בנק המזרחי בע"מ נ. חברת אליהו גרציאני (1988) בע"מ

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 7424/96 בפני: כבוד הנשיא א' ברק כבוד השופטת ד' ביניש כבוד השופט י' אנגלרד המערער: בנק המזרחי בע"מ נ ג ד המשיבים: 1. חברת אליהו גרציאני (1988) בע"מ 2. רפאל אשכנזי 3. מרצ'ל ליבוביץ 4. אליהו גרציאני ערעור על פסק דין בית המשפט המחוזי בת"א-יפו מיום 2.9.96 בת"א 2104/90 שניתן על ידי כבוד השופטת ר' שטרנברג- אליעז בשם המערער: עו"ד משה קפלנסקי בשם המשיבים: עו"ד יצחק בכר; עו"ד רונית זינגר פסק-דין השופטת ד' ביניש: המערער הגיש תביעה בסדר דין מקוצר נגד המשיבים לתשלום סך של 618,941 ש"ח. המשיבה 1 היא החברה החייבת, ואילו המשיבים 2-4 נתבעו כערבים. בתביעה נאמר, כי המשיבה 1 נטלה הלוואה בסך של 500,000 ש"ח, ומשחדלה לפרוע אותה העמידהּ המערער לפרעון מיידי, והיא עיקר החוב שביסוד התביעה. המשיבים ביקשו רשות להתגונן. בבקשתם לא כפרו בכך שנטלו את ההלוואה ולא פרעו אותה, אלא שלבקשה צורפה חוות-דעת של רואה חשבון, אשר בדק את חשבונות הבנק הרלוונטיים והגיע לכלל מסקנה כי החשבון של החברה נמצא ביתרת זכות. לפיכך, קיבלו המשיבים רשות להתגונן. לאחר שמיעת ההוכחות דחה בית המשפט המחוזי (השופטת ר' אליעז-שטרנברג) את התביעה. מכאן הערעור, המכוון הן לפסק-דינו של בית המשפט, שניתן ביום 2.9.1996 והן להחלטותיו של בית המשפט מיום 1.4.1996 ומיום 21.7.1996. עובדות: 1. חברת א.גרציאני 1984 בע"מ (להלן: גרציאני 84) ניהלה את פעילותה העסקית בסניף בנק המזרחי בת"א (להלן: המערער או הבנק). המשיבים 3,2,ו4- היו בעלי המניות בחברה ומנהליה. פעילותה העסקית של החברה התנהלה אצל המערער עד לשנת 1988 (להלן: חשבון גרציאני 84). לאחר שגרציאני 84 נקלעה לקשיים וחבה סכומי כסף גדולים לנושיה ואף לבנק, הקימו המשיבים ביום 1.2.88 חברה חדשה בשם אליהו גרציאני 88 (להלן: המשיבה 1 או גרציאני 88). החברה החדשה פתחה חשבון בנק חדש אצל המערער (להלן: חשבון גרציאני 88). ביום 24.3.1988 נטלה המשיבה 1 הלוואה בסך 500,000 ש"ח, ומשלא נפרעה, ולאחר שנשלחו מספר מכתבי התראה בעניין לחברה ולערבים לה, הגיש הבנק ביום 6.11.90 את התביעה נשוא הערעור. כאמור, המשיבים לא כפרו בנטילת ההלוואה ובאי פרעונה, אלא, טענו כי הבנק נהג עימם שלא על פי הדין והיושר, התנה מתן שירות בשירות וסירב להיענות לפניותיהם לממש את תכניות החסכון שכפה עליהם במהלך העסקים עימו. המשיבים הגישו חוות-דעת אשר תירגמה את טענותיהם המשפטיות לערכים כספיים, ולפיה, חשבונה של החברה עמד ביתרת זכות בעת הגשת התביעה. 2. ביום 1.4.96 ניתן על-ידי בית המשפט 'פסק-דין חלקי'. בית המשפט קיבל את טענת המשיבים, כי יש להרים את מסך ההתאגדות ולזהות בין שתי החברות - גרציאני 84 וגרציאני 88. משקבע כך, יכול היה בית המשפט להיזקק לטענות ההגנה של המשיבים, אשר התייחסו לפעולות שנעשו בחשבונה של גרציאני 84, ולבחון את החשבונות של שתי החברות כמכלול אחד. בית המשפט בחן את הפעולות שנעשו בחשבונה של גרציאני 84 וקבע כי שתיים מתוך שמונה תכניות החסכון שרכשו המשיבים 2-4 במהלך פעילותה העסקית של גרציאני 84 - בכספים שנמשכו מחשבונה של החברה - נכפו על המשיבים. עוד קבע בית המשפט כי הבנק פעל בעניין זה תוך הפרת חובת הנאמנות שלו כלפי המשיבים, ותוך התניית שירות בשירות, האסורה לפי סעיף 7 לחוק הבנקאות (שירות ללקוח), התשמ"א1981- (להלן: חוק הבנקאות). לפיכך קבע בית המשפט, כי על המערער לפצות את המשיבים על-ידי ביטול שתי תכניות חסכון והזרמתן לחשבונה של גרציאני 84. השופטת קבעה, כי ימונה מומחה מטעם בית המשפט אשר יבצע את הפעולות הבאות: 1. יזרים את תכניות החסכון מס' 6 ו7- לחשבון גרציאני 84. 2. מתכניות החסכון שנפדו לחשבון גרציאני 88 -תנוכינה שתי התוכניות הללו. 3. יחושב הסכום שיתקבל כתוצאה מן השינוי בחשבונה של גרציאני 84. 4. יותיר את כל שאר הפעולות בחשבונות ללא שינוי. 5. חישובי הריבית יהיו אלה שהיו נהוגים בבנק בתקופה המתאימה בנתונים של חשבון זה. המומחה שהתמנה לצורך העניין על-ידי בית המשפט החל בביצוע תחשיבים ראשוניים, אך אז חזר ופנה אל בית המשפט בשאלות הבהרה. בפנייתו הסב המומחה את תשומת ליבו של בית המשפט לעובדה, כי כל אחת משמונה תכניות החסכון נפתחה, למעשה, על שמו של כל אחד משלושת המשיבים. כמו כן, המומחה ביקש מבית המשפט הבהרות באשר לדרך התחשיבים בחשבונות הבנק הרלוונטיים, וזאת נוכח העובדה כי בנוסף לשני החשבונות של גרציאני 84 ושל גרציאני 88 שאליהם התייחסה השופטת ב'פסק-הדין החלקי', בוצעו פעולות הקשורות לתכניות החסכון גם בחשבונו הפרטי של המשיב 4. למומחה התברר כי הכספים ששימשו לפתיחת תכניות החסכון נמשכו מחשבונה של גרציאני 84, והכספים שהתקבלו מפדיונה של אחת מתכניות החסכון הועברו לחשבונו הפרטי של המשיב 4, שהיה אותה עת ביתרת חובה; יתרת חובה זו נוצרה מכיוון שכספים שהיו באותו חשבון לפני כן הועברו לחשבונה של גרציאני 84 לכיסוי החובות שהצטברו בו ערב סגירת החשבון. במצב הדברים שנוצר, הזרמת קרן התכניות לחשבונה של גרציאני 84 כאמור בהחלטתו של בית המשפט היתה מותירה את חשבונו של המשיב 4 ביתרת חובה. כן ביקש המומחה לדעת, האם להעביר יתרות זכות מחשבונו של המשיב 4 שייווצרו בו לאחר הזרמת כספי התכניות לחשבון זה, אל חשבונה של גרציאני 88, שהיה אף הוא באותה עת ביתרת חובה. בעקבות פנייתו של המומחה לבית המשפט בבקשה למתן הוראות הורתה השופטת קמא ביום 21.7.96 כדלקמן: יש לנכות את תוכניות החסכון על שם כל אחד משלושת הנתבעים ולהעביר את יתרות הזכות לחשבונות שביתרת חובה. חוות-הדעת מטעם המומחה הוגשה לבית המשפט ביום 29.8.96. בחוות-הדעת נקבע, כי נכון ליום 1.11.90 היתה היתרה המתוקנת בחשבונה של המשיבה 1 145,994 ש"ח בזכות. לאור ממצאי חוות הדעת, ניתן ביום 2.9.96 פסק-דינו של בית המשפט המחוזי, אשר דחה את התובענה. כאמור, הערעור נסוב על 'פסק-הדין החלקי' שניתן ביום 1.4.96, על ההחלטה שניתנה ביום 21.7.96 בעקבות פנייתו של המומחה לבית המשפט ועל פסק-הדין שניתן ביום 2.9.96. טענות הצדדים 3. כדי לבסס את זכות הערעור שלו טען המערער, כי 'פסק-הדין החלקי' הינו, למעשה, 'החלטה אחרת', ולפיכך, רשאי הוא לערער עליה בזכות בעת שהוא מערער על פסק-הדין שדחה את התובענה. המערער מנמק טענתו זו בכך שההחלטה מיום 21.7.96 שינתה באופן מהותי את 'פסק-הדין החלקי'; לו 'פסק-הדין החלקי' היה במהותו פסק-דין, הרי שבית המשפט קמא לא היה רשאי עוד לשנותו. לאור השוני בין 'פסק-הדין החלקי' לבין פסק-הדין הסופי, אין זאת אלא ש'פסק-הדין החלקי' הוא לאמיתו של דבר 'החלטה אחרת'. לגופם של דברים טוען המערער מספר טענות ביחס לקביעותיו של בית המשפט ב'פסק-הדין החלקי'. 4. בפתח הדברים נציין, כי בדיון שהתקיים בערעור בבית משפט זה ניתנה החלטה בה נאמר כי: עם פתיחת הדיון הוסכם בין הצדדים, כי הצדדים יוכלו לעיין בחשבונות שערך המומחה מטעם בית המשפט, וזאת על יסוד הבנתם ששני החשבונות הם אחד ושפסק הדין הסופי חל על שלוש תכניות חסכון... משכך, טענות שטען המערער לכתחילה, ואשר התייחסו לעובדה כי לא ניתנה לו הזדמנות לעיין בחוות הדעת של המומחה אשר עמדה ביסוד פסק-דינו של בית המשפט המחוזי, וכן לקביעתו של בית המשפט כי יש "להרים מסך" ולזהות בין שתי החברות (ולכן, לדון בחשבונות כאילו חד הם) - התייתרו. נתייחס, איפוא, אך לטענות שנותרו לאחר דיון זה. 5. המערער טוען כי נוכח הממצאים שקבע בית המשפט קמא בפסק דינו ולפיהם, המשיבים עסקו בפעילות מסחרית עניפה למול לקוחות רבים וגדולים; בהתחשב בכך שמחזור הכספים היומיומי של החברה היה גבוה ורוכז בידי המשיבים 2-4 וכן בהתחשב בכך שפעילותם התנהלה בשני בנקים, תוך קבלת ייעוץ מרואה חשבון ומעורך-דין, אין המסקנה שהבנק הפר את חובת הנאמנות שלו כלפי המשיבים כלקוחות, יכולה לעמוד. עוד טוען המערער כי קביעתו של בית המשפט קמא שהמערער פעל בניגוד לסעיף 7 לחוק הבנקאות בכך שהתנה את המשך מתן האשראי לגרציאני 84 בפתיחת תכניות חסכון בבנק, אינה יכולה לעמוד. לטענתו, נטל ההוכחה כי היתה התנייה כזו הוא על המשיבים, אשר לא הצליחו להרימו. לטענת המערער, בית המשפט קמא הסתמך על עדותם של המשיבים בעניין זה, שהוא עצמו הגדירה כרפה, וזאת כאשר לא הובאו כל ראיות פוזיטיביות לקיומה של קורלציה בין מתן האשראי לבין פתיחת התכנית. לטענתו, קורלציה כזו לא הוכחה - לא מבחינה עובדתית, ואף לא מבחינה משפטית, שכן הקורלציה צריכה להתקיים בין שירותים המתייחסים לאותה אישיות משפטית, ובענייננו, תוכניות החסכון נפתחו על שם כל אחד מהמשיבים באופן פרטי, ואילו הגדלת מסגרת האשראי התייחסה לחברה. 6. המשיבים מיקדו את עיקר טענותיהם בטענה שהמערער החמיץ את מועד הערעור משנמנע מלערער על 'פסק-הדין החלקי'. לטענת המשיבים, פסק-הדין החלקי הוא אכן פסק-דין, כיוון שסיים את המחלוקת בין הצדדים, וכל שנותר לעשות לאחריו הוא לחשב את יתרות החובה או הזכות בחשבונות הבנק, באמצעות מומחה. לטענתם, החלטתה של השופטת קמא בעקבות פנייתו של המומחה היתה החלטה טכנית גרידא, שהבהירה כיצד להוציא אל הפועל את פסק-הדין. לפיכך טוענים המשיבים, כי המערער אחר את המועד ואין לאפשר לו לערער כעת. בהתייחס לטענותיו של המערער לגופו של הפסק טוענים המשיבים כי המדובר בערעור הנסוב על טענות עובדתיות, המבוססות על התרשמותו של בית המשפט קמא ממהימנותם של העדים ומן המסמכים שהוגשו לו, והלכה היא, כי בית משפט זה לא יתערב בממצאיה העובדתיים של הערכאה הראשונה, במיוחד כשאלה מבוססים על התרשמות מעדים. דיון בערעור טיבו של 'פסק-הדין החלקי' 7. תקנה 191 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד1984- (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי) מסמיכה את בית המשפט: להוציא פסק דין באחת התביעות שבתובענה או בחלק מתביעה, וליתן את הסעד הנתבע, כולו או מקצתו, לאותה תביעה או לחלקה, או לסרב לתיתו, כל אימת שנראה לבית המשפט שאין בהמשך הדיון כדי לשנות את הממצאים לגבי העובדות המהותיות או לגבי השאלות העומדות להכרעה לענין התביעה או הסעד כאמור. בענייננו, להבחנה בין 'פסק-דין חלקי' לבין 'החלטה אחרת' נפקות הן ביחס לאופן הגשת הערעור והן ביחס למועד הגשתו, כקבוע בסעיף 41 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד1984-, ובתקנות 397 ו398- לתקנות סדר הדין האזרחי. טענת המשיבים היא כי דין הערעור להידחות על הסף בשל הגשתו לאחר תום המועד הקבוע. ואכן, אם פסק-הדין החלקי פסק-דין הוא, הוגש הערעור באיחור. אך אם סיווגה הנכון של החלטת בית המשפט הוא 'החלטה אחרת', רשאי היה המערער להשיג עליה במועד ובאופן שעשה כן, כאשר ערער על פסק-הדין הסופי שניתן נגדו, וזאת בהתאם להוראת תקנה 411 לתקנות סדר הדין האזרחי. ההבחנה בין פסק-דין חלקי לבין 'החלטה אחרת' פעמים רבות אינה ברורה וחדה. ייאמר מיד, כי המבחן לקביעה אם בפנינו פסק-דין או 'החלטה אחרת' אינו המבחן שהציע המערער, כלומר, אינו יכול להתבסס על בחינת שינויה של ההחלטה הראשונה על-ידי ההחלטות שניתנות לאחריה (וזאת אף מבלי לנקוט עמדה באשר לנכונות טענה זו של המערער). כבר נאמר לא אחת כי כדי להבחין בין השניים עלינו להפעיל מבחן טכני-פורמאלי ולברר האם ההחלטה שניתנה מסיימת את העניין התלוי ועומד בפני בית המשפט אם לאו. בלשונו של השופט זוסמן: השאלה היא: האם נסתיים הדיון בענין התלוי ועומד לפני בית המשפט? החלטה המסיימת את הדיון "וסוגרת את תיק המשפט" היא פסק-דין, שעליו יוכל בעל הדין שקופח לערער, וכל החלטה שאינה מסיימת את דיון 'מבחינה פורמלית'...היא החלטה אחרת שעליה אין מערערים אלא ברשות...או בלא רשות, ביחד עם פסק-הדין שניתן במשפט. (ע"א 226/61 מאיר דורון ואח' נ' אילנה צחובל ואח' וערעור שכנגד, פ"ד טז (3) 1911, 1919). (כן ראו: דברי השופטת נתניהו בע"א 387/82 "קרנית" נ' ויקטור אסידו ואח', פ"ד מ(4)213, 217-218). בעניין שלפנינו, בהחלטתו הראשונה קיבל אמנם בית המשפט קמא את טענות ההגנה של המשיבים, אך הוא לא פסק בשאלה העיקרית בין הצדדים, והיא, האם על המשיבים לשלם לבנק את הסכום שתבע, או חלק ממנו. המפתח המקובל בפסיקתו של בית משפט זה להבחנה בין פסק-דין חלקי לבין 'החלטה אחרת' הוא מבחן הסעד: עלינו לבחון האם בהחלטתו של בית המשפט ניתן או נשלל סעד כלשהו: בפסיקתנו, וכן במשפט המשווה, נקבעת סופיות ההחלטה במהלך הדיון על-פי השאלה אם בקטע כלשהו של ההתדיינות קיבל התובע את הסעד הסופי שביקש או חלק ממנו או שהוא נשלל ממנו. זאת, משום שבית-המשפט הכריע בשלב הראשון באחת או יותר מן העילות שנתבעו באותה תובענה ופסק לתובע אחד או יותר מן הסעדים שתבע בגין אותה עילה או דחה את מתן הסעד המבוקש....כך נבדל פסק-הדין החלקי מהחלטה בפלוגתאות שבין הצדדים, אשר ההכרעה בהן אינה מהווה יותר מאשר בסיס לבירור הסעד. (ע"א 6058/93 אהוד מנדלבליט ואח' נ' נתן מנדלבליט, פ"ד נא(4) 354, 363 מפי השופטת דורנר). בעניין הדומה לעניין שלפנינו נאמר מפי השופט י' כהן: במקרה דנא לא נתן בית המשפט כל סעד בהחלטתו הנ"ל. הסעד היחיד, שאותו תבע הבנק בכתב תביעתו, היה סעד כספי, היינו חיוב בסכום כסף בצירוף ריבית, אך כל סכום לא נפסק לטובת הבנק במה שכונה "פסק דין חלקי", ובית המשפט אף לא פסק על דחיית חלק מהתביעה. (ע"א 897/79 בנק לאומי לישראל נ' רם עבודות עפר בע"מ, פ"ד לה(1) 352, 356). במקרה דנן, בית המשפט קמא לא פסק כל סעד למערער, אך הוא גם לא דחה את תביעתו. שאלת הסעד התבררה, למעשה, רק לאחר שהוגשה לבית המשפט חוות-הדעת מטעמו של רואה החשבון ובה החישובים שערך לפי הנחיות בית המשפט, ורק בשלב זה ניתן היה לסיים את המחלוקת שבין הצדדים. מכאן, שההחלטה שכונתה 'פסק-דין חלקי' היא, למעשה, 'החלטה אחרת', והערעור שהוגש עם מתן פסק-הדין הסופי - הוגש במועד. משכך, נפנה עתה לבחון את טענותיו של המערער הנוגעות לגופה של החלטת בית המשפט מיום 1.4.96. התניית שירות בשירות 8. כאמור לעיל, בית המשפט קמא קיבל את טענת המשיבים, וקבע כי המערער הפר את חובת הנאמנות שלו והתנה שירות בשירות, בניגוד לסעיף 7 לחוק הבנקאות. היות ששתי הקביעות הללו מתבססות על קביעתו העובדתית של בית המשפט, לפיה, תכניות החסכון נכפו על המשיבים ונפתחו בניגוד לאינטרסים שלהם כתוצאה מהתנייה מצד המערער, נדון תחילה בקביעתו של בית המשפט כי המערער התנה שירות בשירות. סעיף 7 לחוק הבנקאות קובע בזו הלשון: 7. התניית שירות בשירות (א) לא יתנה תאגיד בנקאי מתן שירות בקניית שירות אחר או נכס ממנו או מאדם אחר שהתאגיד ציין, אלא אם קיים קשר עסקי סביר בין השירות המבוקש לבין קיום התנאי. קיומה של התנייה אסורה על פי הסעיף מבוסס על שני רכיבים: ראשית, כי הבנק התנה מתן שירות כלשהו בקניית שירות אחר ושנית, היעדר קשר עסקי סביר בין השירות המבוקש לבין קיום התנאי. 9. לשם בחינת השאלה אם מתקיימת התנייה אסורה של מתן שירות בשירות יש להבחין בין הנתונים הראייתיים שבתי המשפט נעזרים בהם לקביעת קיום מצב של התנייה, לבין יסודות העילה של קיום התנייה. מקובלת עלי הדעה שהובעה בפסק דינו של חברי השופט אנגלרד בע"א 6505/97 בוני התיכון בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ (טרם פורסם), להלן: פ"ד בוני התיכון), לפיה מרכיב הכרחי לקיומה של התניה אסורה הוא הקורלציה - המתאם - בין השירות המבוקש על ידי הלקוח לבין השירות הנדרש על-ידי הבנק. בלשונו של השופט אנגרלד: חייבת להתקיים קורלאציה, מתאם, יחס הדדי, בין שני השירותים. ללא יחס כזה אין התניית שירות בשירות. לכן, אין מקום למחלוקת בדבר הצורך בקיום יחס זה, משום שבלעדיו אין תחולה להוראות סעיף 7(א) לחוק. (ע"א 6506/97 בוני התיכון בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ (טרם פורסם), בפסקה 15 לפסק דינו של השופט אנגלרד, להלן: פ"ד בוני התיכון). ודוק: הקורלציה המתחייבת הינה קורלציה במובן המהותי, כלומר, קיומו של קשר סיבתי בין פתיחת תכנית החסכון או קבלת שירות אחר שהבנק מציע, לבין השירות המבוקש מלכתחילה על-ידי הלקוח. מבחינה ראייתית, קורלציה כזו יכול שתוכח על-ידי עדות ישירה של הלקוח על התנייה כאמור, וכן על-ידי נסיבות חיצוניות, כגון סמיכות במועדים שבהם ניתנו שני השירותים, או, במקרה בו מדובר על פתיחת תכניות חסכון כתנאי להגדלת מסגרת אשראי - הוכחת זהות או קרבה גדולה בין הסכומים שהופקדו בתכניות לבין גובהה של מסגרת האשראי שאושרה בעקבות זאת; סממנים אלה המצביעים בדרך כלל על קיומו של קשר בין שני סוגי השירות הם בעלי ערך ראייתי, ואף הם תוארו בפסיקת בתי המשפט תוך שימוש במושג קורלציה. אכן, בדרך כלל יתקייימו סממנים אלה בנסיבות של התניית שירות בשירות, אך הם אינם בגדר יסוד חיוני שבלעדיו לא ייתכן קיומה של התנייה. לעניין התניית שירות בשירות כבר נפסק כי אין צורך להראות כפיה במובנו של סעיף 17 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג1973-, אלא, די בכך שהלקוח יראה כי נוצרה אווירה של לחץ סמוי שהופעל עליו, אשר בעקבותיו נאלץ לפתוח את תכניות החסכון לשם קבלת אשראי מהבנק (פ"ד בוני התיכון, בפסקה 15. כן ראו א' וינרוט, וב' אדלשטיין, התנית שירות בשירות על-ידי תאגיד בנקאי, בעמ' 19-22). עניין נוסף אשר הפסיקה נוטה לייחס לו חשיבות לצורך הכרעה בשאלת קיומה של התנייה הוא העדרו של צידוק כלכלי, אשר יש בו כדי להצדיק את פתיחת תוכניות החסכון במועד ובתנאים שנפתחו (ראו ת.א. (י-ם) 143/91 בנק אמריקאי ישראלי בע"מ נ' אמפיסל נעימי יבוא ושיווק (1988) בע"מ ואח' (לא פורסם), להלן: פ"ד אמפיסל, וכן 1245/85 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' גולאר חברה סינמטוגרפית בע"מ ואח' (לא פורסם), להלן: פ"ד גולאר). העדר צידוק כלכלי, כשלעצמו, אף הוא אינו יסוד מהיסודות הנדרשים לקיומה של התניית שירות בשירות וחשיבותו בכך שיש לו משקל ראייתי משמעותי להוכחת העובדה שהשירות נכפה על הלקוח ואינו שירות שהלקוח היה מעוניין בו. לקוח הטוען כי הייתה בפעולת הבנק כלפיו התנייה של שירות בשירות, עליו הנטל להוכיח טענתו זו. לעניין מידת הנטל המוטל על הלקוח הנני בדעה כי ניתן להסתפק ברמת ההוכחה הנדרשת על-פי מאזן ההסתברויות, כבכל ענין אזרחי הבא בפני בית המשפט. טענת הגנה המתבססת על התניית שירות בשירות מייחסת לבנק עבירה פלילית, ויש הגורסים כי במקרים מסוג זה נדרשת מידת הוכחה "שלישית", המטילה על הטוען נטל גבוה יותר מהנטל האזרחי הרגיל, מעין דרגת ביניים בין שתי דרגות ההוכחה המקובלות - האזרחית והפלילית. כשלעצמי איני נוטה להסכים לקיומה של מידת הוכחה מיוחדת לסוג מסויים של עניינים אזרחיים בשל אופיים החמור, המעין פלילי. אך מן הראוי לציין כי אף לפי אותה גישה, הגורסת קיומה של מידת "הוכחה שלישית", הוכחת התניית שירות בשירות אינה מסוג המקרים שבהם ראוי לדרוש רמת הוכחה מעבר להסתברות הרגילה במשפט אזרחי (ראו פסק-דינו של השופט בך בע"א 475/81 יעקב זיקרי נ' "כלל" חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מ(1) 589). הטוען להתניית שירות בשירות יוכל להרים את הנטל המוטל עליו בעדותו הישירה, ובהבאת הראיות הנוגעות לנסיבות בהן הותנה מתן שירות בשירות אחר, ובלבד שראיותיו יהיו מהימנות בעיני בית המשפט. עדות ישירה כזו עומדת בדרך כלל אל מול עדות מטעמו של הבנק ולפיכך טעונה היא במקרים רבים חיזוק ראייתי; חיזוק זה נלמד מהנסיבות האובייקטיביות ומהראיות החיצוניות הנלוות לאופי השירות המבוקש על-ידי הלקוח והשירות האחר, המותנה. אלא, שאין זו דרך בלעדית להוכחת ההתנייה. כמו בכל עניין אחר, רשאי בית המשפט להתרשם ממכלול הראיות שבפניו - הראיות הישירות והראיות הנסיבתיות - כדי להסיק ממצא עובדתי. מותר לו גם להביא בגדר התרשמותו את יחסי התלות הקיימים בין הבנק לבין הלקוח הנזקק לשירותי הבנק. יחסים אלה הם בבחינת נתון המשמש כנקודת מוצא לאיסור שקבע המחוקק להתניית שירות בשירות. נתון זה מצוי ברקע הפירוש שנותן בית המשפט לנסיבות הקונקרטיות שהוכחו בפניו, אך אינו תחליף לראיות הישירות והנסיבתיות. בגדר הראיות הנסיבתיות רשאי בית המשפט להביא בחשבון את מידת התלות הקונקרטית של הלקוח בשירות שהוא נזקק לו, במיוחד כאשר מדובר בצורך בקבלת אשראי; את מצב חשבונותיו של הלקוח, ובין היתר גם את הכדאיות הכלכלית של השירות האחר המוצע ללקוח. עוד רשאי הוא להביא בחשבון את מעמדו של מנהל הבנק או של הפקיד המציע את השירות ואת מערכת היחסים שבינם לבין הלקוח, וכן את מידת העניין שיש לאיש הבנק בהשגת הסכמתו של הלקוח לשירות האחר. אף אחד מנתונים אלה אינו בהכרח ראיה מכרעת לעניין הסקת המסקנה העובדתית, אך כל נתון מסוג זה, יכול לשמש ראייה נסיבתית שיש בה כדי לתרום לקביעת הממצא בשאלת קיומה של התנייה אסורה. 10. טענת המערער בפנינו מתמקדת, כאמור, בהיעדרה של הקורלציה הנדרשת, כשלטענתו המשיבים לא עמדו בנטל להוכיח כי קיימת קורלציה שכזו, במיוחד בהתחשב בקביעת בית המשפט כי עדותם של המשיבים ביחס לנסיבות פתיחתן של תכניות החסכון היתה "סתמית ואינה נסמכת על קורלציה מדוייקת בין מועדי פתיחת חלק החסכון לבין מצב חשבון החברה באותם מועדים". כאמור, על הקורלציה במובנה המהותי - זו שבין שני השירותים - ניתן ללמוד מעדותו של הלקוח עצמו, שהיא ללא ספק נדבך חשוב בהוכחת התניית שירות בשירות, אך עדות זו אינה בבחינת ראייה בלעדית. ניתן ללמוד על קיומה של קורלציה במובנה "המהותי" גם מן הנתונים האובייקטיביים המובאים בעניין זה בפני בית המשפט וממכלול הנסיבות; אמנם במקרה שלפנינו קבע בית המשפט קמא כי עדותם של המשיבים לעניין זה היתה סתמית, אך נראה כי באמירתו זו התייחס לכך שהמשיבים לא טרחו לפרט בעדותם את התקיימותם של תנאי סעיף 7 ביחס לכל אחת ואחת משמונה תכניות החסכון, שעל פי טענתם, פתיחתן היתה תנאי להמשך קבלת אשראי לגרציאני 84. לפיכך, לא הסתפק בית המשפט קמא בעדותם של המשיבים וערך בדיקת נתונים קונקרטיים, תוך שהוא בוחן קיומה של קורלציה במובנה הראייתי. בהתאם לכך קיבל בית המשפט את טענתם של המשיבים רק ביחס לשתיים מתוך שמונה התכניות, אשר לגביהן הסתמנה באופן ברור קורלציה כנדרש, בציינו כי "בפועל מסתמנת מגמה של פתיחת חלק מהתכניות סמוך להגדלת מסגרת האשראי". לא ראיתי להתערב בקביעותיו העובדתיות של בית המשפט קמא בעניין זה. כאמור, שופטת בית המשפט קמא בחנה את טענות המשיבים ביחס לכל אחת משמונה תכניות החסכון אשר נפתחו, לטענתם, תוך שהבנק התנה שירות בשירות, אך קיבלה את טענותיהם רק ביחס לשתי תכניות, אשר לגביהן היו ממצאים ברורים שהעידו על קורלציה בין פתיחת התכניות להמשך מתן אשראי לחברה. טוען המערער, כי אף אם נניח כי התקיימה קורלציה עובדתית בין פתיחת התוכניות לבין מתן האשראי אין בכך די, משום שנדרשת קורלציה משפטית, במובן זה, שהתכניות ייפתחו על שמה של החברה שלה מוענק האשראי, ובנסיבות העניין שלפנינו תכניות החסכון נפתחו על שם שלושת המשיבים - בעלי המניות של גרציאני 84 - ולא על שם החברה עצמה. בטענת המערער אין ממש. רואה החשבון שהעיד מטעם המשיבים ציין בחקירתו כי הוראות בנק ישראל אוסרות על פתיחת תכניות חסכון על שמה של חברה (עמ' 19 לפרוטוקול), וזו ככל הנראה הסיבה שהתכניות נפתחו על שמם של בעלי המניות של החברה. לכך יש להוסיף, כי הכספים שהופקדו בתכניות החסכון נמשכו מחשבונה של גרציאני 84 וכנגדן הוגדלה מסגרת האשראי לחברה, וכי הבקשה ל"שבירת" תכניות החסכון הוגשה בעת שחשבונה של החברה היה ביתרת חובה חריגה, במטרה להעביר את הכספים לחשבונה של החברה לכיסוי יתרת החובה שבו. מתוך הפעילות בחשבונות השונים והיחס בין חשבונותיהם של בעלי המניות - המנהלים - לבין חשבונות החברה ומכך שלא נעשתה כל אבחנה בין הפעילות בחשבונות האישיים לבין הפעילות בחשבונות החברה, רשאית היתה השופטת להסיק מסקנות בדבר הקשר בין כל החשבונות. לסיכומה של נקודה זו, מקובלת עלי מסקנתו של בית המשפט קמא כי המשיבים הרימו את נטל ההוכחה לעניין קיומה של קורלציה בין פתיחת שתי תכניות החסכון על-ידי מנהלי החברה לבין המשך מתן האשראי לחברה. על הוכחת הקורלציה בין פתיחת התכניות להמשך מתן האשראי מתווספת עדותו של המומחה מטעם המשיבים, אשר לדבריו פתיחת תכניות החסכון במצב הכלכלי שבו הייתה נתונה גרציאני 84 לא היוותה חסכון, אלא, למעשה, הגדילה את יתרות החובה בחשבון. בית המשפט אף היה רשאי להביא בגדר התרשמותו את העדר הכדאיות הכלכלית המדבר בעד עצמו בנסיבות בהן הלקוח מצוי ביתרת חובה והוא נוטל אשראי נוסף לשם השקעתו בתכנית חסכון, כשריבית החובה שהלקוח משלם לבנק גבוהה מריבית הזכות שהבנק משלם ללקוח במסגרת תכנית החסכון. לפיכך, השקעה בתכנית חסכון בנסיבות אלה היא נטולת כל הגיון כלכלי מצד הלקוח. על סיטואציה מעין זו נאמר מפי הנשיא זיילר בפ"ד גולאר: העיסקה שנעשתה היתה מתן הלוואה של 100,000 דולר ע"י הבנק שמתוכה הפקידו הנתבעים או מי מהם 50,000 דולר בתכנית חסכון. לא היה ספק כי מצבה של הנתבעת מס' 1 היה קשה מבחינת כסף נזיל שחסר לה לכל דבר עת, ואולם אין ולא יכול שיהיה ספק, שלא זו היתה העת לפי כל קנה מידה כלכלי הגיוני, להשקעה בתכנית חסכון ארוכת טווח, ביחוד כשמדובר במי שנכסים מצויים בידיו, נחוץ לו כסף להשלימם, ואם ירצה לחסוך, נוח לו שיחסוך בנכס ולא בכסף מוקפא. בסיטואציה זו כמעט שיחול הכלל של 'הדבר מדבר בעד עצמו' במובן זה שאם יש שני צדדים לעיסקה כשלאחד מהם אין אספקט זה של העסקה כדאי, מן הסתם הוא כדאי למשנהו. אכן אין צריך להכביר מילים כדי לומר כי הבנק מעוניין בהפצתן של תכניות החסכון המוצאות על ידו. (ההדגשה הוספה). דברים דומים נאמרו גם מפי השופט אנגלרד, בנסיבות דומות לנסיבות המקרה שלפנינו: "כל תוכניות החסכון מומנו מחשבון החברה ונפדו לתוך חשבון החברה; בכל המועדים של פתיחת תוכניות החסכון וגם במשך קיומן עמד חשבון החברה ביתרת חובה חריגה. כתוצאה מכך נגרם ללקוח נזק כלכלי ניכר, וזאת בשל הפער העצום בין שיעור הריבית החריגה לבין התשואה שהניבו התוכניות. נסיבות אלה יוצרות חזקה עובדתית כי הופעל לחץ כלכלי כלפי הלקוח באמצעות שירותי האשראי לחברה, וזאת במטרה כי האחרונה תרכוש תוכניות חיסכון. (פ"ד בוני התיכון, בפסקה 20 (ההדגשה הוספה)). ואכן, במקרה שלפנינו, ארבע תכניות החסכון הראשונות נפתחו בין חודש פברואר 84 לחודש אוקטובר 86, כשבמהלך תקופה זו הלכה וגדלה יתרת החובה בחשבונה של גרציאני 84. החל מחודש אוקטובר יתרת החובה אף עלתה על האשראי השוטף שאושר לחברה על ידי הבנק, ולמעשה, עד לחודש אפריל 88 - עת חדל חשבון זה להיות חשבון פעיל ועסקיה של החברה עברו להתנהל, למעשה, בחשבונה של החברה החדשה גרציאני 88 - נוהל החשבון בחריגה מתמדת ממסגרת האשראי, תוך גידול מתמיד בהיקף יתרות החובה. במהלך תקופה זו הוגשו מספר בקשות מטעם גרציאני 84 להגדלת מסגרת האשראי. ארבע מהתכניות נפתחו בעת שהחברה פעלה תוך חריגה ממסגרת האשראי המאושרת, אלא, שכאמור, רק לגבי שתיים מהן קבע בית המשפט קמא כי הוכחה קורלציה ברורה בין פתיחת התכנית לבין הגדלת האשראי המבוקשת. נוכח כל האמור לעיל, אין אני רואה להתערב במסקנתו. בית המשפט קמא קבע עוד כי נתקיים הרכיב השני של סעיף 7 - היעדר קשר עיסקי סביר בין השירות המבוקש לבין השירות שניתן כתנאי לקבלת אותו שירות. כנגד הקביעה בדבר היעדרו של קשר עסקי סביר בין השירותים אין בפנינו טענה. מכל מקום נוסיף, כי בנסיבות העניין התניית קבלת אשראי בפתיחת תכניות חסכון היתה בוודאי נטולת קשר עסקי סביר. הפרת חובת הנאמנות 11. משקיבלנו את הקביעה כי המערער הפר את הוראת סעיף 7 לחוק, הרי שבכך גם קבענו כי המערער הפר את חובת הנאמנות שהוא חב כלפי המשיבים. הוראת סעיף 7 לחוק - כמו הוראות נוספות בחוק זה - נותנת ביטוי לחובה האמורה ונגזרת ממנה. פסיקתנו פירשה את מערכת היחסים שבין הבנק ללקוח כמערכת שמטילה על הבנק חובת נאמנות ביחס ללקוחותיו. על חובת הנאמנות של הבנק כלפי הלקוח נאמרו בע"א 5893/91 טפחות בנק משכנתאות בע"מ ואח' נ' צבאח ואח', פ"ד מח(2) 573 (להלן: פ"ד טפחות), מפי הנשיא שמגר הדברים הבאים: יחסי בנק-לקוח הם יחסים מיוחדים החורגים באופיים מחוזה מסחרי רגיל. על-כן נאמר לא אחת כי אמנם מערכת היחסים מושתתת על חוזה שנערך בין הלקוח לבנק, אך מלבד חוזה זה קיימים תנאים נוספים שלהם כפופים הן הלקוח והן הבנק. (שם, בעמ' 590). באשר להיקפה של חובת הנאמנות של הבנק אומר הנשיא שמגר כי: "היקף החובה ו"רמת הנאמנות" הנדרשים מהבנק מעל לרמה הבסיסית הכללית משתנים ממקרה למקרה ומושפעים מטיב היחסים בין הבנק ללקוח, ממידת מעורבותו של הבנק במערכת יחסים זו ומגורמים משתנים נוספים, שכן במערכת היחסים שבין הבנק ללקוח מתבצעות פעולות רבות ומגוונות, ולאורן משתנה גם היקף חובתו של הבנק. (שם, בעמ' 592). לטענת המערער, שגה בית המשפט קמא משקבע כי בנסיבות העניין הפר המערער את חובת הנאמנות שחב ללקוחותיו, וזאת לאור אופיים וטיבם של המשיבים כלקוחות: להוכחת הטענה מסתמך המערער על שורת ממצאים שקבע בית המשפט קמא ביחס למשיבים, אשר יש בהם, לטענתו, כדי להוכיח שאין מדובר בלקוחות "רגילים" - אנשים מן הישוב הנזקקים לשירותים בנקאיים, כדוגמת הלקוחות שעניינם נדון בפסק-דין טפחות - כי אם בלקוחות עסקיים, השרויים היטב בעולם העסקי והפיננסי, והמכלכלים צעדיהם בעצמם, תוך שהם נעזרים ביועצים מקצועיים. אין בממצאים העובדתיים שעליהם ביקש המערער להסתמך כדי לשנות מן המסקנה אליה הגיע בית המשפט קמא, ולפיה, המערער הפר את חובת הנאמנות שחב ללקוחו. כאמור, בשיטתנו נקבעה חובת הנאמנות כאחד היסודות שביחסים שבין הבנק לבין לקוחו (ראו ר' בן-אוליאל "כספת בבנק: תפיסה חדשה להגדרת טיב העסקה ולקביעת מידת האחריות מצד הבנק", הפרקליט לז (תשמ"ז) 76, בעמ' 84-85). באמרנו כי היקף חובת הנאמנות משתנה בהתאם לסוג הלקוחות לא אמרנו אלא, שהבנק ייצא ידי חובת הנאמנות ברמת התנהגות שונה המותאמת הן ללקוח והן לנסיבות. באשר לקיום חובת הנאמנות, אין לומר כי החובה עצמה אינה מתקיימת כאשר מדובר בלקוח מנוסה הבקיא בעניינים פיננסים; כל שאמרנו הוא, שביטוייה הקונקרטי של הנאמנות אינו מחייב נקיטה באותם צעדים בכל המקרים, ואינו בא לידי ביטוי באותו אופן כלפי כל לקוח ובנסיבות של כל שירות בנקאי הניתן ללקוח; שהרי אין ביטויה של חובת הנאמנות כלפי לקוח מן הישוב שהעניינים הפיננסיים זרים לו והוא מסתמך על יעוצו של הבנק בלבד כביטויה כלפי לקוח שהוא איש כספים מנוסה. ביטוייה וגילוייה של חובת הנאמנות הם שמשתנים, איפוא, בהתאם לנסיבות וליתר הגורמים הרלוונטיים הן לסוג השירות והן למכלול מערכת היחסים שבין הבנק ללקוח. במקרה שלפנינו, ה"מומחיות" שמייחס המערער למשיבים לא יכולה היתה להועיל להם, נוכח הידיעה כי סירובם לפתוח תוכניות חסכון יביא לסירוב מצדו של המערער להגדיל את מסגרת האשראי לחברה, שהיתה נתונה במצוקה כלכלית קשה; בנסיבות אלה, תהא אשר תהא בקיאותם הפיננסית של הלקוחות, הם היו במצב של תלות כלפי הבנק. יפים הדברים שנאמרו לעניין זה בפ"ד אמפיסל, הנ"ל: הבנק מדגיש בהקשר זה את גאוניותו הפיננסית-כלכלית של הנתבע, ומקשה ושואל: האיש כמוהו ייכנע? האיש כמוהו יעשה מעשים בלתי הגיוניים? יש מידה רבה של 'היתממות דמגוגית' בטעון זה. בראש ובראשונה גאון פיננסי מבין טוב יותר מכסיל היכן מרוח הלחם ולהיכן יגיעו או יידרדרו נכסיו ורכושו אם לא ישכיל לרצות את המקור ממנו הוא שואב את הונו ואונו הכספי. בנוסף לכך, עם כל עוצמתו של הנתבע, אין מדובר בגורם כלכלי החולש על אימפריה כלכלית. מדובר בעסק בינוני פלוס, העוסק בסחר וביבוא; הכח שהוא יכול להפעיל על הבנק מוגבל, ולעומת זאת, במצב של נזילות קשה, הכח שהבנק יכול להפעיל עליו הוא עצום. כך גם בענייננו. דווקא כאשר הלקוח מצוי במצוקה מן הסוג המתואר, מצופה הבנק לנהוג בהתאם לחובת הנאמנות שהוא חב כלפיו. אמנם, מובן הוא כי מדיניותו של הבנק מונעת מרצונו להגדיל את רווחיו, ואין ספק כי מדיניות זו היא לגיטימית, ובלבד שעולה היא בקנה אחד עם חובת הנאמנות. אשר על כן, גם טענה אחרונה זו אינה יכולה להועיל למערער. משקיבלנו את הקביעה כי הבנק עבר על האיסור הקבוע בסעיף 7 לחוק הבנקאות, שהגדיר את חובותיו של הבנק כלפי הלקוח לעניין התניית שירות בשירות בהתחשב במעמדו המונופוליסטי של הבנק בכל הקשור לשירותים הבנקאיים שאותם הוא נותן, לא יקשה עלינו לקבוע כי המערער הפר את חובת הנאמנות שחב הוא ללקוח. נוסיף עוד, כי לא ראינו להתערב בדרך בה ראתה השופטת המלומדת של בית המשפט המחוזי לפצות את המשיבים על הנזק שנגרם להם כתוצאה מההתנייה האסורה, וזאת על-ידי ביטול שתי תכניות החסכון והזרמת הסכומים שהתקבלו לחשבונות המשיבים. אשר על כן, הערעור נדחה. המערער ישא בהוצאות המשיבים ובשכר טרחת עורך-דין בסכום כולל של 20,000 ש"ח. ש ו פ ט ת הנשיא א' ברק: אני מסכים. ה נ ש י א השופט י' אנגלרד: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת ד' ביניש. ניתן היום, ח' בניסן תש"ס (13.4.2000). ה נ ש י א ש ו פ ט ת ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96074240.N07 חכ/