מרסלה תמר הורבטובה נ. שר הפנים

4 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 7402/18 לפני: כבוד המשנה לנשיאה נ' הנדל כבוד השופט י' עמית כבוד השופט ע' גרוסקופף העותרים: 1. מרסלה תמר הורבטובה 2. עתים - יעוץ ומידע במעגל החיים היהודי נ ג ד המשיבים: 1. שר הפנים 2. משרד הפנים - רשות האוכלוסין וההגירה 3. הרבנות הראשית לישראל עתירה למתן צו על תנאי בשם העותרים: עו"ד אלה סקעת; עו"ד יאיר מבורך שאג; עו"ד קפלן אלעד בשם המשיבים: עו"ד מיכל דניאלי; עו"ד רועי שויקה פסק-דין המשנה לנשיאה נ' הנדל: 1. ביום 2.5.2012 התגיירה העותרת בבית דין בעיר פראג. כשנתיים לאחר מכן, ביקשה העותרת לעלות לישראל מכוח חוק השבות, התש"י-1950, אך בחודש נובמבר 2014 נמסר לה כי משיב 2 (להלן: משרד הפנים) דחה את בקשתה. בהודעת דואר אלקטרוני שהועברה לעותרת מאוחר יותר, נאמר כי המשרד נימק את החלטתו בכך שהגיור שעברה "Is a non-recognized gijur". תשובה דומה, לפיה "גיורה של הנ"ל נבדק ומבדיקה עלה כי הגברת אינה זכאית לאשרת עולה על בסיס הגיור", ניתנה גם לפנייתה של עותרת 2 בעניין. בנסיבות אלה, שבה עותרת 2 ופנתה אל הרשויות בתאריכים 18.8.2015, 4.1.2016, 8.3.2016 ו-22.11.2016 – ואף צירפה לפניותיה שורת מסמכים המעידים על מעמדה של קהילת פראג כקהילה יהודית-אורתודוקסית מוכרת. לאחר שהעותרות שלחו למשרד הפנים "מכתב התראה בטרם נקיטת הליכים", השיב המשרד, ביום 13.2.2017, כי "גיורה של המבקשת נבדק מול התנועות המגיירות ומבדיקה עלה כי מדובר בקהילה שאינה מוכרת ע"י אחד הזרמים. בהתאם לתבחינים למתן מעמד עולה על סמך גיור שנערך בחו"ל, הגיור המדובר בבית הדין המיוחד בפראג אינו עומד בתבחין העיקרי של הגדרת קהילה מוכרת ולכן דחינו הבקשה". בהמשך, הודיע משרד הפנים כי "הרבנות אינה מכירה בבית הדין בפראג", וביקש מסמכים שונים לצורך בחינת החלופה השנייה לסיווג כקהילה יהודית מוכרת – הכרה על ידי הסוכנות היהודית. עותרת 2 השיבה כי המסמכים המבוקשים צורפו זה מכבר לפניותיה הקודמות, והוסיפה כי היא מבקשת לדעת "מהו המקור החוקי המסמיך את הרבנות הראשית לקבוע מהם בתי הדין המוכרים לצרכי הכרה בגיורים שנערכו בחו"ל". התכתבות נוספת לא שינתה את התמונה, ומכאן העתירה, שהוגשה במתכונתה המקורית ביום 21.10.2018. על קצה המזלג, העותרות טענו כי קהילת פראג הינה קהילה יהודית-אורתודוקסית מוכרת, כך שיש להכיר בגיור שערך בית הדין הפועל במסגרתה, ולהעניק לעותרת מעמד עולה. בתגובתם המקדמית – שהוגשה לבסוף ביום 22.1.2020 – הודיעו המשיבים כי בתום בירור שערכו התקבלה, יומיים לפני כן, החלטה עדכנית בעניינה של העותרת (להלן: ההחלטה המאוחרת). ככל שניתן להתרשם, החלטה זו שמה את הדגש על פגמים שנפלו, לכאורה, ב"הליך הגיור אותו עברה [העותרת]", ורק בשולי הדברים נאמר כי "על פני הדברים לא ניתן להכיר בבית דין זה". כך או כך, בקשת העותרת לקבלת מעמד מכוח חוק השבות נדחתה, תוך שהובהר כי בידיה אפשרות עקרונית "לפנות למערך הגיור לשם פתיחת הליך גיור". נוכח התפתחות זו, טענו המשיבים כי העתירה "אינה אקטואלית עוד במתכונתה הנוכחית, ודינה להימחק". העותרות התנגדו לכך בתוקף, "בעקבות התנהלותם השערורייתית של המשיבים שכבר הביאה לפגיעה קשה בעותרת", ותקפו את ההחלטה העדכנית גם לגופה. העתירה נקבעה, אפוא, לדיון, שבעקבותיו הוחלט כי "לא ניתן להתעלם מהמצב העובדתי של השנים האחרונות, בכל הנוגע לבקשת העותרת", וניתנה לעותרות אפשרות לתקן את העתירה. 2. בתגובה קצרה לעתירה המתוקנת, שהוגשה ביום 18.6.2020, הודיעו המשיבים כי "לאחר בחינה נוספת של עניינה של העותרת, בנסיבות העניין ובשים לב להערות בית המשפט הנכבד [...] ולטענות שהועלו בעתירה המתוקנת", הם נכונים לפעול לפי מתווה שבבסיסו "הליך גיור מחודש בבית דין סמוך לפראג המוכר על ידי הרבנות הראשית לישראל", ותקופת מבחן בת שנה לאחר מכן. העותרות התנגדו למתווה זה, וביום 3.9.2020 ניתן צו על תנאי המורה למשיבים לנמק "מדוע לא תבוטל ההחלטה לדחות את בקשת העותרת לקבלת מעמד עולה מכוח חוק השבות, התש"י-1950, על יסוד הליך הגיור שעברה בחו"ל" (המשנה לנשיאה נ' הנדל, והשופטים י' עמית ו-ג' קרא). בתום הדיון בהתנגדות למתן צו מוחלט (המשנה לנשיאה נ' הנדל, והשופטים י' עמית ו-ע' גרוסקופף), נקבע כי "בא כוח העותרים יעדכן את בית המשפט תוך חודש ימים ביחס להצעות שונות לקידום התיק". בהתאם, נמסר תחילה כי העותרת עברה "גיור לחומרה", וביום 25.10.2021 הגישו הצדדים הודעה ובקשה למתן פסק דין מוסכם. מן ההודעה, וההחלטה שצורפה לה, עולה כי "לאחר בחינת עניינה של [העותרת] ונוכח כלל נסיבות העניין, ולרבות ההליכים האחרונים שבוצעו בעניינה", הוחלט כי העותרת "זכאית לקבלת מעמד עולה בישראל", לפי סעיף 4ב לחוק השבות. עוד נאמר, כי אם העותרת תבקש בעתיד לקבל מעמד זה, הבקשה "תיבחן בהתאם לחוק והנהלים הרלוונטיים ובשים לב לנסיבות העדכניות, ובכלל זה הסייגים הקבועים בסעיף 2(ב) לחוק השבות ובכפוף להמצאת תעודת יושר עדכנית של מרשתך, להוכחת מרשתך כי בכוונתה להשתקע בישראל" (כך במקור). בנסיבות אלה, ביקשו הצדדים להורות על מחיקת העתירה "תוך ביטול הצו על תנאי [...] ושמירת טענות, ותוך שיינתן תוקף של פסק דין להחלטת הרשות מיום 21.10.21", שהוצגה לעיל. בד בבד, העותרות ביקשו "להשית על המשיבים הוצאות ברף הגבוה". לדבריהן, "במשך קרוב לשש שנים [...] לא קיבלה העותרת כל תשובה עניינית לבקשתה", והתנהלות בלתי סבירה זו גרמה להן הוצאות מרובות. מנגד, המשיבים מזכירים כי השיבו לפניות העותרות עובר להגשת העתירה, ומוסיפים כי היה בידיהן להגיש את העתירה בשלב מוקדם יותר. הם מדגישים כי העותרות לא קיבלו את הסעד המבוקש, וכי משרד הפנים הכיר בזכאות העותרת רק לאחר שזו ביצעה הליך גיור נוסף לחומרה – ברוח מתווה שהציגו כבר בתגובתם המקדמית לעתירה המתוקנת. על כן, ובהעדר תשתית עובדתית להוצאות שבהן נשאו, כביכול, העותרות, הם מבקשים לדחות את הבקשה, ולחייב דווקא את העותרות בהוצאותיהם בגינה. 3. לאור ההתפתחויות האמורות, העתירה נמחקת, כמבוקש וכמוסכם – והצו על תנאי שניתן במסגרתה, בטל. בנסיבות העניין – לרבות העדר מענה מנומק לפניות העותרות במשך תקופה ארוכה; השלב הדיוני אליו הגיע ההליך, שבמסגרתו ניתן צו על תנאי והתקיימו שני דיונים; ועמדת המדינה, אשר הביאה לבסוף לסיום מוסכם של ההליך – תישא המדינה בהוצאות העותרות ובשכר טרחת באי כוחן בהליך דנן בסך 6,000 ₪. ניתן היום, ‏י"ח בכסלו התשפ"ב (‏22.11.2021). המשנה לנשיאה ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ 18074020_Z29.docx מא מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1