טארק סעד נ. קיבוץ גינוסר

פסק-דין בתיק ע"א 744/15 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 744/15 וערעור שכנגד לפני: כבוד השופט י' עמית כבוד השופט צ' זילברטל כבוד השופטת ע' ברון המערער והמשיב שכנגד: טארק סעד נ ג ד המשיבים 1. קיבוץ גינוסר והמערערים שכנגד: 2. ביטוח ישיר חברה לביטוח בע"מ ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית המשפט המחוזי חיפה בתיק א 014683-06-09 שניתן ביום 03.12.2014 על ידי כבוד השופטת ב' בר-זיו תאריך הישיבה: י"ג באדר ב' התשע"ו (23.03.2016) בשם המערער והמשיב שכנגד: עו"ד עבד אלכרים בדראנה בשם המשיב 1 והמערער שכנגד: עו"ד אריה מוסקונה בשם המשיבה 2 והמערערת שכנגד: עו"ד גסאן אגברייה פסק-דין 1. שתי תאונות ארעו למערער שבפנינו. התאונה הראשונה – תאונת עבודה מיום 14.9.2007, שעה שהמערער עבד כטבח אצל המשיב 1 (להלן: הקיבוץ), החליק במטבח ונחבל בכף ידו הימנית. בגין אירוע זה הועמדה נכותו של המערער במל"ל על שיעור 30% והופעלה תקנה 15 במלואה, בעוד המומחה הרפואי מטעם הקיבוץ העמיד את נכותו של המערער על 25%. המערער טען בתביעתו כי הקיבוץ התרשל בכך שלא דאג לנקיון המטבח וכתוצאה מכך החליק על נוזל כלשהו ונפגע. בית משפט קמא בחן את נסיבות אירוע התאונה הראשונה, ומצא כי לא הייתה התרשלות של המעביד שגרמה לכך שהמערער החליק במטבח ועל כן אין להטיל אחריות על הקיבוץ. נקבע, בין היתר, כי המערער לא הוכיח קיומו של מפגע, וכי סופקו לכל העובדים נעליים מיוחדות נגד החלקה. למעלה מן הצורך, הוסיף בית משפט קמא וקבע, כי גם אם היה מוצא כי במועד התאונה החליק המערער במטבח עקב מפגע, היה מקום לייחס לו אשם תורם מירבי, אם לא מוחלט, באשר היה זה מתפקידו לקרוא לאנשי ניקיון על מנת שינקו את המקום ולנקוט זהירות מירבית. התאונה השניה – תאונת דרכים מיום 13.7.2008. בגין תאונה זו הועמדה נכותו הרפואית המשוקללת של המערער על 47.5% (בתחום הנפשי – 20%; בתחום הנוירולוגי – 5% + 5% חוסר בעצם הגולגולת; בתחום האורטופדי – 15% בגין הגבלה בתנועות הכתף, 10% כאבים באגן שמאל והגבלה בתנועות מפרק הירך, 5% הגבלה מזערית בתנועות עמוד השידרה). את נכותו התפקודית של המערער העמיד בית משפט קמא על 40%, ובהתאם לכך העמיד את שיעור גריעת שכרו. בבואו לחשב את נזקו של המערער, לקח בית המשפט בחשבון כי המערער "נכנס" לתאונה השניה כשהוא כבר סובל מנכות בשיעור של 30% בגין התאונה הראשונה. בסיס שכרו של המערער במועד התאונה הראשונה היה כ-5,000 ₪, ובית המשפט העריך את שכרו הפוטנציאלי של המערער "במומו" לאחר התאונה הראשונה על 3,000 ₪, והעמידו החל מיום 1.7.2010 על סך 6,000 ₪. בהתאם לכך, חישב בית משפט קמא את נזקיו של המערער בגין התאונה השניה, והעמידם על סך של כ-1,554,000 ₪, ומסכום זה ניכה את החלק היחסי בקצבאות הנכות הכללית המיוחס לנכות כתוצאה מהתאונה השניה בסך של כ-463,000 ₪. 2. על כך נסב ערעורו של המערער שבפנינו, בו הלין על כך שבית המשפט לא הטיל אחריות לתאונה הראשונה על הקיבוץ. ביחס לתאונה השניה נטען, בין היתר, כי היה על בית משפט קמא להעמיד את נכותו הרפואית על שיעור גבוה יותר וגם את בסיס השכר. המערערת שכנגד הלינה בערעורה על גובה הפיצוי שנפסק לזכות המערער, והתמקדה בשיעור הנכות הרפואית, בסיס השכר לחישוב הפסדי ההשתכרות ושיעור הפיצוי שנפסק בראש הנזק של עזרת צד ג'. 3. לאחר שעיינו בחומר שבפנינו ושמענו את טיעוני הצדדים, נחה דעתנו כי אין מקום להתערב במסקנותיו של בית משפט קמא, הן לעניין התאונה הראשונה והן לגבי גובה הנזק בתאונה השניה, ואנו מאמצים את פסק דינו של בית משפט קמא מכוח סמכותנו לפי תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. 4. אשר על כן, הערעור והערעור שכנגד נדחים, ובנסיבות העניין אין צו להוצאות. ניתן היום, כ"ו באדר ב' התשע"ו (‏5.4.2016). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 15007440_E07.doc עכב מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il