יואל בר נ. עומרי ישר

4 1 בבית המשפט העליון רע"א 7409/22 לפני: כבוד השופטת י' וילנר כבוד השופט ע' גרוסקופף כבוד השופט י' כשר המבקשים: 1. יואל בר 2. בר תמר נ ג ד המשיבים: 1. עומרי ישר 2. בר גל בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (השופטים י' פרסקי, ג' גדעון, ו-ג' דניאל), מיום 13.7.2022, בע"א 1896-04-22 בשם המבקשים: עו"ד עומרי בדש בשם המשיבים: עו"ד שרה זינו אמוראי פסק-דין השופט י' כשר: לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (השופטים י' פרסקי, ג' גדעון, ג' דניאל), מיום 13.7.2022, בע"א 1896-04-22. בית המשפט המחוזי דן בערעור על פסק דינו של בית משפט השלום באשקלון (כב' השופטת ס' כהן), מיום 30.1.2022, בתפ"מ 47220-11-21, בגדרו התקבלה תביעת המשיב 1 (להלן: בעל הנכס) לפינוי המושכר בו התגוררו בעבר המבקשים. רקע ההליכים בתמצית המשיב 1 הוא הבעלים של נכס מקרקעין בעיר אשקלון (להלן: הנכס), אותו השכיר בהסכם למבקשים, למטרות מגורים, החל מיום 24.6.2018. הסכם השכירות הוארך מפעם לפעם. בתום ההארכה האחרונה של הסכם השכירות, ולאחר עיכובים בפינוי המושכר, התפנו המבקשים מהנכס ביום 30.9.2021, כחודשיים לאחר תום תקופת השכירות האחרונה. לאחר שהמבקשים התפנו מהנכס, החזיק בנכס בנם, הוא המשיב 2 (להלן: הבן). ביום 18.11.2021 הגיש בעל הנכס תביעה לפינוי מושכר נגד המבקשים והבן. התביעה הוגשה נגד המבקשים בהיותם מי שכרתו את הסכם השכירות עם בעל הנכס, ונגד הבן בהיותו המחזיק בפועל בנכס. במהלך בירור התביעה לפינוי מושכר, העידו המבקשים כי יחסם עם הבן הינם רעועים, ובהיותו אישיות משפטית נפרדת, אין הם אחראים להימצאותו בנכס. עם זאת, מעדות המבקשת 2 בבית משפט השלום עולה כי במועד שבו היה על המבקשים לפנות את המושכר בשל סיום תקופת ההסכם, הסתפקה המבקשת 2 בהעברת החזקה בנכס לידי הבן, משסברה כי בין בעל הנכס לבן מתנהל משא ומתן בנוגע להמשך השכרת הנכס. בית משפט השלום (השופטת ס' כהן), בפסק דינו מיום 30.1.2022, קיבל את תביעת בעל הנכס, וכלפי המבקשים קבע כדלקמן: "שעה שלא השיבה הנתבעת את הנכס באופן פורמלי, אף לא הודיעה לתובע, כי הנכס עומד לרשותו, הרי שלא ניתן לראות בהעברת הנכס לידי בנה משום השבת הנכס לידי התובע. בוודאי לא ניתן לומר, כי עצם הידיעה על קיומו של משא ומתן עם הבן מהווה מסירת החזקה בנכס וממילא, שעה שנתבעים לא השיבו את החזקה בנכס לידי התובע, הרי שהנתבעים אחראים לכל פלישה, או תפיסת חזקה בנכס, עד להחזרת הנכס בפועל לידי התובע". (פסקה 11 לפסק הדין). בהתאם לאמור, ומשנמצא כי הבן מחזיק בנכס שלא כדין, חייב בית משפט השלום את המבקשים לפנות את הנכס ולהחזירו לידי בעל הנכס, "כשהוא פנוי מכל אדם וחפץ, לרבות מבנם". בשים לב לכך שהמבקשים אינם מחזיקים בפועל בנכס, נקבע כי בעל הנכס פטור מלפנותם, אך זאת מבלי לגרוע מהחובה שהוטלה עליהם לדאוג לפינוי הנכס. על פסק דינו של בית משפט השלום הגישו המבקשים ערעור לבית המשפט המחוזי (ע"א 1896-04-22). בית המשפט המחוזי (השופטים י' פרסקי, ג' גדעון ו-ג' דניאל), בפסק דינו מיום 13.7.2022, קיבל את ערעורם של המבקשים באופן חלקי. אמנם, נקבע כי אין להתערב בקביעות העובדתיות של בית משפט השלום: "...לא מצאנו מקום להתערבות בקביעות העובדתיות ביחס להתנהלות ההורים למול המשיב בכל הנוגע להשבת החזקה במושכר". אולם, נקבע כי יש להתערב בתוצאה האופרטיבית שנפסקה – כך שהחיוב בפינוי המושכר יחול על הבן בלבד, ולא על המבקשים. זאת, לנוכח העובדה שהמבקשים עזבו את הנכס זה מכבר, ועל כך אין חולק. כאמור, בנסיבות כמתואר ראה בית המשפט המחוזי לנכון לקבל את ערעורם של המבקשים באופן חלקי בלבד. יצוין כי מעיון במערכת "נט-המשפט" עולה כי כעת תלוי ועומד בפני בית משפט השלום הליך של התנגדות לביצוע שטר חוב ושיק ביטחון, שניתנו לבעל הנכס להבטחת החיובים על פי הסכם השכירות בין הצדדים (ת"ט 8669-06-22). לשם שלמות התמונה יצוין, בנוסף, כי גם הבן הגיש ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום, בקשר לקביעה כי הוא מחזיק בנכס שלא כדין, ובקשת רשות ערעור שהוגשה בעניין זה נדחתה על ידי ביום 7.9.2022 (רע"א 5997/22). בקשת רשות הערעור דנן בבקשת רשות הערעור שלפניי, טוענים המבקשים כי לא ניתן להסתפק בביטול הסעד האופרטיבי שניתן נגדם בבית משפט השלום, משנקבע כי הם עזבו את הנכס – והיה על בית המשפט המחוזי להורות על קבלת ערעורם במלואו ודחיית התביעה לפינוי מושכר שהגיש בעל הנכס נגדם. לטענת המבקשים, במסגרת תביעה לפינוי מושכר, אשר נקבעו לה סדרי דין מיוחדים, לא ניתן לבקש כל סעד למעט סעד של פינוי המושכר. לכן, לעמדת המבקשים, שעה שבית המשפט המחוזי קבע כי הסעד האופרטיבי של פינוי המושכר בטל כלפיהם, אזי שהיה עליו, בעקבות כך, להורות על דחיית תביעת הפינוי שהוגשה נגדם. ביום 18.12.2022 הגיש בעל הנכס תשובה לבקשת רשות הערעור. לטענתו, בבואו ליתן פסק דין בתובענה לפינוי מושכר, היה על בית משפט השלום לבחון על מי מוטלת החובה והאחריות לפינוי המושכר – הן מבחינה חוזית, הן מבחינה חוקית והן מבחינה אופרטיבית. בעל הנכס טוען כי המבקשים מעוניינים למעשה למנוע אפשרות להיפרע מהם בגין הנזקים שנגרמו לו, על בסיס הקביעות העובדתיות שבפסק הדין. לעמדת בעל הנכס, הפלוגתאות העובדתיות התבררו במלואן בערכאות הקודמות, על פי מסכת ראייתית שנפרשה לפני בתי המשפט, ונקבעו ממצאים עובדתיים חד משמעיים. בפרט, נטען כי הקביעות העובדתיות בעניינם של המבקשים הכרחיות לבירור שאלת האחריות לאי-פינוי המושכר כאמור. לצד זאת, בעל הנכס מוסיף לטעון כי טענות המבקשים ביחס להסכם השכירות הן טענות נגד ממצאי עובדה שנקבעו בבית משפט השלום, ואושררו בבית המשפט המחוזי – קביעות שערכאת הערעור ממעטת להתערב בהן. לבסוף נטען כי המבקשים (יחד עם בנם) פועלים תוך שימוש לרעה בהליך המשפטי, וזאת בניגוד לתקנה 4 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"א-2018 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי), לנוכח הבקשות והליכים המשפטיים הרבים שנקטו בהם לאורך הסכסוך בין הצדדים, בעוד הם מחזיקים בנכס בניגוד לדין. דיון והכרעה לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור ובתשובה לה, ובהתאם לתקנה 149(2)(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, החלטתי לדון בבקשת הרשות לערער כאילו ניתנה רשות, והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה. לגופם של דברים, סבורני כי דין הערעור להתקבל. ואפרט. ליבה של התובענה האזרחית הוא בקבלת סעד, וככלל, אין בתי המשפט מבררים תביעה שאין סעד בצידה. על כך ניתן ללמוד מהגדרת המונח "עילת תביעה" בתקנה 6 לתקנות סדר הדין האזרחי: "מסכת העובדות הנדרשות כדי לזכות את התובע בקבלת הסעד שהוא מבקש". הוראה משלימה מצויה בתקנה 41(א)(1) לתקנות, אשר מקנה סמכות לבית המשפט להורות על מחיקת כתב תביעה, מקום בו הוא אינו מגלה עילת תביעה כאמור לעיל. מהאמור לעיל עולה המסקנה המתבקשת: ככלל, מקום בו התבררה תובענה לגופה, ונמצא כי לא ניתן להעניק את הסעד המבוקש – לא ניתן שלא להורות על דחיית התובענה, או למצער על מחיקתה. לצד האמור יש לציין כי על פי ההלכה הנוהגת, במקרים חריגים בלבד, ניתן להעניק לתובע סעד שלא נתבקש בכתב התביעה, וזאת בהתקיים שלושה תנאים מצטברים: מדובר בסעד הנובע ישירות מן הסעד המקורי שהתבקש; כל העובדות הדרושות להענקת אותו הסעד נתבררו בפני בית המשפט; הצדק או הצורך ללבן את המחלוקת, מחייבים את מתן הסעד אף שלא התבקש (ע"א 69/98 מחאג'נה נ' מחאג'נה, פסקה 12 לפסק הדין של השופט א' לוי (8.6.2005); ע"א 253/84 ספיר נ' ספיר, פ"ד מב(3) 14, 18 (1988); ע"א 9137/07 אוסיפובה נ' קלישטיין, פסקה 5 (30.12.2008)). עם זאת, ההלכה האמורה אינה רלוונטית לענייננו. זאת, משום שבתביעה לפינוי מושכר לא ניתן להעניק לתובע סעד למעט סעד לפינוי מושכר (תקנה 81 לתקנות סדר הדין האזרחי), וממילא לא נטען על ידי מי מהצדדים כי יש לפסוק סעד אחר שאינו סעד לפינוי מושכר. ומן הכלל אל הפרט. בשונה מבית משפט השלום, בית המשפט המחוזי מצא כי לא ניתן לפסוק סעד של פינוי מושכר נגד המבקשים, וזאת משום שהם אינם מחזיקים עוד בנכס. על אף האמור, בית המשפט המחוזי קבע כי ערעורם של המבקשים "התקבל באופן חלקי בלבד", במובן זה שנותרות על כנן הקביעות העובדתיות של בית המשפט השלום, ללא סעד אופרטיבי לצידן. בכך, סבורני כי נתפס בית המשפט המחוזי לכלל שגגה. מהטעמים שהבהרתי לעיל, ככלל, מצב בו עתירתו של התובע לסעד נדחית ולא נפסק לזכותו כל סעד אחר ועדיין תביעתו מתקבלת, אינו מוכר ואינו אפשרי בדין, ובפרט אין מקום ליצור מצב שכזה כדי "לשמור" על ממצאים עובדתיים, שנקבעו עובר להכרעה השוללת מהתובע כל סעד. למען הסר ספק, מובהר כי אין בדברים אלו כדי להביע עמדה ביחס לתביעה כספית עתידית של בעל הנכס, ככל שתוגש, נגד המבקשים. על בסיס האמור לעיל, אני סבור כי ענייננו נמנה על אותם מקרים שבהם נפלה טעות ברורה הגלויה על פני הפסק. במקרים כגון דא, ומקום בו לא נדרשת בחינה מחודשת של עובדות המקרה לגופן, אין מניעה להתערבותו של בית משפט זה, גם ב-"גלגול שלישי" (ראו, למשל: רע"א 3577/11 אלון החזקות בריבוע כחול – ישראל בע"מ נ' נציגות הבית המשותף בשדרות זהר טל 34, פסקה 6 (30.6.2011); בע"ם 3453/10 פרנקל נ' לבנון (9.11.2011)). אשר על כן, אציע לחבריי כי נורה על קבלת הערעור, כך שתידחה תביעתו של המשיב 1 (בעל הנכס) נגד המבקשים. עוד אציע כי בנסיבות העניין, ולנוכח ממצאי הערכאות קמא ביחס להתנהלות המבקשים – כל צד יישא בהוצאותיו. ניתן היום, ‏ט' באדר התשפ"ג (‏2.3.2023). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט 22074090_L05.docx חכ/ מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1