פלוני נ. עו"ד שלמה למברגר

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 7425/18 לפני: כבוד השופט ע' פוגלמן כבוד השופט י' עמית כבוד השופט ג' קרא העותרים: 1. פלוני 2. פלוני נ ג ד המשיבים: 1. המשנה לפרקליט המדינה (עניינים פליליים) 2. פרקליטות מחוז מרכז 3. פלוני 4. פלוני עתירה למתן צו על תנאי תאריך הישיבה: י"ד בתמוז התשע"ט (17.7.2019) בשם העותרים: עו"ד רון הרפז בשם המשיבים 2-1: עו"ד ענת גולדשטיין בשם המשיב 3: בעצמו פסק-דין השופט ע' פוגלמן: העותר 1 (להלן: העותר) הוא אביו של העותר 2 (להלן: הקטין), יליד שנת 2005 אשר סובל מהפרעה התפתחותית. אמו של הקטין (להלן: האם) והעותר התגרשו מספר שנים לאחר לידתו, ומאז הוא מצוי במשמורת העותר ונקבעו זמני שהות עם האם. ביום 13.12.2016 הגיש העותר תלונה למשטרת ישראל, שבמסגרתה טען כי בחודש ספטמבר 2016, בעת שהקטין שהה אצל אמו, תקף אותו המשיב 4 – בנה של האם מנישואין קודמים – וביצע בו מעשים מיניים. ביום 13.4.2016 הגיש העותר תלונה נוספת למשטרה, שבה טען כי בשנת 2014 המשיב 3 – אחיה של האם – ביצע מעשים מיניים בקטין, על אף התנגדותו, בעת ששהו בקרב משפחתה של האם (להלן: התיקים). העותר גיבה את טענותיו במחברות בכתב יד, שחוברו סמוך למועד הגשת התלונות. הקטין נחקר על ידי חוקרת ילדים, אשר אסרה על עדותו בבית משפט וקבעה כי לא ניתן להעריך את מהימנות דבריו, שכן הם לא מלמדים על "דינמיקה התואמת פגיעה מינית" ומשום שיש בהם מגמה כללית של "השחרה" כלפי אמו. האם, המשיב 3, המשיב 4 וכן בני משפחה נוספים נחקרו אודות האירועים הנטענים. מחקירתם עלה כי הם מכחישים את קיום האירוע הנוגע למשיב 3; וכי האירוע הנוגע למשיב 4 היה תמים, ולא כלל כל פעולות מיניות. עוד עלתה הסברה כי המתח ששרר בין העותר לאם עמד ברקע לתלונות האמורות. ביום 5.12.2017, הורתה פרקליטות מחוז מרכז על סגירת תיקי החקירה בגין התלונות האמורות, בעילה של חוסר אשמה, וזאת לאחר בחינה של מכלול הראיות בהם. העותר ערר על ההחלטה, וטען כי מעשיהם של המשיבים 4-3 עולים כדי עבירה פלילית. ביום 6.8.2018 דחה המשנה לפרקליט המדינה (עניינים פליליים) את הערר. וזה לשון ההחלטה: "לאחר עיון בחומר בכללותו, לא מצאנו מקום להתערב בהחלטה, כי לא הונחה תשתית לביסוס חשד בפלילים כלפי המשיב 4 או המשיב 3. מסקנה זו מבוססת, בין היתר, על קביעותיה של חוקרת הילדים; על גרסאותיהם של החשודים והעדים; על העדר היתכנות לכך שהמשיב 4 ו-3, כל אחד בנפרד, תקף את הקטין לעיני בני משפחה; ועל הנסיבות בהן הועלו התלונות, בתקופה בה שרר מתח רב בין העורר לבין אמו של הקטין. אין בידינו לקבל את הטענה שהועלתה במכתב הערר, כי המשיב 4 הודה בתקיפתו של הקטין; המשיב 4 תיאר מעשים שנועדו על-ידו להוות משחק בין אחים, שאינם עולים כדי עבירה פלילית. כן לא מצאנו בסיס לטענות שהועלו כנגד מיומנותה של חוקרת הילדים, או להצעה לבקש חוות דעת של מומחה ל-PDD באשר לאמינות גרסתו של הקטין. בהקשר זה יובהר, כי אין בידינו לקבל את הטענה, כי: "קטינים הסובלים מ-PDD אינם יודעים/יכולים לומר דבר שקר [ההדגשה במקור]. יודגש, כי אין בהחלטה זו כדי להטיל דופי באמינותו של הקטין. ייתכן שהילד מוסר את הדברים כפי שהוא זוכר אותם, אולם הוא פירש בצורה לא נכונה את מעשיו של המשיב 4, וזיכרונו מטעה אותו באשר לאירוע הנטען עם המשיב 3" (פרטי המשיבים שונו למען חסיונם – ע' פ') ביום 21.10.2018 הגיש העותר עתירה זו שלפנינו, שבמסגרתה הוא טוען שיש להורות על הגשת כתבי אישום נגד המשיבים 3 ו-4. העותר טוען, בתמצית, כי נפלו פגמים בהחלטות לסגור את התיקים, בהם הימנעות מחקירת בני משפחה שהיו לכאורה נוכחים בעת התרחשות האירועים המתוארים ודרכי חקירה שגויות לכאורה. עוד נטען כי המשיב 1 הניח, באופן שגוי, כי הקטין בדה את האירועים מליבו, וכי ההסתמכות על סיכום החקירה של חוקרת הילדים נגועה בחוסר סבירות. העותר יוצא חוצץ נגד מסקנות הרשות בהתייחס לחומר החקירה וטוען בנוסף כי יחסיו עם האם היו תקינים ואף טובים עד להתרחשות האירוע הנוגע למשיב 4, וכי אין מקום לייחס לו מניעים זדוניים. המדינה מצידה טוענת כי יש לדחות את העתירה, הן על הסף הן לגופה. נטען כי לא הונחה עילה להתערבות בהחלטה שלא להעמיד את המשיבים 3 ו-4 לדין פלילי, בשים לב לשיקול הדעת הרחב המסור לגורמי התביעה ולהיקף ההתערבות המצומצם בהחלטותיהם. בענייננו, נטען כי פרקליטות המחוז בחנה את חומר הראיות, וקבעה כי הוא אינו מלמד על אשמתם של המשיבים 3 או 4; ואף בחינה מחודשת של החומר, בעקבות הגשת הערר, על ידי המשנה לפרקליט המדינה (עניינים פליליים) העלתה מסקנה דומה. למעלה מן הצורך, נטען כי גם לגוף הדברים, אין עילה להעמיד לדין את המשיבים 3 ו-4, שכן נראה כי האירוע הנוגע למשיב 4 היה תמים, אותו חווה הקטין באופן שונה – מה שנתמך בחוות דעתה של חוקרת הילדים; ומשום שלא הונחה תשתית המלמדת על קיומו של האירוע הנוגע למשיב 3, אשר נטען על ידי בני המשפחה שלא סביר שתקף את הקטין לפני עיני המשפחה, ומבלי שיצא איש להגנתו. עוד הובהרו הטעמים בגינם לא היה מקום לחקור בני משפחה נוספים (וביניהם שני קטינים בני שש ובת חיילת). הובהר כי על אף שלא הוטל דופי באמינות הקטין, הוא עשוי לפרש אירועים באופן שגוי וכי ייתכן שזכרונו הטעה אותו. המדינה מוסיפה כי אין חובה לקבל חוות דעת מומחה, שכן הדבר נתון לשיקול דעת, וכי בענייננו הוחלט שהיא אינה נדרשת. לאחר ששקלנו את טענות הצדדים בכתב ובעל פה, הגענו לכלל מסקנה שדין העתירה להידחות. בית משפט זה עמד לא אחת על ההיקף המוגבל של הביקורת השיפוטית על החלטה שלא להעמיד לדין הנגזרת מהערכה ראייתית של גורמי התביעה המוסמכים. כפי שפסקנו: "הלכה עמנו כי כאשר עסקינן בהליך המבקש להשיג על החלטה לסגור תיק פלילי נגד חשוד, בעילה שעניינה דיות הראיות, קרי: החלטה המתבססת על האופן שבו העריכה התביעה את קיומה של "אפשרות סבירה להרשעה" כעולה מחומר הראיות בתיק, היקף הביקורת השיפוטית על החלטות רשויות התביעה מצומצם אף יותר מההיקף הצר ממילא של התערבות בית משפט זה בהחלטות רשויות התביעה לעניין ניהול הליכים פליליים" (בג"ץ 9443/16 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' פרקליט המדינה, פסקה 20 (15.8.2017); ראו גם: בג"ץ 3405/12 פלונית נ' מדינת ישראל, פסקה 14 (30.12.2012); בג"ץ 5699/07 פלונית (א') נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד סב(3) 550, 749-751 (2008); בג"ץ 11221/05 נאסר נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 8 (19.4.2007); בג"ץ 5675/04 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נט(1) 199, 212-209 (2004)). גם שאלת אופן החקירה וזהות הנחקרים, הינה סוגיה המצויה בלב שיקול הדעת המקצועי של רשויות החקירה והתביעה, ובהליך של ביקורת שיפוטית ההתערבות בה מוגבלת לעילות הביקורת המקובלות. על פי אמות המידה שנקבעו בפסיקתנו, אין עילה להתערב בהחלטת המשנה לפרקליט המדינה (עניינים פליליים). ההחלטה מבוססת על מכלול של שיקולים אותם פירטה לפנינו המדינה, שנסמכים על ניתוח גרסאות החשודים והעדים, כמו גם על קביעותיה של חוקרת הילדים. ההכרעה ניתנה בסיכומו של תהליך קבלת החלטות בדרגים השונים והיא מביאה לביטוי את הערכתם של הגורמים המקצועיים המופקדים על כך הן בהתייחס להיקף החקירה הנדרש, הן בהתייחס לקיומו של סיכוי סביר להרשעה. לא מצאנו כי ההחלטה חורגת ממתחם הסבירות או מגלה עילה אחרת להתערבותנו. קודם לחתימת הדברים נדגיש – כפי שהובהר גם בהחלטה נושא העתירה – כי לא הוטל דופי באמינות הקטין המתלונן, כמפורט לעיל. סיכומם של דברים: אנו דוחים את העתירה בהיעדר עילה. בנסיבות העניין איננו עושים צו להוצאות. ניתן היום, ‏ט"ו בתמוז התשע"ט (‏18.7.2019). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ 18074250_M04.docx עח מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, http://supreme.court.gov.il