פלוני נ. פלוני

פסק-דין בתיק ע"א 7436/13 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 7436/13 ע"א 7513/13 לפני: כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט נ' הנדל כבוד השופט צ' זילברטל המערערת בע"א 7436/13: המערערת בע"א 7513/13: מנורה חברה לביטוח בע"מ רינה דר נ ג ד המשיבים בע"א 7436/13: 1. פלוני 2. פלונית 3. פלוני 4. פלונית 5. פלוני 6. פלוני 7. פלונית 8. אטרקציה בעיר (2000) בע"מ 9. יוסף פיטייה 10. רינה דר 11. נאמנות בית הקרנות בע"מ 12. אלטמן שמאים המשיבים בע"א 7513/13: 1. פלוני 2. פלונית 3. פלוני 4. פלונית 5. פלוני 6. פלוני 7. פלונית 8. אטרקציה בעיר (2000) בע"מ 9. יוסף פיטייה 10. נאמנות בית הקרנות בע"מ 11. אלטמן שמאים 12. מנורה - חברה לביטוח בע"מ שני ערעורים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה בת"א 165/07 שניתן ביום 30.9.2013 על ידי כב' השופט יצחק כהן תאריך הישיבה: כ"ח בסיון התשע"ה (15.6.2015) בשם המערערת והמשיבה 12 בע"א 7436/13 והמשיבות 12-11 בע"א 7513/13: עו"ד יצחק שפרבר בשם המערערת בע"א 7513/15 והמשיבה 10 בע"א 7436/13: עו"ד רן פינגרר בשם המשיבים 4-1 בע"א 7436/13 ובע"א 7513/13: עו"ד יוסף זאגא בשם המשיבים 7-5 בע"א 7436/13 ובע"א 7513/13: עו"ד יעל שניט-מקסימוב; עו"ד דן שניט בשם המשיבים 8 ו- 9 בע"א 7436/13 ובע"א 7513/13: אין התייצבות בשם המשיבה 11 בע"א 7436/13 והמשיבה 10 בע"א 7513/13: עו"ד עפר שגיא; עו"ד צחי פיסטל פסק-דין השופט צ' זילברטל: מונחים לפניי שני ערעורים על פסק דינו מיום 30.9.2013 של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט י' כהן) בת"א 165/07, בגדרו חויבו המערערות לשלם פיצוי בגין אחריותן לתאונה שאירעה למתקין מזגנים בחנות הנמצאת ב"בית הקרנות" שבחיפה, אשר הביאה למרבה הצער לפטירתו. רקע 1. ביום 25.11.2004 נפטר זקי ויזמן ז"ל (להלן: המנוח) כתוצאה ממכת חשמל שקיבל ביום 8.8.2004 בעת שתיקן מזגן בחנות הממוקמת ב"בית הקרנות" בחיפה (להלן: החנות). החנות היא בבעלותה של נאמנות בית הקרנות בע"מ (המשיבה 11 בע"א 7436/13 והמשיבה 10 בע"א 7513/13, להלן: בית הקרנות), אשר משכירה אותה ב"שכירות מוגנת" לגב' רינה דר (המשיבה 10 בע"א 7436/13 והמערערת בע"א 7513/13, להלן: גב' דר). גב' דר, מצידה, השכירה את החנות בשכירות משנה לחברת אטרקציה בעיר (2000) בע"מ (המשיבה 8 בע"א 7436/13 ובע"א 7513/13, להלן: אטרקציה), שבבעלותו ובניהולו של יוסף פיטייה (המשיב 9 בע"א 7436/13 ובע"א 7513/13, להלן: פיטייה). כעולה מפסק דינו של בית משפט קמא, המנוח הוזמן על-ידי אטרקציה לבצע עבודה של תיקון והחלפה של מזגן, שהיה מותקן בתוך כוך בתקרת החנות, מעל תאי מדידה (להלן: תאי המדידה). המנוח הגיע לחנות עם בנו, ישראל (המשיב 6 בע"א 7436/13 ובע"א 7513/13, להלן: ישראל), אשר סייע לו במלאכת הפירוק. עיון בפסק דינו של בית המשפט המחוזי מעלה, כי נותר חוסר בהירות מסוים ביחס לאופן עמידתו של המנוח ברגע התאונה. בית המשפט המחוזי מצא את עדותו של ישראל מהימנה ועקבית (פסקה 21 לפסק הדין), ועל פי עדות זו נקבע כי המנוח התחשמל כאשר עמד על סולם (" ... לאחר ש[המנוח] התחשמל, המוכרת בחנות הורידה ארבעה מפסקים, ואז ההתחשמלות נפסקה, ו[המנוח] נפל מהסולם"; שם). אלא שישראל העיד על מצב דברים שונה: לדבריו, המנוח עמד על תאי המדידה שעה שהתחשמל (עמ' 23, ש' 24-11 לפרוטוקול; עמ' 27 ש' 11-1 לפרוטוקול; עמ' 30 ש' 17-5 לפרוטוקול). עוד העיד ישראל כי לצורך פירוק המזגן נעזרו הוא ואביו המנוח בשני סולמות, האחד מאלומיניום והשני מעץ, כאשר בעת התאונה ישראל עמד על סולם האלומיניום ואילו סולם העץ הונח על שני מוטות עשויים אלומיניום ששימשו כדקורציה מעל תאי המדידה, כשהסולם הונח על המוטות במאוזן, במקביל לרצפה, כך ששימש מעין משטח עבודה (עמ' 26 ש' 32-26 לפרוטוקול): "ש. אני מבין ששמתם סולם על תא ההלבשה למעלה? ת. לא על תא ההלבשה, מעל תאי ההלבשה היו שני מוטות ליופי בצורת ר' ועליהם שמנו את הסולם. ש. ואבא [המנוח, צ.ז.] טיפס על הסולם? ת. אף אחד לא טיפס על הסולם. שמנו אותו שם כדי להוריד את המזגן" (עמ' 26 לפרוטוקול הדיון, שורות 32-28). אלא שלחוסר בהירות זה באשר לאופן עמידתו של המנוח בעת התאונה - על סולם או על תאי המדידה - אין משמעות רבה, שכן בית המשפט המחוזי קבע כממצא כי המנוח התחשמל כתוצאה מכך ש"אחת מקורות המתכת של תא המדידה נגעה בחוט חשמל חשוף, וכי גופי התאורה בתא המדידה לא היו מאורקים" (פסקה 21 לפסק הדין). נראה שמדובר בחוט חשמל שהיה מושחל בתוך קורת מתכת או צמוד אליה בדרך כלשהי. קביעה זו נסמכה על עדותו של החשמלאי אליהו גלעדי שהגיע לחנות לאחר התאונה. אכן, בין היתר נוכח אי הבהירות באשר לאופן עמידתו של המנוח, קיים קושי לקבל את קביעת בית המשפט לפיה העובדה שסולם הושען על אחת מקורות המתכת של תא המדידה היא שגרמה למגע בין חוט החשמל החשוף לבין הקורה ומשם לגופו של המנוח (קביעה המצויה אף היא בפסקה 21 לפסק הדין). יהא הדבר אשר יהא – מקביעותיו של בית המשפט המחוזי עולה כי במהלך העבודה נוצר מצב שהביא לכך שחוט חשמל חשוף נגע בקורה המשמשת את תאי המדידה, וזו הסיבה להתחשמלות. השאלה אם המגע בין החוט החשוף לבין קורת מתכת אירע כתוצאה מלחץ שהפעיל המנוח על הקורות כאשר עמד על תאי המדידה, או מלחץ שהופעל על ידי סולם העץ שהיה מונח על המוטות, או מסיבה אחרת, אינה חשובה לקביעת האחריות. די בכך שבסביבת העבודה של המנוח היה טמון סיכון, שנבע מקיומו של חוט חשמל חשוף ומכך שלא בוצעה הארקה של גופי התאורה שהותקנו על המוטות ושלא הותקן בחנות ממסר פחת (הקורות והמוטות העשויים מתכת, אשר שימשו את תאי המדידה, ואשר כתוצאה ממגע של חוט חשוף באחד מהם התחשמל המנוח יכונו להלן, לשם הנוחיות – המוטות). 2. עזבונו של המנוח ויורשיו על-פי דין (המשיבים 7-1 בע"א 7436/13 ובע"א 7513/13, להלן: התובעים) הגישו לבית משפט קמא תביעה נגד אטרקציה ופיטייה (שוכרי המשנה), נגד גב' רינה דר (השוכרת הראשית) ונגד בית הקרנות (בעלת הנכס), כבעלים וכמחזיקים בנכס. בנוסף נתבעה חברת הביטוח מנורה (המערערת בע"א 7436/13 והמשיבה 12 בע"א 7513/13, להלן: מנורה; גב' דר ומנורה תכוננה להלן: המערערות), אשר ביטחה את אטרקציה ופיטייה בביטוח אחריות כלפי צדדים שלישיים, וחברת "חנן אלטמן - אלטמן שמאים" (המשיבה 12 בע"א 7436/13, והמשיבה 11 בע"א 7513/13; להלן: אלטמן) אשר לבקשתה של מנורה ערכה סקר ומסרה דו"ח הערכת נזקים בחנות. כמו כן, נשלחה על-ידי בית הקרנות הודעת צד ג' לכל שאר הנתבעים (אטרקציה, פיטייה, גב' דר, מנורה ואלטמן). הנתבעים כולם כפרו באחריות לנזקים שנגרמו, וטענו, כי גם אם יימצאו אחראים, יש לייחס אשם תורם חלקי למנוח, נוכח הפרות של הוראות בטיחות על-ידו. הגב' דר הוסיפה וטענה, כי המוטות, אשר הותקנו טרם שהיא שכרה את החנות, נחזו להיות תקינים, וכי יש להטיל את האחריות על אטרקציה שהחזיקה בחנות בזמן הרלבנטי, ועל בית הקרנות, שכן היה עליה לפקח על הנכס בזמן פעולות שנעשו בו על-ידי שוכרים קודמים. בית הקרנות טענה, כי לא הפרה כל חובת זהירות כלפי המנוח כיוון שכלל לא ידעה על התקנת כבל החשמל במוטות או על התקנת המזגן בנכס. כמו כן טענה בית הקרנות, כי האחריות מוטלת על גב' דר כמי ששוכרת את הנכס בשכירות מוגנת עוד משנת 1990, ועל אטרקציה כמחזיקים בנכס. עוד נטען כי אין חובה להתקנת ממסר פחת בחנות, מאחר שלא מדובר בדירת מגורים. אטרקציה ופיטייה בחרו שלא להגיש כתב הגנה מטעמם. 3. מנורה טענה, כי לפי התנאים הכלליים המצורפים לפוליסת הביטוח שהונפקה לאטרקציה בחודש יולי 2004, חודש לפני קרות התאונה (להלן: הפוליסה), תאונות שאירעו לקבלנים אשר הוזמנו על-ידי בית העסק לביצוע עבודות, מוחרגות מהפוליסה. נוכח סייג זה, בחרה מנורה לדחות את הכיסוי הביטוחי, ולא להעניק לאטרקציה ייצוג בתביעה. יוער, כי החרגה דומה הייתה קיימת אף בפוליסת ביטוח לתקופת ביטוח קודמת, שתחילתה בחודש יולי 2002 (להלן: תקופת הביטוח הראשונה), אך ביחס לאותה תקופה הנפיקה מנורה, לבקשתה של בית הקרנות, מסמך המאשר את עריכת הפוליסה (להלן: אישור עריכת הפוליסה), בגדרו נקבע כי פוליסת הביטוח הורחבה לכסות גם אחריות של המבוטח כלפי קבלני משנה ועובדיהם. יחד עם זאת, לטענתה של מנורה, להרחבת הביטוח הייתה נפקות רק במהלך תקופת הביטוח הראשונה, ואין היא חלה בתקופה הביטוח שבמהלכה התרחשה התאונה. פסק דינו של בית משפט קמא 4. בית משפט קמא קבע, כי מאחר שפיטייה ואטרקציה לא התגוננו מפני התביעה, זכאים התובעים לפסק דין כנגדם בהעדר הגנה. לעניין אחריותה של גב' דר נקבע, כי מאחר שזכות השכירות המוגנת שלה אינה מוגבלת בזמן, ובהתחשב בכך ששוכרי המשנה של הנכס התחלפו מעת לעת בעוד שהשכירות הראשית עמדה בתקפה לאורך זמן, יש לראות את גב' דר כמי שנושאת באחריות המוטלת על בעל הנכס. עוד נקבע, נוכח חובת הזהירות שחבה גב' דר כלפי הנכנסים לחנות, כי היה עליה להבטיח שהתאורה בנכס הותקנה כראוי וכי היא מוארקת, והיה עליה לשקול התקנת ממסר פחת בלוח החשמל אף בהעדר חובה חוקית לפעול כך. בית משפט קמא הוסיף, כי אף אם אכן הותקנו המוטות לפני תחילת תקופת השכירות המוגנת, אין בכך כדי לפטור את גב' דר מהחובה לבדוק את תקינות מתקני החנות ולוודא שהם אינם מהווים סיכון לבאים בשעריה. נוכח האמור, נקבע כי גב' דר אחראית להתחשמלות המנוח והיא נושאת באחריות לנזקים שנגרמו לתובעים. 5. לעניין אחריותה של בית הקרנות, בית המשפט פסק כי אין מקום להטיל עליה אחריות לאסון שאירע. זאת, מאחר שלא הייתה לבית הקרנות שליטה על הנכס, וזיקתה אליו הייתה חלשה ולא יצרה לה חובת זהירות כלפי המבקרים בו. בית המשפט הוסיף, כי מאחר שבית הקרנות אינה נושאת באחריות לנזק שנגרם, התייתר הצורך לדון בהודעות צד ג' שנשלחו על-ידה. לעניין אחריתה של אלטמן, נקבע כי גם אלטמן לא חבה חובת זהירות כלפי המנוח, וכי אף שלא גילתה במסגרת הסקר שערכה כי לא הותקנה הארקה לגופי התאורה או ממסר פחת, אין לומר כי הפרה את חובת הזהירות כלפי המנוח. 6. בנוסף, בית משפט קמא דחה את טענת מנורה לפיה הפוליסה אינה מכסה את חבות המבוטח כלפי קבלנים. נפסק, כי אם, בתום תקופת הביטוח על-פי הפוליסה הראשונה וכאשר חודש הביטוח לתקופה נוספת, רצתה מנורה להביא לידי סיום את הרחבת הכיסוי שנקבעה באישור עריכת הפוליסה, היה עליה להודיע זאת באופן מפורש לאטרקציה ולבית הקרנות. משחודשה פוליסת הביטוח לתקופה נוספת מבלי שניתנה הודעה מפורשת שההרחבה אינה חלה, חודשה בכך למעשה גם ההרחבה. נוכח האמור קבע בית המשפט, כי מנורה חבה בתשלום תגמולי ביטוח לתובעים עד סכום חובתה לפי הפוליסה. 7. טענה נוספת לה נדרש בית משפט קמא היא טענת האשם התורם. הנתבעים טענו כי יש לייחס למנוח אשם תורם משום שלטענתם המנוח ביצע את עבודתו בצורה רשלנית. בין היתר, נטען כי המנוח ביצע עבודות חשמל למרות שאינו מוסמך לכך; לא דאג להוריד את כל מפסקי החשמל בחנות טרם שהחל בעבודתו; לא בדק את הארקת תא המדידה עליו נשען; השתמש בכלים לא מבודדים; וכן כי המנוח טיפס על תאי המדידה למרות שאינם מיועדים לכך. בית משפט קמא דחה את טענת האשם התורם ופסק, כי המנוח קיים את כל כללי הבטיחות שהיה חייב בהם, ואין לזקוף לחובתו אשם תורם כלשהו. בית המשפט הבהיר כי המנוח, אשר עבודתו בחנות התמצתה בהחלפת המזגן, רשאי היה להאמין כי עם ניתוק מקור החשמל המזין את המזגן הוא יכול להתחיל בעבודתו ללא חשש מפני התחשמלות. כזכור, ההתחשמלות אירעה שלא ממקור חשמל שהזין את המזגן. לסיכום, בית משפט קמא קבע כי אטרקציה, פיטייה וגב' דר חבים ביחד ולחוד, בהיותם מעוולים במשותף, לנזקם של התובעים, כאשר חבות אטרקציה מכוסה על-ידי מבטחתה - מנורה. ביחסים הפנימיים שביניהם, האחריות חולקה בין הנתבעים כך שאטרקציה ופיטייה יישאו יחדיו ב-50 אחוזים מהחבות, וגב' דר תישא ב-50 האחוזים הנותרים. 8. אשר לסכום הפיצויים – לאחר שסקר את רכיבי הפיצוי השונים, קבע בית המשפט את הפיצוי שיש לשלם לכל אחד מהתובעים, כאשר סך הפיצוי עמד על סכום של כ- 1,090,480 ש"ח, בתוספת ריבית והצמדה מיום מתן פסק הדין. כמו כן, חויבו הנתבעים שהוטלה עליהם חבות בהוצאות התובעים בסך של 295,000 ש"ח, וכן חויבו התובעים בהוצאותיהן של בית הקרנות ואלטמן בסך של 65,000 ש"ח. ערעורה של מנורה 9. בערעור שהגישה מנורה נטען, כי שגה בית משפט קמא עת קבע כי פוליסת הביטוח שהוצאה על שם אטרקציה מכסה את האירוע מושא התביעה. לטענת מנורה, אישור עריכת הפוליסה שעליו ביסס בית משפט קמא את חבותה כלפי התובעים אינו רלוונטי לכיסוי חבותם של אטרקציה ופיטייה, אלא רק לכיסוי חבותה של בית הקרנות – עליה לא הוטלה אחריות במסגרת פסק הדין. מנורה מוסיפה, כי האישור הופנה לבית הקרנות, וההתחייבות שהייתה כלולה בו הייתה לשיפוי של בית הקרנות בלבד, ועל כן אטרקציה לא הייתה יכולה להסתמך על האישור. זאת ועוד, מנורה טוענת כי בניגוד לקביעתו של בית משפט קמא, תוקפו של אישור עריכת הפוליסה הגיע לסיומו משהסתיימה תקופת הביטוח הראשונה, ולחיזוק דבריה היא מפנה לפסקה 5 באישור עריכת הפוליסה, לפיה ההרחבה הביטוחית תימשך לאורך כל תקופת השכירות - "אך לא יותר מתאריך סיום הביטוח". בנוסף, מלינה מנורה על קבלת התביעה נגד אטרקציה ופיטייה ללא כל הנמקה (אלא אך בהסתמך על אי הגשת כתב ההגנה על-ידי אטרקציה ופיטייה) ומבלי לדון בטענות המהותית שהועלו על-ידה לעניין אחריותה של אטרקציה. מנורה סבורה, כי נוכח ההחלטה להטיל עליה אחריות כמבטחת של אטרקציה, היה מקום לבחון לגופה את אחריותה של אטרקציה ולפרט מדוע יש לחייבה בנזיקין, מה שלא נעשה. לשיטתה, בחינת הדברים לגופם הייתה מגלה כי לאטרקציה לא הייתה שליטה על התשתיות הפגומות או על דרך עבודתו הרשלנית של המנוח, ועל כן ספק אם ראוי להטיל על אטרקציה כשוכרת הנכס אחריות לאירוע. טענה נוספת העולה מכתב הערעור היא שבית משפט קמא טעה בקבלת תביעת התובעים ללא קביעת אשם תורם. נטען, כי המנוח עבד בצורה מסוכנת ובניגוד לכללי הבטיחות האלמנטריים, והתרשל בכך שלא הוריד את כל מפסקי החשמל במקום ונעמד או השעין סולם על תאי מדידה שאינם בנויים לשאת את משקלו. לגישתה של מנורה, המנוח עצמו יצר את הסיכון, מכיוון שהפעלת הלחץ על כבל החשמל, שהיה נתון בתוך מוט האלומיניום, היא שהביאה לחשיפת הבידוד וליצירת המגע שבין הכבל למוט האלומיניום. לבסוף, לעניין הערכת הנזק, נטען כי בית משפט קמא שגה כאשר לא יישם בחישוב הנזק את עקרון "הקופה המשותפת", ולא ניכה את החיסכון הנצבר מהכנסותיה של אלמנתו של המנוח. אציין, כי טענה זו אינה מופיעה בסיכומי מנורה ולא הורחב לגביה הדיבור בדיון שקוים בפנינו. במצב דברים זה, יש לראות בטענה בדבר הערכת הנזק כטענה שנזנחה, ואין להידרש לה. ערעורה של גב' דר 10. גב' דר מלינה בערעורה, באריכות, על קביעתו של בית משפט קמא בדבר היעדרו של אשם תורם. לגישתה של גב' דר, התרשלות המנוח הייתה הסיבה העיקרית לנזק ועל כן אין לתלות בה כל אשם לתאונה. נטען, כי לא ניתן משקל ראוי לכך שהמנוח ביצע את עבודתו למרות שכלל לא היה חשמלאי מוסמך, ולכך שלא ניתק את כל מערכות החשמל בחנות, וזאת בניגוד לתקנות 9-8 לתקנות הבטיחות בעבודה (חשמל), התש"ן-1990 (להלן: תקנות הבטיחות בעבודה בחשמל), ולמרות שבבדיקה פשוטה היה יכול לגלות שלא מותקן בחנות ממסר פחת ועל-כן עליו לנהוג בזהירות יתרה. כמו כן, נטען כי יש לזקוף לחובתו של המנוח את צורת עבודתו הרשלנית, שכללה עמידה על תאי המדידה תוך הפעלת לחץ על המוטות. על-פי כתב הערעור, תקנות הבטיחות בעבודה (עבודה בגובה), התשס"ז-2007 (להלן: תקנות הבטיחות בעבודה בגובה) אומנם הותקנו רק לאחר קרות האירוע, אך ניתן ללמוד מהן לגבי סטנדרט ההתנהגות שהיה נהוג גם לפני התקנתן, סטנדרט אותו הפר המנוח בעמידתו על תאי המדידה ועל סולם העץ שהושען על המוטות. מלבד התקנות שהוזכרו, מציין כתב הערעור מספר תקנות נוספות שהופרו לגישת גב' דר, ובהן תקנות החשמל (הארקות ואמצעי הגנה מפני חשמל במתח עד 1000 וולט), התשנ"א-1991 (להלן: תקנות החשמל – הארקות); תקנות החשמל (הארקות יסוד), התשמ"א-1981 ותקנות החשמל (רישיונות), התשמ"ה-1985. 11. באשר לאחריותה שלה, טוענת גב' דר כי שגה בית משפט קמא שלא ייחס כל משקל לכך שהמזגן אותו היה על המנוח להחליף הותקן על-ידי אטרקציה לאחר תחילת השכירות, מבלי שגב' דר כמשכירה ידעה על כך. לגישתה, אין להטיל עליה אחריות בגין התאונה שאירעה למנוח, כאשר כלל לא ידעה על המזגן או על הזמנת שירותיו של המנוח כאיש מקצוע, וכאשר לא הייתה יכולה לצפות את הסיכון, שהיה חבוי עד לאירוע, ולמנוע אותו. בנוסף, גב' דר טוענת כי יש לפטור אותה מאחריות בשים לב לכך שמצד אחד אינה הבעלים של המקרקעין ומצד שני אינה המחזיקה בהם. בעניין מערכת היחסים בין גב' דר כשוכרת לבין בית הקרנות כמשכירה נטען, כי בית הקרנות היא בעלת השליטה והפיקוח על הנכס, ועל כן יש להטיל עליה את האחריות. זאת, מאחר שתאי המדידה והמוטות הותקנו טרם חתימת הסכם השכירות המוגנת בין גב' דר לבין בית הקרנות, ומאחר שמשרדי בית הקרנות ממוקמים בסמיכות לנכס שבו אירע האירוע. עוד נטען כי אחריותה של בית הקרנות נובעת גם מחובתה לפי סעיף 68 לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב-1972 וכן מכך שבית הקרנות קיבלה, בהתאם להסכם שנכרת בינה לבין גב' דר, 25 אחוז מדמי השכירות שהעבירה אטרקציה לגב' דר, ובכך הפכה להיות "שותפה" של גב' דר להשכרת המשנה. אשר למערכת היחסים בין גב' דר לבין אטרקציה נטען, כי אטרקציה אחראית לתאונה מכוח היותה המחזיקה בפועל במקרקעין, מזמינת העבודה, ובעלת השליטה בנכס והפיקוח על הנעשה בו. לא זו אף זו, לשיטתה של גב' דר, אטרקציה אחראית למלוא הנזק נוכח הוראה חוזית המצויה בחוזה שנכרת ביניהן, לפיה אטרקציה לבדה תהיה אחראית לכל מעשי הנזיקין שייעשו במושכר בתקופת השכירות. לעניין אחרון זה אציין כבר עתה, כי משלא שלחה הודעת צד ג' לאטרקציה ולפיטייה, מנועה גב' דר מלהעלות טענות חוזיות נגדם, ומשכך אין בכוונתי לדון בהן (להבדיל מטענותיה כלפי אטרקציה המצויות במישור הנזיקי, בהן ניתן לדון על יסוד הכלל שלפיו מעוולים שנתבעו יחדיו רשאים לגלגל את האחריות האחד על כתפי חברו גם ללא משלוח הודעות לצד ג'). תשובת בית הקרנות 12. בית הקרנות סומכת ידיה על פסק דינו של בית משפט קמא, וטוענת כי נוכח ריחוק הזיקה בינה לבין שהתרחש בחנות, אין לה כל חבות כלפי המנוח. לטענתה החנות נמסרה לידי הגב' דר בשכירות מוגנת כבר בשנת 1990, וגב' דר היא זו אשר שולטת מאז בנעשה בה, בעוד שבית הקרנות איבדה למעשה שליטה אפקטיבית על הנכס. בית הקרנות מוסיפה, כי במשך תקופה זו גב' דר היא שהשכירה את הנכס, בשכירות משנה, לשוכרים אשר ביצעו שינויים בלתי מורשים במושכר (ובהם התקנת המזגן ותאי המדידה בחנות). זאת ועוד, בית הקרנות טוענת כי גם אם תמצא אחראית לנזקו של המנוח, קיימת לה זכות חזרה על הנתבעים האחרים, וכי לפי פסק דינו של בית משפט קמא היה מקום לחייב את גב' דר, את אטרקציה ואת מנורה, כמבטחת אטרקציה, לשפותה אם אכן הייתה נמצאת אחראית. בהתייחסה לטענותיה של מנורה, ובעיקר לסוגיה הביטוחית, טענה בית הקרנות, כי הפוליסה שהוצאה לתקופת הביטוח הראשונה הורחבה על מנת לכלול את בית הקרנות כמבוטחת ישירה, וכן הורחבה כדי לכלול כיסוי בגין חבות כלפי קבלני משנה. בית הקרנות הוסיפה כי אישור עריכת הפוליסה אינו מסמך נפרד ומנותק מהפוליסה, כטענת מנורה, אלא מסמך שמשנה ומרחיב את הפוליסה הקיימת (שמספרה צוין במפורש בכותרת של אישור עריכת הפוליסה), וכי מנורה לא הצביעה על שינוי חד-צדדי שבוצע על-ידה בהיקף הפוליסה. תשובת התובעים 13. המשיבים 4-1 והמשיבים 7-5, יורשי המנוח והתלויים בו (הם התובעים), הגישו עיקרי טיעון נפרדים, שכן כל קבוצה מבין התובעים יוצגה בנפרד, אך בשל דמיון בטענות תוצגנה טענותיהם ביחד. התובעים טוענים, כי הדרך בה פעל המנוח הייתה הדרך היחידה לפרק את המזגן, שהיה ממוקם בתקרה, בגובה של 3.5 מטרים מעל רצפת החנות, ועל כל פנים לא פירוק המזגן הוא שהביא לתאונה אלא החיכוך שבין הכבל לבין מוט האלומיניום, והיעדר ההארקה וממסר פחת. עוד נטען, כי תקנות הבטיחות בעבודה שהופרו לטענות גב' דר כלל אינן רלבנטיות לענייננו. לעניין אחריותה של גב' דר נטען, כי היא אחראית לאירוע מכוח השליטה שהייתה לה על החנות בזמן האירוע. התובעים מוסיפים, כי בניגוד לנכתב בהודעת הערעור של הגב' דר, תאי המדידה ותאורת תאי המדידה הותקנו במהלך התקופה בה היתה החנות מושכרת בשכירות מוגנת לגב' דר. לעניין טענתה של מנורה, לפיה היה על בית משפט קמא לנמק את החלטתו להטיל חבות על אטרקציה ופיטייה, נטען כי מנורה אינה יכולה להלין אלא על עצמה, מאחר שבחרה שלא לייצג את אטרקציה בתביעה, ולא הביאה את פיטייה כדי שתשמע גרסתו בפני בית המשפט. התובעים דוחים גם את הטענה להיעדר כיסוי ביטוחי של מנורה, וטוענים כי טענה זו עלתה לראשונה בערעור לבית משפט זה. לגופם של דברים, התובעים טוענים, בדומה לבית הקרנות, כי לא מדובר בשתי פוליסות ביטוח שונות, אלא בפוליסה אחת, והרחבתה כך שתכלול ביטוח לקבלנים. בנוסף, נטען כי מנורה לא הייתה יכולה לצמצמם את היקף הפוליסה מבלי שהודיעה על כך וקיבלה את הסכמת המבוטח. דיון והכרעה 14. המקרה שלפנינו מעלה את סוגיית האחריות לנזקי תאונה שאירעה בנכס המושכר בשכירות משנה. השאלה עליה יש להשיב היא, על מי מבין הגורמים המעורבים יש להטיל את החבות ובאיזה שיעור – האם על שוכר המשנה (אטרקציה), על השוכר הראשי, שהוא במעמד של דייר מוגן (גב' דר) או על הבעלים (בית הקרנות)? לאחר הדיון בסוגיה זו, נפנה לבחון את טענות המערערות בדבר קיומו של אשם תורם מצד המנוח, וכן את טענתה של מנורה בדבר היעדר כיסוי ביטוחי. התשתית העובדתית שעליה יתבסס הדיון, האף שלא הובהרה כדבעי לכל פרטיה בפסק דינו של בית משפט קמא, היא שכתוצאה ממגע של חוט חשמל חשוף באחד המוטות ששימשו את תאי המדידה התחשמל המנוח. ניתן להניח שהסיבה להיווצרות המגע בין המוט לבין החוט החשוף היתה קשורה למעשיו של המנוח במקום (עמידה על תאי המדידה, או השענת סולם על המוטות או הפעלת לחץ בדרך אחרת שהביאה ליצירת אותו מגע). מכל מקום, כיוון שמדובר בהתחשמלות שמקורה במיתקן או בפריט שלא בו התבצעה עבודת המנוח, איני רואה חשיבות להיעדר ממצא מדויק לגבי הסיבה להיווצרות המגע בין החוט החשוף לבין המוטות. מעבר לכך, כפי שיפורט להלן, גם אם המנוח לא נקט בשיטות עבודה בטוחות, אין קשר סיבתי בין התרשלות אפשרית מצדו לבין ההתחשמלות, שכן האחרונה נגרמה בשל ליקויים בסיסיים במערכת החשמל של החנות שלא כללה הארקה או ממסר פחת ועל כן חוט חשמל חשוף הנוגע בקונסטרוקציית מתכת היה יכול להביא לתוצאה הקטלנית. חובת זהירות המוטלת על מחזיק ובעלים במקרקעין 15. הלכה היא, כי החזקה במקרקעין מטילה על המחזיק בהם את חובת הזהירות הקבועה בסעיף 36 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: הפקודה) כלפי המבקרים במקרקעין (ע"א 4597/91 קיבוץ אפיקים נ' כהן, פ"ד נ(2) 111, 121 (1996); ע"א 1068/05 עיריית ירושלים נ' מימוני, פסקה 12 (14.12.2006) (להלן: עניין מימוני); א' ברק "אחריות בנזיקין של מחזיק במקרקעין" מחקרי משפט לזכר אברהם רוזנטל, 104 (ג' טדסקי עורך, תשכ"ד)). סעיף 37 לפקודה מסייג את החובה, כך שלא תחול כלפי מי שנכנס למקרקעין כמסיג גבול, אלא אם הוכח שנכנס בתום לב ובלי כוונה לעבור עבירה או לבצע עוולה. חובתו של המחזיק במקרקעין נובעת מכך שהמחזיק הוא על-פי רוב בעל היכולת הטובה ביותר לחזות ולמנוע סיכונים הטמונים במקרקעין, וכן לפעול להקטנת סיכונים הנובעים מפעילות המתבצעת במקרקעין (מימוני, שם; רע"פ 4348/08 מאיר נ' מדינת ישראל, פסקה 32 (8.7.2010) (להלן: עניין מאיר)). 16. כאשר בעל הקרקע הוא גם המחזיק בה, חובת הזהירות המוטלת עליו כלפי המבקרים בנכס היא מובנת מאליה: "כאשר הבעלים הוא המחזיק, כי אז יסוד האחריות הוא התפיסה" (א' ברק "הסדר חקיקתי לאחריות התופס מקרקעין" משפטים ב' 129, 140(תש"ל) (להלן: הסדר חקיקתי לאחריות התופס מקרקעין)). יחד עם זאת, על-פי הגישה שהייתה נהוגה במשפט המקובל האנגלי, העברת התפיסה בקרקע לאדם אחר, מסירה מבעל הקרקע את חובת הזהירות כלפי מבקר במקרקעין (ע"א 145/80‏ועקנין‎ ‎נ' המועצה המקומית, בית שמש, פ"ד לז(1) 113, 123 (1982) (להלן: עניין ועקנין)). גישה זו אומצה במשפט הישראלי, ובתי משפט נהגו על-פיה, עד לתיקון הפקודה במסגרת החוק לתיקון פקודת הנזיקין (מס' 4), התש"ל-1970 (להלן: התיקון). במסגרת התיקון, השוותה אחריות הבעלים לאחריות המחזיק בקרקע, וכיום חלה על שניהם החובה שלא להתרשל (ע"א 780/76 מועלם נ' רשות הפיתוח, ל"א (2) 630, 636 (1997); עניין מאיר, פסקה 34). הצידוק שבהטלת חובת זהירות מושגית במערכת היחסים שבין הבעלים לבין המבקר נמצא בזיקה שבין הבעלים לבין סיכונים שנוצרו במקרקעין בתקופה שהמקרקעין היו בשליטתו, ומהאפשרות העומדת לעיתים לבעלים למנוע סיכונים גם לאחר שהשליטה הפיזית בנכס יצאה מידיהם (ועקנין, 124). אחריותו של המחזיק בפועל בנכס שהושכר אינה מורידה, אם כן, מהאחריות של בעל הנכס לסיכונים שבו. כאשר בידי בעל הקרקע נותרה שליטה, ואף שליטה חלקית, על המתרחש במקרקעין, תהיה אחריותם של המחזיק ושל הבעלים אחריות משותפת (ע"א 3077/93 פרג' נ' חי (25.10.95) (להלן: עניין פרג')). יחד עם זאת, בעל נכס לא יישא באחריות בגין אותם סיכונים שהמחזיק יצר במו ידיו, מבלי שבעל הנכס יכול וצריך היה מבחינה נורמטיבית לדעת אודותם (מאיר, פסקה 34). 17. השימוש במונחים "בעלות" ו"מחזיק" בהקשרם הנזיקי אינו בהכרח מקביל לשימוש במונחים אלה במובנם הקנייני. הרישום הקנייני יוצר חזקה בדבר קיומה של זיקה בין הבעלים או המחזיק לבין הנכס, אך זיקה כאמור ייתכן ותמצא אף מבלי שתוכח בעלות רשומה או החזקה בפועל של המקרקעין. כך, בעניין מימוני נדונה תביעתו של ניזוק שנפגע בתאונת רכיבה בחווה אשר נמצאת בתחום שיפוטה של עיריית ירושלים. מלבד מדריך הרכיבה ומפעיל החווה, הוגשה התביעה גם נגד עיריית ירושלים ונגד אביו של מפעיל החווה (להלן: נחום). בית המשפט המחוזי קיבל את התביעה נגד נחום במלואה, לאחר שקבע, כי הוכחה הזיקה הנדרשת בינו לבין מקרקעי החווה. בערעור שהוגש לבית המשפט העליון הלין נחום על קביעתו של בית המשפט המחוזי, וטען שלא חב חובת זהירות כלפי הניזוק, מאחר שהוא אינו בעל המקרקעין, אלא המדינה, והוא גם אינו המנהל בפועל של החווה, אלא בנו. לעניין זה סבר הנשיא (בדימ') א' ברק כי: "במקרה זה, אין אנו נדרשים להכריע, בהתחשב במסכת העובדתית המתוארת, בדבר מהות זכויותיו של נחום במקרקעין. המושגים הקנייניים בהקשר הנוכחי אינם אלא כלי לסידור המחשבה. הם מבטאים את העיקרון לפיו המחזיק במקרקעין הינו גם לרוב בעל היכולת הטובה ביותר לחזות סיכונים הטמונים במקרקעין ולמונעם ... הם משמשים מסגרת מושגית לדיון בגבולות האחריות בנזיקין" (שם, פסקה 12; ההדגשה אינה במקור). המושגים הקניינים הם, אם כן, כלי עזר למבחן המהותי במסגרתו נבחנת זיקתו של נתבע לנכס, ומידת השליטה הנתונה בידיו לנעשה בנכס ולסיכונים הטמונים בחובו (פרג', פסקה 4). לעיתים, אין די בהם, ויש להמשיך ולבחון את קיומה או העדרה של זיקה בראי נסיבותיו הקונקרטיות של המקרה. זאת ועוד, כפי שהעדרה של בעלות במובנה הקנייני אינה בהכרח פוטרת מחובת הזהירות, כך גם קיומה של זכות בעלות בנכס מקרקעין במישור דיני הקניין אינו מביא באופן ישיר להטלת אחריות. המושג "בעלים" הוא מושג רחב, הכולל בתוכו מקרים רבים ומגוונים, שספק אם ראוי כי דין אחד יחול על כולם (הסדר חקיקתי לאחריות התופס מקרקעין, 141). ייתכנו מקרים בהם, נוכח הנסיבות, לא נראה בבעלים רשומים של מקרקעין כבעל זיקה מספקת לחיובו בחובת זהירות כלפי מבקרים במקרקעין. כפי שנקבע בעניין מאיר: "התשובה לשאלה באיזו מידה קמה חובת זהירות קונקרטית על הבעלים של נכס כלפי מבקרים בו במקום שהוא השכירו לאחר, ומה הם אמצעי הזהירות שעליו לנקוט כדי להסיר סיכונים הנובעים ממנו, תלויה במידת הזיקה שנותרה בין הבעלים לבין הנכס, והיא נמדדת, בין היתר, גם בטיבו של הסיכון בו מדובר, במערכת היחסים החוזית בין הבעלים לבין השוכר, בדרך התנהגותם בפועל של הגורמים הללו בהתייחסם לנכס, וכיוצא באלה" (שם, פסקה 33; ההדגשה אינה במקור). לרקע המבחנים שהוצעו לעיל בעניין מאיר, נעבור עתה לבחון האם זיקתה של גב' דר לנכס וזיקת בית הקרנות לנכס, מצדיקות את התוצאה אליה הגיעה בית משפט קמא, לפיה גב' דר נושאת באחריות לקרות התאונה בעוד שעל בית הקרנות לא הוטלה אחריות דומה. אחריותן של גב' דר ובית הקרנות 18. גב' דר טוענת, כי מאחר שאינה בעלת הנכס ואינה המחזיקה בפועל, היא אינה נושאת באחריות כלפי מי שנפגע בתאונה שהתרחשה בהיותו בנכס. לגישתה, מסקנה זו מתבקשת גם נוכח העובדה כי תאי המדידה הותקנו טרם רכשה זכות בנכס, וכי המזגן שאותו הגיע המנוח לתקן הותקן לאחר מסירת ההחזקה בנכס לשוכרי המשנה, וללא ידיעתה. בית משפט קמא בחן את אחריותן של גב' דר ושל בית הקרנות לתאונה, וקבע כי: "מבחינת זיקתה לנכס, ולאור טיבם של יחסי השכירות שהתקיימו בין הגב' דר ונאמנות בית הקרנות, יש לראות את הגב' דר כמי שחייבת בחובות הבעלים של הנכס ביחס לסיכונים שקיימים בתוך החנות פנימה" (פסקה 30 לפסק הדין). לטעמי, ניתן להגיע לתוצאה זהה מבלי לקבוע מסמרות בשאלה האם "חובות הבעלים" אכן עברו הלכה למעשה מכתפי בית הקרנות לכתפיה של גב' דר. כפי שצוין לעיל, המבחן להטלת אחריות הוא מבחן מהותי של זיקה לנכס ומידת השליטה בנכס. על כן, בהתקיים זיקה בעוצמה שאינה זניחה, תוטל אחריות גם בהיעדר יסוד של בעלות. נוכח טיבם של הסיכונים, אשר הביאו בסופו של יום לתאונה המצערת, ולרקע מערכת היחסים שבין גב' דר לבין בית הקרנות, ניתן לקבוע כי במקרה דנא קיימת זיקה בין גב' דר לבין הנכס בעוצמה מספקת להטלת אחריות על גב' דר לקרות הנזק. הגב' דר הייתה שוכרת החנות במשך כשני עשורים, במעמד של דיירת מוגנת, ובתקופה זו השכירה בשכירות משנה את הנכס לשוכרים שונים, אשר אחד מהם היה בנה שלה. זאת ועוד, אף כאשר עבר הנכס לידיה של אטרקציה, נותר הנכס בפיקוח הגב' דר, ומעדות בעלה של גב' דר עולה כי נהג לבקר בנכס מדי כמה שבועות (עמוד 82 לפרוטוקול הדיון, שורות 32-31). נסיבות אלה מעלות כי לגב' דר הייתה שליטה על הנעשה בנכס, בין אם באופן ישיר ובין באמצעות האפשרות להנחות את השוכרים שהתקשרו עמה בחוזה שכירות, וכי יש להטיל עליה אחריות בגין ליקויים הקיימים בנכס, ובוודאי כשמדובר בליקוי כה בסיסי כמו העדר הגנה מפני התחשמלות. 19. מותו של המנוח נגרם, בין היתר, עקב העדר הארקה לגופי התאורה והעדרו של ממסר פחת. אלו הם ליקויים קבועים בנכס, שניתן וצריך היה לגלות במאמץ סביר. חובתו של בעל זיקה לנכס מתפרשת גם על סיכונים חבויים שנוצרו על ידי פלוני (א' ברק "שער ששי: אחריות למעשי הזולת" דיני הנזיקין – תורת הנזיקין הכללית, 465 (ג' טדסקי עורך, מהדורה שניה, תשל"ז)), ועל כן, גם אם גב' דר לא ידעה על הליקויים בנכס, הייתה מוטלת עליה החובה לברר את מצב הבטיחות של רשת החשמל בחנות ולפעול לתיקון הסיכונים עם גילויים, או להבטיח את רשת החשמל בנכס מפני התממשות סיכון של התחשמלות. קרי – לוודא כי כל מערכות החשמל מאורקות כראוי ו/או כי מותקן ממסר פחת. החובה לפעול לגילוי ותיקון ליקויים בטיחותיים חלה לאורך כל התקופה בה קיימת שליטה אפקטיבית בנכס, ולכן אין נפקא מינה אם תאי המדידה ותאורת תאי המדידה הותקנו בטרם רכשה גב' דר זכויות בנכס, או לאחר מכן. עיקר הוא, כי קיומה של מערכת חשמל, ובכללה תאורת תאי המדידה, הייתה בתחום הידיעה של גב' דר, וכי הייתה יכולה לגלות בקלות, לאחר בירור שחובה היה עליה לעשות, כי לא מותקן ממסר פחת בחנות או שלא מותקנת בה הארקה. ברי, כי החובה להתקין ממסר פחת בחנות חורגת מהיקף החובה הסטטוטורית הקבועה בתקנה 29(ד) לתקנות החשמל - הארקות, מאחר שהחובה המוגדרת באותה תקנה חלה רק על "מיתקן דירתי" – מיתקן המיועד למגורים. ניתן להוסיף, כי החובה המוגדרת בתקנות משמשת כאינדיקציה לסטנדרט ההתנהגות הנדרש מבעל דירת מגורים, שעל פיו ייבחן הבעלים במסגרת עוולת הרשלנות. על כן, בעלים שהפר את החובה החקוקה, ונמנע מלהתקין ממסר פחת בנכס מקרקעין שבבעלותו – ייתכן כי יימצא שגם פעל ברשלנות (ראו והשוו: ע"א 3889/00 לרנר נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(4) 304, 315-313 (2002); ישראל גלעד דיני הנזיקין – גבולות האחריות 1228-1221 (2012)). יחד עם זאת, ועל אף שככלל, קיומה של חובה חקוקה מעידה על סטנדרט ההתנהגות הנדרש, אין היעדרה של חובה חקוקה מעידה בהכרח על הסטנדרט הנדרש. כך, בענייננו, המחוקק מצא לנכון להקדיש תשומת לב מיוחדת לחובה להתקין ממסר פחת ב"מיתקן דירתי", ככל הנראה מחשש שהנושא לא יסודר באופן עצמאי על-ידי המתגוררים בדירות מגורים, כלומר ברשות היחיד, אך אין בכך כדי להעיד כי רמת הזהירות המצופה מבעל נכס שאינו "מיתקן דירתי" פחותה בהכרח משל בעלים של דירת מגורים. לעיתים, ההפך הוא הנכון. כך, במקרים בהם הנכס אמור לאכלס בדרך קבע מספר רב של מבקרים, ומבחינה זו הוא מצוי במידה מסוימת ברשות הרבים, נצפה מבעליו או מהמחזיק בו לזהירות יתרה. כל מסקנה אחרת עלולה להביא למצב אבסורדי, שבו החובה המוטלת על בעליו של בית ספר, או מרכז מסחרי גדול, תהא פחותה מחובתו של בעל דירת מגורים. קיומה של חובה סטטוטורית אינה שוללת, אם כן, את קיומה של חובה מקבילה, החלה על בעלים ומחזיקים במקרקעין מכוח דיני הנזיקין הכלליים, להתקין ממסר פחת בכל מקום בו קיימת סכנת התחשמלות למבקרים בנכס. בעלים ומחזיקים של נכס שאינו "מיתקן דירתי" אינם רשאים להיות שווי נפש לבטיחות המבקרים בנכס, ונראה, נוכח סכנת החיים הממשית הטמונה בחוטי חשמל או בשקעים וכו' במתח ביתי, כי ראוי להטיל עליהם את החובה לבצע את הפעולות האלמנטריות לשמירה על שלמות גופם וחייהם של הנמצאים במקרקעין באמצעות התקנת אמצעי הבטיחות הבסיסים ביותר - קיומה של הארקה תקינה וקיומו של ממסר פחת. הימנעות מעשות כך אינה רק רשלנות - אלא זילות של ממש בחיי אדם. 20. גב' דר טוענת בערעורה, כי המזגן הותקן ללא ידיעתה, ועל כן לא הייתה יכולה לדעת על הזמנתו של המנוח לתיקון המזגן. מכאן, לגישתה, התאונה שאירעה למנוח לא הייתה בתחום הצפיות ולא ניתן להטיל עליה אחריות בגינה. אין בידי לקבל טענה זו. חובת הזהירות שחבה גב' דר היא חובת זהירות כללית כלפי כל הבאים בשערי החנות, ואין נפקא מינה אם הגיעו לחנות כקונים, או כאנשי מקצוע לצורך ביצוע עבודה. יוער, כי עובר לתיקון מס' 4 לפקודת הנזיקין, הייתה הבחנה בפקודה בין מוזמן, בר רשות, ומסיג גבול לעניין אחריותו של בעל המקרקעין (ע"א 8/79 גולדשמיט‎ ‎נ' ארזי, פ"ד לה(3) 399, 404 (1981); משה ויסמן תביעות רשלנות בנזיקין, 789 (2003)). הבחנה זו כבר אינה מצויה בפקודה, אך דומני כי כאשר עסקינן בנכס דוגמת חנות, שבו המחזיק או הבעלים מזמין מטעמים כלכליים מבקרים מבין הציבור הרחב לבוא ולהיכנס לתחומי הנכס, ראוי במיוחד להטיל חובת זהירות כלפי אותם מבקרים. ברי כי אילו חובה זו היתה מקוימת, היתה נמנעת הפגיעה במנוח, אף ששהותו בנכס היתה על רקע שונה. 21. אשר לאחריותה של בית הקרנות כבעלת הנכס, מקובלת עליי קביעתו של בית משפט קמא לפיה הזיקה של בית הקרנות היא זיקה רחוקה, המתאפיינת בהיעדר שליטה בפועל על הנעשה בתוככי הנכסים שהושכרו לדיירים מוגנים ובהיעדר שליטה אפקטיבית על מעשי שוכרי משנה. מעדותו של מר צבי דוביצקי, מנהלה הכללי של בית הקרנות, עולה כי במתחם בית הקרנות מצויים קרוב למאה משרדים וחנויות אותם משכירה בית הקרנות, וכי למרות שמשרדי בית הקרנות נמצאים באותו מתחם, אין נציגי בית הקרנות נוהגים לערוך סיורים וביקורות כדרך שגרה בנכסים המושכרים (עמודים 101-100 לפרוטוקול). כמו כן, עולה מהעדות כי אין לבית הקרנות מנגנון לפיקוח על פעולותיהם של השוכרים או על שינויים שנעשים בנכס, והיא מבצעת בדיקת תקינות רק אם מופנית אליה תלונה מצד מי מהשוכרים (עמודים 103, 107-106 לפרוטוקול). זאת ועוד, נראה כי מסקנה בדבר היעדר השליטה ופיקוח מצד בית הקרנות נדרשת גם נוכח מאפייניו הייחודים של הנכס – ההחזקה בנכס יצאה מידיה של בית הקרנות 14 שנים לפני קרות המקרה, במסגרת הסכם לשכירות מוגנת. לרקע ריחוק הזיקה שנותרה לבית הקרנות, כבעלים הרשום וכמשכירה בשכירות מוגנת לגב' דר, נקבעים גבולות החבות שחבה בית הקרנות למבקרים בנכס. דומני, כי הזיקה שנותרה מצדיקה הטלת אחריות בעיקר בגין סיכונים הקשורים בבטיחות הבסיסית והיסודית של יציבות המבנה עצמו (מאיר, פסקה 34), וכן סיכונים שמקורם בשטחים המשותפים של המבנה. ואולם, הסיכון שנוצר בגין ההתקנה הרשלנית של תאורת תאי המדידה או בגין העדר הארקה או ממסר פחת, אינו מהסיכונים שהיה על בית הקרנות לצפות נוכח ריחוק הזיקה שבינה לבין הנכס ויכולתה להניח כי הדיירת המוגנת ו/או שוכרי המשנה יפעלו למניעת סיכונים שמקורם במערכת החשמל שבחנות, ואין מקום להתערב בקביעתו של בית משפט קמא שלא להטיל אחריות על בית הקרנות בגין סיכון זה. ניתן לדמות את מעמדה של בית הקרנות, בהיבט הנדון כאן, למעמדו של מחכיר מקרקעין בחכירה לדורות, שהרי ההשכרה לדייר מוגן מאופיינת אף היא בתקופת שכירות ממושכת (למעשה שכירות לתקופה שאינה קצובה מראש). נדמה כי אין מקום לקביעת חובת זהירות של מחכיר כלפי צד שלישי לפגמים במערכת החשמל של נכס המקרקעין שהוחכר על-ידו, קל וחומר כאשר הנכס הושכר על-ידי החוכר בשכירות משנה. חבותה של מנורה 22. חבות של חברת ביטוח נוצרת עם התרחשותו של "מקרה ביטוח" המכוסה בפוליסה שנחתמה בין המבטח למבוטח. בביטוח אחריות, "מקרה הביטוח" הוא חבות כספית שהמבוטח עשוי לחוב בה כלפי צד שלישי (ירון אליאס דיני ביטוח 1141 (מהדורה שנייה, 2009) (להלן: אליאס)) ולפי סעיף 68 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981, רשאי המבטח - ולפי דרישת הצד השלישי חייב הוא - לשלם לצד השלישי את תגמולי הביטוח שהמבטח חייב למבוטח. במקרה דנא, מעלה מנורה טענות הן לעניין היקף הכיסוי שעל-פי הפוליסה, והן לעניין הטלת האחריות לתאונה על אטרקציה. אקדים ואומר כי דין שתי הטענות להידחות. 23. מנורה מציגה שני נימוקים מדוע התאונה שאירעה למנוח אינה מכוסה בפוליסה שהוצאה לאטרקציה. הנימוק הראשון הוא שהאחריות בגין נזק שנגרם לקבלנים המבצעים עבודות בנכס סויגה במסגרת הפוליסה שהוצאה לאטרקציה, ואטרקציה לא יכולה להסתמך על ההרחבה שניתנה במסגרת "אישור עריכת הפוליסה", שכן מסמך זה יועד לבית הקרנות. בעניין זה, מקובלת עליי טענת המשיבים, כי אישור עריכת הפוליסה אינו מסמך נפרד המקים חבות ביטוחית במנותק מהפוליסה שהוצאה לטובת אטרקציה. האישור, כשמו כן הוא – מאשר עריכת ביטוח על שם אטרקציה, וכולל הרחבה של אותו הביטוח, כך שיכלול את בית הקרנות כמבוטחת ישירה, וכן הרחבה שנועדה לכסות אחריות כלפי קבלני משנה ועובדיהם. מנורה מציינת במפורש כי "ביטוח זה הורחב לכסות אחריות כלפי קבלני משנה" (ההדגשה אינה במקור), כאשר ברי כי הכוונה לביטוח שמוזכר בתחילת אותה פסקה – "ביטוח אחריות השוכר כלפי צד שלישי ... ". על כן, גם אם אישור עריכת הביטוח נשלח בפועל לנאמנות בית הקרנות ולא לאטרקציה, אין בכך כדי למנוע מאטרקציה להסתמך על ההרחבה של היקף הכיסוי הביטוחי שעל-פי הפוליסה. אשר לנימוק השני שהעלתה מנורה, לפיו הרחבת הפוליסה תקפה לתקופת הביטוח שמכוח הפוליסה הראשון בלבד, אין לי אלא לחזור על דברי בית משפט קמא בעניין, אשר קבע שבהעדר הודעה מצד מנורה על צמצום היקף הפוליסה בעת חידושה לתקופה נוספת, ממשיכים לחול התנאים וההרחבות שנקבעו בתקופת הפוליסה הראשונה גם בתקופת הפוליסה החדשה (ראו והשוו: ע"א 846/76‏ עטיה נ' "אררט" חברה לביטוח בע"מ, פ"ד לא(2) 780 (1977)). המסקנה העולה מהאמור היא שבעת קרות התאונה כיסתה פוליסת הביטוח שהוציאה מנורה על שם אטרקציה גם אחריות כלפי קבלני משנה ועובדיהם. 24. טענה נוספת שהעלתה מנורה, היא, שבכל הנוגע לחיובה היה על בית המשפט להידרש לטענות המהותיות שהעלתה בפניו לעניין אחריותה של אטרקציה, גם אם היה רשאי מבחינה דיונית לקבל את התביעה נגד אטרקציה ללא הנמקה מעצם אי הגשת כתב הגנה על-ידה. אכן, חיובה של חברת ביטוח בגדרו של ביטוח אחריות שהוצא על שם המבוטח, כאשר התביעה נגד המבוטח התקבלה מבלי שהוכחה אחריותו אלא מחמת אי התגוננות מפניה, ורק מחמת סיבה זו, מעוררת קשיים. במקרים אלה, עלולה להיפגע זכותה של המבטחת להתגונן מפני טענות הצד השלישי, בהתאם לעיקרון לפיו טענות הגנה העומדות לטובת המבוטח כנגד צד שלישי יעמדו גם לטובת המבטחת מול אותו צד שלישי (אליאס, 1159). יחד עם זאת, במקרה דנא, עולה מפסק הדין, גם אם לא באמירה מפורשת, כוונה ברורה להטיל אחריות על אטרקציה, ולקבל את התביעה נגדה לא רק בשל אי הגשת כתב הגנה אלא גם בשל אחריותה לקרות התאונה. אוסיף, וזה העיקר, כי גם אם לא הייתה נקבעת במפורש אחריותה של אטרקציה בפסק הדין, היה מקום להשלים את המלאכה במסגרת הליך זה, ולקבוע כי מוטלת עליה אחריות לקרות התאונה. הטלת האחריות על אטרקציה כשוכרת משנה וכמחזיקה בפועל מתבקשת במקרה דנא נוכח הזיקה האמיצה בין אטרקציה לבין הנכס – אטרקציה החזיקה בפועל בנכס והייתה בעלת הגישה הנוחה ביותר לאיתור מפגעים דוגמת העדרו של ממסר פחת או של הארקה. כמו כן, אטרקציה היא שניהלה את החנות והזמינה מבקרים לבקר בה ועל כן ראוי שתוטל עליה החובה לדאוג לשלום המוזמנים לנכס. בית משפט קמא קבע כי קמה לגב' דר חובת זהירות כלפי המבקרים בנכס, ובשל אופי הסיכון המדובר נראה כי קביעה זו יפה, אף מקל וחומר, גם לעניינה של אטרקציה (וראו גם: רע"פ 9188/06 עדי נ' מדינת ישראל, פסקה 32 (5.7.2010) והאסמכתאות המצויות שם). משנמצא כי אטרקציה חבה לתובעים פיצוי בגין אחריותה לתאונה, ומשנקבע כי התאונה שאירעה למנוח מכוסה בביטוח האחריות שהוציאה מנורה לטובת אטרקציה, אין מקום לשנות מקביעתו של בית משפט קמא לפיה קמה למנורה חבות כמבטחת כלפי התובעים. טענת האשם התורם 25. הן מנורה והן גב' דר מעלות בערעור טענות באשר להחלטתו של בית משפט קמא שלא לייחס למנוח אשם תורם. נטען, כי המנוח הפר מספר הוראות בטיחות בעבודה בחשמל: המנוח לא היה חשמלאי מוסמך, ולא היה רשאי לבצע את הפעולות שביצע; המנוח לא דאג להוריד את כל המפסקים בלוח החשמל, ולנתק את זרם החשמל בכל החנות; וכמן כן, לא וידא קיומו של ממסר פחת, ולא בדק את המוטות. טענות מסוג זה, הנוגעות לדרך הטיפול של המנוח במערכת החשמל בחנות טרם שהחל בעבדות פירוק המזגן, נדחו על-ידי בית משפט קמא, שקבע כי אין לייחס למנוח אשם תורם מאחר שלא נפגע ממערכת החשמל המזינה את מיזוג האוויר, אותה ניתק לפני שהחל בעבודתו, אלא מכבל מוסתר וחשוף שעליו לא ידע, ולא יכול היה לדעת. לא מצאתי לנכון לשנות מקביעה זו המקובלת עלי במלואה. יוער, כי גב' דר מזכירה בערעורה מספר תקנות בטיחות בעבודה אותן הפר, לגישתה, המנוח, אך בחינת התקנות שהוזכרו בערעור מעלה כי אין באותן תקנות כדי לבסס חובה לפעול בדרך שונה מהדרך בה פעל, וחלקן של התקנות כלל אינו רלבנטי לעבודה במכשיר חשמלי במתח נמוך אותה ביצע המנוח. כך, תקנה 8 לתקנות הבטיחות לחשמל נוגעת לביצוע עבודות במיתקן משוחרר ממתח גבוה, ואילו תקנה 9 לאותן תקנות דורשת ניתוק של מכשיר החשמל עליו מתבצעת העבודה – אך במקרה דנא המזגן עליו עבד המנוח אכן נותק מזרם החשמל, כנדרש. 26. בנוסף, טענו המערערות כי המנוח הפר במקביל מספר הוראות בטיחות בעבודה בגובה. המערערות טוענות, כי עמידתו של המנוח על תאי המדידה, שאינם בנויים לשאת את משקלו, ללא רתמה ואבטוח, היא פעולה רשלנית. גם אם נקבל את דבריהם, אין בכך כדי לייחס אשם תורם למנוח, וזאת מאחר שלא הוכח קשר סיבתי בין עצם העמידה על תאי המדידה לבין הנזק שנגרם לו. הנזק למנוח לא נגרם כתוצאה מעמידה לא זהירה על תאי המדידה (כשהסיכון שנוצר כתוצאה ממנה הוא סיכון של נפילה מגובה), שכן הוא נפגע כתוצאה מהתחשמלות אותה לא היה אמור לצפות כשעמד על תאי המדידה, או כשהשעין עליהם סולם. על כן, אף אם עמידת המנוח לא היתה זהירה, אין בכך כדי לבסס אשם תורם בנסיבות המקרה. איני סבור שעצם יצירת לחץ על המוטות, בדרך זו או אחרת, צריכה להיזקף לחובת המנוח, שכן גם אם היה בכך, מבחינת קשר סיבתי עובדתי, כדי להביא להתחשמלות, אין מדובר בסיכון שהיה מצוי בתחום הצפייה הסבירה של המנוח, ועל כן לא ניתן לקבוע קיומו של קשר סיבתי משפטי. בערעור שהגישה גב' דר נטען, כי כוונת המנוח להשתמש בסולם העץ כפיגום עליו יונח המזגן (כוונה שלא יצאה לפועל, מאחר שהתאונה אירעה טרם סיימו המנוח וישראל לפרק את המזגן ממיקומו בתקרת החנות) היא בניגוד להוראת תקנה 28 לתקנות הבטיחות בעבודה בגובה, האוסרת על שימוש ב"פיגום סולמות", אך כפי שצוין בערעור עצמו, התקנות תוקנו רק לאחר קרות התאונה, ולטענה כי האיסור על שימוש ב"פיגום סולמות" היה סטנדרט נוהג בעת האירוע לא נמצא סימוכין כראוי. אוסיף, כי גם אם היו המערערות עומדות בנטל להוכיח כי הנחת סולם העץ על המוטות היא מעשה רשלני, לא היה בכך כדי לשנות מהתוצאה אליה הגיע בית משפט קמא. כאמור, אשם תורם ייקבע רק מקום בו הוכח קשר סיבתי בין רשלנותו הנטענת של הניזוק לבין קרות התאונה (משה ויסמן הגנות בדיני הנזיקין 81 (2007)), אך בענייננו לא מתקיים קשר סיבתי משפטי בין מעשיו של המנוח לבין הנזק שנגרם. התאונה כפי התרחשה לא הייתה בתחום הצפיות של המנוח, ולא היה בכוחו לדעת כי תאורת תא המדידה אינה מוארקת כנדרש, וכי הכבלים העוברים במוטות נושאים בחובם סכנת נפשות. על כן, גם אם עובדתית תרמה הנחת הסולם לקרות התאונה, אין לייחס למנוח אשם תורם בגין מעשיו (ראו והשוו: י' אנגלרד "שער שלישי: יסודות האחריות בנזיקין" דיני הנזיקין – תורת הנזיקין הכללית, 249 (ג' טדסקי עורך, מהדורה שניה, תשל"ז)). במאמר מוסגר אוסיף, כי הניתוח לעיל נעשה על יסוד התמונה העובדתית העולה מעדות הבן ישראל, שפורטה גם בראשית הדברים, אשר לפיה הונח סולם העץ על מוטות האלומיניום הצמודים לתאי המדידה. יחד עם זאת, מצאתי לנכון להעיר כי בתמונות שצולמו על-ידי משטרת ישראל יום לאחר קרות התאונה דנא (מוצג נ/6 במוצגי בית משפט קמא), סולם העץ נראה מונח על מוטות אלומיניום אחרים, הקרובים יותר לפתח הורדת המזגן, ולא על המוטות הצמודים לתאי המדידה. מכיוון שגרסה זו בדבר מיקומו של סולם העץ לא עלתה מטענות הצדדים, לא מצאתי לנכון להתייחס אליה, מעבר לאשר כבר נאמר. כאמור, נותרה אי בהירות באשר לנסיבותיו המדויקות של המקרה. אלא שמצב זה אינו גורע מתוקף המסקנה בדבר אחריות אטרקציה וגב' דר לנזקי המנוח ובדבר היעדרו של אשם תורם. 27. סוף דבר. להשקפתי, דין שני הערעורים להידחות. אציע כי המערערות (מנורה והגב' דר) תישאנה ביחד ולחוד בהוצאותיהם של המשיבים 4-1 בסך של 15,000 ש"ח, בהוצאותיהם של המשיבים 7-5 בסך של 15,000 ש"ח וכן בהוצאותיה של בית הקרנות בסך של 15,000 ש"ח. ש ו פ ט השופט ס' ג'ובראן: אני מסכים. ש ו פ ט השופט נ' הנדל: אני מסכים. ש ו פ ט לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט צ' זילברטל. ניתן היום, ‏ט' באדר א התשע"ו (‏18.2.2016). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 13074360_L07.doc סח מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il