יואב נדב עו"ד נ. קובי ישורון

4 1 בבית המשפט העליון ע"א 7444/23 לפני: כבוד ממלא מקום הנשיא ע' פוגלמן המערער: עו"ד יואב נדב נ ג ד המשיב: קובי ישורון ערעור על החלטת בית משפט השלום בצפת (כב' השופטת ר' ג'באלי) בת"א 31966-03-23 מיום 14.9.2023 בשם המערער: בעצמו פסק-דין לפניי ערעור על החלטת בית משפט השלום בצפת (כב' השופטת ר' ג'באלי; להלן: המותב) בת"א (שלום צפת) 31966-03-23 שלא לפסול עצמו מלדון בעניינו של המערער. ביום 14.3.2023 הגיש המשיב לבית משפט השלום בפתח תקווה תביעה נגד המערער, שהוא עורך דין במקצועו. במסגרת התביעה התבקש בית המשפט, בין היתר, להורות על בטלותם של הסכמי שכר טרחה שנחתמו בין הצדדים, ולחלופין על בטלותה של תניית בוררות שנכללה בהסכמים אלו. ביום 23.4.2023 הגיש המערער בקשה לעיכוב ההליכים בתיק נוכח תניית הבוררות שבהסכמי שכר הטרחה, וכן טען כי בית משפט השלום בפתח תקווה חסר סמכות מקומית לדון בהליך. טענה אחרונה זו התקבלה וההליך הועבר למחוז צפון. בעקבות זאת, ביום 2.5.2023 החליט נשיא בתי משפט השלום במחוז צפון, כב' השופט נ' מישורי לב טוב, כי התיק יישמע בבית משפט השלום בצפת. ביום 21.6.2023 דחה המותב את הבקשה לעיכוב ההליכים. בעיקרם של דברים, בית המשפט קבע כי התביעה עוסקת בתוקף הסכמי שכר הטרחה ובחוקיותם, ובתוך כך בתוקפה של תניית הבוררות עצמה. על החלטה זו הגיש המערער בקשה לרשות ערעור לבית המשפט המחוזי, ובעקבותיה הגיש לבית משפט השלום ביום 9.7.2023 בקשה להתליית ההליכים בתיק ולהארכת המועד להגשת כתב ההגנה מטעמו עד להכרעה בבקשת הרשות לערער. ביום 5.8.2023 דחה בית משפט השלום בקשה זו וקבע כי היא "אינה מידתית". ביום 7.8.2023 הגיש המערער בקשה לפסילת בית המשפט מלדון בהליך, בטענה כי דרך ניהול ההליך וההחלטות שניתנו בו מעידות על "יחס עוין" של המותב למערער נוכח "משקעי העבר" שקיימים ביניהם. לשיטת המערער, ברקע ליחס האמור של המותב עומדים שני הליכי הוצאה לפועל שהתנהלו לפני כעשור לפני המותב, עת שימשה כרשמת הוצאה לפועל בנצרת, כאשר המערער שימש סמנכ"ל של הזוכה בהליכים. המערער הסביר כי הגיש בשנים 2013-2012 ארבע בקשות לרשות ערעור על החלטות שנתן המותב בהליכי ההוצאה לפועל, וכן מספר מכתבי תלונה לאחראי על בירור תלונות נגד רשמי ההוצאה לפועל – וכי רבות מטענותיו נמצאו מוצדקות. בפרט הוסבר כי אחת התלונות נמצאה מוצדקת, וכי בהחלטה שניתנה בנושא בשנת 2013 צוין כי העובדה שהמותב קיים דיון למרות שהוחלט על ביטולו וחייב את הזוכה בהוצאות מבלי שנתן לה זכות תגובה בנושא, "מהווה פגיעה בעיקרי הצדק הטבעי". ביום 14.9.2023 דחה בית המשפט את בקשת הפסלות מבלי שהתבקשה תגובת המשיב (להלן: ההחלטה בבקשת הפסלות). המותב הדגיש כי טענות המערער עוסקות באירועים שהתרחשו לפני כעשור; כי מאז הופיע המערער בתיקים נוספים לפני המותב בבית המשפט בצפת; וכי המותב עצמו דן מאז באלפי תיקי הוצאה לפועל ותיקי בית משפט. בית המשפט קבע כי טענות המערער הן סובייקטיביות ואינן מקימות חשש למשוא פנים, וכי הגשת ערעורים או תלונות לא מקימה עילה לפסלות שופט. מכאן הערעור שלפניי. המערער חוזר על טענותיו בדבר היחסים ה"עכורים", כהגדרתו, שקיימים בין המותב לבינו, ולטענתו חלוף השנים אינו משכך את ה"כעסים" הללו. זאת, מכיוון שמדובר לדבריו ב"שרשרת" של הליכי ערעור ותלונות שהגיש, תוך שבין המותב לבינו מתקיימים יחסים קשים במהלך דיוני ההוצאה לפועל וגם לאחר מכן. בהקשר אחרון זה מציין המערער כי נמנע מלפתוח תיקים בבית משפט השלום בצפת עקב מערכת היחסים העכורה עם המותב, וכי בעבר אף הופסקה התקשרותו עם לקוחות שהתוודעו למערכת היחסים הזו. עוד נטען כי היחס העוין של בית המשפט ניכר "מרגע שהועבר התיק" לטיפולו, וכי ההחלטות שנתן הן שגויות ומעידות על "התנכרות" למערער. המערער סבור אפוא כי ראוי שההליך יידון לפני שופט אחר, לכל הפחות מטעמים של מראית פני הצדק, והוא מוסיף ומבקש להורות על עיכוב ההליך המתנהל בבית משפט השלום עד להכרעה בערעור דנן. לאחר שעיינתי בערעור על נספחיו, באתי לכלל מסקנה כי דינו להידחות. סעיף 77א(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 קובע כי "שופט לא ישב בדין אם מצא, מיזמתו או לבקשת בעל דין, כי קיימות נסיבות שיש בהן כדי ליצור חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט". איני סבור כי המקרה שלפנינו בא בגדר אמת מידה זו. בעבר נפסק כי הגשת תלונות נגד המותב אינה מבססת כשלעצמה חשש ממשי למשוא פנים, הן מקום שבו מדובר בתלונה הנוגעת להליך שבו הוגשה בקשת הפסלות, הן באשר לתלונה הנוגעת להליך קודם – וזאת אף מקום שבו נמצאה התלונה מוצדקת (ראו והשוו: ע"א 1803/21 סמרה (קטן) נ' מימון, פסקה 11 (13.4.2021); בש"א 7999/10 אליאס נ' כפכפי (18.11.2010); ע"פ 1703/07 חלפי נ' מדינת ישראל, פסקה 3 (18.3.2007); יגאל מרזל דיני פסלות שופט 226-224 (2006)). הוא הדין בנוגע להגשת בקשות לרשות ערעור על החלטות שיפוטיות שניתנו, גם מקום שבו ניתנה רשות לערער והערעורים התקבלו (ראו למשל: ע"א 6066/21 ליאב יזמות וניהול פרויקטים בע"מ נ' תורג'מן, פסקה 9 (3.11.2021)). לגופם של דברים, לא שוכנעתי כי ההיכרות המקצועית בין המערער לבין המותב, על רקע הליכי ההוצאה לפועל שבהם דן המותב לפני כעשור ושאינם קשורים מבחינה עניינית להליך הנוכחי, מקימה חשש ממשי למשוא פנים מצד המותב (ראו והשוו: ע"פ 8198/11 חטיב נ' מדינת ישראל, פסקה 7 (9.11.2011); ע"א 5573/08 אסא נ' סעדיה, פסקה 5 (23.10.2008); ע"א 8743/04 בר-נר נ' רוט, פסקה 4 (16.1.2005); ע"א 1816/04 אורן הסלע בניה והשקעות בע"מ נ' הוד, פסקה 3 (28.3.2004)). השגות המערער על ההחלטות מיום 21.6.2023 ומיום 5.8.2023 הן טענות ערעוריות שאף הן אינן מעוררות חשש ממשי למשוא פנים. איני סבור כי ניתן ללמוד לענייננו מע"א 5544/14 נדב נ' פינק (4.6.2015), שאליו מפנה המערער בערעורו. באותו עניין התקבל ערעור פסלות חרף קביעת המותב כי בקשת הפסלות הוגשה בשיהוי, וזאת נוכח קיומה של חברה "שבה שותפים הן אביה של השופטת והן המערער" נכון למועד ניהול ההליך (שם, בפסקה 9) – בעוד שבענייננו מדובר, כאמור, באירועים שהתרחשו לפני זמן רב. סבורני כי במקרה שלפנינו, השיהוי שדבק בהעלאת טענת הפסלות תומך אף הוא במסקנה כי דין הערעור להידחות. בהתאם לתקנה 173(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, על בעל דין להגיש בקשה לפסילת שופט מיד לאחר שנודע לו על עילת הפסלות ולפני כל טענה אחרת (לעניין זה ראו, בין היתר: ע"א 6068/23 פלוני נ' פלוני, פסקה 10 (27.9.2023); ע"א 782/21 פלוני נ' פלונית, פסקה 10 (20.4.2021)). במקרה דנן, המערער היה מודע מזה זמן רב לטיב היחסים אשר מתקיימים לשיטתו בינו לבין המותב, והוא עצמו טוען שהדבר הוביל להימנעותו מלפתוח תיקים בבית המשפט בצפת (סעיף 31 לערעור). המותב נתן את החלטתו הראשונה בתיק ביום 21.6.2023, ומשלב זה אין ספק כי זהות המותב שידון בהליך לאחר העברתו למחוז צפון הייתה ידועה למערער. אך חלף הגשת בקשת פסלות בסמוך לאחר מכן, ביום 9.7.2023 הגיש המערער את בקשתו להתליית ההליכים בתיק – ורק בחלוף כחודש, משנדחתה בקשתו ביום 5.8.2023, הגיש את הבקשה כי המותב יפסול עצמו. בהקשר זה כבר נפסק שאין מקום להמתין עם הגשת בקשת פסלות עד לאחר מתן החלטות שלא נושאות חן בעיניו של בעל דין, וכי עילת פסלות אינה בבחינת "נשק סודי" שאותו ניתן לשמור לעת מצוא (ע"א 1551/23 פלונית נ' פלוני, פסקה 11 (22.3.2023); ע"א 2805/21 פלונית נ' פלונית, פסקה 12 (1.6.2021); ע"א 2435/22 פלוני נ' פלונית, פסקה 9 (30.8.2022); ע"א 5482/21 פלונית נ' פלוני, פסקה 6 (29.8.2021)). מהטעמים שפורטו לעיל, איני סבור כי קמה במקרה שלפנינו עילת פסלות או כי יש להורות על העברת ההליך למותב אחר מטעמים של מראית פני הצדק. הערעור נדחה אפוא, וממילא נדחית גם הבקשה לעיכוב הדיון בהליך בבית משפט השלום. משלא התבקשה תשובה, אין צו להוצאות. ניתן היום, ‏ט"ו בחשון התשפ"ד (‏30.10.2023). מ"מ הנשיא _________________________ 23074440_M01.docx עת מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1