פסק-דין בתיק רע"א 7417/01
בבית המשפט העליון
רע"א
7417/01
רע"א 8498/01
בפני:
כבוד השופטת ד' דורנר
כבוד השופטת ד' ביניש
כבוד השופט א' פרוקצ'יה
המבקשים
ברע"א 7417/01: 1. לאה צרי
2.
צבי צרי
3. כרמית צרי
4. ניתאי צרי
5. רות צרי
המבקשים
ברע"א 8498/01: 1. מרגלית שבילי
2. אילן שובל
3. ישראל שובל
4. זוהר שובל
נגד
המשיבים: 1. הוועדה
המקומית לתכנון ולבניה בגבעתיים
2. מרכז השלטון המקומי בישראל
ערעור על פסק-דינו של
בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 31.8.01 בע"א 3202/99, שניתן על-ידי כבוד
סגן-הנשיא י' גולדברג והשופטים ד"ר א' גרוניס וע' פוגלמן
תאריך הישיבה: כ"ט
באדר א תשס"ג (3.3.03)
בשם המבקשים ברע"א:
7417/01: עו"ד
יעקב גולני
בשם המבקשים ברע"א
8498/01: עו"ד
אמיר טיטונוביץ; עו"ד דרור הרפז
בשם המשיב 1:
עו"ד תמר לרנר
בשם המשיב 2: עו"ד
נתן מאיר; עו"ד מירית דובר
פסק-דין
השופטת ד' דורנר:
העובדות, ההליכים והטענות
1. המבקשים 1 ו-2 בברע"א 7417/01 (להלן:
הזוג צרי), הם בעליהם של שתי חלקות (להלן: המגרש) במרחב התכנון המקומי גבעתיים;
הזוג החזיק גם בבית חד-קומתי, שהיה על המגרש, וגר בו עובר לפטור. בשנת 1994 התקשר
הזוג עם חברה קבלנית בהסכם קומבינציה לפיו, במקום הבית, תבנה החברה בניין מגורים,
שיהא בן שלוש קומות ויכלול תשע דירות, ששטחה של כל דירה לא יעלה על 120 מ"ר,
והן תחולקנה, כך שהחברה תקבל חמש דירות ובני הזוג צרי יקבלו את ארבעת הדירות
הנותרות. בשנת 1996, הזוג צרי, יחד עם ילדיהם, המבקשים 3-5 ברע"א 7417/01,
והחברה, הגישו למשיבה 1 (להלן: הוועדה) בקשת היתר לבניה כאמור. ביום 26.8.96 החליטה
ועדת משנה של הוועדה לתת את ההיתר.
2. המבקשים ברע"א 8498/01, שכולם בני
אותה המשפחה, רשומים כבעלים משותפים של חלקה אחרת המצויה אף היא בגבעתיים, ושעליה
היה בית צמוד קרקע בבעלות המבקשת 1, אם המשפחה (להלן: האם שבילי), שבו התגוררה.
בשנת 1997 האם שבילי וילדיה, המבקשים 4-2, הגישו לוועדה בקשת היתר לבניית בניין מגורים
על חלקתם, שיכלול ארבע דירות, ששטח כל אחת מהן לא יעלה על 120 מ"ר. ביום
13.1.97 החליטה ועדת משנה של הוועדה להיענות לבקשה.
3. או-אז נתעוררו המחלוקות, שהן נושא העניין
שבפנינו, בין המבקשים ברע"א 7417/01 (להלן: משפחת צרי) לבין הוועדה, ובין
המבקשים ברע"א 8498/01 (להלן: משפחת שבילי) לבין הוועדה, לעניין היקף הפטור
מהיטל ההשבחה לה הם זכאים. בעוד שהמשפחות צרי ושבילי טענו כל אחת כי זכאיות הן
לפטור בגין כל דירותיהן, עמדה הוועדה על-כך כי כל אחת מהמשפחות זכאית לפטור בגין
דירה אחת בלבד. שתי המחלוקות הובאו בפני בית-משפט השלום בתל-אביב-יפו בדרך של
המרצת פתיחה.
4. בית-משפט השלום החליט לאחד את הדיון בשתי
ההמרצות לנוכח הדמיון בשאלות המשפטיות המועלות על-ידן. בהליך שבפניו,
טענו המבקשים כי מנוסח סעיף 19(ג)(1) לתוספת השלישית לחוק התכנון והבניה
תשכ"ה-1965 (להלן: החוק, התוספת והסעיף) עולה, כי אין מגבלה בסעיף על כמות
הדירות עליהן ניתן לקבל את הפטור, כל-עוד יתגוררו בהן מחזיק המקרקעין או קרוביו.
מנגד, הוועדה טענה כי הפטור בסעיף הוא אך לדירה אחת בלבד – למחזיק המקרקעין או
לקרובו האחד, ובוודאי שלא לקרובים רבים. בית-משפט השלום קיבל את עמדת המבקשים,
ופסק כי הפטור חל גם על מספר דירות, כל עוד הן תשמשנה למגורי המחזיק או קרובו.
זאת, בהתבסס על פסק-דין בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בע"א 777/87 מרים גבריאלוב נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה רחובות (לא פורסם), (להלן: ע"א
גבריאלוב), על תכלית החוק, ועל פרשנות דווקנית של הסעיף, לטובת הנישום.
5. הוועדה ערערה לבית-המשפט המחוזי
תל-אביב-יפו, שם חזרו הצדדים על טענותיהם בדבר הפרשנות הראויה של הסעיף. בית-המשפט
המחוזי (סגן-הנשיא יוסף גולדברג והשופטים אשר גרוניס ועוזי
פוגלמן) קבע, כי פרשנות בית-משפט השלום, לפיה יינתן פטור מהיטל השבחה לדירות רבות
אך לאור העברתן לקרובי המחזיק, אינה מתיישבת עם המגבלה שבסעיף הנוגעת לשטח הדירה שעליה
ניתן הפטור, ואף אינה מגשימה את תכלית הסעיף עליה עמד בית-משפט זה בע"א
1341/93 סי אנד סאן ביץ' הוטלס בע"מ נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה, תל-אביב-יפו, פ"ד
נב(5) 715. על-כן החליט בית-המשפט המחוזי להפוך את החלטת בית-משפט השלום ולקבל את
עמדת הוועדה, לפיה הפטור יוענק אך לדירה אחת – למחזיק או לקרובו, ובוודאי שלא ליותר מקרוב אחד.
6. מכאן בקשת רשות הערעור שבפנינו, לה הצטרף
כמשיב המרכז לשלטון מקומי בישראל, עקב השלכותיה הרחבות על קופת הרשויות והוועדות
המקומיות. בהסכמת הצדדים, ניתנה רשות ערעור.
בגדר הבקשה, חלוקים הצדדים בשני עניינים
עיקריים. הראשון, נוגע לדרך
הפרשנות של הסעיף, וזאת במיוחד נוכח טענת הוועדה לפיה נוסח הסעיף, כפי שמופיע
ברשומות, משובש. השני, נוגע לגבולות
הפטור שבסעיף, תוך שהשאלה העומדת בפנינו הינה כמות הדירות שעליהן יכולים המבקשים
ליהנות מהפטור שבו.
המבקשים טוענים כי מלשון הסעיף ותכליתו
עולה כי יכולים הם לקבל פטור על דירות כמספר המחזיקים בהן וקרוביהם, ומשתיתים את טענתם
על פסק-דין בית-משפט השלום, כמו-גם על פסק-דין בית-המשפט המחוזי בע"א גבריאלוב. מנגד, המשיבים תומכים את יתדותיהם בפסק-דין בית-המשפט
המחוזי, וטוענים כי מלשון הסעיף ותכליתו עולה מסקנה הפוכה, לפיה אין מקום למתן פטור
על יותר מדירה אחת. המשיבים טוענים גם, כטענה חלופית (כנגד משפחת צרי), שבכל מקרה
יש לראות עסקת קומבינציה באופן שונה, תוך שאם המדובר הוא בעסקה שכזאת, אין מקום
לפטור אף על דירה אחת.
אדון עתה בעניינים אלה כסדרם.
המסגרת הנורמטיבית
7. היטל או מס ההשבחה הוא מס (וראו בעניין זה
פסק-דינו של השופט יצחק אנגלרד בע"א 889/01 עיריית ירושלים נ' אל עמי ייזום השקעות ובניה בע"מ, פ"ד נז(1) 340) המוטל
מכוח סעיף 196א לחוק הקובע כי "ועדה מקומית תגבה היטל השבחה בשיעור, בתנאים
ובדרכים שנקבעו בתוספת השלישית ועל פיה". ובהתאם, קובע
סעיף 2(א) לתוספת:
חלה השבחה במקרקעין, בין מחמת הרחבתן של זכויות הניצול בהם ובין בדרך
אחרת, ישלם בעלם היטל השבחה לפי האמור בתוספת זו (להלן - היטל); היו המקרקעין
מוחכרים לדורות, ישלם החוכר את ההיטל; היטל בעקבות אישור תכנית יחול על מקרקעין
הנמצאים בתחום התכנית או הגובלים עמה בלבד.
על-כן, מקום בו קיימת השבחה במקרקעין
המוגדרת בסעיף 1 לתוספת כ"עליית שווים של מקרקעין עקב אישור
תכנית, מתן הקלה או התרת שימוש חורג", מוטלת על הבעלים או על חוכר המקרקעין
חובה לתשלום היטל, שגובהו, כאמור בסעיף 3 לתוספת, מחצית משווי ההשבחה. הסעיף נושא
הדיון, הוא אך אחד מהפטורים הרבים בסעיף 19 לחוק, ולשונו (במועד
הרלוונטי לענייננו):
בניה או הרחבה של דירת מגורים לא ייראו כמימוש זכויות, אם המחזיק
במקרקעין או קרובו הגיש בקשה להיתר בניה על אותם מקרקעין שישמשו למגוריו או למגורי
קרובו, ובלבד שהשטח הכולל של דירת המגורים האמורה לאחר בנייתה או הרחבתה אינו עולה
על 120 מ"ר ; עם כל בניה או הרחבה נוספת מעל השטח האמור ישולם היטל, בשיעור
יחסי לגודל הבניה או ההרחבה הנוספת.
הפטור יכול שיהיה מוחלט, אך יכול גם
להוות רק דחייה של חובת תשלום ההיטל למועד בו מועברת הבעלות או ההחזקה בדירה. זאת,
מסעיף 19(ג)(2) לתוספת, שלשונו (במועד הרלוונטי):
העברת הבעלות או החזקה בדירה שנבנתה או שהורחבה כאמור בפסקה (1) או
שניתן להרחיבה לפי תכנית, לא יראו כמימוש זכויות ולא תחול בגינה חובת תשלום ההיטל,
אם המחזיק במקרקעין או קרובו השתמשו בדירה למגוריהם או למגורי בני משפחתם הקרובים
מגמר הבניה ועד מכירתה משך זמן שאינו פחות מארבע שנים ; לענין זה, "גמר
הבניה" – כמשמעותו בחוק מס רכוש וקרן פיצויים, התשכ"א-1961.
אין ספק כי לשון הסעיף מעורר שאלות רבות
אף מעבר לשאלת כמות הדירות עליהן יינתן הפטור. כך, ניתן לשאול מהו מוקד הפטור –
האם הוא ניתן לכל מחזיק או קרוב, לכל דירת מגורים קיימת, או שמא לכל חלקת מקרקעין?
מהי הבנייה עליה מדובר בסעיף? מיהו המחזיק שבו? ומהי משמעות תנאי המגורים שבסעיף?
זאת ועוד: נוסף על הקושי בהבנת הסעיף כנוסחו ברשומות, קיים גם ספק אם נוסח זה הוא
אכן הנוסח אליו כיוונו מנסחיו. כך, בתיקון 20 לחוק (ס"ח תשמ"ג 25) התקבל הנוסח הבא לסעיף
(להלן: הנוסח המקורי):
בניה או הרחבה של דירת מגורים לא ייראו כמימוש זכויות, אם המחזיק
במקרקעין או קרובו הגיש בקשה להיתר בניה על אותם מקרקעין ששימשו למגוריו או למגורי
קרובו...(הדגשות
שלי ד.ד)
ודוקו: "שימשו" ולא
"ישמשו". עם זאת, עיון בדברי ההסבר לתיקון 21 לחוק (ה"ח 1667 תשמ"ד 174) מעלה כי כבר אז צוטט הסעיף אחרת
(וכפי שהוא מופיע היום), "ישמשו" במקום "שימשו". תיקון זה,
שנועד אך להוסיף את סעיף קטן (2) לסעיף, ולא לשנות את הנוסח של סעיף קטן (1),
משפורסם ברשומות (ס"ח תשמ"ד
146), החליף בפועל את נוסח הסעיף ל"ישמשו", וכך עד המועד הרלוונטי
לענייננו.
דרך הפרשנות הראויה
8. במצבים שכאלה, בהם המדובר הוא בסעיף
שנוסחו אינו מובן – וזאת, אף בשימוש בכללים שבחוק הפרשנות תשמ"א-1981, ברור
הוא כי אין מקום לפרשנות מילולית דווקנית, אלא לפרשנות שתגשים את התכלית שביסודו. בהתאם,
ציין השופט יואל זוסמן כי "חוק הוא מכשיר לשם ביצועה של מטרה
תחיקתית, ולכן הוא צריך פרשנות לפי המטרה הגלומה בו" (ע"א
481/73 רוזנברג, עו"ד, מנהל עזבון אלזה
ברגמן נ' שטסל, פ"ד
כט(1) 505, בע' 516) וכי "דיבור שבחיקוק הוא יצור החי
בסביבתו. הוא מקבל את צביונו מהקשר הדברים ומכאן שיש לפרשו לפי המטרה שאותו חיקוק
- הוא ולא אחר - בא לשרת" (בג"ץ 58/68 שליט נ' שר הפנים,
פ"ד כג(2) 477, בע' 513). וכדברי השופט אהרן ברק, "מלות החוק ומטרתו הם
כלים שלובים. על המטרה ניתן ללמוד מהמילים, ואת המילים יש לפרש לפי המטרה" (בג"צ
507/81 אבו חצירא נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד לה(4) 561, בע' 584). אם
כך הוא תמיד, כך הוא במיוחד מקום בו ישנו חשש כי נוסח הסעיף, כפי שהוא מופיע
ברשומות, אינו אותו הנוסח לו כיוונו מנסחיו.
ברור גם כי באם פרשנות לשונית תביאנו
ל"תוצאה אבסורדית שאין הדעת סובלתה" שומה עלינו לסטות ממנה (השופט שלמה
אשר בע"א 126/79 ועדת העררים לפי חוק נכי רדיפות
הנאצים, תשי"ז-1957 נ' פריד, פ"ד לד(2) 24, בע' 27), וראו
גם דברי השופט תאודור אור בבג"צ 305/82 מור נ' הוועדה המחוזית לתכנון ובנייה, מחוז המרכז, פ"ד
לח(1) 141, בע' 148.
לבסוף, ומעבר לדרוש, ברור כי כללי
הפרשנות התכליתית של החקיקה הפיסקלית אינם שונים מכללי הפרשנות הרגילים; אין מקום
ליצור חזקה של פרשנות לטובת הנישום כפי שאין מקום ליצור חזקה של פרשנות לרעתו. זאת,
תוך שברור כי "טובתו של נישום אחד היא לעתים רעתו של נישום אחר" (השופט
אהרן ברק בע"א 165/82 קיבוץ חצור נ' פקיד שומה רחובות, פ"ד לט(2), 70 בע' 75).
תכלית הסעיף
9. ההצדקה המקובלת להיטל היא שההשבחה, כל
כולה, היא התוספת בשווי הקרקע הנובעת מהחלטות גופי התכנון הציבוריים, ועל-כן, מן
הראוי הוא, שמקום בו התעשרו בעלי או חוכרי הקרקע מפעילות נורמטיבית שכזאת, ישתפו
הם את קהילתם בעושרם. לאמור, כאשר מאושרת תוכנית בנייה הגורמת לעלייה בערך הקרקע,
הפרט מקבל הטבה מהוועדה. הטבה זו, המוענקת מטיבה, בצורה לא שוויונית (אך לנהנים
מהתוכנית החדשה), ראו שתחולק בין פרטים רבים. ראו דברי השופט מישאל חשין בדנ"א
3768/98 קריית בית הכרם בע"מ נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה ירושלים, פ"ד נו(5) 49, בע' 62. בהתאם,
סעיף 13 לתוספת קובע כי ההיטל יחולק בין חברי קהילתו של המתעשר, בכך שיוקצה למימון
הוצאות של הרשות והוועדה המקומית, שהן לצורך הכלל, כמו-גם להכנת תכניות ולביצוען, במרחב
התכנון או בתחום הרשות המקומית.
10. אשר לפטור, כאמור, ענייננו בסעיף משובש,
שמשמעותו אינה יכולה להילמד מלשונו בלבד. עם זאת, הגם שהתיקונים והנוסחים השונים
מקשים בעמידה על לשונו של הסעיף, הם
מסייעים בעמידה על תכליתו. מהמכלול ומההיסטוריה
החקיקתית עולה כי הנוסחים השונים לא עמדו זה כנגד זה, אלא זה לצד זה, תוך שהאחד
משלים את חברו, וחוברים הם יחדיו להשלמת תכלית הפטור.
11. מטרת הפטור – סוציאלית, עזרה
לאזרחים בשיפור תנאי מגוריהם. כאשר המדובר הוא באדם הרוצה להרחיב את דירת מגוריו
הצרה, תוך שבעשותו כן נופל הוא להגדרת המימוש שסעיף 1 לתוספת, בא הסעיף ופוטר אותו
מההיטל, פטור זמני או מלא. כך, בדיון בכנסת לקראת תיקון 21, אמרה חברת
הכנסת שושנה ארבלי-אלמוזלינו:
היתה הצעה חשובה, שבאה לסייע להרבה מאוד אזרחים שרצו להיטיב את תנאי
הדיור שלהם, הן על ידי הרחבה והן על ידי תוספת לדירה, עד להיקף של 120 מ"ר
כיוון
שהחוק שיחרר אותם מחובת תשלום היטל השבחה. כשנתקבל החוק היתה כוונת המחוקק, שמי שמרחיב
את דירתו
אינו חייב אחר כך, כשהוא מוכר את הדירה, להחזיר את תשלום ההיטל לרשות המקומית.
(ישיבת הכנסת מיום 29.5.84, ד"כ תשמ"ד – 1984, הדגשות שלי
ד.ד).
עם זאת, כאמור בסעיף קטן (2), שצוטט
לעיל, הפטור מותנה בניצולו כהלכה, וזאת בכך שישמשו המגורים החדשים או המורחבים לשימוש עצמי – של המחזיק או
של קרובו. ובדבריה של חברת הכנסת ארבלי-אלמוזלינו:
ההוראה השנייה באה למנוע ניצול שלא כהלכה של הפטור מהיטל... על ידי
העברת הנכס מיד לאחר קבלת הפטור. דהיינו – עשיית עסקה מסחרית בו ולא
מגורים לשימוש עצמי (הדגשות
שלי ד.ד).
ותתי הסעיפים הולכים יחדיו. הנוסח
המקורי, "ששימשו", כמו גם הנוסח הנוכחי,
"שישמשו", נופלים שניהם בגדר דרישות הסעיף, תוך שהנוסח המקורי מכוון
לתנאי הראשון לקבלת הפטור – תנאי העוסק בעבר, באופי המגורים עובר לבניה או להרחבה –
והוא שיהא מדובר בדירה צרה ששימשה, עובר
לפטור, למגורי האדם, אותה מרחיב הוא לצורך הגדלת תחום מחייתו; ואילו הנוסח הנוכחי
מכוון לתנאי השני בסעיף – המכוון לשימוש העתידי במגורים – והוא שישמשו לצורך מגורי המחזיק או לצורך מגורי קרובו שגר בדירתו.
12. תכלית הסעיף היא לאזן בין שתי מטרות אלה. מהצד האחד, מטרת הפטור היא לאפשר לאדם להגדיל את דירת מגוריו, עבורו
או עבור קרובו שדר בדירתו, וזאת, מבלי שיוטלו עליו הוצאות כבדות. פטור זה נועד גם
לתרום לשיקום אזורי מצוקה, ולהקל על מצוקת הדיור. מהצד האחר, מטרת החיוב בהיטל – שיתוף חברי קהילתו של הפרט בהטבה
אותה קיבל הוא לבדו מהרשות – אף היא חשובה. ציבור משלמי היטל ההשבחה ללא פטור,
מונה אף הוא נזקקים רבים, תוך שברור כי כל פטור מביא להקטנת התקציב שעומד לרשות,
לטובת הקהילה כולה.
13. האיזון הראוי מחייב מתן פירוש מצמצם להטבות
המתקבלות. שכן, מההיסטוריה החקיקתית ברור כי תכלית הסעיף אינה להעשיר את הזוכה
בהטבה על-חשבון רווחת קהילתו, אלא אך לאפשר לו להרחיב את ביתו, וזאת, אף באם אין
ידו משגת לשלם את דמי ההשבחה.
לפרשנות זו עיגון חזק בלשון הסעיף. ראשית, כאמור, בסעיף ישנה הגבלה על מספר המטרים
המרביים, עליהם יינתן הפטור (להלן: מגבלת המטרים), שבמועד הרלוונטי עמד אך על 120
מ"ר. הוראה זו היא ברורה, המספר מוגדר היטב. דירה הנבנית או המורחבת לשטח
כולל שהוא מעל למספר מטרים זה, תביא לחיוב בהיטל (אם כי לא מלא), בהתאם לסיפא של
הסעיף.
שנית, הפרשנות
המצמצמת מעוגנת בהוראת "המחזיק" שבסעיף, כאשר בהקשרם של דברים ברור כי
היא באה לצמצם מאוד את קבוצת מקבלי הפטור. שכן, ברי כי הפטור עומד אך לאדם החייב
בהיטל – לבעל הדירה או לחוכריה (ראו סעיף 2(א) לתוספת, והשוו לסעיף 2א לתקנות
התכנון והבניה (בקשה להיתר, תנאיו ואגרות), תש"ל-1970)); אך בכך לא מסתפק
הסעיף, ומוסיף ודורש כי החייב בהיטל (או קרובו) יחזיק בפועל בדירה, והחזקה זו –
למגורים שמה.
מן המקובץ עולה כי תכלית החוק הייתה
להעניק פטור צר, ולקבוצה צרה; על-פי תכלית זו יש להכריע את המחלוקת שבפנינו.
כמות הדירות שעליהן יינתן הפטור
14. משנתחם שטח הדירה, נתחמה גם ההטבה כולה. הפרשנות
אותה מציעים המבקשים, לפיה יחויב אדם בהיטל באם יבנה דירה העולה במטר אחד על מגבלת
המטרים שבסעיף, וזאת ללא קשר לזהות ולזכויות הדרים בה, אך לא אם יבנה דירות רבות –
כמספר המחזיקים בדירת המגורים המקורית וקרוביהם, אינה הגיונית. פרשנות זו אינה
מאזנת כיאות את הפגיעה בציבור כתוצאה מהפטור עם הרציונל העומד ביסודו, ואינה
מתיישבת עם תכלית החוק להעניק הטבה צרה ולא להעמיד בידי פרטים, שהאיר להם מזלם
וזכו להטבה מהרשות, אמצעי להביא להתעשרותם ולהתעשרות משפחתם – וזאת, על חשבון
קהילתם, ומבלי שהיא תחלוק עמם בהתעשרות זו. על-כן, פרשנות שכזו אינה יכולה להתקבל.
הפטור יינתן לדירה אחת בלבד, ורק ל-120
מ"ר שבה, בהתאם למגבלת המטרים שבסעיף. בנוסף, מרציונל דומה, פטור זה יינתן
לדירה הקיימת – באם הורחבה, או לדירה החדשה – באם נסתרה דירת המגורים ונבנתה אחרת
במקומה, אך לא לדירה חדשה שתיבנה לצדה. לחלופות אלה מכוונות המילים
"הרחבה" ו"בנייה" בהתאמה. ודוקו – בניה שהיא כהרחבה. שאלה היא
אם יש מקום לפטור על כמה דירות, באם שטחן המצטבר אינו עולה על מגבלת המטרים שבסעיף,
אך לעת עתה, משלא העלוה הצדדים, אשאיר שאלה זו בצריך עיון.
התנאים לקבלת הפטור
15. מתכלית החוק ברור גם כי הפטור הוא רק לדירתו
העיקרית של המחזיק או קרובו, ששימשה ושתשמש בפועל למגוריו. מספר החלקות עליהן
יושבת דירה זו, כמו-גם מספר הבעלים, החוכרים או המחזיקים, משלא משפיעים על מגבלת
המטרים שבסעיף, אינם יכולים גם להשפיע על מספר הפטורים שיינתנו להם, לבד או במצטבר.
16. בנוסף, הפטור יינתן אך בשני מסלולים.
הראשון, הוא מסלול ה"מחזיק" – הדורש שבעל או חוכר הדירה ידור בה, עובר
לפטור, במגורים עיקריים, תוך שמרחיבהּ, אם על-ידי הוספה, ואם על-ידי סתירתה ובניית
אחרת במקומה, למטרת מגוריו העתידיים בה; בהתאם, צריך הוא לגור בדירה גם לאחר
הבנייה או ההרחבה כאמור. השני, הוא מסלול הקרוב – הדורש שקרובו של בעל או חוכר
הדירה הוא זה שידור בה עובר לפטור, ובמגורים עיקריים, כך שההרחבה או הבניה כאמור,
תיעשה עבורו ולשיפור תנאי מחייתו, ושבהתאם, יגור הוא בדירה גם לאחר הבניה או
ההרחבה.
הפטור לא יינתן מקום בו הדירה שימשה
למגורי המחזיק, אך תשמש למגורי הקרוב (שלא גר בה קודם), שהרי, מהטעמים שפורטו
לעיל, תכלית החוק היא לתת אך הטבה צרה המיועדת לשיפור תנאי מגוריו של הגר בדירה – שלו
ולא של אחר.
הסכם הקומבינציה
18. לשלמות העניין, אומר לעניין טענתם החלופית
של המשיבים בעניין מעמדו של הסכם הקומבינציה, כי משהועלתה רק עתה, תוך שמכוונת
להשגת תוצאה שונה מהתוצאה אליה הגיע בית-המשפט המחוזי, אין מקום לשמעה. והשוו לד"ר
יואל זוסמן, סדרי הדין האזרחי, (מהדורה
שביעית, ירושלים 1995) בע' 818.
מהכלל אל הפרט
18. ומכאן למקרה שבפנינו. בשתי הבקשות, מדובר
בדירת מגורים אחת ששימשה ושתשמש למגורי המחזיק או קרובו, ומכאן שבשתי הבקשות יינתן
פטור לדירה אחת, ולדירה אחת בלבד.
אשר-על-כן מציעה אני לדחות את שני
הערעורים, תוך שבאם לא יעלה בידי הצדדים להגיע להסכמה בדבר גובה ההיטל, תחול
קביעתו של השמאי המכריע, עליה שמורה לצדדים הזכות לערער לבית-המשפט המוסמך, על-פי
התנאים שבתוספת.
כן מציעה אני כי בנסיבות העניין, לא
ייעשה צו להוצאות.
ש
ו פ ט ת
השופטת ד' ביניש:
אני מסכימה.
ש
ו פ ט ת
השופטת א' פרוקצ'יה:
אני מסכימה.
ש
ו פ ט ת
הוחלט כאמור בפסק-דינה של השופטת דורנר.
ניתן היום, כ"ו בסיון תשס"ג
(26.6.03).
ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת ש
ו פ ט ת
_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 01074170_L05.doc
מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il