פלוני נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 7445/03 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 7445/03 ע"פ 11348/03 בפני: כבוד הנשיא א' ברק כבוד השופט א' א' לוי כבוד השופט י' עדיאל המערער בע"פ 7445/03: פלוני המערער בע"פ 11348/03: פלוני נ ג ד המשיבה בע"פ 7445/03 ובע"פ 11348/03: מדינת ישראל ערעורים על פסקי דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בתפ"ח 812/02 מיום 11.3.03 ומיום 8.7.03 שניתנו על-ידי כבוד השופטים: י' צבן, צ' זילברטל ומ' דרורי תאריכי הישיבות: י"ב באדר א' תשס"ה (21.02.05) י"ד בחשון תשס"ו (16.11.05) בשם המערער בע"פ 7445/03: עו"ד מנחם בלום בשם המערער בע"פ 11348/03: עו"ד עלאא מסארוה בשם המשיבה בע"פ 7445/03 ובע"פ 11348/03: עו"ד זיו אריאלי פסק-דין השופט י' עדיאל: 1. המערערים הורשעו בביצוע מעשה סדום, פציעה בנסיבות מחמירות וסחיטה באיומים, עבירות אותן ביצעו עת שהו בתא מעצר, במי שהיה חברם לתא. המערער בע"פ 11348/03 הורשע גם בביצוע מעשה מגונה. לפנינו מערערים הם על חומרת העונשים שהושתו עליהם. עיקרי העובדות 2. ביום 30.7.02 היו המערערים, תושבי השטחים וילידי שנת 1985, עצורים בבית המעצר בירושלים. המערער בע"פ 7445/03 (להלן - המערער 1), שהיה באותה עת כבן 17 שנים ושלושה חודשים, היה עצור בחשד לביצוע מעשה שוד בקשיש, בגינו נדון (בהמשך) ל-16 חודשי מאסר בפועל (ת"פ 967/02). המערער בע"פ 11348/03 (להלן - המערער 2), אשר היה אז כבן 17 שנים וחמישה חודשים, היה עצור בשל מעורבותו בעבירות רכוש, בגינן נשפט בבית משפט לנוער בירושלים ודינו נגזר (לאחר האירוע נשוא ערעור זה) לחמישה חודשי מאסר בפועל ולמאסר מותנה (ת"פ 805/02). בתא המעצר שהו עצורים נוספים, ביניהם המתלונן, שהיה קטין כבן 16 (יליד שנת 1986). עם כניסתו של המתלונן לתא המעצר, החל המערער 1 להכותו באגרופים. באותו יום, בחצות הלילה, העירו המערערים את המתלונן, הכו אותו והכניסו אותו בכוח למקלחת שבתא המעצר. השניים הפשיטו את המתלונן בעל כורחו. המערער 2 החדיר את איבר מינו פעמיים לפי הטבעת של המתלונן. במועד אחר במהלך שהותם בתא המעצר, העירו המערערים את המתלונן, הכו אותו ושוב הכניסוהו בכוח למקלחת. המערערים הפשיטו את המתלונן תוך שהם מכים אותו, והמערער 1 החדיר את איבר מינו לפי הטבעת של המתלונן שלוש פעמים. בנוסף על מעשים אלו, במהלך הימים 1.8.02-30.7.02, כאשר המתלונן שהה בתא המעצר עם המערערים, הכו אותו המערערים מספר פעמים, כיבו על גופו סיגריות, והמערער 1 חתך את ידיו של המתלונן בסכין גילוח. המערערים אף גילחו את שערות ראשו של המתלונן בעל כורחו ואיימו עליו, כי אם ידווח לרשויות בית המעצר על מעשיהם, יהא צפוי להתעללות קשה יותר מצדם. כמו כן, איימו המערערים על שאר העצורים בתא, קטינים גם הם, כי אם ידווחו לרשויות בית המעצר על ההתעללות במתלונן, יהיו אף הם חשופים להתעללות מצד המערערים. כתוצאה, נמנעו העצורים מלדווח על הנעשה. ההליך בבית המשפט המחוזי 3. בתום פרשת התביעה, אשר כללה בין היתר את עדות המתלונן, הודה המערער 2, במסגרת הסדר טיעון (אשר לא כלל הסכמה לגבי העונש) בביצוע העבירות המיוחסות לו בכתב האישום המתוקן. בעקבות ההודיה, הופרד הדיון בעניינם של שני המערערים. המערער 2 הורשע בביצוע העבירות ועונשו נגזר לשבע שנות מאסר, מתוכן שבעים חודשי מאסר לריצוי בפועל והיתרה על תנאי, שלא יעבור עבירה מן העבירות בהן הורשע בתקופה של שלוש שנים מיום שחרורו. תחילת המאסר, נקבע בגזר הדין, תהא במועד סיום ריצוי עונש המאסר שהוטל על המערער בת"פ 805/02 בבית משפט השלום לנוער בירושלים. משפטו של המערער 1 נמשך, לאחר שכתב האישום נגדו תוקן, על דרך הוספת המערער 2 לרשימת עדי התביעה. 4. המערער 1 הודה בתשובתו לאישום רק בכך שהכה את המתלונן עם כניסתו לתא המעצר, בתקיפת המתלונן ובכיבוי סיגריות על גופו, אך כפר בכל שאר האישומים המיוחסים לו, בכללם מעשה הסדום. לאחר שמיעת הראיות הרשיע בית המשפט המחוזי את המערער 1 בעבירות המיוחסות לו, וגזר את דינו ל-92 חודשי מאסר, מתוכם 80 חודשים לריצוי בפועל, והיתרה על תנאי, שלא יעבור תוך שלוש שנים מיום שחרור ממאסרו עבירה מן העבירות בהן הורשע, או כל עבירה שיש בה אלימות כלפי גופו של אדם אחר. בגזר הדין נקבע, שהמערער 1 יחל בריצוי עונשו עם סיום עונש המאסר שאותו הוא מרצה בגין עבירת השוד. זאת, משום שהעבירות הנוכחיות בוצעו בעת שהיה עצור בגין עבירה זו. תסקירי שירות המבחן 5. בעניינו כל אחד מן המערערים הוצגו מספר תסקירים של שירות המבחן. בתחילה התקשה שירות המבחן לגבש עמדה בעניינו של המערער 1. זאת, בשל חומרת העבירות, הכחשת המערער 1 את עבירת המין בה הורשע, וחוסר האמפתיה שגילה כלפי הקורבן. בישיבה שהתקיימה בתיק זה ביום 21.2.05 ביקשנו לקבל את עמדת שירות המבחן באשר לשיקומם של המערערים. בתסקיר שירות המבחן המעודכן שהוגש לנו בעקבות כך ציין קצין המבחן כי המערער 1 נתון במצב נפשי קשה, וזוכה ליחס משפיל מאסירים אחרים, על רקע העבירה בה הורשע. כן ציין קצין המבחן את מצבם הקשה של אמו ואחיו של המערער, שנותרו חסרי כל לאחר שאבי המשפחה עזב אותם. מהתסקיר עולה, כי המערער ממשיך לטעון כי לא נטל חלק בפגיעה המינית במתלונן, אך הוא מביע חרטה על כך שהתעלל בקורבן. על רקע זה ממליץ שירות המבחן לקצר את תקופת המאסר בפועל שהוטלה על המערער 1. 6. אשר למערער 2, תחילה המליץ שירות המבחן להפחית מתקופת המאסר שנגזרה עליו, וזאת נוכח חרטה שהביע על מעשיו ובהתחשב ברקע המשפחתי הקשה שלו. בתסקירים מאוחרים יותר שינה שירות המבחן עמדתו זו, ולא בא בהמלצה לגביו. זאת, משום שהמערער תקף את מפקדת אגף "משתלבים" בכלא רימונים, ובעקבות כך הועבר לאגף אחר. שירות המבחן גם ציין כי המערער נתפס כמי שעשוי לברוח ממאסרו, ולכן אינו משולב בתעסוקה ואינו משתתף בפעילויות חינוך. שהותו בכלא, נמסר, מאופיינת בבעיות משמעת, והוא אינו מגלה מוטיבציה לשינוי ולשיקום. אולם, בתסקיר האחרון, אשר התקבל בעקבות בקשתנו האמורה מיום 21.2.05, ציין קצין המבחן כי הוא מתרשם שהמערער "עשה חושבים בכלא", הוא מתחרט על מעשיו ועל פגיעתו בקורבן, ומבקש לנצל את תקופת המאסר ללימודים כדי לקדם עצמו ולסייע בפרנסת המשפחה, אשר נתונה במצב כלכלי קשה, לאחר שחרורו. גם כאן ממליץ שירות המבחן, "בהתחשב במצבו במאסר ובמצב הקשה של משפחתו... לשקול בחיוב הקלה בעונש". הטענות בערעורים 7. כאמור, הערעורים מופנים נגד חומרתם של גזרי הדין. המערער 1 טוען בערעורו כי התעלמותם של אנשי המשטרה מן הנעשה בתא המעצר, יצרה "אווירה ותחושה שהכל מותר". אווירה זו, נטען, עודדה את המערער 1, שהיה צעיר לא מפותח - הן שכלית והן נפשית, לבצע את המעשים שבביצועם הורשע. בכל מקרה, נטען, המערער "לא היה המוביל במעשים", והיה זה המערער 2 אשר נטל חלק פעיל יותר בפרשה. לטענת המערער בית המשפט קמא לא התחשב בכך כי הוא כלוא מאז היותו בן שש עשרה וחצי, כאשר אישיותו הייתה - ונותרה גם כיום - בלתי מגובשת. "המערכת", הוא טוען, "הזניחה אותו לחלוטין ונתנה לו לגדול פרא". בא-כוח המערער מוסיף, כי בהיותו של המערער תושב השטחים, הוא לא ייהנה מחופשות ומתכניות שיקום למיניהן, ולאור העובדה שהעבירות בוצעו עת היה במעצר, נראה שגם לא יזכה לניכוי שליש מעונשו. המערער 1 טוען עוד, כי לא היה מקום להורות שעונש המאסר שנגזר עליו בתיק זה ירוצה במצטבר למאסר אותו הוא מרצה בגין עבירת השוד, וראוי היה לגזור את העונש, כמקובל, בחופף. בדיון לפנינו הוסיף בא-כוחו, כי המערער 1 סובל מדיכאון ומאיבוד משקל רב, וכי האסירים האחרים מתעללים בו בשל העבירות בהן הורשע שטיבן גונב לאוזניהם. 8. המערער 2 טוען בערעורו, כי הוא עובר תהליך הדרגתי של הפנמת המשמעות של מעשיו. העבירות נשוא תיק זה, בוצעו על-ידו על רקע המעצר הראשון אותו חווה. הוא מוסיף, כי בניגוד למערער 1, לא נזקפות לחובתו עבירות אלימות. גם מערער זה טוען, כי בהיותו עבריין מין שאיננו מקבל טיפול, אין סיכוי שיזכה לקיצור תקופת מאסרו. 9. בא-כוח המדינה מודע לנסיבות חייהם הקשות של המערערים. יחד עם זאת הוא טוען, מדובר במעשים המצויים במדרג הגבוה של מעשי אלימות ועבירות מין, שחומרתם גוברת על השיקולים לקולה. הוא שב ומזכיר, כי המערער 1, אשר הורשע בעבירת שוד, עודו מכחיש את חלקו בפגיעה המינית במתלונן וכי המערער 2 תקף את מפקדת האגף בו שהה בבית הכלא. עובדות אלה מלמדות, כך טוען בא-כוח המדינה, כי התנהגותם של המערערים מתאפיינת גם היום באלימות. היעדר טיפול במערערים, מוסיף בא-כוח המשיבה, איננו מצדיק אף הוא הפחתה בעונש, שכן יש להתחשב גם בשיקולי גמול והרתעה. דיון 10. הכרעות הדין מגלות תמונה קשה ומזעזעת של התעללות מינית ופיזית, אכזרית וחסרת מעצורים. התעללות זו בוצעה על-ידי המערערים אשר חברו יחדיו כדי לפגוע בעציר, קטין אף הוא, אשר איתרע מזלו והיה עצור יחד עמם באותו תא מעצר. המערערים אף גרמו לכך שהמתלונן ושאר יושבי תא המעצר לא יוכלו לגייס לעזרת הקורבן את הממונים על תא המעצר, וזאת באיומים של נקיטה באמצעי אלימות חריפים אף יותר, נגד יושבי התא כולם. כך נקלע המתלונן, שהיה צעיר מהמערערים, למסכת התעללויות, כשהוא חסר אונים ואינו יכול להתגונן מפני המערערים או להימלט ולנוס על נפשו. כפי שנקבע בפסק הדין של בית המשפט קמא, אין ספק כי ה"חוויה" האיומה שחווה, על חוסר האונים וההשפלה הכרוכה בה, תותיר בנפשו של המתלונן צלקות וטראומה שילוו אותו כל חייו. חומרה נוספת נודעת לכך שהמערערים ביצעו מעשים אלו שעה שהיו עצורים בגין ביצוע עבירות אחרות. המערער 1, כאמור, היה עצור בחשד להשתתפות בשוד. מדובר בשוד אלים ואכזרי אשר בוצע בקשיש יליד 1929, שבמהלכו הניח המערער את רגלו על חזהו של הנשדד וסתם את פיו ואת אפו בניסיון לכפות אותו באמצעות נייר דבק. המערער 2 היה עצור אף הוא, כאמור, בשל עבירות רכוש וכניסה לישראל שלא כדין. מסתבר, שהמעצר לא הרתיע את המערערים והם הרהיבו עוז לעבור עבירות כה חמורות בתוך כותלי הכלא עצמו. מטענות המערער 1 אנו למדים כי הוא מבקש להיבנות מכך שחטא בשנית דווקא בזמן שהיה עצור, דבר שימנע ניכוי שליש מתקופת מאסרו. אין לקבל טענה זו. העובדה שהעבירות בוצעו בהיות המערערים עצורים בגין חשד בביצוע עבירה אחרת, עומדת להם לרועץ, וודאי שאינה יכולה לשמש כנימוק לקולה. לעניין זה כבר נקבע כי: "יש לראות בחומרה רבה מצב שבו מי שנתון במאסר ... עובר עבירות במהלך מאסרו ... . עבריין כזה מעיד על עצמו כי אין הוא נרתע מלהמשיך בסורו ואף העונש שהוא מרצה אינו מרתיע אותו. עבריין כזה קורא תיגר על הסדר החברתי. עבריין כזה מראה בכך כי הוא בחר בפשע כבדרך חיים..." (ע"פ 5568/99 מדינת ישראל נ' שחאדה, פ"ד נג(5) 43, 47). משהעבירות בוצעו בעת שהמערערים היו עצורים בתיקים אחרים, מקובלת עלי גם עמדתו של בית המשפט המחוזי, שדינם של עונשי המאסר שהוטלו בתיק זה שירוצו במצטבר לעונשים שנגזרו על המערערים בתיקים האחרים. אני ער גם לשיקולים לקולה אשר עומדים לזכותם של המערערים. בין אלו יש למנות, בראש ובראשונה, את היותם קטינים (אך על סף בגירות) בעת ביצוע המעשים, ואת סבלו של המערער 1 בבית הכלא, בשל יחסם של האסירים האחרים כלפיו. יש לייחס משקל גם לסבלן של משפחות המערערים, שמצבן הכלכלי קשה, והן זקוקות למערערים כדי שיסייעו בפרנסתן. לזכותו של המערער 2 יש להביא גם את הודייתו באשמה וקיצור הליכי המשפט, אף שניתנה לאחר תום פרשת התביעה, ולאחר העדת המתלונן. אולם, בית המשפט קמא היה ער לנסיבות אלו, ומקובלת עלי עמדתו, כי במכלול שיקולי הענישה יש לתת, במקרה חמור זה, את הבכורה לשיקולי החומרה. אכן, העונשים שנגזרו על הנאשמים אינם קלים, אך עונשים אלו הולמים את חומרת המעשים כמו גם את כלל הנסיבות והשיקולים האחרים. נוכח כל אלו, אציע לחבריי לדחות את שני הערעורים ולהותיר על כנם את גזרי הדין של בית המשפט המחוזי. בהחלטתנו מיום 21.2.2005, ביקשנו לקבל מבא-כוח המדינה פרטים על דרכי הפיקוח הנוהגות בבית המעצר כדי למנוע התרחשותם של מקרים דומים בעתיד. מהתשובות שקיבלנו עולה, כי בבדיקת האירוע שבוצעה הן על-ידי מח"ש והן על-ידי קצין בודק, לא נמצאה תשתית עובדתית לחשש בדבר ביצוע עבירה פלילית על-ידי שוטרי בית המעצר ולהפך, נמצא כי לא נפל כל פגם בתפקודם של השוטרים. במסגרת זו אין באפשרותנו להביע דעתנו על מסקנות אלה. עם זאת, אנו רואים לנכון לחזור ולהפנות את שימת לב הרשויות המופקדות על בתי הסוהר ובתי המעצר לצורך לעשות ככל שניתן כדי למנוע התרחשותם של אירועים חמורים כמו זה שאירע במקרה שלפנינו. ש ו פ ט הנשיא א' ברק: אני מסכים. ה נ ש י א השופט א' א' לוי: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' עדיאל. ניתן היום, י"ג בכסלו תשס"ו (14.12.2005). ה נ ש י א ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 03074450_I06.docש.י. מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il