אילן הוניג נ. אורלי גונן ואח'

פסק-דין בתיק רע"א 7411/12 בבית המשפט העליון רע"א 7411/12 לפני: כבוד השופט י' דנציגר כבוד השופט נ' הנדל כבוד השופט א' שהם המבקש: אילן הוניג נ ג ד המשיבים: 1. אורלי גונן 2. שלי גונן 3. אהובה זומרפלד 4. יעל ליבנה 5. יוסף בחבוט 6. ורד שתיל 7. טל ישראל הוניג 8. גיל הוניג בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המחוזי בתל-אביב-יפו, מיום 28.8.2012, בע"א 46274-10-10, שניתן על ידי כב' השופטות א' קובו – סג"נ; מ' רובינשטיין – סג"נ; ע' צ'רניאק תאריך הישיבה: ג' באב התשע"ג (10.7.2013) בשם המבקש: עו"ד אבי גביש; עו"ד ניב יעקב בשם המשיבים 5-1: עו"ד שלומית בק פסק-דין השופט א' שהם: 1. לפנינו בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב- יפו (כב' השופטות א' קובו - סג"נ; מ' רובינשטיין - סג"נ; ע' צ'רניאק) בע"א 46274-10-10, מיום 28.8.2012, אשר קיבל את ערעורם של המשיבים 5-1 על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב (כב' השופטת ע' ברקוביץ'), בת"א 52624/06, מיום 12.8.2010. עניינה של הבקשה היא שאלת זכאותו של המבקש להחזיק בנכס המצוי בקומת קרקע בבניין ברח' שערי תשובה 9 בתל אביב, הידוע כחלקה 56 בגוש 7061 (להלן: המושכר), כדייר מוגן מכוח חוק הגנת הדייר [נוסח משולב] התשל"ב - 1972 (להלן: החוק). הרקע העובדתי 2. המבקש והמשיבים 8-6 הינם ילדיו של המנוח יוסף הוניג ז"ל (להלן: המנוח) והמנוחה הניה הוניג ז"ל (להלן: המנוחה), המחזיקים במושכר, כאשר המשיבים 5-1 הינם הבעלים הרשומים של המושכר. בשנות החמישים של המאה הקודמת הקימו המנוח ושותפו, משה פישל (להלן: פישל) שותפות בלתי רשומה בשם "מסגריית מ.א.י" (להלן: השותפות). ביום 27.6.1961, נחתם הסכם שכירות מוגנת בין יעקב בחבוט ובת שבע אבוטבול (להלן: הבעלים המקוריים) לבין השותפות, באמצעות המנוח ופישל בדבר השימוש במושכר (להלן: הסכם השכירות המקורי). בהמשך, ביום 8.1.1967, נחתם בין הבעלים המקוריים ואסתר בחבוט ז"ל, אמם המנוחה של המשיבים 5-1, לבין השותפות, הסכם שכירות נוסף (להלן: הסכם השכירות החדש), המפרט את תנאי השכירות. המנוח ופישל ניהלו במושכר את עסקם באמצעות השותפות, ובהמשך על ידי שתי חברות שבבעלותם: "מסגריית מ.א.י חברה בע"מ" (להלן: חברת מ.א.י), אשר הוקמה בשנת 1970, ו"מאיבו כלי בית ומתנות בע"מ" (להלן: חברת מאיבו), אשר נוסדה בשנת 1972. בשנת 1981, פרש פישל מהשותפות ומהחברות, אך המנוח המשיך להחזיק במושכר עד לפטירתו ביום 2.10.1996. עוד קודם לכן, בשנת 1989, הגישה המשכירה, אסתר בחבוט המנוחה, תביעה לבית משפט השלום בתל אביב-יפו (ת"א 37809/89) לסילוק ידם של המנוח, פישל, השותפות והחברות (להלן: התביעה הראשונה), בטענה כי הזכויות במושכר הועברו שלא כדין מהשותפות לחברת מ.א.י, ובהמשך לחברת מאיבו. תביעה זו נדחתה ביום 10.11.1994, ונקבע כי זכות הדיירות המוגנת במושכר לא הועברה לאותן חברות אלא אך זכות השימוש במושכר, וזאת בהסכמת בעלי המושכר עצמם. על פסק הדין הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (ע"א 123/94), אך טרם שזה הוכרע, התגבש בין הצדדים הסכם פשרה, אשר קבע כי הדייר המוגן במושכר הוא המנוח, וזה רשאי לנהל בו את עסקיו, באמצעות חברת מאיבו בלבד. ביום 11.7.1996, קיבל הסכם הפשרה תוקף של פסק דין. 3. לאחר פטירת המנוח, נכנסה המנוחה בנעליו והחזיקה במושכר עד לפטירתה, ביום 20.11.2005. לאחר מועד זה, המשיכו המבקש והמשיבים 8-6 להפעיל את העסק במושכר באמצעות חברת מאיבו, אשר ביום 22.10.2010 הוצא צו לפירוקה (פר"ק (מחוזי תל אביב) 22829-07-10). 4. המשיבים 5-1 (להלן: המשיבים) הגישו לבית משפט השלום תביעה לסילוק ידם של המבקש והמשיבים 8-6 (להלן: ילדי המנוח) מהמושכר. הרקע הנורמטיבי 5. טרם שאדרש להחלטות הערכאות הקודמות בעניינם של ילדי המנוח, ולצורך בחינת הרקע הנורמטיבי בענייננו, ראוי להביא את לשון סעיפים 23- 27 לחוק: 23. (א) דייר של בית עסק שנפטר, יהיה בן-זוגו לדייר, ובלבד שהשנים היו בני-זוג לפחות ששה חדשים סמוך לפטירת הדייר והיו מתגוררים יחד תקופה זו. (ב) באין בן-זוג כאמור בסעיף קטן (א) - יהיו ילדי הדייר לדיירים, ובאין ילדים - אותם היורשים על פי דין שעבדו עם הדייר בעסקו לפחות ששה חדשים סמוך לפטירתו. 24. דייר של בית עסק שנפרד או שנתגרש מבן-זוגו או שבוטלו נישואיהם לאחר שהשנים היו בני-זוג לפחות ששה חדשים והיו מתגוררים יחד תקופה זו, יהיה לדייר בן-זוגו הבא להחזיק בבית העסק בתוקף הסכם בכתב שנעשה בין בני-הזוג לרגל הפירוד או הגירושין, או בתוקף פסק דין שעל פיו נפרדו או נתגרשו או בוטלו נישואיהם. 25. (א) דייר של בית עסק שחדל להחזיק בו בגלל שזנח בן-זוגו, יהיה בן-זוגו לדייר, ובלבד שהשנים היו בני-זוג לפחות ששה חדשים סמוך ליום שהדייר חדל להחזיק בבית העסק והיו מתגוררים יחד תקופה זו. (ב) דייר של בית עסק שחדל להחזיק בו בגלל שזנח ילדיו או הוריו, ולא היה בן-זוגו לדייר, יהיו ילדיו לדיירים; ובאין ילדים יהיו לדיירים הוריו שעבדו עם הדייר בעסקו לפחות שנה אחת סמוך ליום שהדייר חדל להחזיק בבית העסק. 26. לא יהיה לדייר לפי סעיפים 23 עד 25 אלא מי שמוסיף לנהל במושכר, בין בעצמו ובין על ידי אחרים, את העסק שהדייר שלפניו ניהל בו, ולא השכירו, כולו או מקצתו. 27. היה אדם לדייר לפי סעיפים 20 עד 26 ונפטר או חדל להחזיק במושכר, לא יהיה אדם אחר לדייר לפי סעיפים אלה; אולם – (1) מי שנתקיימו בו התנאים המפורטים בסעיפים 20 או 22 יהיה לדייר אף אם היה לפניו אדם אחר לדייר לפי אותם סעיפים, ובלבד שהוסיף להתגורר בדירה ולא היתה לו דירה אחרת למגוריו בזמן שהדייר שלפניו נפטר או חדל להחזיק במושכר; (2) מי שנתקיימו בו התנאים המפורטים בסעיפים 23 או 25 והתנאים המפורטים בסעיף 26 יהיה לדייר אף אם היה לפניו אדם אחר לדייר לפי אותם סעיפים, ובלבד שיורשים והורים כאמור שם לא יהיו לדיירים אלא אם הוסיפו לעבוד באותו עסק, והעסק דרוש לקיומם; (3) רשאי בית המשפט להורות, אם בנסיבות הענין היה זה צודק לעשות כן, שילדי דייר שהם למטה מגיל 18 והיו תלויים בו בשעה שנפטר או שחדל להחזיק במושכר, יחזיקו במושכר לתקופה ובתנאים שיקבע בית המשפט (ההדגשות שלי – א.ש.). עוד יש לבאר את המונחים המשמשים להגדרת מעמדם של הדיירים המוגנים השונים. כך, דייר "מקורי", הינו הדייר המוגן עימו נעשה הסכם השכירות המוגנת, ודייר "נגזר" הינו מי שהפך לדייר מוגן, מכוח סעיפים 26-20 לחוק, לאחר פטירתו של הדייר המקורי. אם הדייר המקורי שנפטר הינו דייר מוגן בבית עסק, יהיו הדיירים הנגזרים כמפורט בסעיף 23 לחוק: בן זוגו של הדייר המקורי, ובאין בן זוג - ילדיו, ובאין לו ילדים, יורשיו על פי הדין, בתנאי הנקוב באותו סעיף. המונח דייר "נדחה", מתייחס למי שנכנס בנעליו של הדייר הנגזר, לאחר מותו או לאחר שזה חדל מלהחזיק במושכר, לפי סעיף 27 לחוק. אדם המבקש להחזיק בבית עסק בדיירות מוגנת במעמד של דייר נדחה, לאחר פטירתו של הדייר הנגזר, חייב להוכיח, בהתאם לסעיף 27(2) לחוק, קשר ישיר לדייר המקורי כבן זוגו, ילדו או יורשו על פי דין, כמפורט בסעיף 23, וכן לקיים את תנאי סעיף 26, לפיו הוא המשיך לנהל, בעצמו או על ידי אחרים, את העסק שהדייר המקורי ניהל במושכר (ע"א 10308/06 שטוב נ' כונס הנכסים הרשמי (28.10.2009) (להלן: עניין שטוב)). סעיף 27(2) סיפא, אשר הוא העומד במחלוקת בענייננו, מוסיף תנאי נוסף לשם הכרה בזכותו של דייר נדחה להחזיק בבית עסק בדיירות מוגנת, והוא כי "יורשים" של הדייר המקורי (או "הורים" העשויים להחזיק במושכר אם בנם, הדייר המקורי, חדל להחזיק בו ואין לו בן זוג או ילדים, לפי סעיף 25(ב)) הוסיפו לעבוד באותו עסק, וכי העסק היה "דרוש לקיומם". פסק דינו של בית משפט השלום 6. בית משפט השלום דחה בפסק דינו את טענת המשיבים, לפיה המנוח לא היה "הדייר המקורי" במושכר, כי אם השותפות, ולכן אין ילדי המנוח זכאים להחזיק במושכר לאחר מותו. לעניין זה, קבע בית משפט השלום, כי לאור האמור בהסכם השכירות המקורי; במסמכי התביעה הראשונה; ובהסכם הפשרה, הרי שזכות השכירות המוגנת היתה שייכת למעשה למנוח ולפישל, שותפו, כאשר השותפות היתה "הכלי באמצעותו התנהל העסק". עוד נקבע, כי המנוחה הוכרה על ידי בעלי המושכר דאז כדיירת נגזרת הממשיכה להחזיק בזכויות המוגנות, לאחר מות בעלה, וזאת, הן משום שלא הוגשה נגדה תביעה לסילוק יד, והן בהסתמך על חילופי מכתבים בין בעלי המושכר למנוחה, המעידים על הכרה במעמדה זה. לאחר זאת, קבע בית משפט השלום, כי ילדי המנוח הינם בגדר דיירים נדחים, היינו מי שזכותם לדיירות מוגנת נובעת מזכותה של אמם, הדיירת הנגזרת, לאחר מותה. בית המשפט הבהיר, כי על מנת להכיר בזכותם של ילדי הדייר המקורי לדיירות מוגנת במושכר, אין הם נדרשים (להבדיל מ"הורים" לפי סעיף 25(ב) סיפא לחוק או "יורשים", לפי סעיף 23(ב) סיפא לחוק) להוכיח כי הם "הוסיפו לעבוד באותו עסק" המתנהל במושכר וכי "העסק דרוש לקיומם", כדרישת סעיף 27(2) סיפא לחוק. על מנת שילדי הדייר המקורי ימשיכו להחזיק בזכות הדיירות המוגנת, עליהם לעמוד בתנאי סעיף 26 לחוק בלבד, לפיו "לא יהיה לדייר לפי סעיפים 23 עד 25 אלא מי שמוסיף לנהל במושכר, בין בעצמו ובין על ידי אחרים, את העסק שהדייר שלפניו ניהל בו, ולא השכירו, כולו או מקצתו", וילדי המנוח מקיימים תנאי זה. יצויין, כי בפרשנות סעיפי החוק הסתמך בית המשפט על פסקי הדין בע"א (ת"א) 4/79 מפלגת העבודה הישראלית נ' פרי, פ"מ תש"מ (2) 364 (1979) (להלן: עניין מפלגת העבודה) ובע"א 326/72 נכסי בן יהודה 51 תל-אביב בע"מ נ' גטליכרמן, פ"ד כ"ז(1) 589 (1973) (להלן: עניין נכסי בן יהודה). עמדת המשיבים, לפיה יש להחיל על ילדי המנוח את תנאי סעיף 27(2) סיפא, וביניהן את הוכחת התנאי כי "העסק דרוש לקיומם", משום האמור בעניין שטוב, נדחתה, שכן פסק הדין עסק בכלתו של הדייר המקורי וכן בנכדתו, אשר טענו למעמדן כדיירות נדחות במושכר, ולא בילדיו. לאור ההכרה במעמדם של ילדי המנוח כדיירים נדחים במושכר, נדחתה תביעת הפינוי נגדם. המשיבים ערערו לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו על פסק דינו של בית משפט השלום. פסק דינו של בית המשפט המחוזי 7. בית המשפט המחוזי קבע בפסק דינו כי הפסיקה של בית המשפט העליון, אליה הפנו ילדי המנוח על מנת לתמוך את עמדתם, ניתנה טרם כניסתו לתוקף של הנוסח המשולב בשנת 1972, והתייחסה להוראות חוק הגנת הדייר, התשט"ו – 1955 (להלן: החוק הקודם), כאשר ממילא פסקי דין האמורים לא עסקו בשאלה המתעוררת בנסיבות דנן. הובהר, כי השאלה, האם ילדי "דייר מקורי" חייבים למלא אחר התנאים המנויים בסיפא של סעיף 27(2) לחוק, לא נבחנה על ידי בית המשפט העליון מאז נחקק החוק בשנת 1972, ובית המשפט המחוזי סבר, כי לא ניתן לקבל את עמדתם של ילדי המנוח בסוגיה, בהסתמך על האמור בעניין מפלגת העבודה. זאת, משום שהקביעה בעניין מפלגת העבודה, לפיה ילדיו של הדייר המקורי, להבדיל מיורשיו או הוריו, אינם צריכים לעמוד בתנאי סעיף 27(2) סיפא נסמכה על "טעמים לשוניים בעיקרם", כאשר בית המשפט המחוזי בעניין מפלגת העבודה היה מודע לכך כי "מבחינה כלכלית והמדיניות הכללית של המחוקק...אין התוצאה של קבלתו של פירוש כזה כל כך סבירה" (עניין מפלגת העבודה, עמ' 372). ערכאת הערעור הדגישה, כי בקשת רשות הערעור על פסק הדין המחוזי נדחתה על-ידי בית משפט זה בהחלטה קצרה, וכי למעשה, מאז ניתן פסק הדין בעניין מפלגת העבודה, "עברו יותר משלושה עשורים. המציאות היא דינאמית לנוכח השינויים שהתרחשו בפרק הזמן שחלף, נראה כי הגיעה השעה לעיין מחדש בקביעותיו". בהמשך, קבע בית המשפט המחוזי, כי המדיניות המשפטית הראויה מורה על פירוש מצמצם של הזכויות המוענקות מכוח החוק, לאור הפגיעה החמורה שהוא מסב לזכות הקניין של בעלי הנכס, הזוכה להגנה חוקתית, במסגרת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. לדברי בית המשפט המחוזי, השינויים הכלכליים והחברתיים שהתחוללו בעשורים האחרונים הובילו למצב בו רבים נהנים מדיירות מוגנת, מבלי שתהיה לכך כל הצדקה כלכלית, והפגיעה בזכות הקניין של בעל הנכס רק מחריפה, כאשר מדובר ב"סבבים מאוחרים" של אותה דיירות מוגנת. ההנחה האמורה חלה, ביתר שאת, כאשר עסקינן בדיירות מוגנת בבית עסק, שכן במצב דברים זה האינטרס של הטוען לדיירות מוגנת הוא חלש יותר מהאינטרס של הטוען לדיירות מוגנת בדירת מגורים. לפיכך, הגיע בית המשפט המחוזי למסקנה, כי תכליתו הראויה של החוק מחייבת לפרש את סעיף 27(2) סיפא כחל על כל מי שמבקש הכרה כדייר נדחה, בין אם הוא ילדו של הדייר המקורי והדייר הנגזר, ובין אם לאו, וכלשון פסק הדין "אין בעצם השתייכותו של ילד למעגל הקרוב של 'הדייר המקורי' כדי להצדיק הכרה בסיבוב דיירות נוסף- שלישי במספר – זאת מבלי לבחון האם 'הילד' – שהפך כבר לגבר – בכלל זקוק לנכס לשם קיומו...רק בנסיבות בהן ל'דייר הנדחה' יש אינטרס ממשי וחזק, קיימת הצדקה להסיג שוב את זכויותיו של הבעלים על ידי הכרה בסיבוב שלישי של דיירות מוגנת". בית המשפט המחוזי סבר, כי יש לקביעתו זו אחיזה בלשון החוק, שכן ניתן לראות במונח "יורשים", המופיע בסיפא של סעיף 27(2), ככולל גם יורשים שהם ילדי הדייר המקורי. לגישתו של בית המשפט המחוזי, אין הכרח לגזור את פרשנותו של סעיף 27(2) מסעיף 23(ב) לחוק, העורך אבחנה ברורה בין זכותם של ילדי הדייר המקורי לדיירות מוגנת, לבין זכותם של יורשיו על פי דין, שכן סעיף 23(ב) עוסק ב"סיבוב שני" של דיירות מוגנת, בעוד שסעיף 27(2) נוגע לסבבים מאוחרים יותר. בית המשפט הוסיף עוד, כי אמנם גם פרשנותם של ילדי המנוח לסעיפי החוק הינה פרשנות סבירה, המתיישבת עם לשונו של החוק, ואולם, הפרשנות המוצעת בפסק הדין היא זו המקיימת את תכליתו של החוק "באופן הראוי ביותר". מאחר שילדי המנוח לא טענו, כי העסק דרוש לקיומם, כאחד מתנאי סעיף 27(2) סיפא, ואף לא ביקשו להביא לשם כך אסמכתאות, נקבע, כי אין הם רשאים להמשיך ולהחזיק במושכר כ"דיירים מוגנים נדחים". 8. למעלה מן הדרוש להכרעתו, התייחס בית המשפט המחוזי גם למעמדו של המנוח, וקבע, בניגוד לעמדת הערכאה הדיונית, כי הדייר המקורי במושכר הינה השותפות ולא המנוח. לדעת בית המשפט המחוזי, המסמכים השונים אליהם נדרש בית משפט השלום הוכיחו, כי בעלי המושכר נתנו הסכמתם לכך שהמנוח יחזיק בו כדייר מוגן, ואולם הם לא התכוונו להגדירו כדייר מקורי במושכר. לאור האמור, הורה בית המשפט המחוזי לילדי המנוח לסלק את ידם מהמושכר, תוך שלושים ימים ממועד מתן פסק הדין. 9. ביצוע פסק הדין עוכב על ידי בית המשפט המחוזי, עד ליום 5.12.2012, וביום 7.1.2013 דחה בית משפט זה בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין עד להכרעה בערעור. במהלך הדיון בבקשת רשות הערעור, שנערך בפנינו ביום 10.7.2013, התברר כי על אף ההחלטה שלא לעכב את ביצוע פסק הדין, המבקש לא פינה את המושכר, ופינויו בוצע על ידי רשות ההוצאה לפועל. לבקשת בא כוח המבקש, ובהסכמת באי כוח המשיבים, קבענו, במהלך הדיון, כי לא תבוצע כל דיספוזיציה במושכר, עד להחלטה בבקשת רשות הערעור. הבקשה ותגובת המשיבים 10. במסגרת הבקשה שלפנינו טען המבקש, כי בניגוד לעמדת בית משפט קמא, הרי שבית המשפט העליון נדרש לסוגיה העומדת לפתחנו, וקבע כי ילדו של הדייר המקורי אינו צריך לעמוד בתנאי לפיו "העסק דרוש לקיומו", כדי להוכיח את זכותו לדיירות מוגנת בבית עסק, מכוח מעמדו כדייר נדחה. החלטתו של בית המשפט המחוזי לשנות את פרשנותו של החוק, כך נטען, צריכה לחול מכאן ולהבא ולא למפרע. עוד טען המבקש, כי עמדתו של בית משפט קמא אינה מעוגנת בלשונו הברורה של סעיף 27(2) לחוק, וכי מגמת הצמצום בפרשנות החוק, עליה המבקש אינו חולק, חלה לגבי הפרת השימוש במושכר ולא לגבי הזכות המוגנת עצמה. המבקש הוסיף וטען, כי "למען הזהירות ומעבר לדרוש" הוא ציין בתצהיר, אשר הוגש לבית משפט השלום, כי העסק דרוש לקיומם של ילדי המנוח, אך הוא לא נחקר על כך במהלך עדותו בבית המשפט. באשר לקביעת בית משפט קמא, לפיה המנוח לא שימש כדייר מקורי במושכר, נטען, כי מדובר בהתערבות של ערכאת הערעור בממצאי עובדה של הערכאה הדיונית, וכי היא מוטעית לגופה. המשיבים טענו בתגובתם לבקשה, כי הבקשה אינה מעוררת סוגיה משפטית בעלת חשיבות כללית, המצדיקה מתן רשות ערעור לבית משפט זה, ולחילופין, נטען, כי אין מתעוררת סוגיה כזו בנוגע לשלילת מעמדו של המנוח כדייר מקורי במושכר. ככל שבית המשפט יבחר ליתן רשות ערעור בסוגיית פרשנותו הראויה של סעיף 27(2) לחוק, סברו המשיבים כי יש לאמץ את גישתו של בית המשפט המחוזי, המחרה מחזיקה אחר גישתו של בית המשפט העליון בעניין שטוב, כי לשם הכרה במעמדו של דייר נדחה, אין להבחין בין ילדו של הדייר המקורי לבין אחד מיורשיו. לדידם של המשיבים, עניין שטוב הוא המתווה את ההלכה המחייבת לעניין הכרה במעמדו של דייר נדחה, והמבקש אינו יכול לתלות את יהבו בפסק דינו של בית המשפט המחוזי בעניין מפלגת העבודה, כאשר גם בבקשת רשות הערעור עליו, לא ניתנה הדעת לסוגיה העולה בבקשה דכאן. בניגוד לעמדת המבקש, הבהירו המשיבים, כי הלכה משפטית חדשת מחייבת גם למפרע, ומשום כך ניתן ליישם את קביעותיו של בית משפט קמא גם על הנסיבות דנן. באשר לזכותו של המנוח במושכר, נטען, כי השותפות, ולא המנוח, היא הדייר המקורי, הזכאי לדיירות מוגנת במושכר. אמנם, בעליו הקודמים של המושכר ניאותו להצהיר על מעמדו של המנוח כדייר מוגן, במסגרת הסכם הפשרה, ואולם זאת נעשה משום שהם ביקשו להגדיר את הגורם מולו הם אמורים להתנהל, לאחר פירוק השותפות, עימה נחתם הסכם השכירות המוגנת, מלכתחילה. בתשובת המבקש לתגובת המשיבים הוא חזר על מרבית הטענות שהעלה בבקשתו למתן רשות הערעור, ובמהלך הדיון שנערך בפנינו הבהיר, כי המשיבים 8-6 ויתרו על זכותם בנכס, וכי הבקשה נוגעת אך ורק לזכותו של המבקש בו. דיון והכרעה תחולת סעיף 27(2) סיפא על ילדי הדייר המקורי 11. לאחר שעיינתי בפסיקה אליה הפנו הצדדים, הגעתי למסקנה, כי שאלת תחולתו של סעיף 27(2) סיפא על ילדי הדייר המקורי, המבקשים להכיר במעמדם כדיירים נדחים הזכאים לדיירות מוגנת בבית עסק, טרם נדונה באופן מפורש בבית משפט זה. אמנם, בעניין נכסי בן יהודה, נדונו נסיבות הדומות לענייננו, ושם הכיר בית משפט זה בזכותו של בן של דייר מקורי להחזיק בבית עסק בדיירות מוגנת, לאחר פטירת אלמנת הדייר המקורי, ומבלי שהבן נדרש להוכיח את תנאי סעיף 27(2) סיפא. ואולם, עיקר המחלוקת בין הצדדים בעניין נכסי בן יהודה נגעה לשאלת תחולת של סעיף 22 לחוק הקודם, הוא סעיף 26 כנוסחו היום, ושאלת תחולתו של סעיף 27(2) סיפא לחוק, לא נבחנה, במפורש, על ידי בית המשפט. המבקש גם אינו יכול לסמוך את ידו על עניין מפלגת העבודה, שכן שם דובר בפסק דין של בית המשפט המחוזי, ואילו בהחלטת בית משפט זה לדחות את בקשת רשות הערעור עליו, לא נאמר דבר וחצי דבר בעניין פרשנותו של הסעיף (המ' 798/79 מפלגת העבודה נ' פרי (10.01.1980)). אוסיף ואציין, כי לא סברתי שקביעות בית משפט זה בעניין שטוב מסייעות בידי המשיבים, שכן לדידי, פרשנותו של בית משפט השלום לאמור בפסק הדין, ולא של בית המשפט המחוזי, היא הפרשנות הראויה לו. כאמור, בעניין שטוב אכן נקבע, כי על המבקש להכיר במעמדו כדייר נדחה להוכיח את כל תנאי סעיף 27(2), לרבות הסיפא, מבלי שבית המשפט הבחין, באותן נסיבות, בין ילדו של הדייר המקורי לבין יורשו על פי דין. ואולם, נזכיר, כי בעניין שטוב נדונה למעשה זכות נכדתו של הדייר המקורי, שהינה יורשתו על פי דין מכוח סעיף 23(ב), ושל כלתו, אשר כלל אינה מחזיקה בקרבה ישירה לדייר המקורי, באופן שאינו מאפשר לה להנות מזכות הדיירות המוגנת. עובדה היא, שכאשר בית המשפט בעניין שטוב, הופנה על ידי המערערות לעניין נכסי בן יהודה, הוא אבחן בין הנסיבות שם, שעסקו בזכות ילדו של הדייר המקורי לקבל מאלמנתו את הזכאות לדיירות מוגנת בבית העסק, לבין הנסיבות שלפניו (עניין שטוב, פסקה ל"ו). לאור זאת, אינני סבור כי ניתן ללמוד מעניין שטוב את שחפצים המשיבים, היינו, כי תנאי סעיף 27(2) סיפא חלים על ילדו של הדייר המקורי, ולא רק על יורשיו. בשולי הדברים, אבהיר כי לא ניתן להסיק מסקנה נורמטיבית לענייננו מהאמור ברע"א 2/70 פוליטי נ' עזבון צמח (שמח) מנשה, פ"ד כד(2) 511 (1970) (להלן: עניין פוליטי), אשר אליו הפנה המבקש בבקשתו. בעניין פוליטי דובר בזכותו הנגזרת של הבן לרשת את הדיירות המוגנת מאביו, ולא במעמדו כדייר נדחה, וממילא עסק פסק הדין בפרשנות סעיף 19(ב) לחוק הקודם, הוא סעיף 23(ב) לחוק היום. הנה כי כן, ומשטרם נקבעה הלכה מפורשת בעניין תחולתו של סעיף 27(2) סיפא על ילדי הדייר המקורי המוגן, סבורני כי ראוי להדרש לסוגיה במסגרת הליך זה, באשר היא מעוררת שאלה בעלת חשיבות משפטית - ציבורית רחבת היקף. לאור זאת, יש ליתן למבקש רשות לערער לבית משפט זה בסוגיה הנדונה, ולראות בבקשתו כערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, כאמור בתקנה 410 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984. על פרשנותו התכליתית של החוק 12. כידוע, תורת הפרשנות התכליתית, הנוהגת במקומותינו, קובעת כי נקודת המוצא לפרשנותו של חוק מצויה בלשונו. בבואו של בית המשפט לפרש את החוק, עליו להדרש, בשלב הראשון, ללשונו, וליתן לו את המשמעות המתיישבת עימה, שכן הלשון היא הקובעת את גבולות הפרשנות. בשלב השני, ובמידה שלשון החוק מאפשרת יותר מפרשנות אחת, יבחר הפרשן את זו המגשימה באופן מיטבי את תכליתו של החוק. תכלית זו כוללת את התכלית הסובייקטיבית של החוק, היינו זיהוי הערכים והמטרות שהמחוקק ביקש להגשים באמצעות חקיקת החוק, ואת תכליתו האובייקטיבית, הנקבעת באמצעות הערכים והמטרות אשר הטקסט המשפטי נועד להגשים בחברה דמוקרטית מודרנית. בשלב השלישי, ואם ניתן לזהות מספר תכליות לחוק, יופעל שיקול הדעת השיפוטי לשם בחירת התכלית הראויה יותר מבין התכליות השונות (אהרון ברק פרשנות תכליתית במשפט עמ' 133- 134 (2003); אהרן ברק פרשנות במשפט כרך שני - פרשנות החקיקה (להלן: פרשנות במשפט) 81-79 (1992); ע"א 1617/10 מנהל מיסוי מקרקעין נ' נח'אש (3.5.2012); עע"מ 7749/09 אורט ישראל חברה לתועלת הציבור נ' הממונה על מחוז ירושלים במשרד הפנים (30.11.2011)). עוד ראוי לציין, כי על תכליתה של הוראת חוק ניתן ללמוד ממקורות פנימיים, כגון מקומה של ההוראה ביחס להוראות אחרות באותו חוק, שם החוק, ומבנהו; וממקורות חיצוניים כגון ההיסטוריה החקיקתית והפרלמנטארית, ועקרונות היסוד של השיטה (רע"א 8565/10 עמאש ואח' נ' הוועדה לתכנון ובניה שומרון (27.9.2012); ע"א 8622/07 רוטמן נ' מע"צ – החברה הלאומית לדרכים בישראל בע"מ (14.5.2012); ע"פ 3027/90 חברת מודיעים בינוי ופיתוח בע"מ נ' מדינת ישראל פ"ד מה(4) 364 (1991); ע"א 165/82 קיבוץ חצור נ' פקיד השומה רחובות, פ"ד לט(2) 70 (1985)). 13. ובחזרה לענייננו. דומה, כי לא ניתן לחלוק על תכליתו המרכזית של החוק בו עסקינן, אשר ביקש להקל על מצוקת הדיור של פליטי מלחמת העולם השנייה, אם באמצעות הגבלת דמי השכירות ואם בהקשותו על פינוי הדיירים המוגנים. גם אין עוררין על העובדה, כי תכליתו המקורית של החוק אינה תואמת את השינויים הכלכליים והחברתיים שעברו על המדינה ותושביה מאז חקיקתו. מציאות זו הביאה את בתי המשפט לפרש בצמצום את זכויותיו של הדייר המוגן מכוח החוק, ועמד על כך בית משפט זה, עוד בשנת 1976: "ברבות הימים ושינוי העתים והחוקים מאז שהוחל בהגנת הדייר בארץ, נשתנו גם היסודות והקונספציות הקשורות בנושא זה. היסוד העיקרי לחוק הגנת הדייר – מצוקת הדיור שהחלה במלחמת העולם השניה והצורך לשמור בתנאים מתאימים על קורת הגג של שוכרי דירות – כמעט ואינו קיים. כיום דיור אינו חסר, רובו הגדול של הישוב גר בדירות בבעלות עצמית ומהחלק הארי של הדירות השכורות בארץ כבר הוסרה הגנת החוק או שלא הוטלה עליו מלכתחילה" (ע"א 99/75 הימנותא בע"מ נ' בדיחי ל(2) 421, 425 (1976), וראו גם, רע"א 5727/04 בן עמי נ' ברסלב (14.10.2004); ע"א 3295/94 פרמינגר נ' מור פ"ד נ(5) 111 (1997)). משנחקק חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, ולזכות הקניין הוקנה מעמד של זכות יסוד חוקתית, התגברה מגמת צמצום פרשנותו של החוק, אשר, מטבעו ומטיבו, מכרסם בהגנה הראויה על זכות הקניין של בעלי הנכסים המושכרים, לטובת דאגה לרווחת השוכרים (על טעם זה עמדו חבריי, השופט י' דנציגר ברע"א 9064/11 קיסלביץ' נ' הנסי פרופרטיס לימיטד (חברה זרה) (19.2.2013) והשופט נ' הנדל ברע"א 2737/11 גרוס נ' אוסט, פסקה 4 (19.2.2013)). אף שאין בחוק היסוד כדי לפגוע בתוקפו של חוק שקדם לחקיקתו, וזאת מכוח פסקת שימור הדינים, הרי שיש, ככל שהדבר אפשרי, לפרש את החוק בו עסקינן באופן אשר ימזער את הפגיעה בזכויות החוקתיות (בש"פ 537/95 גנימאת נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(3) 355 (1995)). יחד עם זאת, ולאחר שעיינתי בטענות הצדדים, ובחומר שצורף על-ידם, הגעתי לכלל מסקנה, כי, על אף מגמת הצמצום של הוראות החוק וחרף מעמדה הרם של זכות הקניין של המשיבים, אין ניתן לקבל את עמדתו של בית המשפט המחוזי, באשר לתחולתו של סעיף 27(2) סיפא על ילדיו של הדייר המוגן המקורי. לאור זאת, סבורני, כי דין הערעור להתקבל. פרשנות סעיף 27 (2) סיפא לחוק 14. בית משפט קמא סבר כי ניתן וראוי לכלול בתוך המונח "יורשים", אשר בסיפא של סעיף 27(2), גם את ילדיו של הדייר המקורי. אף שמדובר בפרשנות העולה בקנה אחד עם המגמה הפרשנית הרווחת של החוק, דומני כי לשון הסעיף, כפי שאבהיר להלן, אינה יכולה להכיל פרשנות מוצעת זו, שכן "אין שופט רשאי ליתן למילות החוק משמעות שהן אינן יכולות לשאת" (פרשנות במשפט, 82). 15. המעיין בסעיפים 26-20 לחוק, אינו יכול להמנע משתי מסקנות. האחת, כי כאשר המחוקק התכוון להתייחס לזכויות ילדיו של הדייר המקורי, הוא נקט במונח זה ישירות, ואבחן בין מעמד זה למעמדם של יורשי הדייר המקורי. השנייה, כי ככל שמדובר בדיירות מוגנת בבית עסק, נקט המחוקק בגישה מקלה כלפי ילדי הדייר המקורי, מבחינת התנאים שעליהם לקיים, על מנת לזכות בה. זאת, בשונה מדרישות החוק לגבי יורשיו של הדייר המקורי. כך, סעיף 23(ב) מבחין, באופן ברור, בין ילדיו של הדייר המקורי לבין יורשיו, כאשר האחרונים יזכו לרשת את זכות הדיירות המוגנת בבית עסק, רק אם לדייר אין ילדים, וזאת בתנאי שהיורשים על פי דין, ולא ילדיו "עבדו עם הדייר בעסקו לפחות ששה חודשים סמוך לפטירתו". אף במסגרת הזכות לדיירות מוגנת בבית מגורים, מבחינה לשון החוק בין ילדים לקרובי משפחה אחרים, אם כי היא מטילה מגבלה זהה על בני שתי הקבוצות, בבואם לדרוש הכרה בזכות זו. סעיף 20(ב) קובע, כי דייר מקורי בדירת מגורים שנפטר, אשר אין לו בן זוג, כהגדרתו בסעיף 20(א), יוריש את זכותו לילדיו, ובאין לו ילדים ל"קרוביו האחרים", ובתנאי שהילדים או הקרובים התגוררו עם הדייר המקורי בדירה, לפחות ששה חודשים "סמוך לפטירתו", ולא היתה להם דירה אחרת למגורים, במועד הפטירה. המחוקק התייחס מפורשות לילדי הדייר המקורי אף בהתייחס לזכויות שאריו של הדייר המקורי, אשר חדל להחזיק בדירה משום ש"זנח את משפחתו". סעיף 22(ב) קובע, כי אם הדייר זנח את ילדיו או הוריו, ולא היה לו בן זוג, כהגדרתו בסעיף 22(א), יהיו ילדיו הדיירים, ובאין לו ילדים - הוריו, ובתנאי, שאלה וגם אלה, התגוררו עימו בדירה ששה חודשים סמוך למועד בו חדל הדייר מלהחזיק בה, ולא היתה להם, במועד האמור, דירה אחרת למגורים. אבחנה דומה נעשתה גם כאשר מדובר בדייר מקורי בבית עסק שזנח את משפחתו, לפי סעיף 25(ב). עוד יש ליתן את הדעת לעובדה כי סעיף 23(ב), כאמור, דורש מיורשי הדייר המקורי להוכיח כי עבדו עם הדייר המקורי בעסקו, לפחות מחצית השנה טרם פטירתו, אם ברצונם לזכות בדיירות מוגנת בבית העסק. ילדי הדייר המקורי, כנראה מכוח מידת הקרבה המשפחתית לדייר, אינם נדרשים לעמוד באותו התנאי. דומה, כי כוונת המחוקק, שלא להערים קשיים על ילדיו של הדייר המקורי, המבקשים לזכות בדיירות מוגנת בבית עסק מכוח מעמדם כדיירים "נגזרים", וזאת בשונה מיחסו של המחוקק אל יורשי הדייר המקורי, מחלחלת גם אל הגדרת הזכות לדיירות מוגנת בבית עסק של דיירים "נדחים", המעוגנת בסעיף 27(2) לחוק. במילים אחרות, ההיקש מסעיף 23(ב) מלמד כי המחוקק ביקש להתנות את זכותם של יורשים לדיירות מוגנת בבית עסק בהוכחת האמור בסעיף 27(2) סיפא, ואילו ילדי הדייר המקורי, אינם נדרשים לעמוד באותו תנאי. 16. לאור האמור לעיל, הנני מתקשה לקבל את העמדה, בה החזיק בית המשפט המחוזי, לפיה משהתנה המחוקק את הענקת הזכות לדיירות מוגנת בבית עסק לדייר נגזר מסוג "יורשים" או "הורים", כאמור בסעיף 27(2), הוא התכוון כי ילדי הדייר יכללו בגדר המונח "יורשים". משמע, כי הם יידרשו להוכיח, בנוסף לתנאים הנקובים בסעיף 26, גם כי "הוסיפו לעבוד באותו עסק, והעסק דרוש לקיומם", כמפורט בסיפת הסעיף. מקובלת עליי קביעת בית המשפט המחוזי, כי סעיפים 26-20 עוסקים בדיירות "נגזרת", היינו "בסבב שני", ואילו סעיף 27 עוסק בדייר נדחה, כלומר בהעברה שלישית של הזכויות המוגנות. כמו כן, מוכן אני להסכים לקביעתו כי הזכויות המוגנות והמעוגנות בסעיף 27 הן זכויות "רחוקות" יותר, ומן הראוי היה לצמצם את היקף תחולתו של הסעיף, כלפי כל הדיירים הנדחים, מבלי להבחין בין יורשים או הורים של הדייר המקורי לבין ילדיו. ואולם, אינני סבור כי ניתן להטיל מגבלה על זכותם של ילדי הדייר המקורי לדיירות מוגנת, מגבלה הזהה לזו המוטלת על יורשיו, שעה שזו אינה מתיישבת עם לשון החוק. סבורני, כי פרשנותו של בית משפט השלום, הקובעת כי ילדי הדייר המקורי אינם נדרשים לעמוד בתנאי הנקוב בסיפת סעיף 27(2) הולמת את תכלית חקיקתו של החוק ועולה בקנה אחד עם האבחנה הברורה שעשה המחוקק בין ילדי הדייר המקורי לבין יורשיו, במסגרת סעיפים אחרים של אותו החוק. נראה, כי המהלך הפרשני של בית המשפט המחוזי עשוי לפגוע בהרמוניה החקיקתית שבין סעיפי החוק, וגם מטעם זה יש לדחותו (פרשנות במשפט, 327-331; רע"א 7454/10 בנית נ' משרד הביטחון - אגף השיקום קצין התגמולים מחוז דן (17.10.2012); רע"ב 4393/11 מוסלי נ' מדינת ישראל (8.11.2011)). 17. טרם סיום, בהקשר לסוגיה זו, אחזור ואבהיר, כי אף אני, כבית המשפט המחוזי, סבור כי תכליתו המקורית של החוק אינה תואמת את התמורות שחלו במצב החברתי והכלכלי בישראל, ואת מעמדה החוקתי של זכות הקניין. אכן, מקובלת עליי המגמה, כי יש לפרש בצמצום את הזכויות המוענקות לדיירים מוגנים מכוח אותו החוק, עד שיבוא המחוקק ויאמר את דברו. בכך, אין כדי לשנות מעמדתי, כי הפרשנות המוצעת על ידי בית משפט קמא לסעיף 27(2) סיפא לחוק, היא כזו שלשון הסעיף אינה יכולה לשאת. 18. לאור האמור, די בכך שהמבקש עומד בתנאי סעיף 27(2) רישא לחוק, על מנת להכיר במעמדו כדייר נדחה במושכר, ואינני סבור כי ניתן לחלוק על קביעתו העובדתית של בית משפט השלום, לפיה המבקש אכן מקיים את התנאים הקבועים ברישא של הסעיף. לא נעלמה מעיניי העובדה, כי במסגרת ההחלטה בבקשת עיכוב הביצוע, נקבע כי המבקש לא הפריך את טענת המשיבים, לפיה במושכר לא מתנהל כל עסק, וכי אין מחלוקת כי המבקש מחויב לעמוד בתנאי זה, המופיע בסעיף 26 לחוק, אליו מפנה סעיף 27(2) רישא. משום כך הניח בית המשפט, באופן לכאורי ולצורך ההחלטה בבקשת עיכוב הביצוע, כי טענת המשיבים משקפת את המציאות כהווייתה. ואולם, במסגרת אותה ההחלטה הודגש, כי אין מדובר בקביעת ממצא עובדתי (רע"א 7411/12 הוניג נ' גונן, פסקה 4 (7.1.2013)), וסבורני כי המבקש הוכיח, באמצעות עשרות הקבלות שצירף לבקשתו לעיין מחדש באותה החלטה, כי במושכר מתנהל עסק, נכון למועד בו ניתנה ההחלטה. 19. בהתאם למסקנה אליה הגעתי, לפיה המבקש עומד בתנאים הקבועים בחוק להכרה במעמדו כדייר נדחה, ובכפוף לבחינת מעמדו של המנוח במושכר, שתובא להלן, אין כל עילה שבדין להורות על פינויו מהמושכר. לאור זאת, יש לקבוע כי המבקש רשאי לחזור למושכר ולנהל בו את עסקו כדייר מוגן, וכך אציע לחבריי לעשות. מעמדו של המנוח במושכר 20. לאחר שקבעתי כי יש לראות במבקש משום דייר נדחה במושכר, אין מנוס מהכרעה בסוגית מעמדו של המנוח במושכר. הנחת המוצא היא כי אם השותפות היתה הדיירת המקורית במושכר, כי אז המבקש אינו יכול לזכות בהכרה כדייר נדחה, על אף שהוא מקיים את תנאי סעיף 27(2) רישא, משום שסעיף זה עוסק בהעברה שלישית של הזכויות המוגנות, היינו מהדייר הנגזר לדייר הנדחה, ולא בהעברתן בפעם הרביעית. אף בסוגיה זו דעתי היא כי יש ליתן למבקש רשות לערער, וסבורני, כי יש לקבל את ערעורו גם בעניין זה. 21. אקדים ואומר, כי בית המשפט המחוזי התערב בממצאי העובדה שנקבעו על ידי בית המשפט השלום בעניין מעמדו של המנוח, שלא כמנהגה של ערכאת הערעור, בדרך הכלל. ואולם, מאחר שפסק דינו של בית משפט השלום הושתת, בעניין זה, על עיון במסמכים שונים, הרי שאין לערכאה הדיונית כל יתרון מובנה על פני ערכאת הערעור, בכל הנוגע להסקת המסקנות מאותם מסמכים, ומשום כך לא נפל כל פגם בהתערבותה של ערכאת הערעור (ע"א 9555/10 הופמן נ' יפה (15.7.2013); ע"א 5110/05 מדינת ישראל - מינהל מקרקעי ישראל נ' שטיינברג (18.1.2007); חמי בן נון וטל חבקין הערעור האזרחי 479 (מהדורה שלישית, 2012)). יחד עם זאת, אינני רואה עין בעין עם עמדתו של בית המשפט המחוזי, בעניין מעמדו של המנוח. כזכור, בית המשפט המחוזי קבע, בשונה מבית משפט השלום, כי, על יסוד המסמכים השונים שהוצגו על ידי הצדדים, לא ניתן לראות במנוח כדייר מקורי במושכר, אלא בשותפות עצמה, עימה נחתם הסכם השכירות המקורי. אינני סבור כי יש לקבל קביעה זו, וזאת ממספר טעמים. ראשית ועיקר, הכרעתו של בית המשפט המחוזי בסוגית מעמדו של המנוח במושכר היתה למעלה מן הדרוש לפסק דינו, שכן הוא קבע כי המבקש אינו מקיים, ממילא, את התנאים שבסיפא של סעיף 27(2), שעשויים היו לזכותו במעמד של דייר נדחה, אף אם המנוח היה הדייר המקורי במושכר. כפועל יוצא מאופייה האגבי של ההחלטה, בית המשפט המחוזי ייחד לה חלק מזערי בפסק דינו, בעוד שהחלטתו של בית המשפט השלום בעניין זה היתה מקיפה ומנומקת הרבה יותר מזו של בית המשפט המחוזי. שנית, לאחר שעיינתי בנימוקים השונים ובמסמכים עליהם הם מושתתים, השתכנעתי, כי לא נפלה טעות בקביעתו של בית משפט השלום בסוגיה זו. הערכאה הדיונית הראתה, בין היתר, באמצעות הסכם השכירות המקורי ומסמך התביעה הראשונה, כי הבעלים המקוריים והמנוחה אסתר בחבוט ראו במנוח עצמו דייר מוגן מקורי במושכר, וכי באי כוח המשיבים הגדירו את המנוחה כדיירת נגזרת באותו הנכס. בית המשפט המחוזי התייחס, באופן כללי בלבד, אך לחלק מהמסמכים שהיו בפני הערכאה הדיונית, ופרשם באופן אחר. הוא הסכים כי למנוח הוענק מעמד של דייר מוגן, הן במסגרת הסכם השכירות המקורי והן במסגרת הסכם הפשרה, אולם לדידו, אין הסכמות אלו מעידות על מעמדו של המנוח כדייר מקורי במושכר. 22. כאמור, דעתי בעניין זה שונה והיא כדעת בית משפט השלום. סעיף 14(א) להסכם השכירות המקורי קובע כי "באם אחד השותפים יצא את השותפות והעסק ישאר רק בידי השותף השני- בעלי הבניין לא ידרשו שום תשלום ו/או חלק מדמי המפתח". בית משפט השלום ראה בסעיף זה הוכחה לכך כי השותפות שימשה רק כאמצעי לניהול עסקם של המנוח ופישל, כאשר העסק הושכר למעשה לשותפים עצמם. לטעמי, ניתן להגיע לאותה מסקנה גם על בסיס האמור בסעיפים 14(ג) ו-(ד) להסכם השכירות המקורי, המטילים קנס על השותפות במידה שאחד השותפים המקוריים, עוזב אותה, ובמקומו נכנס שותף חדש. כאשר שני השותפים המקוריים עוזבים, ותחתם מגיע שותף או שותפים חדשים, הקנס אף גבוה יותר. עוד יש להדרש לאמור במבוא להסכם השכירות המקורי, הקובע כי החוזה נחתם בין הבעלים המקוריים לשותפות "על ידי שני שותפיה", כראיה התומכת בעמדתו של המבקש. יש גם ליתן את הדעת לעובדה, עליה הצביע בית משפט השלום, לפיה אמם המנוחה של המשיבים, אסתר בחבוט, ציינה במסגרת התביעה הראשונה, כי הנכס הושכר למנוח ולשותפו, ולחילופין לשותפות. בצדק ראתה הערכאה הדיונית בהתייחסות האמורה משום ראיה לכך שהמנוח היה השוכר המקורי בנכס. בית משפט השלום אף נימק את מסקנתו בדבר מעמדו של המנוח, בעובדה שהמשיבים הכירו במנוחה כדיירת נגזרת, בעקבות פטירתו של המנוח, וזאת במסגרת המכתבים ששלחו אליה, וכפי שעולה מלשון בקשת אמם המנוחה לקביעת דמי שכירות, אשר הוגשה לבית הדין לשכירות בתל -אביב בשנת 2000 (ת"ש (ת"א) 1085/00). באי כוח המשיבים לא ביקשו לפנות את המנוחה מהמושכר, או לבחון אם זו עומדת בתנאי סעיף 27(2) לחוק, וגם בכך יש כדי להוביל למסקנה כי הם ראו בה דיירת נגזרת, אשר קיבלה את זכויות הדיירות המוגנת מהמנוח, הוא הדייר המקורי. לטעמי, די באמור לעיל כדי להצדיק את מסקנתו של בית משפט השלום, לפיה המנוח הוא הדייר המקורי במושכר. זאת, גם אם ניתן היה לקבל את טענת המשיבים, כי הסכם הפשרה, המעיד על הכרה במעמדו של המנוח כדייר מוגן, אינו מהווה ראיה למעמדו כדייר מקורי במושכר. סוף דבר 23. לאור מסקנתי כי המנוח היה הדייר המקורי במושכר, וכי המבקש אינו נדרש לעמוד בתנאי סעיף 27(2) סיפא לחוק, על מנת לזכות במעמד של דייר נדחה באותו מושכר, הרי שעומדת לו הזכות לשוב ולנהל במושכר את עסקו כדייר מוגן, כפי שעשה טרם שניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי. לפיכך, אציע לחבריי לקבל את ערעורו של המבקש, על כל חלקיו, ולחייב את המשיבים בהוצאות בסך 30,000 ₪ במסגרת הליך זה. ש ו פ ט השופט י' דנציגר: אני מסכים. ש ו פ ט השופט נ' הנדל: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' שהם. ניתן היום, ט"ו בטבת התשע"ד (18.12.2013). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 12074110_I08.doc יא מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il