ממושך על-פה. לא אחזור על כל פרטי הטענות, ואסתפק בעיקר. באשר לעיד, חזרה ונשנתה הטענה כי אין לייחס משקל להודאתו, באשר היא נבעה מהתרברבות, וניסיון לזכות בטובות הנאה. יתרה מכך, הפרטים שעל פי הנטען היו פרטים מוכמנים, למעשה אינם כאלה הואיל והם היו נחלתם של רבים, ומכאן נבעה יכולתו של עיד לשלבם באמרות שנרשמו מפיו במטרה. עיד הוסיף וטען, כי קביעתו של בית משפט קמא לפיו הופרכה טענת האליבי שלו, הוא קביעה שגויה. באשר למופיד, השקפת באי-כוחו היא שעיד לא היה "עד" במשפטו של שולחם (בניגוד להשקפת הסנגור אשר ייצגה את מופיד בפני בית משפט קמא), וממילא אין לבסס דבר על הודאותיו. לעניין זה נטען עוד, כי בית המשפט המחוזי שגה שעה שהחליט לשוב ולאחד את הדיון במשפטיהם של המערערים, וקיים חשש שהוא הקדים וגיבש דעה בדבר מעורבות מופיד ברצח. כך או כך, סבורים באי-כוחו של מופיד, אין לייחס להודאותיו של עיד משקל כלשהו, באשר הן כוללות גרסאות אחדות, בהן שולבו פרטים אותם קלט עיד מפי השמועה. באשר לעדותה של ורוניקה, להשקפת באי-כוחו של מופיד, גם בה אין לתת אמון, הן עקב אישיותה המעורערת והן לנוכח החשש שהיה לה עניין להפלילו כדי לפרוק מעצמה את החשד שהיא לא מנעה רצח. 4. דיון הכרעת-הדין בעניינם של המערערים היא בעיקרה הכרעה בשאלות שבעובדה, אליהם הגיעה הערכאה הראשונה, בין היתר, לאור התרשמותה ממהימנות העדים שהופיעו בפניה. עובדה זו הציבה, מלכתחילה, בפני המערערים משוכה גבוהה הנובעת מההלכה לפיה בית משפט שלערעור אינו נוהג להתערב בממצאים מתחום זה. אולם, אקדים ואומר כי לא הלכה זו לבדה עמדה למכשול בדרכם של המערערים, אלא בעיקר המסקנה כי בחינתן של הראיות לא הותירה בפני בית משפט קמא דרך להגיע לתוצאה שונה מזו שאליה הגיע. להלן אבהיר את דברי, ואפתח בעניינו של מופיד, באשר להשקפתי גם ללא הודאותיו של עיד, הוכחה אשמתו כדבעי. 5. עדותה של ורוניקה קולסניק ורוניקה היא אישה צעירה שעלתה לישראל בשנת 1990 ביחד עם אמה ואחותה. נראה כי גילה הצעיר בשילוב עם חבלי קליטה קשים בארץ זרה, גרמו לורוניקה להתחיל להשתמש בסמים בגיל צעיר ואף לעסוק בזנות. בעקבות כך אושפזה במרכזים לבריאות הנפש עקב ניסיונות אבדניים שעשתה, וכן עקב חוסר הסתגלות, דיכאון וחשש למצב פסיכוטי. בחודש פברואר 1999 שולבה ורוניקה באישפוזית בחיפה בניסיון לגמול אותה מהתמכרותה לסמים, ושם פגשה את מופיד. ביום 28.2.99 עזבו השניים בצוותא את האישפוזית ולא שבו אליה עוד. מספר ימים לפני הרצח שכרו ורוניקה ומופיד חדר, והואיל ואמצעי המימון שבידיהם היו מצומצמים, הרגיע מופיד את חברתו באומרו (בלשון העדה בעמוד 30 לפרוטוקול): "הוא מספר לי שאני לא אדאג, כי חברים, האנשים שהוא הכיר, הציעו לו לעשות דבר מה שבעבורו יקבל הרבה מאוד כסף. והדבר הזה הוא שקיים איזשהו עד תביעה שהוא אמור לקחת אותו באוטו מחוץ לעיר ולהוציא אותו ... אני שמעתי סכום של 50,000 שקל. אחר כך היו בלבולים עם הסכומים האלה, אבל מה שאני זוכרת זה שאני שמעתי סכום של 50,000 שקל". העדה הוסיפה ומסרה, כי ביום 8.3.99 הגיע אליהם אחד - חוסיין עכריה (להלן: "חוסיין"), ועמו היו אמורים לנסוע לנצרת. ורוניקה טענה כי בעודם בחיפה הם עצרו ליד טלפון ציבורי, ומופיד מסר לה מספר טלפון וביקשה להתקשר ולבקש לשוחח עם "טארק". משעשתה זאת ענה לה אדם אשר הציג את עצמו כאחיו של טארק, וכאשר שאל לשמה היא השיבה "יוליה" (ראו גם נ/3). לפרט זה נודעת חשיבות, הואיל ואחיו של המנוח, וליד בוקאעי, העיד, כי בשעות הבוקר של יום הרצח התקשרה לביתם בחורה אשר ביקשה לשוחח עם המנוח, והציגה את עצמה בשם "ג'ולי". נתון זה שאומת גם בבדיקת פלט השיחות שיצאו מאותו טלפון ציבורי עליו הצביעה ורוניקה (ראו ת/16), מלמד כי לפחות בעניין זה דייקה ורוניקה בעדותה. אולם בכך לא הסתיימה גרסתה המפלילה של עדה זו, הואיל והיא גם מסרה כי בדרכם לנצרת ביקש המערער מחוסיין לעבור דרך כפר כאבול, ושם הצביע מופיד בפניה על ביתו מבלי שעצרו שם. בהמשך הדרך, שעברה גם במקום בו בוצע בשעות הערב הרצח, שמעה העדה את מופיד וחוסיין מדברים ומזכירים את השם "טארק" (ראו גם נ/15), ובהגיעם לנצרת ראתה את מופיד משוחח אם אדם כלשהו ובסוף השיחה נראה עצבני. מופיד נפרד ממנה תוך הבטחה שישוב ויפגוש אותה בשעה מאוחרת של אותו ערב, וחוסיין הסיעה לחיפה. לטענת ורוניקה, היא שמעה מפיו של חוסיין כי מופיד שקוע בחובות לאנשים כלשהם, מהם הוא יתקשה להשתחרר. בשעות הערב קיבלה ורוניקה שיחה מבית חולים רמב"ם, במהלכה נודע לה כי מופיד מאושפז פצוע, ומשהגיעה לשם שמעה כי הוא נפגע משלושה כדורים. לגרסתה, שאל אותה מופיד כמה כדורים פגעו בו, ומשהשיבה לו כי על פי סברת הרופאים מדובר בשלושה קליעים, ענה לה מופיד כי מדובר בשניים בלבד. תשובות נוספות של העדה החשובות לענייננו, היו טענתה של ורוניקה לפיה ביקש ממנה מופיד כי אם תחקר במשטרה, היא תימנע מלספר על נסיעתם לנצרת וכאבול ומפגשה עם חבריו. כמו כן ביקשה מופיד, לאחר מעצרו, לטעון כי דעתה אינה צלולה (ראו נ/16). כאן המקום להוסיף, כי מופיד הכחיש את טענתה של ורוניקה בדבר נסיעתם המשותפת בלוויית חוסיין לנצרת, אולם דבריו נסתרו בעדותו של חוסיין, שגם אישר כי במהלך הנסיעה הם חלפו דרך כפר כאבול. 6. אין ספק כי ראוי היה שעדותה של ורוניקה תיבחן בזהירות רבה על ידי בית משפט קמא, הן משום הנתונים הנובעים מאישיותה, וגם מתוך החשש שהיא תהיה נוטה להפליל את מופיד כדי להרחיק מעצמה את החשד שדבק בה – אי-מניעתו של רצח. כך בדיוק נהגה הערכאה הראשונה (ראו עמוד 66 להכרעת הדין), אשר מצאה כי חרף כל חסרונותיה, ראויה עדותה של ורוניקה לאמון, ובלשון המקור: "התרשמנו כי ורוניקה פקחית, צלולה ויודעת היטב על מה היא שחה וניתן לתת אמון מלא בדבריה. ... עדותה של ורוניקה בפנינו היתה עניינית כאשר הרושם היחיד שקיבלנו הינו כי היא מפוחדת וחוששת לחייה עקב עדותה. גם בעימות עם מופיד נשמעה ורוניקה חוששת ומפוחדת וכמו עיד גם היא אמרה שם שהיא חולת נפש. אין לנו ספק כי עדותה של ורוניקה עדות אמת היא וברור לנו כי לא היתה יכולה לדעת פרטים עליהם העידה אלמלא נמסרו לה על ידי מופיד." (עמוד 66). לדידי, אין ספק שמסקנה זו של בית משפט קמא נכונה, ואין כמו אותה שיחת טלפון שקיימה ורוניקה ביום הרצח לביתו של המנוח, כדי לתמוך במסקנה זו. והרי ורוניקה לא היתה יכולה לדעת את מספר הטלפון של המנוח, וגם לא היתה לה סיבה להתקשר אליו, לולא ביקש זאת מופיד ממנה. יתרה מכך, גם טענתה בדבר הנסיעה לנצרת דרך כפר כאבול (בניגוד להכחשתו של מופיד), זכתה לאישור מפיו של חוסיין עכריה. ואם באלה לא די, מתברר כי ורוניקה אף ידעה את מספר הטלפון של משפחת חרירי מאום אל-פחם, שעל פי הנטען, ממנה נהג מופיד לקבל את הסם לצריכתו, והרי אין ספק כי נתון זה נמסר לה על ידי מופיד ולא אחר. לנוכח כל אלה, רשאית היתה הערכאה הראשונה להגיע למסקנה כי ורוניקה העידה אמת גם ביחס ליתר הפרטים המפלילים שמסרה בעדותה, והכוונה בעיקר לכך שהיא שמעה מפיו של מופיד כי נטל על עצמו להוביל סוכן משטרתי העתיד להעיד בבית המשפט למקום מבודד, ושם לפגוע בו. גרסתה של ורוניקה נתמכת בשקריו של מופיד, שכאמור, הכחיש את גרסתם של חברתו וחוסיין. אולם, היא גם נתמכה בפרטים אחרים שלכאורה נראים שוליים, אך במשקלם המצטבר הם מוסיפים על ה"יש" בראיות המשיבה. כוונתי היא להכחשתו של מופיד לפיה בעת שפגש את המנוח הוא לבש מעיל שחור, אף שגרסה זו הופרכה בעדותם של אם המנוח, אחיו – פריד, ועו"ד מחמוד בוקאעי, שזמן קצר לפני הרצח ראו את מופיד לובש מעיל. וכאן המקום להוסיף, כי במרחק מטרים ספורים מהזירה נמצא מוטל על הקרקע מעיל שחור. שנית, מופיד, שאמצעי המימון שלו היו דלים ביותר, השיג בדרך כלשהי סם בנצרת, ובמקום לשוב ישירות לחדרו המשותף עם ורוניקה כדי לחגוג עמה את יום הולדתה, כפי שהבטיח, הוא טרח ונסע לכפר כאבול כדי להשתמש בסם בחברת המנוח, עמו הוא חידש את הקשר זמן קצר בלבד לפני הרצח. שלישית, בזירה נתגלו 7 תרמילי כדורים שנורו מכלי נשק זהה, וזהו מספרן של הפגיעות שאובחנו במנוח ובמופיד. אולם זה אינו העיקר, אלא העובדה שהקליעים חדרו לראשו של המנוח ולחזהו, דבר המלמד על ירי מטווח קצר ביותר, ובכך תומכת גם חוות דעתו של ד"ר בירטולון לוי, מהמכון לרפואה משפטית. בנסיבות אלו מותר היה לתהות כיצד מתיישב ירי מדויק שכזה עם הפגיעה השטחית במופיד? רביעית, כאמור, ביקש מופיד מורוניקה לא לספר לחוקרים על מפגשם עם חוסיין ונסיעתם לנצרת, וזו בקשה מוזרה כאשר היא נשמעת מפיו של מי שטוען לחפותו. לסיכום, ואף בטרם אגש לבחון את הודאותיו של עיד, סבורני כי המשיבה הציגה תשתית איתנה של ראיות, המבססת את גרסתה בדבר מעורבותו של מופיד ברצח. 7. האם היה עיד "עד" במשפטו של מופיד לאחר שסיימה המשיבה להביא את ראיותיה, הבהיר עיד כי הוא מסרב להעיד להגנתו. אולם, משעה שהדיון הופרד הוא שינה את טעמו, עלה לדוכן העדים, ונחקר ארוכות על ידי באת-כוחו, ובהמשך גם על ידי באת-כוח המשיבה. עיד התכחש לתוכנן של האמרות שנרשמו מפיו וטען לחפותו, ועל כן עתרה המשיבה, מכוח סעיף 10א' לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971, להעדיף את תוכן האמרות על עדותו בבית המשפט. משאוחד הדיון במשפטיהם של המערערים, ביקשה באת-כוחו של מופיד לחקור את עיד, אולם הוא חזר על התנהגותו מהעבר, וסרב להשיב לשאלות שהופנו אליו. על רקע זה עתרה המשיבה בפני בית משפט קמא, לעשות שימוש בהודעותיו של עיד כראיות קבילות כנגד מופיד, ולכך התנגדה ההגנה. בסופו של יום, קיבל בית המשפט המחוזי את עמדת המשיבה, ואת הרשעתו של מופיד ביסס גם על הודעותיו של עיד, וסוגיה זו שבה והועלתה בפנינו על ידי באי-כוח המערערים, אשר הפנו את חצי בקורתם כנגד המשקל שניתן לאמרות. בכל אלה נכריע להלן. 8. משהגיע תורו של עיד למסור את עדותו בעת שהדיון בעניינם של המערער היה מאוחד, הבהירה באת-כוחו, כי שוחחה עם שולחה והוא בחר להעיד להגנתו. אולם תגובתו של עיד-עצמו היתה שונה. הוא הכריז באוזני בית המשפט, לאחר שהוזהר כחוק: "אני חף מפשע, זהו, זה מה שיש לי להגיד. אין לי מה להוסיף". באת-כוחו של המערער לא הרפתה וביקשה להבין מפיו אם גרסתו במשטרה נכונה היא, ועל כך השיב: "אני אמרתי הרבה דברים, הדברים לא נכונים. אני מסרתי אליבי, אני חף מפשע וזהו, זאת האמת". ובהמשך אמר מיוזמתו: "אני התחלתי להעיד וסיימתי, אני חף מפשע", משביקשה הסנגורית לדחות את הדיון בטענה ששולחה אינו חש בטוב, אמר עיד: "אמת, אני לא מרגיש טוב זה נכון. אבל אם בית המשפט ידחה את הדיון למועד אחר באופן שאוכל להרגיש טוב, אני לא אעיד, אני לא העדתי ואני גם לא רוצה להעיד". בהמשך טענה באת-כוחו של מופיד, כי אף שעיד הוזהר על ידי בית המשפט לומר את האמת, הוא לא השיב כי הבין את האזהרה, ועל כן אין לראות בעמידתו על דוכן-העדים עדות. לכך הצטרף עיד-עצמו באומרו: "אני לא הבנתי את האזהרה, אני לא העדתי ואני לא רוצה להעיד", ובהמשך אמר "עמדתי סופית ואני לא מוכן להעיד". בית המשפט המחוזי לא הכריע באותו שלב בשאלת מעמדו של עיד כ"עד" לצורך קבלת אמרותיו מכוח סעיף 10א' לפקודת הראיות, וכאן המקום להדגיש שאותה שעה היו הצדדים, המשיבה והמערערים, שותפים לדעה כי אין לראות בעיד כ"עד" לצורך זה. השקפת בית המשפט המחוזי בסוגיה זו היתה שונה, והוא הבהיר אותה במסגרת הכרעת-הדין (ראו עמוד 65), לאמור, לאחר שעיד הוזהר הוא השיב שהוא חף מפשע, ובכך די כדי לראות בו "עד" לעניין סעיף 10א(א)(2) לפקודת הראיות. משסרב עיד להעיד גם כשנקרא לכך על ידי מופיד, יש לראות בו "עד" גם לעניין סעיף 10א(ב) לפקודה, ועל כן כשירות אמרותיו להתקבל כראיות במשפטו-שלו וגם בעניינו של מופיד. נראה שלמסקנה זו הצטרפה גם באת-כוחו של מופיד דאז, עו"ד ת' אולמן, אשר הבהירה בסיכומיה (ראו עמוד 1249 לפרוטוקול הדיון בהתייחס לעיד): "אין ספק שהוא היה עד אני לא באה ולא אומרת לא היה עד, הוא היה עד שלי, עד מטעמי, דא עקא, שאני התנגדתי לאחר מכן מספר פעמים לכך שהתביעה תחקור אותו בחקירה הנגדית מטעמה, אמרתי שהיה לה את זמנה, היה לה את יומה". 9. אף שכאמור לא היתה למעשה מחלוקת בשאלת מעמדו של עיד כ"עד" לפחות בשלב בו זומן על ידי מופיד להעיד מטעמו (לאחר שהדיון אוחד), ראיתי צורך להקדיש לסוגיה זו מספר מלים. סעיף 10א לפקודת הראיות קובע כדלקמן: "10. (א) אמרה בכתב שנתן עד מחוץ לבית המשפט תהיה קבילה כראיה בהליך פלילי אם נתקיימו אלה: (1) מתן האמרה הוכח במשפט; (2) נותן האמרה הוא עד במשפט וניתנה לצדדים הזדמנות לחקרו; (3) העדות שונה, לדעת בית המשפט, מן האמרה בפרט מהותי, או העד מכחיש את תוכן האמרה או טוען כי אינו זוכר את תכנה. (ב) בית-המשפט רשאי לקבל אמרה כאמור בסעיף קטן (א) אף אם נותן האמרה איננו עד, בין משום שהוא מסרב להעיד או אינו מסוגל להעיד, ובין שלא ניתן להביאו לבית-המשפט משום שאינו בחיים או לא ניתן למצאו, ובלבד שבית-המשפט שוכנע שמנסיבות הענין עולה, כי אמצעי פסול שימש להניא או למנוע את נותן האמרה מלתת את העדות". ההוראה הקבועה בסעיף 10א היא בבחינת חריג לכלל האוסר את קבילותה של עדות שמועה. זו האחרונה היא עדות שמעל מהימנותה מרחף צל, הואיל והעד אינו ניצב בפני בית המשפט, ומשכך, לצדדים לא ניתנת אפשרות לחקור אותו בחקירה נגדית. הוראתו של סעיף 10א באה לעולם כהכרח בל יגונה. התברר, כי במקרים רבים עדים אשר שפכו אור על האירוע העברייני בעת חקירתם במשטרה, שינו את גרסתם ואף סירבו למסור את עדותם בעת שעמדו על דוכן העדים, כתוצאה מלחץ ואיומים שהופעלו עליהם: "אין לשכוח שחברה נאורה חייבת לשמור גם על זכויותיהם של הקורבנות-למעשה ושל הקורבנות-בכח, ואלה האחרונים כוללים כיום גם את העדים. ההתייחסות של המחוקק לבעיה זו בסעיף 10א לא נוצרה בחלל ריק: לאור אופיו האלים של הפשע, היו מודעים לכך שבהיעדר גישה מציאותית המנסה לחסום דרכו של הלחץ על עדים, לא ניתן יהיה להוכיח מקצתם של מקרי הפשע החמורים. השינויים החקיקתיים הם פרי המציאות, ואין להתעלם ממנה (דנ"פ 4390/91 מדינת ישראל נ' חאג' יחיא, פ"ד מז(3), 661, 679 (להלן: "חאג' יחיא")). 10. סעיף 10א עוסק בשני תרחישים. האחד, מוסדר בסעיף קטן (א) ולפיו הגרסה שהעד מסר בבית המשפט שונה, באופן מהותי, מהגרסה שמסר בחקירתו, או שהעד מכחיש כי מסר אותה גרסה במשטרה. התרחיש השני מוסדר בסעיף קטן (ב), ולפיו ניתן לקבל גרסה שנמסרה בחקירה, גם כאשר נותן האמרה אינו עד במשפט. מאחר ובמצב זה אין הצדדים יכולים לממש את זכותם לחקור את נותן האמרה, יוכל בית המשפט לקבל את האמרה רק אם שוכנע כי העדרו של העד נובע מאמצעי פסול שהניא אותו או מנע ממנו מלשמש כעד. לאור הבחנה זו, בין סעיף 10א(א) לסעיף 10א(ב), מתעוררת השאלה מה יהא דינו של עד שהתייצב על דוכן העדים, אך שותק וממלא פיו מים, או עונה תשובות באופן לא ענייני. האם גרסה שמסר עד זה בחקירתו תהא קבילה לפי התנאים הקבועים בסעיף 10א(א) או שמא בסעיף 10א(ב)? בסוגיה זו עסק בית משפט זה בדנ"פ חאג' יחיא. השאלה היא מיהו "עד" בהקשר לסעיף 10א(א). הקושי נובע מכך שהעד אמנם ניצב, מבחינה טכנית, על דוכן העדים, וכתוצאה מכך הוא גם מי שנוכח בבית המשפט. מאידך, מבחינה מהותית, לצדדים לא ניתנה אפשרות אפקטיבית לחקרו, כפי שנדרש בסעיף 10א(א). שאלה זו נדונה בע"פ 722/85 מדינת ישראל נ' אשכנזי, פ"ד מ(2), 361, ושם, בהתייחסה לעד שותק שלא עונה על אף שאלה, קבעה השופטת בן-פורת כי ניתן לקבל את גרסתו שנמסרה במשטרה רק לאור התנאים הקבועים בסעיף 10א(ב), כלומר רק כאשר בית המשפט השתכנע כי אמצעי פסול גרם לסירובו להעיד: "פרשנותו של המונח "עד במשפט" לצורך סעיף 10א לפקודה אינה בהכרח חופפת את הגדרת המונח "עד" בהוראות חוק אחרות ... ... המשותף לו [למי שמסרב להעיד – א' א' לוי] ולמי שאינו מסוגל להעיד נעוץ בעובדה, שלא ניתן לחקור אותם ... בהעדר כל אפשרות לחקירה, קיימת הדרישה הנוספת מצד המחוקק, והיא שבית המשפט שוכנע, 'כי אמצעי פסול שימש להניא או למנוע את נותן האמרה מלתת את העדות'. סעיף 10א לפקודת הראיות נועד אמנם לאפשר קבלתן של אמרות בכתב שנמסרו מחוץ לכותלי בית המשפט - וזאת בכדי להדביר את הפשיעה הגואה ואת תופעת הפחדתם של עדים - אך בד בבד הוטלו מגבלות על קבילותן של האמרות, זאת כהגנה (ולו גם מסויגת) על זכויותיו של הנאשם" (שם, בעמ' 366 - 367). השאלה התעוררה פעם נוספת בדנ"פ חאג' יחיא, ושם נקבע, בדעת רוב, כי עד שותק יכנס בגדרו של סעיף 10א(א). " 'עד במשפט' הוא מי שהתייצב על הדוכן, אחרי שהוזמן כדין והוזהר כדרישת החוק. היותו של אדם במעמד של 'עד' אינה נמדדת ונבחנת לפי תוכן דבריו בבית המשפט, אלא עובדתית על-פי מעמדו לפי כתב האישום, הזימון וההתייצבות על הדוכן" ... כאשר העד מגלה מעיקרו ובאופן ברור וגלוי, שגישתו לצד שהזמין אותו כעד היא עויינת, והוא אינו מוכן לשתף פעולה עימו, ואף אינו מוכן להישמע להוראותיו של בית המשפט המצווה עליו להעיד, הרי לא נותר ספק שהעד אינו אדם תם לב, אשר מנסים לייחס לו קיום סתירה בדבריו, מבלי שהוא יודע פשר הדבר או פשר הסתירה. העדות האילמת שלו היא התרסה נגד עצם הרצון להשמיעו כעד ולהביאו לכדי מסירת תגובה עניינית. המסקנה החד-משמעית במקרה של שתיקתו העיקשת של העד היא, שהוא אינו נכון לומר בבית המשפט מאומה, בין לחיוב ובין לשלילה, וכי אינו מוכן להיחקר. עד שכזה מתעטף בשתיקה כדי לא לעמוד במצב שבו יצטרך להסביר מדוע הוא שותק, או למשל, שמא מאן דהוא השפיע עליו לפני התייצבותו על דוכן העדים כדי לשכנעו לשתוק. ההזדמנות לחקור - שאותה ביקש המחוקק ליצור כדי לבדוק את אמינות דבריו של העד בבית המשפט - הופכת חסרת משמעות כאשר העד נותן מענה גלוי וברור על ידי המצג ההתנהגותי שלו. בכך הוא כאילו משיב, למי שמבקש לחוקרו, כי אינו נכון להשיב לאף שאלה שנועדה לשרת את המטרה שסעיף 10א התווה" (שם, בעמ' 676-678). דעת המיעוט בעניין חאג' יחיא גרסה כי עד שותק יכנס בתחומיה של ההוראה הקבועה בסעיף 10א(ב) לפקודת הראיות, ועל כן קבילות אמרותיו במשטרה מחייבת כי בית המשפט ישתכנע שאמצעי פסול הניא אותו לשתוק: "אכן, מטרתו של סעיף 10א היא למעט ככל האפשר בדחיית ראיות על סף הקבילות ולאפשר לבית המשפט להיזקק לכל החומר שלפניו לצורך בירור האמת. אך מטרה זו אינה מקדשת את כל האמצעים. המחוקק קבע מפורשות, באופן שלדעתי אינו ניתן להשתמע אחרת, שאמרה בכתב שנתן עד מחוץ לבית המשפט תהיה קבילה כראיה בהליך פלילי אך ורק אם נתקיימו כל התנאים המנויים בסעיף קטן(א) שבסעיף 10א, לרבות התנאי ש"נותן האמרה הוא עד במשפט וניתנה לצדדים הזדמנות לחקרו". זהו תנאי-בל-יעבור, ועליו ניתן לוותר רק אם נתקיים האמור בסעיף-קטן(ב), היינו ש'בית המשפט שוכנע שמנסיבות הענין עולה, כי אמצעי פסול שימש להניא או למנוע את נותן האמרה מלתת את העדות'" (שם, בעמ' 693). [ההדגשה במקור]. 11. דעת הרוב בפרשת חאג' יחיא היא ההלכה הנוהגת עימנו כיום, ובקשה להעמיד סוגייה זו לד"נ נוסף בפני בית משפט זה - נדחתה על ידי הנשיא ברק בדנ"פ 6167/97 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם). (לעניין זה ראו עוד את ע"פ 4478/03 ואדים פורטנוי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם); ע"פ 403/89 נשהאד בן רובחי עבדול חי נ' מדינת ישראל, פ"ד מו(4), 610, 621). אציין, כי הלכת חאג' יחיא מתיישבת עם המגמה הנמשכת ולפיה את מקומם של כלי הקבילות בדיני הראיות תופסים כללים של משקל (ע"פ 4004/93 יעקובוביץ נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(1), 133). על פי מגמה זו, ראיה אשר במהימנותה דבק פגם כלשהו, לא בכל מקרה תוכרז - באופן קטגורי - כבלתי קבילה, ולבית המשפט שיקול דעת להתרשם ממנה, ולקבוע מה יהא משקלה. נקודת המוצא של גישה זו היא כי דיני הראיות הם כלי עזר אשר נועד לסייע בהגשמת התכלית - חשיפת האמת. יחד עם זאת גם נכון לומר כי הלכת חאג' יחיא אימצה מבחן "טכני" למונח "עד", שכן מבחינה מהותית עד הממלא פיו מים מעל דוכן העדים, משול לעד שלא הגיע כלל לדיון, וזאת מבחינת הפגיעה בזכותם של הצדדים לחקרו. הדברים אמורים במיוחד על רקע החשיבות שמעניקה הפסיקה לזכות לקיים חקירה נגדית, זכות בה רואה הפסיקה כ"זכות דיונית מן המעלה הראשונה, אשר נועדה להביא לחשיפת האמת" (ע"פ 5329/98 אחמד דג'אני נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(2), 273; ע"פ 351/80 חולי נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(3), 477, 487). כאן המקום להוסיף, כי סעיף 10א(ד) מחייב כי קבלת אמרה של עד לפי הוראות סעיף 10א(א) או 10א(ב) טעונה חיזוק, ואין להסתמך עליה לבדה לשם הרשעתו של נאשם. דרישת החיזוק נועדה להוסיף לאמרה נופך של מהימנות, ולעניין זה כבר נקבע כי אמרות של שותף במשטרה המתקבלות מכוח סעיף 10א', ובית המשפט נותן בהן אמון, יכולות לספק את החיזוק הנדרש ואף לשמש כראיות סיוע (ראו ע"פ 803/80 אבוטבול נ' מדינת ישראל, פ"ד לו(2), 523; ע"פ 501/81 אבו-חצירה נ' מדינת ישראל, פ"ד לו(4), 141; ע"פ 343/82 אבו-סנינה ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(4), 505; ע"פ 365/87 טוז נ' מדינת ישראל, פ"ד מג(2), 199; ע"פ 1258/90 חמידה נ' מדינת ישראל, פ"ד מו(3), 731, 736; ע"פ 3377/92, 3670 גסאן מעמר נ' מדינת ישראל, תק-על 94(1), 1049; ע"פ 3473/93 ננקיאשווילי נ' מדינת ישראל, תק-על 94(1), 369; ע"פ5249/98 מיריאשוילי נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(3), 550; וכן ראו ע"פ 4004/93 הנ"ל ("יעקובוביץ", בעמוד 165)). 12. כאשר נקרא עיד על ידי מופיד להעיד מטעמו לאחר שמשפטם של המערערים שב ואוחד, התנהל בינו לבית המשפט הדו-שיח הבא: "השופט: ... אחמד עיד אתה יודע את חובתך להגיד את האמת? עיד: כן. השופט: אתה יודע שאתה צפוי לעונש אם לא תגיד את האמת. עיד: כן אני יודע. השופט: אתה יודע שאתה צפוי לעונש אם לא תגיד את האמת. עיד: כן. השופט: הבנת מה הזהרתי אותך. עיד: כן. השופט: ואתה מתחייב להגיד את האמת. עיד: כן". ברם, בכך הסתיים שיתוף הפעולה של עיד עם בית המשפט ועם הצדדים, אולם מכוח ההלכה שנפסקה בפרשת חג'-יחיא, ואף שלצדדים לא ניתנה אפשרות של ממש לחקור את עיד, נכון להגדיר אותו לעניין סעיף 10א(א) לפקודת הראיות, כמי שהיה "עד" במשפטו של מופיד, לפחות מהשלב בו הוחלט לשוב ולאחד את הדיון בעניינם של שני המערערים, וכאשר הוזמן עיד על ידי מופיד להעיד כעד הגנה מטעמו. יתרה מכך, לנוכח נכונותו של עיד להעיד במשפטו-שלו לאחר שזה הופרד, והימנעותו מלהעיד בעניינו של מופיד בטרם ההפרדה ולאחר שהדיון אוחד בשנית, מחייבת את הגדרתו של עיד כמי שסרב להעיד במשפטו של מופיד, וככזה חלה על האמרות שמסר הוראתו של סעיף 10א(ב) לפקודת הראיות, שאף היא מתיר קבלת אמרת-חוץ של עד כראיה. מכאן, שבכל הנוגע לאמרותיו של עיד השאלה המתעוררת אינה שאלה של קבילות אלא שאלה של משקל, ובכך אעסוק להלן. 13. אברהים גדיר , אחד מעדי המשיבה, היה עצור בשנת 1999, ובאחד הימים של חודש אוגוסט אותה שנה, הוא שמע אסיר אחר משוחח בטלפון, תוך שהוא דורש מבני משפחתו להפקיד עבורו את הערבות בה הותנה שחרורו ממעצר. אותו עצור איים על בני משפחתו שאם לא ימלאו אחר דרישתו "הוא יפתח עליהם תיק רצח". אין חולקין כי אותו אסיר ששוחח בטלפון היה עיד, ולכך ניתן אישור גם מפיו. באשר לגדיר, נראה שאת המידע הזה הוא העביר לחוקרים, ובעקבות כך הם רתמו אותו לשמש מדובב. הוא הוכנס לתאו של עיד, ומכאן ואילך שוחחו השניים רבות, ובין היתר על הרצח נושא תיק זה. דבריהם של השניים הוקלטו, ומתוך תמלילי השיחות שהוגשו לבית המשפט עולה כי עיד הודה בפני גדיר בביצוע רצח המנוח בצוותא עם מופיד. עובדה זו, הודאתו של עיד, גם היא לא היתה שנויה במחלוקת, אולם, כאמור, טען מערער זה כי בהודאה אין ממש, הואיל ומקורה בהתרברבות אשר נועדה להקנות לו מעמד בעיני עצורים אחרים, ובמיוחד בעיניו של גדיר. בטרם אתייחס לטענה זו, אביא מעט מאותן שיחות שיש בהן כדי להצביע על התמונה הכוללת. א) התמליל ת/34ב(1), קלטת 1, עמ' 1 - אישר עיד כי נטל חלק ברצח המנוח, והוא היה זה שירה בעכוזו של מופיד. באותה שיחה סיפר עיד כי משהותקף הספיק המנוח לשלוף סכין, אולם לא הצליח לעשות בה שימוש. מתמליל הקלטת מס' 2 עולה כי עיד חזר ואמר כי ירה במופיד, והוא מסר כי קודם לרצח יצר מופיד קשר קרוב עם המנוח, במטרה לרכוש את אמונו ובהמשך לשכנעו ללכת עמו לאותו מקום בו ארב להם עיד (עמ' 4 לתמליל). בתמליל של קלטת 5 סיפר עיד לגדיר, כי האקדח בו בוצע הרצח היה בידי מופיד (עמ' 1), ותוך כדי שיחה עם המנוח הוא שלף אותו וירה לעבר קורבנו. לאחר זאת מסר מופיד את הנשק לעיד, וזה ירה שני כדורים בעכוזו של שותפו ואחר כך נמלט מהזירה. ב) התמליל ת/35ד', עמ' 8 ואילך - עיד נשאל על ידי גדיר מדוע לא נמלט מופיד מהזירה לאחר הרצח, ועל כך השיב כי הוריו של המנוח ראו את בנם יוצא עם מופיד, ועל כן נאלץ היה לפצוע אותו ולהותירו בזירה. עיד הוסיף וסיפר כי קליבר האקדח בו בוצע הירי היה 9 מ"מ, ושעה שנמלט מהזירה הוא נטל עמו את האקדח והטמינו במקום מסתור. 14. אולם הודאתו של עיד בדבר מעורבותו ברצח, הושמעה לא רק באוזניו של גדיר, אלא גם באוזניהם של חוקרים אחדים, ובמספר רב של הזדמנויות, והדגש הוא על כך שהיוזמה להתוודות באה ממנו: א) ביום 31.8.99 פנה עיד לשוטר דוד טדג'י, והצהיר על רצונו לשמש סוכן מטעם המשטרה ולמסור מידע על שני מעשי רצח, וביניהם זה שבו נגרם מותו של טארק בוקעי (ת/152). ביום המחרת שב טדג'י ופגש את עיד, אולם הפעם סרב המערער לשוחח על רצח בוקעי, ככל הנראה מתוך חשש שדבריו מוקלטים, אולם הוא רשם פתק בכתב ידו (ת/154) בו נאמר כך: "בוא נגיד שאני שותף מה אתה נותן עכשיו. אני לא מדבר יותר עד שאני יקבל מה שהוא, אפילו שאני הולך מאסר עולם". ב) באותו יום (1.9.99) משחזר טדג'י ופגש את עיד, הוא הבהיר לו כי הממונים עליו מבקשים לדעת פרטים נוספים על הרצח בטרם יחליטו אם לחתום עמו על הסכם אשר יעניק לו מעמד של עד מדינה. גם הפעם בחר עיד להשיב לשוטר בכתב (ת/156), וכך רשם (הדברים יובאו כשהם כוללים תיקון שגיאות-כתיב): "אני הייתי בזירת הרצח וראיתי הבן אדם איך הוא יורה בראשו של טארק בוקעי. מופיד טהא עזרתי לו איך יפגע בעצמו, עבור זה קיבלתי בערך עשרה גרם סמים והובטח לי יותר ועוד לא קיבלתי כל מה שמגיע לי. אני מבקש את החופש בגלל ללכת אליו לקבל מה שמגיע לי / ולבקש ממנו את האקדח כדי להעלים אותו. הוא חייב לי את זה, למה זה מפיל אותנו". ג) ביום 27.9.99 כתב עיד בכתב ידו את המסמך ת/163 המופנה לפרקליטות, בו הצהיר כי הוא מבקש למסור שני אקדחים, ולכך הוסיף תנאי "שאני יוצא לחופש לכמה ימים". באשר לרצח הנדון בערעור זה הוסיף עיד וכתב: "אני עזרתי למופיד תאהא אך לפגוע בעצמו. החלק שלו ירה בטארק כמה כדורים. אני נותן עדויות מפורשות אחרי שאני מקבל את החופש, ואחרי זה עושים הסכם". ד) ביום 14.10.99 שב עיד ושוחח עם השוטר טדג'י (תמליל ההקלטה ת/48 והדו"ח ת/166). הפעם הוא מסר שאת רצח המנוח ביצע הוא-עצמו לאחר שירה לעבר הקורבן 5-6 כדורים, ואחר כך הוא פצע את מופיד בשני כדורים. גם את הדברים הללו הוא העלה על הכתב (מוצג ת/167א'), ובלשונו: "אני רצחתי את טארק בוקאעי ביריות זה היה 5 או 6 יריות, במופיד טאהא שתי יריות או שלוש. אני הייתי מסתול לא זוכר". ה) ביום 17.10.99 נחקר עיד על ידי רפ"ק פרג' פארס, וגם במפגש זה רשם עיד דברים בכתב ידו (ת/134): "אני אחמד עיד מס' ת"ז 05633234 אני מוכן למסור כל חפץ שקשור לרצח תארק בוקעאי + רצה סמי בדארנה בתנאים הבאים: 1) לא להשפט. 2) שאני אקבל אישור לצאת לחו"ל. 3) שאני לא יחזור לישראל. 4) כסף למחייה". באותו יום נחקר עיד גם על ידי טדג'י ומסר (ראו המזכר ת/174 והתמליל ת/56), כי עם מזמיני הרצח סוכם כי התמורה למערערים תהיה זו - הוא יקבל סכום של 10,000 ש"ח וחצי קילוגרם הירואין, בעוד שמופיד היה אמור לקבל 50-60 אלף ש"ח וקילוגרם הירואין. בחקירה זו התייחס עיד פעם נוספת לחלקו של מופיד בפרשה, היינו, שהיה צריך להזמין את המנוח ללכת עמו ולהובילו לזירה. באשר למניע לרצח השיב עיד, כי המנוח "עבד עם המשטרה היה סמוי והקליט אנשים, היה צריך להעיד נגד האלה מנצרת...". ו) ביום 1.11.00, כשנה לאחר הגשתו של כתב האישום, שוחח עיד עם השוטר רושדי קבלאן ואמר לו כי הוא מבקש "להודות ולגמור בתיק שלו", וכן רצה להצביע על האקדח וכובע הגרב אשר שימשו אותו בעת הרצח (ת/196). ז) ביום 15.11.00 ביקש עיד לשוחח עם פקד ציון ברדה, ובשיחה זו נכח שוטר נוסף, עלא אבוריש. תוכן השיחה תועד על ידי ברדה בת/194, ותמצית הדברים היא שעיד שב והודה בפניו כי היה שותף לרצח המנוח. הוא מסר כי תפקידו היה לירות במנוח ובמופיד, וזה האחרון היה אמור לטעון כי הם נורו על ידי רעול-פנים כלשהו. אולם, בבוא השניים לזירה הוא, עיד, החל לרעוד, ועל כן נטל מופיד את האקדח ממנו וירה 5 כדורים בראשו של קורבנם. לאחר מכן נטל עיד את האקדח וירה 3 כדורים בעכוזו של מופיד, תוך שהוא מדגים כיצד תפס את העור של מופיד כדי שהקליע לא יחדור עמוק. פקד ברדה תיאר את עיד כמי שבמהלך השיחה עמו היה "רציני, ממוקד ודיבר בצורה קולחת וחופשית". ח) עד נוסף מטעם המשיבה, ישראל ווזאנה, היה עצור עם עיד בחודש ינואר 2000 (לאחר הגשתו של כתב האישום). ווזאנה נקרא להעיד מטעם המשיבה ומסר כי שמע מפיו של עיד, כי אחת הראיות נגדו היא עדותה של בחורה אשר שוחחה עם קורבן הרצח מטלפון ציבורי. ווזאנה מסר, כי עיד חקר אותו אם ניתן לאתר את המקום ממנו יצאה שיחתה של הבחורה, והעד הוסיף (עמוד 248) כי בשלב כלשהו קיבל עיד הודעה, לאחריה חזר עצבני לתאו, ואמר לנוכחים כי הקליטו אותו, ויתכן שבעקבות כך יצטרך לשאת בשני מאסרי עולם. ווזאנה טען עוד, כי שמע מפיו של עיד, כי סנגורו דרשה שכר טרחה בסך של 30 אלף דולר, ואת הסכום הזה עתיד לשלם "מי שצריך לדאוג לו" (עמ' 254). 15. כאמור, טען עיד כי מקורן של האמרות המפלילות עליהן העיד גדיר היה בהתרברבות, ובאשר להודאותיו באוזניהם של חוקריו הוא טען כי בדרך זו קיווה לשכנעם לתת לו חופשה או להעניק לו הטבות שיקלו עליו את תנאי מעצרו. גרסה זו לא קנתה אחיזה בלבו של בית המשפט המחוזי, אשר התרשם (ראו עמוד 56 להכרעת הדין) כי עיד מתנהג "כמי שבקי ברזי החקירה ואפילו ברזי דיני הראיות", ובמהלך עדותו בבית המשפט הותיר רושם של מי שאינו פועל באופן ספונטני, אלא מתוך מחשבה תחילה, כאשר הוא מבקש להציג את עצמו כטיפש, בלתי אמין ופנטזיונר על מנת להפחית ממשקלם של הדברים שאמר". בית המשפט סיכם את התרשמותו באומרו את אלה (ראו עמוד 57): "התרשמנו כי הודאותיו של עיד נמסרו מרצון חופשי ומתוך מודעות להשלכות הצפויות מכך (גם אם הערכתו לא היתה נכונה) וגם אם חלקן ניתן מבלי שהוזהר הרי שבהמשך ידע היטב שהוא נחקר כחשוד ברצח, והוזהר, וחרף זאת המשיך להודות בביצוע העבירה המיוחסת לו בפני חלק מהחוקרים". אינני סבור כי הוכחה בפנינו עילה לדחות ממצאים אלה של בית משפט קמא. אדרבא, טענת "ההתרברבות" שעל פי גרסתו של עיד נועדה להקנות לו מעמד בבית המעצר, אינה עומדת במבחן הביקורת, וזאת לנוכח העובדה שהוא הודה במעורבותו ברצח לא רק באוזניו של גדיר, שותפו לתא, אלא גם בפני אנשי משטרה. גם את טענתו האחרת של עיד לפיה הודאתו בפני החוקרים נועדה להביא לשחרורו או לפחות לקבלתן של טובות הנאה אשר יקלו על מעצרו, נכון היה לדחות, הואיל והוא הוסיף והודה במעורבותו במעשה הרצח גם חודשים רבים לאחר הגשתו של כתב האישום (בשיחתו עם פקד ברדה בחודש נובמבר 2000), וכאשר היה ברור לו כי לא ישוחרר וגם לא יינתנו לו הטבות כלשהן. להשקפתי, כל אלה מלמדים, וברמה הנדרשת בפלילים, כי הודאתו של עיד הודאת-אמת היא. הדברים מקבלים משנה תוקף לאור החיזוק עליו הצביעה המשיבה, הכולל פרטים שאתה מתקשה להניח כי יכול היה לדעת אותם מי שלא נכח בזירה. הכוונה היא, בין היתר, לאלה: סוג הנשק בו נעשה שימוש בליל הרצח (אקדח), הקליבר שלו (9 מ"מ), וכן הידיעה כי האקדח לא נתפס; מספרן של היריות אשר פגעו במנוח ובמופיד; הסכין שנמצאה מתחת לגופת המנוח, וביחס אליה ידע עיד לומר כי היא של המנוח ולא של המערערים; שיחת הטלפון שקיימה ורוניקה מחיפה לביתו של המנוח בבוקר אשר קדם לרצח; ולבסוף, התמורה שהובטחה למופיד – ק"ג הרואין וסכום של 50,000 ₪, ואלה הם נתונים שאומתו גם בדברים ששמעה ורוניקה ממופיד. 16. לנוכח כל האמור, דעתי היא כי הרשעתו של עיד בדין יסודה, וכך היא השקפתי גם לעניין הרשעתו של מופיד. כאמור, בסעיף 6 של חוות דעתי, הניחה המשיבה תשתית של ראיות שדי היה בה כדי להוביל להרשעתו של מופיד, גם ללא אמרותיו של עיד. אולם, משהוכח עתה כי לאמרות אלו יש לייחס את מלוא המשקל, שוב לא נותר מנוס מן המסקנה כי אחריותו של מופיד למותו של המנוח הוכחה בשתי מערכות נפרדות של ראיות, ומקל וחומר שאחריותו הוכחה מהשילוב שבין שתיהן. אשר על כן, הייתי דוחה את שני הערעורים. ש ו פ ט הנשיא א' ברק: אני מסכים. ה נ ש י א השופט י' טירקל: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט א' א' לוי. ניתן היום, ו' באדר ב' תשס"ה (17.3.2005). ה נ ש י א ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 02074500_O11.doc/שב מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il