ברוך איפרגן נ. יהונתן סנדרס

5 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 7410/23 לפני: כבוד השופט נ' סולברג כבוד השופט ד' מינץ כבוד השופטת י' וילנר המערער: ברוך איפרגן נ ג ד המשיבים: 1. יהונתן סנדרס 2. אדוה סנדרס ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד, מיום 6.8.2023, בת"א 59961-07-22, שניתן על-ידי כבוד השופטת י' מושקוביץ; ובקשה לעיכוב ביצוע בשם המערער: עו"ד יעקב נתנאל פסק-דין השופט נ' סולברג: ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד, מיום 6.8.2023, בת"א 59961-07-22 (השופטת י' מושקוביץ), בגדרו נדחתה תביעת המערער, ברוך איפרגן, לביטול פסק דין שניתן בהליך קודם בינו לבין המשיבים. לצד הערעור, הוגשה בקשה למתן סעד זמני, עד להכרעה בו. רקע עובדתי בתמצית ביום 2.11.2020 חתמו הצדדים על הסכם למכירת זכויותיו של המערער בדירת מגוריו בראשון לציון לידי המשיבים (להלן, בהתאמה: הסכם המכר ו-הדירה). בעקבות מחלוקת שנתגלעה בין הצדדים, הגישו המשיבים לבית המשפט המחוזי תביעה נגד המערער, בה עתרו למספר סעדים, בכללם אכיפת הסכם המכר ופינוי המערער מהדירה (ת"א 44355-02-22; להלן: ההליך הקודם). פחות מחודש לאחר הגשת התביעה, ביום 10.3.2022, הוגשה לבית המשפט המחוזי בקשה שכותרתה "בקשה מוסכמת" למתן תוקף של פסק דין להסכם פשרה בין הצדדים, אשר נחתם ביום 9.3.2022, בגדרו הגיעו הצדדים להסכמה לפיה הסכם המכר יבוצע ויקויים; יתרת התמורה תשולם למערער על-ידי המשיבים עד ליום 30.8.2022; במועד זה, כנגד תשלום יתרת התמורה, יפנה המערער את הדירה (להלן: הסכם הפשרה). הסכם הפשרה נשא את חתימות הצדדים, לצד שמותיהם. בו ביום נתן בית המשפט המחוזי (השופט י' שפסר) תוקף של פסק דין להסכם הפשרה (להלן: פסק הדין). בחלוף כארבעה חודשים, עוד בטרם הגיע המועד המוסכם לביצוע תשלום התמורה ופינוי הדירה, הגיש המערער לבית המשפט המחוזי בקשה לביטול פסק הדין; ובהמשך הגיש תביעה עצמאית לביטולו. בתביעתו, טען המערער, כי הסכם הפשרה שהוגש לבית המשפט היה מזויף, שהוא מעולם לא חתם עליו, לא ידע עליו, ולא הסכים לאמור בו. עוד העלה המערער טענות לגבי תוקפו של הסכם המכר, ובין היתר כי הסכם זה נחתם תחת כפיה, עושק ואילוץ; כי הופר הפרה יסודית על-ידי המשיבים; וכי הוא בטל מחמת העובדה שאשתו לא חתמה עליו. במסגרת הליך ההוכחות בבית המשפט המחוזי, הובאו לעדות מספר גורמים. לבד מעדותו-שלו, העידה מטעם המערער גרפולוגית, שחוות דעת שהגישה קבעה כי החתימות על הסכם הפשרה לא נחתמו על-ידו. גם המשיבים העידו גרפולוגית מטעמם, שקבעה בחוות דעתה כי החתימות על הסכם הפשרה נחתמו בסבירות גבוהה על ידי המערער, וכי הוא ניסה לבצע "זיוף עצמי" של חתימתו. כמו כן הובאה מטעם המשיבים עדותו של עורך הדין שייצג את המערער בהליך מכירת הדירה למשיבים (להלן: עורך הדין), כמו גם עדותה של מתמחה ממשרדו של עורך הדין (להלן: המתמחה). מעדות עורך הדין עלה, בין היתר, כי המערער ואשתו חתמו על הסכם המכר לאחר הליך ארוך שבו נשקלו מספר קונים פוטנציאליים, ובסופו החליט המערער למכור את הדירה על מנת להימנע מהליך כינוס נכסים; כי לאחר כשנה, ציין המערער בפניו, כי העסקה לא היתה רווחית והביע רצון לבטלה; כי המערער נמלך בדעתו לאחר הגשת ההליך הראשון על-ידי המשיבים וביקש מעורך הדין לקיים עמם משא ומתן; וכי בסופו של דבר, המערער חתם על הסכם הפשרה במשרדו של עורך הדין יום לפני הגשתו לבית המשפט, לאחר ששקל את הדברים. המתמחה ציינה בעדותה, כי נכחה במשרד ביום בו חתם המערער על הסכם הפשרה, וכי אמנם לא ראתה אותו חותם עליו ישירות, ואולם האזינה לשיחתו של המערער עם עורך הדין, אשר נסובה על הסכם הפשרה. בסיכומיו טען המערער, כי עדות עורך הדין בנוגע לחתימתו על הסכם הפשרה היא עדות שקר, ועל כך יעידו שינויי גרסאות שמסר בנוגע לתאריך החתימה. עוד הוסיף, כי אין כל היגיון בכך שיוותר על כלל טענותיו במחלוקת שנתעוררה בין הצדדים בטרם הוגשה תביעת המשיבים, ויחתום על הסכם פשרה אשר מקפח אותו, אף יותר מהסכם המכר; כי אין לתת כל אמון גם בגרסאותיהם של המשיבים ושל המתמחה; וכי יש לאמץ את חוות הדעת של הגרפולוגית מטעמו. עוד טען המערער, כי נטל השכנוע, כמו גם נטל הבאת הראיות מוטל על המשיבים, הואיל והם אלה הטוענים כי החתימה על הסכם הפשרה היא חתימתו-שלו. המשיבים, מצדם, טענו כי נטל ההוכחה מוטל על המערער, בהיותו התובע את ביטול פסק הדין, וכי מדובר בנטל כבד במיוחד, נוכח טענתו לתרמית ולזיוף. עוד טענו המשיבים, כי עדותו של עורך הדין בדבר חתימת המערער על הסכם הפשרה היתה מהימנה, ואילו עדותו של המערער לא סיפקה תשובות קוהרנטיות לדברים שעלו מעדות עורך הדין ומתצהירו. בנוסף טענו המשיבים, כי גרסתם של עורך הדין והמתמחה מלמדת כי המערער חתם על הסכם הפשרה לאחר קבלת הסברים מפורטים וקריאת הטיוטה, ולבסוף, כי יש לדחות את חוות הדעת הגרפולוגית מטעמו של המערער ולאמץ את ממצאי חוות הדעת של הגרפולוגית מטעם המשיבים. עיקרי פסק דינו של בית המשפט המחוזי ביום 6.8.2023 ניתן פסק דינו המנומק והמפורט של בית המשפט המחוזי. בכל הנוגע לסוגיית נטל ההוכחה, הבהיר בית המשפט כי צודקים המשיבים בטענתם על כך שהנטל להוכיח את טענת התרמית מוטל על המערער, בהיותו התובע והטוען לקיומה של תרמית, וכי מדובר בנטל כבד; ומכל מקום, הבהיר בית המשפט, כי אף לוּ היה הנטל עובר לכתפי המשיבים, התרשמותו מהעדויות והראיות השונות היה בה כדי לבסס את המסקנה כי המערער אכן חתם על הסכם הפשרה. בעניין זה, נדחתה גרסת המערער לפיה לא נכח במשרדו של עורך הדין בעת החתימה על הסכם הפשרה. נקבע, כי יש ליתן אמון מלא בעדותו של עורך הדין לפיה המערער הגיע למשרדו, חתם על הסכם הפשרה לאחר ששקל את הדברים והבין היטב את מהות החתימה. עוד צוין, כי עדות זו נתמכה גם בעדותה של המתמחה, ובתכתובות מזמן אמת. מנגד, נקבע כי עדותו של המערער נמצאה בלתי מהימנה. בית המשפט המחוזי ציין כי ניכר היה שהמערער מנסה להרחיק עצמו מאירועים שאינם נוחים לו ושאינם מתיישבים עם גרסתו, ומתכחש לחתימתו על מסמכים שונים, על מנת לבסס את טענתו לזיוף החתימה. עוד נקבע, כי התנהלותו של המערער בזמן אמת, מלמדת על כך שידע היטב על מה הוא חותם; וכי התנהלותו הדיונית, בין היתר בכל הנוגע להימנעותו מלזמן את אשתו לעדות, פוגעת במהימנותו. בשולי פסק הדין, הוסיף בית המשפט המחוזי, כי לא ראה צורך להכריע בין שתי חוות הדעת הגרפולוגיות, נוכח עדותו החד-משמעית של עורך הדין. למעלה מן הצורך צוין, כי חרף העובדה שהמערער ידע כי יש חשיבות של ממש לבחינת מסמכי מקור על-ידי הגרפולוגית מטעמו, הוא בחר שלא להעביר לידיה מסמכים אלו; בחר להציג לה רק חתימות הנחזות להיות דומות לחתימתו על הסכם המכר; ולא אִפשר לה להתייחס בחוות הדעת לאפשרות שהוא חותם בשתי חתימות שונות. בעשותו כן, שלל ממנה המערער את האפשרות ליתן חוות דעת מלאה ומקיפה בנוגע לחתימות שבמחלוקת. בסיכומו של דבר הורה בית המשפט על דחיית התביעה, תוך שקבע כי על המערער לפנות את הדירה עד ליום 1.11.2023. מכאן הערעור שלפנינו, ובצדו בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין של בית המשפט המחוזי, עד להכרעה בערעור. טענות המערער המערער חוזר, למעשה, על טענותיו בבית המשפט המחוזי, וטוען כי שגה בית המשפט המחוזי כאשר קבע כי הנטל להוכיח שפסק הדין הושג במרמה, על סמך חתימתו המזויפת, מוטל על כתפיו. עוד טוען המערער, כי שגה בית המשפט המחוזי בכך שהתעלם מהממצא העובדתי הניכר לעין, לשיטתו, לפיו אין דמיון בין חתימתו האותנטית, לבין זו המזויפת, לטענתו, ובכך שלא נתן משקל הולם לחוות הדעת הגרפולוגית של המומחית מטעמו. עוד שגה בית משפט המחוזי, לטענת המערער, בכך שנתן משקל כלשהו לעדותו של עורך הדין; בכך שלא ייחס משקל לטענתו, כי אין כל היגיון בחתימתו-שלו על הסכם פשרה המקפח אותו, אף יותר מהסכם המכר; וכי שגה בית המשפט המחוזי כאשר קבע עובדתית כי הוא, המערער, חתם על הסכם הפשרה, שכן באותו מועד ממש, הוא נפגש עם עורך דין אחר על מנת שייצגו בהליך. לבסוף, טוען המערער, כי לא היה מקום לייחס משקל ראייתי לחילופי התכתובות בינו לבין המשיבים ועורך הדין, וכי שגה בית המשפט כשזקף לחובתו את הימנעותו מלהביא את אשתו לעדות. דיון והכרעה מכוח הסמכות הנתונה לנו על-פי תקנה 138(א)(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, אציע לחברַי לדחות את הערעור על יסוד האמור בו, אף מבלי צורך בהגשת תשובה מטעם המשיבים. כמפורט לעיל, עניין לנו בהסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין. נקודת המוצא לגבי הסכם מעין זה, היא שיש לייחס משקל רב לסופיותו, וזאת על מנת להגשים את ציפיותיהם הסבירות של הצדדים. בהתאם לכך נפסק כי ביטולו של הסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין יֵעשה במשורה, ובמקרים חריגים בלבד, בהם מתקיימים טעמים כבדי משקל (ע"א 2495/95 בן לולו נ' אטראש, פ"ד נא(1) 577, 593-590 (1997); ע"א 647/20 אלישקוב נ' א.ר.א.ב בונוס בע"מ, פסקה 7 לפסק דינה של השופטת ד' ברק-ארז ופסקה 5 לפסק דיני (2.9.2021); ע"א 5858/19 פסגות קופות גמל ופנסיה בע"מ נ' אופיר, פסקה 28 (5.7.2022); בע"מ 4820/12 פלוני נ' פלונית, פסקה 10 (19.7.2012)). בעניין זה, ובניגוד לטענת המערער – הנטל להוכיח כי קיימת הצדקה לביטול פסק הדין מוטל על מבקש הביטול (וראו גם, למשל: רע"א 6837/23 בוארון נ' וינד, פסקה 8 (20.9.2023); ע"א 2139/21 קדומי נ' עו"ד מוחמד סייד אחמד, פסקה 15 (8.6.2023)). זאת, בהתאם לכלל לפיו "המוציא מחברו, עליו הראיה", העומד בעינו גם כאשר נטענת טענה לזיוף חתימה. ניסיונו של המערער לסטות מכלל זה, באמצעות הפניה לאסמכתאות העוסקות במצב דברים שונה, שבו הגורם הטוען לזיוף החתימה הוא הנתבע – דינו להידחות (ראו והשוו לעניין זה: ע"א 1700/16 עמותת כספי הצדקה צור באהר נ' אלאטרש, פסקה 20 (31.7.2017)). זאת ועוד, במקרים שבהם בקשה לביטול פסק דין מבוססת על טענות למרמה וזיוף, הנטל המוטל על מבקש הביטול, הוא מוגבר (ע"א 7108/20 אלישיב נ' זלר אבלגון שירותים פיננסים בע"מ, פסקה 33 (7.7.2022); ע"א 9369/12 איבי נ' צ.א.מ.א הובלות דלק בע"מ, פסקה 19 (22.7.2014)). בענייננו, בית המשפט המחוזי קבע כי המערער לא עמד בנטל זה. זאת, בעיקרו של דבר, נוכח עדותו של מי שהיה בא-כוחו בהליך המשא ומתן למכירת הדירה, אשר מסר באופן שאינו משתמע לשני פנים, כי המערער חתם על הסכם הפשרה במשרדו ובנוכחותו, לאחר ששקל את הדברים והבין היטב את מהות החתימה. בית המשפט מצא את עדותו של עורך הדין מהימנה ואף נתמכת בעדותה של המתמחה ובהודעות שנשלחו ביישומון ה'וואטסאפ' ובדואר האלקטרוני, מזמן אמת (פסקאות 65 ו-74 לפסק הדין). מנגד, עדותו של המערער, לפיה לא חתם על הסכם הפשרה, נמצאה בלתי מהימנה. בהקשר זה נקבע כי הוא "מנסה להרחיק עצמו מאירועים שאינם נוחים לו ואינם מתיישבים עם גרסתו, מתכחש לחתימתו על מסמכים שאינם נוחים לו והכל על מנת לבסס את הטענה בדבר זיוף החתימה על הסכם הפשרה. התנהלותו בזמן אמת מעידה על כי ידע היטב כי חתם על הסכם הפשרה ונראה, כאמור לעיל, כי רק משהובהר לו שיאלץ לפנות את הנכס ולא יוכל להמשיך להתגורר בו בשכירות, העלה את טענת התרמית" (פסקה 93 לפסק הדין). המערער מבקש בערעורו כי נתערב בקביעות אלה, אולם כידוע היטב, ערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב בממצאי עובדה ומהימנות שנקבעו על-ידי הערכאה הדיונית, המבוססים על שמיעה בלתי אמצעית של העדויות (ראו לדוגמה לאחרונה: ע"א 3589/23 קדוש נ' גנדלר, פסקה 23 (1.8.2023); ע"א 2610/23 אזוגי נ' עוה"ד עופר שפירא ועוה"ד רז מנגל בתפקידם כמנהלים מיוחדים של החברה אמ. איי. אס. ווי נכסים והשקעות בע"מ (בפירוק), פסקה 59 (3.7.2023)). המערער העלה בערעורו טענות רבות אשר מצדיקות לגישתו התערבות בקביעותיו של בית המשפט המחוזי, אולם אין בידי לקבלן. כך למשל, אין לקבל את טענת המערער לפיה עורך הדין שיקר בנוגע למועד החתימה על הסכם הפשרה ומכאן שאין לסמוך על עדותו ולא ליתן לה משקל כלשהו. עורך הדין התייחס בעדותו לאי-ההתאמה בין מועד החתימה עליו הצהיר, לבין המועד שצוין במכתב קודם שנשלח על ידו, בציינו כי מדובר בטעות קולמוס שאין הוא יודע מה מקורה. סוגיה זו לא נעלמה מעיניו של בית המשפט המחוזי, אשר קבע כי התייחסותו של עורך הדין מהימנה בעיניו, וכי אין למצוא בדבריו אינדיקציה לאי-אמירת אמת מכוונת, או חיזוק כלשהו לעדות המערער. בקביעה זו אינני מוצא מקום להתערב. זאת ועוד, אין מקום לקבל את טענת המערער, כי שגה בית המשפט המחוזי כשדחה את טענתו, לפיה במועד שבו נטען כי חתם על הסכם הפשרה, ביום 9.3.2022, הוא נפגש עם עורך דין אחר על מנת שייצגו. טענה זו, כפי שקבע בית המשפט המחוזי, התבססה על ראיה אחת בלבד – הודעה ביישומון 'וואטסאפ' מיום 9.3.2022 בה שאל עורך הדין את המערער אם בכוונתו להגיע אליו למחרת. הודעה מעין זו אינה מבססת דבר על אודות מעשיו ופועלו של המערער ביום הרלבנטי, 9.3.2022. לכך יש להוסיף, כי המערער בחר שלא לזמן אותו עורך דין נטען לעדות, ובצדק קבע בית המשפט המחוזי כי יש לזקוף זאת לחובתו (ראו בהקשר זה: ע"א 6435/21 ברזילי נ' עיריית חדרה, פסקה 35 (1.8.2022); ע"א 3886/12 ‏זאב שרון קבלנות בנין ועפר בע"מ נ' מנהל מע"מ, פסקה 33(ב) (26.8.2014); ע"א 9656/05 שוורץ נ' רמנוף חברה לסחר וציוד בניה בע"מ, פסקאות 27-26 (27.7.2008)). למותר לציין כי טענת המערער בערעורו, לפיה "הדעת נותנת והשכל מחייב" כי לא היה חותם על הסכם הפשרה כאשר הוא מתאם פגישה עם עורך דין אחר, אינה מבססת עילה להתערבות בממצאי עובדה ומהימנות. אף לא מצאתי ממש בטענות לפיהן שגה בית המשפט המחוזי בכך שלא אימץ את ממצאי חוות דעת הגרפולוגית מטעמו של המערער, ולחלופין, שלא מינה מומחה מטעמו. בית המשפט המחוזי הבהיר כי כלל לא נדרש להכריע בין חווֹת הדעת, נוכח התרשמותו החד-משמעית ממהימנות עדותו של עורך הדין – ובכך לא נפל כל פגם. לצד זאת, הבהיר בית המשפט המחוזי, למעלה מן הצורך, כי המערער נמנע מלהעביר לידיה של הגרפולוגית מטעמו, העתקים מקוריים של חתימותיו, וכן מסמכים רלוונטיים שונים, באופן שהקשה עליה לקבוע ממצאים ודאיים בנוגע לזהות החותם על גבי הסכם הפשרה; זאת, על אף שהובהר לו כי מדובר במסמכים בעלי חשיבות. בנסיבות אלה, טענות המערער כי היה מקום לאמץ את ממצאי חוות דעת הגרפולוגית ככתבם וכלשונם, מוקשות ביותר. זאת ועוד, גם טענותיו של המערער בדבר הפערים בין חתימתו "האותנטית" לבין החתימות על הסכם הפשרה אינן מגלות עילה להתערבות בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. לחוות הדעת הגרפולוגית מטעם המשיבים צורפה בקשה שהוגשה מטעמו של המערער ללשכת ההוצאה לפועל בשנת 2020, על גביה מצויה לצד שמו, חתימה מאומתת על ידי עורכת דין. הגרפולוגית מטעם המשיבים חיוותה דעתה כי החותם על מסמך זה הוא בסבירות גבוהה אותו אדם שחתם על הסכמי הפשרה נוכח קווי הדמיון בין החתימות. מסמך זה לא הוצג לגרפולוגית מטעמו של המערער, וכאשר נשאל על כך בחקירתו בדיון ההוכחות, בית המשפט המחוזי התרשם כי הוא "מנסה להרחיק עצמו ממסמך זה לאור הדמיון בין החתימה שעל גבי מסמך זה לחתימה שעל הסכם הפשרה" וכי הלכה למעשה "מדובר במסמך שנחתם על ידו" (פסקה 101 לפסק הדין). בהינתן דברים אלה, ובהינתן ממצאי המהימנות בנוגע לעדותו של עורך הדין, אין מקום לטענה כי הפערים בין החתימות מצדיקים את קבלת הערעור. ולבסוף גם את יתר טענותיו של המערער לא מצאתי לנכון לקבל, בכללן הטענות כי "אין ולא היה כל הגיון וטעם בכך שהמערער יוותר על כל טענותיו ויחתום על 'הסכם פשרה' אשר מקפח אותו יותר מהסכם המכר", וכי שגה בית המשפט המחוזי כשייחס משקל לכך שבחר שלא העיד את אשתו. טענות אלו, כמו גם יתר טענותיו, אינן מכניסות את המקרה שלפנינו לגדרי המקרים החריגים המצדיקים התערבות בקביעות העובדה והמהימנות של בית המשפט המחוזי. הערעור נדחה אפוא, וממילא נדחית גם הבקשה לעיכוב ביצוע. משלא נצרכה תשובת המשיבים לערעור, ומשלא נתבקשה תגובתם לבקשה לעיכוב ביצוע, לא אֵעשה צו להוצאות. על מנת ליתן למערער שהות להתארגן, אני קובע את מועד פינוי הנכס ליום 28.11.2023. ניתן היום, ‏ח' בחשון התשפ"ד (‏23.10.2023). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ 23074100_O01.docx שצ מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1