בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
ע"א
7442/97
בפני: כבוד המשנה לנשיא ש' לוין
כבוד
השופט מ' חשין
כבוד
השופטת ד' דורנר
המערער: יפה
עמית
נגד
המשיבים: 1.
ציון עמית
2.
בנק לאומי לישראל בע"מ
3.
אברהם ניב
4.
יוסף ענתבי
תאריך הישיבה: ט"ו בשבט תשנ"ט
(1.2.99)
בשם
המערער: עו"ד עובדיה גבאי
בשם המשיב 2: עו"ד ראנד צבי
בשם
המשיב 3: עו"ד שטינמץ חיים
בשם
המשיב 4: עו"ד רצון אבינעם
פסק-דין
המשנה לנשיא ש' לוין:
ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי
בירושלים שניתן ביום 30.10.97 על פיו נקבע כי המערערת זכאית כלפי אישה (המשיב 1)
למחצית הזכויות בבית המגורים המשותף, אולם מזכויות אלה יש לנכות את חובותיו של
המשיב 1.
1. המערערת והמשיב 1 נישאו בשנת 1977, והם מצויים
בהליכי גירושין. משנת 1991 מתגוררים השניים בבית נשוא המחלוקת, אשר נבנה על ידי
המשיב 1 במסגרת עיסוקו כקבלן בניין, ואשר רשום על שמו של המשיב 1 בלבד בפנקסי
מינהל מקרקעי ישראל. הבית מחולק בפועל לשלוש יחידות דיור, המופרדות ביניהן בדלתות
סגורות, אולם לא ניתן לפצלו - מבחינת דיני התכנון - לשלוש יחידות נפרדות. בני הזוג
מתגוררים במשותף באחת מן הדירות בבית ומשכירים את שתי הדירות האחרות. בחודש
אוקטובר 1991 רשם המשיב 1 בפנקסי מינהל מקרקעי ישראל התחייבות לרישום משכנתא שאינה
מוגבלת בסכום על הבית כולו, לטובת המשיב 2 (להלן גם - הבנק). כן רשומים בפנקסי
המינהל שלושה עיקולים: לטובת המשיבים 3 ו - 4, ולטובת המערערת (עיקול שהוטל על ידי
בית הדין הרבני).
2. המערערת עתרה, בהמרצת פתיחה לפני בית המשפט
המחוזי, להצהיר כי בידה הבעלות על מחצית הרכוש והזכויות המשותפים לה ולמשיב 1 מכח
חזקת השיתוף שביניהם וכי הנה זכאית לרשום על שמה את מחצית הזכויות בבית המגורים של
בני הזוג באופן שימנע הטלת עיקול ושיעבוד בשל חובותיו של המשיב 1, וזאת, עד להסדרת
חלוקת הרכוש בין בני הזוג. בנימוקי
הבקשה נטען, בין היתר, כי בית המגורים שנבנה בעיקרו, מכספיהם המשותפים של בני הזוג
לא נרשם על שמה של המערערת בפנקסי מינהל מקרקעי ישראל אך מתוך טעות ואף על פי כן,
הרי שלאור חיי הנישואין והמאמץ המשותף לבניית הקן משפחתי, זכאית המערערת למחצית
הזכויות בו. עוד מפרטת הבקשה את פרטי עסקיו של המשיב 1 שהובילו לשיעבודו של בית
המגורים ולהטלת העיקולים כאמור; בהקשר זה נטען כי במהלך נישואיהם הקפידו בני הזוג
על הפרדה בכל הקשור לעיסוקיהם המקצועיים מבלי כל מעורבות של בן הזוג האחד בעסקיו
של האחר, ואף הוסכם ביניהם, כך נטען, כי הם לא ישאו באחריות זה כלפי זה בכל
התוצאות העיסקיות, בין היתר בחובות אשר יצמחו מעיסוקיהם. לפיכך, התבקש בית המשפט
למעשה ליתן צו המורה מחד גיסא כי למערערת זכויות במחצית הרכוש המשותף ומאידך גיסא
כי אין היא שותפה לחובות המשיב, ומשום כך, כי זכויותיה בבית המגורים אינן כפופות
לעיקולים ולשעבוד אשר רובצים עליו.
בפסק דינו קבע בית המשפט המחוזי כי ביחסים
שבינה לבין המשיב 1 זכאית המערערת למחצית מכלל הנכסים, ובכללם בית המגורים. אולם,
בדונו בסוגיית השיתוף בחובות דחה בית המשפט את טענתה של המערערת בדבר הפרדה רכושית
בתחום העיסקי בין בני הזוג וקבע כי קיימות אינדיקציות לכך שהמערערת הייתה ערה
וקשובה למהלכים העסקיים של אישה, הביעה דעתה בהם ואף נטלה חלק בעבודה במשרדי העסק.
לפיכך, קבע בית המשפט כי המערערת שותפה גם בנטל החובות.
3. הערעור שהוגש על ידי המערערת מופנה בעיקרו
כלפי החלק השני בפסק דינו של בית המשפט קמא, קרי, כלפי ההצהרה אודות השותפות
בחובות בין בני הזוג. המערערת שבה וטוענת כי בית המגורים נבנה בעיקרו מכספי בני
הזוג וכי החובות שבגינם שועבד הבית והוטלו העיקולים לא נוצרו בקשר עם בניית הבית
אלא כתוצאה מכשלון עסקיו של האיש וכי בני הזוג קיימו הפרדה חדה וברורה בכל הכרוך
בעיסוקיהם המקצועיים ומכאן שאין ליחס למערערת שותפות בחובות של האיש למשיבים 2-4.
עוד טוענת המערערת כי בתחרות בינה לבין נושיו של האיש על הזכויות במחצית הבית ידה
על העליונה; כך, הן משום היות זכותה ראשונה בזמן, והן משום היות הזכויות שבידי
הנושים אובליגטוריות בלבד.
כפי שעולה מטענותיו של המשיב 1 בסיכומיו אין
הוא מתנגד לבקשתה של המערערת להצהיר על זכותה במחצית בית המגורים כשהיא נקיה מכל
זכות, עיקול או שיעבוד נוגדים. נהפוך הוא, המשיב 1 תומך בגירסתה של המערערת כי
זכאית היא למחצית הזכויות בנכסי בני הזוג ומאשר כי לא היה לה כל קשר לעסקיו וכי לא
ידעה אודות הסכמתו לרישום המשכנתא.
המשיב 2 מתנגד לקבלת הערעור. לטענתו הוכחה
לפני בית המשפט קמא מעורבותה של המערערת בעסקיו של אישה על מנת שתקום חזקת השיתוף
גם ביחס לחובות שנצברו במהלך עסקים אלה. בנוסף לכך טוען הבנק כי לא הוכח כי ידע או
שהיה עליו לדעת שבבניין ששועבד לטובתו מצויה דירת המגורים של בני הזוג, וזאת
להבדיל מבניינים אחרים שהסכים המשיב 1 לשעבדם לטובת הבנק. לבסוף, טוען הבנק כי
טענתה של המערערת הנאחזת בעובדה כי לא ניתן לפצל מבחינה תכנונית את בית המגורים
לשלוש יחידות דיור וכי לפיכך זכותה מכוח חזקת השיתוף תופסת ביחס לכל הבית, הנה
חסרת תום לב. עם זאת, הסכים המשיב מס' 2, כי עם מימוש הליכי ההוצאה לפועל ומכירתו
של הבית תקבל המערערת לידיה מחצית מסכום המכירה של דירת המגורים קרי, יחידת הדיור
שבה מתגוררים בני הזוג.
המשיבים 3 ו - 4 מתנגדים אף הם לקבלת הערעור.
ראשית, נטען על ידם כי אין מקום להתערבותה של ערכאת הערעור בממצאי בית המשפט קמא
לפיהם הייתה המערערת שותפה פעילה בעסקי בעלה. שנית, טוענים המשיבים כי ממילא יש
להחיל על המקרה הנדון את הוראות חוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג1973- (להלן
- חוק יחסי ממון) אשר על פי האמור בסעיף 5 בו מבשילה חלוקת הזכויות בין בני הזוג
במעמד פקיעת הנישואין ומשטרם התגרשו בני הזוג בענייננו, נשמטת הקרקע מתחת לתביעתה
של המערערת, שאין לה זכויות בנכס וממילא לא מתעוררת שאלת האחריות לחובות. לכאורה
אם כן, זכותה של המערערת ברכוש המשותף הנה בגדר זכות אובליגטורית בלבד הכפופה,
לאור הסדר איזון המשאבים, לעיקולים המוטלים עליו.
4. לאחר ששקלנו בדבר מצאנו כי דין הערעור
להידחות. לענין זה אין לנו צורך לחוות את דעתנו אם הילכת השיתוף בנכסים ממשיכה
לחול חרף האמור בסעיף 5 לחוק יחסי ממון משום שהמשיבים לא ביקשו בערעור נפרד או
בערעור שכנגד לשנות את קביעת בית המשפט המחוזי בדבר קיום השותפות בזכויות בנכס
הקיימת בין בני הזוג.
5. אכן, הלכה פסוקה היא כי שיתוף בנכסים בין בני
זוג כולל בחובו כרגיל, לצד השיתוף בזכויות, גם שיתוף בחובות, וזאת ביחס לחובות
שנצברו בדרך הרגילה על ידי אחד מבני הזוג בתוך תקופת השיתוף ביניהם, כאשר הם
מנהלים אורח חיי משפחה תקינים ולהוציא חובות שהם בעלי אופי אישי מובהק ואשר מעצם
טיבם יתכן ואין זה מן הצדק לשתף את בן הזוג האחר בעולם. יישומם של עקרונות אלה
עשוי, בנסיבות המתאימות, להביא לכלל מסקנה כי גם אם קמה חזקת השיתוף בחובות בין
בני זוג המנהלים משק בית משותף, עדיין תיטה הכף לעבר אי הכללתו של חוב מסוים
במסגרת החובות המשותפים, כאשר הוכח בראיות, כי החוב האמור הנו תוצר של פעילות
חריגה של אחד מבני הזוג שאיננה משרתת את היחידה המשפחתית או, במקרים מסויימים,
אפילו חותרת תחתיה (ראה: ע"א 1967/90 פ"ד מו(5) 661).
מן הראיות שהונחו בפני בית המשפט קמא עולה כי
בניית בית המגורים של בני הזוג הייתה משולבת במכלול עסקיו של המשיב 1, במסגרת
יחידה כלכלית אחת שבה נוהלה פעילות עיסקית רגילה ושבגדרה צבר המשיב 1 חובות כלפי
המשיבים 2-4. בנסיבות העניין, לא הרימה המערערת את הנטל להוכיח כי איזה מן החובות
לנושים 2-4 עולים בגדר החריג כפי שצוין לעיל. זאת ועוד: בראיות שהוצגו בפני בית
המשפט קמא קיימות אינדיקציות שונות המקימות, בנסיבות העניין, חזקה עובדתית שלא
נסתרה שהמערערת והמשיב 1 חברו לפעול יחדיו בנסיון להבריח רכוש מפני הנושים; רמז
ראשון לדבר מצוי ביסוד זהות האינטרסים שבין המערערת לבין המשיב 1, במיוחד על רקע
הליכי הפירוד שביניהם. תמיכתו של המשיב 1 בעמדתה של המערערת מנוגדת לכאורה
לאינטרסים שלו, שהרי הכרה בזכותה של האשה במחצית בית המגורים כשהיא נקיה מכל שעבוד
ועיקול משמעה כי יהא על המשיב 1 לשאת בפרעונם של החובות בעצמו כשמסת הנכסים העומדת
לו לשם כך קטנה. נוסף לכך, מתעוררת תמיהה נוכח העובדה כי עד עצם היום הזה, למרות
הליכי הפירוד ביניהם ולמרות קיומו של הסכם גירושין, מתגוררים בני הזוג יחדיו באותה
יחידת דיור בבית המגורים נשוא המחלוקת. אמנם, אין לשלול על הסף את ההסבר שנתנה לכך
המערערת והוא כי המגורים בנכס יאפשרו לה לטעון, בבוא העת וככל שימומשו השעבוד
והעיקולים הרובצים על הנכס, להגנת בית המגורים כאמור בסעיף 38 לחוק ההוצאה
לפועל,תשכ"ז - 1967, ואילו אם תעזוב את בית המגורים תאבד לה אפשרות זו. אולם,
בטיעון זה אין כדי להסביר מדוע לא עבר אחד מבני הזוג להתגורר באחת מיחידות הדיור
האחרות שבנכס.
6. אל האמור לעיל מצטרפים פרטים הנוגעים להסכם
הגירושין בין בני הזוג: מפסק דינו של בית המשפט קמא עולה כי במהלך עדותה בפניו
העידה המערערת כי בעבר התנהלו בין בני הזוג הליכים לפירוק הנישואים שהבשילו לכדי
הסכם גירושין. המערערת הודיעה כי תמציא עותק מן ההסכם האמור לתיק בית המשפט אולם
לא עשתה כן. בית המשפט קמא ראה בכך ראיה שבעל דין מבקש להסתירה, ואינדיקציה לכך
שהראיה - לו הייתה מובאת בפניו - הייתה פועלת לרעתה של המערערת, ובדין עשה כן. זאת
ועוד: עיון בהסכם הגירושין שהוצג בפני בית המשפט, על פי נוסחו מעורר חשד כי הוא
מכוון, כל כולו, לשם "שיפור עמדות" במחלוקת נשוא הדיון. על כך מעידים סעיפים שונים בגוף ההסכם: בפרק המבוא להסכם נאמר,
בין היתר, "הואיל והבעל הסתבך בחובות כבדים כתוצאה מעסקים שונים שעשה בניגוד
לדעת האשה"; בפרק הדן בחלוקת הבית צויין כי "מוסכם בין הצדדים כי רכישת
המגרש ובניית הבית נעשו באמצעות כספים שנתקבלו ממכירת שתי דירות קודמות שהיו
רשומות על שם שני הצדדים וכן בכספים שניתנו על ידי הוריה של האשה וכספי פיצוים
שקיבלה האשה בתום 20 שנות עבודה בחברת אמישראגז" ועוד: "הריהוט הנמצא
בבית יחולק בין הצדדים לפי שיקול דעתם". ניסוח כאמור מלמד לכאורה על כך שבני
הזוג הזדרזו להעלות על הכתב הסכמות באשר לחלוקת בית המגורים והנשיאה בנטל החובות
מבלי שנתנו דעתם - על אף כוונתם המוצהרת להתגרש זו מזה - לאופן חלוקת יתרת הרכוש
ביניהם. ולבסוף, בפרק הדן בחובות צויינו באופן מיוחד בשמם הנושים בעלי הדין
בענייננו, וכך נאמר: "לבעל חובות רבים וכבדים לגורמים שונים כתוצאה מעסקיו
ומעסקאות שונות שביצע בניגוד לדעת האשה, לרבות חובות לבנק לאומי, לאברהם זיו
וליוסף ענתבי". ראוי להסב את שימת הלב גם למועד שבו חתמו המערערת והמשיב 1 על
ההסכם - ביום 20.3.97 - בעוד המחלוקת בין בעלי הדין תלויה ועומדת לבירור בפני בית
המשפט קמא. שבוע לאחר מכן, ביום 27.3.97 כתב המשיב 1 מכתב לבנק הלאומי בו הוא מציע
הצעת פשרה. המשיב 1 מפרט במכתבו את השתלשלות העניינים שהביאה לצמיחתו של החוב,
מציין כי הוא עומד להתגרש מאשתו וכי היא זכאית למחצית הזכויות בבית. כן מציין
המשיב 1 במכתבו כי נמצא קונה לבית בסכום של 650,000$ ומכאן ניתן להסיק לכאורה על
הסכמתם של שני בני הזוג למכירת הנכס.
7. לבסוף, מיוחסת משמעות מיוחדת, בהקשר הנדון,
להתנהגותה של המערערת בדיונים בפני בית המשפט קמא: בסעיף 8(ה) לתצהירה של המערערת
שצורף להמרצת הפתיחה בבית המשפט קמא נאמר, כי משנודע לה על הכוונה לשעבד את בית
המגורים לטובת הבנק, פנתה היא אל הבנק והודיעה כי אין היא נותנת הסכמתה למישכון.
אולם, בדיון שנתקיים לפני בית המשפט קמא חזרה בה המערערת מן האמור בסעיף, ביחס
למועד שבו פנתה לבנק והבהירה כי מחאתה בפני הבנק נעשתה לאחר שנרשם השעבוד בספרי
המינהל. בית המשפט המחוזי קבע בפסק דינו כי אין המדובר בשגגה שנעשתה בתצהיר וזאת
על יסוד העובדה כי המערערת חזרה בה רק לאחר שנשאלה בפני מי מפקידי הבנק הביעה את
מחאתה ורק לאחר שהובהר כי שני הפקידים שנקבה בשמם הוזמנו להעיד בפני בית המשפט.
בנסיבות אלה קיים יסוד עובדתי איתן למסקנתו של
בית המשפט לגבי השיתוף בחובות בין בני הזוג. לפיכך החלטנו לדחות את הערעור ורשמנו
לפנינו את הסכמת המשיב 2 כי עם מכירתו של הבית בהליכי ההוצאה לפועל תקבל המערערת
לידיה מחצית מסכום המכירה של דירת המגורים.
הערעור נדחה. המערערת תישא בהוצאות כל אחד מן המשיבים 2-4
בסך 10,000 ש"ח.
המשנה
לנשיא
השופט מ' חשין:
אני מסכים.
ש
ו פ ט
השופטת ד' דורנר:
אני מסכימה.
ש
ו פ ט ת
הוחלט כאמור בפסק דינו של
המשנה לנשיא.
ניתן
היום, כ' אלול תש"ס (20.9.2000).
המשנה לנשיא ש ו
פ ט ש ו פ ט ת
העתק
מתאים למקור
שמריהו
כהן - מזכיר ראשי
97074420.B06