סברין אלטורי נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 7392/08 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 7392/08 בפני: כבוד המשנה לנשיאה א' ריבלין כבוד השופט א' א' לוי כבוד השופט א' רובינשטיין המערערת: סברין אלטורי נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע, מיום 15.7.08, בת.פ.ח. 1149/06, שניתן על ידי כבוד השופטים: ב' אזולאי, נ' זלוצ'ובר ו-צ' צפת תאריך הישיבה: ט"ז בסיון התשס"ט (08.06.09) בשם המערערת: עו"ד מרוז משה; עו"ד שירה מרוז בשם המשיבה: עו"ד אליעד וינשל פסק-דין השופט א' א' לוי: האישום 1. המערערת הנה אשתו השלישית של חליל אלטורי. באסם אלטורי, קטין שנולד בחודש דצמבר 2002 (להלן: המנוח), היה בנו של חליל מאשתו השנייה - תאנווה אבו זיד (להלן: תאנווה). נראה כי בין תאנווה למערערת שררו יחסים עכורים, ולגרסת המשיבה, החליטה האחרונה לגמול לצרתה על ידי המתתו של המנוח. בתאריך 1.11.06, בעת שהמנוח הגיע למקום מגוריה של המערערת, היא נטלה סכין עמה שיספה את גרונו, ובהמשך דקרה אותו גם בבטנו. ועוד נטען, כי המערערת הסתירה את גופת המנוח בביתה, ולאחר שהחלו החיפושים אחריו, היא השליכה את הגופה לפח האשפה. בגין כל אלה יוחסה למערערת עבירת רצח לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. בתום שמיעתן של ראיות הצדדים, הרשיע בית המשפט המחוזי את המערערת בעבירה שיוחסה לה, ובהמשך דן אותה למאסר עולם. הערעור שבפנינו מופנה כנגד ההרשעה, ובמרכזו הטענה כי מותו של המנוח לא נגרם על ידי המערערת אלא על ידי אחיו – אחמד (עומר) אלטורי. 2. במהלך הדיון בפני בית המשפט המחוזי, התנגדה ההגנה להגשת אמרות שנרשמו מפיה של המערערת במהלך חקירתה במשטרה, בטענה שהן ניתנו מבלי שהוזהרה כדין על ידי חוקריה, ותוך שנשללה ממנה הזכות להיוועץ בעורך-דין. בית משפט קמא דחה השגות אלו, וקבע כי לא נפל פגם בהודאה שנרשמה מפי המערערת. בטרם אגש לדון באותה מסקנה, אביא להלן בתמצית את גרסתה של המערערת, על כל התמורות שחלו בה: א) בתאריך 2.11.06, בשעות הבוקר, תושאלה המערערת על ידי איש משטרה (ראו ת/16), ואותה עת לא היה ידוע כי היתה לה מעורבות כלשהי בהמתתו של המנוח. היא אישרה כי המנוח הגיע לביתה והיא נתנה לו מעדן, ולאחר זאת ראתה אותו משחק עם אחדים מאחיו. ועוד מסרה המערערת, כי לאחר זמן מה הגיעו בני משפחה שערכו חיפוש במקרר שבביתה, במכונת הכביסה, בחדר השירותים ובארון הבגדים, אולם לא מצאו דבר. בשלב זה חלה התפתחות בחקירה, כאשר החוקר הבחין בסימני דם על כיסוי הראש של המערערת, ובהמשך דווח לחוקר כי סימני דם התגלו גם במכונת הכביסה שלה ושקית ניילון שנמצאה בביתה. נוכח כל אלה, ולאחר שהחוקר ראה את המערערת דומעת, הוא ביקשה לספר לו את האמת. ב) בשעה 11:00 של אותו בוקר נחקרה המערערת, ואף שהוזהרה, נעדרה מאותה הזהרה ההודעה על זכותה לשתוק (ת/17א). בחקירתה טענה המערערת כי המנוח אכן ביקר אצלה, ושעה ששהה במקלחת הוא נפל "התחיל לרדת ממנו דם... הפסיק לנשום". ועוד מסרה המערערת כי ניסתה להחיותו, ומשלא הצליחה בכך, וחששה כי ייפול עליה החשד כי היא גרמה למותו, היא הניחה את גופתו ברחוב, מתוך תקווה כי מי שימצא אותו יניח שהוא נפגע מרכב חולף. המערערת הדגישה בהודעה זו "אני לא שחטתי אותו", והוסיפה וטענה כי השתמשה במטפחת הראש שלה כדי לנקות את כתבי הדם שנותרו בדירה. על גרסה דומה חזרה המערערת ב"דו"ח קצין ממונה", שקדמה לו אזהרה כדת וכדין (ראו ת/19). ג) כחצי שעה בלבד לאחר עריכת ת/19, נחקרה המערערת שוב (ראו ת/20א), וגם הפעם היתה האזהרה שהושמעה לה חלקית, היינו,לא הודע לה על זכותה לשתוק. הפעם שוב לא הכחישה המערערת כי מותו של המנוח נגרם מידיה: "אני שחטתי אותו... לאחר שנפל מהאסלה של השירותים, הוא נחבל בראשו, אני עשיתי ניסיונות ניעור והוא לא הגיב... אחרי ששחטתי אותו שמתי אותו בשקית... אחרי זה לקחתי אותו וזרקי אותו את באסם לפח האשפה". ד) ביום 6.11.06 נרשמה מפיה של המערערת ההודעה ת/22, ובה חזרה על עיקרי גרסתה עד אז, לאמור: "הוא בהתחלה נפל במקלחת... בדיוק עשיתי אוכל והתחלתי לרוץ לכיוון המקלחת, נכנסתי וראיתי שהוא נפל על הפנים שלו. הרמתי אוו וראיתי שכל פניו דם... ישבתי אותו והתחלתי לקרוא לו באסם באסם ואז מצאתי את עצמי עם הסכין ביד ואני לא יודעת מה עשיתי. מצאתי את עצמי כאשר אני מניחה ידי עם הסכין על צווארו... אחרי שרצחתי אותו... שמתי אותו בשק... לקחתי אותו וזרקתי אותו לאשפה". למניעת כל ספק שעלול להתעורר נוכח דבריה של המערערת באשר למצבה הנפשי ("מצאתי את עצמי עם הסכין ביד ואני לא יודעת מה עשיתי"), אדגיש כי בעניינה הוגשה חוות דעת פסיכיאטרית (ראו ת/28), שקבעה כי "מדובר בבחורה בת 22, ללא רקע פסיכיאטרי מתועד, ללא סימני מחלת נפש פעילה, מבדילה בין טוב לרע, בין מותר לאסור, אחראית למעשיה ומסוגלת לעמוד לדין". ה) בהודעה ת/24 שנגבתה ביום 20.11.06, מסרה המערערת כי היא גם דקרה את המנוח בבטנו. ולשאלה מדוע לא סיפרה זאת עד אז, השיבה: "כדי שלא יהיה עלי שום הוכחה ואני ישתחרר". בהודעה זו חשפה המערערת את מניעה למעשה הנורא של המתת המנוח, היינו, שהוא היה יקר לאמו, תאנווה. ו) בחודש מרץ 2008 נקראה המערערת להעיד מטעם ההגנה, והפעם היתה בפיה גרסה שטרם נשמעה עד אז. היא העידה, כי ביום האירוע הגיע המנוח לביתה, ובשלב כלשהוא הגיע לשם גם אחמד אלטורי (להלן: אחמד), בנו של בעלה. אחמד היה בגילופין והוא דרש ממנה כסף, ובתגובה לטענתה כי לא תוכל למלא את מבוקשו, הוא נטל סכין, דחף אותה לעבר המקרר במטבח, ובהמשך אחז בשערה והדף אותה לעבר הארון בחדר השינה (ראו פרוטוקול הדיון מיום 5.3.08, עמ' 9 ואילך). בעקבות כך פרץ המנוח בצעקות, ואחמד אחז בו וזרק אותו לעבר הארון. כתוצאה מכך החל המנוח מדמם בפניו. המערערת אחזה במנוח וקרבה אותו לחזה, ואחמד שביקש לפגוע בה, החטיא אותה ופגע עם הסכין בבטנו של המנוח. לאחר זאת, הניף שב אחמד והניף את הסכין במטרה לדקור את המערערת, וגם הפעם החטיא את מטרתו ופגע בצווארו של המנוח. לאחר כל אלה הזהיר אחמד את המערערת כי אם תספר שהמנוח נפגע מידיו, הוא יהרוג אותה. בהמשך, הפשיט אחמד את המנוח מבגדיו, ואת גופתו הניח בשקית ניילון, תוך שהוא מנחה את המערערת לזרוק את הגופה למיכל אשפה הנמצא מחוץ לדירה. בשעה 05:30 לערך הגיע אחמד בשנית כדי לוודא שהמערערת נפטרה מהגופה, ובסמוך לשעה 07:10 היא עשתה זאת. המערערת נתבקשה להסביר את העובדה כי כבשה את גרסתה בדבר מעורבותו של אחמד עד לעדותה בבית המשפט, ועל כך השיבה כי מוראו של אחמד נפל עליה. 3. הבאתי את גרסאותיה השונות של המערערת בדבר נסיבות מותו של המנוח, כדי להסיק מהן עובדה אחת ששוב אינה שנויה במחלוקת, והכוונה לכך שגם על פי גרסתה המאוחרת היתה המערערת עדת ראייה לנסיבות בהן מצא המנוח את מותו. על רקע זה נכון היה לתהות מדוע לא חשפה המערערת את גרסתה המאוחרת עד אשר נקראה להעיד בבית המשפט. והרי לו היה ממש בגרסה זו, ההיגיון מחייב שכאשר נעצרה והיתה נתונה להשגחה של שוטרים, שוב לא היתה לה סיבה לחשוש מאיומיו של אחמד. זאת ועוד, מאז שנחקרה במשטרה בשלהי שנת 2006 ועד שנקראה להעיד בבית המשפט, חלפו כ-15 חודשים, ומצאתי את עצמי מוסיף ותוהה מדוע לא חשפה המערערת את גרסתה בפני בא-כוחה, ואם עשתה זאת, מדוע לא ביקשה למסור הודעה נוספת כדי לאפשר לחוקרים לאמת את גרסתה החדשה. שהרי לו נהגה כך, אפשר שניתן היה לחסוך ממנה את חודשי המעצר הממושכים, ולהסיר מעליה את החשד הנורא שדבק בה, כמי שרצחה את בנו הרך של בעלה. יתרה מכך, לידי המערערת נתגלגלה הזדמנות נוספת לחשוף את סודה, כאשר הופגשה עם בעלה (ראו התמליל ת/23). זה האחרון שב וביקש לדעת מפיה מה גרם לה להרוג את בנו, ולא זו בלבד שהמערערת לא הכחישה את אשר יוחס לה ולא טענה כי הרצח בוצע בידי אחר, אלא שהיא הסתפקה בבקשת סליחה מבעלה, ותוך שהיא ממררת בבכי הוסיפה (ראו עמ' 11 לתמליל): "ביד שלי היתה סכין, ואני לא יודעת איך עשיתי את זה". ואם בכך לא די, הוסיפה המערערת ואמרה כי עשתה את המעשה כדי לגמול לאשתו האחרת של בעלה "הואיל והיא תמיד, אם הילד היה נכנס אלי, היא נכנסת ולוקחת אותו" (עמ' 18 לתמליל). כידוע, ההלכה הנוהגת היא כי משקלה של עדות כבושה אינו רב, אלא אם ניתן לה הסבר מניח את הדעת (ע"פ 5922/98 סוסן נ' מדינת ישראל, טרם פורסם, (9.12.99); ע"פ 185/88 יהלום נ' מדינת ישראל, פ"ד מג(1) 541 , 550, (9.5.89); ע"פ 5874/00 לזרובסקי נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(3) 249, 260 (7.6.2001)). ובאשר למקרה הנוכחי, עינינו רואות כי הסבריה של המערערת לכבישת גרסתה לאו הסברים הם. נהפוך הוא, הם אינם מתיישבים עם התנהלותה עד לעדותה בבית המשפט, ולכך אוסיף, כי אם אכן התכוון אחמד לפגוע במערערת, מותר לתהות מדוע לא עשה זאת לאחר שהתברר לו כי פגע בשגגה בקטין שלא חטא, ולו כדי לסלק מעל דרכו עדת ראייה לרצח? 4. נוכח כל האמור, מסקנתו של בית המשפט המחוזי בסוגית מהימנותה של המתלוננת היתה נחרצת (ראו סעיף 6 להכרעת הדין): "לא רק שהאמת לא היתה נר לרגליה, אלא שהנאשמת ממש התאמצה להרחיק עצמה מדבר אמת. במספר מקרים, רק בלית ברירה, לאחר שניסיונות ההתחמקות כשלו וכשנדחקה לפינה, גם הודתה ששיקרה. לא רק שנמצאו סתירות רבות בין עדותה ואמרותיה לבין הראיות האחרות בתיק, אלא גם את גרסאותיה שינתה מפעם לפעם על פי הצרכים המשתנים להבנתה. כשהוטחו בפניה, בעת חקירתה הנגדית, הפרכות והסתירות הקשות, גיבבה הסברים בעיתיים. הנאשמת אף התעלתה על עצמה בהמציאה רק לקראת עדותה בבית המשפט גרסה חדשה אותה מסרה בחקירתה הראשית לראשונה". כידוע, ההלכה הנוהגת היא כי בית משפט שלערעור אינו נוהג להתערב בממצאים מסוג זה, באשר ערכה של עדות שבעל-פה ומהימנותם של עדים הם עניינים שנמסרו להכרעתה של הערכאה הדיונית, הנעזרת לצורך כך בהתנהגותם של העדים, נסיבות העניין ואותות האמת המתגלים במשך המשפט (סעיף 53 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971). לא מצאתי מקום לסטות מהלכה זו בעניינה של המערערת. 5. סיכום הממצאים העיקריים בהם עסקתי עד כה מלמד את אלה: א) המנוח מצא את מותו בביתה של המערערת, ולנגד עיניה. ב) היא הסתירה את הגופה בדירתה עד שעות הבוקר, ובמהלך הלילה עשתה ניסיון לסלק ראיות מפלילות, ובהם כתמי דם. ג) המערערת ולא אחר היתה זו שהשליכה את הגופה לפח אשפה. ד) בשיחתה עם בעלה לא הכחישה המערערת כי רצחה את המנוח, והסתפקה בבקשת סליחה תוך שהיא חושפת את המניע למעשה. נוכח כל אלה, סבורני כי בית המשפט המחוזי צדק במסקנתו לפיה גם ללא ההודאות שנרשמו מפיה של המערערת בחקירתה, הונח בסיס מוצק להרשעתה בעבירת רצח, ולפיכך מתייתר הצורך להכריע בשאלת קבילותן של אמרות המערערת במשטרה. עם זאת, לא אפטור את עצמי מתשובה גם בסוגיה זו, ועל כן אוסיף, כי לפחות משעה שנערך הדו"ח ת/19 ("אסמכתא לכליאה", מיום 2.11.06, שעה 12:53), שנכלל בו אזכור מלא של זכויות המערערת בחקירה, שוב לא היתה מניעה לקבל את אמרותיה הבאות כראיות כשרות ולבסס עליהן הרשעה. נוכח האמור, אני מציע לדחות את הערעור. ש ו פ ט המשנה לנשיאה א' ריבלין: אני מסכים. המשנה לנשיאה השופט א' רובינשטיין: מסכים אני לחוות דעתו של חברי השופט לוי, אך איני יכול שלא להידרש בקצירת האומר לעניין אזהרת המערערת. גם בעקבות הערתו של בית המשפט המחוזי, כלהלן: "הגם שהמשטרה לא הקפידה על הכללים בענין אזהרות הנאשמת בחלק מחקירותיה, וראוי שתפנים היטב את המפנה החשוב שחל בנושא זה מאז הלכת יששכרוב (ע"פ 5121/98 יששכרוב נ' התובע הצבאי הראשי (לא פורסם)). אין המקרה שבפני מתאים להחלת כלל הפסילה הפסיקתי". במקרים שונים מסב בית משפט זה את תשומת לב המשטרה לנושאים הקשורים בליקויים כאלה ואחרים בחקירות. כמי ששירת במערכות השירות הציבורי בממשל ובמשפט יודע אני עד כמה כבדות מערכות ציבוריות גדולות, והמשטרה בתוכן, ועד כמה קשה לשנות דפוסים, בודאי כשהמדובר באנשים ותיקים. אבל אין מנוס ממאמץ שיטתי, מתמיד, ללא לאות, להחדרת נורמות. ואולם, שומה על המשטרה, בדרגים הגבוהים ביותר שקולם נשמע, להגביר את ההדרכה לשמירת הזכויות הדיוניות של חשודים ושל נאשמים. זכויות דיוניות צריכות להישמר במלואן, כדי שלא יורשעו חפים מפשע, וכך יאה ורצוי, ונזכור גם כי בשל אי שמירתן עלולים להיות מזוכים מי שהיה מקום כי יורשעו, וכך יאה - ומאוד לא רצוי. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' א' לוי. ניתן היום, ט' בתמוז התשס"ט (01.07.09). המשנה-לנשיאה ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 08073920_O04.doc אז מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il