יעקב יחזקאלי נ. מרדכי גלוסקא, עו"ד - בתפקידו ככונס נכסים בבי

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 7401/00 בפני: כבוד השופט א' מצא כבוד השופט א' א' לוי כבוד השופט א' גרוניס המערערים: 1. יעקב יחזקאלי 2. מרינלנד דולפנריום בע"מ נגד המשיבים: 1. מרדכי גלוסקה, עו"ד - בתפקידו ככונס נכסים לביצוע פסק דין 2. אריה דגן ערעור על פסק דין בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 27.7.00 בה"פ 235/99 שניתן על ידי כבוד השופטת מ' שידלובסקי-אור תאריך הישיבה: ו' בתמוז תשס"ב (16.6.02) בשם המערערים: עו"ד איתן פלג בשם המשיבים: המשיב 1 פסק-דין השופט א' גרוניס: 1. לפנינו ערעור על פסק דין של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופטת מ' שידלובסקי-אור), בו נתקבלה תביעתם של המשיבים נגד המערערים להורות על ביטולה של הקצאת 3,000 מניות של המערערת 2, למערער 1 (להלן - יחזקאלי). הרקע העובדתי 2. המשיב 2 (להלן - דגן) הגיש לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו תובענה (ת.א. 1403/82, להלן - התובענה המקורית) נגד המערערת 2 (להלן - החברה) וכן נגד אחד, בן ציון ספקטור, שהיה בזמנו מנהלה של החברה ובעל מניות בה (להלן - ספקטור). ביום 6.3.88 פסק בית המשפט (כב' השופטת ה' בן-עתו), כי דגן הינו הבעלים של 20 אחוזים ממניות החברה. בית המשפט אף הורה לרשום את המניות על שמו של דגן ברשם החברות, ומינה את המשיב 1 (להלן - הכונס) ככונס נכסים לעניין ביצוע פסק הדין (פסק דין זה יכונה להלן - פסק הדין). יודגש כבר עתה, כי יחזקאלי לא היה צד לתובענה המקורית. תדפיס רשם החברות אשר הוצא ביום 29.3.88 מעלה, כי עד לאותו מועד הונפקו רק 6,020 מניות מתוך 20,000 המניות המרכיבות את הונה הרשום של החברה. במועד זה החזיק יחזקאלי ב- 3,700 מניות רגילות וכן ב- 15 מניות הנהלה משני סוגים שונים. משנודע ליחזקאלי על פסק הדין, פעל הלה להעברת יתרת המניות המונפקות לידיו, וכן להקצאת יתרת ההון הרשום על שמו. מתדפיס נוסף של רשם החברות הנושא תאריך 2.8.88 עולה, כי באותה עת הגיע מספר המניות המונפקות של החברה ל- 19,000 מניות. רובן המכריע של מניות אלה היה רשום על שמו של יחזקאלי. כתוצאה מן ההקצאה, הצטמצם ההון הרשום הבלתי מונפק של החברה ל- 1,000 מניות בלבד, ושוב לא ניתן היה להקצות לדגן די מניות כך ש- 20 אחוזים מהון המניות המונפק יירשמו על שמו, כמצוות פסק הדין. 3. משלא עלה בידו של הכונס לממש את פסק הדין, הגיש לבית המשפט המחוזי בתל אביב בקשה למתן הוראות (המר' 11699/90 במסגרת ת.א. 1403/82, להלן - הבקשה הראשונה למתן הוראות). בניגוד לתובענה המקורית אשר הוגשה, כאמור, נגד החברה וספקטור, כוונה בקשה זו כנגד שני המערערים גם יחד. במסגרת הדיון בבקשה, טענו המערערים כי פסק הדין הוצא בדרכי מרמה והטעיה, וביקשו כי תינתן להם שהות להגיש תובענה לביטולו. ביום 28.11.90 נענה בית המשפט (כב' הנשיא ד"ר א' וינוגרד) לבקשת המערערים, ודחה את הדיון בבקשה למתן הוראות עד לאחר ההכרעה בתובענה לביטולו של פסק הדין, אם תוגש תובענה כזו. עוד נקבע, כי "לא תיעשנה פעולות של העברה או שינוי בעלות במניות של החברה כל עוד לא התבררה בקשה זו" (קביעה זו תכונה להלן - צו המניעה). בחודש ינואר 1991 אכן הגישו המערערים לבית המשפט המחוזי בתל-אביב יפו תובענה למתן סעד הצהרתי נגד דגן ונגד ספקטור, כי פסק הדין נגד החברה הינו בטל וחסר כל תוקף מחייב. זאת, הן מחמת שהושג בדרכי מרמה והטעיה, והן משום שהקצאת מניות לדגן תביא לדילול מניותיו של יחזקאלי. תובענה זו הוגשה בתחילה בדרך של המרצת פתיחה, אולם בהמשך הועברה לדיון בסדר דין רגיל (ת.א. 249/94). ביום 20.6.96 דחה בית המשפט (כב' השופט ד"ר ג' קלינג) את תביעתם של המערערים. ערעור אשר הוגש על ידי המערערים לבית משפט זה נדחה אף הוא, ביום 17.9.97 (ע"א 6333/96). בשנת 1992, במהלך התנהלותה של התובענה לביטול פסק הדין, הגישו המשיבים בקשה נוספת למתן הוראות. בקשה זו כוונה נגד המערערים וכן נגד אחד אלון יחזקאלי, המופיע בתדפיס רשם החברות מיום 2.8.88 כאחד ממנהלי החברה. במסגרת בקשה זו, ביקשו המשיבים מבית המשפט המחוזי להורות על ביצוע פסק הדין עוד טרם סיומה של התובענה לביטול פסק הדין. אין זה ברור מה עלה בגורלה של בקשה זו (בקשה זו תכונה להלן - הבקשה השנייה למתן הוראות). 4. משנדחתה תביעתם של המערערים לביטולו של פסק הדין, הגישו המשיבים לבית המשפט המחוזי בתל-אביב יפו בקשה נגד המערערים ונגד רשם החברות, להורות על רישומו של דגן כבעלים של 20 אחוזים ממניות החברה, כקבוע בפסק הדין (המר' 13423/96 במסגרת ת.א. 1403/82, להלן - הבקשה השלישית למתן הוראות). ביום 1.5.97 נעתר בית המשפט (כב' השופט ד"ר ג' קלינג) לבקשת המשיבים באופן חלקי בלבד, והורה לכונס לרשום על שמו של דגן את יתרת ההון הרשום והבלתי מונפק של החברה, קרי 1000 מניות רגילות בלבד, ולדווח על כך לרשם החברות. בכך התאפשר, למעשה, ביצועו החלקי של פסק הדין. בית המשפט הדגיש בהחלטתו, כי למרות הקושי הטמון במימושו של פסק הדין, הנובע מכך שרובו ככולו של ההון הרשום של החברה הוקצה זה מכבר, לא כללה בקשתם של המשיבים פרטים בדבר האופן בו מבקשים הם לבצע את פסק הדין. אחת הדרכים האפשריות לביצועו של פסק הדין, אשר הוזכרה בהחלטת בית המשפט, הייתה ליטול מיחזקאלי את המניות שהוקצו לו לאחר מתן פסק הדין, ולהסמיך את הכונס להעביר לדגן מניות נוספות, עד להשלמת המכסה הדרושה. אולם, נפסק כי: "המבקש להוציא מניות מידיו של המשיב 2 [יחזקאלי - א.ג.] חייב להצטייד תחילה בפסק דין הפוסל את ההקצאה. בהעדר פסק דין כזה אין מקום להורות לכונס הנכסים את אשר ביקש". (עמ' 4 להחלטה). הכונס הגיש אמנם בקשת רשות ערעור על ההחלטה (רע"א 3322/97), אולם בהמלצתו של בית משפט זה חזר בו מן הבקשה, והיא נמחקה ביום 16.2.98. 5. לאור דחייתה החלקית של בקשת המשיבים, וקביעת בית המשפט בדבר הצורך בפסק דין המבטל את הקצאת מניות החברה ליחזקאלי, הגישו המשיבים בשנת 1999 לבית המשפט המחוזי בירושלים תובענה, במסגרתה ביקשו כי יורה על ביטולה של הקצאה זו ועל רישום דגן כבעלים של 20 אחוזים מהון המניות המונפק בפנקס בעלי המניות של החברה (ה"פ 235/99, להלן - התובענה לביטול ההקצאה או תובענת הביטול). במסגרת תובענה זו טענו המערערים, כי העילה באשר להקצאת המניות - הקצאה אשר בוצעה כזכור בשנת 1988 - התיישנה זה מכבר. ביום 27.7.00 קיבל בית המשפט (כב' השופטת מ' שידלובסקי-אור) את תובענתם של המשיבים וביטל חלקית את הקצאת המניות ליחזקאלי, תוך שהוא דוחה את טענת ההתיישנות של המערערים. נקבע, כי מאחר שעל פי פסק הדין זכאי דגן ל- 3,000 מניות נוספות, מעבר ל- 1,000 המניות אשר נרשמו על שמו בהתאם להחלטת השופט קלינג, הרי שההקצאה מבוטלת רק ככל שהיא מתייחסת לאותן 3,000 מניות. כן הורה בית המשפט להקצות מניות אלה לדגן, ולרושמן על שמו בפנקס החברים. כנגד פסק דין זה הוגש הערעור שלפנינו. יודגש, כי הערעור מתמקד בסוגיה אחת בלבד, היא דחיית טענת ההתיישנות שהעלו המערערים בפני בית משפט קמא. יתר טענותיהם של המערערים כנגד ביטול הקצאת המניות נזנחו על ידם. פסק דינו של בית משפט קמא 6. בפסק דינו קבע בית משפט קמא, כי עילת התובענה כנגד הקצאת מניות החברה ליחזקאלי התגבשה לכל המאוחר בחודש אוגוסט 1988, עת נודע למשיבים, מתדפיס רשם החברות שהוצא ביום 2.8.88, על ההקצאה ועל רישומה אצל רשם החברות. מכאן, שחלפה תקופה של כאחת עשרה שנים ממועד לידתה של העילה, בשנת 1988, ועד להגשת התובענה לביטול ההקצאה, בשנת 1999. אולם למרות האמור, דחה בית המשפט את טענת ההתיישנות שהועלתה על ידי המערערים. אלה הנימוקים העיקריים שעמדו בבסיס החלטתו זו: א. עצירתו של מירוץ ההתיישנות בתקופה שבין השנים 1990 - 1997. בהנמקתו לעצירת תקופת ההתיישנות, התבסס בית משפט קמא על צו המניעה שנתן בית המשפט המחוזי ביום 28.11.90, במסגרת הבקשה הראשונה למתן הוראות. צו זה פורש על ידי בית משפט קמא כמטיל איסור על עשיית פעולות של העברה או שינוי בעלות במניות החברה, עד אשר יסתיים בירורה של תובענת המערערים לביטול פסק הדין. התובענה האמורה נדחתה על ידי בית המשפט העליון ביום 17.9.97, ועל כן רק במועד זה הוסרה המניעה לעשיית פעולות במניות החברה. במהלך כל אותה תקופה היו המשיבים מנועים מהגשת תובענה לביטול ההקצאה, שכן לאור צו המניעה והתובענה לביטול פסק הדין, היה בית המשפט מסרב לדון בתובענה כזו, אילו הייתה מוגשת. לפיכך פסקה הערכאה הדיונית, כי תקופת ההתיישנות של העילה בעניין הקצאת המניות נעצרה במשך כל פרק הזמן בו היה צו המניעה בתוקפו, היינו מיום 28.11.90 ועד ליום 17.9.97. ב. התובענה לביטול ההקצאה איננה ההזדמנות הראשונה בה העלו המשיבים את טענתם נגד הקצאת המניות ליחזקאלי. כך, הביעו הם את השגתם במסגרת תובענת המערערים לביטול פסק הדין ואף במסגרת הבקשה השלישית למתן הוראות. העלאת הטענה במסגרת הליכים משפטיים קודמים אשר התנהלו בין הצדדים מעידה, כי המשיבים לא זנחו את תביעתם, ועל כן דינם כדין מי שהגיש תובענה המפסיקה את מירוץ ההתיישנות. ג. טענת ההתיישנות לוקה בחוסר תום לב ומהווה שימוש לרעה בהליכי משפט, שכן היא מהווה ניסיון נוסף של המערערים למנוע את ביצועו של פסק הדין, וזאת לאחר שהקצאת המניות סיכלה את הוצאתו לפועל. בנסיבות אלו, לא יתיר בית המשפט לבעל דין לעשות שימוש בזכות דיונית או מהותית העומדת לרשותו. טענות הצדדים 7. המערערים משיגים על קביעותיו של בית משפט קמא בכל הנוגע לעצירתה של תקופת ההתיישנות. לשיטתם, עניינו של צו המניעה הינו אך בהטלת איסור על העברתן של מניות החברה. הצו אינו כולל איסור כלשהו ביחס להגשת תובענה לביטול ההקצאה, ועל כן ממילא לא היו המשיבים מנועים מלעשות כן. ממשיכים המערערים וטוענים, כי התובענה לביטול ההקצאה הינה עצמאית ונפרדת מהתובענה לביטולו של פסק הדין. על כן, בניגוד לקביעת בית המשפט המחוזי, אילו היו המשיבים מגישים תובענה לביטול ההקצאה, במהלך תקופת תוקפו של צו המניעה, היה בית המשפט המוסמך מחוייב לדון בה. המערערים מטעימים, כי עצירתה של תקופת ההתיישנות אפשרית רק בהתאם להוראת דין מפורשת, וכי המקרה שלפנינו איננו נופל לגדר איזה מהסעיפים המתאימים בחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן - חוק ההתיישנות או החוק). אף העובדה שהמשיבים טענו כנגד הקצאת המניות כבר בהליכים קודמים אין בה, לטענת המערערים, כדי להועיל להם. העלאת הטענה במסגרת התובענה לביטול פסק הדין, בה היו המשיבים דכאן נתבעים, איננה מהווה בסיס מספיק לעצירתו של מירוץ ההתיישנות; ואילו מועד העלאת הטענה במסגרת הבקשה השלישית למתן הוראות חל לאחר חלוף תקופת ההתיישנות. 8. המשיבים סומכים ידיהם, כמובן, על פסק דינו של בית משפט קמא. כן מעלים הם נימוקים נוספים, אשר יש בהם כדי לתמוך בעמדתם. בין היתר טוענים המשיבים, כי התובענה לביטול ההקצאה מהווה חלק מהליכי ביצועו של פסק הדין, ועל כן תקופת ההתיישנות החלה בעניין היא זו הקבועה בסעיף 21 לחוק ההתיישנות, לעניין התיישנות פסקי דין, קרי עשרים וחמש שנים מיום מתן פסק הדין. עוד מדגישים המשיבים, כי בשל היותו של יחזקאלי מנהל בחברה ובעל מניות בה בעת מתן פסק הדין, ולאור דחיית בקשתו לביטול פסק הדין, הרי קביעת בית המשפט, לפיה דגן הוא הבעלים של 20 אחוזים ממניות החברה, מחייבת אותו מכוח הכלל בדבר מעשה בית דין. הם אף מציינים, כי שיקולי צדק תומכים בדחייתו של הערעור, שכן הקצאת המניות נועדה לסיכול ביצועו של פסק הדין. הסוגיה הטעונה הכרעה 9. הערעור שלפנינו עוסק בסוגיה אחת בלבד, היא השאלה האם דינה של תביעת המשיבים, לביטול הקצאת מניות החברה, היה להידחות מחמת התיישנות אם לאו. בית משפט קמא דחה, כאמור, את טענת ההתיישנות של המערערים. ראשית, נציג את ההסדרים החוקיים הנוגעים להתיישנותם של עילות ושל פסקי דין, ונדון בטעמים העומדים בבסיסו של עקרון ההתיישנות. בהמשך, נבחן את האפשרות לסווג את הבקשה לביטול ההקצאה כמעשה לביצועו של פסק הדין, אשר תקופת ההתיישנות הרלוונטית לגביו הינה עשרים וחמש שנה. לאחר מכן נעבור לדון באפשרות האחרת, לפיה יצרה הקצאת המניות עילת תביעה חדשה ועצמאית. בהתאם לסעיפים 5 ו- 6 לחוק, מתיישנת עילה כזו, דרך כלל, בחלוף שבע שנים מיום לידתה. עקרון ההתיישנות והטעמים לו 10. דבר החקיקה המסדיר את העקרונות הכלליים של דיני ההתיישנות, הינו חוק ההתיישנות. עיקר הוראות החוק מוקדשות להסדרת פרטי התיישנותן של עילות תביעה. כך, קובע סעיף 5 לחוק כי תקופת ההתיישנות של עילת תביעה, בעניינים שאינם מקרקעין, הינה שבע שנים. סעיף 6 לחוק מורה כי תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה. עם זאת, מסדיר החוק אף את עניין התיישנותם של פסקי דין. על פי הוראות סעיף 21 לחוק, פסק דין הטעון ביצוע מתיישן לאחר שעברו עשרים וחמש שנים מבלי שהזכאי לפיו עשה פעולה כלשהי כדי לבצעו. לעומתו, פסק דין שלפי תוכנו אינו טעון ביצוע, איננו נתון כלל להתיישנות. בנוסף להוראותיו הכלליות של חוק ההתיישנות, קיימות בספר החוקים הישראלי הוראות ספציפיות, הקובעות תקופות התיישנות שונות מאלה שבחוק האמור (ראו למשל, סעיף 197(ב) לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965; סעיף 6 לחוק האחריות למוצרים פגומים, תש"ם-1980; סעיף 31 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981; סעיף 26 לחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981. לעניין היחס בין חוק ההתיישנות לבין הוראות התיישנות ספציפיות בדברי חקיקה אחרים, ראו סעיף 27 לחוק ההתיישנות וכן ד"נ 36/84 טייכנר נ' איר-פרנס, נתיבי אוויר צרפתיים, פ"ד מא(1) 589). 11. ההתיישנות של עילות תביעה הינה עקרון משפטי אשר מוצא את ביטויו, בצורות שונות, בשיטות משפט רבות. מקובל למנות שלושה טעמים עיקריים לקיומו (י' ויסמן "ההתיישנות והמדינה" משפטים י"ד (תשמ"ד) 3, עמ' 5-3; ע"א 158/54 דה ביטון נ' בנק המזרחי בע"מ, פ"ד י 687, 695. לדיון מקיף בטעמים התומכים בעקרון ההתיישנות וכן בטעמים השוללים אותו, ראו T. T. Ochoa & A. J. Wistrich, The Puzzling Purposes of Statutes of Limitation, 28 Pac. L. J. 453 (1997)): ראשית, נימוק ראייתי, הנעוץ בקושי לשמור משך תקופת זמן ארוכה על ראיות ומסמכים. מבחינה זו, מטרתה של תקופת ההתיישנות היא לתחום את פרק הזמן שבמסגרתו נדרש אדם לשמור על ראיותיו. שנית, חזקה לפיה שיהוי בהגשת תובענה למשך פרק זמן ארוך דיו, מצביע על נכונות לוויתור על הזכות המהותית. בהתבסס על טעם זה, רואות חלק משיטות המשפט את הוראות ההתיישנות כהוראות מהותיות, המביאות לביטולה של הזכות. אצלנו בחר המחוקק שלא ללכת בדרך זו, ותחת זאת סיווג את הוראות חוק ההתיישנות כהוראות דיוניות, שאין בהן כדי לבטל את הזכות גופה (ראו את דברי ההסבר להצעת חוק ההתיישנות, תשי"ז - 1957, ה"ח 312, תשי"ז, 283; וכן את סעיף 2 לחוק). במאמר מוסגר נציין, כי חלק מהוראות ההתיישנות הספציפיות, המצויות מחוץ לגדרו של חוק ההתיישנות, מצמיחות התיישנות מהותית (כזו היא, למשל, הוראת סעיף 17א לחוק הגנת השכר, תשי"ח – 1958. ראו בעניין זה: ע"א 449/67 עירון נ' דוקל, תעשיות מבלטים בע"מ, פ"ד כב(1) 267; וכן ז' יהודאי דיני ההתיישנות בישראל (1991, כרך א'), עמ' 425. יצוין, כי במרוצת השנים עבר נוסחו של הסעיף מספר תיקונים, אולם אין הם רלוונטיים לענייננו). שלישית, הצורך להקנות לנתבע ודאות בדבר זכויותיו וחובותיו, ולהגן על אינטרס ההסתמכות שלו. הימנעות מתביעה משך תקופה ארוכה יוצרת מצג, אשר הנתבע עלול להסתמך עליו ולפעול על פיו, ובכך לשנות את מצבו. השופט זילברג תיאר טעם זה באופן הבא: "בעולם המסחר של זמננו, חייב אדם כל שעה לדעת, מהו האקטיב ומהו הפסיב שלו, ומה הם הכספים העומדים לרשותו לשם השקעה בעסקים חדשים. מן הדין הוא, איפוא, כי הוא לא יגרור אחריו, זמן ממושך מדי, את 'סבל העבר' שלו, וכי לא יצטרך לשמור תמיד על רזרבה מתה, לפרעון חובותיו הישנים. זכאי הוא לדרוש גם מאת חברו-יריבו, שלא יתמהמה יתר על המידה במימוש תביעותיו". (ע"א 158/54 הנ"ל, עמ' 695). מלבד שלושת הטעמים אשר הוזכרו לעיל, המתמקדים בבעלי הדין בלבד, קיים טעם נוסף לעקרון ההתיישנות, אשר נוגע לאינטרס הציבורי. עניינו של טעם זה הוא בכך, שזמנם המוגבל של בתי המשפט יוקדש לטיפול בבעיות ההווה, תחת עיסוק בעניינים אשר אבד עליהם הכלח (ע"א 165/83 בוכריס נ' דיור לעולה בע"מ, פ"ד לח(4) 554, 559. כן ראו ע"א 3602/97 נציבות מס הכנסה ומס רכוש נ' שחר, פ"ד נו(2) 297, 325). נוסף על כך, מיועדת תקופת ההתיישנות לתמרץ תובעים פוטנציאליים לתבוע את זכויותיהם בזריזות ראויה וללא עיכובים בלתי סבירים (ע"א 4024/95 לזר נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). 12. בנוסף להתיישנותן של עילות תביעה מכיר המשפט הישראלי, כמו גם שיטות משפט נוספות, בסוג נוסף של התיישנות, הוא התיישנות פסקי דין. הרציונל העומד בבסיס סוג התיישנות זה חופף אך באופן חלקי את הטעמים המצדיקים את קיומה של ההתיישנות לעניין הגשת תביעות (ע"א 288/95 לחאם נ' אל-זארובי, פ"ד נד(2) 598, 622 - 623). כך, השהייה ארוכה בביצוע פסק הדין עשויה להעיד כי הזוכה מוותר על זכייתו. החייב, כמו גם צדדים שלישיים, עלול להסתמך על הימנעותו רבת השנים של הזוכה מלפעול לביצוע פסק הדין. בהקשר זה נועדה התיישנות פסק הדין להקנות לחייב מידת מה של ודאות בדבר מצבו המשפטי. יש לזכור עם זאת, כי קיים שוני מהותי, לעניין טעם זה, בין התיישנות עילה לבין התיישנות פסק דין. שוני זה מתבטא בכך שבניגוד לנתבע הפוטנציאלי, מודע החייב במהלך תקופת התיישנות לקיומו של פסק הדין. מכאן, שאין להפריז בעוצמת ההגנה על אינטרס ההסתמכות של החייב. הנימוק בדבר קושי ראייתי המתעורר לאחר שחולפת תקופה ארוכה, איננו רלוונטי כלל לעניין התיישנות פסקי דין, וכך אף הנימוק בדבר ייחוד זמנם של בתי המשפט לענייני ההווה (אם כי ניתן לאמץ נימוק אחרון זה אף ביחס למערכת ההוצאה לפועל). 13. מהו היחס בין התיישנות עילה לבין התיישנותו של פסק דין? דיני ההתיישנות יוצרים איזון בין האינטרסים של התובע לאלה של הנתבע, ובין האינטרסים של הזוכה לאלה של החייב. כפי שאכן ניתן להיווכח מהתבוננות בדין הקיים (פיסקה 10 לעיל), הבדלי הטעמים לקיומם של שני סוגי ההתיישנות השונים מכתיבים איזון שונה בין האינטרסים ביחס לסוג ההתיישנות הראשון, לבין האיזון ביחס לסוג ההתיישנות השני. המשקל שיש ליתן לאינטרסים של הזוכה על פי פסק דין גדול בהרבה מזה הנדרש ביחס לאינטרסים של תובע, אשר טענותיו טרם עמדו למבחן בהליך שיפוטי. מכאן ההבדל באורכה של תקופת ההתיישנות בכל אחד מן המקרים, שבע שנים במקרה האחד ועשרים וחמש שנים במקרה האחר. התובענה לביטול ההקצאה כפעולה לביצועו של פסק הדין 14. לטענת המשיבים, התובענה לביטול ההקצאה איננה אלא פעולה לשם ביצועו של פסק הדין. בטענתם זו מסתמכים הם, בין היתר, על ע"א 367/62 גרשט נ' משיח, פ"ד יז 337. כזכור, תקופת ההתיישנות לביצועו של פסק דין הינה עשרים וחמש שנה. מכאן, שאם אכן צודקים המשיבים בטענתם, אזי במועד הגשתה של התובענה לביטול ההקצאה טרם חלפה תקופת ההתיישנות. נסביר עתה, בקצרה, טענה זו. סמוך לאחר מתן פסק הדין בתובענה המקורית, הוקצתה רובה ככולה של יתרת ההון הרשום והבלתי מונפק של החברה ליחזקאלי. משכך, שוב לא ניתן היה לבצע את פסק הדין באמצעות הקצאה רגילה של מניות על שמו של דגן. הקצאה נוספת הייתה תלויה בהגדלת הונה הרשום של החברה. אלא, שגם דרך פעולה זו הפכה בלתי מעשית בנסיבות העניין. כבעל השליטה בחברה, היה בכוחו של יחזקאלי למנוע קבלת החלטה על הגדלת הון באסיפת בעלי המניות. לפיכך ביקשו המשיבים מבית המשפט, במסגרת בקשתם השלישית למתן הוראות, להורות על רישומו של דגן כבעלים של 20 אחוזים מההון המונפק והנפרע של החברה. אולם בית המשפט קבע, כזכור, כי ללא פסק דין הפוסל את ההקצאה, אין אפשרות להוציא מניות מידיו של יחזקאלי ולרושמן על שמו של דגן. בעקבות החלטה זו הגישו המשיבים את תובענת הביטול. עינינו הרואות, כי מבחינתם של המשיבים, היוותה התובענה לביטול ההקצאה אך הליך נוסף במסכת הייסורים הארוכה בדרך למימושו של פסק הדין בתובענה המקורית. טרם סיווגה של תובענת הביטול כפעולה לביצוע פסק הדין, צצה ועולה שאלה מקדמית, והיא האם קשור יחזקאלי בפסק הדין. רק אם התשובה לקושיה זו תהא חיובית, היינו אם נאמר כי הקביעות שבפסק הדין אכן מחייבות את יחזקאלי, ניתן יהיה להמשיך ולהכריע אם אכן מהווה התובענה נשוא ערעור זה פעולה לביצועו של פסק הדין, לצורך שאלת תקופת ההתיישנות החלה ביחס אליה. בשאלה מקדמית זו נתמקד כעת. 15. הכלל הבסיסי הוא, כי פסק דין גברא מהווה מעשה בית דין רק כלפי מי שהיה צד להליך בו ניתן או לגבי מי שעומד ביחסי "קירבה משפטית" (Privity) עם אותו צד. אין כוחו של פסק דין כזה יפה כמעשה בית דין לגבי צדדים שלישיים, או ביחס לצדדים זרים להליך (ע"א 718/75 עמרם נ' סקורניק, פ"ד לא(1) 29, עמ' 32 - 33; ע"א 165/76 רשות הפיתוח נ' עזאם, פ"ד לא(1) 253, 260 - 261; וראו גם A.C. Freeman, A Treatise of the Law of Judgements, (San Francisco, 5th Ed., by E.W. Turtle, 1925) 887 - 891). כאמור, הגיש דגן את התובענה המקורית נגד החברה ונגד ספקטור, היינו - יחזקאלי לא היה בעל דין במסגרת תובענה זו. להשלמת התמונה יצוין, כי במהלך התנהלותה של התובענה המקורית רכש יחזקאלי את מניות החברה אשר היו בבעלותם של אותו ספקטור וכן של אדם נוסף בשם שמואל לוין, ואף ניהל את ענייניה של החברה בפועל. היש לומר כי יחזקאלי בעל "קירבה משפטית" לחברה, אשר כאמור הייתה צד לתובענה המקורית, ומשכך פסק הדין מחייב אותו כמעשה בית דין? 16. בהיותם של תאגידים גופים בעלי אישיות משפטית עצמאית ונפרדת מבעלי מניותיהם, אין הם מחויבים בפסקי דין הניתנים כנגד בעלי המניות. כך גם במקרה ההפוך, היינו - פסק דין שניתן בהליך אשר התאגיד צד לו אינו מהווה, דרך כלל, מעשה בית דין כנגד בעלי מניותיו של התאגיד. אולם, כלל זה איננו מוחלט. כאשר קיימת קירבה בין האינטרסים של התאגיד לבין אלה של בעל השליטה בו, כך שההפרדה המשפטית ביניהם נתפשת כמלאכותית בלבד - תהא הנטייה לראות בפסק דין נגד האחד כיוצר מעשה בית דין אף כנגד האחר (ראו: נ' זלצמן מעשה בית דין (תשנ"א), עמ' 435 - 443). האפשרות לפיה פסק דין שניתן במסגרת הליך אשר חברה הייתה צד לו, יהווה מעשה בית דין כלפי בעלי השליטה באותה חברה, הוזכרה בפסיקתו של בית משפט זה (ע"א 2360/99 בחר נ' דיור בנין ופיתוח בע"מ, פ"ד נה(4) 18, 24; ע"א 344/83 רויטמן נ' פרס, פ"ד לט(4) 29, 39). אף ב- Restatement מוכרת אפשרות זו. נאמר שם (Restatement Of The Law Second, Judgments 2d , § 59(3)(a)), כי יש בכוחו של פסק דין שניתן נגד חברה לחייב, כמעשה בית דין, את בעל השליטה בה. הדבר תלוי בכך, שבעל השליטה אכן נטל חלק פעיל בניהולה של התובענה, וכן כי האינטרסים של בעל השליטה אינם שונים באופן מהותי מאלה של החברה. יש להדגיש, כי הכלל האמור מתייחס רק לחברות המוגדרות כ-"closely held corporation" , היינו - חברות שמניותיהן מוחזקות בידי מספר מועט של בעלי מניות, אשר שולטים בפועל בניהולן (ראו בהקשר זה גם Freeman לעיל, עמ' 1103 - 1105). ביחס לענייננו נציין, כי מידת מעורבותו של יחזקאלי - כבעל מניות וכמנהל בחברה - בניהולה של התובענה המקורית, איננה ברורה די הצורך. בהקשר זה, אפשר כי ניתן לבסס את הקביעה כי פסק הדין מחייב אף את יחזקאלי, לאור הימנעותו מלבקש להצטרף לתובענה המקורית כנתבע נוסף, בהתאם להוראות תקנה 24 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. בנסיבות אלה, ייתכן שיחזקאלי יהא מושתק מלכפור בתוצאתו של פסק הדין. ממילא לא יוכל הוא לטעון, כי אין תוצאתו של פסק הדין מחייבת אותו (ראו ש' לוין תורת הפרוצדורה האזרחית - מבוא ועקרונות יסוד (תשנ"ט), עמ' 207 - 208. והשוו: ע"א 7830/99 צוריאנו נ' צוריאנו (טרם פורסם); המ' 676/61 צדוק נ' חברת מתיישבי ראשון לציון בע"מ, פ"ד טז 144; ע"א 570/84 חברת לירן - עסקי בידור ובתי מלון בע"מ נ' אלתר, פ"ד לט(4) 613). 17. אפשר, כי דיני ביזיון בית המשפט ודיני צווי המניעה יכולים להוות מקור נוסף המלמד, דרך היקש, על היותו של יחזקאלי מחויב בפסק הדין. בע"א 371/78 מוניות הדר לוד בע"מ נ' ביטון, פ"ד לד(4) 232, 241 - 242, אימץ בית משפט זה את הגישה לפיה אורגן של תאגיד, אשר מעשיו מביאים לידי כך שהתאגיד יימנע מביצוע צו שיפוטי המחייבו כדין, יימצא אחראי בביזיון בית משפט "אזרחי". האפשרות קיימת, אף על פי שהאורגן האמור לא היה כלל בעל דין בהליך בו ניתן הצו (לדיון בעניין חיובם של צדדים שלישיים המפרים צו שיפוטי בביזיון אזרחי, ראו Borrie & Lowe, The Law of Contempt (Edited by N. Lowe & B. Surfin, 3rd Ed., 1996) p. 573 - 578 . כמו כן, להלכה המרחיבה את מקור החיוב של צדדים שלישיים ראו A-G v. Times Newspapers Ltd. [1992] 1 AC 191, [1991] All ER 398). נציין עוד, כי האפשרות לחייב צדדים שלישיים בביזיון בית משפט בשל הפרת צו מניעה עשויה לנבוע אף מדיני צווי המניעה עצמם. בע"א 371/78 הנ"ל הושארה בצריך עיון האפשרות להכיר בתחולתם של צווי מניעה על צדדים שלישיים הזרים להליך. 18. מן הדיון שלעיל נוכחנו לדעת, כי אפשר שניתן, באמצעות קונסטרוקציות שונות, לראות את יחזקאלי כמי שקשור בפסק הדין שניתן בתובענה המקורית. כזכור, הקביעה כי פסק הדין אכן מחייב את יחזקאלי מהווה תנאי מקדמי להכרעה בטענת המשיבים, לפיה יש לסווג את תובענת הביטול כפעולה לביצוע פסק דין. אולם, אין צורך כי אכריע בסוגיות אלה. אף אם תידחה טענת המשיבים בעניין זה, הרי שלאור קביעתי בהמשך, בדבר תחולתו של סעיף 15 לחוק על המקרה דנא, לא יהיה בכך כדי להשפיע על תוצאתו הסופית של הערעור. הקצאת המניות כמקימה עילת תביעה חדשה 19. טוענים המערערים, כי תקופת ההתיישנות של עילת התביעה לביטול הקצאת המניות חלפה עוד טרם הגשתה של התובענה נשוא ערעור זה, ולפיכך טעתה הערכאה הדיונית משלא דחתה את התובענה מחמת התיישנות. מה דינה של טענה זו? כאמור, קובע סעיף 5 לחוק ההתיישנות, כי תקופת ההתיישנות של עילת תביעה שאינה במקרקעין הינה שבע שנים. תחילתה של תקופת ההתיישנות היא ביום בו נולדה עילת התובענה (סעיף 6 לחוק). מוסכם על הכל, כי כבר ביום 2.8.88 נודע למשיבים על הקצאת מניות החברה ליחזקאלי, ועל רישומה של הקצאה זו אצל רשם החברות. משכך, יש לומר כי מירוץ ההתיישנות החל, לכל המאוחר, ביום 2.8.88. המשיבים טוענים, כי עילת התובענה התגבשה רק בשנת 1997, עת החליט השופט קלינג לדחות באופן חלקי את בקשתם השלישית למתן הוראות. הגם שבטענה זו אין לדעתי ממש, אינני נדרש, לאור התוצאה הסופית אליה הגעתי, ליתן עליה את הדעת. אין מחלוקת, כי התובענה לביטול ההקצאה הוגשה לבית משפט קמא לאחר חלוף שבע שנים ממועד לידת העילה. משמע, עלינו לבחון האם צדקה הערכאה הדיונית בקובעה כי אין למנות חלק מן התקופה, וכי לפיכך במועד הגשתה של תובענת הביטול טרם התיישנה העילה. 20. חוק ההתיישנות כולל בתוכו הוראות שונות העוצרות את מירוץ ההתיישנות. הוראת החוק הרלוונטית לענייננו מצויה בסעיף 15 לחוק, אשר זו לשונו: "הוגשה תובענה לפני בית משפט, לרבות בית דין דתי, והתובענה נדחתה באופן שלא נבצר מן התובע להגיש תובענה חדשה בשל אותה עילה, לא יבוא במנין תקופת ההתיישנות הזמן שבין הגשת התובענה ובין דחייתה." קיומה של הוראה חקיקתית ברוח זו איננו ייחודי לשיטת משפטנו. כך למשל, בחלק גדול ממדינות ארצות הברית ישנן הוראות חוק, המאפשרות לתובע אשר תביעתו נדחתה מבלי שנוצר מעשה בית דין, לשוב ולהגיש תובענה חדשה בשל אותה עילה, אף לאחר חלוף תקופת ההתיישנות (הוראות אלה מכונות “Saving Statutes”). כך, הדין במדינת מסצ'וסטס קובע, כי כאשר תובענה המוגשת בתוך תקופת ההתיישנות נדחית מסיבות פרוצדורליות, רשאי התובע להגיש תובענה נוספת בשל אותה עילה תוך שנה מדחייתה של התובענה הראשונה. הוראה דומה קיימת אף במדינת קונטיקט (Mass. Ann. Laws ch. 260 § 32 ((2001); Conn. Gen. Stat. § 52-592 (2001). רשימה מקיפה של הוראות חוק מקבילות במדינות ארצות הברית מצויה ב- Burnett v. New York Central Railroad Co. 85 S. Ct. 1050 (1965). עוד ראו בהקשר זה - יהודאי לעיל, עמ' 265 - 266). נציין עוד, כי זה מכבר הובעה הדעה לפיה אף אלמלא קיומו של סעיף 15, היה צריך העקרון שעומד בבסיסו להיות מוכר כחלק מעקרונותיו הכלליים של מוסד ההתיישנות (ע"א 449/67 הנ"ל, עמ' 273). 21. טרם שנכריע בעניין תחולתו של סעיף 15 על המקרה שלפנינו, ראוי כי נבדוק האם הטעמים העומדים בבסיס עקרון ההתיישנות, כפי שהובאו לעיל, אכן מתקיימים בנסיבותיו של מקרה זה. כזכור, אחד מן הטעמים לקיומו של עקרון ההתיישנות הינו הגנה על אינטרס ההסתמכות של הנתבע. במקרה שלפנינו כבר בשנת 1990, שנתיים בלבד לאחר הקצאת המניות, הגישו המשיבים את הבקשה הראשונה למתן הוראות לצורך ביצועו של פסק הדין, תוך שהם נוקבים ביחזקאלי כמשיב בבקשה. ממועד זה ועד 17.9.97, עת נדחה ערעור המערערים בתובענה לביטול פסק הדין, התנהלו ברצף הליכים משפטיים הנוגעים לפסק הדין ולביצועו. המערערים היו צד לכל ההליכים הללו. יוצא, שהחל משנתיים לאחר היווצרותה של עילת התביעה, היו המערערים מודעים לכך שאין המשיבים משלימים עם הנסיבות שנוצרו, וכי נוקטים הם הליכים משפטיים על מנת להביא לביצוע פסק הדין. לכך יש לצרף את העובדה כי משהוקצו המניות ליחזקאלי, הדרך המרכזית האפשרית לביצוע פסק הדין הייתה ביטולה של ההקצאה האמורה. יש אף לזכור, כי המערערים עצמם גרמו להתארכותם של ההליכים לביצוע פסק הדין, וזאת בשל התובענה לביטול פסק הדין אותה הגישו. במצב עניינים זה, אין המערערים יכולים כלל לטעון להסתמכות, ומכל מקום טענת הסתמכות בנסיבות אלה לא תהא ראויה להגנה. ממילא, אין טעם זה לעקרון ההתיישנות מתקיים במקרה דנא. כך אף ביחס לטעם נוסף העומד בבסיסה של ההתיישנות, הוא החזקה בדבר ויתור מצד התובע. בהליכים המשפטיים הרבים אשר נקטו המשיבים לשם ביצועו של פסק הדין, יש כדי לסתור את החזקה האמורה, ולהעיד בבירור כי המשיבים לא נהגו כמי שויתרו על תביעתם. אף הטעם בדבר קושי לדרוש מנתבעים פוטנציאליים כי ישמרו על ראיותיהם לאורך זמן, איננו מתקיים בענייננו. טעם זה רלוונטי בעיקר מקום בו אין לנתבע מידע קונקרטי לפיו עלול הוא, ביום מן הימים, להיתבע לדין בגין עילה זו או אחרת. אולם, כאשר מתנהלים הליכים משפטיים רצופים באותו עניין ממש, אין זה מתקבל על הדעת כי הנתבע יוציא מרשותו ראיות העשויות לסייע לו במסגרת הליכים אלה. אף הטעם הרביעי לעקרון ההתיישנות, לפיו על זמנם של בתי המשפט להיות מוקדש לטיפול בבעיות ההווה, איננו חל במקרה זה. אין המדובר בעניין אשר הוזנח משך שנים רבות, ואשר ניתן לומר כי אבד עליו הכלח. יתרה מכך, קיים יתרון ברור, בהיבט היעילות הדיונית, בדחיית הדיון בתובענה לביטול ההקצאה עד לאחר ההכרעה הסופית בתובענה לביטולו של פסק הדין (אשר ניתנה בשנת 1997), שהרי אילו התקבלה התובענה לביטול פסק הדין, הייתה התובענה לביטול ההקצאה מתייתרת מאליה. 22. מדיוננו לעיל עולה, כי הטעמים העומדים בבסיסו של עקרון ההתיישנות אינם מתקיימים במקרה שלפנינו. למסקנה זו יש ליתן משקל של ממש, בבואנו לפרש את סעיף 15 לחוק, ולהכריע בשאלה האם בנסיבות העניין אכן התמלאו תנאיו (לעניין פרשנותו התכליתית של חוק ההתיישנות, ראו ע"א 8301/98 אנואר נ' ש.א.פ. בע"מ, פ"ד נו(3) 345). 23. כזכור, בשנת 1990 הגישו המשיבים לבית המשפט המחוזי בקשה למתן הוראות לצורך ביצועו של פסק הדין. יחזקאלי היה אף הוא צד לבקשה זו. בהחלטתו בבקשה קבע הנשיא וינוגרד, כי אם יגישו המערערים תובענה לביטולו של פסק הדין, יידחה הדיון בבקשה עד לאחר ההכרעה בתובענה האמורה. המערערים אכן הגישו תובענה לביטול פסק הדין. ההליכים בתובענה זו נמשכו שנים ארוכות, וכל אותה עת הייתה הבקשה הראשונה למתן הוראות תלויה ועומדת (במאמר מוסגר יוזכר, כי בשנת 1992 הוגשה בקשה נוספת למתן הוראות, אשר לא ברור מה עלה בגורלה). משנדחתה התובענה לביטול פסק הדין ביום 20.6.96, אמור היה הדיון בבקשה הראשונה למתן הוראות להתחדש. אולם תחת זאת, הגישו המשיבים בקשה נוספת, שלישית במספר, למתן הוראות (ראו פיסקה 4 לעיל). אף בקשה זו, בדומה לקודמותיה, נועדה להביא לביצועו של פסק הדין. ביום 1.5.97 דחה השופט קלינג את הבקשה באופן חלקי, בקובעו כי "המבקש להוציא מניות מידיו של המשיב מס' 2 [יחזקאלי – א.ג.], חייב להצטייד תחילה בפסק דין הפוסל את ההקצאה". הסיבה להגשתה של הבקשה השלישית למתן הוראות, תחת המשכתו של הדיון בבקשה הראשונה למתן הוראות, אינה ברורה. ייתכן, כי הגורם לכך הוא השנים הרבות אשר חלפו מעת מתן החלטתו של הנשיא וינוגרד (28.11.90) ועד דחיית התובענה לביטול פסק הדין (20.6.96). מכל מקום ברור, כי מבחינה מהותית, אף אם לא פורמלית גרידא, היוותה הבקשה השלישית למתן הוראות המשך ישיר לבקשה הראשונה למתן הוראות. בנסיבות ייחודיות אלה, יש לראות את שתי הבקשות אחת, אשר תחילתה בהגשת הבקשה הראשונה למתן הוראות וסופה בדחייה החלקית של הבקשה השלישית למתן הוראות, כאמור לעיל (למען פשטות, תכוננה מעתה שתי הבקשות במאוחד "הבקשה למתן הוראות"). 24. האם ניתן לראות בבקשה למתן הוראות משום "תובענה שנדחתה", לעניין סעיף 15? המונח "תובענה" מוגדר בסעיף 1 לחוק כ-"הליך אזרחי לפני בית משפט". המונח "בית משפט" מוגדר אף הוא באופן רחב באותו סעיף. כך, נפסק כי בקשה לתיקון פנקס חברים של חברה מהווה "תובענה" כהגדרתה בחוק ההתיישנות (ע"א 80/73 אוסלקה נ' מלון ושינגטון בע"מ, פ"ד כח(1) 162, 165), וכן כי תביעת חוב המוגשת לנאמן במסגרת הליכי פשיטת רגל הינה "הליך אזרחי לפני בית משפט" לעניין חוק ההתיישנות (ע"א 402/77 גולדמן נ' הרמן, פ"ד לב(2) 421, 429). אין כל קושי לקבוע, כי הבקשה למתן הוראות אמנם מהווה תובענה לצורך סעיף 15 לחוק (עוד השוו בהקשר זה: רע"א 6658/00 אבו רוקן נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"ד נה(4) 66, 72 - 73; וכן ע"א 4024/95 הנ"ל). הפסיקה קבעה זה מכבר, כי "אין לפרש את המונח "נדחתה" בסעיף 15 כפי שהוא מתפרש בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, אלא משמעותו רחבה יותר והוא כולל את כל המקרים שבהם מגיעה התובענה לקיצה מכוח החלטת בית המשפט" (רע"א 68/89 "צור" חברה לבטוח בע"מ נ' מחמוד, פ"ד מג(2) 624, 627. כן ראו ע"א 502/88 שמעון נ' עזבון המנוח אלפרד שמעון ז"ל, פ"ד מד(3) 833; ע"א 748/89 שפירא נ' חייט, פ"ד מח(2) 365. אולם השוו, ע"א 522/77 איגוד עולמי של יוצאי ווהלין נ' פינקלשטיין ושות' בע"מ, פ"ד לב(2) 17). לאור פרשנות רחבה זו, יש לומר כי החלטתו של השופט קלינג, לפיה בהעדר פסק דין המבטל את הקצאת המניות ליחזקאלי, לא ניתן לרשום את דגן כבעלים של מניות אלה - מהווה דחייה של תובענה, לעניין סעיף 15 לחוק. 25. משקבענו, כי הבקשה למתן הוראות מהווה "תובענה שנדחתה", נדרשים אנו לבחון האם מתקיים בענייננו תנאי נוסף הכלול בסעיף 15, והוא כי התובענה נדחתה "באופן שלא נבצר מן התובע להגיש תובענה חדשה בשל אותה עילה". הכרעת בית המשפט לפיה אין להיענות לבקשת המשיבים בלא שיהא בידם פסק דין כנגד יחזקאלי, המבטל את הקצאת המניות, אינה מונעת הגשת תובענה חדשה, אשר הסעד המבוקש במסגרתה הוא ביטול ההקצאה, כפי שאכן נעשה. אולם, על מנת שתהא תחולה לסעיף 15, יש לבחון האם עילתה של התובענה לביטול ההקצאה אכן זהה לזו של הבקשה למתן הוראות. במלים אחרות, עלינו להכריע האם שתי התובענות הוגשו "בשל אותה עילה". המונח "עילה" מופיע פעמים רבות, בהקשרים שונים, במסגרת הדין הישראלי (תקנות 36, 45, 74(א), 120(ג), 155, 182(ב), 527 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984; סעיפים 64יא, 73ב, 182(א), 182(א1) לחוק הפטנטים, תשכ"ז-1967; סעיף 24 לחוק הבוררות, תשכ"ח-1968; סעיף 71ג(ה) לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969; סעיפים 7(ג), 18(א) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970; סעיפים 10, 28 לחוק השכירות והשאילה, תשל"א-1971). הוא מצוי אף בסעיף 6 לחוק ההתיישנות, הקובע, כזכור, כי תחילתה של תקופת ההתיישנות היא ביום לידתה של עילת התובענה. ההגדרה המקובלת של מונח זה, לצורך סעיף 6 האמור, הינה "מכלול העובדות המולידות את הזכות לסעד המבוקש על ידי התובע" (רע"א 6658/00 הנ"ל, עמ' 71 - 72). עם זאת, ראוי להזכיר את דבריו של השופט זוסמן בע"א 167/63 ג'ראח נ' ג'ראח, פ"ד יז 2617, 2624, לפיהם "הדיבור 'עילת התביעה' (cause of action) אינו חד-משמעי, ומשהוגדר, אין כוח ההגדרה יפה אלא לעניין פלוני בלבד". בית משפט זה נדרש בעבר לפרשנות המונח "עילה" בגדרו של סעיף 15 לחוק, וכך קבע: "המונח "עילה" אין פירושו כאן: כלל הפרטים של דבר עובדה ודבר הלכה גם יחד ששימשו יסוד לתביעה הראשונה; שאם לא תאמר כן, הרי פסק הדין בתביעה הראשונה אשר כבר נדחתה [ההדגשה במקור - א.ג.] יהיה כרגיל "רס יודיקטא" כלפי התביעה השניה, וההוראה ההיא תהיה אילוזורית. על כרחך אתה אומר, שאם התביעה השניה מסתמכת על אותן העובדות, אלא שיסודה המשפטי הוא שונה, מותר להגישה מחדש בשל הפסקת ההתיישנות עקב התביעה הראשונה מכוח הוראת סעיף 15." (ע"א 109/63 "שמשון" בתי-חרושת ארץ-ישראליים למלט פורטלנד בע"מ מ' איון, פ"ד יז 2019, 2022) 26. הבקשה למתן הוראות והתובענה לביטול הקצאה הינם שני הליכים בעלי אופי שונה. ברי, כי דחייתה של תובענה בנושא כלשהו, המוגשת כנגד פלוני, לא תגרום לעצירת תקופת ההתיישנות ביחס לתובענה חדשה בנושא אחר, המוגשת כנגד אותו פלוני. במקרה האמור, לא יחול סעיף 15, בשל כך שעילתה של התובענה החדשה שונה מזו של התובענה שנדחתה. אולם, המקרה שבפנינו שונה הוא. בדומה לתכליתה של הבקשה למתן הוראות, הייתה תכליתה של התובענה לביטול ההקצאה ביצועו של פסק הדין. אכן, ביטולה של הקצאת המניות ליחזקאלי לא הוזכר באופן מפורש במסגרת הבקשה למתן הוראות, אולם, משהוקצו המניות ליחזקאלי, הדרך המרכזית האפשרית לביצוע פסק הדין הייתה ביטולה של ההקצאה האמורה. בסיסה העובדתי של התובענה לביטול ההקצאה זהה לבסיס העובדתי עליו מבוססת הבקשה למתן הוראות. אף הצדדים לשני ההליכים זהים הם. מטרתו של סעיף 15 לחוק ההתיישנות, כפי שהובעה בדברי ההסבר להצעת חוק ההתיישנות, תשי"ז-1957, הינה למנוע את קיפוחו של בעל דין, אשר הפסיד את זמנו בגלל טעות פורמלית בהגשת התביעה (ה"ח 312, תשי"ז, 285). בנסיבות האמורות, בהן גלוי וברור הקשר ההדוק בין שני ההליכים, נראה כי עצירתה של תקופת ההתיישנות מתיישבת עם מטרתו של סעיף 15, כפי שהובעה לעיל (השוו בהקשר זה ע"א 502/88 הנ"ל, 836, מול האות ב'). פרשנות תכליתית של סעיף 15 מובילה, אם כן, למסקנה כי יש לראות את הבקשה למתן הוראות ואת התובענה לביטול ההקצאה, כהליכים אשר הוגשו "בשל אותה עילה". תוצאה זו מתיישבת עם האמור בע"א 109/63 הנ"ל, וכן עולה היא בקנה אחד עם אי התקיימותם, במקרה זה, של הטעמים העומדים בבסיס עקרון ההתיישנות. 27. המסקנה אשר עולה מדיוננו היא, שכל תנאיו של סעיף 15 אכן מתמלאים במקרה שלפנינו. על כן יש לומר, כי במניין תקופת ההתיישנות, אשר תחילתה, כזכור, בשנת 1988, לא יבוא בחשבון פרק הזמן שמהגשת הבקשה הראשונה למתן הוראות, בשנת 1990, ועד לדחייתה של הבקשה השלישית למתן הוראות, ביום 1.5.97. בשנת 1999, עת הוגשה התובענה לביטול ההקצאה, טרם חלפה, אם כן, תקופת ההתיישנות. טענת ההתיישנות של המערערים דינה להידחות. במאמר מוסגר נציין, כי אף אם נחמיר עם המשיבים, ונאמר שסיום פרק הזמן אשר לא נימנה במסגרת תקופת ההתיישנות חל ביום 20.6.96 , עת נדחתה התובענה לביטול פסק הדין (כלומר ממועד זה ממשיכה תקופת ההתיישנות לרוץ) - נגיע לאותה תוצאה ממש. 28. בשולי הדברים רואה אני לנכון להתייחס לסוגיה נוספת אשר עולה, כבדרך אגב, מנסיבות המקרה שלפנינו. כוונתי היא לסוגיית עצירתו של מירוץ ההתיישנות שעה שמנוע התובע, מכוחו של צו שיפוטי או הוראת דין כלשהי, מלהגיש את תובענתו. כזכור, במסגרת הבקשה הראשונה למתן הוראות נתן הנשיא וינוגרד צו מניעה נגד עשיית פעולות של העברת מניות החברה או שינוי בעלות בהן, כל עוד לא התבררה הבקשה. יוצא, כי במהלך שנים ארוכות עמד על כנו צו מניעה, אשר נועד להקפיא את מצב העניינים עד לסיום הדיון בבקשה. בפסקי דין אמריקאים נקבע זה מכבר, כי כאשר ניתן צו מניעה נגד הגשת תובענה, תקופת תוקפו של הצו לא תימנה במסגרת מירוץ ההתיישנות, היינו, תקופת ההתיישנות תיעצר עד לביטולו או לפקיעתו של הצו. לעתים הותנתה עצירתה של תקופת ההתיישנות בכך, שהצד אשר יזם את מתן צו המניעה הינו הנתבע. כלל דומה נקבע ביחס לצו המונע מהזוכה לבצע את פסק הדין אשר ניתן לטובתו (United States v. Wiley, 20 L. Ed. 211 (1870); Lagerman v. Casserly, 120 N.W. 1086 (1909); Steele v. Bliss, 132 N.W. 345 (1911); Turner & Boisseau, Chtd. V. Lowrance, 18 Kan. App. 2d 332 (1993). עוד ראו בעניין זה: 46 Am. Jur. 2d § 471 ; 51 Am. Jur. 2d § 208). ההלכות האמורות אף עוגנו במסגרת חוקיהן של חלק ממדינות ארצות הברית (ראו, למשל, K.S.A. § 60-519; Miss. Code Ann. § 15-1-47). ההגיון אשר עומד מאחורי הלכות אלה הובהר היטב על ידי בית המשפט העליון של ארצות הברית בפסק דין Wiley לעיל (עמ' 213): “Statutes of limitations are indeed statutes of repose. They are enacted upon the presumption that one having a well - founded claim will not delay enforcing it beyond a reasonable time, if he has the power to sue. Such reasonable time is therefore defined and allowed. But the basis of the presumption is gone whenever the ability to resort to the courts has been taken away. In such a case the creditor has not the time within which to bring his suit that the statute contemplated he should have”. אותו הגיון ממש חל אף ביחס לתקופה בה עומד בתוקפו צו חוסם, הניתן במדינה זרה והמונע מבעל דין להגיש תובענה בישראל (לגבי צו חוסם, ראו רע"א 714/96 פריסקל נ' אורנשטיין, פ"ד מט(5) 759). נניח, כי אותו צו חוסם פוקע רק לאחר חלוף תקופת התיישנות לפי דיני מדינת ישראל. משמע, לאורך כל תקופת ההתיישנות היה בעל הדין כפוף לצו זר, האוסר עליו להגיש תובענה במדינת ישראל. כלום הגיוני לומר, כי עם פקיעתו של הצו תתקבל טענת התיישנות באשר לתובענה שהוגשה בישראל?! חוק ההתיישנות כולל סעיפים רבים, המוציאים פרקי זמן מסוימים מכלל מניין תקופת ההתיישנות. המכנה המשותף של הוראות אלה הוא, שהן עוסקות בפרקי זמן בהם אין באפשרותו של התובע להגיש את תביעתו, או שאין זה סביר לצפות ממנו לעשות כן. כך, למשל, לא בא במניין תקופת ההתיישנות פרק הזמן בו טרם מלאו לתובע שמונה עשרה שנה (סעיף 10 לחוק). כן מוצא מכלל תקופת ההתיישנות פרק הזמן בו היו בעלי הדין נשואים זה לזה (סעיף 13 לחוק). אף סגירת בית המשפט המוסמך גורמת, בנסיבות מסוימות, להארכתה של תקופת ההתיישנות (סעיף 17 לחוק). הגיון דומה עומד בבסיסה של ההוראה המצויה בסעיף 350(ז) לחוק החברות, התשנ"ט-1999, לפיה פרק הזמן שבו עומד בתוקפו צו הקפאת הליכים לא יבוא במניין התקופות הקבועות בחוק ההתיישנות, אלא אם כן הורה בית המשפט אחרת. אינני רואה מקום להידרש לשאלה האם, כטענת המשיבים, היה בצו המניעה כדי להוות מניעה פורמלית להגשת תובענה לביטול ההקצאה. עם זאת, יש הגיון בטענה כי לא ניתן היה לצפות מן המשיבים להגיש תובענה לביטול ההקצאה, כל זמן שעמד בתוקפו צו מניעה אשר אסר על ביצוע שינוי כלשהו בבעלות אותן מניות. אף בכך יש כדי לתמוך בדחיית טענת ההתיישנות של המערערים. אחרית דבר 29. השאלה שעמדה על הפרק הייתה, האם התיישנה תובענתם של המשיבים לביטול הקצאת מניות החברה ליחזקאלי. בחנו את האפשרות לראות בתובענה זו פעולה לביצוע פסק הדין, המתיישנת אך לאחר עשרים וחמש שנה מיום מתן פסק הדין, אולם לא נדרשנו להכריע בה. תחת זאת פנינו למסלול השני, לפיו מקימה הקצאת המניות עילה חדשה, אשר מתיישנת לאחר חלוף שבע שנים מיום לידתה. ראינו כי הליכה במסלול זה מובילה למסקנה, כי לאור הוראת סעיף 15 לחוק ההתיישנות, נעצר מירוץ ההתיישנות למשך שנים ארוכות. לפיכך, הגם שמועד הגשתה של התובענה לביטול ההקצאה ארע לאחר שחלפו למעלה משבע שנים מיום התגבשות העילה, טרם התיישנה תובענה זו. 30. אי לכך, הנני מציע לדחות את הערעור. המערערים יישאו בשכר טרחת עורך דין בסכום של 50,000 ש"ח. ש ו פ ט השופט א' מצא: אני מסכים. ש ו פ ט השופט א' א' לוי: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' גרוניס. ניתן היום, כ' בכסלו תשס"ג (25.11.02). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ____________ העתק מתאים למקור 00074010.S12 נוסח זה כפוף לשינויי עריכה וניסוח. רשם חכ/ בבית המשפט העליון פועל מרכז מידע, טל' 02-6750444 בית המשפט פתוח להערות והצעות: [email protected] לבתי המשפט אתר באינטרנט: www.court.gov.il