ע"א 7439-06
טרם נותח
מ.ג.מ.נ חברה לעבודות הנדסיות בע"מ נ. הכשרת הישוב חבהר לביטוח
סוג הליך
ערעור אזרחי (ע"א)
פסק הדין המלא
-
פסק-דין בתיק ע"א 7439/06
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
ע"א 7439/06
וערעור שכנגד
בפני:
כבוד המשנה לנשיאה א' ריבלין
כבוד השופטת מ' נאור
כבוד השופטת ע' ארבל
המערערות:
1. מ.ג.מ.נ חברה לעבודות הנדסיות בע"מ
2. חומרי בנין מגמ"ן ראמה בע"מ
נ ג ד
המשיבים:
1. הכשרת הישוב חבהר לביטוח בע"מ
2. מיעאד נאסר
3. בטון מואסי מפעלים לבטון מוכן בע"מ
משיבים פורמלים:
4. אבישי גלבוע
5. תנובה מרכז שיווקי שיתופי לשיווק תוצרת
חקלאית בישראל
המערערת בערעור שכנגד:
1. בטון מואסי מפעלים לבטון מוכן בע"מ
נ ג ד
המשיבות בערעור שכנגד:
1. מ.ג.מ.נ חברה לעבודות הנדסיות
2. חומרי בנין מגמ"ן ראמה בע"מ
משיבים פורמלים:
3. הכשרת הישוב חבהר לביטוח בע"מ
4. אבישי גלבוע
5. תנובה מרכז שיווקי שיתופי לשיווק תוצרת
חקלאית בישראל
6. מיעאד נאסר
ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 18.6.06 בת"א 10432/97 שניתן על ידי כבוד
השופט י' עמית
תאריך הישיבה:
י"ח באלול תשס"ט
(7.9.09)
בשם המערערות והמשיבות 2-1 בערעור שכנגד:
עו"ד מ' שאער
בשם המשיבים 2-1 והמשיבים הפורמלים 3 ו-6 בערעור שכנגד:
עו"ד א' אטיאס
בשם המשיבה 3 והמערערת שכנגד:
עו"ד ס' מוחסן
פסק-דין
השופטת ע' ארבל:
בפנינו ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט י' עמית), שעניינו שאלת חובתה של חברת ביטוח לשפות קבלן בגין נזקים שנגרמו עקב בנייה לקויה שבאחריותו, וסוגיית אחריותה של ספקית בטון לשימושו של הקבלן בבטון פגום. כמו כן, ערעור כנגד פסיקת בית המשפט קמא בעניין נשיאה בחלק מהנזק שנגרם לקבלן, בשל הפרת חובת שיתוף הפעולה הנובעת מעקרון תום הלב, בידי ספקית הבטון.
רקע עובדתי
1. המערערת 1 (להלן: מגמן) הינה חברה קבלנית לעבודות בניין, אשר התקשרה בחוזה לביצוע בניית בריכת קרח טורבו מבטון, עבור המשיבה 5 (להלן: תנובה), במחלבת תנובה באזור תל יוסף.
2. בחוזה התחייבה מגמן, בין היתר, לבטח את עצמה, את תנובה ואת קבלני המשנה, בפוליסה לביטוח מסוג "כל הסיכונים קבלנים". כמו כן, התחייבה מגמן להמציא לתנובה את אישור עריכת הביטוח לפני תחילת ביצוע ההזמנה. מגמן ערכה את הביטוח אצל המשיבה 1 (להלן: חברת הביטוח) באמצעות סוכן הביטוח, מר מיעאד נאסר הוא המשיב 2 (להלן: סוכן הביטוח). לצורך הפיקוח על עבודות הבנייה, התקשרה תנובה בחוזה עם המשיב 4, מר אבישי גלבוע (להלן: המפקח), ומינתה אותו למפקח צמוד מטעמה בפרויקט.
3. לצורך ביצוע העבודות התקשרה מגמן עם ספקית בטון, היא המשיבה 3 והמערערת בערעור שכנגד (להלן: מואסי), בחוזה לשם אספקת בטון ממספר סוגים וכן משאבת בטון. יש לציין שבמהלך הפרויקט ועד למועד האירוע נשוא הערעור, בוצעו על ידי מגמן יציקות בטון בהצלחה וללא כל תקלות מבטון שסופק לה על ידי מואסי. בערב תחילת העבודה נשואת הערעור, הזמין מנהל מגמן ממואסי כמות של 100 מ"ק בטון ליום היציקה. סוכם בין הצדדים שהבטון יגיע לאתר כשבכל ערבל כמות של 10 מ"ק, ובסך הכל עשרה ערבלים. מגמן שכרה לצורך היציקה משאבה מסוג "מייקו" (המכונה גם "מקרו"). כיוון שנעשה שימוש במשאבה מסוג זה, התנהלה היציקה באיטיות לעומת קצב הגעת הערבלים. מאחר שכל יציקה של ערבל נמשכה מעבר לרצוי, נוצר מצב בו הערבלים השני עד החמישי הגיעו לאתר, אך נאלצו להמתין זמן רב עד ליציקתם בחום הקיץ הלוהט. כתוצאה מכך, הבטון שהה בערבלים למעלה מהזמן הרצוי והנדרש על פי התקן הישראל, קרי כ-90 דקות עד לסיום פריקתו.
4. חרף המצב שנוצר, המשיכו כל הנוגעים בדבר ביציקת הבטון מתוך הערבלים שהגיעו. בשלב מסוים נהג הערבל הרביעי דיווח במכשיר הקשר לסדרן במפעל מואסי שיש לעצור את משלוח הערבלים, ואכן אספקת הבטון הופסקה. במהלך יציקת הבטון, הבינה מגמן כי תידרש לה משאבה נוספת על-מנת להספיק לסיים את היציקה באותו היום. מגמן אכן השיגה מאתר סמוך משאבה רגילה שבעזרתה הסתיימה לבסוף היציקה.
5. בהתאם לתקן הישראלי 26 ו-601, נלקחו דגימות מששת ערבלי הבטון הראשונים, לצורך בדיקת חוזקו במעבדה. מהבדיקה עלה כי חוזק הבטון אינו עומד בקריטריון הנדרש. עם קבלת תוצאות הבדיקות שלח המפקח, בשם תנובה, מכתב דרישה למגמן להרוס את קירות הבריכה ולבנותם מחדש. תנובה טענה באותו מכתב שביצוע עבודות יציקת דפנות הבריכה היה לקוי, במיוחד בשל טיב הבטון בו השתמשו ביציקה. כמו כן, לפי קביעת המתכנן שהסתמך על תוצאות המעבדה, הבריכה לא תוכל לשאת בעומסים שהיא תוכננה עבורם, ולכן לא תוכל לשמש את יעודה. בעקבות פניית מגמן, חברת הביטוח שלחה למקום היציקה אנשים מטעמה כדי שיבדקו את האירוע. לאחר הבדיקה דחתה חברת הביטוח את דרישת מגמן לכיסוי הנזק, בטענה שנזק מעין זה אינו מכוסה במסגרת הפוליסה.
6. מגמן ביקשה לערוך מטעמה בדיקה נוספת לבטון, שנערכה על דעתה של תנובה. בהתאם לכך, הזמינה מגמן מ"המכון הלאומי לחקר הבניה-אגף הבדיקות במוסד הטכניון בחיפה" בדיקה של חוזק הבטון. תוצאות בדיקת הטכניון אישרו את העובדה שהבטון אינו חזק דיו והבריכה אינה מתאימה ליעודה. עקב כך, פנתה תנובה פעם נוספת למגמן בבקשה שתהרוס את מבנה הבטון ותבנה אותו מחדש. בנסיבות האמורות, נאלצה מגמן להרוס את קירות הבריכה ולבנותם מחדש, ולבסוף הסתיימו העבודות כעשרה חודשים לאחר המועד שנקבע למסירת הבריכה. יש לציין, שמגמן ביצעה את עבודות ההריסה והיציקה מחדש, באמצעות "חומרי בנין מגמ"ן ראמה בע"מ", היא המערערת 2.
7. סמוך לסיום הפרויקט, ובמסגרת סיום ההתחשבנות בין מגמן לתנובה, חתמה מגמן על כתב ויתור לטובת תנובה. לפי כתב הויתור תשלום סכום מסוים, שלא פורט בכתב הויתור, יהווה סילוק סופי ומלא של כל תביעותיה ודרישותיה של מגמן, הנובעות במישרין ובעקיפין בכל הקשור לביצוע העבודות על ידה במסגרת ההסכם. בנוסף, עוגנה הסכמת מגמן לתשלום חלקים מהתמורה שהגיעה לה מתנובה ישירות לקבלני המשנה, וכן נקבע סעיף שיפוי.
8. בעקבות האירועים המתוארים לעיל, הגישו מגמן והמערערת 2 תביעה נגד מואסי וחברת הביטוח, לבית המשפט המחוזי בחיפה, בגין אחריותן לנזקים שנגרמו לה. כתב התביעה תוקן מאוחר יותר ונוספו שאר המשיבים בערעור זה כנתבעים.
פסק דינו של בית המשפט המחוזי
9. בית המשפט המחוזי בחן את שאלת אחריותם של המשיבים השונים, כפועל יוצא ממערכות היחסים השונות בתכלית בין המערערות לכל אחד מהמשיבים. בנוגע לאחריותה של מואסי-ספקית הבטון, נקבע שהבטון אכן יצא ממפעלה כשהוא תקין. בית המשפט קבע לגבי טענותיה של מגמן בדבר תזמון הערבלים, שהאחריות על מהלך היציקה מונחת על כתפיה של מגמן. זאת, משום שמואסי עמדה בחובתה והעמידה את הממכר לרשותה של מגמן כשהוא במצב תקין, וכן לא היה בסמכותה להחליט האם יעשה שימוש בבטון. בית המשפט הפנה בעניין זה לסעיף 22(א) לחוק המכר, התשכ"ח-1968, המטיל את הסיכון לקלקול בממכר על הקונה, ככל שהמוכר קיים את חיובו למסירת הממכר כשהעמידו לרשות הקונה, ואילו הקונה הפר את חיוב הקבלה. כמו כן, סיבת הפגם אינה באחריותו של המוכר.
10. מאידך, נקבע כי מואסי אשר ידעה ב"זמן אמת" על הנזק העומד להתרחש, בשל הובלת הבטון מעל הזמן המותר ולא התריעה על כך, הפרה את חובת שיתוף הפעולה הנובעת מעקרון תום הלב, כלפי מגמן. בית המשפט התבסס בפסיקתו בעניין זה, על ההלכה שנקבעה בע"א 3912/90 eximin S. A, תאגיד בלגי נ' טקסטיל והנעלה איטל סטייל פראררי בע"מ, פ"ד מז(4) 64 (1993), אשר הכירה בחלוקת הנזק בין צדדים לחוזה. זאת, להבדיל מתוצאה בינארית שמטילה את מלוא הנזק על אחד הצדדים. כתוצאה מכך, בית המשפט קמא קבע שעל מואסי לשאת ב-25% מנזקי מגמן.
11. ביחס לאחריותו של סוכן הביטוח, מגמן העלתה בפני בית המשפט קמא את גרסתה ביחס לציפיותיה, הנובעות ממגעיה עימו עובר לקבלת הפוליסה, בדבר כיסויה את הנזקים הנתונים במחלוקת. חלק ניכר מטענות הצדדים בעניין זה נגעו למועד קבלת הפוליסה. בית המשפט העדיף את גרסתו של סוכן הביטוח בעניין זה, וקבע שהפוליסה נמסרה למגמן לפני ביצוע היציקה. לפיכך, סוכן הביטוח לא נטע בקרב מגמן ציפיית שווא בנוגע לכיסוי הביטוחי וטענותיה נדחו.
12. בנוגע לשאלת הכיסוי הביטוחי של הנזק נשוא התביעה, בית המשפט קמא קבע שהפוליסה אינה מכסה את הנזק האמור. בית המשפט עמד על כך שהפוליסה נשוא דיוננו היא מסוג "כל הסיכונים", אולם שמה אינו מעיד בהכרח על תוכנה. זאת משום שהיא אינה מכסה את מלוא הסיכונים האפשריים, אלא רק את הסיכונים שהוגדרו בפוליסה. על המבוטח להוכיח את התרחשותו של נזק או אובדן, אשר נופלים בגדר הכיסוי הכללי של הפוליסה, ונבעו מאירוע התאונה. בנקודה זו, על-פי פסיקת בית המשפט, כשלו המערערות, שכן לא הוכיחו את אחד מהיסודות הנדרשים בפוליסה, בדבר "נזק או אובדן פיזיים". בנוסף, בית המשפט עמד על כך שהמקרה דנן נמנה על אחד החריגים לפוליסה, שעניינו הוצאות או תיקונים הנובעים מעבודה או חומרים לקויים, ולכן ממילא אינו בר כיסוי.
13. לבסוף, התייחס בית המשפט קמא לאחריותם של תנובה ושל המפקח מטעמה. בית המשפט קבע שהיות ומגמן חתמו על כתב ויתור, המחסן את תנובה והמפקח מכל דרישה ותביעה עתידית, הרי שאין ביכולתה לתבוע אותם. למעלה מהצורך ניתח בית המשפט את אחריותו של המפקח מטעמה של תנובה, ושללה הן מהפן החוזי והן מהפן הנזיקי. זאת, הואיל ואין יריבות חוזית בין המפקח ומגמן, שכן לא נחתם חוזה בין הצדדים ואין יסוד אחר שמאפשר לבסס יחסים חוזיים בין הצדדים. לעניין האחריות הנזיקית, נקבע שהמפקח לא הפר את חובת הזהירות הקונקרטית כלפי מגמן. יודגש, שבהליך הנידון שבפנינו, תנובה והמפקח הינם משיבים פורמאליים בלבד ולכן לא אזדקק לסוגיות אלו.
טענות המערערות
14. עיקר השגותיהן של המערערות, ביחס לפסק דינו של בית המשפט קמא, נוגעות לאספקט הביטוחי. דהיינו, לשאלת כיסוי הנזק. כאמור לעיל, בית המשפט קמא קבע שהיסוד בדבר "נזק או אובדן פיזיים", הקבוע כתנאי להחלת הפוליסה על המקרה דנן, אינו מתקיים. הנימוק העיקרי נגע לכך כי לא מדובר בנזק פיזי אלא בנזק כלכלי, מאחר שלמעשה נזקה של מגמן מתבטא בהריסה ויציקה מחדש עקב הבנייה הלקויה. המערערות טוענות לגבי יסוד הנזק הפיזי, כי משקבע בית המשפט קמא כי מואסי נושאת בחלק מן האחריות לנזק, הרי מדובר בנזק שמקורו בגורם חיצוני. זאת, להבדיל מנזק באחריותה הבלעדית של מגמן, שהוא אינהרנטי לפרויקט. לפיכך, לא ניתן לטעון כי מדובר בנזק הנובע מאחריותה של מגמן ולכן אינו בר כיסוי.
15. כמו כן, מבקשות המערערות לטעון שכיוון שהליקויים בבניית הבריכה העלו חשש של ממש בדבר התמוטטותה וקריסתה בשל לחץ המים, מאחר שהבטון אינו חזק דיו, הרי מדובר בנזק ממשי ולא נזק בעל משמעות כלכלית גרידא, כגון תכנון לקוי של הקבלן. על יסוד קו טיעונים זה מבקשת המערערת להבדיל את המקרה דנן, מההלכה שנקבעה על ידי בית המשפט העליון בע"א 5775/02 נווה גן (א.כ.) בניה פיתוח והשקעות בע"מ נ' הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נח(2) 307 (2004) (להלן: פרשת נווה גן). שם נקבע, בין היתר, כי לא ניתן לראות באמצעים "הפיזיים" הנדרשים כדי לתקן פגם שנפל בבניה-שהוא כשלעצמו אינו נזק "פיזי"-כדי לשנות את סיווג הנזקים גם אם כרוכים אמצעים אלה בפגיעה פיזית במבנה.
16. עוד טוענות המערערות ביחס לפן הביטוחי כי על בית המשפט קמא היה לייחס משקל רב יותר לכך שחברת הביטוח השמידה את הצעת הביטוח. זאת, משום שבהסתמך על נוסח הפוליסה, הצעת הביטוח הינה חלק בלתי נפרד הימנה. המערערות סמכו טיעוניהן בעניין זה על הפסיקה בסוגיה. לטענתם, בית המשפט אומנם קבע שעקב הנזק הראיתי יש להפוך את נטל הראיה בעניין כוונת הצדדים, אולם לא הייתה לאמירה זו משמעות בפועל. בהמשך לכך טוענות המערערות כי שגה בית המשפט שעה שלא החיל את דוקטרינת ציפיותיו הסבירות של המבוטח במקרה דנן. לשיטת המערערות, על בית המשפט היה לאמץ את הדוקטרינה המוזכרת לעיל, ולשנות את החוזה בהתאם לציפיותיהן הסבירות של המערערות, כך שתכסה את הנזק נשוא התביעה.
17. המערערות טוענות כי טעה בית המשפט כאשר פירש את חוזה הביטוח באופן שהכפיף את נוסח "הרשימה" לנוסח הפוליסה, כך שחומרים לקויים ועבודה לקויה מוחרגים ממסגרת כיסוי הפוליסה. למען הסדר הטוב אציין בקצרה, שחוזה הביטוח הנדון, מורכב מפוליסת הביטוח (הג'קט), הכוללת את התנאים הכלליים של הביטוח, לרבות היקף הנזקים והחריגים להם. כמו כן, מ"הרשימה", הכוללת את העבודות המבוטחות, פירוט הפרמיה, סוגי הביטוח ואת גבולות האחריות. במקרה דנן אין מחלוקת שהעבודה הנידונה נכללת בגדר "הרשימה". המערערות מתרעמות על כך שב"רשימה" מצוין בפירוש שהחומרים שיכללו בעבודות מכוסים במסגרת הביטוח, ואילו בפוליסה אליה מופנה המבוטח ב"רשימה", הם מוחרגים מחמת ליקויים. לשיטת המערערות יש לפרש דו משמעות זו כנגד המנסח, ואף לבטל את הסעיף האמור. לשיטתם, פרשנות זו עולה בקנה אחד עם התכלית העומדת בבסיס חוק חוזה ביטוח, התשמ"א-1981.
18. בנוסף, המערערות טוענות ששגה בית המשפט קמא בקביעתו העובדתית כי פוליסת הביטוח הגיעה לידי מגמן לפני אירוע היציקה. לטענתן, קביעת בית המשפט בעניין זה אינה מבוססת דיה ונעדרת אחיזה מספקת. יש לציין כי קביעה זו משליכה על טענות המערערות בדבר ציפיותיהן וההסכמה בדבר היקף הכיסוי הביטוחי.
19. לבסוף, טוענות המערערות כי יש לחייב את מואסי בשיעור הגבוה מ-25% מהנזקים שנגרמו למערערות. זאת, משום שבית המשפט טעה כאשר קבע שהבטון יצא מן המפעל במצב תקין, ותלה את הסיבה לפגם באיכות הבטון, במשך זמן הובלתו ותזמונו עליהם אמונה מגמן.
טענות המשיבים
20. מואסי, היא המערערת בערעור שכנגד, טוענת שאין לייחס לה אחריות נזיקית בגין השימוש בבטון הפגום. לדבריה, מגמן הייתה מודעת ב"זמן אמת" לכך שהבטון עבר את הזמן המותר להובלה, ובחרה ביודעין להסתכן בשימושו. לפיכך, על מגמן לשאת במלוא הנזק. כמו כן, מדגישה מואסי שהבטון שיצא מן המפעל היה תקין, כפי שקבע בית המשפט המחוזי.
21. סוכן הביטוח וחברת הביטוח התרכזו בתגובתם בשלילת תחולת הפוליסה על האירוע הנדון. ברוח החלטת בית המשפט קמא, הם מוסיפים לטעון שהיסודות הנדרשים אינם מתקיימים. כמו כן, לטענתם הנזק שנגרם נכלל בגדר החריגים לפוליסה ולכן אינו בר כיסוי.
הכרעה
22. מהמפורט לעיל עולה שהסוגיה הביטוחית עומדת בלב הערעור שבפנינו. הצדדים התמקדו בשאלת תחולת הפוליסה במקרה דנן. כאמור, בית המשפט קמא קבע כי לא התגבשו היסודות הנדרשים לצורך החלת הפוליסה על האירוע שבנדון. יתר על כן, נקבע לעניין זה, כי גם אם היו מתגבשים היסודות, הרי המקרה דנן עולה בגדר החריגים לכיסוי הפוליסה ולכן אינו מכוסה על ידה.
23. חלק ניכר מטיעוני המערערות התייחסו לשאלת התקיימותם של היסודות המגדירים את הנזקים המכוסים בפוליסה, כפי שהם מוגדרים בפרק א':
"אם במשך תקופת הביטוח כמפורט בפוליסה זו ייגרמו באתר העבודה נזק או אבדן פיזיים תאונתיים ובלתי צפויים מראש לפרוייקט או לחלק ממנו במידה המחייבת תיקון או החלפה, וזאת מסיבה כלשהי, למעט סיבה המוצאת מכלל חבותו של המבטח לפי פוליסה זו, כי אזי ישפה המבטח את המבוטח בגין כל תיקון או החלפה כאלה..."
24. עולה מהאמור לעיל, שהחלת הפוליסה על אירוע תלויה בקיומם של היסודות הבאים: "נזק או אובדן פיזיים", "תאונתי" ו"בלתי צפוי". בעוד שבית המשפט הכיר במקרה דנן בקיומם של שני האחרונים, הרי הוא דחה את קיומו של היסוד בדבר "נזק או אובדן פיזי". עיקר טיעוניהן של המערערות לעניין זה הוא כי לא מדובר בנזק כלכלי או תיכנוני טהור, כפי שעולה לדבריהן מפרשת נווה גן, אלא מדובר בנזק פיזי ממשי, שאילו לא היו הם דואגים לתקנו, היה עלול לסכן את הסביבה.
25. ככל שיש ממש בטענה זו איני מוצאת לנכון לדון בה, היות ובכל מקרה נהיר שהמקרה הנדון עולה בגדר החריגים לפוליסה, כפי שמוגדרים תחת הכותרת "חריגים לפרק א":
"הוצאות לתיקונים או להחלפה הנובעים מחומרים לקויים או מעבודה לקויה. חריג זה יוגבל לתיקון או החלפת הפריטים הלקויים עצמם אשר ייפגעו מאירוע תאונתי, ולא יחול על אבדן או נזק הנובעים מתאונות אשר תיגרמנה בגלל חומרים או עבודה לקויים".
26. בית המשפט קמא קבע כי הנזק נשוא התביעה אינו נכלל בכיסוי הביטוחי, בין היתר, בגלל שנכלל תחת הסעיף הנדון. אני מסכימה עם קביעה זו. אכן, לשון הסעיף ברורה וחד משמעית. כמו כן, המערערות לא העלו טיעונים משמעותיים ביחס לאי החלת החריג ביחס למקרה הנדון.
27. לגבי טענת המערערות שאין להכפיף את "הרשימה" לפוליסה, הרי שאין ממש בטענה זו. כאמור לעיל, חוזה הביטוח הנדון, מורכב מפוליסת הביטוח (הג'קט), הכוללת את התנאים הכלליים של הביטוח, לרבות היקף הנזקים והחריגים להם. כמו כן, מ"הרשימה", הכוללת את העבודות המבוטחות, פירוט הפרמיה, סוגי הביטוח ואת גבולות האחריות. המנגנון החוזי המעוגן ב"רשימה" פועל באופן שגם אם האירוע הוא מסוג המקרים המוגדרים ב"רשימה", הרי המבוטח מוכפף לתנאי הפוליסה ולחריגיה. יש לציין, שהוראת הסעיף הרלבנטי ב"רשימה" כתובה בצורה מודגשת וברורה. איני מוצאת אחיזה לטענות בדבר דו משמעות באופן בו נערך החוזה, ושבעקבותיו יש להפעיל את כלל הפרשנות לטובת המבוטח, כפי שנטען על ידי המערערות.
28. המערערות טוענות כי בית המשפט קמא לא נתן משקל מספיק לקביעתו בדבר העברת נטל הראייה לשכמה של חברת הביטוח וסוכן הביטוח, בעניין כוונת הצדדים לחוזה עקב היעדר הצעת הביטוח. לשיטת המערערות, היות והנטל עבר לשכמם של המשיבים ולא עלה בידם לעמוד בו, הרי מתחייבת המסקנה כי ניטעה ציפייה בדבר כיסויה של פוליסת הביטוח ביחס לנזק הנדון. כמו כן, על בית המשפט קמא היה להחיל במקרה דנן את דוקטרינת הציפיות הסבירות של המבוטח. פירוש הפוליסה, בהתאם לדוקטרינה זו, מביא למסקנה כי הפוליסה מכסה את הנזק הנידון.
29. דינן של טענות אלו להידחות, שכן מדובר בטענות כלליות ובלתי מגובשות. בית המשפט קמא התייחס לסוגיית העברת נטל הראייה עקב היעדר הצעת הביטוח, באופן מפורש. כמו כן, ניתח בפירוט את שאלת ציפיית מגמן, הנובעת ממגעיה עם סוכן הביטוח, להיקף הכיסוי הביטוחי, לרבות הראיות שהוצגו לעניין זה על ידי הצדדים. יש לציין כי בית המשפט הגיע לכלל מסקנה כי ציפיותיה של מגמן עלו בקנה אחד עם הכיסוי בפוליסה, בהתבסס על מספר גורמים. אי לכך דחה את טענותיהן של המערערות בנושא זה. לפיכך, איני מוצאת לנכון להתערב בעניין זה בקביעותיו של בית המשפט קמא.
30. לבסוף, מבקשות המערערות לחלוק על קביעת בית המשפט קמא בעניין מועד הגעת הפוליסה לידי מגמן, ובעניין תקינות הבטון בשעה שיצא מן המפעל לאתר הבניה. כידוע, ערכאת ערעור לא תתערב בממצאיה העובדתיים של הערכאה דלמטה, אלא במקרים קיצוניים וחריגים (ראו: ע"א 3601/96 בראשי נ' עיזבון המנוח זלמן בראשי ז"ל, פ"ד נב(2) 582 (1998)). טענות המערערות נוגעות לממצאים עובדתיים טהורים. כמו כן, לא הועלו בפניי טענות בעניין המצדיקות את התערבותנו. לכן, איני מוצאת מקום להתערב בקביעותיו של בית המשפט קמא בנושא זה.
31. באשר לטענות מואסי, היא כזכור המערערת בערעור שכנגד, לא מצאתי מקום להתערב בקביעותיו של בית המשפט קמא בעניינה. כאמור לעיל, מואסי משיגה על הטלת האחריות הנזיקית, לנוכח קביעת בית המשפט דלמטה כי היא סיפקה בטון תקין למגמן. בנוסף היא מערערת על הקביעה בגין אחריותה בשל הפרת חובת שיתוף הפעולה הנובעת מעקרון תום הלב, הואיל ולא התריעה על השימוש בבטון שנפגם עקב זמן ההובלה. זאת, למרות שהיתה מודעת לעובדה זו ומשמעותה.
32. כעת מבקשת מואסי לטעון בעניין זה, שהיות ומגמן הייתה מודעת לדבר השימוש בבטון הפגום, הרי הדבר שומט את הקרקע מתחת לקביעה שעל מואסי היה להתריע מפניו. לעמדתה, מגמן למעשה לקחה את הסיכון ביודעין, ולכן עליה לשאת במלוא הנזק. כפי שציינתי לעיל, ערכאת הערעור תתערב בממצאים עובדתיים רק במקרים חריגים וקיצוניים. בית המשפט קמא ביסס את קביעותיו בצורה יסודית בעניין זה, וקבע כי מגמן לא הייתה מודעת "בזמן אמת" לדבר העיכוב. זאת, להבדיל מנהגי הערבלים מטעם מואסי, שהיו צריכים להסב את שימת ליבה של מגמן מפני השימוש בבטון הפגום. גם בעניין זה דעתי נחה עם פסיקת בית המשפט קמא ולכן איני רואה לנכון לשנות את היקף נשיאת הנזק בידי מואסי.
33. לסיכום, בשל נימוקיי המפורטים לעיל, הייתי מציעה לחברי לדחות את הערעור ולחייב את המערערות בשכר טרחת עורך דינם של המשיבים 1 ו-2 בסך של 5,000 שקלים חדשים לכל אחד מהמשיבים, וכן בהוצאות משפט. בשל כך שהן הערעור והן הערעור שכנגד בעניינה של מואסי נדחו, הייתי מציעה שלא לעשות צו להוצאות כלפיה.
ש ו פ ט ת
השופטת מ' נאור:
אני מסכימה.
ש ו פ ט ת
המשנה לנשיאה א' ריבלין:
מצטרף אני לפסק-דינה של חברתי השופטת ע' ארבל. גם אני סבור כי יש לדחות את הערעור ואת הערעור שכנגד. אשר לחלות פוליסת הביטוח, הריני מצטרף לעמדת חברתי כי המקרה הנדון בערעור נופל בגדר החריגים לפוליסה כפי שהם מוגדרים תחת הכותרת "חריגים לפרק א'". כשלעצמי, סבור אני כי בית-המשפט המחוזי צדק גם במסקנתו כי ראוי לקבוע שאין כיסוי ביטוחי למקרה נשוא הערעור, בשל שמדובר בנזק כלכלי גרידא ולא בנזק פיזי, ואשר על כן גם מטעם זה אין תחולה לפוליסה שהוציאה חברת הביטוח.
המשנה לנשיאה
הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת ע' ארבל.
ניתן היום, י' בשבט תש"ע (25.1.10).
המשנה לנשיאה ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת
_______________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 06074390_B09.doc עכ
מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il