חגי אורנשטיין נ. נציבות שירות המדינה

פסק-דין בתיק בג"ץ 7418/09 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 7418/09 בפני: כבוד השופטת מ' נאור כבוד השופט י' דנציגר כבוד השופט נ' הנדל העותר: חגי אורנשטיין נ ג ד המשיבים: 1. נציבות שירות המדינה 2. עו"ד שמואל הולנדר, נציב שירות המדינה 3. ביה"ד האזורי לעבודה ירושלים 4. ביה"ד הארצי לעבודה עתירה למתן צו על תנאי בשם העותר: עו"ד רות אלדן-אורנשטיין בשם המשיבים 2-1: עו"ד דרור גרנית פסק-דין השופטת מ' נאור: 1. עתירה למתן צו על תנאי נגד פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה שדחה את ערעורו של העותר על פסק דין של בית הדין האזורי לעבודה. בית הדין האזורי לעבודה קיבל באופן חלקי בלבד תביעה אחת של העותר ודחה תביעה אחרת. הרקע וההליכים 2. העותר עבד בשירות המשיבה 1 (נציבות שירות המדינה). בראשית שנת 2002 שלח העותר מכתב בו הלין לטענתו על כך שהמשיב 2 – עו"ד שמואל הולנדר (נציב שירות המדינה) אינו נוקט בצעדים המתחייבים כנגד הגב' נעמי דדון על אף דו"חות רשמיים חמורים שיצאו בנוגע להתנהלותה. כמו כן הלין על אי העברת הטיפול בעניינה של הגב' דדון לחקירת המשטרה. בהמשך הלין העותר לטענתו גם כנגד התנהלות עו"ד הולנדר בקידום עוזרתו האישית הגב' עדנה אלפסי בניגוד לדין. 3. לטענת העותר בגין תלונותיו נפתח נגדו מסע רדיפה בניסיון "לתפור" לו תיק ובהמשך פוטר הוא מעבודתו על אף הצטיינותו. לטענת העותר מסע הרדיפה המשיך גם במקום עבודתו החדש והדבר פסק רק לאחר שהגיש עתירה לבית משפט זה בה דרש כי יפסקו הצעדים הננקטים נגדו (בג"ץ 5088/02). לטענת העותר בזכות העתירה הקודמת פעלו המשיבים למעשה כפי שדרש בתלונותיו, כאשר עניינה של הגב' דדון הוצא מהנציבות ולאחר בדיקת המשטרה הגב' דדון אולצה לפרוש מהעבודה. 4. העותר טען כי ההתנכלויות כנגדו, פיטוריו וסמיכות הדברים מעידים כי מדובר בתגובה לתלונותיו. על כן, הגיש הוא לבית הדין האזורי לעבודה תביעה לקבלת פיצוי כספי על פי חוק הגנה על עובדים (חשיפת עבירות ופגיעה בטוהר המידות או במינהל התקין), התשנ"ז-1997 (להלן: חוק ההגנה על עובדים). העותר טען כי הופר שלא כדין חוזה העבודה שלו וכן כי הוא זכאי לפיצוי בגין הפרת חובות מינהליות וחובות חקוקות על ידי הנציבות. במסגרת תביעה זו כלל העותר גם תביעה אישית נגד עו"ד הולנדר בגין גרם הפרת חוזה והפרת חובה חקוקה. כעבור זמן מה הגיש העותר תביעה נוספת לתשלום הפרשי שכר ונזקים שונים שנגרמו לו לטענתו במהלך חמש שנות עבודתו ובטרם פיטוריו (להלן: תביעת השכר). 5. בית הדין האזורי קבע בראשית פסק הדין כי "עדות [העותר] היתה מתחמקת ומגמתית. [העותר] לא נתן תשובות מלאות, ברורות וחד משמעיות לשאלות שנשאל, והרבה ללכת סחור סחור". לגוף העניין מצא בית הדין כי עניינו של העותר אינו נופל בגדרי חוק ההגנה על עובדים מה גם שתלונתו לא הוגשה בתום לב. יחד עם זאת בית הדין מצא כי בפיטוריו של העותר נשקלו גם שיקולים שאינם רלבנטיים ופיטוריו הושפעו שלא כדין ממכתב התלונה ששלח העותר ועל כן זכאי העותר לפיצוי. בית הדין קבע כי לעותר לא נגרם נזק מאחר שעם פיטוריו מצא מקום עבודה אחר ולכן העמיד את הפיצוי על סך של 12,000 ש"ח. בית הדין דחה את התביעה האישית שהוגשה נגד הנציב משלא מצא בה ממש. באשר לתביעת השכר בחן בית הדין את טענותיו השונות של העותר ולא מצא כי יש מקום להיעתר לתביעה. 6. העותר שלא היה שבע רצון מפסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה הגיש ערעור לבית הדין הארצי לעבודה. המשיבים מצדם הגישו גם הם ערעור על כך שנקבע כי עליהם לשלם לעותר פיצוי. 7. בית הדין הארצי דחה את שני הערעורים וקבע על פי סמכותו בתקנה 108(ב) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991 כי יש לאשר את פסק הדין של בית הדין האזורי מטעמיו. העתירה והתגובה 8. העותר טוען כי בית הדין הארצי התעלם למעשה מטענותיו ולכן הוא הגיש עתירה זו ובה פירוט הטעויות שנפלו לטענתו בפסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה. לטענת העותר בית הדין שגה בהבנת טענותיו ובניתוח המסכת העובדתית וכן התעלם מעובדות שהוכחו. כמו כן שגה לטענתו בית הדין בקביעות מהימנות שקבע. טעויות אלו של בית הדין הביאו אותו, לטענת העותר, למסקנות שגויות ולמעשה בית הדין ייחס לעותר דברים שכלל לא נטענו על ידו והעמיד אותם כנגדו. על כן מבקש העותר כי נתערב באותם ממצאים שגויים שנקבעו לטענתו. כמו כן טוען העותר כי בית הדין התעלם מטענות רבות שטען עד כדי כך שנגרם עיוות דין, נפגעו כללי הצדק הטבעי ולא ניתן לעותר יומו בבית המשפט. העותר טוען כי סכום הפיצוי שנפסק לו הוא זעום וכי יש לקבוע סכום גדול בהרבה כדי להעביר מסר ציבורי ברור המעודד חושפי שחיתות ומגן מפני פגיעה במינהל תקין ובטוהר המידות. העותר גם טוען נגד דחיית התביעה האישית שהוגשה נגד עו"ד הולנדר וטוען כי הדבר נעדר הנמקה של ממש וכי היה על בית הדין לקבל את התביעה נוכח המסכת העובדתית שהוכחה על ידי העותר. גם באשר לתביעת השכר, כך טוען העותר, התעלם בית הדין מטענותיו, לא הבין את מורכבות הדברים ולא עמד בחובת ההנמקה המוטלת עליו ולכן מדובר בפגיעה בכללי הצדק הטבעי המחייבת את ביטול פסק הדין. העותר פירט בהקשר זה מדוע היה זכאי לטענתו לשכר גבוה יותר ולפיצויים וכי שגה בית הדין שלא נעתר לתביעתו זו. 9. המשיבים 2-1 הגישו תגובה מקדמית לעתירה וטענו כי דינה להדחות על הסף ואף לגופם של דברים. הכרעה 10. לאחר שעיינתי בעתירה ובתגובה הגעתי לכלל מסקנה כי דין העתירה להדחות על הסף. העותר הגיש עתירה הנושאת 30 עמודים. העתירה הועתקה בחלקים נרחבים מכתב הערעור שהוגש לבית הדין הארצי והיא כוללת הפניות לכתב התביעה ולסיכומים שהגיש העותר בבית הדין האזורי. טענות העותר הן טענות ערעוריות במלוא מובן המילה אלא שכידוע בית משפט זה אינו יושב כערכאת ערעור על פסקי הדין של בית הדין לעבודה. התערבותנו בפסיקת בתי הדין לעבודה מצומצמת לאותם מקרים חריגים בהם נפלה טעות משפטית מהותית בפסק הדין וכאשר הצדק מחייב את תיקונה (ראו, למשל, מבין רבים, בג"ץ 8111/07 אהרוני נ' חברת החשמל לישראל בע"מ, פסקה 7 (טרם פורסם, 6.11.2007); בג"ץ 5651/06 סביר נ' בית הדין הארצי לעבודה (טרם פורסם, 19.9.2006)). עניינו של העותר אינו בא בגדרי אותם מקרים חריגים. העותר יוצא נגד קביעות של עובדה ומהימנות שבוודאי אינן מצדיקות התערבות של בית משפט זה. למקרא פסק דינו של בית הדין לעבודה גם אינני מקבלת את הטענה כי יוחסו לעותר טענות שלא נטענו או כי בית הדין לא הבין את מורכבות הדברים. העותר אומנם מנסה לשוות נופך ציבורי לעתירתו ואולם בסופו של דבר אין לפנינו אלא עתירה המבוססת כל כולה על עובדות קונקרטיות ופרטניות וממצאי מהימנות ועל כן דינה להדחות על הסף (ראו בג"ץ 7637/09 אוטנזוסר נ' בית הדין הארצי לעבודה בירושלים, פסקה 5 (טרם פורסם, 11.10.2009)). באשר לסכום הפיצויים שנפסק לעותר, אכן בית הדין לעבודה ביקר את התנהלות המשיבים במספר מישורים ויש להניח כי הדברים נבדקו, אך השאלה מה סכום הפיצוי המגיע לעותר בגין התנהלות זו של המשיבים הוכרעה על ידי בית הדין לעבודה. מבלי שנביע כל עמדה בשאלה האם די בסכום שנפסק פשיטא כי גובה הסכום שראוי לפסוק בנסיבות הקונקרטיות שבענייננו אינו מעלה שאלה משפטית מהותית שתצדיק התערבות של בית המשפט הגבוה לצדק (ראו בג"ץ 2055/08 נקש נ' בית הדין הארצי לעבודה, פסקה 10 (טרם פורסם, 17.3.2008)). בבחינת למעלה מן הצורך אומר כי יש ממש גם בטענת השיהוי שהעלו המשיבים ובטענתם כי דיון בעתירה יפגע בעקרון סופיות הדיון ובצפייתם של המשיבים לסיום ההליך. פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה ניתן במעמד הצדדים ביום 18.3.2009 ואילו העתירה הוגשה רק ביום 16.9.2009 דהיינו, כמעט חצי שנה לאחר מתן פסק הדין בבית הדין הארצי. אכן, אפשר שדי היה בשיהוי בלתי מבוטל זה כדי להביא לדחיית העתירה (ראו והשוו: עניין נקש; בג"ץ 6312/05 באסל נ' מדינת ישראל - משרד הבריאות, פסקה 4 (לא פורסם, 10.7.2005)). 11. העתירה נדחית אפוא על הסף. על אף בקשת המשיבים 2-1 לא יעשה צו להוצאות. ניתן היום, ‏ט' שבט, תש"ע (24.1.2010). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 09074180_C03.doc עע מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il