פסק הדין המלא
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק
בג"ץ 742/19
לפני:
כבוד השופט נ' הנדל
כבוד השופט ע' פוגלמן
כבוד השופטת ד' ברק-ארז
העותרים:
1. שלמה שקולניק
2. אמיר קליינרמן
3. שמעון זיידין
4. שמואל וייס
5. אמיר חרמוני
נ ג ד
המשיבים:
1. בית הדין הארצי לעבודה
2. התעשייה האווירית לישראל בע"מ
עתירה למתן צו על-תנאי
בשם העותרים:
עו"ד יובל יועז, עו"ד צבי כהנא,
עו"ד דב קיבלוביץ
בשם המשיבה 2:
עו"ד מיכל פרידמן, עו"ד חיים ברנזון
פסק-דין
השופטת ד' ברק-ארז:
1. העתירה שבפנינו מכוונת נגד פסקי-דינם של בית הדין הארצי לעבודה מיום 11.12.2018 (ע"ע 14202-01-18, השופטות ל' גליקסמן ו-ס' דוידוב-מוטולה, השופט ר' פוליאק ונציגי הציבור י' דורון ו-ד' בן-חיים) ובית הדין האזורי לעבודה בתל אביב-יפו מיום 7.12.2017 (ת"צ 2527-11-16, השופט ד' ספיבק ונציגות הציבור ש' סוזן סמק ו-ש' אבן). בית הדין האזורי לעבודה דחה על הסף את בקשתם של העותרים – עובדים לשעבר של התעשייה האווירית לישראל, היא המשיבה 2 (להלן: המשיבה) – לאישור תובענה ייצוגית נגד המשיבה, ובית הדין הארצי לעבודה דחה את הערעור שהוגש על כך.
הרקע לעתירה
2. ביום 1.11.2016 הגישו העותרים לבית הדין האזורי לעבודה בקשה לאישור תובענה ייצוגית נגד המשיבה. בקצרה ייאמר, כי הבקשה נסבה בעיקרה על חלק מסוים (בשיעור של כ-5%) שניכתה המשיבה החל משנות ה-80 של המאה הקודמת מדמי ההבראה במשכורותיהם של העובדים, כדי להפקידו בקרן הפנסיה שלהם. לפי הנטען, הכספים שנוכו לא הועברו כמתוכנן לקרנות הפנסיה של העובדים ונותרו בקופת המשיבה, לכל הפחות עד לתחילת שנת 1998, מטעמים שלא זה המקום לפרטם.
3. יצוין כבר עתה כי הבקשה שהגישו העותרים היא הבקשה הרביעית במספר שהוגשה בעניין זה, מאז החלו ההתדיינויות בנושא לפני למעלה משני עשורים. בקשות קודמות לאישור תובענה ייצוגית נדחו בסיכומו של דבר, כמפורט בפסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה, וכך גם נדחו ונמחקו עתירות שהוגשו בעניינן. בבקשה מושא העתירה דנן טענו העותרים כי הגישו את בקשתם רק בשנת 2016 בעקבות פסק דינו של בית משפט זה בבג"ץ 1893/11 הארגון הארצי של מפעלי השמירה נ' בית הדין הארצי לעבודה (30.8.2015) (להלן: עניין מפעלי השמירה), אשר הבהיר את העקרונות החלים על הגשת תובענה ייצוגית נגד מעסיק חרף המגבלה הקבועה בפרט 10(3) לתוספת השניה לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006 (להלן: חוק תובענות ייצוגיות או החוק), בנסיבות שבהן ארגון העובדים אינו פועל לאכיפת זכויות העובדים. יצוין כי בקשתם של העותרים הוגשה לאחר שלטענתם פנו בנדון למי שהיה בשעתו מזכיר הארגון הארצי של עובדי התעשייה האווירית לישראל (להלן: ארגון העובדים) ופנייתם לא זכתה למענה מספק.
4. בית הדין האזורי לעבודה קבע כי בקשתם של העותרים באה בגדר אותם מקרים חריגים המאפשרים להורות על סילוקה על הסף מבלי לקיים בה דיון לגופה. ראשית, כך נקבע, בשל התיישנותה של עילת התביעה ביחס לרוב רובם של חברי הקבוצה (בהתחשב בכך שהבקשה הוגשה בנובמבר 2016, אך למעשה העותרים מיקדו את מרבית טענותיהם בניכויים שנעשו עד לתחילתה של שנת 1998). בית הדין האזורי לעבודה דחה את מגוון הטענות שהעלו העותרים בסוגיה זו, לרבות הטענה שתביעתם לא התיישנה בשל כך שניתן לראות במשיבה מי שמחזיקה בנאמנות בכספים שנוכו לטובת חברי הקבוצה. שנית, בית הדין האזורי לעבודה ביסס את מסקנתו גם על כך ששלוש בקשות קודמות – שעילתן כמעט זהה לבקשה מושא העתירה דנן – נדחו בעבר. בית הדין האזורי לעבודה הוסיף שאין לקבל את טענת העותרים לפיה יש בשינויים שחלו בינתיים בדיני התובענות הייצוגיות כדי להצדיק את הגשת הבקשה הנוכחית. בית הדין האזורי לעבודה ציין, גם אם למעלה מן הצורך לשיטתו, כי המקרה שמעלה הבקשה מושא העתירה דנן "רחוק כמרחק מזרח ממערב" מהמקרים שהוכרו בעניין מפעלי השמירה כמצדיקים הגשת תובענה ייצוגית במקום עבודה שבו חל הסכם קיבוצי. בית הדין האזורי לעבודה הדגיש כי העותרים לא חלקו על כך שכבר בשנת 1998 הגיעו הצדדים ליחסים הקיבוציים להסדר בנושא הפקדת הניכויים מדמי ההבראה לקופות גמל, כך שעל פני הדברים ברור כי פעלו להסדרת הנושא, אף אם בדרך שאינה מניחה את דעתם של העותרים. בית הדין האזורי לעבודה אף הוסיף כי העותרים לא פעלו לצירוף הסתדרות העובדים הכללית וארגון העובדים כמשיבים לבקשה, ועל כן מנועים למעשה מלטעון שאלה זנחו את חובתם לקדם את אכיפת זכויותיהם של העובדים.
5. כאמור בפתח הדברים, בית הדין הארצי לעבודה דחה את הערעור שהגישו העותרים על פסק-דינו של בית הדין האזורי לעבודה. בית הדין הארצי לעבודה עמד אף הוא על כך שעסקינן במקרה מובהק שבו קם המחסום הסטטוטורי להגשת בקשה לאישור תובענה ייצוגית לפי פרט 10(3) לתוספת השניה לחוק. זאת, משלא קמה מחלוקת עובדתית בעניין פעילותם הרציפה של הסתדרות העובדים הכללית ושל ארגון העובדים, לרבות בסוגיה מושא הבקשה. בית הדין הארצי לעבודה הוסיף כי הוא מסכים עם בית הדין האזורי לעבודה שטעם נוסף לדחיית הבקשה על הסף הוא דחייתן של הבקשות הקודמות שהוגשו בעבר באותו עניין. בשל קביעותיו אלו, בית הדין הארצי לעבודה לא נדרש למשמעות הנודעת לאי-צירופם של הסתדרות העובדים הכללית וארגון העובדים כמשיבים לבקשה וכן לטענת העותרים כנגד סילוק הבקשה על הסף מטעמי התיישנות מבלי שהתקיים בה דיון לגופה.
טענות הצדדים
6. בעתירה דנן, טוענים העותרים כי הטעויות המהותיות שנפלו בהכרעה בעניינם והצורך בעשיית צדק עמם מצדיקים את התערבותנו בפסק-דינו של בית הדין הארצי לעבודה, בראי המבחנים שנקבעו לעניין זה בפסיקה. בהקשר זה, הם טוענים כנגד סילוק בקשתם על הסף, ללא בחינה של עדויות וראיות נוספות. כמו כן, הם מוסיפים, לגופם של דברים, כי הקביעה שהנושא העומד ביסוד הבקשה לאישור התובענה הייצוגית נדון והוכרע בעבר מספר פעמים בידי הערכאות השונות היא מוטעית, שכן שתיים מהבקשות הקודמות לא עסקו במישרין בסוגיית הניכויים מדמי ההבראה במשכורותיהם של העובדים, ואילו השלישית מביניהן נדחתה קודם שניתן פסק הדין בעניין מפעלי השמירה. לטענת העותרים, גם קביעותיו של בית הדין האזורי לעבודה בנוגע לסוגיית ההתיישנות, ובפרט בהקשר של יחסי נאמנות – אשר לא נהפכו בידי בית הדין הארצי לעבודה – אינן תואמות את ההלכה הפסוקה בעניין זה.
7. זאת ועוד: העותרים מטעימים כי בית הדין הארצי לעבודה פירש את הסייג הקבוע בפרט 10(3) לתוספת השניה לחוק באופן שגוי, המרוקן מתוכן את ההלכה שנקבעה בעניין מפעלי השמירה. בהקשר זה טוענים העותרים כי בית הדין הארצי לעבודה ביסס את מסקנותיו על יחסי העבודה הקיבוציים השוטפים בין המשיבה להסתדרות העובדים הכללית ולארגון העובדים, אשר אינם נוגעים להפרת הזכויות המתמשכת מושא הבקשה והעתירה דנן.
8. מנגד, המשיבה טוענת כי דין העתירה להידחות על הסף, מאחר שאינה נמנית על המקרים החריגים המצדיקים התערבותו של בית משפט זה בפסק-דינו של בית הדין הארצי לעבודה. לחילופין, נטען כי יש לדחות את העתירה אף לגופה. המשיבה מטעימה כי לא נפלה כל טעות בפסק-דינו של בית הדין הארצי לעבודה, וכי הוא אך יישם את ההלכה הפסוקה, המאפשרת את סילוקה על הסף של בקשה לאישור תובענה ייצוגית במקרים שבהם מועלות טענות הגנה שניתן להכריע בהן בקלות ושיש בהן כדי "לשמוט את הקרקע" תחת הבקשה. עוד נטען כי אין להתערב בקביעתו העובדתית של בית הדין הארצי לעבודה, לפיה הבקשות הקודמות שנדחו נסבו על עניין דומה, וכי מכל מקום העותרים לא הצליחו להוכיח שקיים בינן לבין הבקשה מושא העתירה דנן הבדל משמעותי, כמתחייב לפי ההלכה הפסוקה. המשיבה מציינת עוד כי בית הדין הארצי לעבודה כלל לא נדרש לסוגיית ההתיישנות לצורך הכרעתו ומשכך אין להידרש אליה גם במסגרת ההכרעה בעתירה.
9. המשיבה מוסיפה וטוענת כי בית הדין הארצי לעבודה עמד על כך שמתקיימת בה מערכת יחסים קיבוצית ענפה, המשתרעת גם על נושא הבקשה, וכי אין מקום להתערבות אף בקביעה זו. לפיכך, נטען כי פסק-דינו של בית הדין הארצי לעבודה אך יישם את ההלכה שנקבעה בעניין מפעלי השמירה, לפיה יש להורות על הסרת המחסום הסטטוטורי שבפרט 10(3) לתוספת השניה לחוק בעניינם של ארגוני עובדים המתפקדים כ"עלי תאנה". המשיבה מטעימה, כי העותרים מבקשים למעשה לנהל תובענה ייצוגית נוכח אי-שביעות רצונם מהאופן שבו הוסדר עניין ספציפי במארג היחסים הקיבוציים המתקיימים במשיבה, ותו לא.
10. לבסוף, המשיבה טוענת כי יש לדחות את העתירה על הסף גם לנוכח חוסר תום לבם של העותרים, הנובע בין היתר מהעדר פניה מקדימה מצדם להסתדרות העובדים הכללית ומאי-צירופה יחד עם ארגון העובדים כמשיבים לבקשה.
דיון והכרעה
11. לאחר עיון בטענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין העתירה להידחות על הסף.
12. הלכה ידועה היא שבית משפט זה אינו יושב כערכאת ערעור על פסקי-דינו של בית הדין הארצי לעבודה. התערבותו בהם תיעשה במשורה, רק באותם המקרים בהם נפלה טעות משפטית מהותית שטעמי צדק מחייבים להורות על תיקונה, תוך מתן משקל גם לחשיבות הציבורית הכללית הנודעת לעניין (ראו למשל: בג"ץ 525/84 חטיב נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד מ(1) 673 (1986); בג"ץ 8045/18 כהן נ' בית הדין הארצי לעבודה ירושלים, פסקה 3 (10.3.2019); דפנה ברק-ארז משפט מינהלי כרך ד – משפט מינהלי דיוני 89-84 (2017)). העתירה דנן אינה מקיימת אמות מידה אלה. פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה עסק ביישום המבחנים המשפטיים שנקבעו לעניין סילוקה על הסף של בקשה לאישור תובענה ייצוגית, ובפרט כזו שהוגשה על-ידי עובדים לפי פרט 10 לתוספת השניה לחוק תובענות ייצוגיות, אשר עניינה נדון בהרחבה במסגרת פסק-דיני בעניין מפעלי השמירה. יסודה של העתירה אפוא בשאלת יישומה של הלכה שנקבעה זה מכבר (ראו עוד: בג"ץ 106/16 אלכסנדר קוזק נ' ג'י.פור.אס פתרונות אבטחה בע"מ, פסקה 10 (12.7.2016)).
13. למעלה מן הצורך, יצוין כי התוצאה שאליה הגיעו הערכאות הקודמות היא אף התוצאה המתבקשת במכלול נסיבות העניין, בין היתר נוכח הקביעה כי מתקיימים במשיבה יחסי עבודה קיבוציים מתמשכים ומשמעותיים, המקיפים אף את נושא ההתדיינות דנן. צודקת המשיבה, כי אי-שביעות רצון מהחלטות קונקרטיות של ארגון העובדים בכל הנוגע לטיפול בנושא מסוים אינה מצדיקה כשלעצמה הגשתה של בקשה לאישור תובענה ייצוגית, כ"מסלול עוקף" של החלטות אלה.
14. סוף דבר: העתידה נדחית. העותרים יישאו בהוצאות המשיבה בסך כולל של 5,000 שקלים.
ניתן היום, כ"ז בניסן התשע"ט (2.5.2019).
ש ו פ ט
ש ו פ ט
ש ו פ ט ת
_________________________
19007420_A04.docx עכ
מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, http://supreme.court.gov.il