אילן גדו נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 7408/09 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 7408/09 לפני: כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט ע' פוגלמן כבוד השופט צ' זילברטל המערער: אילן גדו נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 1.9.2009 בתפ"ח 5037/08 שניתן על ידי כב' השופטים: י' אלרון; כ' סעב; מ' גלעד תאריך הישיבה: ג' בשבט התשע"ג (14.1.2013) בשם המערער: עו"ד דורון ברקוביץ בשם המשיבה: עו"ד יאיר חמודות פסק-דין השופט צ' זילברטל: 1. ערעור על גזר דינו מיום 1.9.2009 של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופטים י' אלרון, כ' סעב ומ' גלעד) בתפ"ח 5037/08. על המערער נגזר עונש של מאסר עולם, לאחר שקודם לכן, ביום 6.1.2009, הורשע על יסוד הודאתו בעבירת רצח בכוונה תחילה. השאלה הניצבת בפנינו בגדרי ערעור זה היא האם בדין נדחתה טענת המערער להפחתת עונשו במסגרת הוראת סעיף 300א(א) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין). כתב האישום 2. כתב אישום הוגש נגד המערער ביום 24.8.2008. לפי המתואר בכתב האישום, המערער והמנוחה היו נשואים זה לזו והורים לשלושה ילדים. ביום 12.6.2008 הגיש המערער תביעת גירושין לבית הדין הרבני בחיפה. ביום 26.7.2008 בשעה 22:00, למרות שכבר לא התגורר יחד עם המנוחה וילדיהם, הגיע המערער לדירת מגוריהם יחד עם אחיו, יעקב גדו. בין המערער לבין המנוחה התנהלו חילופי דברים בנוגע לפרידתם, והמנוחה החלה לארוז חפצים לשם יציאה מהבית וביקשה מהילדים להיערך ליציאה גם כן. או אז החליט המערער להמית את המנוחה. הוא שלף סכין בעלת להב ארוך וחד ונכנס לחדר השינה בו שהתה המנוחה, אחז בה בחזקה, ודקר אותה עשרות פעמים: בצוואר, בכתף, בפנים, בגוו ובגפיים העליונים. מותה של המנוחה נגרם מנזק חמור לכלי הדם. נוכח האמור, הואשם המערער ברצח בכוונה תחילה. הכרעת הדין ושמיעת הראיות לעניין העונש 3. המערער כפר בתחילה במיוחס לו, אולם לאחר מכן בחר שלא לנהל הוכחות בשאלת אחריותו הפלילית, וביום 6.1.2009 ביקש מבית משפט קמא לאפשר לו לחזור בו מכפירתו, להודות, ולטעון כי יש להשית עליו ענישה מופחתת בהתאם לסעיף 300א(א) לחוק העונשין (להלן: סעיף 300א(א)). בית המשפט קיבל את הבקשה, והמערער הודה בעובדות כתב האישום. סמוך לאחר מכן הרשיע בית המשפט את המערער בעבירת רצח בכוונה תחילה והורה על קיום דיון בשאלת תחולת סעיף 300א(א). במסגרת דיון זה העידה המשיבה את הפסיכיאטר ד"ר ב' ראוכברגר, אשר ערך את הבדיקה הפסיכיאטרית למערער לאחר מעצרו, ונשמעו גם המומחה מטעם ההגנה, הפסיכיאטר ד"ר פיוטר מלב, והמערער עצמו. חוות דעתו של ד"ר ראוכברגר ועדותו בבית המשפט 4. חוות הדעת של ד"ר ראוכברגר (ת/1), אשר הוגשה ביום 17.8.2008, מבוססת על הערכה שנעשתה למערער במחלקה פסיכיאטרית משפטית בבית חולים לחולי נפש "שער מנשה", בימים שלאחר הרצח, בין יום 31.7.2008 ליום 13.8.2008; על מסמכים רפואיים נוספים החל משנת 2000; ועל מסמכים משפטיים וחומרי חקירה, כולל תשאולים וקטעי טלוויזיה בהם תועד המערער משיב בקצרה לשאלות עיתונאים בבית המשפט. ד"ר ראוכברגר סקר את ההיסטוריה הרפואית של המערער, ובתוך כך את העובדה כי המערער אושפז בכפייה פעמיים בשנים 2000 ו-2001, ואובחן כסובל מסכיזופרניה. בשלהי שנת 2000 אושפז המערער בכפייה במשך כחודש וחצי, במחלקה סגורה בבית חולים טירת הכרמל, לאחר שסבל ממחשבות שווא ומהזיות שמיעה, ואיים לפגוע בעצמו ובבתו. כמה חודשים לאחר מכן, בשנת 2001, שוב אושפז המערער בכפייה, למשך חודש. מעבר להיסטוריה הרפואית, התייחס ד"ר ראוכברגר לאירועי ליל הרצח והמעצר לאחר מכן. כמו כן עמד על כך שכשהתקבל בבית החולים לאחר הרצח, בדיקותיו השונות של המערער נמצאו תקינות, מבחינה גופנית, נוירולוגית וקוגניטיבית. מבחינה נפשית נרשם, כי התנהגותו היתה מסודרת ותקינה, ונשללו הפרעות בתפיסה. לגבי מהלך ההסתכלות, נכתב בחוות הדעת כי התנהגות המערער היתה תקינה לחלוטין. המערער ניסה למשוך את תשומת לבם של הרופאים לעובדה שמזה מספר חודשים הוא סובל מהזיות שמיעה שפגעו בשליטתו העצמית בעת הרצח, אך לא ניתן על-ידו פירוט וטענותיו בעניין זה היו כלליות, והלכו והצטמצמו עם התקדמות הבדיקה. עוד נכתב, כי התנהגותו לא היתה כזו המאפיינת חולה הסובל מהזיות שמיעה, וכי הוא היה קשוב, ענייני, בעל בוחן מציאות ושיפוט חברתי תקינים. המערער אף הביע חרטה באחת מהשיחות האחרונות עם רופאיו. ד"ר ראוכברגר סיכם את חוות דעתו כך: "מדובר בבחור עם אישיות בלתי בשלה, אגוצנטרית ואימפולסיבית, עם סף תסכול נמוך וקשיי ריסון. בוחן המציאות והשפוט תקינים בדרך כלל, ובמצבים עמומים וטעונים רגשית עשויות להופיע הפרעות זמניות וחולפות בבוחן המציאות ובשפוט. כמו כן, לא הופיעו הפרעות בתהליכים ובתכנים של החשיבה. יכולת להבין את ההגיון שמונח ביסוד הנורמות החברתיות המקובלות נאותה. מדובר באישיות בלתי יציבה מבחינה אמוציונאלית, מהסוג האימפולסיבי. בחומר המבחנים לא נמצאו ממצאים העשויים להעיד על קיומה של מחלת נפש. ... בבדיקה פסיכולוגית לא נמצאו נתונים המעידים על קיומם של סימני פסיכוזה, בוחן מציאות ושפוטו תקינים. גם בשיחות עם הרופא התייחס עם בקורת ותובנה לגבי המעשה, התחרט והצטער. הבין היטב את משמעות החשדות המיוחסים לו וידע כיצד להגן על עניינו" (שם, עמ' 5-4) (ההדגשות אינן במקור). ולאחר מכן ציין את מסקנותיו כדלהלן: "1. הנ"ל בעבר אובחן כסובל מסכיזופרניה. במהלך 7 השנים האחרונות מצבו הוגדר כהפוגה (רמיסיה) יציבה ללא סימני פסיכוזה. 2. גם במהלך הסתכלותו הנוכחית הן בבדיקות קליניות חוזרות והן בבדיקה פסזיכו [כך במקור] דיאגנוסטית לא נצפו סימני פסיכוזה. 3. בעת ביצוע מעשה לא היה במצב פסיכוטי, ידע להבדיל בין טוב ולרע. בין מותר לאסור. 4. הנ"ל כשיר לעמוד לדין, מסוגל לעקוב אחרי הליכי משפט ולשאת באפשרות של עונש" (שם, עמ' 5) (ההדגשות אינן במקור). 5. לאחר הכרעת הדין, באישור בית המשפט, הועברו לד"ר ראוכברגר שאלות הבהרה מטעם המערער, הממוקדות בשאלת תחולת סעיף 300א(א), להבדיל מסעיף 34ח לחוק העונשין (סייג לאחריות הפלילית מחמת אי שפיות הדעת; להלן: סעיף 34ח). ד"ר ראוכברגר השיב כך: "1. הנ"ל אינו סובל ממחלת נפש במובן המשפטי של המונח. 2. בשעת הרצח, לא הוגבלה יכולתו של הנאשם במישור השכלי והוא היה מסוגל להבין מה הוא עושה. כמו כן, לא הוגבלה יכולתו במישור הרצוני להימנע מלנהוג כפי שנהג" (ת/1א, עמ' 2). 6. בעדותו בבית המשפט, עת נחקר בחקירה נגדית על ידי באת-כוח המערער דאז, עו"ד אולמן, עמד ד"ר ראוכברגר על כך שהוא סבור כי המערער לא סבל מהזיות שמיעה ושיקר בנושא זה. כן חיווה דעתו, כי בחלוף חמש שנים מההתקף הפסיכוטי האחרון, הסיכוי שחולה יחווה התקף פסיכוטי נוסף, שעה שהוא נמצא בטיפול ותחת מעקב, הוא קלוש, וכי במקרים רבים אף מופסק הטיפול התרופתי בשלב זה. בהתייחס לשאלת באת-כוח המערער בנוגע לטענת המערער כי הפסיק לקחת תרופות ארבעה חודשים לפני הרצח, טען ד"ר ראוכברגר כי משיחות שקיים המערער עמו ועם רופאים אחרים עלה כי דווקא נטל תרופות באופן עקבי, וכי מהתנהגותו לא עלו סימנים כי המצב שונה. בהקשר זה אף הוסיף, כי ממילא, לאחר מספר שנים בהן ניתן למערער טיפול תרופתי ומצבו היה תקין, הסיכוי שהפסקת הטיפול התרופתי תשפיע לרעה נמוך ביותר. ד"ר ראוכברגר נחקר ארוכות אודות האופן בו הוא מבין את תנאי סעיף 300א(א) ובפרט את המונח "הפרעה נפשית חמורה" (ארחיב לגבי עניין זה להלן, במסגרת פרק הדיון וההכרעה). חוות דעתו של ד"ר מלב 7. חוות דעתו של ד"ר מלב מיום 30.12.2008 (נ/1) מבוססת על מסמכים רפואיים של המערער משנת 2000 ועד שנת 2008, ולמרות שהדבר לא צוין בחוות הדעת, מעדותו של ד"ר מלב נלמד כי חוות דעתו מבוססת גם על שתי פגישות שערך עם המערער בדצמבר 2008, ועל קריאה וצפייה בחלק מחומרי החקירה: תמלילי חקירות, קלטות חקירה, ושידורי חדשות אודות המערער. ד"ר מלב הסיק מאשפוזיו של המערער בראשית שנות ה-2000, כי לאלימות "חלק בולט בפסיכופתולוגיה שגילה החולה". כמו כן, התייחס למסקנות ועדה פסיכיאטרית של המוסד לביטוח לאומי משנת 2006, שם נקבעה לו נכות נפשית בשיעור של 40%, הוכר אובדן של 75% מכושר ההשתכרות ונקבע כי הוא "מסוגל לעבודה חלקית ללא לחץ ומתח נפשי". מכך הסיק ד"ר מלב כי המערער אינו עומד בתנאי לחץ ומתח נפשי. מעבר לאמור, התייחס ד"ר מלב לכך שהחל משנתיים לפני האירוע, הופיעו אצל המערער "מחשבות שווא של קנאה" על כך שאשתו בוגדת בו. לשיטתו, השילוב בין מחשבות שווא, עבר של "אלימות חולנית", הסכסוך בין בני הזוג (שכלל לגישת המערער את איומי המנוחה לקחת ממנו את הדירה ולהביא לאשפוזו), והפסקת הטיפול התרופתי (עליה למד מן המערער) – הוביל ל"לחץ נפשי גדול מידי" על המערער, לסערת רגשות ולהתפרצות "דחף תוקפני". ד"ר מלב סבור כי באמירותיו של המערער לאחר הרצח, ניתן למצוא ביטוי לליקוי בשיפוט, חוסר מעורבות רגשית ותפיסת מציאות מעוותת. בסיכומו של דבר, מסקנתו של ד"ר מלב היתה כי המערער חולה במחלת נפש קשה, במצב של הפוגה חלקית; וכי ביום האירוע סבל משיפוט לקוי, בוחן מציאות פגוע חלקית, אפקט לא תקין, הפרעות בלוגיקה וערפול. ד"ר מלב ציין, כי הוא מסכים עם קביעת ד"ר ראוכברגר כי במצבו הנוכחי המערער מבחין בין טוב לרע וכשיר להשתתף בהליך המשפטי, אך עם זאת חזר והדגיש כי קיימת אצלו "פגיעה בשיפוט ובוחן המציאות במיוחד במצבי לחץ" וכי הוא סובל ממחשבות שווא ויתכן גם משמיעת קולות. 8. בעדותו בבית המשפט ביום 22.2.2009, במסגרת חקירה ראשית, עמד ד"ר מלב על כך שגם בשלב הרמיסיה נותר בחולה ליקוי אישיות הבא לידי ביטוי, בין היתר, בפגמים בשיפוט ובבוחן המציאות. כמו כן, חידד והדגיש את עמדתו לפיה הפסקת הטיפול התרופתי הובילה להחמרה במצבו הנפשי. בחקירה הנגדית, אישר ד"ר מלב כי הפגישות שערך עם המערער, מספר חודשים לאחר הרצח, לא התקיימו במועד אופטימאלי, וכי מוטב היה לו היה יכול ללוות את המערער במשך תקופה ארוכה יותר ומיד לאחר הרצח. ד"ר מלב הבהיר, כי המערער אינו לגמרי לא שפוי, כך שהוא מסוגל להבחין בין טוב לרע, וכי זיהה אצלו התפרצות רגשית שעה שתיאר כיצד דקר את המנוחה; אולם הדגיש, כי למרות זאת הוא מיעט מאוד להפגין רגש. בהתייחס לתגובותיו של המערער בפני כלי התקשורת שראיינו אותו בדיוני המעצר בבית המשפט, טען ד"ר מלב כי ניתן לזהות היעדר רגש ו"פגיעה עצומה בשיפוט", המאפיינים אדם החולה בסכיזופרניה. לעומת זאת, לעניין טענת המערער כי הוא "שומע קולות", ציין ד"ר מלב כי אינו משוכנע באמיתות הדבר. בהתייחס לקביעתו כי המערער סובל ממחשבות שווא, נשאל ד"ר מלב על ידי באת-כוח המשיבה באשר לאפשרות שהמערער אכן ידע על בגידותיה של המנוחה ולא רק דמיין אותן, והשיב כי אז "זה כבר לא מחשבות שווא בדיוק. זה אמת" (עמ' 144 לפרוטוקול); אולם בחקירה החוזרת הבהיר, כי יתכן שלמערער היו מחשבות שווא גם בעניינים אחרים – בעבר בקשר לבתו, ובהווה באשר למינוי חוקר פרטי. גזר דינו של בית משפט קמא 9. גזר דינו של בית משפט קמא ניתן ביום 1.9.2009. בית המשפט עמד בהרחבה על חומר הראיות שבפניו, ובתוך כך, התייחס גם לעדות המערער, לפיה הפסיק את הטיפול תרופתי בתקופה שקדמה לרצח (כפי שטען בפני ד"ר מלב), שכן חשב שהטיפול אינו מועיל לו, אך לא גילה זאת לאחרים מחשש שיאושפז בכפייה. כן טען המערער כי "שמע קולות". בית המשפט התייחס לכך שהמערער מסר בעדותו כי אינו זוכר את הרצח, אולם מאוחר יותר תאר את אירועי יום הרצח וגם את מעשה הרצח עצמו. בית המשפט קבע כי מקובלת עליו מסקנת ד"ר ראוכברגר כי תפקוד המערער תקין ומקובלים עליו הנימוקים שבחוות דעתו של ד"ר ראוכברגר למסקנה זו, בהם: העיגון במציאות של גרסת המערער; יכולתו להסביר באופן ענייני את מעשיו; תפקודו הקוגניטיבי של המערער; הבנת המערער את הפסול במעשיו והבעת החרטה מצדו; שיפוטו החברתי התקין; והבנתו את החשדות נגדו. לשיטת בית המשפט, אין זה משנה אם ד"ר ראוכברגר כיוון את חוות דעתו לשאלת האחריות הפלילית (סעיף 34ח) או לשאלת העונש המופחת (סעיף 300א(א)). ממילא מדובר בסיווג משפטי, שעל בית המשפט לבצע, בהסתמך על חוות הדעת הרפואיות שלפניו. בית המשפט קבע גם כי מסקנת ד"ר ראוכברגר בדבר היעדר הפרעה נפשית חמורה, נתמכת בתפקודו התקין של המערער מבחינה כלכלית וחברתית: הרכוש הפרטי שצבר עם המנוחה; בקיאותו בזכויותיו המשפטיות ובהליך הגירושין; וקשריו הטובים עם משפחתו וחבריו כפי שעולה מחומר הראיות. בית המשפט הוסיף כי אין משמעות רבה לשאלה האם המערער נטל תרופות בחודשים עובר לרצח אם לאו, הן נוכח דעתו של ד"ר ראוכברגר לגבי החשיבות הנמוכה של טיפול תרופתי לאחר שנים של רמיסיה, הן נוכח הקביעה כי הוכח שלא נפגע תפקודו עובר לרצח. בהתייחס לחוות דעתו של ד"ר מלב, קבע בית המשפט, כי זו עומדת בסתירה להתנהגות המערער ולנתונים אחרים בפרשה. קביעת המומחה כי המערער סובל מ"מחשבות שווא" לגבי בגידותיה של אשתו, עומדת בסתירה לראיות השונות לגבי הכחשתו המתמדת את הבגידות, ונסיונותיו להשתיק כל שמועה ביחס לבגידותיה של המנוחה בו, עד שהוצבו בפניו הוכחות חד-משמעיות לכך. בית המשפט דחה גם את מסקנתו של ד"ר מלב כי ניתן לזהות "פגיעה בשיפוט" של המערער בכך שאינו חש רגשות חמלה כלפי המנוחה. נקבע כי המערער ניסה לתמרן את הגורמים הפסיכיאטריים, את חוקרי המשטרה ואת בית המשפט למסקנה כי אינו שפוי, בכך ששיקר, למשל בעניין שכירת חוקר פרטי ונטילת התרופות, וגם בטענתו כי אינו זוכר דבר ממעשה הרצח. על כן, קיבל בית המשפט את עמדת ד"ר ראוכברגר שסבר כי המערער אינו סובל מ"הפרעה נפשית חמורה", וכי ספק אם הוא "שומע קולות" ולא משקר גם בעניין זה. בית המשפט התייחס, מעבר לדרוש, גם ליתר רכיבי סעיף 300א(א). נקבע כי למעשה אין מחלוקת על יכולתו של המערער להבחין בין טוב לרע ולהבין את הפסול במעשיו, כפי שנלמד גם משתי חוות הדעת של המומחים הפסיכיאטריים, ומשקרי המערער לאחיו יעקב, כשאמר לו כי הוא נכנס לחדר השינה של המנוחה שלא בכוונה לפגוע בה. נקבע גם כי המערער הבין את שעשה, כפי שניתן ללמוד מעדותו בה עמד על מניעיו למעשה ועל כך שהבין את תוצאות מעשיו, ומהתרשמות כללית מתפקודו. נקבע כי היה יכול להימנע מהרצח, כפי שעשה בפועל מאז שעלה במוחו רעיון זה, תקופה ממושכת עובר לרצח, נוכח דברי מאהב המנוחה, שאמר כי היה הורג רעיה שכזו; למרות השפלות ונסיונות סחיטה חוזרים ונשנים מצדה (לגישת המערער); ולנוכח השליטה העצמית שהפגין בהתנהגותו בטרם הרצח: החבאת הסכין בבגדיו, האמירה לאח כי אין בכוונתו לפגוע במנוחה שעה שהתכוון לדקור אותה, ו"האזהרה האחרונה" שנתן למנוחה בטרם חשף את הסכין. נוכח האמור נדחתה טענת המערער לעונש מופחת לפי סעיף 300א(א), ודינו נגזר למאסר עולם. טיעוני המערער 10. מאז הוגשה הודעת הערעור הוחלפה באת-כוחו של המערער בסנגור אחר, אשר בחר להעלות טיעונים נוספים בכתב ובדיון בפנינו. בקליפת האגוז, המערער סבור כי שגה בית משפט קמא בהחלטה שלא להפחית מעונשו לפי סעיף 300א(א), ולגזור עליו עונש מאסר עולם. לשיטתו, נוכח חוות דעתו של ד"ר מלב, הוכח כנדרש (במאזן ההסתברויות) כי התקיימו בעניינו תנאי סעיף 300א(א). המערער טוען כי קיימת בעייתיות רבה בכך שחוות דעתו של ד"ר ראוכברגר נכתבה לצורך בחינת עצם קיומה של אחריות פלילית (סעיף 34ח), ואינה מתייחסת באופן ישיר לשאלת העונש המופחת (סעיף 300א(א)). המערער סבור, כי גם בהמשך, על אף שאלות ההבהרה שנשאל, המשיך ד"ר ראוכברגר לסבור כי מדובר בשאלה הבינארית בה עוסק סעיף 34ח, בלא שהפנים את המורכבות שביישום המבחנים שבסעיף 300א(א). כך נטען, כי בעדותו לא הבחין ד"ר ראוכברגר בין מצב בו עומדת לאדם הגנת אי השפיות, לבין "הפרעה נפשית חמורה", שמקיומה ניתן לגזור, בהינתן מרכיבים נוספים, כי יש להשית עונש מופחת. כמו כן, נטען כי לשונו הפסקנית והחד-משמעית לגבי יכולת ההבנה והשליטה העצמית של המערער, אינה עולה בקנה אחד עם העובדה שהמערער אובחן בעבר כחולה נפש; וכי גילה חוסר בקיאות מסוים בהיסטוריה הטיפולית של המערער, שהיא מאוד רלוונטית למצבו כיום. על כן, לשיטת המערער, בפני בית משפט קמא עמדה למעשה רק חוות דעת רלוונטית אחת, זו של ד"ר מלב, העוסקת במפורש בשאלת הענישה המופחתת ומתייחסת להבחנה בינה לבין שאלת האחריות הפלילית; ומחוות דעת זו עולה, כדרישת סעיף 300א(א), כי המערער סבל מהפרעה נפשית חמורה שהיא שהגבילה את יכולתו להבין את שעשה בשעת הרצח ולהימנע מכך. ד"ר מלב חיווה דעתו כי המערער מצוי בשלב ההפוגה ממחלת הסכיזופרניה, אולם נותר בו ליקוי אישיותי הבא לידי ביטוי גם ביכולת השיפוט. בהקשר זה הוסיף המערער, כי בית משפט קמא צריך היה, לכל הפחות, לפנות לקבלת חוות דעת נוספת בעניינו, כיוון שזו שעליה הסתמך כלל לא נגעה לשאלת העונש המופחת. לשיטת המערער, מכך שטען מלכתחילה (במסגרת גביית הודעתו הראשונה ובבדיקה שעבר בטרם נלקח למעצר) כי מזה כמה חודשים אינו נוטל חלק מתרופותיו – ניתן להסיק כי טענה זו מהימנה. בהקשר זה הודגש, כי גם בעבר, עת אושפז בכפייה, התנגד לטיפול, ובפרט לטיפול התרופתי. ד"ר מלב עמד על כך שמהלך של הפסקת הטיפול התרופתי עלול היה להוביל להחמרה במצבו הנפשי של המערער. קביעת בית המשפט, כי ממילא לא נפגע תפקודו בחודשים שלפני הרצח, אינה נכונה לשיטת המערער, כיוון שמעדותו של ד"ר מלב עולה כי להבדיל ממחלות אחרות, בחלק ממחלות הנפש הפסקת טיפול תרופתי תצטבר לכדי "התפרצות מחדש" רק לאחר תקופה מסוימת ולא באופן מיידי. בהקשר זה נטען, כי הוכר בפסיקה בעבר שהתנהגות מתוכננת ומחושבת מצד הרוצח אינה מעידה בהכרח על כך שלא סבל מ"הפרעה נפשית חמורה" בעת ביצוע הרצח. מעבר לכך, המערער הפנה לקביעות המוסד לביטוח לאומי ולמאפייני התעסוקה החלקית שלו בשנים שלאחר אשפוזיו, בהם ניכרו השפעות מחלתו. המערער טוען גם כי שגה בית משפט קמא בקביעותיו לגבי התנהלות "מאורגנת" מצדו במהלך הרצח ולאחריו, וכי ניתן ללמוד זאת מחקירתו הראשונה, שעות ספורות לאחר הרצח. לטענתו, כלל לא ברור אם הבין בשלב זה כי המנוחה מתה וכי מדובר בחקירת רצח, הוא ציין כי אין לו צורך בעורך דין, והעלה טיעונים מבולבלים לגבי בגידותיה של אשתו ובאשר לכוונותיו בדוקרו אותה. לשיטתו, גם אם ציין בחקירותיו מניעים "רציונאליים" לרצח, למניעים הפסיכוטיים היה מקום משמעותי יותר בגרימת המעשה. 11. בא-כוחו הנוכחי של המערער העלה טיעונים נוספים במסגרת "הוספת טיעונים" שהגיש, ובמסגרת זאת הרחיב בעניין אי התייחסותו של ד"ר ראוכברגר להיבטים מסוימים, ובפרט לאי ההבחנה בין סייג אי השפיות לבין עונש מופחת; ולהתעלמות מסימנים שונים לקיומן של הפרעות חשיבה ושל "אפקט דל עד שטוח" אצל המערער. בדיון בפנינו, הרחיב בא-כוח המערער לגבי ההיסטוריה הטיפולית של מרשו; לגבי הבדיקות הפסיכיאטריות שנערכו לו לאחר הרצח, מהן עולה לשיטתו כי המערער היה במצב של יכולת שיפוט ואבחנה מוגבלת; ולגבי חוות דעתו של ד"ר ראוכברגר, אשר לא ביססה כראוי לטעמו את המסקנה כי המערער אינו סובל מהפרעה נפשית חמורה. כמו כן, טען כי נדרשת חוות דעת נוספת על רקע פגמים בהבהרות שנתן ד"ר ראוכברגר לעניין סעיף 300א(א). לאחר הדיון, הגיש בא-כוח המערער מסמך שכותרתו "בקשה דחופה לסעד מן הצדק", במסגרתה ביקש שוב לאפשר למערער להגיש חוות דעת פסיכיאטרית נוספת בעניינו או לחלופין למנות מומחה פסיכיאטרי מטעם בית המשפט. טיעוני המשיבה 12. המשיבה סבורה כי יש לדחות את הערעור כיוון שהמערער כשל בהוכחת התנאים המנויים בסעיף 300א(א), שעליו להוכיחם במאזן ההסתברויות. לשיטת המשיבה, ההסדר שהניח המחוקק בסעיף זה נועד אך למקרים חריגים ויוצאי דופן, המתאפיינים בפגיעה חמורה המתקרבת לרמה הנדרשת לצורך הכרה בסייג לאחריות הפלילית מטעמי אי-שפיות. לעומת זאת, המערער רצח את המנוחה ממניעים "רציונאליים": סכסוך הגירושין בין השניים, הודעתה כי תדאג לכך שהדירה תעבור לבעלותה הבלעדית, ואיומיה כי תביא למאסרו או לאשפוזו בכפייה. גם התנהלות המערער בעת הרצח היתה "מאורגנת, נחושה ואכזרית", לשיטת המשיבה, ובניגוד לטענותיו המאוחרות, המערער זכר היטב את השתלשלות אירוע הרצח. לטענת המשיבה, המערער עשה שימוש מגמתי בעברו הפסיכיאטרי לכל אורך שלבי החקירות והבדיקות, למרות שבשבע השנים שקדמו לרצח לא נתגלו אצלו סימנים לפריצה מחודשת של מחלת הנפש ממנה סבל; למרות שהפגין במשך תקופה ארוכה כוח ריסון למול מה שתפס כהתגרויות, איומים והשפלות מצד המנוחה; ולמרות שבניגוד לטענתו לאדישות והיעדר רגש, בחקירותיו ניתן לזהות ביטויים רגשיים. לגבי חוות דעתו של ד"ר מלב, טוענת המשיבה כי זו התבססה על הנחה מוטעית, לפיה מחשבותיו של המערער לגבי בגידותיה של אשתו היו מוטעות, שעה שאלו היו דווקא מבוססות למדי. על כן, אין בסיס למסקנה כי המערער סבל ממחשבות שווא בתקופת הרצח. בהתייחס לטענות המערער נגד חוות דעתו של ד"ר ראוכברגר, טוענת המשיבה, בין היתר, כי לאחר הרצח הוכח, שכפי שטען ד"ר ראוכברגר, אי נטילת כדורים אינה מביאה להתדרדרות במצבו, כיוון שגם בתקופה זו לא לקח כדורים, אך לא נתגלו סימנים להופעה מחודשת של סכיזופרניה. המשיבה סבורה כי מבחינת תנאי סעיף 300א(א), גם לא התקיים התנאי לפיו נדרש כי תוגבל יכולת המערער במידה ניכרת, וגם לא התקיים התנאי לפיו לוקה המערער ב"הפרעה נפשית חמורה". נמצאו סימנים לאישיות אימפולסיבית, אך לא למחלת נפש. גם אם ישנם מקרים בהם בתקופת רמיסיה ממחלת נפש מצוי אדם ב"הפרעה נפשית חמורה", אין הדבר בהכרח כך, והדבר תלוי בקיומם של סימפטומים, היקפם וחומרתם. המשיבה מוסיפה, כי על בית המשפט לבחון את התקיימות רכיבי סעיף 300א(א) לצד נסיבות המקרה ותחושת הצדק, כפי שעשה בית משפט קמא; ולנוכח מכלול נסיבות המקרה, סבורה המשיבה כי, כפי שקבע בית משפט קמא, העונש ההולם את העבירה הוא מאסר עולם. דיון והכרעה סעיף 300א(א) 13. סעיף 300א(א) מאפשר להפחית מעונשו של מי שהורשע בעבירת רצח אם בעת ביצוע הרצח סבל מ"הפרעה נפשית חמורה" אשר הגבילה במידה ניכרת את יכולתו להבין את מעשיו ואת הפסול שבמעשים אלו, ולהימנע מעשייתם; ובלשון הסעיף: 300א. על אף האמור בסעיף 300, ניתן להטיל עונש קל מהקבוע בו, אם נעברה העבירה באחד מאלה: (א) במצב שבו, בשל הפרעה נפשית חמורה או בשל ליקוי בכושרו השכלי, הוגבלה יכולתו של הנאשם במידה ניכרת, אך לא עד כדי חוסר יכולת של ממש כאמור בסעיף 34ח – (1) להבין את אשר הוא עושה או את הפסול שבמעשהו; או (2) להימנע מעשיית המעשה. קו גבול דק מבחין בין סעיף 34ח, הקובע סייג לאחריות הפלילית בשל אי שפיות, לבין סעיף 300א(א), לפיו ניתן להטיל עונש מופחת על עבירת הרצח במקרים של "הפרעה נפשית חמורה". המחוקק עצמו התייחס לכך בנסחו את סעיף 300א(א), במלים "אך לא עד כדי חוסר יכולת של ממש כאמור בסעיף 34ח". כלומר, המחוקק דרש קיומה של פגיעה נפשית חמורה, כזו שתגביל במידה ניכרת את יכולתו של המורשע – להבין את מעשיו, או להבחין בהקשר למעשים אלו בין טוב לרע ובין אסור למותר, או להימנע מהם; אך מן הסתם, לא פגיעה בעוצמה גבוהה דיה המגיעה כדי פטור מאחריות פלילית מחמת אי שפיות. נקבע בפסיקה כי על כתפי הנאשם מונח הנטל להוכיח כי מתקיימים תנאי סעיף 300א(א), במאזן ההסתברויות, שהרי מדובר במצב בו לא חלים עוד כללי הנטלים של הדין הפלילי המהותי, כיוון שלנאשם שהורשע לא עומדת עוד חזקת החפות (ע"פ 3243/95 צאלח נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(1) 769, 790 (1998)). 14. ניסוחו של המחוקק הותיר מרווח פרשני באשר למונחים "הפרעה נפשית חמורה" והגבלה ב"מידה ניכרת" של יכולת הנאשם. בשנים שחלפו מאז תיקון מספר 44 לחוק העונשין משנת 1995, במסגרתו חוקק סעיף 300א, אכן התבהרו שאלות אלו, במידה מסוימת, בפסיקה. כך, למשל, בע"פ 8287/05 בחטרזה נ' מדינת ישראל (11.8.2011) (להלן: עניין בחטרזה), התייחס השופט י' עמית לשורה של הבדלים בין סעיף 34ח לבין סעיף 300א. בין היתר, הורחב שם לגבי ההבחנה ה"חמקמקה" בעוצמת ההגבלה ביכולת הנדרשת בכל אחד מהסעיפים: בעוד שלפי סעיף 34ח נדרש "חוסר יכולת של ממש", לפי סעיף 300א(א) די בהגבלה ביכולת "במידה ניכרת". לפי הפירוש הנוהג כיום בפסיקה, את הביטוי "חוסר יכולת של ממש" אמנם אין לפרש כשלילה מוחלטת של יכולת הנאשם, אולם בכל זאת, נדרשת "גריעה ממשית ממנה" (ע"פ 8220/02 ברוכים נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(5) 724, 733 (2004) (להלן: עניין ברוכים)); או במלים אחרות "פגיעה מסיבית ועמוקה ביכולת ההבנה או הרצייה" (עניין בחטרזה, פסקה 14.ה. לפסק-דינו של השופט עמית). הביטוי "מידה ניכרת" המצוי בסעיף 300א(א) התפרש כמחייב אובדן יכולת הנאשם במידה פחותה בהשוואה למידה הנדרשת בסעיף 34ח, אולם רק במעט. אין המדובר בדרישה מקלה במובהק בהשוואה לדרישת סעיף 34ח, אלא בכזו המכסה רק את הקבוצה המצומצמת של "המקרים הגבוליים בהם הגיע הנאשם אל ספו של סייג אי-שפיות הדעת הקבוע בסעיף 34ח לחוק, אך לא חצה אותו ... מרחק פסע בלבד מחוסר יכולת של ממש" (ע"פ 10669/05 מטטוב נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 14 לפסק-דינו של השופט ע' פוגלמן (7.2.2008)); "מקרים בהם המינון והעוצמה של הפגיעה בכושר ההבנה או ביכולת להימנע מעשיית המעשה, נמוכים במעט מהרף הנדרש לצורך פטור מוחלט לפי סעיף 34" (עניין בחטרזה, פסקה 14.ה.). מהבחנה זו ניתן ללמוד דווקא על הקירבה הרבה שבין דרישות סעיף 34ח וסעיף 300א(א). כדי לעמוד בנטל שמציב סעיף 300א(א), המערער נדרש להראות (במאזן ההסתברויות) כי ההגבלה ביכולתו היתה בעוצמה גבוהה וקרובה מאוד לזו שהיתה מובילה לפטור מאחריות פלילית. מידת "ההתאמה" של חוות דעתו של ד"ר ראוכברגר לדיון בעונש מופחת 15. הבחנה נוספת בין שני הסעיפים היא בהגדרה הקלינית שמציב כל אחד מהם: "מחלה שפגעה ברוחו או ... ליקוי בכושרו השכלי" (סעיף 34ח; להלן: מחלת נפש) או "הפרעה נפשית חמורה" (סעיף 300א(א)). בהקשר זה, כאמור, טענו באי כוחו של המערער כי קיימת בעייתיות רבה בכך שחוות דעתו המקורית של ד"ר ראוכברגר נערכה בהתייחס לשאלת תחולת סעיף 34ח, ולא לשאלת תחולת סעיף 300א(א). לשיטת המערער, ד"ר ראוכברגר לא ירד לעומקה של ההבחנה בין שני הסעיפים, ולא השכיל להבין את השוני בין מה שנדרש ממנו בדיון שעניינו קביעת עצם האחריות הפלילית, לבין מה שנדרש ממנו בדיון בנוגע לעונש מופחת. כפי שאסביר להלן, דעתי היא כי על אף שלטענה זו אכן קיים ביסוס מסוים בחוות דעתו של ד"ר ראוכברגר ובפרוטוקול עדותו, אין מקום לייחס לה משמעות יתרה. באישורו של בית המשפט הועברו לד"ר ראוכברגר שאלות שעניינן מיקוד והבהרת חוות דעתו לצורך הדיון בתחולת סעיף 300א. ד"ר ראוכברגר השיב על שאלות אלו, אמנם בקיצור, אך תוך שהבהיר כי הוא אינו סבור שהמערער סובל "ממחלת נפש במובן המשפטי של המונח", וחשוב לא פחות, תוך שציין כי לא הוגבלה יכולתו של המערער בעת הרצח, מבחינת הבנת הנעשה והשליטה ברצון. מהשימוש בביטוי העמום "מחלת נפש במובן המשפטי של המונח" במענה לשאלות ההבהרה, ויתר על כן מתשובותיו בחקירתו הנגדית, אכן מתעורר ספק מסוים לגבי מידת מודעותו של ד"ר ראוכברגר להגדרות המשפטיות הרלוונטיות, ולפער בין דרישות סעיף 34ח לבין דרישות סעיף 300א(א). יתכן כי ד"ר ראוכברגר לא היה ער לניואנסים המבחינים בין המונחים מחלת נפש והפרעה נפשית חמורה, ורואה בשני המונחים ביטויים נרדפים לקיומו של מצב פסיכוטי הפוגם בבוחן המציאות של הנאשם. כך, למשל, התבטא ד"ר ראוכברגר בחקירתו הנגדית: "ש. זאת אומרת, איך זה יכול להיות הפרעה נפשית רגילה, מתי זה הפרעה נפשית חמורה ומתי זו מחלת נפש. הרי זה אותם מינוחים? ת. במקרה שקיימת פגיעה בבוחן המציאות, אני מאבחן אותו כהפרעה נפשית חמורה וכחולה נפש, במובן המשפטי. ש. כשאתה לא רואה הבדל בין השניים ולכן אתה מגדיר זאת ככה? ת. איזה שניים? ש. בין הפרעה נפשית חמורה למחלת נפש? ת. כאשר אני נקרא לדוכן העדים לצורך ההסתכלות במחלקה שלי ואני צריך לקבוע עובדות, אני קובע עובדה שהוא חולה נפש רק כאשר יש לו פגיעה בבוחן המציאות" (פרוטוקול, עמ' 37) (ההדגשה אינה במקור). בהמשך הוסיף ד"ר ראוכברגר: "ש. יכול להיות שלא היית כותב שהוא במצב פסיכוטי פעיל, אלא, בהחלט היית סבור כי הוא סובל מהפרעה נפשית חמורה, וסובל ממצב פסיכוטי? ת. אני שוב מזכיר, נתתי תשובה, הפרעה נפשית ומצב פסיכוטי הן מלים נרדפות" (פרוטוקול, עמ' 50) (ההדגשה אינה במקור). 16. בנקודה זו, ראוי להזכיר את דברי השופט י' עמית בעניין בחטרזה, בהקשר לשוני שבהגדרה הקלינית: "סעיף 34ח דורש כתנאי לתחולתו מחלת נפש או ליקוי בכושרו השכלי של הנאשם, בעוד סעיף 300א מסתפק בהפרעה נפשית (disorder) חמורה או ליקוי בכושרו השכלי של הנאשם. נראה כי בכך נתכוון המחוקק להבחין בין קבוצת המחלות הפסיכוטיות לבין קבוצת ההפרעות הנפשיות" (שם, פסקה 14.ד.). אין הכוונה כי כל הפרעת אישיות תצדיק כניסה לגדרו של סעיף 300א(א) (ע"פ 4389/93 מרדכי נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(3) 239, 249 (1996)); וכמו כן אין מניעה כי מי שסובל ממחלה מקבוצת המחלות הפסיכוטיות, "מחלות הנפש", ייהנה מעונש מופחת באם לא עמד במלוא תנאי סעיף 34ח אך כן עמד בתנאי סעיף 300א(א) – כלומר מדובר בדרישת מינימום בלבד. כך, למרות ש"'הפרעת אישיות' כשלעצמה אינה ממלאת את יסודותיה של הוראת סעיף 300א(א)" (ע"פ 1742/91 פופר נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(5) 289, 299 (1997) (להלן: עניין פופר)), במספר מקרים הכיר בית המשפט בתחולת סעיף 300א(א) עבור נאשמים שלא סבלו ממצב פסיכוטי, אלא "רק" מהפרעה נפשית או הפרעת אישיות, כיוון שסבר כי זו הובילה לפגיעה במידה ניכרת ביכולת הנאשם להבין ולשלוט במעשיו. כך, למשל, בע"פ 3962/99 עוקב נ' מדינת ישראל (14.5.2003), דחה בית משפט זה ערעור של המדינה נגד פסק דין שהפחית בעונשו של רוצח שסבל מהפרעה נפשית אך לא ממצב פסיכוטי; ובע"פ 5570/01 מיכאלי נ' מדינת ישראל (5.2.2007), קבע בית משפט זה כי יש להפחית את עונשה של רוצחת שלא הצליחה להוכיח קיומה של פסיכוזה אלא רק קיומן של הפרעות נפשיות. על כן, ניתן לומר שעדותו של ד"ר ראוכברגר, ממנה ניתן להבין כי קיום המצב הפסיכוטי הוא תנאי הכרחי להפרעה נפשית חמורה, אינה מדויקת. 17. אולם, כאמור, גם אם חוות דעתו של ד"ר ראוכברגר נכתבה בהתייחס לסעיף 34ח ולא בהתייחס לסעיף 300א(א), וגם אם מההבהרות שנתן מאוחר יותר ובעדותו עולה כי לא עמד במלואן על הדקויות בהבחנה בין התנאים לתחולת כל אחד מהסעיפים, איני מוצא לנכון לייחס לפגמים אלו משקל מכריע. כפי שציין בית משפט קמא (עמ' 23 לגזר-הדין), המונחים שבשני סעיפי החוק הם מונחים משפטיים. בית המשפט, ולא המומחה, הוא שאחראי לעבד את תובנותיו לגבי מצבו הנפשי של נאשם, כפי שאלו נלמדות מחוות דעת המומחים ומראיות אחרות, למונחים המשפטיים (ע"פ 7010/09 אבשלומוב נ' מדינת ישראל, פסקה 38 לפסק-דינו של השופט י' עמית (5.7.2012) (להלן: עניין אבשלומוב); ע"פ 2042/99 עוואד נ' מדינת ישראל, פסקה 3 לפסק-דינו של השופט א' ריבלין (29.2.2000)). על כן, לא יהיה זה נכון לייחס חשיבות רבה מדי למידת התמצאותו של ד"ר ראוכברגר בהבחנות המדויקות שבין הוראת סעיף 34ח לבין הוראת סעיף 300א(א), כאשר ניתן לבסס על אבחנותיו הרפואיות מסקנות משפטיות. 18. מעבר לכך, אין תימה שהמומחה לא ירד לעומקן של ההבחנות המשפטיות בין שני הסעיפים, כיוון שנראה כי הגדרותיו של המחוקק, והפירושים להן זכו בפסיקה, אינם בהכרח תואמים "אחד לאחד" את המינוח המקצועי המקובל. פער זה, בתוספת העמימות המסוימת שמאפיינת הגדרות אלו, יוצרים לעתים קושי לנותני חוות הדעת הפסיכיאטרית. עמד על כך בהרחבה אסף טויב, במאמרו "ענישה מופחתת ברצח – סעיף 300א(א) לחוק העונשין, תשל"ז-1977" הפרקליט מח 214, 230-227 (תשס"ה-תשס"ו) (להלן: טויב). בעקבות קושי זה, איגוד הפסיכיאטריה בישראל אף פרסם ניירות עמדה בנושא "עונש מופחת בעבירת רצח", במסגרתם תוארה דרישת סעיף 300א(א) כך: "2. המחוקק השתמש בביטוי 'הפרעה נפשית חמורה' במשמעות של הפרעה נפשית קשה (serious). מנקודת ראות הפסיכיאטרים משמעות המילה חמורה/קשה, היא כי מדובר בהפרעה/מחלה הפוגעת בצורה משמעותית ברוב תפקודי הנפש, ההתנהגות והתפקוד" ("עונש מופחת בעבירת רצח – נייר עמדה של איגוד הפסיכיאטריה בישראל: הערות והארות" רפואה ומשפט, גליון 39, 165, 166 (2008)) (ההדגשה אינה במקור). בהמשך נייר העמדה, מתייחסים הכותבים לכך שלרוב יהא מדובר ב"הפרעות פסיכוטיות, כהפרעה דלוזיונלית, סכיזופרניה ברמיסיה, והפרעות אפקטיביות עם מרכיב פסיכוטי"; ואילו לגבי הפרעות אישיות נכתב, כי רק לעתים רחוקות תהוונה בסיס לענישה מופחתת: "רק במקרים בודדים וחריגים בהם האדם מאובחן כלוקה בהפרעת אישיות, ומגלה פגיעה בולטת בתפקוד וכן פסיכופתולוגיה הקרובה למצב של חולה נפש פסיכוטי. חומרת ההפרעה באישיות (לפני העבירה) תתבטא באלה: אשפוזים רבים, צורך בטיפול תרופתי בנוגדי-פסיכוזה, קשיים ניכרים ביכולת לעבוד ולשמור על קשרים, כישלונות בחיי משפחה וקשיי תפקוד בלימודים, בחברה, בעבודה ובשרות הצבאי" (שם) (ההדגשה אינה במקור). על כן, גם אם לא ניתן לתמוך באמירה לפיה מרכיב פסיכוטי הוא מרכיב הכרחי ב"הפרעה נפשית חמורה" (וראו התייחסויותיהם לעניין זה של י' נמיר, "הפרעה נפשית חמורה – ענישה מופחתת בעבירת רצח", רפואה ומשפט, גליון 23, 82, 84 (2000) (להלן: נמיר); וטויב 227-225), ניתן לומר כי הפרעות שכאלו יתאפיינו לרוב במרכיב פסיכוטי או בקרבה למצב פסיכוטי. 19. אולם לא זה העיקר: חשוב מכך, שניתן להבין מהאמירות שהובאו זה עתה, כי למעשה אין הפרדה בין תנאיו השונים של סעיף 300א(א): "הפרעה נפשית חמורה"; הגבלה במידה ניכרת ביכולת המערער ("להבין את אשר הוא עושה או את הפסול שבמעשהו; או ... להימנע מעשיית המעשה"); וקשר סיבתי בין השתיים. איגוד הפסיכיאטריה עצמו מבהיר לפסיכיאטרים נותני חוות הדעת כי מחלה או הפרעה עולות כדי "הפרעה נפשית חמורה" (מושג משפטי ולא מקצועי-פסיכיאטרי), כאשר הן פוגעות "בצורה משמעותית ברוב תפקודי הנפש, ההתנהגות והתפקוד"; ונהיר בעיניי כי קיימת חפיפה משמעותית, לעתים אף זהות, בין "תפקודי הנפש, ההתנהגות והתפקוד" של נאשם, לבין יכולתו להבין את מעשיו ואת הפסול בהם, ולהימנע מעשייתם. כלומר, "חומרתה" של ההפרעה הנפשית נלמדת גם מכך שפגעה במידה ניכרת בתפקודי הנאשם ברצח; ובמלים אחרות, ניתן לומר כי לא ניתן להפריד באופן חד בין תנאי סעיף 300א(א) ויש לבחון אותם יחד, כמקשה אחת. לעניין זה התייחס גם נמיר: "פסקי הדין מצביעים כי הדגש אינו בהגדרה המדויקת של המושג 'הפרעה נפשית חמורה', אלא בהשלכות של אותה הפרעה על הלך הנפש של הנאשם בעת אירוע הרצח, על יכולתו הקוגניטיבית להבין את המעשה או הפסול שבו, או על היכולת הרצונית להימנע מהתוצאה הקטלנית" (נמיר, עמ' 84). ותובנה דומה באשר ליישום סעיף 300א(א) עולה גם במאמרו של טויב: "ככלל ומבחינה משפטית גרידא, הנקודה המכרעת לקביעת אחריותו של עבריין הסובל מבעיות נפשיות מתמקדת בשאלת מצבו ויכולתו לשלוט על עצמו בזמן ביצוע העבירה. ובמילים אחרות, נאמר כי מבחינה משפטית טהורה שלילת היכולת הקוגניטיבית או הרצונית של העבריין כתוצאה מתסמונת נפשית כלשהי, ללא קשר להגדרה הקלינית-פסיכיאטרית (הפרעה או מחלה) ממנה הוא סובל, היא המכרעת לצורך קביעת האחריות" (טויב, 226-225). לטעמי, גם מדברי הנשיא א' ברק בדנ"פ 2156/98 דניאל צאלח נ' מדינת ישראל, פסקה 4 (18.6.98) - לפיהם "השוני העיקרי בין ההקלה שבסעיף 300א(א) להגנה שבסעיף 34ח לחוק, הינו שוני כמותי ולא שוני איכותי" - ניתן להבין כי החשיבות העיקרית בבחינת תנאי סעיף 300א(א) היא במידת הפגיעה ביכולת הנאשם. מסקנה זו אינה בעלת חשיבות עיונית בלבד, אלא גם בעלת חשיבות מעשית, בנוגע לשאלה אילו חוסרים בחוות דעת המשמשת לעניין סעיף 300א(א) ניתן להשלים ואילו לא. ספציפית, כאמור, ד"ר ראוכברגר לא התייחס באופן מפורש ומדויק לקיומה של "הפרעה נפשית חמורה", בין היתר, כיוון שכפי הנראה לא עמד במלואה על ההבחנה בין סעיף 34ח לבין סעיף 300א. אולם, ד"ר ראוכברגר כן הקפיד להתייחס – הן בחוות דעתו והן במענה לשאלות ההבהרה – להיקף הפגיעה ביכולתו של המערער: "בשעת הרצח לא הוגבלה יכולתו של הנאשם במישור השכלי והוא היה מסוגל להבין מה הוא עושה. כמו כן, לא הוגבלה יכולתו במישור הרצוני להימנע מלנהוג כפי שנהג" (המענה לשאלות ההבהרה, ת/1א). משעשה כן (ובעניין יכולת הנאשם בשעת הרצח הרחיב עוד יותר בחוות הדעת המקורית), הרי שלמרות הפגמים בחוות דעתו ובעדותו, הותיר ד"ר ראוכברגר בידי בית המשפט כלים מספיקים על מנת להשלים את המלאכה, ולהגיע למסקנותיו בנוגע לאי-תחולת סעיף 300א(א). באופן תיאורטי, אילו נמנע ד"ר ראוכברגר ממתן התייחסות מספקת למידת הפגיעה ביכולתו של המערער, יתכן בהחלט כי לא ניתן היה "לרפא" את חוות דעתו ולהסתמך עליה לעניין זה. 20. אוסיף, כי גם בהינתן שהמומחה הפסיכיאטרי מודע למינוח המשפטי, לפסיקה ולהבהרות שפרסם איגוד הפסיכיאטריה, עדיין קיים קושי אינהרנטי בזיהוי מדויק של אותם מצבים נדירים בהם חל סעיף 300א(א), מצבים בהם בעטיה של הפרעה נפשית חמורה נגרם נזק ניכר (אם כי לא במידה המצדיקה פטור מאחריות פלילית) ליכולת השליטה והשיפוט של הנאשם. כאמור לעיל, בית משפט זה עמד לא אחת על נדירות אותם מצבים, ועל המקטע הצר בו מצויים מצבים אלו על הציר המודד את הפגיעה ביכולת הנאשם: מתחת לרף שמציב סעיף 34ח, אך במידה מועטה ביותר. לא ראוי ולא נכון להטיל על המומחים הפסיכיאטריים את תפקיד זיהוי המתחם המצומצם של מצבים אלו – שהרי זהו תפקידו של בית המשפט. 21. בצד האמור, מקובלת עלי האמירה העקרונית כי מוטב היה לו חוות הדעת הפסיכיאטרית המוגשת לעניין תחולת סעיף 300א(א) היתה ממוקדת (או למצער כוללת התייחסות) לעניין זה; וכי עדיף שזו תיכתב "לאחר שהונחה בפני המומחה התשתית העובדתית המלאה, לרבות ממצאי הכרעת הדין" (עניין אבשלומוב, פסקה 38). אולם במקרים רבים הפרקטיקה אינה מאפשרת זאת: חוות דעת שמוגשות בתחילה לצורך הדיון בשאלת האחריות הפלילית, משמשות את הצדדים גם לשלב הטיעונים לעונש. במקרה שלפנינו, ממילא לא נכון לייחס לעניין זה חשיבות יתרה כיוון שגם בטרם הכרעת הדין, עובדות המקרה היו מוסכמות ברובן, והכרעת הדין עצמה לא הבהירה את אותן סוגיות שנותרו במחלוקת, והתבררו רק במסגרת הטיעונים לעונש (למשל טענות המערער להפסקת הטיפול התרופתי מספר חודשים לפני האירוע). כלומר, התמונה העובדתית שעמדה בפני ד"ר ראוכברגר לא השתנתה באופן מהותי בעקבות הכרעת הדין. כמו כן, כאמור ניתנה למערער האפשרות להעביר שאלות הבהרה לד"ר ראוכברגר וכך אכן נעשה. בסיכומו של דבר, איני מוצא קושי עקרוני בהסתמכות על חוות דעתו של ד"ר ראוכברגר חרף פגמים מסוימים שנפלו בה. השיקולים להעדפת חוות דעתו של ד"ר ראוכברגר על פני זו של ד"ר מלב 22. בפתחו של חלק זה, יש לומר כי אין זה מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בממצאי מהימנות ועובדה שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית, והלכה זו נכונה גם בכל הקשור לקביעות ביחס לחוות דעת מקצועיות המונחות בפני בית המשפט, המבכר חוות דעת אחת על פני אחרת (עניין אבשלומוב, פסקאות 15-14). מבחינה זו, בית משפט קמא העדיף באופן מובהק וחד-משמעי את מסקנותיה של חוות דעתו של ד"ר ראוכברגר על פני מסקנות חוות דעתו של ד"ר מלב, ואיני רואה לנכון לשנות מקביעה זו. כפי שציין השופט עמית בעניין אבשלומוב, אין די בהפניות נקודתיות להתנהגות מסוימת של המערער, מהן יתכן וניתן ללמוד חיזוק לחוות דעתו של ד"ר מלב, כדי להוביל למסקנה כי שגויה קביעתו של בית משפט קמא, אשר הכריע לפי מכלול הנתונים שלפניו והתרשם מן המומחים ויתר העדים באופן ישיר ובלתי אמצעי. על אף זאת, ראוי לטעמי להתעכב מעט ולהרחיב לגבי כמה מהנימוקים הבולטים להעדפת חוות דעתו של ד"ר ראוכברגר. 23. חוות דעתו של ד"ר ראוכברגר נכתבה לאחר בדיקה בת כשבועיים בבית חולים לחולי נפש, לאחר שמונה על ידי הפסיכיאטר המחוזי לבדוק את המערער. כך, ד"ר ראוכברגר ועמיתיו נחשפו במשך זמן ממושך יחסית למערער, וביצעו תצפיות ובדיקות קליניות חוזרות. מעבר לכך, הועברו לד"ר ראוכברגר גם חומרי חקירה מגוונים ומסמכים רפואיים מעברו של המערער, משנת 2000 ואילך. כתוצאה מ"זמן האיכות" הממושך של ד"ר ראוכברגר עם המערער, וריבוי החומרים שעמדו לפניו, יכול היה לבסס בחוות דעתו את המסקנה לגבי מצבו הנפשי של המערער במועד הרצח על היבטים שונים בהתנהלותו של המערער - כפי שציין נכונה גם בית משפט קמא: "ד"ר ראוכברגר הסיק את תקינות תפקוד הנאשם מהיבטים רבים בהתנהגותו ונסיבותיו: הפירוט והעיגון במציאות מהם נהנית גרסתו; יכולתו להסביר מעשיו באופן ענייני והגיוני לחוקריו במשטרה ואף לכתבי טלוויזיה; ההתאמה בין התנהגות הנאשם לתכני חשיבתו; ההתאמה בין התנהגותו לסיטואציות בהן נמצא במהלך ההסתכלות; תפקודו הקוגניטיבי התקין; התקשורת הפתוחה והעניינית שניהל עם בודקיו וסביבתו; הבנתו את הפסול במעשיו ורגשי החרטה שהביע; בוחן מציאותו ושיפוטו החברתיים התקינים; הבנתו את החשדות נגדו והתמודדותו עימם, והיעדרן של הפרעות בתהליכי ובתכני החשיבה בבדיקה הפסיכו דיאגנוסטית" (גזר הדין, עמ' 23). לעומת זאת, חוות דעתו של ד"ר מלב נכתבה בהתבסס על תשתית מצומצמת יותר. בחוות הדעת הזכיר ד"ר מלב רק מסמכים רפואיים שעמדו לפניו בעת כתיבת חוות הדעת, וכאמור, משום מה רק בחקירתו הנגדית הוסיף כי נפגש עם המערער פעמיים כמה חודשים לאחר הרצח, בדצמבר 2008, ועיין בחלק מחומרי החקירה הרלוונטיים. הדבר מעלה תהייה מסוימת גם על המשקל לו זכו חומרים אלו בחוות הדעת, ומכל מקום, מתקבל הרושם כי ד"ר מלב זכה להיכרות הרבה פחות מעמיקה עם המערער ועם נסיבות המקרה לעומת ד"ר ראוכברגר. כתוצאה מכך, חוות דעתו של ד"ר מלב, בשונה מזו של ד"ר ראוכברגר, לא היתה מעוגנת היטב בעובדות המקרה ובהתרשמות המומחה מן הנאשם שלפניו ומיתר הנתונים הרלוונטיים. חלף זאת, ייחס ד"ר מלב את עיקר המשקל לאשפוזיו של המערער בראשית שנות ה-2000, לקביעת ועדת המל"ל משנת 2006, לגרסתו של המערער, אותה למעשה אימץ כהווייתה, ולידע תיאורטי המנותק מנסיבות המקרה. ראוי לציין, כי בנסיבות העניין, במקרים מסוג זה שלפנינו, תתקשה ההגנה לספק למומחה מטעמה תנאים דומים לאלו להם "זכה" הפסיכיאטר הממונה על הבדיקה מטעם הפסיכיאטר המחוזי. על כן, יש להישמר מייחוס משקל מכריע לתנאי הבדיקה העדיפים שעמדו ביסוד חוות דעתו של הפסיכיאטר הממונה. אלא שבמקרה דנא לא ניתן להתעלם מפער זה, במיוחד כאשר ניכר שזה הוביל גם לפער מהותי בהיקף, פירוט וביסוס חוות הדעת, כשד"ר מלב אינו מתמודד בצורה משכנעת עם הממצאים של המומחה מטעם המדינה שמקורם באותה תצפית ממושכת במערער, שנעשתה בנקודת זמן קריטית. ד"ר מלב רשם בחוות דעתו כי "השילוב של אלימות חולנית בעבר, קיום מחשבות שווא של קינאה, הפסקת טיפול תרופתי וסכסוך בין בני הזוג המתגרשים יצרו מצב לחץ נפשי גדול מידי על החולה". אניח לדיון בשאלה האם שילוב גורמים כזה אכן הוביל ליצירת "לחץ נפשי גדול מידי" על המערער, כיוון שתחילה יש לשאול: האם מבחינה עובדתית התקיים אותו מכלול גורמים שציין ד"ר מלב? 24. מחשבות שווא – מקום מרכזי בחוות דעתו של ד"ר מלב הוקדש לאבחון המערער כמי שסבל מ"מחשבות שווא של קנאה כלפי אשתו", ואולי אף מהזיות שמיעה, בשנתיים שקדמו לרצח. אולם, כפי שהתברר בחקירתו הנגדית של ד"ר מלב, חוות דעתו לגבי קיום מחשבות השווא הסתמכה מבחינה עובדתית בעיקר על גרסת המערער באשר למעשי הבגידה של המנוחה, אותה פירש ד"ר מלב כביטוי למחשבות שווא. כשנשאל ד"ר מלב בחקירתו הנגדית האם במקרה שהיה יודע כי למערער היה יסוד לסבור כי המנוחה בוגדת בו, עדיין היה מאבחן קיומן של מחשבות שווא, השיב בשלילה, ואמר כי אז אין המדובר במחשבות שווא אלא במציאות של אמת. כפי שהובהר מחומר הראיות, למערער אכן היו סיבות לחשוד שאשתו בגדה בו: המידע שקיבל מבני משפחתו ומאחרים (חקירת אחיו של המערער, יעקב גדו ב-ת/14; גרסת המערער, פרוטוקול, עמ' 172-169); שיחותיו עם אחד ממאהביה של אשתו (כפי שמתאר המערער ב-ת/20, עמ' 13, 26 וב-ת/21, עמ' 8-7). על כן, למעשה גם לשיטתו של ד"ר מלב, לא נראה כי המערער סבל ממחשבות שווא של קנאה. יש לציין, כי בחקירה החוזרת של ד"ר מלב, הוא הבהיר במענה לשאלות באת-כוח המערער דאז, כי הוא סבור שהמערער סבל ממחשבות שווא גם לגבי עניינים נוספים, המשתרעים מעבר לבגידותיה של המנוחה. עם זאת, איני מוצא לנכון לייחס להבהרה זו משקל של ממש. מעבר לכך שאין לעמדה זו ביטוי בחוות הדעת, האופן בו הובאה בעדות מעורר קושי לקבלה: באת-כוח המערער הציגה בפניו של המומחה מצג עובדתי לפיו המערער מסר בעניין פלוני מידע כלשהו השונה מן האמת, והמומחה הסיק מכך בנקל כי פירוש הדבר שלמערער היו מחשבות שווא באותו עניין (פרוטוקול, עמ' 150-148). בלשון המעטה, עמדתו של ד"ר מלב בעניין זה אינה מאוד משכנעת – במיוחד נוכח העובדה כי המערער עצמו הודה כי שיקר בסיטואציות מסוימות - לחוקריו, לרופאיו ולבני משפחתו. 25. הפסקת הטיפול התרופתי – כאמור, המערער טען כי הפסיק ליטול תרופות כמה חודשים לפני הרצח, טענה שנשללה על ידי ד"ר ראוכברגר, אך אומצה על ידי ד"ר מלב. ד"ר מלב הסביר, כי קיימת סבירות גבוהה מאוד לכך שמצבו הנפשי של חולה יתדרדר באופן משמעותי נוכח הפסקת טיפול תרופתי בת מספר חודשים (פרוטוקול, עמ' 87-86). אולם, למעט עמדה כללית זו, המנותקת מעובדות המקרה ונסיבותיו, ד"ר מלב לא נדרש לשאלה האם בכלל הפסיק המערער ליטול תרופותיו. כך, בחקירתו הנגדית אמר ד"ר מלב: "ת: תראו, אני יוצא מהנחה שאם בן אדם הפסיק לקחת תרופות, היתה החמרה במצבו הנפשי. ש: חוץ מנקודת ההנחה, יש לך איזו שהיא עובדה להתבסס עליה פה. ת: זה מה שהוא אומר בעצמו" (שם, עמ' 88). כלומר, ד"ר מלב נסמך בעניין זה לחלוטין על גרסת המערער שנשמעה בפניו, לפיה הפסיק את הטיפול התרופתי לחלוטין כמה חודשים עובר לרצח וכתוצאה מכך החמיר מצבו. בחוות הדעת של ד"ר מלב אין תובנות – מן המפגשים עם המערער, מחומרי החקירה ומהחומר הרפואי – המבוססות על ביטויים חיצוניים בהתנהגות המערער מהם ניתן ללמוד אם אכן הפסיק ליטול תרופות בחודשים שלפני הרצח. זאת, בשונה מחוות דעתו של ד"ר ראוכברגר, בה נימק את עמדתו לפיה לא היתה הפסקה בנטילת תרופות לא רק על-פי מה שנאמר לו על ידי המערער, אלא גם על יסוד ניתוח התנהגותו – לפני הרצח ובמהלך תקופת הבדיקה אחריו. בהמשך אתייחס באופן קונקרטי גם למסקנותיי ביחס לשאלה העובדתית של הפסקת הטיפול התרופתי, ולהשלכותיה על מצבו הנפשי. 26. נמצא, כי תיאורו של ד"ר מלב את מצבו הנפשי של המערער במועד הרצח, מבוסס על שורה של הנחות, אשר חלקן בעייתיות ולבטח לא הוכחו. בלעדיהן, אין בכוחה של חוות דעתו של ד"ר מלב לבסס את המסקנה שהמערער סבל מהפרעה נפשית חמורה בעת ביצוע הרצח. יפים לעניין זה דברי המשנה ת' אור בעניין ברוכים, עמ' 725: "חוות הדעת מסייעות לבית המשפט לנווט את דרכו בניסיון לקבוע עמדה בשאלות שנזכרו לעיל. תנאי לכך שניתן יהיה להתבסס על חוות הדעת, הוא שהתשתית העובדתית עליה הן מבוססות תהיה מהימנה. נכונותה של תשתית זו עומדת, כמובן, לבחינתו של בית המשפט" (ההדגשה אינה במקור). 27. ההסטוריה הפסיכיאטרית של המערער – ראוי להוסיף לאמור לעיל, כי איני מוצא ממש בטענת המערער לפיה חוות דעתו של ד"ר ראוכברגר לוקה בחסר ואינה מביאה בחשבון רבדים מהותיים בהיסטוריה הרפואית שלו. אכן, יתכן כי ד"ר ראוכברגר החמיץ פרט כזה או אחר (בפרט כשטען כי הטיפול המרפאתי שניתן למערער לאחר אשפוזיו בראשית שנות ה-2000 לא היה כפוי – פרוטוקול, עמ' 33); אולם, ככלל, בחוות דעתו של ד"ר ראוכברגר יש התייחסות מקיפה לעברו של המערער, לבטח לא פחות מאשר בחוות הדעת של ד"ר מלב. יש לזכור גם כי עברו של המערער אינו חזות הכל, בחזקת "פעם חולה נפש, תמיד חולה נפש", לבטח מבחינה משפטית; וחוות דעתו של ד"ר ראוכברגר, שכאמור הסיק על מצבו הנפשי של המערער ועל יכולת השיפוט שלו משורה ארוכה של פרמטרים, רובם עדכניים, מאוזנת יותר מבחינה זו. 28. מכל האמור, מתבקשת המסקנה כי מעבר לכך שלא הונחו בפנינו טיעונים המצדיקים התערבות בקביעת בית משפט קמא להעדיף את חוות דעתו של ד"ר ראוכברגר על פני זו של ד"ר מלב – ממילא העדפה זו מבוססת ונכונה לטעמי. ראוי להדגיש, כי הנטל להוכיח קיום התנאים המצדיקים הטלת עונש מופחת מוטל על כתפי הנאשם שהורשע בעבירת רצח. מבחינה זו, אפילו היה מקום לייחס לחוות דעתו של ד"ר ראוכברגר משקל נמוך מזה שהוענק לה על ידי בית המשפט המחוזי, לא היה בכוחה של חוות הדעת שמטעם המערער, כשלעצמה, להרים את הנטל המוטל עליו, נוכח פגמיה שנמנו לעיל בהרחבה. לגופו של עניין – מדוע המערער אינו זכאי לעונש מופחת 29. נוכח האמור לעיל באשר להעדפת חוות דעת ד"ר ראוכברגר, ובהתחשב ביתר החומר הראייתי והמשמעויות העולות ממנו, מתקבלת, לטעמי, המסקנה החד-משמעית כי המערער אינו עומד באף אחד מתנאי סעיף 300א(א) לעונש מופחת. אבהיר בקיצור מדוע זו המסקנה המתבקשת, תוך התייחסות בחתך כרונולוגי לחומר הראיות שמעבר למסקנות חוות דעתו של ד"ר ראוכברגר (עליהן עמדתי לעיל): החל מעברו (הרפואי, האישי והתעסוקתי) של המערער, דרך התנהלותו בתקופה שקדמה לרצח ובמהלך הרצח עצמו, וכלה בהתנהלותו ואמירותיו לאחר הרצח, בבדיקות הרפואיות, בחקירות המשטרה ובבית המשפט. 30. מעיון בשתי חוות הדעת ובמסמכים הרפואיים (ת/6) עולה כי תקופה ממושכת עובר לרצח, הפסיכיאטרים שנפגשו עם המערער לא זיהו אצלו עדויות למצב פסיכוטי (ובתוך כך, מחשבות שווא ושמיעת קולות), הפרעות חשיבה, סימני תוקפנות ומחשבות אובדניות. המערער נהג באופן תקין מבחינת הופעתו החיצונית, אורח דיבורו, והתנהלותו הכללית. בפגישתו האחרונה עם גורמים פסיכיאטריים עובר לרצח, ביום 7.7.2008, כשלושה שבועות לפני הרצח, אמנם תיאר קשיים עקב פרידתו מהמנוחה ועזיבת הבית, אולם הרופאה עמה נפגש, ד"ר נובלה דויטש, רשמה: "ללא סימנים פסיכוטיים פעילים או דיכאוניים ... שולל מחשבות וכוונות אובדניות או תוקפניות" (ת/6). בשנים שלאחר אשפוזיו, שב המערער בהדרגה לעבודה חלקית, ועבד, לסירוגין, בעבודות שונות. מעבר לכך, מחומר הראיות, ובפרט עדות המערער עצמו, עולה, כי המערער היה פעיל גם במשק הבית ובטיפול בילדיו, וקיים קשרים תקינים עם משפחתו ועם חברים (למשל, עדות המערער בעמ' 205). כאן המקום להבהיר, כי באופן עקרוני תפקוד תקין של הפרט בהיבט מסוים בחייו אינו בהכרח מהווה "הוכחה" לכך שאינו חולה נפש. יתכנו מקרים בהם מחלות נפש משפיעות על היבט מסוים באישיותו ובתפקודו של הפרט, בעוד שביתר ההיבטים הוא מתפקד כשורה (עניין ברוכים, 767-765). בעניינו של המערער, הצדדים לא הביאו ראיות של ממש בהתייחס לשאלה לאילו רמות תפקוד נכון היה לצפות לנוכח המצב הנפשי לו טוען המערער; וגם בית משפט קמא לא קבע ממצא מפורש בעניין זה. על כן, אסתפק בקביעה, כי על אף שאין לייחס משקל מכריע ליכולת התפקוד של המערער בחיי היומיום (עבודה, משק בית, יחסי אנוש, קשרים חברתיים ומשפחתיים וכו'), בהחלט נכון לייחס לכך משקל מסוים, ולו בשל הדגש עליו עמדתי לעיל, באשר לחשיבותה העקרונית של הערכת מידת הגבלתה בפועל של יכולתו של הנאשם בגדר בחינת תנאי סעיף 300א(א) (ראו בהקשר זה נמיר, עמ' 85). 31. מהתנהלות המערער בליל הרצח נלמדים סימנים נוספים המחזקים את המסקנה כי לא היה במצב פסיכוטי באותה עת, וכי יכולות השיפוט והשליטה העצמית שלו לא נפגעו במידה ניכרת. עוד לפני שנכנס לבית המנוחה, סיפר לאחיו כי "זה בסדר אני רק לוקח בגדים" (ת/13, עמ' 1); "אל תדאג אני לוקח את הדברים שלי רואה את הילדים ויוצא" (ת/14, עמ' 4). התנהלותו של המערער בבית המנוחה, עד שהחל לדקור אותה, היתה שקולה ומחושבת יחסית. לאחר שהרוחות בין המערער למנוחה התלהטו, אחיו של המערער דחף אותו אל המטבח כדי שיירגע. לגרסת המערער, בזמן שהיה במטבח הטמין במכנסיו את כלי הרצח, לבל יראו אותו אחיו או המנוחה בטרם ביצע זממו, ואז כשיצא מהמטבח ניגש לחדר השינה בו שהתה המנוחה ודקר אותה (ת/20). מדובר בהתנהגות המתאפיינת בהפעלת שיקול דעת, ארגון ותכנון; ביטוי לכך שנשמרה למערער יכולת קוגניטיבית בשעת ביצוע הרצח. 32. גם מהתבטאויותיו של המערער מיד לאחר הרצח, ניתן ללמוד כי היה מודע למעשיו. בחקירה שנערכה שעות ספורות לאחר הרצח, מסר המערער לחוקרים כי דקר את המנוחה "אולי 15 או 20" פעמים (ת/20, שורה 30), כלומר היה מודע לכך שדקר אותה פעמים רבות; ובהמשך תאר גם היכן פגע בה: "דקרתי אותה איזה 4 דקירות במותניים שלה ואיזה 5-4 דקירות בבטן שלה ובחזה איזה 3-2 דקירות. בלב 2-1 דקירות, בפרצוף 2-1. בפרצוף 2-1, בראש 1 או 2 דקירות" (שם, שורות 54-52). כלומר, נראה כי המערער הבין את טיב מעשיו: דקירת המנוחה בכל חלקי גופה, לרבות באברים חיוניים. אחיו של המערער הוסיף: "בזמן שתפסתי אותו הוא שאל אותי - מה היא עוד חייה?" (ת/13, שורה 38). כלומר, המערער גם הבין היטב כי התוצאה המסתברת ממעשיו היא מות המנוחה, והופתע כי אחיו עוד מתאמץ להרחיקו ממנה, כאילו עוד יש סיכוי שתיוותר בחיים. כלומר, ניתן לקבוע כי נראה שהמערער הבין את מהות מעשיו ואת התוצאה שצפויה להיגרם ממעשים אלו. 33. במידה רבה של צדק, זיהה בית משפט קמא מגמתיות בהתנהלותו של המערער בחקירותיו. ככל שהתקדמו החקירות, נטה המערער "לזכור" פחות ממעשה הרצח, ולהדגיש יותר את טענותיו לאי-שפיות. כאמור, בחקירתו הראשונה של המערער (ת/20, שעות ספורות לאחר הרצח בליל 27.7.2008) תאר את ההשתלשלות שקדמה למעשה הרצח; ואת המעשה עצמו, תוך פירוט של מספר הדקירות ומיקום הפגיעות בגופה של המנוחה. לעומת זאת, בחקירתו הבאה של המערער (ת/21, מיום 14.8.2013, לאחר תקופת ההסתכלות הפסיכיאטרית), כבר טען כי היה מעורפל בעת הרצח ו"אחרי המקרה איזה שבוע שבועיים לפחות" (שם, שורה 8), ובין היתר מסר כי אינו זוכר דבר מרגע שנכנס לחדר השינה בו נרצחה המנוחה; כי אינו זוכר מה אמר בחקירתו הקודמת; וכי הופתע כשנמסר לו מספר הפעמים שדקר את המנוחה. כן ציין כי "זה מעיד על אי-שפיות שדוקרים 30 פעם. לא עשיתי את זה על מנת לרצוח". קו טיעון זה נמשך ביתר שאת גם בחקירתו הבאה של המערער (ת/22, מיום 21.8.2008), אז הדגיש כי בשעת הרצח "לא ראיתי בעיניים שלי ואבדתי את השפיות ... אני לא הרגשתי שום דבר סביבי, לא היו לי תחושות"; "אם הייתי מתכנן את זה, לא הייתי עושה את זה בבית ליד הילדים. אתה מבין אותי? באותו רגע שעשיתי את זה לא הייתי בעולם הזה, ראיתי חושך בעיניים ... איבדתי את השפיות" (ת/22ב, עמ' 6). חלק ניכר מהחקירה נסב סביב נסיונותיו של המערער ללמוד מהחוקר על מצבו המשפטי, ולגלות באילו נסיבות לא יאלץ לרצות מאסר עולם (למשל שם, עמ' 16-14); ובנסיונו של המערער להבהיר לחוקר כי מספר הדקירות הרב, חוסר התכנון המוקדם, והעובדה שהרצח בוצע מול הילדים, מעידים על כך שלא היה שפוי – למשל "ברגע שדקרתי מספר דקירות כאלה, לא הייתי שפוי באותו רגע" (שם, עמ' 24), או "חד וחלק, מספר הדקירות וזה שהבאתי את אחי איתי ... וזה שהסכין הייתה בבית, זה מראה, מספר הדקירות ... זה מראה כבר על אי שפיות" (שם, עמ' 31). מגמה זו נמשכה גם בעדותו של המערער בבית המשפט, אז טען לגבי יום הרצח כי "היום הזה הוא מעורפל, אני לא זוכר כלום ממנו, הייתי בלי הכרה באותו יום" (פרוטוקול, עמ' 185). זאת, לא רק בניגוד למידע שמסר בחקירתו הראשונה, אלא גם בניגוד להמשך עדותו, בה מסר פרטים מסוימים לגבי הרצח ואף הדגים את אופן ביצועו לבקשת בית המשפט (שם, עמ' 204-200). בסיכומו של דבר, מקובלת עלי מסקנת בית משפט קמא כי המערער נקט בקו מגמתי בחקירותיו המאוחרות ובעדותו, בנסיון להציג את התנהגותו בליל הרצח ככזו המעידה על חוסר שפיות ועל אובדן שליטה ומודעות לנעשה. מובן, כי בחקירותיו ובעדותו של המערער ניתן לאתר גם אמירות מסוימות שבכוחן לתמוך בטענתו לאי-שפיות ולתחולת סעיף 300א. אולם, איני רואה צורך להתייחס לאלו באופן פרטני, שעה שהתמונה העולה ממכלול אמירותיו של המערער, במיוחד בחקירתו הראשונה, שעות ספורות לאחר הרצח, היא כי יכולתו בעת ביצוע המעשים לא נפגעה במידה ניכרת, ובניגוד לטענתו המאוחרת, היה מודע למעשיו. מעבר למגמתיות שבהצגת הדברים, המערער שיקר באופן מפורש לגורמים שונים, בשורה של עניינים, ובין היתר: טען כי שיקר לפסיכיאטרים כשטען בפניהם, בחודשים שלפני הרצח, כי הוא ממשיך ליטול תרופות באופן רציף, וכי אינו שומע קולות (פרוטוקול, עמ' 163-162); הודה כי שיקר לפסיכיאטרים בבית החולים רמב"ם כשטען, מיד לאחר הרצח, כי שכר בלש פרטי שתיעד את בגידותיה של המנוחה (שם, עמ' 173); וכאמור, כפי שעולה מהאמור לעיל, נראה כי שיקר לחוקרים ובבית המשפט בטענתו כי אינו זוכר דבר מהרגע שנכנס לחדר השינה בו ארע הרצח. 34. מסקנותיו של ד"ר ראוכברגר כמובן תומכות באופן מובהק במסקנה כי בשעת הרצח המערער לא סבל מהפרעה נפשית חמורה, ולא נפגעה במידה ניכרת יכולתו לשלוט ולהבין מעשיו. באופן טבעי, זו המסקנה גם מבחינה פרטנית יותר של התנהלות המערער במהלך הבדיקה הפסיכיאטרית שנערכה לו בשבועיים שלאחר הרצח (ע"י ד"ר ראוכברגר ואנשי מקצוע נוספים). למעט חרדות והתרגשות ביומיים הראשונים לאשפוזו, המערער לא נזקק לטיפול הרגעתי; שמר על היגיינה והופעה תקינה; פעל לפי הנחיות הצוות, ודיבר בהגיון ולעניין. כפי שציין ד"ר ראוכברגר בחוות דעתו (ת/1, עמ' 5): "לא נמצאו נתונים המעידים על קיומם של סימני פסיכוזה, בוחן מציאות ושפוטו תקינים". המערער תאר לצוות הפסיכיאטרי והסיעודי קיומם של מחשבות שווא וקולות, אולם עשה זאת באופן מלאכותי לתחושתם, שכן זיהו אצלו נסיון מגמתי להציף את קיומה של מחלת הנפש; ולא זיהו אצלו דפוסי התנהגות של מי שאכן סובל מתופעות אלו. 35. בהקשר לשאלת הפסקת הטיפול התרופתי, הפנו באי כוחו של המערער לאמירתו בחקירה הראשונה מיד לאחר הרצח, כי מזה מספר חודשים אינו נוטל את התרופות האנטי-פסיכוטיות שלו (ת/20, שורה 109). נטען, כי מדובר באמירה ספונטנית ואותנטית ממנה ניתן ללמוד כי יש ממש בטענות המערער בעניין זה, וכי אין מדובר בנסיון מגמתי מצדו. כפי שציינתי לעיל, ד"ר ראוכברגר לא התרשם כי המערער הפסיק את הטיפול התרופתי בחודשים שלפני הרצח; אולם הוסיף, כי גם אם הפסיק, בפועל לא ניכרה השפעה של ממש על מצבו הרפואי של המערער, וגם מבחינה עיונית-עקרונית, לא סביר שתהיה למהלך שכזה השפעה על מצבו של מטופל לאחר שנים של רמיסיה ושל טיפול תרופתי (פרוטוקול, עמ' 34-33). בית משפט קמא בחר לאמץ אבחנה מקצועית זו, ולא הונחו בפנינו נימוקים המצדיקים סטייה ממנה. על כן, גם אם המערער הפסיק ליטול תרופות אנטי-פסיכוטיות, הדבר אינו מוביל למסקנות כלשהן לגבי מצבו הנפשי בעת ביצוע הרצח. 36. בא-כוחו של המערער טען, בהסתמך על חוות דעתו של ד"ר מלב וראיות אחרות, כי ניתן לזהות אצל המערער "אפקט דל עד שטוח", קהות וניתוק רגשי. אולם, מעבר להתרשמותו השונה בתכלית של ד"ר ראוכברגר, מעורבות רגשית ניכרת גם בחקירות ובבדיקות של המערער, כמו גם בהתבטאויותיו השונות. כך, למשל, בחקירתו האחרונה (ת/22ב, עמ' 11), סיפר לחוקר "חודש אני כבר בוכה על מה שעשיתי לה" ובהמשך הוסיף: "נחקר: את העונש שלי כבר קיבלתי. ... נחקר: איבדתי אישה, חוקר: נכון. נחקר: את הילדים, את המשפחה, זה מבחינתי זה עונש. העונש שאני עומד לקבל זה שולי לעומת מה שאני קיבלתי אותו כבר. חוקר: עכשיו אתה נשמע קצת יותר נורמלי. נחקר: אתה מבין אורי? את העונש שאני עומד לקבל אותו, לא יודע, עשר, חמש עשרה שנה, זה שולי לעומת ... את העוול שעשיתי לעצמי. לא לראות את הילדים ולא את האישה" (שם). גם במהלך עדותו בכה המערער (פרוטוקול, עמ' 155), ואמר: "ת: טעות של החיים שלי מה שעשיתי, גרמתי להם עוול, גרמתי לילדים שלי עוול. אם הייתי יכול להחזיר את הגלגל אחורה הייתי עושה את זה. ש: או. קי. תגיד לי בבקשה, אתה מדבר כאן על הנושא של המצפון שמייסר אותך, אני מבינה, כן? מבינה נכון? לא שומעת. ת: כן" (פרוטוקול, עמ' 154). וגם אם ניתן לזהות היעדר אמפתיה מצדו של המערער כלפי המנוחה, אין פירושו של דבר כי המערער סובל באופן כללי מקהות רגשית. 37. המערער סיפר בחקירותיו ובעדותו כיצד אגר זעמו על המנוחה, עד שבליל הרצח, נשבר. בחקירתו מיום 14.8.2008, תאר זאת כך: "כמה אפשר לספוג היא התגרתה בי יותר מדי וכמה אפשר לספוג בסוף בלון מתפוצץ" (מוצג ת/21, שורות 122-121). בצדק רב עמד בית משפט קמא (גזר הדין, עמ' 30) על כך שחמת-זעם אינה מהווה, כשלעצמה, הפרעה נפשית חמורה כנדרש בתנאי סעיף 300א(א). לא נראה כי ניתן להבין במדויק את מערך השיקולים והתחושות שהובילו את המערער לרצח האכזרי, דקירתה של המנוחה עשרות פעמים בכל חלקי גופה, לעיני ילדיהם של השניים. מחומר הראיות עולה כי בין השניים היה סכסוך ממושך, וכי למערער היו תחושות קשות מאוד וכעס רב לגבי התנהלותה (לשיטת המערער) של המנוחה: בגידות, שינוי בלתי-פוסק של תנאי הסכם הגירושים המתגבש, אמירות משפילות ואיומים. מבחינה זו, בהחלט מתקבלת על הדעת האפשרות כי חמת הזעם שהובילה את המערער למעשיו היא תוצאה של אותן תחושות (אותן כינתה המשיבה "מניע רציונאלי"), בלא שכרוך בהן קיומה של הפרעה נפשית חמורה שהובילה לפגיעה במידה ניכרת ביכולת השיפוט של המערער. 38. נוכח כל האמור, מקובלת עלי מסקנתו של בית משפט קמא כי לא הוכח במאזן ההסתברויות כי בשעת הרצח המערער סבל מהפרעה נפשית חמורה, או כי נפגעה במידה ניכרת יכולתו לשלוט במעשיו ולהבינם. למעלה מן הדרוש, אזכיר כי גם אילו התקיימו תנאי סעיף 300א(א), אין פירוש הדבר כי בהכרח יופחת עונשו של המערער: "לא סגי בהתקיימותם 'הטכנית' של כל התנאים הנדרשים לתחולתו של סעיף 300א, וההכרעה לגבי תחולת הסעיף נגזרת מכלל נסיבות העניין, מקום בו בית המשפט משתכנע כי נסיבות המקרה מתאימות והולמות הפחתה בעונש" (עניין בחטרזה, פסקה 14.א, והאסמכתאות שם). בהקשר זה, אין צורך להרבות במלים באשר לאכזריות מעשה הרצח שביצע המערער, לנגד עיני בנותיו (וראו דבריו של בית משפט קמא בעניין זה, בעמ' 33-31 לגזר הדין). משכך הדבר, אם תתקבל דעתי, אין מקום להפחית מעונשו של המערער ודין הערעור להידחות. הבקשה למינוי מומחה נוסף 39. בטרם סיום, ראוי להתייחס גם ל"בקשה דחופה לסעד מן הצדק" שהגיש המערער לאחר הדיון בערעורו, כי יתאפשר לו להביא חוות דעת פסיכיאטרית של מומחה נוסף – בין אם מטעמו ובין אם מטעם בית המשפט. לשיטת בא-כוחו הנוכחי, "גם אם התיק נוהל באופן רשלני בבימ"ש קמא, לאור חומרת העבירה והענישה בגינה מאסר העולם, הסעד האחרון העומד בפני המערער הינה קבלת בקשתו" למינוי מומחה נוסף. דעתי היא כי אין להיעתר לבקשה. אין זה ברור מדוע בקשה זו הוגשה לאחר הדיון בערעור, שעה שנראה כי המועד הראוי להעלאתה היה במסגרת הדיון בבית משפט קמא (או לכל המאוחר בטרם הדיון בערעור). בא-כוחו הנוכחי של המערער טוען עתה בחצי פה כי יתכן שעניינו של המערער נוהל באופן רשלני בבית משפט קמא (כשעל פני הדברים אין כל יסוד לטענה זו), אולם בשום שלב לא העלה בדרך הקבועה לכך בדין טענה של "כשל בייצוג". מעבר לכך, מבחינה מהותית נטען, כי מינוי מומחה נוסף נדרש במקרה זה בשל אי-התייחסותו של ד"ר ראוכברגר לסעיף 300א(א) בחוות דעתו. כפי שתיארנו בהרחבה לעיל, למרות שאכן נתגלו בהקשר זה קשיים בחוות הדעת של ד"ר ראוכברגר, זו נותרה בעלת משקל רב – ואין זה נכון לטעון כאילו למעשה רק חוות דעתו של ד"ר מלב מתייחסת לשאלת הענישה המופחתת. כמובן, שגם עקרון סופיות הדיון מחייב מסקנה זו. יפים לעניין זה דברי השופטת ע' ארבל בע"פ 10221/06 ג'וראן נ' מדינת ישראל, פסקה 14 (17.1.2008): "באשר לחוות הדעת הנוספת שהתבקשה. מערער 1 טוען עוד כי לא פעל להבאת מומחה נוסף בבית המשפט קמא הואיל ולא יכול היה לצפות כי בית המשפט ידחה את חוות דעתו של כהן. טענה זו אין בידי לקבל, הואיל והיא חותרת תחת העיקרון של סופיות הדיון. ככלל, כאשר מונחות בפני בית המשפט שתי חוות דעת סותרות, עליו להכריע ביניהן. מצב זה, אינו מהווה כל הצדקה לפתוח בשנית את מסכת הראיות. מערער 1 מבקש להפוך את ערכאת הערעור לזירה לעריכת מקצה שיפורים, בהתאם לקביעותיו של בית המשפט קמא" (ההדגשה אינה במקור). ונכונים לענייננו גם דבריה של השופטת ד' דורנר: "במסגרת הדיון בערכאה הראשונה ניתנה לסנגוריה הזדמנות להגיש כל ראיה שבה חפצה. משנכשל נסיונה להוכיח את טענותיה בדבר מצבו הנפשי של הנאשם באמצעות חוות-הדעת הפסיכיאטרית שהוגשה על-ידיה, אין זה ראוי, מפאת עקרון סופיות הדיון, לאפשר לה להגיש חוות-דעת נוספות, גם במסגרת הליכי הערעור, עד שיעלה בידה להשיג חוות-דעת שתהיה לשביעות רצונה" (עניין פופר, עמ' 297). לסיכום, דעתי לעניין זה היא כי אין להיענות לבקשה למינוי מומחה נוסף, אף מבלי שיהיה צורך להיזקק לשאלה הלא קלה כלל ועיקר של מינוי מומחה מטעם בית המשפט בהליכים פליליים (לעניין אחרון זה ראו: ע"פ 5582/09 פלוני נ' מדינת ישראל (20.10.2010, פסקה 146 לפסק דינו של השופט י' עמית; סעיף 111 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, המצמצם אפשרות זו לעניינים שבחשבונאות או נושאים אחרים הדורשים "בדיקה טכנית או חישוב", ולצורך "הבהרת חומר הראיות"). כאמור, אמליץ לחבריי לדחות את הערעור. ש ו פ ט השופט ס' ג'ובראן: אני מסכים. ש ו פ ט השופט ע' פוגלמן: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט צ' זילברטל. ניתן היום, כ"ח באדר התשע"ג (‏10.3.2013). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 09074080_L09.doc הג מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il